החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אמי והמוזיקה

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2018 | 72 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

7.50

רכשו ספר זה:

בעוצמה פואטית ובכישרון נדיר, מרינה צבטייבה אינה כותבת אלא מציירת את ילדותה במטמון הספרותי שלפניכם, הקרוי "אמי והמוזיקה". הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה. ביצירה המושלמת הזאת מתעדת הסופרת את למידת הנגינה בפסנתר. היא רומזת לנו שלימוד הנגינה הוא כמו ללמוד לחיות, ולגדול, ולהיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה. אבל "אמי והמוזיקה" אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה, אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה. ספר בעל כוח פנימי, עתיר אהבה לחיים.

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.

מקט: 4-1298-2009
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

 

כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: ‘לפחות תהיה מוזיקאית.’ וכשהתברר שהמילה הראשונה שלי בטרם מלאה לי שנה, חסרת הפשר במובהק אך הברורה דיה, היא ‘סולם’, אמי רק אישרה: ‘ידעתי,’ ומיד התחילה ללמד אותי מוזיקה, בעודה מזמרת בלי סוף את אותו סולם: ‘דוֹ, מוּסיָה, דוֹ, וזה רֶה, דוֹ — רֶה…’ הדוֹ־רֶה הזה לבש אצלי עד מהרה דמות של ספר ענקי, שמגיע לחצי ממני בגודלו — ‘פֶסֶר’, כמו שהייתי אומרת — לפי שעה רק של העטיפה שלו, של ה’פֶסֶר’, אך הזהב שבקע מתוך הסגול־כהה הזה היה עז ואימתני כל כך, שעד עכשיו, באיזה מקום מסוים מבודד אצלי בלב — מצולות של סירוניות, של אוּנדינוֹת — חום יוקד ואימה, כאילו הזהב הקודר הזה נמָס ושקע ממש בקרקעית הלב והוא מתרומם משם למגע קל שבקלים ומציף את כולי עד קצות העיניים, וצורב — את הדמעות. זה דוֹ־רֶה (דוֹרֶה),1 ורֶה־מִי הוא רֶמי, הילד רֶמי מ’באין משפחה’,2 ילד מאושר שבעלה המרושע של המינקת, Pére Barberin, אבא בַּרבֵּרין, בעל המום, (estopié,3 שכאילו נוסרה לו רגל — pied), מאמלל אותו תכף ומיד, כשתחילה הוא לא מניח לחביתיות וללביבות להפוך לחביתיות וללביבות, ולמחרת מוכר את רֶמי עצמו למוזיקאי נודד ששמו ויטאליס, לו ולשלושת הכלבים שלו — קאפּי, זֶרבּינוֹ ודוֹלצֶ’ה, ולקוֹפה היחידה שלו — ז’וֹלי קֶר, שתיינית איומה, שאחר כך מתה משחפת בחיקו של רֶמי. זה רֶה־מי. וכל אחד מהם בנפרד: דוֹ הוא בבירור לבן וריק, בטרם יתחיל הכול,4 רֶה — תכול, מי — צהוב (אולי — ‘מִידִי’, צהרי היום?5), פָה — חוּם (אולי שמלת החג של אמי שנתפרה מפַיי,6 וְרֶה — התכול — הוא נהר?) — וכן הלאה, וכל ה’הלאה’ האלה — ישנם, אלא שאיני רוצה לערום אותם על הקורא, שיש לו צבעים משלו והוא נותן בהם טעמים משלו.

השמיעה שלי שימחה את אמי והיא שיבחה אותי בלי משים, ומיד אחר כך, אחרי כל ‘כל הכבוד!’ שנפלט מפיה, הוסיפה בקרירות: ‘אבל לך אין קשר לזה. השמיעה היא מאלוהים.’ כך זה נשאר אצלי לתמיד, לי — אין קשר לזה, השמיעה היא — מאלוהים. זה שמר עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני הטלת ספק בעצמי, וגם מפני כל אהבה עצמית באמנות — אם השמיעה היא מאלוהים. ‘רק השקידה היא שלך, כי כל מתת אלוה אפשר להשחית,’ היתה אמי אומרת מעל ראשי, ראש של בת ארבע, שלא הבין בעליל, ודווקא משום כך זכר את הדברים עד שמאומה לא יכול עוד להוציא אותם משם. ואם לא השחתּי את השמיעה הזאת שלי, ולא זו בלבד שאני עצמי לא השחתּי, אלא גם לא הנחתי לחיים להשחית ולדכא אותה (וכמה השתדלתי!) — גם זאת אני חבה לאמי. אילו היו האמהות אומרות לעתים קרובות יותר דברים סתומים לילדיהן, לא רק שהילדים היו מבינים יותר כשכבר היו גדולים, אלא גם היו נחושים יותר במעשיהם. לא צריך לבאר לילד שום דבר, את הילד צריך — להשביע. וככל שמילות ההשבעה מעורפלות יותר — כך הן מכות שורש עמוק יותר בתוך הילד, כך הן פועלות בו את פעולתן הבלתי מעורערת: ‘אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדֵּש שִׁמְךָ…’

גם עם הפסנתר — דו־רה־מי — פסנתר קלידים — התחברתי מיד. התברר שיש לי יד גמישה ונמתחת להפליא. ‘בת חמש, וכבר כמעט מגיעה לאוקטבה, עוד טיפ־טיפה־ה ותגיעי!’ אמרה אמי ומשכה בקולה את המרחק הנותר, וכדי שלא אתמלא חשיבות עצמית: ‘אם כי יש לה גם רגליים כאלה!’ — ועוררה אצלי ב’רגליים’ האלה רצון עמום וחריף לנסות מתישהו להגיע לאוקטבה גם ברגל (מה גם שאני היחידה מכל הילדים שיודעת לפשק את אצבעות הרגל בצורת מניפה!). אף על פי כן, לא רק שמעולם לא העזתי לעשות זאת, אלא אפילו לא העזתי לחשוב את המחשבה עד הסוף, כי ‘פסנתר הוא חפץ קדוש’ ואסור לשים עליו שום דבר, לא רק רגליים אלא גם ספרים. ואילו את העיתונים הסירה — גרפה — אמי מהפסנתר, מדי בוקר, במין עקשנות יהירה של קדושה מעונה, בלי לומר מילה לאבי שהיה מניח אותם שם בהתמדה ובתום לב — ומי יודע אם לא מתוך ההשוואה בין בוהק הראי הצח והשחור לאין קץ של הפסנתר ובין ערימת העיתונים הסתורה וחסרת הצבע, ואם לא מתוך המחווה הרחבה והקפדנית כאחת של של אמי העושה שפטים, צמח בקרבי השכנוע שכמוהו כמושכל ראשון, ושדבר לא היה יכול לבער אותו: העיתונים הם דבר טמא, וכל השנאה שלי אליהם, וכל הנקמה של עולם העיתונות — בי. אם אמות יום אחד מתחת לגדר, אדע לפחות על שום מה.

נוסף ליד הגדולה, התברר שיש לי ‘מכה מלאה, חזקה’, ‘ו’טוּשֶׁה’7 מלא חיים להפתיע, יחסית לילדה קטנה כל כך’. ה’טוּשֶה’ מלא החיים נשמע כמו קטיפה והיה חוּם, וכיוון ש’טושה’ זה לגעת, יצא שאני נוגעת בפסנתר כמו קטיפה — בקטיפה: בקטיפה חומה: בחתולה: ב־patte de velours,8 כפת קטיפה.

אבל לא סיימתי — על הרגליים. כששנתיים אחרי אלכסנדר — אחרַי — נולדה מי שנועדה להיות קיריל — אסיה, אמרה אמי, שבפעם אחת — הורגלה: ‘ובכן, תהיה עוד מוזיקאית.’ אך כשהמילה הראשונה — שהפעם היה פִּשרה מודע דיו — של אותה אסיה שהסתבכה בכילת המיטה התכולה היתה, כמתברר, ‘רֶנגֶל’ (רגל), אמי לא רק הצטערה אלא התמרמרה: ‘רגל? זאת אומרת — בלרינה? יש לי בת — בלרינה? לסבא — נכדה בלרינה? אף אחד במשפחה שלנו לא רקד, תודה לאל!’ (וטעתה: היו נשף וריקוד אחד, הרי גורל, בחייה של אִמהּ, שמהם התחיל הכול: המוזיקה שלה, והשירים שלי, וכל האסון הלירי המשותף שלנו שאין לו תִכלָה. אבל לה זה לא נודע — מעולם. נודע — לי, כמעט ארבעים שנה אחרי הטענה הגאוותנית הזאת שלה, ב’בית הרוסי של זֵ’נֶבייֶב הקדושה’9 — כיצד, אספר בבוא העת).

השנים עברו. ‘הרגל’ התגשמה, כמדומה. בכל מקרה, אסיה קלת הרגל עד מאוד ניגנה בפסנתר איום ונורא — נגינתה היתה מלאה זיופים, אבל למרבה המזל, חלשה כל כך עד שמחדר האורחים הסמוך לא היה אפשר לשמוע דבר. אני מפחדת לטעות כעת, אבל ספק אם אחרי שמתחה את ידה במאמץ כן, עד קצה גבול היכולת, יכלה להגיע ליותר מאשר מדוֹ ועד פָה. ידה (וכן גם רגלה) היתה זעירה, המכה — החטאה, וה’טוּשֶׁה’ — כשל זבוב. כל אלה כאחד, כשהגיעו לאוזני השומעים, חתכו בהן כמו בתער (את התנוך).

‘סימן שהיא דומה לאיוון ולָדימירוֹביץ’,’ היתה אמי אומרת בצער אך כבר בהשלמה, ‘אין לו שום שמיעה, באורח יוצא דופן. אבל לאָסֶנקָה יש שמיעה כמדומה, ואילו היה אפשר לשמוע מה היא שרה — אולי היה מתברר שזה נכון? אבל למה בפסנתר היא מזייפת כל כך?’

אמי לא הבינה שליד הפסנתר אסיה פשוט מרגישה שעמום בלתי נסבל, בגלל גילה הרך, ורק בשל ההירדמות היא מחטיאה (את התווים!), כמו גור כלבים עיוור — את צלוחית האוכל. ואולי היא ניסתה לנגן שני תווים בבת אחת, כי חשבה שכך תנגן מהר יותר — את כל התווים שעליה לנגן? ואולי (שניים־שניים) כמו זבוב, שבשל מיעוט משקלו אינו מסוגל לכוון דווקא לקליד הזה? כך או אחרת, לא זו בלבד שהנגינה היתה מעוררת רחמים, אלא גם סוחטת דמעות, מלוּוה פלגי דמעות זעירות מלוכלכות ו’אִיי אִיי אִיי’ טורדני כשל יתוש, שגרם לכל בני הבית, כולל החצרן, לתפוס את הראש בקריאה נואשת: ‘נו, הנה היא התחילה!’ ודווקא משום שאסיה המשיכה לנגן, ויתרה אמי בכל יום בלבה פנימה, בחוסר תוחלת הולך וגובר, על הקריירה המוזיקלית שלה, וכילתה את כל תקוותה עלי, גדולת הידיים וחסרת הדמעות.

‘רגל, רגל,’ אמרה בנימה מהורהרת כשהלכה אתנו, שכבר גדלנו מעט וגם שׂערנו נגזז, באחו של קָלוּגָה10 הגזוז גם הוא. ‘ובכן, בסופו של דבר גם בלרינה יכולה להיות אישה הגונה. הכרתי אחת, בסוֹקוֹלניקי,11 אפילו היו לה שישה ילדים, והיא היתה אם מצוינת, מופתית עד כדי כך שאפילו סבא נתן לי פעם ללכת אליה לטקס טבילה…’ והוסיפה, כבר מתלוצצת בבירור (ואנחנו הבנו זאת): ‘…מוּסיָה — פסנתרנית מפורסמת, אסיה (כבולעת רוק)… בלרינה מפורסמת, ואני אצמיח סנטר שני מרוב גאווה.’ וכבר בלי להתלוצץ כלל, כי אם בשמחה לבבית עמוקה ובצער: ‘ובכן, הבנות שלי יהיו ‘אמניות בלתי תלויות’, מה שכל כך רציתי להיות.’ (אביה דגל בחינוך ביתי ובישיבה בבית, והיא עמדה על הבמה פעם אחת בלבד, עם פּוֹסַרט הזקן,12 שנה לפני פטירתו ולפני פטירתה).

…אבל עם התווים, תחילה, לא הלך לי בכלל. על קליד אפשר ללחוץ, ועל תו? הקליד ישנו, הנה הוא, שחור או לבן, והתו איננו, התו בשורה (איזו?). חוץ מזה, את הקליד — שומעים, ואת התו — לא. הקליד — ישנו, והתו — איננו. ומה הצורך בתו, אם יש קליד? לא הבנתי שום דבר עד שפעם אחת, בכותרת המכתב שנתנה לי אוֹגוּסטָה איוָנוֹבנָה13

ל־Glückwunsch, לברכה של אמי, ראיתי שבמקום תווים יושבים בשורת התווים — דרורים! אז הבנתי שהתווים חיים על ענפים, כל אחד על ענף משלו, ומנתרים משם אל הקלידים, כל אחד אל קליד משלו. אז — הוא משמיע צליל. ואילו אחדים מהם, שהתאחרו (כמו הילדה קַטיָה מ’ערבי פנאי’:14 הרכבת, מאשָׁה, נוסעת, וקטיה והאומנת שאיחרו — בוכות…) — אלה שהתאחרו, אני אומרת, חיים מעל לענפים, על כעין ענפים רקומים מאוויר, ובכל זאת גם הם מנתרים (ולא תמיד בעִתם, ואז — זיוף). וכשאני מפסיקה לנגן, התווים חוזרים אל הענפים וישנים כמו ציפורים, וגם הם, כמו ציפורים, אינם נופלים לעולם. מקץ כעשרים וחמש שנה הם בכל זאת נפלו אצלי, ואפילו — הסתערו:

 

כל התווים הסתערו מִדף,

כל גילויי הלב — מפי…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמי והמוזיקה”