החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קדחת לבנה

מאת:
מפולנית: מרתה סטנקביץ` | הוצאה: | 2013 | 416 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

סיפורו של מסע שאינו דומה לשום מסע אחר, מבעד לעיניו של יאצק הוגו-באדר, החוצה את סיביר ממוסקבה לוְלָאדִיווֹסְטוֹק בלב החורף.

לבדו במכונית רוסית הוא חוצה יבשה שגודלה פי שניים וחצי מאמריקה, חשוף לפגעי גזלנים, מזג האוויר והיעדר ציוד. בדרכו הוא עֵד לטרגדיות מתמשכות אך גם להומור שחור מטורף בקרב חקלאים, נוודים שבטיים, הִיפּים מקוריים, שאמאנים וחסידי אמונות מסתוריות, הפורחים במרחב המבודד והבלתי אפשרי הזה.

יאצק הוגו-אדר הוא עיתונאי פולני עטור פרסים, כתב היומון המוביל גָזֶטָה וִיבּוֹרְצָ'ה. לשעבר מורה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, מעמיס משאיות משא, שוקל רשמי של חזירים ויועץ לזוגות במצוקה.

מקט: 15100373
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חניה בכיוון הרוח

התפללתי רק שהרכב לא יקרוס לי בלילה באמצע הטָייגָה — אזור יערות העד של סיביר — ושלא אתקל בשודדים. לאסון הראשון משנֵי אלה עוד הייתי מוכן, אבל לא לשני. נראה שאני המטורף היחיד שמטייל במרחבים הנוראיים האלה ללא נשק, ועוד לבד.

הספורט החביב על המקומיים הוא ירי למטרה. הם נוסעים כרגיל, מצדו הימני של הכביש, אבל גם ההגה ממוקם בצד ימין כי המכוניות מיובאות מיפן. הם מחזיקים את ההגה ביד שמאל, וכך הם יכולים להוציא בקלות את יד ימין מהחלון ולצלוף תוך כדי תנועה בלוחות מודעות, בתמרורים ובשלטי פרסומת.

במזרח סיביר לא ראיתי אף לא תמרור אחד שאינו מחורר כמסננת. כדורים גדולים וקטנים, יריות בודדות או צרורות, ולפעמים קרעים ענקיים של רסס "תותחים".

וכל כמה עשרות קילומטרים מוטל שלד של מכונית שרופה. אלה, ככל הנראה, מכוניות שהתקלקלו בחורף, ודאי בלילה, ובעליהן המיואשים הציתו אותן כדי להתחמם.

הסיכוי שזה איפשר להם לשרוד את הלילה — קטן.

לילה

איזה חאפרים.

הם היו צריכים להתכונן ולברר מראש מהי הדרך הטובה ביותר לשרוד את הלילה בטייגה.

אני תמיד מעמיד את המכונית כשמכסה המנוע בכיוון הרוח. ליתר ביטחון. אם הרוח נושבת מכיוון אחר, היא עלולה להעיף פנימה גזים רעילים.

אני משאיר את הרכב בניוטרל, כדי שיתחמם. דלק לא יחסר לי, כי הרכב צורך רק כליטר דלק לשעה ויש לי לפחות חצי מְכל.

זה הכלל החשוב ביותר במסע חורפי דרך סיביר. לתדלק לעתים קרובות, כך שתמיד יהיה לפחות חצי מְכל מלא. לפני שאני הולך לישון, אני תמיד מדומם את המנוע, הסיכון גדול מדי. אם הרוח תשנה בלילה את כיוונה, כבר לא אתעורר בבוקר. אני מכוון את השעון המעורר בטלפון. כל שעתיים אני מזנק ומתניע את המכונית לעשר או לחמש־עשרה דקות כדי לחמם לפחות את המנוע ואגן השמן, אם לא את כל חלל הרכב, וכדי להטעין את המצבר. כבר בשלושים מעלות מתחת לאפס אין סיכוי להתניע את הרכב בבוקר בלי השיטות האלה, כי שמן המנוע נעשה סמיך כמו פלסטלינה. פעם, בטמפרטורה כזאת, הוספתי שמן למנוע ובהזדמנות גם נוזל בלמים ושמן להגה־כוח. כל הנוזלים היו כל כך סמיכים עד שבקושי נזלו מהבקבוקים.

אבל נניח שהסוללה של הטלפון התרוקנה ולא התעוררתי עד הבוקר. צריך להדליק מדורה. כמובן ששום אדם סביר לא יוצא לסיביר בלי גרזן. חותכים עצים ומניחים אותם בערֵמה אבל אי־אפשר להדליק אותם, אפילו לא עם דלק, כי הכפור נוראי, יש רוח והכול מכוסה שלג. לכן נשאתי איתי פחית שהכילה תערובת מוכנה של דלק ושמן־מנוע ביחס של אחד לאחד, שתאפשר להדליק אפילו עץ רטוב.

אבל נניח שנתקעתי בערבות שמעבר לאגם בָּאיקָל ולא בטייגה. אין שם חומרי בעֵרה. למקרה כזה אני נושא איתי מאירופה ארגז של עצים. העצים לא מיועדים, כמובן, לחימום הידיים. מרימים את העץ הבוער באמצעות אֵת (שחשוב לא פחות מגרזן) ומחדירים אותו מתחת לרכב כדי לחמם את המנוע, ובייחוד את אגן השמן. באותה מידה אני יכול לעשות את זה בעזרת הבֶּנזינִיָה. זהו מכשיר פשוט מאוד הדומה למבער, שקניתי בחנות של גרוטאות מתכת בשש מאות רובל.1

1 רובל רוסי — כ־16 אגורות

אבל נניח שהכפור כה קשה וישנתי זמן רב כל כך, עד שהמצבר התרוקן לחלוטין. יש לי עוד מצבר. אני מחזיק אותו בתוך הרכב, שם חם יותר באופן משמעותי. אני אפילו לא צריך לשנות את מיקומו ולהתקין אותו, כי הוא מחובר בכבלים למצבר הראשון. די להסיט את המתג.

אבל נניח שהמנוע שמחמם אותך מתקלקל. צריך יהיה לשרוד איכשהו, לפחות עד הבוקר. אמנם לאנשי סיביר יש אִמרה שלא משאירים לבד בטייגה אפילו אויבים, אבל זה לא כולל סיוע לאנשים באמצע הדרך או בלילה. התנועה אז מצטמצמת מאוד, גם אם אינה נפסקת לחלוטין, ושום כוח שבעולם לא יגרום לנהג רוסי לעצור אחרי שקיעת השמש. הם פוחדים משודדים.

הפתרון הטוב ביותר הוא webasto — חימום אוטומטי המופעל על ידי מנוע בנזין קטן ומחמם ללא קשר לפעולת הרכב. מאחר שהוא עולה אלף יורו ויתרתי עליו, אבל יש לי מכשיר־בישול קטן לתיירים שאני מדליק בתוך הרכב ומכבה לפני השינה כדי לחסוך בגז. בלילה אני מתחמם באמצעות נר או שניים שאני מציב על הרצפה. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שבה נאלצתי לבלות את הלילה ברכב היתה שלושים ושש מעלות מתחת לאפס, כשברכב עצמו היו רק חמש־עשרה מעלות מתחת לאפס.

יש לי, כמובן, גם שק שינה מצוין ומעיל פוך ומלאי קבוע של מזון ושתייה לכמה ימים.

חלום

במרץ 1957, כנראה בתשעה בחודש, באחת בצהריים, בשבת — כי בשבתות התקיימו האספות השבועיות של מדור המדע בעיתון הסובייטי קוֹמְסוֹמוֹלְסְקָה פְּרָבְדָה — שני כתבים קיבלו מהעורך הראשי משימה בלתי רגילה (באותו יום ובאותה שעה, על רצפת הפרקט המבריקה בין המטבח לחדר השינה בבית סבתי ברחוב וָרְשָבְסְקָה 62 בסוֹחָצֶ'ב, הגחתי לאוויר העולם בהפתעה גמורה).

"צריך לספר לקוראינו על העתיד," אמר העורך הראשי של העיתון, "תתארו להם את החיים בברית המועצות בעוד כחמישים שנה, נניח ביובל התשעים למהפכת אוקטובר."

כלומר, בשנת 2007.

ספרם של כתבי העיתון — מִיכָאִיל וָסִילְיֶיב וסֶרְגֶיי גוּשְצֶ'ב — נושא את השם "דיווח מהמאה ה־21". המחברים כתבו כי בחיי היומיום נשתמש ב"מוחות אלקטרוניים" (המכונים היום מחשבים), בתחנות קֶלט־פֶּלט מיניאטוריות (טלפונים ניידים), בספריות וירטואליות (כלומר, אינטרנט), את המכוניות נפתח מרחוק (כלומר באמצעות שלט), נצלם תמונות במצלמה אלקטרונית (דיגיטלית) ונצפה בשידורי טלוויזיה לוויינית על גבי מסכים שטוחים.

הם כתבו על כל אלה בזמנים שבהם, בבית שבו נולדתי, לא היו אפילו טלוויזיית שחור־לבן, שירותים פְּנים־ביתיים או טלפון כדי להזעיק רופא.

וסילייב וגושצ'ב בילו את מרבית זמנם במעבדות האקדמיה הרוסית למדעים במוסקבה, ואחר כך הפליגו אל העתיד בדמיונם ויצאו למסע במטוס סילון לסיביר של שנת 2007.

החלטתי להעניק לעצמי מתנה ליום הולדתי החמישים ולצאת למסע דרך רוסיה בעקבות הספר הזה, ממוסקבה ועד וְלָאדִיווֹסְטוֹק. אבל אני הרי לא אטוס במטוס כמו כותבי ה"דיווח מהמאה ה־21", וברכבת נסעתי שם כבר כמה פעמים.

אלוהים אדירים! הנה התגלגלה לידי הזדמנות חד־פעמית לחזור על מעלליו של קוֹבָלְסְקִי! מכונאי אמריקאי לוחם, חצי אלוהים, פרש בודד, נפש של גיבור — הגיבור האחרון על פני האדמה, שהמהירות סימלה בשבילו חופש. כך תיארו אותו ב"נקודת היעלמות", סרט אמריקאי מפורסם שהיה בשנות השבעים מניפסט המרד של דורי. סופסוף נקרתה בדרכי ההזדמנות לממש את חלום נעורי, וכמו קובלסקי לחצות ברכב את כל היבשת, לבדי. רק שהיבשת שלי גדולה פי שניים וחצי מאמריקה, הכביש מסתיים אחרי העיר צ'יטָה, ואני התעקשתי לנסוע בחורף. הייתי חייב לטעום את החורף בסיביר.

"בחווורררף?! אם לא תחזור בזמן לחג המולד, אתה יכול לא לחזור בכלל," אמרה אשתי, וידעתי שהיא לא צוחקת.

לעזאזל! זה אומר שאני חייב למהר. כמו קובלסקי! רק שאני צריך להספיק לחזור עד החגים, ואילו הוא — משום שהתערב על מהירות המסע. ולקובלסקי היתה מכונית דודג'־צ'לנג'ר משנת 70' עם מנוע בנפח 4.4 ליטר, שהיה מסוגל לנסוע עד 250 קילומטר לשעה.

ספונסר

לכל מגלי הארצות היו קשיים איתו, כולל קולומבוס, אָמוּנְדְסֶן, ליבינגסטון ונָנְסֶן.

מנהל מחלקת כתבות השטח אמר שאין שום סיכוי שישלח אותי לחו"ל לכמה חודשים, כי זה יאכל את התקציב של המחלקה כולה.

לכן התקשרתי ושלחתי באופן אישי הצעה־בכתב לשיתוף פעולה למנהלי השיווק של נציגי חברות הרכב בפולין, שאת כתובותיהם מצאתי בספר הטלפונים. הייתי זקוק לכסף ולרכב, וטענתי שאם הרכב ישרוד בחורף את הדרך לקצה השני של היבשת האירו־אסייתית, לאורך כל רוסיה, מוורשה ועד וְלָאדִיווֹסְטוֹק — זו תהיה פרסומת מצוינת בשבילו.

טויוטה, ניסן, הונדה, יונדאי, סוזוקי, סובארו, מיצובישי, קיה — כל המותגים האסייתיים — וגם וולבו אפילו לא הגיבו לפנייה שלי. לפיאט ופורד לא התקשרתי, כי אחי שמבין במכוניות אמר שלא ייתן לי לנסוע ברכב ששמו מתחיל באות F. לב־מ־וו, מרצדס ולאנד־רובר לא היו "מכוניות פנויות". חברת ג'יפ היתה מוכנה לתת לי רכב, אבל לא כסף. לכל התנאים הסכימה רק חברת Kulczyk Tradex, יבואנית אאודי, פולקסוואגן ופורשה.

הם הציעו לי רכב שטח ענקי ומפואר, אאודי Q7. הנעה ארבע־על־ארבע, מנוע בנזין בנפח של 4.2 ליטרים, 350 כוחות סוס, מאפס ל־100 בשבע שניות, מהירות מקסימלית 240 קמ"ש — 2.5 טונות של ניקור עיניים בעלות של 350,000 זלוטי.2 דמיינתי את עצמי מגיע ברכב לחנות בקולחוז ההרוס מְיֶיצְ'טָה אִילִיצָ'ה3 כדי לקנות בירה ולפטפט עם הבחורים המקומיים על החיים.

2 זלוטי פולני — כ־1.5 ש"ח

3 חלומו של לנין (רוסית)

החורף מתקרב, ואני עדיין מעכב את חתימת ההסכם עם הספונסר. את כל הפילוסופיה של עבודתי העיתונאית אפשר לתמצת במילה אחת — היטמעות. להשתלב ברקע, להתמזג, לא לבלוט לעין, לחמוק בלי למשוך תשומת לב. אבל בקולחוז מְיֶיצְ'טָה אִילִיצָ'ה, עם אאודי Q7, הייתי בולט כמו חייזר. חוץ מזה, שיטת העבודה שלי בטוחה מאוד כי היא אינה מושכת את תשומת לבם של האנשים הרעים.

התקשרתי לספונסר והודעתי שאקח את הכסף אבל שאינני זקוק לרכב.

וככה נפרדו דרכינו.

בייאושי הלכתי לממונים עלי. זרקתי את המפה על השולחן, סיפרתי להם על החלום שלי, סיפרתי שנפרדתי מד"ר קולצ'יק, ואמרתי שאם לא ייתנו לי כסף, איאלץ לקחת אותו מאשתי (כי היא הממונה על הכסף בבית). אבל, הוספתי, זאת בושה וחרפה שאישה ענייה תממן את "גָזֶטָה וִיבּוֹרְצָ'ה".4 והם נתנו. אבל לא די בשביל הרכב, לכן אשתי נאלצה לתת לי 25,000 זלוטי.

4 עיתון יומי פופולרי בפולין

החלטתי לקנות במוסקבה רכב מתוצרת רוסיה עם מספר רישוי מקומי, וכך להגיע בשקט — בלי לבלוט — לאוקיאנוס השקט. מבין כלי הרכב הרוסיים קיימים רק שני דגמים עם הנעה של ארבע־על־ארבע: לָאדָה נִיבָה, שהמומחים המקומיים טוענים כי מעבר להרי אורל לא יודעים לתקן אותם כמו שצריך, ולָאזִ'יק — כנראה הרכב הפשוט ביותר בעולם, שכל טרקטוריסט בקולחוז יכול לתקנו בעזרת פטיש.

קְרוּזָק

הדגם שחיפשתי — UAZ-469 של חברת המכוניות אוּלְיָינוֹבְסְקי — נקרא "ג'יפ סובייטי" או "קרוזק רוסי". "קרוזק" הוא כינוי של כל סוגי רכב־השטח כאן, על שם הלֶנד־קרוזר היפני. לעתים קרובות מכנים אותו בקיצור "אוּאָז" (UAZ) או "לָאזִ'יק", מהמילה הפולנית "שיטוט", כי הוא מסוגל להיכנס לכל מקום. הדגם הזה מיוצר ללא שינויים מאז 1972, ומיוצר גם מיקרוֹבּוּס־שטח אשר מכונה, בגלל צורתו, " בּוּכָנְקָה" — כיכר לחם, ברוסית. מעבר להרי אורל הוא מכונה "קפסולה". לא הוכנס בו כל חידוש מאז 1958. שני הדגמים שוקלים 2.5 טונות, נפח מנועי הבנזין שלהם 2.4 ליטרים, הם בעלי ארבעה הילוכים ובקושי 72 כוחות סוס.

UAZ נמכר בעבר בשמונים מדינות, בעיקר בעולם השלישי. בפולין רשומות עד היום 17,000 יחידות של לאז'יקים מימי הקוֹמְקוֹן — הגוף הכלכלי הקומוניסטי — וברית ורשה. בשנות השבעים הרוסים חצו במכוניות אלה את הסהרה וטיפסו בהן על קרחוני האלברוס עד פסגתו בגובה 4,200 מטר. פסגת האלברוס המושלגת. בכבישי רוסיה נוסעים שני מיליון לאז'יקים.

"אתה אוהב לעשות תיקונים?" שאל גרישה, כשביקשתי ממנו עזרה בקניית אחד מהם.

"אני לא סובל את זה," עניתי בכנות.

"אז תלמד לאהוב."

את גרישה מצאתי באינטרנט. הוא חבר במועדון חובבי UAZ. חיבה זו עלתה לארבעה מחבריו בחייהם, כשניסו לישון במכוניות שלהם עם מנוע דולק. גרישה מנהל מוסך קטנטן לחברי המועדון בפרברי מוסקבה.

קשה מאוד למצוא במוסקבה לאז'יק במצב טוב, כי רכב זה מיועד לצבא, לעבודה ביער ולחקלאות בלבד. למרבה המזל בעת חיפושי, אחד מחברי המועדון רצה למכור את הרכב שלו. זה לא היה זול — בשבילי 170,000 רובל — אבל גרישה יודע שהוא במצב טוב. זהו רכב משנת 1995 עם קפיצים ישנים, כמו של עגלה הרתומה לסוס. אבל לפני שלוש שנים גרישה החליף את כל גוף הרכב, כולל המרכב, בחדש, הרכיב גלגלים גדולים יותר, התקין הגה של וולגה מהודרת, התקין בלמי דיסק במקום הבלמים הישנים והוסיף הגה־כוח — מותרות שאינם אופייניים למכוניות הללו, הגסות כמריצות.

והכי חשוב — אנדריי, הבעלים של הלאז'יק, הסכים למכור לי אותה ללא העברת בעלות אלא עם ייפוי כוח נוטריוני, כך שבמשך שלוש שנים אני יכול לנסוע במכונית עם מספר הרישוי שלו. אם הייתי רוצה להעביר את הבעלות על הרכב על שמי, הייתי מבלה בתור במשרדים שונים ומשונים לפחות שבועיים.

הורדתי לאנדריי עוד 10,000 רובל, שתינו כוסית והבאתי את הרכב למוסך של גרישה כדי שיתאים אותו לתנאים הארקטיים. 8,000 רובל עלו הנוטריון, הבדיקה הטכנית וביטוח חדש. 24,000 נוספים שילמתי לגרישה עבור חלקי חילוף וחומרים.

ב־UAZ שלי לא היו חגורות בטיחות, אז ביקשתי שיתקינו כאלה. בחלק האירופי של רוסיה אף אחד, כולל המשטרה, לא מקפיד על נסיעה עם חגורות בטיחות, וגם לא על נסיעה באורות דלוקים במשך כל שעות היממה.

רציתי גם רדיו עם נגן דיסקים, כי תיכננתי לבלות בנסיעה כמה שבועות, ובמקום המושב האחורי ביקשתי ליצור מקום לשינה. היה צריך להתקין מצבר נוסף, חימום נוסף (שלקחנו ממכונית וולגה), לכסות את רצפת המתכת בקצף מבודד, לבודד את מכסה המנוע ולחסום נשיבת רוח קרה מתחת למנוע. גרישה הוסיף גם פטנט ממכונית לאדה, שהודות לו המנוע של המכונית "נשם" אוויר חם, והתקין מתנע חדש כי הם נוטים להתקלקל. את הישן לקחתי כחלק חילוף. וכן משאבת דלק נוספת.

הייתי אמור לאסוף את הרכב ביום רביעי, אבל התברר שגרישה אפילו לא התחיל לעבוד עליו, וכשנסעתי למוסך ביום שישי, גירש אותי מהחצר איש ענקי כתוֹמכה של גשר, עם פרצוף של פושע, שיצא ממכונית מירוץ קטנה ואדומה. אז אני מתקשר לגרישה, וזה בוכה שקרה אסון והוא לא יכול לדבר איתי. הוא מסביר שהוא חייב לעבריינים כסף על פרוטקשן, ועכשיו הוא נוסע בכל העיר ומנסה ללוות כסף.

אספתי את הרכב בראשון בלילה. גרישה גבה על העבודה הזאת 9,000 רובל, כך שהרכב המשודרג עלה לי 201,000 רובל.

בסוף הוא נתן לי הוראות שימוש ללאז'יק: בראשית כל יום עלי לבדוק את רמת השמן, את נוזל הבלמים ואת נוזל הקירור. כל יום עלי לנסוע עם מצבר אחר כדי שהם ייטענו לסירוגין. לא להתייחס לכך שאי־אפשר לסגור את החימום ("הרי חורף"), שמד הדלק לא עובד ("צריך להאיר בפנס אל תוך מכל הדלק"), שהצמיג הרזרבי קטן בהרבה מאחרים ("איכשהו כבר תגיע עד לפנצ'רייה"), שההילוך השלישי נכנס בקושי כשיורדים מרביעי, ושהצופר — שבלעדיו אני מרגיש נכה — לא עובד.

אתם יודעים מה זה מיקרו־שנייה?

זו יחידת הזמן שחולפת בין הופעת האור הצהוב ברמזור ועד לרגע שבו נשמעת צפירה מאחור. זו הבדיחה של הזרים על הנהגים הרוסים, שצופרים כמו משוגעים.

מחליקיים

הם גם לא מדליקים אורות כל עוד אפשר לראות משהו, והם לא מכבים את האורות הגבוהים, גם אם אתה מכבה. הרכב הגדול מקבל זכות קדימה. וכשהם מחליפים גלגל, הם אוהבים להצית את הצמיג הקרוע. מדורה מסריחה במקום משולש אזהרה. לעתים קרובות הם נוסעים כל היום במכונית בלי להסיר את המעיל ואת כובע הפרווה.

הרוסים נהרגים על הכביש כמו זבובים. בשנת 2007 איבדו את חייהם 33,000 איש — מספר דומה לזה שבכל האיחוד האירופי, שבו מתגוררים פי שלושה וחצי תושבים ויש בו פי שישה מכוניות. כל כמה קילומטרים עומדת בצד הדרך מצבה סמלית. זהו בדרך כלל מעין בסיס־מתכת עם כוכב בקצה העליון, או פסל מחוט תיל מולחם הדומה לאגרטל של פרחים משנות השישים. על פי המנהג הרוסי, ליד רבות מהמצבות ישנם ספסל קטן ושולחן, שאליו מוברג אגרטל עם פרחים מלאכותיים. לפעמים עוצר שם איזה נהג, משאיר סיגריה דלוקה לחבר, ואפילו שתיים־שלוש, וגם גפרורים, לאחר כך, ולפעמים גם בקבוק קטן עם שארית של וודקה, שבגללה הבחור כנראה נהרג.

יצאתי ממוסקבה בעשרים וארבעה בנובמבר. כבר ביום הראשון נגן הדיסקים התקלקל. הוא לא עמד בטלטולים הקשים, כי ככל שנוסעים מזרחה, הדרך נעשית גרועה יותר.

אחר כך עברתי את קָאזָאן ואוּפָה. בהרי אורל, היכן שמתחילה אסיה, מזג האוויר השתנה באופן קיצוני. הטמפרטורה צנחה ביותר מעשר מעלות. נסעתי סביב צֶ'לָאבִּינְסְק, חתכתי דרך אוֹמְסְק, נוֹבוֹסִיבִּירְסְק, ועצרתי בקְרָסְנוֹיָארְסְק, פניתי דרומה לחָקָסְיָה ולטוּבָה. אחרי שבועיים חזרתי באותה דרך לקְרָסְנוֹיָארְסְק ופניתי לכיוון דרום־מזרח, לאִירְקוּצְק.

נסעתי כבר 7,700 קילומטר, וכמה ימים לפני החגים השארתי את הלאז'יק בחניון, את המצברים אצל לוֹשָה — חבר מאירקוצק — וטסתי הביתה.

חזרתי אחרי חודש. החלק הכי קשה, הכי קפוא, של הדרך, היה עוד לפנַי. נכון יותר — זו כבר לא היתה דרך ממשית. ופברואר הוא החודש הקר ביותר.

בנסיעה סביב אגם בּאיקָל הגעתי לאוּאָן אוּדֶה. את הים הקדוש של סיביר, שיש בו יותר מים מאשר בים הבלטי, רציתי לחצות בנסיעה על הקרח, אבל הוא קופא באמצע ינואר, ואילו אני הגעתי לשם בשניים בפברואר. המקומיים יעצו לי נחרצות שלא לחצות את הבאיקל. אז נעלתי מחליקיים שנשאתי עמי על פני חצי עולם, ושיחקתי הוקי עם הבחורים מסְלוּדְיָאנְקָה. ועל משטח הקרח ראיתי את הלאז'יק הכי מיוחדת בעולם. ברצפה שלה היה חור, שדרכו היה אפשר לדוג דגים שחיים מתחת לשכבת הקרח, ומהגג שלה הזדקרה ארובה מעשנת של תנור פחמים. webasto סיבירי, אפשר לומר.

מאואן אודה נסעתי לצִ'יטָה, שאחריה מסתיימים הדרך הרגילה, האספלט, היישובים המאוכלסים והציוויליזציה. עד לחָבָּרוֹבְסְק יש יותר מאלפיים קילומטר של הרים, ביצות, שלג וטייגה.

בשנת 2007, בבלוג Dark Roasted Blend, גולשי אינטרנט מכל העולם בחרו את הדרכים המסוכנות שגבו את מספר הקורבנות הרב ביותר בכל כדור הארץ. שלוש מתוך שש הדרכים נמצאות ברוסיה — אחת בגבול הקווקזי, בין גרוזיה לרוסיה. בשתיים האחרות הזדמן לי להתנסות. האחת נמצאת במוסקבה — מנהרת לֶפוֹרְטוֹבוֹ, שאורכה ארבעה קילומטרים וחצי. היא עוברת מתחת לנהר ודולפת, ובזמן הכפור היא נעשית חלקה כמו משטח ההוקי בלוּז'ניקי.

דרך המוות השנייה שנסעתי בה מתפצלת מהמסלול שלי אחרי צ'יטה, אבל לא שונה ממנו משום בחינה. זוהי האוטוסטרדה המובילה צפונה, עד לליָאקוּצְק. אבל "אוטוסטרדה" היא בהחלט מילה מוגזמת. זוהי דרך צרה, מפותלת, בוצית בקיץ ומכוסה שלג בחורף, עם אדמה שקפואה כל ימות השנה, ואין בה פיסת אספלט. דרכה הגעתי לעיר טינדָה, שממנה נסעתי דרך הטייגה לרועֵי איילֵי הצפון שאני מיודד עמם.

באביב 2006, בקטע האמצעי של הדרך ליָאקוּצְק, כמה מאות מכוניות נלכדו בעת הפשרת השלגים.

בבוץ הנוראי נלכדו גם כלי הרכב עם גלגלי הזחל שנשלחו לחילוץ. אחרי כמה שבועות האנשים המיואשים התחילו להיאבק זה בזה על מזון, כשנשקם בידם.

בסוף פברואר הגעתי לחברובסק, ומשם נותרו לי רק 770 קילומטר של דרך סבירה עד לוולאדיווסטוק, שם הסתיים המסע.

שלג

בדרך אפשר לאכול בבר או בבית קפה, אבל זה לא אומר שיש להם עוגיות, ליקרים, קפה ותה — אלא יותר קותלי חזיר, בורשט, וודקה ודג מלוח. אם כתובה על השלט המילה "בְּלִינָאיָה", זה לא אומר שמגישים שם בְּלִינוֹת (לביבות). אם רשומה המילה "בּוּלוֹצְ'נָאיָה", זה לא אומר שמגישים שם בּוּלְקָה (לחמנייה), ואם מופיעה המילה "שָשְלִיצְ'נָאיָה", זה לא מעיד בהכרח שמגישים שם שישליק, אם כי זה אפשרי.

ב"זָקוּסוֹצְ'נָאיָה" (מהמילה הרוסית זאקוּסקה — מתאבנים) ייתכן שלא יגישו בדיוק מתאבנים או מנות פתיחה, אבל יגישו מרק ומנה שנייה.

לרוב אלה בקתות, צריפים או קיוסקים גדולים ומוזנחים. ככל שמתקדמים מזרחה, כך הם מגעילים יותר. שעוונית מטונפת, מזלגות שמנוניים, אין איפה לשטוף ידיים והשירותים בחוץ.

הנה, למשל, ה"זקוסוצ'נאיה" שליד העיירה יֶרוֹפְיֶי פָּבְלוֹבִיץ' שבסיביר. מאחורי המבנה עומד פח זבל ענקי ומרקיב וחבית חתוכה לשניים. בשני החצאים בוער זבל ללא הפסקה. לידם — תא שירותים שאיש לא משתמש בו. משתי האפשרויות הגרועות, הם מעדיפים לעשות את צורכיהם ליד הזבל.

מי לא עמד כאן! זה שתה מעט היום, כי השאיר חור צהוב מאוד בשלג. בטח מעביר־מכוניות שקנה בוולאדיווסטוק רכב יפני משומש ועכשיו דוהר מערבה הביתה. הם תמיד נורא ממהרים, עוצרים לעתים רחוקות כדי לאכול ולשתות משהו, ישנים במכוניות. הבחור הזה, לעומת זאת, נסע הרבה ולא השתין זמן רב, כי החור שהשאיר בשלג גדול ועמוק. בטח בָּלְנוֹבּוֹישְצִ'יק — נהג משאית שנוסע במסלולים ארוכים. אלה מקצוענים, הם אוכלים ושותים תוך כדי נסיעה ולא אוהבים לעצור.

אחר היה כאן בעת שנשבה רוח, ואולי הוא אמן, כי נראה שהוא אוהב להשאיר מעין דוגמאות בשלג. האפשרות הסבירה ביותר היא שהוא היה שיכור שהתנודד על רגליו. כמעט כל נהג כאן מלווה את ארוחת הצהריים שלו בשתייה. במרחבים הפראיים שבין צ'יטה לחברובסק אי־אפשר לפגוש שוטר בתפקיד, אלא רק אם הוא נוסע באופן פרטי. והנה הסימן שלו: ישר, ממושמע, ואם מתעקל — אז רק בזווית ישרה.

איש לא נוסע לבד בסיביר. מעבירי־המכוניות נוסעים בקבוצה של כמה כלי רכב כדי לעזור זה לזה במקרה של תקלה. אם למישהו מהם יש מכר שהוא חייל או שוטר, לעתים קרובות הוא משלם לו כדי שייסע איתם במדים, ועם נשק. הוא מגן עליהם מפני העבריינים והמשטרה, כי לובשי המדים תמיד מצליחים לדבר זה עם זה.

וכאן בטח ישבה אישה, כי החור שבשלג הוא בזווית גדולה. נדיר לראות כאן נשים. לפעמים האישה מתלווה לבעלה, כדי שלא יירדם בדרך. מעבירי־המכוניות, בעיקר המקצוענים שקונים מכוניות למכירה, הם לרוב גברים צעירים מאוד ורווקים. והנה הסימן שלהם: החור בשלג הוא במרחק שני מטרים וחצי מהמקום שבו עמדו.

וזה להפך. יש לו בעיה בבלוטת הערמונית, והוא השתין לעצמו על הנעליים. הוא בטח עובד בישיבה או שהוא כבר לא צעיר. ואולי הוא נהג מקצועי או עיתונאי.

כל האנשים שנוסעים בדרכים האלה נושאים עמם אוכל למקרה חירום. כבר שנים שאני מחזיק בתרמיל נקניק מישְליבְסְקָה, המיובש כמעט בהגזמה. הוא קשה כמו מקל, אי־אפשר לנגוס בו בצורה נורמלית אבל אפשר ללעוס אותו לאט. הרוסים מתים על דג מיובש, שאפשר לאכול אותו במשך שנים. ראיתי בסיביר נהגי משאיות שהשתמשו בשבבי דגים כמלאי הקלוריות והחלבון שלהם. הם שומרים דג ענקי, נא וקפוא, בארגז כלי העבודה או עם הגלגל הרזרבי, ובעת הצורך מגלפים ממנו בסכין חתיכות כמו מעץ, ואת השבבים טובלים במלח ובפלפל, ואוכלים מהר. דג מופשר מהסוג הזה אי־אפשר לאכול, ורק כלבים יכולים לאכול אותו בלי וודקה.

מיטה

השתדלתי שכל יום יסתיים בעיר גדולה שבה אפשר למצוא מלון. אם הלילה תפס אותי במקום שומם, ישנתי במכונית או נסעתי לכפר הקרוב, חיפשתי בית עם פרחים בחלונות וביקשתי מקום לישון. הרוסים אוהבים לעזור כשמבקשים מהם. הם כמעט לא מציעים עזרה בעצמם.

ממזרח להרי אורל אין לצד הדרך מוטלים סבירים. שהיתי בשלושה. הם משכירים מיטות בחדרים לשניים או ארבעה, לפי שעות. ארבעים רובל לשעה, אבל צריך לשלם לפחות על שש שעות מראש. אם אתה ישן יותר, אתה מוסיף את יתרת הכסף לאחר מכן. את החפצים האישיים שלך ואת המצבר של המכונית אתה מחביא בתוך הספה שעליה אתה ישן, וכך אתה חש רגוע שלא ישדדו אותך בזמן שתישן.

בזמן הזה הלאז'יק עומדת בחניון. בשלושה חודשים של מסע היא הושארה רק לילה אחד ברחוב ללא שמירה, מלבד הלילות שבהם אני ישנתי בה. תמיד מישהו שמר עליה.

כמו על רוב כלי הרכב ברוסיה. איזה צבא של אנשים צריך כדי לשמור על כולם, על הכול ובכל מקום! כי לא שומרים רק על מכוניות. שומרים על בתים, אנשים, גינות, גידולים חקלאיים, יערות, חיות יער, חיות משק… עשרות, מאות, אלפי ומיליוני גברים לא עושים דבר חוץ מלתצפת, לפקח, לאבטח, להשגיח ולשמור שגברים אחרים לא יגנבו את מה שהופקד בידיהם. ישנם מיליוני מאבטחים, שוערים, שומרים, משגיחים, שומרי ראש, שנולדו, גודלו וחונכו רק כדי לשמור על דברים.

אם אשאל חמישה גברים רוסים במה הם עוסקים, כמעט ודאי שאחד מהם יאמר שהוא נהג, ושניים שהם עובדים באבטחה.

לא כולל שוטרים.

מְיֶינְטִים

המשטרה היא צבא של מיליון וחצי איש. סטטיסטית, היחס הוא שוטר אחד לכל מאה אזרחים רוסים. פי ארבעה מאשר בפולין.

אבל ה"גָאִישְנִיקִים", כלומר אנשי ה־GAI או משטרת התנועה, שנואים ובזויים יותר מגובי המיסים של המדינה היהודית בסיפורי הברית החדשה.

הפרקליטות הכללית חישבה שהכנסותיהם של עובדי המדינה משחיתות משתוות לשליש מתקציבה של רוסיה. המשמעות היא שהם סוחטים מהציבור 125 מליארד דולר בשנה. על חלק גדול מזה אחראית המשטרה, ובעיקר משטרת התנועה. מסתובבים סיפורים רבים על חוסר מעצורים, על חמדנות ועל שחיתות שלא ייאמנו.

בעיר או מחוצה לה, בצומת, במעגל תנועה או בדרך ישרה, אפשר לפגוש לעתים קרובות בשוטר בודד שבא ברכבו הפרטי, לפעמים לאחר שעות העבודה, כדי לבדוק את מסמכי הרישוי של הנהגים. בדרך כלל זה איש מבוגר, קצין, אפילו ניצב־משנה, אבל הוא מחתן את הבת שלו או מחליף מכונית או קונה דירה, וזקוק לכסף בדחיפות.

שום כוח שבעולם לא ישחרר אותך מהידיים שלו. אם המְיֶינְט החליט שתשלם, אין לך סיכוי ("מיינט" הוא שוטר, מֶנָאיֶיק, ומשמעות המילה ברוסית היא "חלאה"). אתה יכול להיות פיכח, לנהוג ברכב במצב טוב, עם מסמכים תקפים, ולא לעבור שום עבֵרה — ועדיין, תשלם קנס על מראה מוזנח של הרכב או על לוחית רישוי מלוכלכת.

אם בדיוק יצאת ממתקן שטיפת מכוניות, השוטר לוקח את הניירות שלך, מורה לך להישאר ברכב והולך לבדוק כלי רכב אחרים. אחרי רבע שעה אתה חוטף קריזה, וכשאתה יוצא ומנסה לדבר איתו, הוא אומר שהיית אמור להישאר ברכב. בצד הדרך כבר מחכים כמה כאלה. אחרי עוד רבע שעה אתה מוציא חמש מאות רובל מהארנק ונותן לו כ"מתנת פרידה".

שיטות מתוחכמות יותר צריך לארגן מראש. לפני השוטרים ניצב תמרור עצור, כדי לעצור את הנהגים לצורך בדיקת מסמכים. השוטר הבודק עומד עשרה מטרים מהתמרור. אתה נעצר לידו בצייתנות.

"למה עברת?" הוא שואל, כשהוא מתכוון לחוק.

"חס ושלום! לא עברתי על שום דבר," אתה מצטדק.

"לא עצרת בתמרור 'עצור'."

"אבל אני עומד."

"אבל התמרור היה קודם," הוא מצביע.

שוחד על עבֵרה כזאת עומד על אלף רובל. אני לא יודע מה גובהו הרשמי של קנס, אבל איש אינו משלם קנסות ברוסיה. כשאני מביע פליאה על כך, אפילו הנהגים — קורבנות השוטרים — אומרים שכך חייב להיות כי הם מתפרנסים בקושי. זה נכון. השלטון משאיר לשוטרים משכורות נמוכות בידיעה שהם מסתדרים.

בין צֶ'לָאבִּינְסְק לאוֹמְסְק פגשתי את מָרָט, קזאחי מפְּיֶיטְרוֹפָּבְלוֹבְסְק. בבר לצד הדרך הוא שתה מים מהברז. הוא היה עייף מאוד ומיואש ורעב, כי לא אכל כבר יומיים. הוא קנה רכב בהמבורג ונסע הביתה עם לוחית רישוי גרמנית, ובכל קילומטר הצטמצם מלאי הכסף שלקח לדרך. הוא חסך על אוכל עד שהפסיק לאכול. לפני צֶ'לָאבִּינְסְק תידלק את הרכב בפעם האחרונה.

"ולפני קוּרְגָאן כרעתי ברך לפני שוטר והתחננתי שירחם עלי," מספר הקזאחי בדמעות. "הרי כבר אין לי כלום. הראיתי לו את הארנק, הכיסים הריקים… לא היו רחמים. הוא לקח את המעיל שלי ואת הארנק הריק. לשוטרים הבאים נתתי את הגלגל הרזרבי, את הג'ק וחפצים אישיים, ובבדיקה האחרונה עקרתי מהרכב את המראות הצדדיות כדי שייתנו לי לעבור."

האכלתי את מרט ותידלקתי את המכונית שלו, אבל אני לא יכול להתלונן על השוטרים הרוסים. הם תמיד עזרו לי, הראו את הדרך ונתנו עצות טובות. ארבע פעמים תפסו אותי מבצע עבֵרות תנועה, למשל סיבוב פרסה על גשר, אבל תמיד הצלחתי לצאת מזה. הייתי רק חייב לספר להם מי אני, למה אני לבד, מהו הרכב הזה, מאיפה ולאן אני נוסע. זה הרשים אותם כל כך, שהם הרשו לי לישון ברכב בעמדות שלהם, כלומר בעמדות הקבועות של משטרת התנועה שממוקמות ליד הכניסות לערים וליד צמתים. בפעם אחרת ליוו אותי למלון בעיר עם שיירת כבוד, והם עצמם לקחו את הרכב שלי לחניון מקורה וחמים.

כמו נהגי המשאיות, אהבתי לעצור ללילה ליד עמדות המשטרה, כי שם היה בטוח. לעתים קרובות אלה היו מבצרים קטנים בצד הדרך עם גדר תיל, מחסומי דוקרנים, מחסומי בטון, שקי חול ומכונות ירייה בחרכי הירי. לפעמים הם ניצבו על מעגל תנועה, שכלי הרכב היו חייבים לעבור סביבו בטור אחד, במהירות של חמישה קילומטרים לשעה ובמרחק של עשרים מטר זה מזה. השוטרים, כמובן, לבשו אפודי מגן והחזיקו רובים.

בקוּזְבָּס, אזור תעשייתי ענקי הידוע בשיעור העבריינות הגבוה שבו, ניצבים בעמדות רבות של משטרת התנועה כלי רכב משוריינים.

רק פעם אחת נאלצתי לשלם, למרות שהבטחתי לעצמי שבחיים לא אשחד שום שוטר. אני מעדיף לשלם את הקנס.

זה היה בכביש הסואן M7, בערבות הגדולות והמישוריות שבין קאזאן לאופה. אם ישנה עלייה, היא מתונה מאוד, אבל יכולה להשתרע על שניים־שלושה קילומטרים, ולאורכה פס לבן רציף שאוסר עקיפה. לאורך הדרך משאית גררה משאית נוספת. הגלגלים בקושי הסתובבו. הן נסעו לאט יותר מזקן שמדדה על קביים.

בדומה למכוניות אחרות עקפתי את השיירה הזאת, ואחרי כמה מאות מטרים ראיתי שוטר עם משקפת.

החבר שלו עצר את כל מי שעשה כמוני. בצד עמדו כמה עשרות מכוניות. כולם שילמו אלף רובל בלי למחות, כי ברוסיה אפשר לקבל שלילה לחצי שנה על עקיפה בפס לבן.

שילמתי ונסעתי. אבל אחרי כמה מאות מטרים עצרתי. השיירה עם המשאית המקולקלת בדיוק הגיעה לשיא העלייה. המשאית הסתובבה מיד וחזרה למטה, שוב הסתובבה והתחילה את הטיפוס האיטי והמפרך במעלה הגבעה, בעוד מכוניות עוקפות אותה בכל רגע.

סוס

מדי ב', מקטורן מתחת ונעליים מאסיביות אשר בקושי נכנסות לארכובות. מאחוריו, משני הצדדים, שקי מִנשא של אופניים, על הגב שק שינה ותרמיל, ומקדימה על האוכף — מזרן. הפנים כמעט שחורות, מלוכלכות, שזופות משמש, יבשות וכחושות. זקן ארוך ודליל ושפם. נראה כמו לוחם מונגולי, רק המדים והכיוון לא התאימו. הוא נסע מזרחה.

הוא כבר התחיל להסריח מדלות, לכלוך ורעב. גם מצבו של הסוס לא היה טוב יותר. כאשר עצרו, הוא התנפל על הענפים היבשים שהזדקרו מתוך השלג כמו על דשא עסיסי. והרוכב, ברעבתנות גדולה אף יותר, תפס את מקלות הנקניק המיובש של מאגר החירום שלי. הם כבר חודשיים בדרך. עברו כמעט 3,000 קילומטר, מתקרבים לנובוסיבירסק ובקושי עומדים על הרגליים.

שמו של הרוכב צִ'ין לִי. הוא סיני, ספרן המתגורר במוסקבה עשרים ושבע שנים, אבל בספטמבר התפטר מעבודתו, קנה בכל חסכונותיו סוס בבָּשְקִירְיָה שליד אוּפָה ויצא לסין. הוא שילם אלף דולר, בדומה לסכום שהוצאתי אני על חלקי חילוף לרכב. צ'ין בן 45, יש לו אישה וילד בן תשע.

"והשארת אותם לבד לזמן כל כך ארוך?"

"כן," הוא אומר בקול החלטי. "קשה, אבל בין גיל ארבעים לחמישים זה הרגע האחרון לעשות משהו בלתי רגיל. אני רוצה שבני יהיה גאה בי, שייקח ממני דוגמה. ולא כמו הבנים הרוסים, רק בירה, וודקה וסיגריות."

"למה יצאת בחורף?"

"מה זה משנה? אני אהיה בדרך כמעט שנה, אז החורף יתפוס אותי בכל מקרה. אני רוצה להגיע לבייג'ין לפתיחת האולימפיאדה, ואחר כך להמשיך לעיר הולדתי, ווּהָאן שעל גדת היָאנְגְצה."

צ'ין נודד בלי כסף. הוא ישן תחת כיפת השמים, אוכל כאשר המקומיים מזמינים אותו ללילה ומכבדים אותו במשהו. הסוס מוצא ענפים מתחת לשלג, לפעמים הוא מקבל פרוסת לחם מאדונו או חופן שעורה מאנשי הקולחוז. בהתחלה היו עוברים גם שישים קילומטר ביום, לאחרונה לא יותר מעשרים.

מפתח

הוא היה תקוע לה בראש.

הייתי כמאה קילומטר לפני חברובסק. המכונית של אלכסנדר היתה מוטלת בתעלה, ובה אשתו עם המפתח הזה. מפתח ברגים להחלפת גלגלים. כבד, סולידי, כארבעים סנטימטר של ברזל.

אלכסנדר רצה שאקח אותו לסְמִידוֹבִיץ', העיר הקרובה, בה בטח נוכל למצוא תחנת משטרה. לא יכולנו להתקשר כי לא היתה קליטה.

המכונית של אלכסנדר היא "יָאפּוֹנְקָה" — כלומר מיפן, עם הגה מצד ימין. הונדה אקורד לבנה, מוכתמת כולה מידי הגבר המגואלות בדם.

האישה לא היתה חגורה, אבל לא החליקה מכיסאה. היא היתה ממוסמרת אל משענת הראש. הבעל כיסה אותה במעיל, סגר את הרכב ונסענו.

מתחת לרגליים הוא מצא גליל נייר טואלט, קרע ממנו חתיכה, וכל הדרך ניגב את ידיו.

הוא מאירקוצק. נסע עם אשתו לוולאדיווסטוק, כי שם כל רכב עולה כאלף דולר פחות מאשר אצלם. בדרך חזרה הם הגיעו בבִטחה לחברובסק, וכאשר יצאו ממנה שמו לב שנוסעת אחריהם הונדה אחרת, ללא לוחיות רישוי. הם התחילו לברוח, אבל האחרים עקפו אותם ונעצרו לרוחב הכביש. אלכסנדר עקף אותם והמשיך לדהור כמו משוגע.

התוקפים עקפו אותם שוב, הסתובבו, ובחריקת צמיגים התחילו לנסוע לעברם. כאשר חלפו זה על פני זה, אלכסנדר שמע רעש חזק. כמו בהילוך איטי ראה שמבעד לשמשה הקדמית של ההונדה שלו, בכוח של פגז נגד טנקים, מתעופף מפתח ענקי. האיש בלם, החליק ונפל לתעלה.

"זה היה קטע־דרך עם אספלט לא רע," הוא אמר. "נסעתי בטח במהירות 140 קמ"ש, וגם הם כנראה. ניסיתי לשלוף אותו מלריסה, אבל לא הצלחתי. הקצה השני יצא דרך הראש שלה וננעץ במשענת הראש. לריסה קראו לה."

"אין לך נשק?" שאלתי.

"יש לי," הוא אמר. הוציא אקדח מהחגורה וכל הדרך החזיק אותו בידו. "וחוקי, כי אני עובד בשמירה."

"למה לא ירית?"

"כי אפילו לא ראיתי אותם טוב, והם אף פעם לא יורים."

"אז למה, לעזאזל, כולכם נוסעים עם נשק?"

"אני יודע…"

העבריינים מעדיפים לתקוף מובילים שקנו את המכוניות בוולאדיווסטוק ונוסעים עם מספרי רישוי זמניים במסלול שאני נוסע בו, אבל מערבה, הביתה. הכי גרוע זה מדרום לחברובסק. מי שלא עוצר כשדורשים ממנו, נעקף ומקבל אבן בשמשה הקדמית, כדי שכולם יֵדעו שעדיף לשלם, כי שִמשה קדמית עולה 400-300 דולר, והם לוקחים מרכב פרטי מאה דולר. או מאה חמישים, אם הנהג נוסע רחוק, למשל לאירקוצק, כי זה אומר שיש ברשותו יותר כסף. לפעמים הם בודקים את המסמכים.

מעולם לא קרה שמישהו שילם פעמיים. הם מודיעים זה לזה בטלפון מי כבר שילם את הכופר, ולפעמים אפילו נותנים מעין קבלה.

המקצוענים, שקונים מכוניות למכירה, נוסעים בקבוצות גדולות. בעד שום הון שבעולם הם לא ייתנו לקבוצה להתפצל, גם אם בחברובסק ייאלצו לנסוע באור אדום. העבריינים קצת פוחדים מהם, כי הם יודעים שלפחות אחד מהם נושא נשק. כך, חלק מהקבוצות מצליחות לעבור ללא תשלום.

תחנה

מצחיק אותי מאוד שהנהגים הרוסים אומרים שהם נוסעים "זָאפְּרָאבִיט" — לשתות. הם כמובן לא מתכוונים לשתיית וודקה, אלא למילוי מכל הדלק. ותחנת הדלק נקראת "זָפְּרָבְקָה".

נסעתי 13,000 קילומטר ברוסיה ו"שתיתי" 2,119 ליטר בנזין, כי הלאז'יק שלי זללה (כמו שהרוסים אומרים) 16 ליטר דלק בממוצע לכל 100 קילומטר. בכל פעם שהפעלתי הנעה ארבע־על־ארבע היא צרכה שני ליטרים יותר, ובהרים נוספו עוד שניים. היא היתה רעבתנית בלי בושה. מזל שברוסיה דלק עולה חצי ממחירו בפולין. בכל המסלול שלי הדלק היקר ביותר היה במחוז טיוּמֶן. זוהי כוויית הרוסית, שהיא המקור לרוב הנפט של המדינה.

תחנות הדלק הרוסיות הן בדרך כלל בניינים קטנים אך סולידיים עם חלונות של זכוכית משוריינת וסורגים, ומאחוריהם מבוּצר עובד אחד. הוא יושב סגור כמו בכספת. כדי לתת לו כסף, צריך לשלוף מגירה מהקיר, לצרוח דרך החור או המיקרופון באיזה סכום רוצים לתדלק, לזרוק את הכסף למגירה ולדחוף אותה בחזרה פנימה. העובד מפעיל את המשאבה המתאימה, שמאפשרת להזרים רק את הכמות שבעבורה שולם.

אני תמיד תידלקתי מכל מלא, ולכן השארתי בקופה סכום גבוה, ואת העודף אספתי בהתאם לכמות הדלק שהוכנסה. זו היתה פעולה מורכבת מאוד, במיוחד משום שללאז'יק שלי היו שני מכלי דלק ושני פתחים, אחד מכל צד. אחרי שתידלקתי אחד, הייתי צריך להחזיר את ידית המשאבה למקומה, לסובב את הרכב ולתדלק שוב.

לרוב תידלקתי כ־40 ליטר לכל מכל, וזה למרות שכל אחד מהם הכיל 37.5 ליטר בלבד. אי־אפשר היה לסגור את המכלים, כך שכמה פעמים גנבו לי דלק בחניונים (דווקא בכאלה שהיתה בהם שמירה). כיוון שמדי הדלק לא פעלו, ונאלצתי לספור את הקילומטרים תוך כדי נסיעה כדי לדעת כמה אני צורך, המכלים התרוקנו לגמרי, והייתי צריך להוציא את המכל הרזרבי מתא המטען.

חמישים קילומטר לפני שימנובסק, בין צ'יטה לחברובסק, משפצים את הדרך. הדרך מכוסה כולה אבנים ענקיות. מעט שלג, אבק נוראי, והאוויר לא זע, כמו תמיד בסיביר בכפור העז. אני מוצא את הדרך רק הודות לאורות שממול. אפילו את האורות הגבוהים בקושי רואים. העיניים שורפות מאוד, אז אני משתמש במשקפי סקי, אוטם אותם בנייר ליגנין ומצמיד בנדנה אל השפתיים. על צווארי תלוי קמע עטוף בבד, מהשמאן החזק ביותר בטוּבָה (הקמע אמור להגן עלי מפני "הברזל הגדול"). רגלי השמאלית נתונה בנעל סיבירית גדולה מלֶבֶד, אשר מטעמי נוחות קיצרתי אותה בחצי בעזרת סכין. את הימנית זרקתי כי היא היתה גדולה מדי לדוושת הגז. למען האמת, קפאה לי רק הרגל השמאלית.

"אתה, מי אתה?" הוא שאל אותי בתחנת הדלק.

הם היו שלושה, ובשאלתם ניכרו תדהמה אינסופית והסתייגות. למעשה איוּם.

זה נשמע לא נעים.

"אדם," השבתי במילה אחת כדי שלא יבחינו במבטא הזר, והזזתי את משקפי הסקי על מצחי.

"מי אתה?" הוא תפס אותי בשרוול, "שאתה שופך כזה דלק ללאז'יק?"

במדינה שהיא אחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם, מתדלקים בפרובינציה בדרך כלל במאה רובל כחמישה ליטרים של הדלק הזול ביותר, 76 אוקטן. אני, לרכב הרוסי הגרוע ביותר, תידלקתי מכל מלא של 92 אוקטן.

הם לא סבלו אותי כאילו האכלתי חזיר באספרגוס, או כאילו נתתי לכלב נתח בשר משובח.

מכונה מושלמת, דגם 2007. אנו מתקרבים למכונית הכסופה שצורתה כטיפת מים נופלת. חלקה האחורי הצר מזכיר זנב של מטוס סילון. על פני השטח החלקים לגמרי לא היו ידיות, פגושים או חלונות שקועים — שום דבר שעשוי לבלוט מעבר לגוף האווירודינמי של הטיפה האופקית.

דיווח מהמאה ה־21, 1957

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קדחת לבנה”