החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על נסים אלוני

נסים אלוני 1926-1998 מחזאי, במאי, סופר ומתרגם. גדל בשכונת פלורנטין בתל אביב. כתב מחזות רבים, בהם בגדי המלך (1961), הנסיכה האמריקאית (1963), אשר יצרו שפה חדשה בתיאטרון הישראלי. פירסם עשרות סיפורים קצרים בשבועונים ובמוספרים ספרותיים. ארבעה מסיפוריו, המתארים את חוויות נערי ... עוד >>

השממית

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

נהג צבאי אחוז חרדות יורה בחתול שחור שעובר בדרכו.

חייל שפניו ונפשו הושחתו, ממלכד, בדחף של הרס עצמי, את בת זוגו ואת חברו הטוב.

חייל נוסף, בן דמותו של אלוני, חש שאיבד את חירותו ואת זכותו המוסרית לספר סיפורים לחבריו הלוחמים, משום שהועבר לתפקיד עורפי. אלו מקצת הדמויות המאכלסות את השממית, קוץ הסיפורים המפתיע, המסקרן והמטריד של נסים אלוני.

הקובץ שלפניכם מגלה פנים חדשות ולא מוכרות ביצירתו של המחזאי והסופר הגדול. הוא כולל סיפורים שלו שלא נכרכו בספר. ונובלה מופתית, ״השממית״, שנתגלתה לאחרונה בארכיונו ולא ראתה אור מעולם. ברקע הסיפורים, מוראותיה של מלחמת השחרור: המלחמה, כפי שעולה מסיפוריו של נסים אלוני, היא חומר מידבק, מופשט, רעיל. דרך הגוף הפצוע, הפנים השרופים, היא נצמדת לנפשות החיילים, הלומי הקרבות, החשים כגולים בממלכת האנשים הרגילים.

בקובץ סיפורים נפלא ומצמרר זה ניכר, ביתר שאת, כוחו של אלוני כסופר, שאינו נופל כאן, ואולי אף עולה, על כוחו כמחזאי. גלריית הדמויות שהואמשרטט, המתרוצצת אנה ואנה כעכברים במלכודת, לופתת כמו בצבת את המוח ואת הלב. בדרכו הייחודית הוא פותח חלון הצצה לזמן אחר, דרכו מתגלה זמננו אנו. את הספר חותמת אחרית דבר מאת אילן בר-דוד, המופקד על ארכיונו של אלוני.

רטרו היא סדרת ספרים של סופרים עבריים מהעבר הרחוק והקרוב. היא כוללת כתבים שפורסמו בבמות שונות אך לא כונסו בספר, מהדורות חדשות של ספרים שלא נס לֵחם, וכן כתבים שמתפרסמים, כאן, ברטרו, לראשונה.

הסדרה היא פרי שיתוף פעולה בין מכון ״הקשרים״ לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב לבין הוצאת הספרים, כנרת, זמורה, דביר.

יגאל שוורץ,

דקל שי שחורי

ומוריה דיין-קודיש

 

מקט: 15100838
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סיפור בעל פה

אמר מי שאמר, המוות פירושו חדלון התקוות. על כן טבעו של האדם החי שהוא מייחל, והתוחלת פנים רבות לה. דומני שבני־אדם רוקמים להם יריעה רחבה וגדולה שעל הרוב צבעה אחד, אלא שבחוּבָּה, מי בקפל ומי בפינה, מי בולט ומי צנוע, נחבאים מיליוני שאיפות, געגועים, משאי־נפש קטנים וגדולים, ובתוך כל אלה, עמומה מעט, בלתי־מחוורת עד תום, מצויה תמיד התקווה האחת שהגם שפשוטה היא וצנועה ואפשר מתוך שכזאת הינה, הרי שאפילו בעליהּ מתיירא לקרוא אותה תקווה; כי על כן, בהיות ואין פִשרה נהיר על בוריו אף לחולמהּ עצמו, לעולם לא יראה בהתגשמותה את חלומו, את אותו בדל עצם־מושג שחומק מיד לאחר שניתן להציץ בו לכדי רגע.

יש אדם שמתאווה לטפס על רכסו של הר, ואולי אין לך דבר פשוט מזה, גם בימינו. לכאורה מבקש הוא לטפס על רכסו של הר, אלא, מניח אני, אין התקווה מסתגרת בתחום טיפוס זה. כי צא ותמה, אדם שטיפס והעפיל על רכס, מדוע מוסיף הוא ומטפס, לפרקים מזומנים, על אותו רכס־הר עצמו?

כל אדם מבקש למצוא רכסו שלו ולעולם אינו משיגו, אלא ודאי משיג הוא דברים הרבה בדרכו אליו.

אני נשתוקקתי לספר סיפור.

האמת ניתנת להיאמר, כל אותם מספרים שקראתי על אודותיהם בספרים נטלו תשעה קבין של ייסורים עד שהותר להם לספר סיפור, ואנוכי, גם קב אחד אחרון זה לא נפל בחלקי, ואפילו ראוי הייתי ליטול כפל־כפלי־כפליים מכל אותם מספרים. לא ייפלא אפוא שנתפתחה אצלי, גם אם בלא רצוני המלא, מידה של זלזול בכתבי־עת ובעורכים ואף בקהל קוראים.

אדם — מנהג הוא לנו שאנו מסיקים מעצמנו על מושג זה — לא ניחא לו בנוחות מרובה, אולי יוּתר אף להוסיף שאוהב הוא את הקשיים. ההצלחה, מחיאות הכפיים לאחר אמירת מילה כגון קוקוריקו, אי־אפשר לה שתתקבל ברצינות על ליבו של המצליח. אם ביקש אי־פעם לטפס על רכסו של הר לא יקסמו לו הפרחים שבמדרון, הגם שמן הסתם מצויים רבים שמעלימים עין מן הרכס ונותנים לב לפרח.

אני נשתוקקתי לספר סיפור. סיפור זה שביקשתי לספר לא היה בעל תוכן מסוים או בעל צורה מגובשת, קבועה בדמיוני ובמוחי, אף אם, במובן הכללי ביותר, מאמין אני שאין הולך־רגל־נצחי ראוי ומסוגל לספר על אודות אורחות־ים. לא ידעתי במה אחל, וכיצד, ומי יהיו גיבורי, ומה שמותיהם, והיכן נולדו וכל כיוצא באלה. טבעה של תוחלתי נעוץ היה בשומעַי, ומכאן ניתן כבר להסיק על אופייה, שהלא לא כתבתי קוראַי. הנה אפוא מאז ומתמיד מבקש הייתי לספר סיפור באוזני שומעים. מבקש הייתי שיהיו שומעים אלה חברי, אנשים שחיו עימי, שחיפשו אחר דברים שאת פשרם חיפשתי אף אני, שנתונים לאותן מסגרות בהן נתון הייתי אנוכי, דהיינו, כתיבה. מבקש הייתי לספר סיפור באוזני אנשים פשוטים, חברים, שאינם מצויים אמנם בעולם זה של שמות, רכילות וקצף, שמבורך בהם עולמה של ספרות, אך אוזניהם ולבבותיהם פתוחים לשמוע סיפור (ואכן, כלום תמצא רבים שלבבותיהם ערלים ואין הם נכונים לשמוע סיפור?).

כיוון שפירטתי אופיים של מאזיני, איני יכול שלא לתאר טבעו של המקום והזמן שמבקש הייתי. אינסטינקטים שנשתיירו באורחות חיינו מאבותינו הקדמונים חזקה עליהם שלא פסחו על גופי ונפשי (ובנקודה זו אני מתיר לעצמי להכליל רבים אחרים), שכן ביקשתי לספר את סיפורי בלילה וחפץ הייתי שבעֵת סָפּרִי תהא מדורה בוערת ומפצחת זרדי עצים, ומאזיני ישירו לפני הסיפור וישירו לאחריו, ומישהו יקום מעת לעת ויוסיף זרדים על גחלים, וישבו שרועים איש על רעהו, מעשנים סיגריות, מביטים בלילה ושומעים לקולי. כשאני מבקש לדמיין לעצמי דרכם של קדמונינו בעת ספרם סיפור, איני יכול שלא למקמם בנסיבות כאלה, וסבור אני שכל אותם שירי גבורות שהיו מזמרים משוררי כל האומות לא הושרו אלא בלילות, לאור המדורה, שעה שהמילים, אלה שליחוֹת האמונה, היופי, האהבה, החמלה, הגבורה, הגדוּלה, יוצאות למלחמה עם החושך, להפיג את הפחד־שאין־לו־אחיזה־של־ממש אמנם, אך מורשה הוא, שעדיין, גם היום אינו נעקר.

ואכן, שעה כזו, נסיבות כאלה אירעו לי, ואכן סיפרתי סיפור באוזני בני אדם, אלא באותה מידה רשאי אני להגיד ששעה כזו ונסיבות כאלה לא אירעו לי, ומן הסתם לא יתארעו, לעולם, והחלום הרי הוא עדיין בגדר חלום, אך מוטב ואספר.

לא ייפלא שאירע הדבר בשעת המלחמה, וביתר דיוק, בסופה. עיתים דומה לי שכל שהתארע בחיי נתארע במלחמה ואפילו מקרים ומעשים חשובים־בעיני, שאירעו לפניה ולאחריה, כאילו מבקשים להיתחם בתחומה של המלחמה. לא ידעתי בחיי מאורע כה גדול — אף נורא — כמלחמה.

היינו מעבר לקרבות הרבה ועינינו הצעירות ראו חברים שנהרגו, ובדרך כלל דברים רבים ראינו וחשנו. אף סבלנו. דומני שגם התבגרנו שלא לפי שיעור הזמן, אך כאשר רואה אני מסַפרים על אודות החיילים במלחמות, נראה לי שאין אנו שונים מבני אומות העולם, שכן, כך נדמה, זומנה לה לכל נפש אנוש מנת־לחימה אחת לפחות בימות חייה, ומן הסתם עוברת היא תהליך זה שעבר עלינו.

באותם הימים הוטל עלי תפקיד לא־קרבי בתחומי הפלוגה בה שירתתי. מודה אני, נשתוקקתי לתפקיד זה. כיוון שהיינו מצויים בהפוגה ארוכה למעלה מן הרגיל, נתרגלנו לחיי נוחות, תכפנו ביקורינו בעיר, רבו ה’ערבים החגיגיים’ ביחידה, קשרנו קשרי־רעות, גם אהבה, ואפילו הורינו וקרובינו נתרגלו לרעיון כי תם ונשלם. המלחמה ובלהותיה נשתכחו מאיתנו וגם אם עלו ונזדחלו פחדים עוקצניים מעת לעת, היתה הנסיעה הביתה בערב קיץ נאה, והנערות הכמהות, והעיר ההומייה והאֶליזֶה, מזיחים אותם לקרנות זווית. ברי אפוא שהסיכוי לשוב ולחזור לאותם חיים — שמי שנתנסה בהם אינו להוט אחריהם — לא קסם לרובנו, ושעה שהודיעוני על אודות מינויי, באה השמחה הכמוסה ומילאתני. אמנם לא פרהסתי שמחה זו אך מן הסתם חשו בה רעי. אין לומר, גם כן, שהבטחתי את חיי וכי, באם עתידה היתה המלחמה לפרוץ מחדש לא היתה סכנה נשקפת לי, אך נהיר היה לי — ומן הסתם אף לרעַי — שסכויי למות מעטים היו משהיו קודם לכן. אותו פחד נצחי, מַתמיד, שמקנן בליבו של החייל מפני המערכה הבאה, סר מעלי.

* * *

והנה שבה המלחמה וחזרה. כאילו לא אירע דבר בחודשים החולפים, כאילו לא הֲריחוֹנו את ריח הכסת הרכה והשמיכה הצמרית, כאילו לא נשקנו שפתי נערות בשדרות האפלות ובשדות ובחדרים, כאילו לא הריחונו את ריח גופותיהן המשכר, כאילו לא היה העתיד מתגלם יותר ויותר לנגד עינינו — נטלו אותנו והעבירונו לחזית. כשיצאנו את המחנה ראיתי את האנשים מביטים באוהלים ובבניינים שהפכו פתע להיות יקרים.

פלוגתנו נשתכנה בפרדס שבשובלו, ליד הכביש, עמד בית וקבועה היתה בו משאבה גדולה, שבטרם מלחמה היתה מספקת מים לפרדסי הסביבה. כשבאנו היה לילה והטבחים שהכינו תה עמלו לשווא: החיילים פרשו לישון. יומיים לאחר בואנו ניתן צו התקפה. למן שעות אחר הצהריים היו האנשים מכינים עצמם לקראתה. בודקים חגוריהם, ממלאים מימיותיהם, בודקים כלי־נשקם, ומצויים היו אף כאלה שהיו מביאים לידי גמר עניינים מעניינים שונים; שכן החיילים, גם אם אינם להוטים להסיח במוות ובכל הכרוך בו משום אמונות־הבל רבות ומשונות, אין הם עשויים למחוק מושג זה ממוחותיהם.

היתה חצר הבית מלאת שיח ושיג תנועה ועמל. איני יכול לדמות תמונה זו לכל תמונה אחרת שבעולם, כיוון שבראותי אנשים מכינים עצמם בקדחתנות, עומסים וחוגרים, נושאים ועמלים בתחומי חצר־המגרש, דומה לי שעתידים הם לצאת להתקפה.

ואנוכי, למול כל המתרחש סביבי, נעול הייתי נעלי התעמלות. בפעם הראשונה מאז מצוי הייתי בגדודי לא היה עלי לצאת עם יחידתי. לא ניסיתי לעזור, לשוחח, להתלוצץ, לא קרבתי עדיהם ושאלתים שאלות, לא האזנתי לאשר דיברו, לא צחקתי למשמע ההלצות. לא יכולתי. ביקשתי לנחם עצמי כל העת, זכאי אתה, מינוךָֹ לכך, פקודה היא, אך הרגשת אשמה נתלותה אלי. ישבתי בצל עץ שקמים שהיה נטוע בחצר וקראתי. מוטב, הבטתי בדפי ספר.

בא הערב. עדיין היתה השמש מפיזה אורה באמירי השקמה ומושחת עור פניהם של האנשים בבלתי־מצוי, כאילו עתידים היו לשחק בפני מצלמת־קולנוע. אכלו בחיפזון, סיימו הכנותיהם, סיפרו הלצה אחרונה ועם דמדומים יצאו בעד השער, בטור ארוך. תחילה עוד פיטפטו, אחר נשתקעו בשתיקה המיוחדת לטור אנשים ההולך בלילה למלחמה. לא עברה עת מרובה ולא יכולנו להבחין באנשים. פשט עליהם הלילה ואיחה אותם לטור אחד, נחשי, דומם.

אני נותרתי בחצר ועימי הטבחים, האפסנאי, פקיד הפלוגה, הנהגים ובחור אחד שלא חש בטוב ושוחרר. היינו, דומני, כעשרה אנשים. ישבנו ליד שולחן ארוך שהותקן לצורכי מטה הפלוגה ושתינו קפה. עישנו סיגריות והבטנו נכחנו אל האפילה. כיוון שהחלה צינה באה מן הים הרחוק, נמלכו בדעתם והעלו מדורה. נטלו את קנקן הקפה והעלוהו על המדורה. בתוך כך החלו מפזמים פיזום. הלך אחד, קושש זרדים, הניחם ליד המדורה והתבונן באש, כאחוז־כישוף. החילונו משיחים בינינו. דיברו על דא ועל הא, בלא תת את הדעת על ההולכים. הם נתרגלו בכגון דא, ואני, אף שדיברתי ושחתי כמותם ועימם, ליבי לא היה עימי. נדחסה בי מועקה.

מודה ומתוודה אני, מעולם לא יצאה נפשי למלחמה, מעולם לא ביקשתי להציב דגל כיבושים על פני גבעה בית מבצר או עיר, ומעולם לא נתאוויתי לעטות מדי־שרד שמפארים את הגיבורים. איני יודע אם מותר לי לכנות עצמי פחדן, וטרם יודע אני גיבור מהו, אך ברי לי שמפחד אנוכי מן המלחמה, שכן, כמה מוזר הוא הדבר, במלחמה אי אתה יכול להילחם: לא מוחך הוא הבא לעזרך, לא אגרופיך, לא ערמומיותך. פניהם התמוהות של חברי שנהרגו, הפה הפעור והעיניים הזגוגיות שלא היה סיפק להם לשאול — את עצמם ואת חבריהם — ‘הא כיצד?’ היו מהלכים עלי אימים. אך אותה שעה שישבנו שם והבטנו במדורה ושתינו קפה ועישנו סיגריות, חשתי עצמי עלוב שבעלובים ואמרתי לעצמי, אם יבוא מי מן ההולכים ויירק בפניך, אל תענהו דבר. בצדק יעשה זאת.

ישבנו שם שעה ארוכה, אלו מלהגים פילוסופיה על אודות הנשים, אורחן ורבען, ואלו מספרים בשבח או בגנות הסרטים והמחזות והספרים שקראו או ראו או שמעו לאחרונה. מעת לעת היה קם אחד הטבחים, מוזג מלוא הקנקן ומניחו על השולחן, ואלמלא המלחמה, וזכר הטור הארוך, הרי היתה זו תמונת עולם בהתנמנמות, רוגעת ומרחיבה את הלב.

פתע פנה אלי אחד המסובים: ‘שמע, נסים, ספר סיפור.’

אותה עת טרם פירסמתי דבר, ואם מצויים היו אי־אלה קוראים שראו שמי בעיתונים, הרי שאז לא ראה אותו איש, אך כיוון שטבעו של אדם שהוא משיח בעניינים שנוגעים ללבבו, ידעו שעניין הסיפורים נוגע ללבבי.

בקשה זו שביקש מאיתי אדם זה הביכתני כל כך עד שעלה סומק בפני. אין זאת כי אם אָצור הסומק בלב, שכן דומה היה לי כאילו ירד האיש לצפונות לבבי, נעץ סיכה והפריח בי סומק. הבטתי סביבי, ולפתע, כאדם שישב שעה ארוכה על ארגז־זהב, ראיתי את המראה שהיה יורד עלי בחלומי: מדורה היתה בוערת, לילה אפפני, ואנשים, מן היום־יום, חברי, יושבים לידי ומבקשים מאיתי לספר באוזניהם סיפור. ככל שאני מאמץ עתה את זיכרוני יותר שבים אלי אותה תמונה ואותם פרטים. אם אין הרחוק־המעטר־דברים־בעיטור־לא־להם בעוכרי, זוכר אני שהיה ליבי הולם בחוזקה, כליבו של כל אדם, מן הסתם, שעומד על סף חלום שעתיד להתממש. יותר מכול הרעידה אותי הבקשה שהרי, כך אמרתי לעצמי, הלא איני כופה עליהם להאזין, הם־הם המבקשים ממני להשמיע והם־הם המבקשים להאזין, ומן הסתם, בכל לב.

איני זוכר לבטח אם חייכתי ועניתי מענֵי־סירוב שמטבעם אינם מעידים על סירוב אלא על שהות לענות ב’הן’, ודומני שמעט־מעט נצטרפו אחרים לבקשה והוסיפו וסִרְהבוּ עד אשר מצאתי, ולא בלי שמחה, שהגיעה העת להיעתר, כאותה נערה שכמהה לנשיקה ואינה יודעת אימתי להגות ‘הן’ מפורש. החילותי מספר.

עתה איני זוכר אותו סיפור שסיפרתי אלא אווירתו, וגם אין לדבר הזה חשיבות. משהחילותי מספר הייתי כאחוז שיכרון. מעלות גדולות לו לנייר שמתיר הוא למחוק ולתקן, לגרוע ולהוסיף, ויכול כותב להשתהות, לסיים עניין אחד ולהחל בפרשה אחרת זמן רב, או מועט, לאחר מכן, ויכול אותו כותב להחל ולמצוא פתאום שאין השעה כשרה. אך לספר את הסיפור באוזני בני־אדם, גם אם אין כותב יכול — ואף אינו רוצה — ללטש את הדברים, להקציע את המשפטים ולהשתמש במילים חגיגיות, מדהימות, מחודדות, להוציא מפיך את המילים אל העיניים המאזינות — פירושו של זה, לחיות את הסיפור, להוציאו מלובן ולוהט מתוך לב אל האוזניים המשתוקקות של מאזינים. לספר את הסיפור ולראות כיצד נחרתים המשפטים בעיניהם, בפניהם, בפיותיהם, המוארים לאור המדורה, של מאזיניך, הוא הדבר שאין הנייר עשוי לגמול לעולם. הייתי שחקן ומספר כאחד.

אני זוכר אותה שעה בגעגועים. בעת ספרי היו הדמויות על אודותן סיפרתי עוברות לידינו, ליד המדורה, והיו חיות, מדברות ונושמות והוגות, ואותה הרגשת־סיפוק שמלווה כל יוצר חיים, אותה תחושה מחוצפת פראית ושובבה שגנבתי כתרו של הבורא והנחתיו על ראשי לשעה קלה, מילאה אותי שמחה שכמותה לא ידעתי מעודי. חשתי כוח נפלא להוליד ולהמית, להעליז ולדכדך, למלא לב באהבה ובאכזבה, ובעד החוטים שמשכו־ביצירי־דמיוני משכתי ביצורים החיים, חברי, שישבו ליד המדורה. מעולם לא הכרתי בכוחן של מילים כבאותה שעה, עד אשר לפתע, ודבר זה אכן אירע לפתע גם אם נסיבותיו טמונות, בדרך הטבע, באשר התחולל קודם לכן, ניטל ממני כתרו של הבורא.

תחילה חשתי זאת בתוכי, אחר בפניהם של מאזיני. לפתע החלו המילים מצטלצלות באוזני ככלים ריקים, ושוב לא רחשתי אהבה ולא חשתי קרבה־כלשהי אליהן. דומה כאילו זרקתי מפי אבנים מסותתות שמסתדרות והופכות, באורח נעלם, מעשה פסיפס, קר, זר לי. כאילו כפו עלי לומר דברים. ראיתי עצמי גונב דעת, שקרן, שפל, וכשהבטתי בשומעי, בראותי אותם יושבים כאנשים מסוימים, בעלי שמות והוויות, בעלי רגשות ונטיות, לא ראיתי בהם מאזינים, כי מבקרים. באותה הדרך בה משכתי בהם תחילה בחוטַי, החלו הם מושכים אותי באותם חוטים, מבלי שאולי ידעו זאת. ראיתי בפניהם כי חשו — אם כי אפשר שלא ידעו — בדברים שנתחוללו בי, ואיני יודע אם, בתת־ההכרה, לא לעגו לי. לשונות המדורה גילו לי את אשר לא נועזו — ושמא לא ידעו — להגיד בפה. שוב לא הייתי מספר סיפור, אלא היו מילים מידרדרות מפי, מילים חילוניות, יבשות, נטולות טעם וממשות.

הייתי מוסיף ומדבר, והייתי רואה את הטור הארוך כשהוא הולך ודומם, הולך ודומם כאילו היה הטור האחד בעולם או כאילו נתקבצו כל הטורים שבעולם ונכללו בו, והייתי רואה עצמי יושב ליד שולחן מטה הפלוגה, ליד המדורה הבוערת, בעורפה של חזית, בוטח בזריחת השמש ואפילו בשקיעתה בערבו של המחר, ומהגה מילים שנקראות סיפור, בעוד אנשים הולכים למקום שמצוי בו מוות. ניטלה זכותי לספר את הסיפור.

כאמור, הוספתי לספר, או מוטב, לדבר. רק ימים רבים לאחר מכן היתה הבושה פוקדת אותי לזכר המאורע. ואולם משזכרתי נוכחתי כמה אנוס בן־אדם להוסיף ולספר את הסיפור, להוסיף ולספר סיפורים רבים, גם אם ניטלה הזכות הימנו, ואולי אין לך גדולה מזו היודעת אימתי לחדול.

סיומו של המאורע משמח יותר. אותי, כמובן. כי שעה קלה לאחר תחושות אלו שחלפו בי, חזרה הפלוגה אל החצר ונתברר שדחו את מועד ההתקפה לערב המחרת. איני יודע אם פגשתי אי־פעם אנשים שחזרו בשמחה רבה מזו שבה פגשתי את האנשים הללו, שבבואם קיללו, אך בלי טינה ובשמחה, את כל אותם שמתכננים תוכניות ומבטלים אותן, ‘ולא יודעים בעצמם מה שהם רוצים, הנבלות’. וכל כיוצא באלה. לא קמתי ממקומי ולא רצתי לקראתם, ולא טפחתי על גב ולא שאלתי לפרטים, ואף שבאו וישבו לידי וסיפרו מן הנעשה, נמנעתי מדבר, כי היו הדמעות משנקות את גרוני.

בא מפקד הפלוגה וישב ליד השולחן, הטבחים העלו את מְכל הקפה הגדול והניחוהו על המדורה, והבחורים נתקבצו סביבה וספליהם בידיהם. הקסדות הושלכו על האדמה, החגור נתלה על כתף, סיגריות ננעצו בקצוות הפיות, והבדיחות, אותן בדיחות שגורות שבלעדיהן אי־אתה יכול לתאר לעצמך חבורת חיילים בחזית, נתגלגלו בלשונות והן אפופות ברק חדש: עוד יממה אחת של חיים. איש לא דיבר על אודות ליל המחר, אף שבמעמקי הלב, בטוחני, היה ליל המחר מזדחל ומדגדג כתולעת זו. אני, על כל פנים, לא הרהרתי אלא על אודות ליל המחר.

הטבח הביא קנקן נוסף והניחו על השולחן. שאלתי את מפקד הפלוגה לטעמה של הדחייה. אמר לי. שח על דא ועל הא. אמר: ‘אם תשאל אותי, אני שונא לדחות. אם כבר אז כבר.’ אמרתי מה שאמרתי. לכאורה לא אמרתי אלא דברים רגילים, לאמיתו של דבר הבלגתי בקושי רב על השמחה שקפצה עלי. הוספנו וישבנו שם, שתינו קפה ועישנו סיגריות, שוחחנו וזימרנו זמר, עד שקרבה שעה מאוחרת ופרשנו לישון.

מודה אני כי הבטחתי לעצמי שלא אוסיף לספר סיפור, אלא אם כן תהיה לי זכות לספרו, וכרגיל בזמנים חגיגיים ורגשניים — וזה היה לי טבעו של אותו לילה — מפליגים בענייני הבטחות עצמיות ושבועות־נדרים. אך למדתי שאל לו לאדם להבטיח הבטחות ולהישבע שבועות, לא לעצמו ובוודאי לא לאחרים, במידה שמאמין הוא שיש לקיימן הלכה למעשה, שהרי הרבה מעשים עושים אנו — ולעיתים אנוסים לעשות — שאינם עולים בקנה אחד עם המחשבה הצרופה והכוונה הטובה.

* * *

וחלומי לא נתגשם. שכן גם היום קוסמת לי מדורה, ואנשים מסובים סביבה, ולילה, וקנקן קפה, ושיחה בעצלתיים, ואפילו נמנום קל, וריחות של לילה וקולותיו, ובתוך כל אלה: ‘ספר נא סיפור’. חושש אני שחלום זה אינו עשוי להתגשם כיוון שאפשר ותהא מדורה ולא יימצאו אנשים, או יימצאו אנשים ולא יהיו אלה אנשים כלבבי, ואם יהיו כלבבי, אפשר שאנוכי אהיה, משום־מה, סר וזעף, ואפשר שהאנשים יהיו ממורמרים, ושמא לא יימצא קפה. כי החלומות, כידוע, אין דרכם להתגשם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השממית”