החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אישה אובדת

מאת:
הוצאה: | 2022 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

״צלי גרנות נראה כמו ביג בוס, תרתי משמע, ובמילים אחרות, כמו מקרר שתי דלתות פלוס תא הקפאה. היו לו כרס מפוארת, כתפיים רחבות ורעמת שיער אפורה, שהוסיפה כמה סנטימטרים לגובהו המוגזם ממילא. "שבי בבקשה," הוא הצביע על הכיסא שמולו ומדד אותי לאט־לאט, מתעכב על השמלה, על הכתפיים, על הצוואר.

אין גבול לטמטום. מה עבר לי בראש כשהתלבשתי לראיון עבודה כמו לחתונה?״

כשיעל עברון מתקבלת לעבודה במשרד פרסום, נראה לה שמצאה פתרון לכל הבעיות שנחתו עליה: לפיטוריה המעליבים מהתיכון בו לימדה; לשבר בינה לבין בעלה, שהפך פתאום לסטארט־אפיסט; לוויכוחים עם בנה, ששורץ בבית בבטלה ומתקוטט עם אחותו הצעירה; ואולי גם ליום ההולדת העגול, שמתקרב אליה בצעדי ענק.

אלא שאט־אט הג'וב החדש הופך למלכודת. בהתחלה יעל לא בטוחה שזה באמת קורה לה — אולי היא סתם מבולבלת? או ממציאה? — אבל כשהסימנים בשטח מבהירים לה שלא, היא לא מדמיינת, היא נאלצת לבחון מחדש את יחסיה עם חבריה, עם בני משפחתה, ובעיקר עם עצמה.

אישה אובדת הוא רומן מצחיק, עצוב ונוקב. מתחת לחזותו המשעשעת הוא מפרק לגורמים ומרכיב מחדש את מערכות היחסים במשפחה ובמקום העבודה. ברגישות ובחמלה הוא נוגע בפגעי הגיל, בשחיקת הזוגיות, בקנאת אחים ובפערי הדורות, ובעיקר, מעמיד במרכזו חוויה מטלטלת ומעוררת הזדהות, כשעטה הרחום והשנון של סיגל בר־קובץ מעניק ליעל, וגם לנו, קול, מקום ואהדה.

 

אישה אובדת הוא ספרה החמישי של סיגל בר־קובץ־דינר־ירון. קדמו לו ידידים (כתר), ספר האהבה (כתר), קניון האשליות (כתר), ומחר אולי תשתני (כנרת זמורה)

מקט: 15101322
״צלי גרנות נראה כמו ביג בוס, תרתי משמע, ובמילים אחרות, כמו מקרר שתי דלתות פלוס תא הקפאה. היו לו כרס […]

1.
כל האמת בפרצוף

בשעה שמונה, כשאות הפתיחה של מהדורת החדשות מילא את הסלון, התמקמנו כמדי ערב מול הטלוויזיה. זוהר ישב בפינת החדר מול צלוחית אגוזי מלך, היטיב על אפו את המשקפיים, עטה הבעה של גארי קספרוב והתמודד מול המחשב בדו־קרב שחמטאי. ליהיא ואיתי נמרחו על הספה, ואני, על תקן המובטלת שזמנה נטול כל ערך, הגשתי להם טוסטים חמודים עם גבינה צהובה וזיתים ירוקים. אלמלא המהומות שהצליח כמעט כל אייטם להצית בין האח הבכור לאחותו הצעירה, היה אפשר לחשוב שאנחנו סתם עוד משפחה סטנדרטית ושלווה.

‘אני לא מאמינה שהיצור הדוחה הזה עלול להיבחר לנשיא ארצות הברית!’ נזפה ליהיא בדמות המעונבת צהובת הבלורית. היא נקשה על ספל התה בציפורניה הצבועות בעשרה גוני לק, הניחה את רגליה הגפרוריות על השולחן ופניה התעוותו בהבעה נגעלת. אין לי מושג למה הילדה נעלה נעלי בית לא זהות, אחת ורודה ואחת לבנה, אבל מניסיוני, לעתים השתיקה יפה לי ועדיף שלא אשאל.

‘למה יצור דוחה?’ איתי פיהק והתמתח כאילו זה עתה השכים משנת יופי ממושכת, ‘את לא אוהבת את זה שהוא מטיח את כל האמת בפרצוף?’ וליהיא רשפה לעברו, ‘אני לא אוהבת את זה שהוא מטיח ידיים על ישבנים של נשים ומתנהג כמו חלאה.’

מאז שהשתתפה בהצלחה יתרה בקורס דיבייט וכיכבה בנבחרת הווכחנים הרשמית של בית הספר, ליהיא ממטירה עלינו בסגנונה הלוחמני את עמדותיה הצודקות ביותר בעולם. בשנתה האחרונה בתיכון הספקנו לשמוע אותה עולה על בריקדות כנגד כל מי שמקרב את כדור הארץ אל קצו, הופך את החופים למגדלי בטון או מתבטא חלילה נגד נשים. כישורי הווכחנות הנפיקו לה תעודות הצטיינות המוצגות אחר כבוד בספרייה שלנו, אבל איתי, שלא יכול לסבול את תמרוניה היצירתיים בין הנגד לבעד (או, ליתר דיוק, לא יכול לסבול שום דבר שקשור בהצלחות של אחותו), מקפיד לזלזל באותות ובמופתים שבהם היא זוכה. ‘טוב, בואי,’ הוא מכבה אותה כל אימת ששבה נוהרת מתחרות עם מדליה נוספת, ‘זה לא שניצחת עכשיו במאה מטר משוכות. בסך הכול דיברת.’ וליהיא מדברת. או־הו, כמה היא מדברת. מדהים כמה הרבה אפשר לומר על כל דבר, אפילו על שום דבר, ועל אחת כמה וכמה על התבטאויותיו של טראמפ. מאז שהתברר שזאת לא בדיחה, והוא אכן שועט כסוס פרא אל תפקיד האיש החזק בעולם, ליהיא נוטה להגיב בפול פאוור ובפול דרמה בכל פעם שמפציעים ציוציו או מעלליו. לא משנה מי נמצא סביבה, היא מיד פותחת מבערים ומתנפלת במלוא המרץ על הנושא שמטריף את שלוותה.

‘ואני לא אוהב את זה שנשים נזכרות אחרי שלושים שנה שהטרידו אותן,’ זרה איתי עוד קצת מלח. הוא נעמד על רגליו, ומכיס הטרנינג שלו נשמטו שאריות טישו מתפוררות, שנראו משומשות ומקומטות כמוהו. בכל מקום שבו הוא עובר נותרות אחריו מזכרות מרושלות. גרביים מלוכלכים במקלחת, ספרים פעורים בשירותים, חולצות מזיעות בסלון, צלחות דביקות בחדר. הכול תמיד נופל לו, מסתבך ונוזל, אבל כשמדובר בקריאת תיגר? אז הוא ממוקד כצלף ומדליק את אחותו תוך שניות כפירומן. ‘איפה הן היו כל השנים לפני שהוא התמודד לנשיאות?’ הוא התגרה בה כשעל פרצופו מרוחה ההנאה כחמאה, ‘פתאום הן קמו בוקר אחד ונזכרו שדונלד טראמפ ניסה לנשק אותן ופגע להן בציפור הנפש?’

‘אממממא,’ ליהיא עברה לשלב גיוס הקהל והגבירה את הווליום, מתעלמת מהעובדה שאני נמצאת מטר ממנה, שעדיין לא הפכתי לחירשת ושהפסקתי להפריד ביניהם כשהם שולפים ציפורניים כמו צמד חתולות פח זבל. מובן שלא הגבתי. כבר מזמן הבנתי שהוויכוחים שניצתים ביניהם הם יותר מסך הוויכוחים, זאת הקנאה שהושתלה בגרונם מרגע שעמדו על דעתם, ומאז הם מנסים לגייס אותנו שנדרג אותם, שנבחר ביניהם, שנשפיל ונרומם ונכריע מי יותר. כמו בפינג־פונג אין־סופי, היא טוענת שהיא מקבלת פחות ממנו והוא טוען שהוא מקבל פחות ממנה, ולי רק נותר לנסות לאפס את מאזני הקיפוח הדמיוניים שלעולם לא מתאזנים.

‘ההזוי הזה שייך למשפחה שלנו? ג’יזס, אני לא מאמינה שיצאנו מאותו רחם!’ היא השתלהבה כלפיו וניסתה לצוד את מבטי, ‘מאיפה הבאת את כיוון החשיבה הפרימיטיבי הזה? בגלל גברים כמוך סוטים מסתובבים חופשי ונשים פוחדות להתלונן,’ ואיתי גיחך, ‘נשים פוחדות? מצחיק מאוד,’ הוא לעג לה, ‘אני אגיד לך מה מפחיד. מפחיד שגבר מחזר אחרי בחורה או זורק מילה מטופשת, וישר נשחט בכיכר העיר,’ וליהיא הביטה בו בזעם, אותו זעם שממלא אותה כשההתנצחויות מציפות את היריבות הקדמונית שלא נרגעת אף פעם, את התחרות שגורמת לה להתאמץ להישמע חכמה ממנו, כאילו חלה עליה חובת הוכחה להדביק איזה פער גנטי, לתקן את עיוות החלוקה שניתנה להם בלידתם: הוא על המספרים, היא על המילים, ושלו יותר נחשב. כבר כשהיה בן חמש, אולי פחות, זוהר נהג להמטיר על איתי שאלות כפל וחילוק. ‘אם אתן לך ולאחותך עשרים ושש סוכריות ואגיד לך לחלק אותן שווה בשווה, כמה יקבל כל אחד מכם?’ והילד, שמצחו הקטן היה מתכווץ לרגע, היה שולף את התשובות באורח פלא, לא ברור כיצד, אולי שאריות מגלגול קודם, וזוכה לתשואות שקיבעו את מעמדו כגאון המשפחתי. ליהיא, לעומת זאת, סירבה להתאמץ על חידות שכאלה, והייתה עונה, ‘עשרים וחמש לי ואחת לאיתי,’ אבל זה לא ממש הצחיק, כי גם בחטיבת הביניים הילדה לא הצליחה לזכור את לוח הכפל, והסתובבה עם התואר ‘סתומה’ שאחיה הדביק לה בהנאה. אבל זה היה כאין וכאפס לעומת כעסה על העובדה שנולד ארבע שנים לפניה. שוב ושוב הייתה מתרתחת למראה הנרות על העוגה שלו, שמספרם, גם כשגדלה וצמחה, נשאר רב משלה. עד כדי כך שבאחד מימי ההולדת, כשכיבה את הנרות וביקש משאלה, לחשה לי באוזן, ‘את תראי שבסוף אני אשיג אותו ואהיה יותר גדולה.’

אף שהווליום בסלון התגבר, זוהר המשיך לשבת בנינוחות שתקנית מול משחק המלכים כמו פסל האדם החושב. סנטרו היה נעוץ בגב כף ידו ואפו רכן מטה, מרחרח את החיילים על המסך כאילו הם צאצאיו, ולא שני המתקוטטים. מן הידוע הוא שתמציתיותו של זוהר היא אומנותו. עוד כשהכרתי אותו, כקצין שריון צעיר, הוא לא התאמץ להכביר מילים, ודאי שלא משפטים שלמים, אבל ככל שחלפו השנים הוא הרגיש נוח ונינוח יותר ויותר לצמצם את המכסה, כאילו אין לו כל אחריות להפרות שיחות מזדמנות, להרגיע את הניצים או לתרום את תרומתו הוורבלית לדיאלוג העולמי. זוהר נשא את דבריו רק כש’צריך’, לרוב בקצרה תכליתית, וניסוחיו נשמעו מהודקים, כמו שלב אחרון בפתרון בעיה מתמטית. לעתים יכלו לחלוף ערבים שלמים, ארוחות עם שלוש מנות והתנגשויות אחאים מורכבות, ובסיומם היה אפשר למנות על כף יד אחת את מספר הפעמים שהוא הגה, מילל, טען, מחה, פסק, עירער או סתם סיפר משהו שהתמשך יותר מחצי דקה.

התבוננתי בבעלי השקוע במשחק, בשני ילדיי השקועים בווכחנותם, ובעצמי, ששוקעת בכל יום עוד קצת אל שום מקום. התבוננתי בהם ושוב תהיתי מה נסגר איתי, ואיך הגעתי לאן שהגעתי, ואיך התאדה לי תואר ‘המורה המצטיינת ללשון’, ואת מקומו תפס תפקיד המובטלת שתקועה בבית, מחלקת את זמנה בין תליית כביסה להפעלת מדיח, סופגת, מבליגה, ולא מביאה תועלת משמעותית, לא ליקום ולא לעצמה.

הוראת העברית ואני התחלנו יפה יחד, כמו זוג שיוצא לכמה דייטים, נסחף לחתונת בזק, מכניס לאוטומט ומאמין שאלה החיים ושבחוץ לא מחכה שום דבר מתאים יותר. בתחילת הדרך מצבי באמת היה טוב, כמעט טוב מאוד, כי מורה הייתה מורה, מילה הייתה מילה, וחיות טרף גרו בספארי, לא אצלי בכיתה. אבל אז, כמעט בלי שהרגשתי, בפיחות שהזדחל אל מחברות הספירלה המפנקות וילקוטי הנייקי הממותגים, התמלאו המסדרונות בתוהו ובוהו. הכללים הפכו להמלצות, הסדר התמלא בבלגן, והכבוד התחלף בפרצוף מזלזל. לתפארת החינוך בישראל.

בתוך תוכי ידעתי שכבר מזמן משהו זועק בי להיפרד מכל זה, לעוף משם, להתרחק ולהיעלם. רעשי הרקע ושאלות ה’מה אני עושה כאן’ עלו בתדירות הולכת וגוברת, כך שאולי אני בעצמי, בלי לדעת, זימנתי לחיי את הטעות הנוראה, או שזו לא הייתה טעות כלל, אלא כורח המציאות. אבל כמו במחלה ממארת שקִצה ממשמש ובא, אך רגע המוות מותיר אותך הלום ומופתע, כך בדיוק הרגשתי כשבחלוף עשרים שנות חינוך התפטרתי, או ליתר דיוק פוטרתי, והתוודעתי אל אימת הפנסיה המוקדמת. כמו גרושות טריות ונאיביות שחושבות שיום אחרי הריקוד על מדרגות הרבנות ימתין להן צי מלכותי של גברים שווים, ואז מגלות שלא צי, לא גברים, ובטח שלא שווים — כך גם אני נפלתי אל מציאות חיי החדשה מופתעת כמו קורבן בוטוקס, ומיד גיליתי ששום דבר מניב לא מסתובב חופשי במחוזותינו, ודאי שלא קריירות מרשימות ומשרות פנויות. ומאז אני בבית. פה מגישה להם, שם מנקה להם, ממש יעל פופינס, רק במקום החיוך והמיוזיקל, הם מקבלים ממני על בסיס קבוע פרצוף חמוץ וסלסילת טרוניות טריות. ואיך אפשר להאשים אותי? הרי גם בחלומותיי המשעממים ביותר לא דמיינתי שאמצא את עצמי בגיל ארבעים ותשע ורבע על תקן גמלאית שמכלה את זמנה בצפייה בתוכניות הבוקר, שפסגתן היא איפור קבוע, דיאטת להיט נטולת גלוטן ותצוגת כלי מטבח אלגנטיים, שמגשימים את חלומה של כל אישה.

ואולי זאת לא לגמרי אשמתי. אולי זה יותר בגלל אריאלה שמעוני, מנהלת התיכון החדשה, שהשמיעה את דברה בקול ברור וצלול ואז שילחה אותי לדרכי. מרגע שהגיעה למקיף ח’ והתיישבה בכיסא הרם של קודמתה, היה ברור לשתינו שהתשוקה ליפול זו על כתפי זו לא ניצתה — לא בי, לא בה ולא בנו. כשנכנסתי לחדרה לפגישת ההיכרות הראשונה, פניי קרנו מגאוות הלשון וההבעה. עוד לפני שנשמתי, הפלגתי במופגן בתיאורים שיווקיים, כמו סוכנת נדל’ן במגדל יוקרה, על כמה חשובים המקצועות שלי, לפחות כמו רפואה כירורגית אם לא יותר. ‘כי מי ומה אנחנו בלי השפה, שמעשירה, מחברת ומתרבתת,’ אמרתי לה, ‘השפה היא זו שיוצקת לחיינו את התוכן האמיתי שבלעדיו יכולנו להיות ג’ירפות או ממותות או אמבות חסרות צורה.’

עם הנאום המקסים שקלח ממני בעל פה נהגתי לפתוח כל שנת לימודים בכל כיתה. למרות שחלק מהתלמידים בהו בי בהבעה ריקה ונטולת עניין, כי איזה עניין יכול להיות במה שלא מתרחש בנייד, הנחתי שמשהו בכל זאת יופנם בהם אט־אט. אבל שמעוני? גם היא באטומים? עוד לפני שסיימתי את המניפסט, עיניה הבהירו לי שהפתיל שלה קצר משל תלמידיי, והיא תקעה בי מבט שהייתה בו ערבוביה של שעמום, כעס וקוצר רוח. לימים התברר לי שהמבט איננו אישי, זו פשוט הבעתה הקבועה במרבית הסוגיות, במיוחד אלה שאינן קשורות למקצועות הריאליים, אבל באותו המעמד התייבשתי. ליתר דיוק, קפאתי כמו תלמידה נזופה בכיתה ג’. ‘מדעים ומתמטיקה,’ היא קטעה אותי אז בחדות של קריינית בשידורי צפון קוריאה, ‘זה האופק החדש של מקיף ח’. אני הולכת לחולל פה שינוי מקצה לקצה. לאוורר את האורוות. לזעזע את אמות הספים, עד שכולם יבינו שהמחר האמיתי מתחיל בחמש יחידות מתמטיקה. כל השאר זה רק הקישוטים.’

קישוטים?! כמעט עפתי מהכיסא. כבר שנים שאני יורקת דם תחבירי ויזע לשונאי, משכנעת את עצמי שאני עוסקת בדבר משמעותי מאין כמוהו, ושגם עם תלמידים עילגים ובורים אני יכולה לעשות את שלי, בשביל זה נשבעתי את שבועת המורים, אז מי היא, האישה הזאת, שתפחית ותזלזל ותקרא לי ‘קישוטים’? ברגע הראשון ניסיתי להתקומם על העלבון ולצאת בכוחותיי הדלים להגנת העברית, ובעיקר להגנתי, ‘זה כמו לבלבל בין רוח לחומר ובין עיקר לטפל,’ פתחתי, אבל פרצוף הגפילטע פיש הקר שהביט בי גרם לי לסתום את הפה. ‘סליחה, סליחה, יעל עברון,’ היא הרימה את ידה כמו שוטר תנועה, ‘אני לא אוהבת שחולקים עליי, וכשאחפש המלצות, אבקש.’

מאותו הרגע, כמו גולל שנסתם, הפך האלם למודל התקשורת של שתינו: היא מביטה ואני שותקת, היא ממצמצת ואני נחרדת, היא מגיעה ואני נעלמת, מחפשת דרכים כדי לא לפסוע על פני חדרה, מבצעת עיקופים כדי לא לפגוש בה במסדרון, נמנעת מלחלוק עליה, חלילה, או להביע דעה, בעיקר אם היא שונה משלה. בכל אותם ימים כמעט לא הכרתי את עצמי. לא הבנתי מה קרה לאישה האמיצה שהייתי. מה היא עשתה לי, הגברת הרעה הזאת, שהפכתי למורה קטנה, שותקת ומבוהלת? איך הצליח מטאטא חדש לטאטא אותי מכל מה שאני מסוגלת להיות?

אבל שום דבר מכל זה — לא הריחוק הקר שעמד בין שתינו ולא תהליך צמצומי וצמצומה של העברית — לא הכין אותי לתקרית שהתפוצצה בפרצופי, וממנה לא הייתה כל דרך חזרה.

זה קרה בשיעור לשון, בעיצומו של הסבר על חלקי המשפט. תוך כדי חיפוש שורשים וסמיכויות צילצל הטלפון של דין אברהם, התכשיט ההיפראקטיבי הידוע, שכישורי הלמידה שלו תואמים את קומתו הזעירה הרבה יותר מאשר את גילו הכרונולוגי. בכיתה הידהדו צלצול ועוד צלצול ועוד אחד, שאיש לא טרח להשתיק. בחלוף כמה שניות דין ענה לשיחה, והרעים בקולו הצרוד ב’הלו, אמא, מה המצב?’

לרגע איבדתי את זה. ניגשתי אליו בעצבים, שלפתי בפראות את הטלפון מתוך ידו, כיביתי אותו, אמרתי בקול נוקב, ‘תגיד יפה שלום לטלפון, אולי תקבל אותו בחזרה בהפסקה,’ והכנסתי את גורם ההפרעה לתיק שלי. דין כמובן מחה במרץ, ‘אין לך זכות,’ הוא נבח עליי, ‘למה מי את שתחרימי לי ת’טלפון, הוא עלה שלוש אלף שקל, באמא שלך, תחזירי, נו, אני לא יענה יותר,’ וכשהתעלמתי שונתה הטקטיקה, ‘אמא שלי צ’כה אותי דחוף,’ הוא יילל, ‘נו, תביאי ת’טלפון, נו, יאללה, תביאי ת’טלפון, יא בת שרמוטה.’

למעט כמה צחקוקים חנוקים מפה ומשם, הדממה שנפלה על הכיתה הייתה מוחלטת. כשתלמיד אומר לך שאת בת שרמוטה, יש לך שלוש אפשרויות. האחת, להתעלף, מה שבהחלט בא בחשבון, לפחות לפי הרעד שתקף את רגליי. השנייה, להשיב לו באותה שפה, נמוכה, פוגעת, מעליבה, מייבשת, על כמה הוא עלוב נפש, דרדס עקום, סתום ומכוער. בסוף בחרתי באפשרות השלישית. ‘אם תרצה לקבל אי־פעם את הטלפון שלך בחזרה, תדאג שההורים שלך יגיעו אליי,’ אמרתי, ‘הם בטח לא יופתעו לשמוע איזה אפס הם מגדלים בבית.’

למחרת זומנתי לבירור בחדרה של אריאלה. לצדי ישב עורך הדין איתמר אברהם, אביו של ילד החמודות בעל הלשון מפיקת המרגליות. המכתב שלו כבר היה מוכן. הוא עמד לתבוע אותי, את מנהלת בית הספר, את המפקחת על התיכונים, את משרד החינוך, ואילו היה ממשיך לפרט, ייתכן שלרשימה היו מצטרפים גם שרי החינוך לדורותיהם.

אריאלה, שחזותה המוקפדת, עם הז’קטים המחויטים ונעלי הסירה השפיציות, תמיד שידרה איום דיקטטורי בלתי שביר, נראתה אמנם זעופה כתמיד, אך לשם שינוי גם מבוהלת. היא הסבירה לי שעורך דין אברהם — עם הדגש בתוארו המכובד — דורש את התנצלותי בטרם ישגר את מכתבו לכל הגורמים הנוגעים בדבר.

‘התנצלותי על מה?’ שאלתי, מנסה להכמין את הרעד שתקף את קולי. כשקראתי לבן שלו אפס, נשמעתי הרבה יותר קרת רוח ונחושה, אז למה האבא הכלומניק עם חליפת השופוני היקרה מצליח לערער לי את הביטחון?

‘גברתי באמת לא יודעת?’ שאל מר אברהם בעגה מלומדה, כאילו שהדיון המשפטי נמצא בעיצומו, ותכף ומיד השופטת תשלח אותי למאסר עולם ללא חנינה.

‘אוליייי,’ השתדלתי לאסוף את עצמי ולשדר מידה ראויה של לעגנות, ‘אולי אני צריכה להתנצל על כך שבניגוד לכל הכללים הנהוגים בבית הספר, אדון דין לא כיבה את הטלפון שלו, וענה לשיחה באמצע השיעור? ואוליייי,’ המשכתי, נהנית מהספק, אם השניים עדיין מקשיבים לי אולי גורלי טרם נחרץ, ‘אולי אני צריכה להתנצל על כך שהבן שלך קילל אותי במילים מכוערות שאני אפילו מתביישת לחזור עליהן?’

‘ואוליייי,’ חיקה אותי עורך הדין אברהם, ‘אולי את צריכה להתנצל על כך שהלבנת את פניו של דין ברבים, כינית אותו אפס בפרהסיה, החרמת את רכושו הפרטי, סירבת להחזיר אותו ומנעת ממנו לשוחח עם אמו, למרות שהיה מדובר בשיחת חירום דחופה?’

יש רגעים בחיים שבהם את מבינה שאכלת אותה. את יודעת שאת לא אשמה, הצדק לצדך, ההיגיון הבריא באמתחתך, פיסת השפיות האחרונה בעולם מרחפת מעל ראשך, ועדיין, כל זה יתרסק אל מול המציאות שתכף תתנגש בפרצופך במהירות של שלוש מאות קמ’ש ותותיר אותך מושפלת, מובסת וכנראה גם מחוסרת עבודה.

למרות שאני לא סובלת את אריאלה והייתי שמחה להגלות את מעלותיה החינוכיות לשליחות ארוכה בסעודיה, אני חייבת להודות שאיתרתי בה הבזק של רגש כשניסתה לגשר בין הצדדים. היא הציעה ל’מר אברהם המכובד’, כן, כך בדיוק היא כינתה אותו, שיקבל בחזרה את הטלפון של דין, שכשל ללא ספק בלשונו ונהג באופן שאינו מקובל בבית ספרנו, והעניין יישכח ללא השעיה וללא מכתב לתיק האישי, על אף חומרתו הברורה. אלא שלמר אברהם לא הייתה שום כוונה להתפשר או להרהר או לצאת מחדר המנהלת לפני שיראה אותי זוחלת על ארבע, מלקקת את הפאנלים, משמיעה מונולוג שכולו חרטה והוגה במלוא הפה, בעברית צחה, את המילה המפורשת ‘סליחה’ בפני בנו וכל תלמידי הכיתה.

כששמעה את סירובי הנחרץ, כיבתה אריאלה את הבעת החמלה וחזרה לעצמה מיד. היא בישרה לי בפני עורך הדין המלומד שאני מתבקשת למחול על כבודי, כי הלבנת פני תלמידים ברבים איננה דרכו של מקיף ח’. כששאלתי אם דרכו של מקיף ח’ היא הלבנת פני המורות ברבים, היא קטעה אותי ואמרה, ‘יעל, אין לנו את הפריווילגיה לנהל את הוויכוח הפילוסופי הזה עכשיו. תתנצלי ונסגור עניין.’

‘בשום פנים ואופן,’ אמרתי בלחש, אבל עורך הדין אברהם שמע אותי היטב. הוא קם ממקומו, אמר, ‘אתם עוד תצטערו על זה,’ ויצא.

ואכן, בסוף אותו שבוע באמת הצטערנו על זה. ‘אפס ביחסי אנוש’, הייתה הכותרת שהזדעקה משערו של המקומון לצד תמונתי הלא מחמיאה, שבה אני נראית פרועה ומזיעה כאילו חזרתי מאימון קיקבוקס. ‘שיעור בהשפלה: יעל עברון, מורה במקיף ח’, כינתה את תלמידהּ ‘אפס’ בפני כל ילדי הכיתה’, צעקה הכותרת, בלי שום אזכור למי השפיל קודם. דובר משרד החינוך הסתפק בתגובה לקונית: ‘האירוע ייבדק ויטופל במלוא החומרה’.

סיפור המורה המתעללת עשה גלים, וכל תלמידי התיכון בעשור האחרון, וגם הוריהם, היו כמרקחה. מיום ליום תפחו ממדי הסיפור, וכל שנותר לי לעשות הוא לקפל זנב, להרכין ראש, להרים ידיים ולפרוש. מצד אחד שמחתי על החנינה מקן הקוקייה, מהמקום שכבר לא אהבתי ולא אהב אותי. בראשי חלפו אין־ספור האפיזודות המבישות שחוויתי — התלמידה שקראה לי ‘יא נעל’ כי לא אהבה את הציון. התלמיד שהוצאתי מהכיתה והגיב ב’צאי את, מכוערת’, והאמא שהחמיאה לי באסיפת ההורים ב’מורה פח זאתי כמו כולן’. כמה שנים עוד הייתי סוחבת את הזבל הזה על הגב? עד מתי הייתי מצליחה להתכחש לעובדה שזה נגמר בינינו? ומצד שני, למה ככה? למה לא יכולתי לפרוש בכבוד, עם מסיבת פרידה ונאומי הוקרה מרגשים, במקום להסתלק מושפלת, אחרי שפניי הולבנו ברבים?

צלחת הטוסטים התרוקנה ומהדורת החדשות יצאה לפרסומות, אבל אצלנו בסלון עדיין ניתזו הרסיסים. ליהיא הרשיעה באופן גורף את ‘הפושעים שמנצלים עמדות כוח כדי לשכב עם נשים צעירות’, אבל איתי לא נשאר חייב. ‘אחותי הפמיניסטית הדגולה,’ הוא לעג לה, ‘מצד אחד את כל כולך ‘מלחמת הכוח הנשי’, ומצד שני מתייחסת לנשים כאל ילדות בגן. מה, אין להן אחריות לגורלן? חוץ מזה,’ הוא התרומם מהספה ופנה למטבח, לפתוח ולסגור את המקרר בפעם הארבע מאות מאז הבוקר, ‘מי שמרגישה מוטרדת יכולה לחפש עבודה אחרת. לא טוב? יאללה לעזוב.’

‘כן, כן, שמענו עליך. זה ממש קלי קלות למצוא עבודה אחרת,’ ליהיא עיקמה את פרצופה ושלחה לעבר אחיה אצבע משולשת, ‘ואת זה אומר בחוצפתו הבטלן הכרוני, שמרייר על הספה מול הטלוויזיה כל היום ולא עובד כבר שנה שלמה.’

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.