"אני לא יכול להתחיל להסביר לה על האהבה, מי אני בכלל? לא יכול לומר לה שאני לא רוצה להיפרד לעולם, […]
1.
ערב לפני הנסיעה התקשרתי אליה. היא לא ענתה. כמה שעות מאוחר יותר חזרה אליי במסרון בן מילה אחת, ‘התקשרת’. זהו.
‘כן’, אמרתי בליבי לצג הטלפון. ‘כן,’ אמרתי לצג שוב, הפעם בקול, ‘התקשרתי אלייך’. ה’כן’ הראשון נאמר בכעס פנימי שהיה כנוע. ה’כן השני’ שנשמע היה רק כנוע, מובס. שמעתי את קולי האומר ‘התקשרתי אלייך,’ ונשמעתי לעצמי כאדם שהאוויר אזל מריאותיו. אבל זה היה קולי שלי, החיצוני, והאוויר נותר במקומו. כאשר אני מדבר בלב, ללא צורך באוויר, המחנק הוא אחר. עכשיו הרגשתי תיאטרלי מדי, ללא קהל שיביט בהצגה הפרטית שלי. מוטב שכך.
היא לא הוסיפה סימן שאלה אחרי ה’התקשרת’, כי הלוא ברור שהתקשרתי. היא גם לא הוסיפה נקודה אחרי המילה, נקודה שתפקידה הסמוי הוא לציין עובדה, כזו שתקבע מן קביעה מיותרת. נאדה, כלום. קיוויתי שהיא לא שמה לב לפיסוק, ולא לאפשרות האחרת. שהיא רק מציינת עובדה או קובעת קביעה מיותרת, חסרת מעוף. זו אפשרות שהלכה למעשה מגדירה אותי כמטרידן, ואותה כאחת שמאירה את עיניי, את עיני שנינו.
התבוננתי שוב בהודעה שזהרה על צג הטלפון, ‘התקשרת’, והייתה לי הרגשה רעה שהיא – ההודעה – מנסה לנזוף בי. כאילו שההתחבטות הפנימית ורוח ההתגוננות הזו מפני צג הטלפון (שבעצם היה רק צג טלפון) לא הספיקו, היה זה זמן לא נוח לדבר איתה. לא שעשיתי משהו חשוב או בכלל משהו. אף פעם לא היה כזה זמן. לאו דווקא בגלל ממד הזמן, כי אם בגלל ממד הנוחות הפנימית שלי. אולי זה ישתנה עוד מעט. אני לא אני כאשר אני איתה, לא בדיוק כמו שאני רוצה להיות. אין לי מה לומר לה. רע לי.
חבוט מההתחבטויות ועדיין לא מוגן, הבנתי שנקודת הפתיחה הייתה פחות טובה, בגלל היעדר סימן השאלה הכל-כך קטן, שהיה הופך את הסיטואציה להגיונית יותר. סימסתי לה בחזרה:
‘אני צריך לבקש ממך משהו למחר.’
שני סימני VV כחלחלים הופיעו מייד, והיא הקלידה לי בחזרה.
‘קדימה, מה על הלב הדואב שלך?’ היא השיבה.
‘לא מעניין אותי למה היא חושבת שהלב שלי דואב’, אמרתי לצג (שוב בלב), ומייד עניתי לה בהקלדה מהירה ובלחיצה חפוזה על כפתור ה’שלח’, כדי להימנע מלהיחבט עוד על-ידי המוח הדואב הזה:
‘אם זה בסדר לך, אני מעדיף שניפגש רק אחרי הנחיתה,’ VV.
‘לא מבינה (-;.’
‘אני לא רוצה שידעו שאנחנו נוסעים ביחד. לא מאמין שאני אומר לך, אבל זו לא את, זה אני.’ VV.
‘מה?????’.
ריבוי סימני השאלה היווה פוטנציאל להתדרדרות מהירה. חבל שהיא לא השתמשה בסימן שאלה יחיד עכשיו (ואחד נוסף מוקדם יותר, עם ה’התקשרת’ הדו-משמעי, זה היה עוזר). ובכלל, היה נדמה לי שאנחנו במסלול ישיר להתרסקות. לא ‘אנחנו’, רק אני. לפני שחשבתי על הסבר נשמע צפצוף של מסרון נוסף. זו הייתה היא.
‘ואם אנחנו נתקלים בטרמינל?’
‘אז אנחנו לא מכירים.’ VV.
“ואם זה לא בסדר לי?’
זה היה ס-מ-ס מרושע, לא שהייתה לי הזכות לשפוט אותה על המובן מאליו. ראיתי שהיא ממשיכה להקליד, והרגשתי איך הסדק שחרצתי בקרח הופך למשמעותי, מאיים להטביע אותי במים קפואים.
‘לא משנה, אוקיי. אני לא ממש מבינה, אבל בסדר. אתה הבוס ממחר,’ היא הוסיפה והצליחה להקפיא שוב את הקרח העדין. להקפיא או שלא, לא הייתי בטוח. יכול להיות שבזה הרגע צנחתי למים בלי לדעת? יכול להיות שאותה תמיהה, שהפכה להסכמה, חרצה את גורלי? אולי היא בכלל לא תגיע אחרי הכול?
VV ‘I wish…’
מיד הוספתי, כדי לשכך את הטירוף שיצרתי בזה הרגע במו אצבעותיי:
‘אני יודע שזה מוזר, אבל תזרמי איתי… אסביר לך שם. בסדר?’ VV.
‘מסכימה לך.’
קור הרוח וההכלה שלה מול ההתקפה הזו שלי, הלא סבירה והלא שפויה בשום קנה מידה, ניתקו אותי מהחוטים שגם כך החזיקו אותי בקושי רב, והצליחו להטריף את מה שהייתי קודם- חבוט וכפוף ראש. לו אני הייתי היא, הייתי מנסה לברר מה העניין פה, ומתחיל להיבהל (לפחות כלפי פנים). אבל היא פשוט הלכה איתי ועם השטויות שהמוח המטריד שלי המציא. זו הייתה הטרדת הבכורה של הסביבה החיצונית, לא ההטרדות המוכרות מן העבר, פנימיות. רק של המוח והלב.
עד עכשיו הוא הטריד רק אותי, המוח ההוא שהיה נעוץ לי בתוך הראש. לעיתים יותר ולעיתים פחות. והנה הוא יצא לאור, דווקא עכשיו ודווקא איתה, כמו מן מנגנון השמדה עצמית שנועד להגן עליי מפניה. והיא, הסביבה? נדמה שהיא הכילה את העסק לעת עתה. היא בכלל לא ידעה, ולמה שתדע, שהיא איום בלתי נסבל על הקיום של שנינו? ‘רק לעת עתה…’ אמר לי קול פנימי ונתן עצה ‘אל תתרגל לזה’. אדם, המוח המטרידן שלו, שניהם מצפים לתגובה כלשהי שתוכל לבאר לו במילים את המשמעות של מעשיו. ההכלה שלה הצליחה לעשות בדיוק את ההיפך, לערער את המערכת, להטריד אותנו בחזרה. כמו החוק של ניוטון. זרקתי עליה משהו וקיבלתי אותו בחזרה באותה עוצמה. רק שהפעם זה הכאיב.
אולי היא באמצע משהו ואני מפריע לה. אבל אם כבר התחלתי להפריע וזה המצב כרגע, אני חייב לוודא שהיא עדיין פה, איתי. שלא יצוצו אצלה סימני שאלה נוספים ומעיקים עוד יותר בעוד כמה דקות, כאשר תתפנה לנתח את הבקשה הדי מופרעת הזו שלי, שכבר הצטערתי עליה. למה לא יכולתי לבהות בקיר, לכל הרוחות? למה לא יכולתי להיות אילם? ‘אם הייתי היא, הייתי מבטל את כל העניין’, לחש לי המוח באותם רגעים קריטיים. ‘אני בוהה בקיר’, אמרתי לעצמי בלב, ‘אני אילם’, הוספתי, ‘אני יותר גדול מהיצר שלי’, סיימתי. ואז שלחתי לה עוד הודעה קצרה בתקווה לשכך את חוסר התגובה שלה (שזה בעצם צעד נוסף, שנועד לברר על אודות הנזק שאולי יצרתי במו אצבעותיי, ולבדוק שלא נותרתי לבד):
“בכל אופן, אני עם הטלפון שלי. אם משהו לא מסתדר, אפשר להסתמס כל הזמן. לא עוזב אותו.’ VV.
‘חסמבה, חסמבה, חסמבה, מנשה התימני,’ היא ענתה אחרי כמה דקות של חרדה וחוסר בהייה. הצחיקה אותי. בטוח שזה רק בגלל שהיא אדם מצחיק, ולא בגלל שהיא עונה לי בציניות. הייתי בטוח שהיא מחייכת. קצת קינאתי באנשים השלמים, המצחיקים, אלה שנוח להם.
‘חסמבה, חסמבה, חסמבה, ההיא עם הקוקיות.’ VV.
חשבתי כמה היא נפלאה. היא לא שואלת שאלות שבעצם היא אמורה לשאול, שכל אדם נורמלי ובר דעת אמור לשאול. איזו מן בקשה זו – ‘אנחנו לא מכירים’, לכל הרוחות?! מה הסיפור המטומטם הזה שהמצאתי פתאום?! אבל היא לא שאלה. היא נפלאה והיא שלי. נפלאה. אולי לא ממש שלי, אבל נפלאה. נפלאה ובטוח שלא שלי.
הייתי רוצה להיות במקום אחר ובזמן אחר, בן-אדם אחר. איתה. אבל עכשיו אני מסתפק בשאריות, בפירורים שאולי הצלחתי ללקט בעמל רב.
אם היא הייתה יודעת שאלה הם פני הדברים, שאני נלחם פה בכל הכוח, היא הייתה רצה אליי, מחבקת ומרגיעה אותי. אומרת שלא זכיתי בשאריות שלה, אלא בכל כולה. עמוק בלב אני יודע שזו אינה האמת, גם אם היא בסך הכל רוצה לשמח אותי. אם אני הייתי היא, הייתי רצה ממני ולא מסתכלת לאחור. אבל אני לא נפלאה כמוה. היא הייתה אומרת שהיא אוהבת, רק אוהבת ופשוט אוהבת. בלי שטויות. לפעמים אני צריך שישקרו לי. כך הן, הנפלאות.
אין עדיין תגובות