ל'קלרה והשמש' – הרומאן השמיני של אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות – יש מספרת בלתי־נשכחת, המַשרה את החן שלה, את […]
כשהיינו חדשות, הוצבנו רוזה ואני במרכז החנות, ליד שולחן המגזינים, ומשם יכולנו לראות את רוב החלון. כך יכולנו להשקיף על החוץ – על הפקידים שמיהרו מפה לשם, על המוניות, הרצים, התיירים, קבצן והכלב שלו, החלק התחתון של בניין RPO. אחרי שהתאקלמנו קצת, הרשתה לנו לפעמים מנהלת לגשת לחזית, ממש עד חלון התצוגה, ואז יכולנו לראות כמה גבוה בניין RPO. ואם היינו שם בדיוק בשעה הנכונה, ראינו את השֶׁמש מתקדם בדרכו וחוצה את המרחב שבין גגות הבניינים מהצד שלנו לצד של בניין RPO.
בכל פעם שהתמזל מזלי לראות אותו ככה, הייתי שולחת את הפנים שלי קדימה כדי לספוג כמה שיותר מההזנה שלו, ובפעמים שרוזה היתה אתי, הייתי אומרת לה לעשות כמוני. אחרי דקה או שתיים היינו חייבות לחזור לעמדות שלנו, וכשהיינו חדשות חששנו, כי לעתים קרובות לא יכולנו לראות את השֶׁמש ממרכז החנות וחשבנו שניחָלש עוד ועוד. ח”מ רֶקס, שהיה אז לידנו, אמר לנו שאין מה לדאוג, של שמש יש דרכים להגיע אלינו בכל מקום שנהיה. הוא הצביע על קורות הרצפה ואמר, “הנה, פה דְגַם השמש. אם אתן מודאגות, אתן יכולות פשוט לגעת בו ולהתחזק שוב”.
הוא אמר את זה בשעה שהחנות היתה ריקה מלקוחות, ומנהלת בדיוק סידרה משהו על המדפים האדומים, ולא רציתי להפריע לה, לכן לא ביקשתי רשות. העפתי מבט ברוזה, שהחזירה לי מבט אטום, פסעתי שני צעדים קדימה, השתופפתי והושטתי את שתי הידיים אל דְגַם השמש שעל הרצפה. אבל ברגע שהאצבעות שלי נגעו בו הוא נמוג, ולא משנה כמה ניסיתי – טפחתי על המקום שבו היה, ואחר־כך שיפשפתי בידיים את קורות הרצפה – הוא לא חזר. כשקמתי בחזרה על רגלי אמר ח”מ רקס:
“קלרה, זה היה חמדני מצידך. אתן הח”מיות תמיד כאלה חמדניות”.
הייתי חדשה אז, ובכל־זאת הבנתי מיד שאולי זאת לא היתה אשמתי; שאולי רק במקרה נסוג השמש מהדְגָם שלו בדיוק כשנגעתי בו. אבל הפנים של ח”מ רקס נותרו רציניות.
“את לקחת את כל ההזנה שלו לעצמך, קלרה. תראי, נהיָה כמעט חושך”.
ואכן, האור בחנות נעשה קודר מאוד. אפילו בחוץ, על המדרכה, נראה התמרור של אזור גרירה על עמוד הפנס אפור וחיוור.
“אני מצטערת”, אמרתי לרקס, ואז פניתי אל רוזה: “אני מצטערת. לא התכוונתי לקחת הכל לעצמי”.
“בגללך”, אמר ח”מ רקס, “אני אהיה חלש בערב”.
“אתה מתלוצץ”, אמרתי לו. “אני יודעת שאתה מתלוצץ”.
“אני לא מתלוצץ. אני עלול לחלות כבר עכשיו. ומה עם הח”מים האלה בחלק האחורי של החנות? הם כבר ממילא לא בסדר. עכשיו המצב שלהם בטוח יחמיר. היית חמדנית, קלרה”.
“אני לא מאמינה לך”, אמרתי, אבל כבר לא הייתי בטוחה. הסתכלתי ברוזה, אבל ההבעה שלה נותרה אטומה.
“אני כבר מרגיש חולה”, אמר ח”מ רקס. והוא השתוחח קדימה.
“אבל כרגע אמרת בעצמך. לשמש תמיד יש דרכים להגיע אלינו. אתה מתלוצץ, אני יודעת את זה”.
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את עצמי שח”מ רקס הקניט אותי. אבל באותו יום היתה לי תחושה שבלי להתכוון גרמתי לרקס להעלות נושא לא נעים, משהו שרוב הח”מים בחנות מעדיפים לא לדבר עליו. וזמן קצר אחר־כך קרה לח”מ רקס דבר שגרם לי לחשוב שבמידה מסוימת, גם אם באמת התלוצץ באותו יום, הוא התכוון ברצינות למה שאמר.
זה היה בוקר בהיר, ורקס כבר לא היה לידנו, כי מנהלת העבירה אותו לגומחה הקדמית. מנהלת תמיד אמרה שכל אחת מהעמדות נקבעה בקפידה, ויש לנו סיכוי זהה להיבחר בכל עמדה שנעמוד בה. ובכל־זאת, כולנו ידענו שכשלקוח נכנס לחנות המבט שלו נופל קודם־כל על הגומחה הקדמית, ומובן שרקס היה מרוצה מאוד כשהגיע תורו לעמוד בה. הסתכלנו עליו ממרכז החנות כשעמד שם בסנטר זקוף, מכוסה כולו בדְגַם השמש, ורוזה רכנה לעברי פעם אחת כדי לומר, “אוי, הוא באמת נראה נפלא! הוא בלי ספק ימצא בית בקרוב!”
ביום השלישי של רקס בגומחה הקדמית נכנסה לחנות ילדה עם אמא שלה. לא הייתי אז טובה כל־כך באומדן גיל, אבל אני זוכרת שהערכתי שהיא בת שלוש־עשרה וחצי, ועכשיו אני חושבת שצדקתי. האֵם היתה פקידה, ולפי הנעליים והחליפה שלה היה ברור לנו שהיא מדֶרג גבוה. הילדה ניגשה מיד לרקס ונעמדה מולו, ואילו האם שוטטה בחנות והתקדמה לעברנו, העיפה בנו מבט והמשיכה הלאה אל החלק האחורי, שם ישבו שני ח”מים על שולחן הזכוכית ונידנדו רגליים בחופשיות כמו שמנהלת הורתה להם. בשלב מסוים קראה האם לילדה, אבל זאת התעלמה ממנה והמשיכה להסתכל למעלה אל הפנים של רקס. ואז הושיטה הילדה את ידה והעבירה את אצבעותיה על הזרוע של רקס. רקס לא אמר כלום כמובן, רק חייך לעֶברה והמשיך לעמוד בלי לזוז, בדיוק כמו שהורו לנו לעשות כשלקוח מפגין עניין מיוחד.
“תראי!” לחשה רוזה. “היא הולכת לבחור אותו! היא אוהבת אותו. איזה מזל יש לו!” דחקתי בה במרפקי כדי להשתיק אותה, כי היה אפשר בקלות לשמוע אותנו.
עכשיו הילדה היא שקראה לאם, ובמהרה נעמדו שתיהן מול ח”מ רקס ובחנו אותו מכף רגל ועד ראש, ומדי פעם הושיטה הילדה יד ונגעה בו. השתיים טיכסו עצה בשקט, וברגע מסוים שמעתי את הילדה אומרת, “אבל הוא מושלם, אמא. הוא נהדר”. ורגע אחר־כך אמרה הילדה, “אוי, אמא, די”.
בשלב הזה כבר התמקמה מנהלת בשקט מאחוריהן. בסופו של דבר פנתה האם למנהלת ושאלה:
“מאיזה מודל הוא?”
“הוא B2”, אמרה מנהלת. “סדרה שלישית. לילד הנכון יהיה רקס מלווה מושלם. לדעתי הוא יעודד באופן מיוחד גישה חרוצה ומצפונית אצל אדם צעיר”.
“טוב, לגברת הצעירה הזאת פה זה בהחלט לא יזיק”.
“אוי, אמא, הוא מושלם”.
ואז אמרה האם: “B2, סדרה שלישית. אלה עם הבעיות בספיגה סולָרית, נכון?”
היא אמרה את זה בדיוק ככה, מול רקס, בלי להוריד את החיוך מהפרצוף. גם רקס המשיך לחייך, אבל הילדה נראתה מבולבלת והעבירה את מבטה מרקס לאמא שלה.
“נכון”, אמרה מנהלת, “לסדרה השלישית היו בהתחלה כמה תקלות קטנות. אבל הדיווחים ההם היו מוגזמים מאוד. בסביבות שיש בהן רמות נורמליות של אור, אין שום בעיה בכלל”.
“שמעתי שספיגה סולרית לקויה יכולה להוביל לעוד בעיות”, אמרה האם. “אפילו לבעיות התנהגות”.
“עם כל הכבוד, גברתי, המודלים של סדרה שלוש הסבו המון אושר להרבה ילדים. אם את לא גרה באלסקה או בתוך מכרה, אין לך מה לדאוג”.
האם המשיכה להתבונן ברקס. לבסוף הנידה בראשה. “אני מצטערת, קָרוֹליין. אני רואה מה את מוצאת בו. אבל הוא לא בשבילנו. אנחנו נמצא לך אחד מושלם”.
רקס המשיך לחייך עד שהלקוחות יצאו, וגם אחר־כך, בלי להפגין שום סימן לעצב. אבל אני נזכרתי בהתלוצצות שלו, והייתי בטוחה שהשאלות האלה על השמש, ועל כמה מההזנה שלו אנחנו יכולים לקבל, העסיקו אותו כבר זמן־מה.
כיום, כמובן, ברור לי שהן העסיקו לא רק את רקס. אבל רשמית זאת לא היתה בעיה בכלל – לכולנו היו מִפרטים שנועדו להבטיח שלא נושפע מגורמים כמו המיקום שלנו בתוך חדר. ובכל־זאת, מדי פעם, אחרי כמה שעות רחוק מהשמש, היה ח”מ מרגיש תשישות גוברת ומתחיל לדאוג שמשהו אצלו לא בסדר – שיש לו איזה פגם ייחודי, שאם ייוודע, הוא לא ימצא בית לעולם.
זאת אחת הסיבות שבגללן חשבנו כל הזמן על הצבה בחלון. לכל אחד מאיתנו הובטח שתורו יגיע, וכל אחד מאיתנו השתוקק שיגיע כבר. זה היה קשור חלקית למה שמנהלת כינתה “כבוד מיוחד” לייצג את החנות כלפי חוץ. וחוץ מזה, כמובן, בלי קשר למה שאמרה מנהלת, ידענו כולנו שבחלון יש לנו סיכוי גדול יותר להיבחר. אבל הדבר העיקרי שהבנו כולנו בלי מלים היה העניין עם השמש וההזנה שלו. רוזה העלתה את זה פעם באוזני, בלחישה, קצת לפני שהגיע התור שלנו.
“קלרה, את חושבת שברגע שנהיה בחלון נקבל כזה שפע של טוּב שאחרי זה כבר לא יחסר לנו אף־פעם?”
הייתי די חדשה אז, ולא ידעתי מה לענות, אף שהשאלה הזאת עלתה גם בדעתי.
אין עדיין תגובות