החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

לאכול בעלי חיים

מאת:
מאנגלית: נעמי כרמל | הוצאה: | 2010 | 349 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

לסופר ג'ונתן ספרן פויר היו שנים ארוכות של התלבטות: הוא לא הצליח להחליט אם הוא אוכל בשר או שהוא צמחוני. אבל רגע לפני שהפך לראשונה לאב — רגע לפני שהיה עליו להחליט איזה אוכל יגיש לילדיו — הצורך להחליט נעשה פתאום דחוף. ספרן פויר יצא למסע בין חוות בקר ומשחטות, בין תרנגולות, חזירים וחוות לגידול דגים, ובמהלכו נזכר במאכלי ילדותו, בתפריט שעל צלחת סבו, בסעודות החג, והתעמק בשאלות הבסיסיות ביותר של טוב ורע.

בספר הזה מציג ג'ונתן ספרן פויר את ממצאיו ממסע הבילוש שערך. הוא משלב בהם בגאונות פילוסופיה וספרות, מדע וזיכרונות אישיים.
לאכול בעלי חיים חוקר את הדרכים שבהן מצדיקים בני האדם את נוהגי האכילה שלהם: פולקלור ותרבות פופולרית, מסורות משפחתיות ומיתולוגיות לאומיות, עובדות מוצקות ובדיות גמורות. והוא חושף את האופן שבו ההצדקות הללו מאפשרות לנו לשקוע בשכחה אכזרית.

באותו קול צלול ובאותו סגנון ייחודי שעשה את יצירותיו הקודמות לאירוע ספרותי — והפך את ספרן פויר עצמו לאחד הסופרים הצעירים הבולטים בעולם — הוא מגיש לקוראיו הפעם יצירה המשלבת קריאה מרתקת ואתגר מוסרי.

לאכול בעלי חיים הוא ספרו השלישי של ג'ונתן ספרן פויר. ספריו הקודמים, הכול מואר וקרוב להפליא ורועש להחריד, ראו אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן, היו לרבי־מכר, זכו בפרסים רבים ותורגמו לשלושים ושש שפות. ספרן פויר מתגורר בברוקלין, ניו יורק.

בקרו באתר: www.eatinganimals.com

מקט: 15101191
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פירות של אילנות יוחסין

בילדותי ביליתי לא פעם סופי שבוע בביתה של סבתי. בבואי, בערב שבת, היא היתה מרימה אותי מהקרקע בחיבוק נלהב. ובצאתי, ביום ראשון אחר הצהריים, הונפתי שוב באוויר. רק כעבור שנים הבנתי שהיא שקלה אותי.

סבתי שרדה את מלחמת העולם השנייה יחפה ומתפרנסת משאריות לא־אכילות של אנשים אחרים: תפוחי אדמה רקובים, שיירי בשר, עור ופירורים שדבקו לעצמות ולגלעינים. לכן אף פעם לא היה אכפת לה שהייתי יוצא מהקווים כשציירתי בחוברות הצביעה, ובלבד שגזרתי את כל הקופונים לאורך קווי ההפרדה. ובמזנונים של בתי מלון, בזמן שבני המשפחה האחרים קיימו באדיקות את מצוות ארוחת הבוקר והעמיסו כמויות מזון אדירות על מגשיהם, היא היתה מכינה כריך ועוד כריך, עוטפת אותם במפיות ומטמינה בתיק שלה, לארוחת צהריים. סבתי היא שלימדה אותי ששקיק תה אחד מספיק לכל הכוסות שצריך להכין ושכל חלקי התפוח הם אכילים.

זה לא היה עניין של כסף. (רבים מהקופונים שגזרתי נועדו למאכלים שהיא לא קנתה אף פעם.)

זה לא היה עניין של בריאות. (היא הפצירה בי לשתות קולה.)

סבתי אף פעם לא ערכה מקום לעצמה ליד השולחן בסעודות משפחתיות. אפילו כשלא נותר עוד מה לעשות — לא קערות שיֵש למלא עד שוליהן, לא סירים לבחישה או תנורים לבדיקה — היא נשארה במטבח, כמו שומר (או אסיר) דרוך במגדל שמירה. למיטב ידיעתי, היא לא נזקקה לאכול את מה שהכינה כדי להתקיים.

ביערות של אירופה, היא אכלה כדי להישאר בחיים עד ההזדמנות הבאה לאכול כדי להישאר בחיים. באמריקה, כעבור חמישים שנה, אכלנו מה שהתחשק לנו. הארונות שלנו היו מלאים במזון שנקנה על פי גחמות, מזון גורמה במחירים מופקעים, מזון שלא היינו זקוקים לו. וכשחלף המועד האחרון לשימוש, השלכנו אותו בלי להניד עפעף. האכילה היתה נטולת דאגות. סבתי איפשרה לנו את החיים האלה. אבל היא עצמה לא היתה מסוגלת להתנער מהייאוש.

כשגדלתי קצת, חשבנו, אֶחי ואני, שסבתא שלנו היא הבשלנית הטובה ביותר בעולם. היינו אומרים את המילים האלה כשהאוכל הגיע אל השולחן, ושוב אחרי הביס הראשון, ועוד פעם בסוף הארוחה: 'את הבשלנית הטובה ביותר בעולם.' ואף על פי כן היינו ילדים מעשיים די הצורך לדעת שלבשלנית הטובה ביותר בעולם צריך בוודאי להיות יותר ממתכון אחד (עוף עם גזר), ושהמתכונים הטובים ביותר כוללים יותר משני רכיבים.

ולמה לא הטלנו ספק בדבריה כשהיא הסבירה לנו שמזון כהה בריא מטבעו יותר ממזון בהיר, או שרוב החומרים המזינים נמצאים בקליפה או בקרום? (הכריכים של אותם ביקורי סוף שבוע היו עשויים מנשיקות של כיכרות פּוּמְפֶּרְניקל שנשמרו.) היא לימדה אותנו שבשר של חיות גדולות מאיתנו הוא מזון מעולה, שבשרן של חיות שהן קטנות מאיתנו הוא טוב, שדגים (שאינם חיות) הם מזון שהוא בסדר, אחר כך טונה (שאינה דג), אחר כך ירקות, פירות, עוגות, עוגיות, ומשקאות קלים. אין מזונות מזיקים לבריאות. שומנים טובים לבריאות — כל השומנים, תמיד, בכל כמות שהיא. סוכרים הם בריאים מאוד. ככל שילד הוא שמן יותר כך הוא בריא יותר — בייחוד אם הוא בן זכר. ארוחת צהריים אינה ארוחה אחת אלא שלוש ארוחות, שצריכות להיאכל ב־11:00, ב־12:30 וב־15:00. ילדים תמיד רעבים.

למעשה, העוף עם הגזר שלה אכן היה כנראה הדבר הטעים ביותר שאכלתי אי פעם. אבל זה לא היה קשור כלל לאופן הכנתו או אפילו לטעמו. האוכל שלה היה טעים כי האמַנּו שהוא טעים. האמנו בבישול של סבתא בלהט גדול יותר משהאמנו באלוהים. כישרונה הקולינרי היה אחד הסיפורים הראשוניים של משפחתנו, כמו פיקחותו של הסבא שלא הכרתי, או המריבה האחת והיחידה בחיי הנישואים של הורי. נצמדנו לסיפורים האלה והסתמכנו עליהם כדי להגדיר את עצמנו. היינו המשפחה שבחרה את מלחמותיה בחוכמה, השתמשה בתבונה כדי להיחלץ מתסבוכות, ואהבה את האוכל של המטריארכית שלה.

היֹה היה אדם שחייו היו טובים כל כך שלא היה שום סיפור לספר עליו. על סבתי היה אפשר לספר סיפורים רבים יותר מאשר על כל אדם אחר שהכרתי — ילדותה הקסומה, הישרדותה כנגד כל הסיכויים, הטוטליות של השכול, הגירתה ועוד שכול, הניצחון והטרגדיה של התערותה באמריקה — ואף כי ביום מן הימים אנסה לספר אותם לילדַי, כמעט אף פעם לא סיפרנו אותם זה לזה. וגם לא קראנו לה באף אחד מהתארים הברורים והראויים שזכתה בהם בכבוד. קראנו לה הבשלנית הטובה ביותר.

אולי את סיפוריה האחרים היה קשה מדי לספר. ואולי היא בחרה את סיפורה בעצמה, כי רצתה להיות מזוהה כמאכילה ולא כשורדת. ואולי הישרדותה היתה כלולה במזון שסיפקה. סיפור מערכת היחסים שלה עם המזון מכיל בתוכו את כל הסיפורים האחרים שאפשר לספר עליה. אוכל, לדידה, אינו אוכל. אוכל הוא אימה, כבוד, הכרת תודה, נקם, שמחה, השפלה, דת, היסטוריה, וכמובן, אהבה. כאילו הפירות שהיא תמיד הציעה לנו נקטפו מהענפים ההרוסים של אילן היוחסין שלנו.

שוב אפשרי

כשגיליתי שאני עומד להיות אב, נתקפתי דחפים לא־צפויים. התחלתי לנקות את הבית, להחליף נורות שנשרפו מזמן, לנגב חלונות ולתייק מסמכים. תיקנתי את המשקפיים שלי, קניתי תריסר זוגות של גרביים לבנים, הרכבתי גגון על המכונית ו'מחיצה מפרידה כלב/מטען' במושב האחורי, עברתי בדיקות רפואיות בפעם הראשונה זה חמש שנים… והחלטתי לכתוב ספר על אכילת חיות.

האבהות היתה הדחף המיידי למסע שיהיה לספר הזה, אבל אני ארזתי את המזוודות אליו כמעט כל החיים. כשהייתי בן שנתיים, הגיבורים של כל הסיפורים שלפני השינה היו חיות. כשהייתי בן ארבע, טיפלנו בכלב של דודן במשך הקיץ. בעטתי בו. אבי הסביר לי שאסור לבעוט בחיות. כשהייתי בן שבע, התאבלתי על מותו של דג הזהב שלי. נודע לי שאבי זרק אותו לאסלה והוריד את המים. אמרתי לאבי — במילים אחרות, מנומסות פחות — שאסור לזרוק חיות לאסלה. כשהייתי בן תשע היתה לי שמרטפית שלא רצתה לפגוע בשום דבר. היא התנסחה בדיוק במילים אלה כששאלתי אותה למה אינה אוכלת עוף עם אחי הגדול ואיתי: 'אני לא רוצה לפגוע בשום דבר.'

'לפגוע בשום דבר?'

'אתה יודע שעוף זה תרנגולת, נכון?'

פרנק ירה בי מבט: אמא ואבא הפקידו את התינוקות היקרים שלהם בידי האישה הטיפשה הזאת?

אפשר שהיא התכוונה להפוך אותנו לצמחונים ואפשר שלא — שיחות על בשר אמנם עלולות להלחיץ אנשים, אבל לא כל הצמחונים הם מיסיונרים — אולם בהיותה בת־עשרה חסרה לנערה הזאת עכבה כלשהי, מה שלא תהיה, שמונעת לעתים קרובות מאנשים לספר את הסיפור המסוים הזה בשלמותו. בלי דרמה ובלי רטוריקה היא שיתפה אותנו במה שהיא ידעה.

אחי ואני הבטנו זה בזה, בפיות מלאים בתרנגולות פגועות, וחשבנו בו־זמנית איך־זה־יכול־להיות־שאף־פעם־לא־חשבתי־על־זה־ולמה־לעזאזל־אף־אחד־לא סיפר־לי? הנחתי את המזלג מידי. פרנק סיים את הארוחה ומן הסתם הוא אוכל עוף ממש בזמן שאני מקליד את המילים האלה.

מה שהשמרטפית שלנו אמרה התקבל על דעתי, לא רק מפני שנשמע נכון, אלא מפני שהיתה זו הרחבה אל תחום המזון של כל הדברים שהורי לימדו אותי. איננו פוגעים בבני משפחה. איננו פוגעים בחברים או בזרים. איננו פוגעים אפילו ברהיטים מרופדים. העובדה שלא חשבתי לכלול חיות ברשימה הזאת אינה עושה אותן ליוצאות מהכלל, היא רק עשתה אותי לילד, בור בהלכות העולם. עד שחדלתי להיות בור. ובשלב הזה היה עלי לשנות את חיי.

עד שחדלתי. הצמחונות שלי, שהיתה כה בומבסטית ועקשנית בתחילה, נמשכה כמה שנים, התיזה ניצוצות וגוועה חרש. מעולם לא חשבתי על תשובה לעקרונות של השמרטפית שלנו, אבל מצאתי דרכים למרוח, להקטין ולשכוח אותם. בדרך כלל לא פגעתי באף אחד. בדרך כלל התאמצתי לעשות את הדבר הנכון. בדרך כלל המצפון שלי היה די נקי. תעביר לי את העוף, אני מת מרעב.

מרק טוויין אמר שאין דבר קל מלהפסיק לעשן; הוא עשה זאת כל הזמן. אפשר להוסיף את הצמחונות לרשימת הדברים הקלים. בשנות בית הספר התיכון נעשיתי צמחוני פעמים רבות יותר משאני יכול לזכור עכשיו, בדרך כלל כמאמץ לתבוע לעצמי זהות בעולם של אנשים בעלי זהויות שהושגו כמדומה ללא מאמץ. רציתי סיסמה שתייחד את הפגוש של הוולוו של אמא שלי, סיבה ממרקת מצפון למלא את חצי השעה המביכה של ההפסקה בבית הספר, הזדמנות להתקרב לשדיהן של נשים אקטיביסטיות. (והמשכתי לחשוב שזה רע לפגוע בחיות.) אבל אין פירוש הדבר שנמנעתי מאכילת בשר. נמנעתי מכך רק בפומבי. ביני לביני, המטוטלת נעה מצד לצד. ארוחות ערב רבות באותן השנים נפתחו בשאלה של אבי, 'יש מגבלות תזונתיות שאני צריך לדעת עליהן הערב?'

כשלמדתי בקולג', התחלתי לאכול בשר ברצינות גדולה יותר. לא ש'האמנתי בכך' — מה שלא יהיה פירושה של האמירה הזאת — אבל דחקתי את השאלות מראשי בכוונה. לא הרגשתי אז שיש לי 'זהות' ולא היו מסביבי אנשים שהכירו אותי כצמחוני, לכן לא היתה לי בעיה של צביעות בפומבי ואפילו לא היה הצורך להסביר שינוי. ייתכן מאוד שמספרם הרב של הצמחונים בקמפוס הוא שדיכא את הצמחונות שלי — אנשים לא נוטים לתת כסף לנגן רחוב שהנרתיק שלו מלא שטרות.

אבל בסוף השנה השנייה בקולג', כשבחרתי בפילוסופיה כמקצוע ראשי והתחלתי בחשיבה היומרנית הרצינית הראשונה שלי, נעשיתי שוב צמחוני. הרגשתי שהשִכחה המכוּונת שהייתי בטוח כי היא נחוצה לאכילת בשר עומדת בסתירה גדולה מדי לחיים האינטלקטואליים שניסיתי לעצב. חשבתי שהחיים יכולים, צריכים וחייבים לציית למסגרת של התבונה. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה מעצבן זה עשה אותי.

לאחר קבלת התואר, אכלתי בשר — המון בשר מכל הסוגים — במשך שנתיים בערך. למה? כי זה היה טעים. ומפני שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, וזה לזה, חשובים לעיצובם של הרגלים יותר מהתבונה. וסיפרתי לעצמי סיפור סלחני על עצמי.

ואז סידרו לי פגישה עיוורת עם האישה שתהיה אשתי. וכעבור כמה שבועות בלבד מצאנו את עצמנו מדברים על שני נושאים מפתיעים: נישואים וצמחונות.

ההיסטוריה שלה עם הבשר היתה דומה להפליא לזו שלי: היו דברים שהיא האמינה בהם כששכבה במיטה בלילה, והיו הבחירות שעשתה למחרת בשולחן ארוחת הבוקר. היה פחד מכרסם (אם כי רק מזדמן וקצר ימים) שהיא משתתפת במשהו רע מיסודו, והיתה ההשלמה גם עם המורכבות המבלבלת של הבעיה וגם עם החולשות הנסלחות של היותנו בני אנוש. כמוני, היו לה אינטואיציות חזקות מאוד, אבל כנראה לא חזקות מספיק.

אנשים מתחתנים מהרבה סיבות שונות, אבל הסיבה שהמריצה אותנו בהחלטתנו לעשות את הצעד הזה היתה הסיכוי לציין במפורש התחלה חדשה. הטקס והסמליות היהודיים מעודדים מאוד את הרעיון הזה לסמן הפרדה חדה ממה שהיה קודם — הדוגמה הטובה ביותר היא שבירת הכוס בסוף טקס החופה. קודם הדברים היו כפי שהיו, אבל הם ישתנו עכשיו. הדברים יהיו טובים יותר. אנחנו נהיה טובים יותר.

זה נשמע טוב וההרגשה נהדרת, אבל טובים יותר איך? יכולתי לחשוב על אינספור דרכים לשפר את עצמי (יכולתי ללמוד שפות זרות, להיות סבלני יותר, לעבוד קשה יותר), אבל כבר קיבלתי יותר מדי החלטות כאלה ולא בטחתי בהן עוד. גם יכולתי לחשוב על אינספור דרכים לשפר 'אותנו', אבל הדברים המשמעותיים שאנחנו יכולים להסכים עליהם ולשנות אותם במערכת יחסים הם מעטים. בפועל, אפילו באותם הרגעים שהכול נראה בהם אפשרי, רק מעט מאוד אפשרי.

אכילת חיות, בעיה שהטרידה את שנינו ושנינו שכחנו אותה, נראתה כנקודת פתיחה טובה. כל כך הרבה דברים הצטלבו כאן, וכל כך הרבה דברים יכלו לזרום מכאן. באותו השבוע עצמו התארסנו ונעשינו צמחונים.

מובן שהחתונה שלנו לא היתה צמחונית, כי שיכנענו את עצמנו שההגינות מחייבת אותנו לספק חלבון מן החי לאורחינו, שרבים מהם באו ממרחקים להשתתף בשמחתנו. (קשה לכם לעקוב אחר ההיגיון שבדבר?) ואכלנו דגים בירח הדבש, אבל היינו ביפן, וכשנמצאים ביפן… וכשחזרנו לביתנו החדש, אכלנו פה ושם המבורגרים ומרק עוף וסלמון מעושן ואומצות של טונה. אבל רק מדי פעם בפעם. רק כשהתחשק לנו.

וחשבתי שזהו זה. וחשבתי שזה בסדר גמור. הנחתי שנשמור על תפריט של אי־עקביות מצפונית. למה אכילה צריכה להיות שונה מכל תחומי המוסר האחרים של חיינו? היינו אנשים הגונים ששיקרו לפעמים, חברים מתחשבים שהתנהגו לפעמים בחוסר טקט. היינו צמחונים שמפעם לפעם אכלו בשר.

ואפילו לא יכולתי להיות בטוח שהאינטואיציות שלי היו לא יותר משרידים סנטימנטליים של ילדותי — שאם אבדוק לעומק, לא אמצא אדישות. לא ידעתי מה טיבן של חיות, וגם לא איך מגדלים או איך הורגים אותן, אפילו קצת. כל העניין גרם לי אי־נוחות, אבל לא השתמע מכך שמישהו אחר צריך להרגיש אי־נוחות, או אפילו שאני צריך להרגיש אי־נוחות. ולא הרגשתי דחף או צורך לברר את כל העניין.

אבל אז החלטנו להביא ילד לעולם, וזה היה סיפור אחר שהצריך סיפור אחר.

כחצי שעה לאחר שבני נולד, נכנסתי לחדר ההמתנה לבשר את הבשורה הטובה למשפחה שהתקבצה שם.

'אמרת הוא! אז זה בן?'

'מה שמו?'

'למי הוא דומה?'

'ספר לנו הכול!'

עניתי על שאלותיהם מהר ככל שיכולתי, אחר כך ניגשתי לפינה והפעלתי את הטלפון הסלולרי שלי.

'סבתא,' אמרתי. 'יש לנו בן.'

הטלפון היחיד שלה נמצא במטבח. היא הרימה אותו אחרי הצלצול הראשון, ופירוש הדבר שהיא ישבה ליד השולחן, והמתינה לצלצול. זה היה זמן קצר אחרי חצות. האם גזרה קופונים? הכינה עוף עם גזר להקפאה בשביל מישהו אחר שיאכל אותם בארוחה עתידית? מעולם לא ראיתי ולא שמעתי אותה בוכה, אבל הדמעות בקעו מקולה כאשר שאלה, 'כמה הוא שוקל?'

כמה ימים לאחר שובנו מבית החולים, שלחתי מכתב לחבר, ובו תמונה של בני וכמה רשמים ראשונים של אבהות. תשובתו היתה פשוטה, 'הכול שוב אפשרי.' זו היתה התגובה המושלמת, כי כך בדיוק הרגשנו. יכולנו לשוב ולספר את הסיפורים שלנו ולשפר אותם, לעשות אותם מייצגים או שאפתניים יותר. ויכולנו לבחור לספר סיפורים אחרים. העולם עצמו קיבל סיכוי נוסף.

לאכול בעלי חיים

התשוקה הראשונה שהיתה לבני, ללא מילים ובטרם תבונה, היתה אולי התשוקה לאכול. שניות לאחר שנולד, הוא כבר ינק. צפיתי בו ביראת כבוד שלא היה לה תקדים בחיי. בלי הסבר ובלי ניסיון, הוא ידע מה לעשות. מיליוני שנים של אבולוציה כוננו בו את הידע הזה, כשם שהצפינו את הפעימה בלבו הזעיר, ואת ההתפשטות וההתכווצות בריאותיו שיבשו זה עתה.

ליראת הכבוד הזאת לא היה תקדים בחיי, אבל היא חיברה אותי, על פני דורות, לאנשים אחרים. ראיתי את הטבעות של העץ שלי: הורי צופים בי אוכל, סבתי צופה באמי אוכלת, סבא־רבא וסבתא־רבתא שלי צופים בסבתי… הוא אכל כפי שאכלו ילדיהם של ציירי המערות.

כשבני התחיל את חייו ואני התחלתי את הספר הזה, דומה שכל מה שעשה סב סביב האכילה. הוא ינק, או ישן אחרי היניקה, או התרגז לפני היניקה או נפטר מהחלב שינק. בשעה שאני מסיים את הספר הזה, הוא מסוגל לנהל שיחות מתוחכמות בהחלט, והאוכל שהוא אוכל מתעכל יותר ויותר עם הסיפורים שאנחנו מספרים לו. האכלת הילד שלי אינה דומה להאכלה של עצמי: היא חשובה יותר. היא חשובה מפני שהאוכל חשוב (בריאותו הגופנית חשובה, ההנאה שבאכילה חשובה), ומפני שהסיפורים המוגשים עם האוכל חשובים. הסיפורים האלה מלכדים את משפחתנו ומחברים את משפחתנו לאנשים אחרים. סיפורים על אוכל הם סיפורים על עצמנו — על ההיסטוריה שלנו ועל הערכים שלנו. בתוך ההיסטוריה היהודית של משפחתי, למדתי שאוכל משרת שתי מטרות מקבילות: הוא מזין והוא עוזר לזכור. אי אפשר להפריד בין אכילה לסיפורים — מי המלח הם גם דמעות; לדבש יש טעם מתוק, אבל הוא גם מעורר מחשבות על מתיקות; המצות הן לחם עוניינו.

יש אלפי מזונות אכילים על פני כדור הארץ, והשאלה למה אנחנו אוכלים את המבחר הקטן יחסית שאנו אוכלים טעונה הסבר. עלינו להסביר שפטרוזיליה על הצלחת נועדה לקישוט, שפסטה אינה 'אוכל לארוחת בוקר', למה אנחנו אוכלים כנפיים אבל לא עיניים, פרות אבל לא כלבים. סיפורים מכוננים נרטיבים וסיפורים מכוננים כללים.

פעמים רבות בחיי שכחתי שיש לי סיפורים לספר על אוכל. פשוט אכלתי מה שהיה זמין או טעים, מה שנראה טבעי, סביר, או בריא — מה היה כאן להסביר? אבל האבהות כפי שתמיד דמיינתי אותה, מתעבת שכחה כזאת.

הסיפור הזה לא התחיל כספר. פשוט רציתי לדעת — למעני ולמען משפחתי — מה זה בשר? רציתי לדעת זאת באופן מוחשי ככל האפשר. מנין הוא בא? איך מייצרים אותו? איך מתייחסים לחיות, ועד כמה זה חשוב? אילו השפעות כלכליות, חברתיות וסביבתיות יש לאכילת חיות? החקירה האישית שלי לא נשארה כזאת לאורך זמן. במסגרת מאמצי כהורה נתקלתי פנים אל פנים במצבים שלא יכולתי להתעלם מהם כאזרח, וכסופר לא יכולתי לשמור אותם לעצמי. אבל ההתייצבות מול המצבים האלה והכתיבה עליהם אינן היינו הך.

רציתי להתייחס לשאלות האלה באופן מקיף. ולפיכך, אף כי 99 אחוזים מכל החיות הנאכלות בארץ באות מ'משקים תעשייתיים' — ואקדיש הרבה מהספר הזה כדי להסביר מה פירוש הדבר ולמה הוא חשוב — הנה האחוז הנותר של חקלאות בעלי חיים גם הוא חלק חשוב של הסיפור הזה. המקום הלא־פרופורציוני שמוקדש בספר לדיון במשקים המשפחתיים הטובים ביותר לחקלאות בעלי חיים משקף את חשיבותם בעיני, ובה בעת מבהיר עד כמה אין להם חשיבות: הם מוכיחים את הכלל.

אם להודות באמת (ולהסתכן באיבוד אמינותי כבר בעמוד 20), הנחתי, לפני שהתחלתי במחקר שלי, שאני יודע מה אמצא — לא את הפרטים, אבל את התמונה הכללית. אחרים יצאו מאותה הנחה. כמעט תמיד, כשסיפרתי למישהו שאני כותב ספר על 'לאכול חיות', הוא הניח, אפילו בלי לדעת שום דבר על השקפותי, שאני מטיף לצמחונות. זו הנחה משמעותית, הנחה שמשתמע ממנה לא רק שחקירה של חקלאות בעלי חיים תוליד הימנעות מאכילת בשר, אלא שרוב האנשים כבר יודעים זאת. (מה הנחתם אתם כשראיתם את שמו של הספר הזה?)

גם אני הנחתי שספרי על אכילת חיות יהיה לטיעון גלוי וברור בזכות הצמחונות. זה לא קרה. טיעון גלוי וברור בזכות הצמחונות ראוי לכתיבה, אבל לא זה מה שכתבתי כאן.

חקלאות בעלי חיים (Animal Agriculture) היא נושא מסובך ביותר. אין שתי חיות זהות, אין שני גזעים זהים של חיות, ואין שני חקלאים או שני אוכְלים זהים. במבט אל מעבר להררי המחקר — לקרוא, לראיין, לראות במו עיני — שנדרש אפילו כדי להתחיל לחשוב ברצינות על החומר הזה, שאלתי את עצמי אם אפשר לומר משהו לכיד ומשמעותי על עיסוק שהוא מגוון כל כך. אולי אין 'בשר'. במקום בשר, יש חיה זו שגודלה במשק זה, נשחטה במשחטה זו, נמכרה בדרך זו, ונאכלה בידי אדם זה — אבל כל אחד מאלה נבדל בדרך שמונעת אותו מלהשתבץ בפסיפס אחד.

אכילת בעלי חיים היא אחד מאותם נושאים, כמו הפלות מלאכותיות, שבהם אי אפשר לדעת באופן מוחלט כמה מהפרטים החשובים ביותר (מתי עובר הוא אדם, בניגוד לאדם פוטנציאלי? מה טיבה האמיתי של החוויה החייתית? איך החיה חווה באמת את החיים?), והדבר חודר היישר אל אי הנוחות העמוקה ביותר שלנו, ולעתים קרובות מעורר התגוננות או תוקפנות. זהו נושא חמקמק, מתסכל ומהדהד. כל שאלה מולידה שאלה נוספת, וקל למצוא את עצמך מגן על עמדה קיצונית בהרבה מזו שאתה מחזיק בה או יכול לחיות על פיה. או גרוע מזה, לא למצוא עמדה שראוי להגן עליה או לחיות על פיה.

וישנו הקושי להבחין בין הרגשות שמשהו מעורר ובין הדבר עצמו. לעתים קרובות מדי טיעונים בנוגע לאכילת חיות אינם טיעונים כלל, אלא הבעות של טעם. ובמקומות שבהם יש עובדות — כמות בשר החזיר שאנחנו אוכלים; מספר ביצות המנגרובים שנהרסו על ידי חקלאות ימית; איך הורגים פרה — מתעוררת השאלה מה אפשר לעשות בהן בפועל. האם הן מטילות עלינו חובה מוסרית? קהילתית? חוקית? או שמדובר רק בעוד מידע שכל סועד רשאי לעכלו כטוב בעיניו?

אף שספר זה הוא פרי של מחקר נרחב מאוד, ואף שהוא אובייקטיבי עד כמה שחיבור עיתונאי יכול להיות — השתמשתי בסטטיסטיקה הזמינה הזהירה ביותר (כמעט תמיד ממקורות ממשלתיים וממקורות אקדמיים ותעשייתיים שעברו ביקורת חיצונית) ושכרתי שני בודקי עובדות חיצוניים לאמת אותה — אני חושב עליו כסיפור. אין מחסור בנתונים, אבל רבים מהם קלושים וכאלה שאפשר ללוש אותם כרצוננו. העובדות הן חשובות, אבל כשלעצמן הן אינן מספקות משמעות — בייחוד לא כשהן כה כרוכות בבחירות לשוניות. מה פירושה של תגובת כאב מדודה בדייקנות אצל תרנגולות? האם פירושה כאב? מה פירושו של כאב? ככל שנלמד על הפיזיולוגיה של הכאב — כמה זמן הוא נמשך, מה התסמינים שהוא מייצר, וכן הלאה — שום דבר מכל אלה לא יאמר לנו משהו מוגדר. אבל אם נשים עובדות בתוך סיפור, סיפור של חמלה או שליטה, ואולי של שתיהן — אם נשים אותן בתוך סיפור על העולם שאנו חיים בו ועל מי אנו ומי אנו רוצים להיות — נוכל להתחיל לדבר באופן משמעותי על אכילת חיות.

אנחנו עשויים מסיפורים. אני חושב על אותן שעות אחר צהריים של שבת סביב השולחן במטבחה של סבתי, רק שנינו — לחם שחור במצנם היוקד ומקרר מזמזם שאי אפשר לראותו מבעד לצעיף של תצלומים משפחתיים. על 'נשיקות' של לחם פומפרניקל וקולה היא היתה מספרת לי על בריחתה מאירופה, על המאכלים שנאלצה לאכול ועל אלה שסירבה לאכול. זה היה סיפור חייה — 'תקשיב לי,' היתה מתחננת — וידעתי שהיא מעבירה לי לקח חיוני, גם אם לא ידעתי, כילד, מהו הלקח הזה.

עכשיו אני יודע מה הוא היה. ואף על פי שהפרטים שונים עד מאוד, אני מנסה, ואנסה, להנחיל את הלקח שלה לבני. הספר הזה הוא הניסיון הרציני ביותר שלי לעשות זאת. בחיל וברעדה אני מתחיל במלאכה, כי התהודה גדולה כל כך. אם נניח לרגע בצד יותר מעשרה מיליארד חיות יבשה שנשחטות למזון בכל שנה בארצות הברית, ונניח בצד את הסביבה, ואת הפועלים, ובעיות קשורות במישרין כמו הרעב בעולם, מגפות השפעת והמגוון הביולוגי, ישנה גם השאלה מה אנחנו חושבים על עצמנו וזה על זה. אין אנו רק המְספרים של הסיפורים שלנו, אנחנו הסיפורים עצמם. אם אשתי ואני נגדל את בננו כצמחוני, הוא לא יאכל את התבשיל היחיד במינו של סבתא־רבתא שלו, הוא אף פעם לא יקבל את אותו ביטוי ייחודי וישיר ביותר של אהבתה, אולי אף פעם לא יראה בה את הבשלנית הטובה ביותר עלי אדמות. הסיפור הראשוני שלה, הסיפור הראשוני של משפחתנו, יצטרך להשתנות.

המילים הראשונות שאמרה סבתי כאשר ראתה את בני בפעם הראשונה היו 'הנקמה שלי'. מאינספור הדברים שהיתה יכולה לומר, זה מה שהיא בחרה לומר, או מה שנבחר בשבילה.

תקשיב לי:

'לא היינו עשירים, אבל תמיד היה לנו כל מה שצריך. ביום חמישי אפינו לחם וחלה ולחמניות, והם הספיקו לכל השבוע. ביום שישי אכלנו חביתיות. בשבת תמיד אכלנו עוף ומרק עם אטריות. היינו הולכים לקצב ומבקשים עוד קצת שומן. הנתח השמן ביותר היה הטוב ביותר. זה לא היה כמו עכשיו. לא היו לנו מקררים, אבל היו לנו חלב וגבינה. לא היו לנו כל סוגי הירקות, אבל היו מספיק ירקות. הדברים שיש לכם פה ואתם מקבלים אותם כמובנים מאליהם… אבל היינו מאושרים. לא הכרנו משהו טוב יותר. ואת מה שהיה לנו קיבלנו גם אנחנו כמובן מאליו.

'ואז השתנה הכול. בזמן המלחמה זה היה גיהינום עלי אדמות, ולא היה לי שום דבר. עזבתי את המשפחה שלי, אתה יודע. כל הזמן רצתי, יומם ולילה, כי הגרמנים תמיד היו ממש מאחורי. מי שעצר, מת. אף פעם לא היה מספיק אוכל. נעשיתי חולה יותר ויותר מלֹא לאכול, ואני לא מדברת רק על זה שהייתי עור ועצמות. כל הגוף שלי היה מכוסה פצעים. היה קשה לזוז. זה לא היה למטה מכבודי לאכול מפח אשפה. אכלתי את החלקים שאחרים סירבו לאכול. רק מי שדאג לעצמו הצליח לשרוד. לקחתי כל מה שמצאתי. אכלתי דברים שלא אספר לך עליהם.

'אפילו בזמנים הרעים ביותר, היו גם אנשים טובים. מישהו לימד אותי לקשור את שולי המכנסיים שלי כדי למלא אותם בכל תפוחי האדמה שהצלחתי לגנוב. הייתי הולכת ככה קילומטרים על גבי קילומטרים כי אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי יתמזל שוב מזלי. פעם מישהו נתן לי קצת אורז, ואני הלכתי במשך יומיים לְשוק והחלפתי את האורז בסבון, ואחר כך הלכתי לשוק אחר והחלפתי את הסבון בשעועית. היה צריך גם מזל וגם אינטואיציה.

'הכי גרוע היה לקראת הסוף. המון אנשים מתו ממש בסוף ואני לא ידעתי אם אחזיק מעמד עוד יום אחד נוסף. איכר אחד, רוסי, יברך אותו אלוהים, ראה את מצבי, והוא נכנס לביתו ויצא עם חתיכת בשר בשבילי.'

'הוא הציל את חייך.'

'לא אכלתי את הבשר.'

'לא אכלת אותו?'

'זה היה חזיר. סירבתי לאכול חזיר.'

'למה?'

'מה זאת אומרת למה?'

'מה, מפני שהוא לא היה כשר?'

'כמובן.'

'אבל אפילו לא כדי להציל את חייך?'

'אם שום דבר לא חשוב, אין מה להציל.'

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.