החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סיפור הווה על פני הארץ

מאת:
הוצאה: , | 2014-11 | 255 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו – המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים – יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות לעתים.

ה"מסע" אל המקומות והמאורעות הנבחרים, הפותח בחוד הגיאוגרפי הצפוני של המדינה והולך ויורד דרומה, הוא רובו ככולו אל מקומות שולִיִים, שעינה של הספרות העברית נוטה להתעלם מהם. אתרים "קנוניים" יותר וסמליים, כמו הכינרת, תופס מרסל כזדוניים. קטעי הזמן־מקום נולדים מחדש כדי לגלות מה השתנה בהם ואם אפשר ללקט מהם משהו, אם ניתן להמיר אותם לְהווה, להתחלה חדשה.

מרסל, שחי את חייו כאיש מיעוט, כהתגלמות האַחֵר וכישראלי "חלש למדי", הוא בו־בזמן קונפורמיסט ישר, צנוע ומצפוני, שהיה רוצה להיות האזרח הסביר של המדינה. הוא מאמין שאדם מקבל את אופי הזמן־מקום של הנקודה שבה החליט להשתקע, אבל הוא עדיין אינו מסוגל להחליט היכן לשים את עצמו.

ההתרחשויות מן העבר הציעו לו אופני חיים שלא בחר בהם, אפשרויות מרתיעות ולצידן אחרות מושכות, תפניות הגיוניות שלא העז להתמסר להן. בכל המצבים הוא נשאר על איזה סף בין אלטרנטיבות. קורים לו דברים מאתגרֵי ומערערֵי זהות, והוא משוטט בין שברי עצמיות ותחושות קיומיות – הזהות המינית שלו, חייו כבן הארץ, או כאיש בעל משרה וככותב, קבלת גופו ולבו הפגום, חידת וחרדת המוות המפעמות בו מגיל צעיר ונקשרות במות אמו כשהיה בן שנה. אפילו איך להיות אב טרם החליט: את בנו, שילדה בשבילו אשה פונדקאית, הוא ייקח אליו רק כשיֵדע לקבל את עצמו, אבל בינתיים הוא מתעלל עוד ועוד בגופו והורס אותו מתחנה לתחנה, כמו מוותר על איבריו אחד־אחד להשתחרר ממנו, עד לָאֵין־מקום הנטוש ומרובה השבילים, שאחרי כל המקומות שאליהם הספיק להגיע בספר.

מרסל הוא אדם סופג. דברים פוגשים אותו, מונחתים עליו. הוא כמו מושלך אליהם ומסתכל בהם יותר מאשר יוזם. גם בלשון הבֶּרדוּגוֹאית – עברית מופלאה שבשולי העברית – מועברת האקטיביות מן הדמות אל כל מה שסובב אותה, כגון הערב שדוחף את עזיבתו של הגיבור, או ענף הצאלון שמחליט להיתקל בו.

ה"פה ושם בארץ־ישראל" של ברדוגו הוא רומאן מפעים בייחודו ובאחֵרותו; מרתק ונדיר בהסתכלויותיו. פרוזה עברית מחשמלת מסוג שרק ברדוגו מסוגל לו.

מן העתונות והמרשתת: הקיבוץ המאוחד | YNET |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-5870
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


קריית שמונה (2/ד)

הראשונה שלי. עוד מעט אני אצלה, וכבר התעוררות בגופי. מהו הריח הזה באוויר, ששועט דרך חלון המכונית? הרוח מרביץ בשערות ראשי וסיבובי הבטן כנראה מבשרים את מה שעומד לקרות. קודם שוב אמרתי לעצמי: לצאת ולתפוס את המקום ואת הזמן, איפה שהם, באשר הם נמצאים אצלי על פני הארץ. אין לי חשבון עם קריית שמונה, אבל היא התפנית ההגיונית שלא לקחתי. לבי נחמץ עכשיו לנוכח הצבע שפורץ אלי בשפע, נשפך על המסלול המוּכּר לנוסעים כמוני. בצדדים גושי השיחים נפוחים והם בַּצבע הירוק המדויק.

הדרך לא תוקפת את שאיפתי. האדמה שלה טובה, רווּיה ומוגנת. איך היא קמה לנו ככה בצפון הנקודתי, בחוֹד הגיאוגרפי הזה? כרגע, בזכותה, הבית ובני־המשפחה שבשפֵלה נאלמים ומתרחקים. אני כמעט נבהל מכך שהשתנו הימים. תוך כדי תנועה אני מרגיש דומה מדי לאחרים בארץ הזאת. ואני גם חוזר לאחור, בא אל השנה שהיתה לי בְּעיר הקטיושות הזאת. באותה שנה היא לא קיבלה מכות מן האויב הלבנוני. ואז גם לא הצלחתי ללכוד לתוך עצמי דקה או יום, ופחדתי שככה זה יימשך עד מותי, עד קץ מחלתי. זה הלב שלי. יש לו בעיות. הוא מקנן בי ומאותת לרעה. עשיתי א.ק.ג. ואֶקוֹ לב, ולא הלכתי לייעוץ אצל קרדיולוג, כפי שדרשה אחותי. להתגבר, זאת הפעולה שצריך לזכור בכל פעם שהלב שולח דקירות ברדיוס לא קטן, ולייחל שעוד לא יבוא ההתקף.

לפני ככה וככה שנים גיליתי לראשונה את מה שנשקף כעת לפנַי. נדמה לי שבשעה דומה לזו של עכשיו. בשעון שלצד מד הדלק אני רואה ארבע וחמש־עשרה דקות. זמן אדום מציינות הספרות הדיגיטליות. אבל הפְּנים הפרוץ של המכונית מסלק בכוחו את מה שאיני רוצה לנחש. אין עוד הרבה הזדמנויות לשעשועים הלא־ילדותיים שלי. אני ממשיך להתקרב לקריית שמונה ומוריד גם את שמשת החלון הנגדי עד סוֹפה, מכניס את הרוח בלי חשבון. הוא מכסח אותי ופוער את פי. כמעט הכל לטובתי. כלום לא מתקרב אל טמפרטורה חמה. והנה, שוב, המראֶה הוא שמכה אותי: על האמצע, בדיוק איפה שאני נוהג, נפרש צבע הכביש המסתלסל, שחור־אפרפר חדש וישן ומפתה עד מאוד. כמה זמן חלף מאז שעברתי בכבישים הפתלתלים האלה, מאז שעזבתי אותם לקיבעונם? נחשים של אספלט כהה. כך דִמיינתי אותם באלף תשע־מאות שמונים־ותשע. זמן ארור, שלא נתן לי אפשרות להבין לעומק את טִיבו של היופי בחלק הזה של האֶרץ.

עכשיו כל־כך צָפוֹן אני, וההתחדשות מתרגשת. ההתעוררות הזאת מול הנמצא, ההיפָּעלות מול החוץ המתגאה בענווה וכאילו מכין אותי אל השלווה המתבקשת שמפזר האזור, ובתוכו, מחוסר־ברירה, מצטרפת גם קריית שמונה המטורפדת. אין לי מַצפּוּן כלפיה. איני יודע עליה היטב, אבל דבר־מה למדתי בה. כמעט הלכתי שולל בגלל אותה אַלוֹנה ובני־משפחתה תושבי המקום. רצו ללכוד אותי אליהם וליישב אותי איתם, בלב הריקנות הנעימה של העיר והפרברים שלה. לא העזתי לומר לאלונה שהכל סוטה כל־כך כאן, בשכונה המחודשת מול עמק הַחוּלָה. ידעתי שאביה מאזין לשתיקות בינינו ומחכה לשמוע אותי, רוצה לצוד ממני מלים. גם האמא שלה לא חסכה מבטים ועיניים שיִיקְדוּ אותי היטב. ריחמתי על כולנו שנמצאנו אז במקום הזה.

אם יפגשו אותי האנשים האלה היום, הם כנראה יבקשו לחבל בי, או לפחות ידברו אלי בבוז. אבל לא יהיה קל לזהות את מי שהייתי בשנה השגויה ההיא. ההשתנות חרשה אותי, בעיקר סביב העיניים. בינתיים כדאי ללכוד משהו מן הפאר של הנוף, לקבל ולספוג את הפיתולים, את העליות והמורדות, את הדקוֹת הזריזוֹת של התנהגות האוויר אתי. איני רוצה למהר, הרי באתי אל הזמן המחודש, החדש ביותר. כף הרגל חולשת על דוושת הגז, ובכל־זאת, התנועה שלי איננה כמו שאני רוצה. זה קורה ככה כי הכבישים מיותמים בדרך של צפון הארץ, מותירים לנהג מין דרור שלוותי, מדריכים אותו לחצות בקלות רבה את כל מה שעל־פְּנֵי, ולא לשים לב איך בורח חֵלק ועוד חֵלק. אני משייט לא מרצוני. בא לי חשק ללגום, לא מצימאון, אלא רק להרטיב את יובש השפתיים והלשון, כי הרוח עושֶׂה את שלו, פועל לפי מצוות הטבע.

בלב כבד אני יודע, אחד משניים יקרה לי: או שיחסלו אותי הדרך והעיר שאני תיכף אצלה, או שאצליח להמשיך ממנה הלאה. המעשה הוא שמושך. איך להגיד אותו במלים? תחילתו בפזיזות. פזיזות שבאה מתישהו בערב, לא מזמן, ואז המשיכה לתוך הבוקר, שאזל מהר כל־כך, התפוגג כאילו אין בו דקות ארוכות, ולא אִפשר לי לתכנן את היציאה כהלכה. נראה שזה אופיהּ של קלות־הדעת. היא חזקה והופכת אותי כמעט לבלתי־אחראי. השעשועים האיומים הללו. "ילדותיוּת" – ככה זרקה אחותי בפני כשלא הסברתי לה למה אני לא חי איתם גם שנה־וחצי אחרי שזמיר נולד. "את מי אתה רוצה לשקר? די כבר, אתה סתם מסרב לקבל את מה שאתה הכי רוצה", הטיחה בי. כעבור כמה דקות כבר ניסתה להתקרב אלי ולהתנצל, הציצה בילד הקטן שלי שהתהלך על הדשא בחצר שלה ומעד אחרי כמה צעדים. הוא לא שמע אותה ובטח שלא הרגיש בתוקפנות שלה, ואני רציתי לקום וללכת, אבל התאפקתי ומיד עזרתי לה לארגן בקופסאות פלסטיק את הפירות המיובשים שנותרו מארוחת ט"ו בשבט. שנינו העדפנו לשתוק ולהפסיק לחוש כיצד הדקות האלה אינן מנוצלות היטב, כלל לא לטובתנו.

הגיע עכשיו הרגע שאֶראה את מה שבארץ, כפי שהיא, לא במלואה, מתאמצת שלא לאזול למתיישביה. סוג של אהבה פנה אלי במקומות שבהם הייתי. הוא שגורם לי לחשוב על הכבוד שיש בי אל עצמי ואל האיש הישראלי שאפשר להיות לאורך השנים. כבר למעלה מחודש שהרדידוּת הפסיקה לגעוש בתוכי, ועשיתי דין־וחשבון. שאלתי לכאן או לכאן. בצער רב הסכמתי עם הלב שאסור לשקר. מוקדם בבוקר יצאתי מהדירה השכורה ועזבתי את העיר. הנחתי שאשוב אליהן. לפני כן, בלילה, קיפלתי מגבת בינונית לתוך תיק הגב. שמתי אותו על שולחן האוכל, ואז נתקלו העיניים בסכין המטבח. חשבתי שגם היא יכולה להיות שימושית ודחפתי אותה לתא הקדמי של התיק, ליד המחברת. לפני שעתיים־וחצי בערך, לאחר שפניתי ימינה מכביש החוף לעֵבר צומת פוּרֵיידיס, צילצלה בי שאלה: למה הסכין הזאת אתי?

אני לא אובד במדינה, ואני קובע את התחנה הראשונה בעיר החשובה קריית שמונה. הכיוון הנכון הזה, התוואי הידוע, העורק הרך של האספלט – הם שפועלים יחד אתי ומחנכים אותי להשתלב כנדרש. כמה מרשים איך שנארגים להם הראש המביט ישר ואתו השניות שניתן להישען עליהן עכשיו, להיתמך בהן כאילו היו מקל הליכה. אני סומך על מה שקיים סביבי, גם על הסלעים המחודדים שזזים אתי בצד ימין. תנועת המכונית מתלווה אל הרוח שנושב חלש יותר ממנה, ויחד הם מנציחים את המרחק שמצטבר בראשי.

כביש מספר תשעים. הקצה של הקצה. כמו אז, עדיין אין רמזור בצומת גם היום. אני מודרך להשתלב אל המרווחים הקלים של הזמן, לאתר את דלילות המכוניות ולנצל פרצה מתאימה בה. אף־פעם לא נסעתי בכיוון הזה לבד. באלף תשע־מאות שמונים־ותשע ישבה אלונה תמיד לצדי. היא היתה כולה דומייה ודוֹמה לצעירה מאושרת, כל־כך התרגשה שאני בא אל הבית שלה – בעצם אל הווילה החדשה של ההורים שלה. קיוותה מאוד שיהיה לי טוב איתם ועם המקום. אני זוכר היטב את חיוכה העשיר. היא התאפקה מלשאול למה אני לא מחייך, ובמקום זה שמה יד על הברך שלי וניסתה לגרות אותי קצת. אלונה הצליחה לעורר בי זקפה עשרים דקות לפני שנפגשנו עם המשפחה שלה, אבל אצלם, במשך שלושה ימים של ביקור, לא הזדיַנו, כי היא נשארה בחדרהּ למטה, ואילו אני, בלילה שנפל על הווילה המפוארת, עליתי לקומה העליונה, לחדר אחר. שכבתי במיטת יחיד בחדר אחד עם האח השמן שלה, שלא נמחק מזיכרוני. בכל הימים האלה לא רציתי לקום אל הבוקר של מחר. ידעתי מה מקיף אותי, ונצמדתי אל הדקוֹת של החשֵׁכה שהחזירה אותי אל הכורסה הנפתחת למיטה קצרה בחדר הקְטנטוֹן בבית שבשפלה, שהייתי ישן עליה בגיל חמש, שש ושבע, ובאותו חדר, קרובה אלי, ישנה במיטת נוער אחותי, שהיתה ילדה שופעת, נרדֶמת הרבה לפנַי ומשאירה את השפתיים התפוחות־האדמדמות שלה פעורות.

כמה הרבה היה ניתן לראות באפלוּלית ההיא שריחפה סביבנו. לשְׁעות הילדוּת ההן היה אור ברור מאוד. הוא החל כבר בתשע בלילה, כשאני ואחותי מכונסים ושוכבים אל המנוחה, כמו אבא שכבר נחר בחדר האחר, לידנו, ואני ידעתי שהוא נושם נכון את הזמן, שואב אותו במלואו. הכל ראיתי בַּמקום ההוא של החדרון. גם את הזמן ראיתי. זיהיתי אותו חומק אלי ומבקש ממני עדיין לא להתעייף. הייתי נאמן לו, והוא לי, כמעט דיבר אתי בשיחה פרטית והצטרף אל גופי המכורבל, ואני והוא היינו ערים, עד שכנראה הגיעה השעה עשר, והוא, ידידי, הכריע אותי בכוחו ואני נפלתי לתרדמה.

רכס ההרים משמאל מעיב בגודלו על פני הקרקע. יישובי הגליל עוטפים בגאווה פסטורלית את מה שלקראת העיר. אני מתעקל חד אל הימין ונראה כאילו הכביש לוקח אותי למקום אחר, אבל מיד, בהפתעה שחוזרת על עצמה, מגלים את תחילתה של קריית שמונה. עצים נמוכים בעלי פריחה סגולה וצהובה נשתלו בעיקשות בכניסה אל העיר. למרות חדירתם המלאכותית לאדמה הם מעניקים יופי ממַלְכֵּד. הם מעטים ונגמרים מיד, כשרק מתקדמים עוד מאה מטר או פחות. קשה להעריך איזו דמוגרפיה התלבשה על קריית שמונה בזמן האחרון.

רחוב יצחק שדה. על המדרון ההררי בטון קשיח ובניינים נמוכים בעלי קירות שנראים מגורדים. הטבע נשאר רקע שלא נגעו בו בני־אדם. אני חושש על הכוונות שלי שהן לא ברורות כרגע. אני לא מי שהייתי קודם, בדרך אל הרחוב הזה. וכשהמכונית נסעה בו לפני שעה בערך והרגישה את מהמורות הכביש הסדוק, הייתי קשוב לה, למכונית, ואטי איתה. הלב התאים את עצמו אליה ולא הרשה למהר בדרך הרעועה והצדדית שאִכזבה את עיני. אז זה המקום? האם כך הוא נראה ונפרש הלאה על מרביתה של העיר? לא עליבות ולא הדר. הבקתה שהסכימו להשכיר לי ללילה חריגה, כי יש בה קורות עץ. אבל וילונות בכתום בוהק מכסים שני חלונות מזעריים ומצמיתים כל חן ושלווה.

אני שומע את העיר, מאזין לָעֶרב וּלְצָפוֹן ברור ביותר. גם עכשיו קולות הדממה והרעד המדוּמֶה שקטים להחריד. צר לי לדעת שבשביל מרבית אנשי המקום לא הייתי פה מעולם. אומנם הקריה היא שטח קטן, אבל כבר אז הבנתי שטעות לחשוב אותו למשפחה צפונית אחת. לא נכון להגיד שכולם כאן חבורה מלוכדת בגלל הלחץ התמידי שכופים עליהם כוחות מלחמה חצי־רדומה ומאבק ההתפרנסות. בשמונים־ותשע ראיתי את מתיישבי הקריה לנגד עיני ולא רציתי לעצור ליד השחיקה כשעברתי על פניהם עם אלונה במכונית הסובארו החדישה של אביה שאני נהגתי בה. שנינו חלפנו אותם בלי שום כוונה לדעת למה ככה. העיר היתה יחידת זמן דולפת, ונראה שמאז הספיקה להיטען בעבר לא יציב.

גורלו של המקום. במה ההבדל בינו לבין המקום של אחותי, המקום של זמיר שחי אצלה? מאז שנולד היא עסוקה בְּגידול. גם אבא על הכתפיים שלה. לפני תשע שנים נפל במקלחת ושבר אגן. ואחותי לצדו. שלוש פעמים בשבוע היא באה אליו עם זמיר לשעתיים. בחג הפסח האחרון התקשרה אלי ותיארה בעצב כמה קשה לנקות בית מול אבא שבור, שרק מסתכל בה גוררת מים מטונפים במגב ומוחה אבק חלקי מרהיטים הכרחיים. ברקע שמעתי את זמיר קופץ ומדלג בין רגליו התקועות של אבא, שפתאום שאל את הנכד שלו: "תגיד לי, מתי נראה את אבא שלך? אה, תגידי לי מתי נראה אותו?"

הדמדומים הסתיימו מבלי שהבחנתי בכך. שעת ערב קרירה כמו זו היתה גורמת לי לעשות טעויות. לכן שלפתי את עצמי מאלונה והתרחקתי מקריית שמונה. קצת אחר־כך התחילה אחותי לדבר על ילד: "שלפחות לְךָ יהיה", נידנדה שוב ושוב. אני מוציא את המגבת מהתיק ומבחין בקווי המתאר של הסכין. הווילונות ממשיכים להיות כתומים באור הכהה של הבקתה ומשבי רוח מכניסים בהם חיים מתעקלים. יש כעת זמן מובהק של הַמְתנה, ניתן למדוד אותו אצלי ואצל הקריה כולה. לא דריכוּת וגם לא רגיעה. בחוץ עולים קולות רחוקים, לא אקראיים, נשמעים בבודדת וחוזרים על עצמם ברחבי השמיים הנמוכים מדי של העיר.

תיק הגב עלי. דפיקות הלב אינן רדומות. מחוץ לבקתה כבר פרצה השעה הלא־נכונה של היום. זמן שגוי. לא זוהר של בוקר, אלא קרניים בהירות שנופלות על הרכס כמו שמיכה דקה המעניקה תוספת, פיצוי פשוט מדי למקום. האנשים ביצחק שדה וברחובות הגבוהים יותר נטשו את המראֶה. אני מתחבר אל המדרון ומידרדר בכיוון רחוב תל חי. משם אדע להגיע אל השכונה שמול עמק החוּלָה. הניידוּת קלה. מדרכות מרוצפות אדום אפור, חלקן שחור ישן מנוקד, ומדרגות קצרות עם מעקות. השטח כמו משחק של סולמות וחבלים. ככה מתארגנת הסביבה היישובית ומחברת במערכת שבילים את המוּכּר עם המוּכּר.

באוויר ריח שמן רותח מעורב בניחוח אפייה מתקתק. חבורה של שש בנות בחצאיות ג'ינס־כהה ובחולצות צבעוניות – תלמידות דתיות – מתגלגלת לפני בשיחה רעשנית מהירה אל עבר רחוב תל חי. שערן אסוף לאחור בקוּקוּ קופצני, מנקר את מבטי לשניות מציקות. דיבורן מתק שפתיים, שהייתי כולא בבטני. הן נמוגות בהגיען קצת לפני מלון הצפון. אני עוקף את הכביש שמוביל אל התחנה המרכזית וחוצה בזריזות את העורק הראשי. המרכז הוא מרחב הומה בתנודות רגועות. מכוניות חדשות ברובן חותכות באיטיות את הכביש הלא־סואן, ואחריהן שני ג'יפים צבאיים ואמבולנס מנומנם, שבדיוק חולף תחת גשר הבטון. רחוק יותר ניצבת חנות צעצועים מנצנצת, וקבוצה קטנה של ילדים סביבה. ילדים כאלה אינם מלמדים דבר על המקום. קריית שמונה עדיין מְתַפקדת כמו התיישבות זמנית שהתמקמה בעמק, נסמכת על ההרים ממערב ועל אלה הרחוקים יותר במזרח.

אני נגרע מהכביש ומדלג מעל חומה נמוכה, נוחת על שתילים רכים. לצידם מפוזרת על קו האדמה השחרחרה גם מַרווה־קמחית סגלגלה וחיוורת, מאובקת וצורתה מופרעת. לְפָנים מולי, בגובה העיניים, מופיעים השבילים הדקים. נראה שלא השתנו. מעברים צרים ונעימים של חול דק ואספלט חָלָק משתרגים בתוך פזוּרת האיקליפטוסים. ביניהם עומדים שלושה בנייני מגורים מכוסים צבע ורוד חיוור וצהוב עכור. הם מרוחקים הרבה זה מזה. יופי של מִרווח, אני מזכיר לַימים ההם, שנגמרו אצלי. האם כעת אני שב? לא בדיוק. גם אינני משחזר ומדביק תמונה משויכת לִזמן. השעה לא צעירה, אולי מתעכבת.

בעצים זז רעש עכשיו. לא רחוק מכאן, בין הגזעים הדקים, על אחד השבילים, זכור לי בור בינוני, תוצאה של קטיושה שנחתה כאן לפני שנים רחוקות והרגה אמא ובן בדרך אל ביתם. אלונה לקחה אותי לראות את החור ולהתגאות בצער הפרטי והעירוני שלה, כי היא הכירה את אותה אמא מתה. הבטתי יחד איתה בחור הפעור באספלט. הוא היה דומם כמו יצירת אמנות מכוּונת והפך בעל־כורחו למקום של אנדרטה מחוּפֶפֶת. דקות ארוכות עמדנו מול המִמְצָא, ואני הצטערתי על שפיספסתי את הנפילה עצמה. רציתי לשמוע את השריקה שלה בשמיים, וידעתי שהרגעים האלה שחלפו לא באמת השאירו כאן עדות, וככל שהתרכזתי בצד האסתטי של הניפוץ, לא התרגשתי כלל מפשטותו הגורלית. לבסוף לקחה אלונה את כף־ידי, ואני התחברתי אליה בשמחה רבה רק כדי לשכוח את מה שראיתי. משם הלכנו זוג חד־משמעי וצעדנו לאט אל השכונה שלה. בי היתה ודאות שהזמן נוזל ממני.

הצמרות דלילות ומעליהן מתגלה הרקיע השקט. ככה מורגש כמה העיר בטוחה ומוגנת. עוברי־אורח לא מגוּונים ולא ניכָּרים מתהלכים כאן. שלושה נערים שאינם בבית־הספר משתרכים אל עומק השבילים. מולם ממהרת אשה, ואחריה נגלית אחת צעירה. היא תופסת בלחיצה חזקה יד של תינוק עטוף ביותר מדי בגדים. הוא כנראה דורך את הצעדים הראשונים או השניים שלו. כולו תלוי ומתנדנד, עולל מקומי עליז מן הדרך שלפניו. שוב קורה שאחד קטן ותלוש שכזה שורף את אפשרות הקנאה. אפילו לרחם עליו איני יכול, והאשה שאתו נראית מכאן מרוצה ואומללה, לא בטוחה אם הנולד הזה, שנתלה על כף ידה, באמת יְרַצה אותה ואת עצמו הלאה בחייהם. היא מובילה אותו במעבר אל רחוב תל חי. עוד מעט יגיעו אל הכביש, יחצו אותו בזהירות לא רבה ובטח לא ירחיקו לכת מכאן.

רעש העלים מתגבר. אני מתיישב על ספסל, מראה גב לרכס המערבי. מבין הענפים יוצאות שריקות מתפרעות וחמקמקות. לפתע מימיני קולות לא־רגילים של שיחה חלשה, לא חיננית. לשון גלויה ומרירה שמבקשת להתכסות. על ספסל מרוחק ממני יושב זוג בולט מדי: הוא שזוף ורזה, היא בהירה ועגולה, פניה ורדרדות, שדיה פורצים במחשוף של שמלה כחלחלה וצמודה. שערות ראשה דלילות ודקות, חושפות חלקי קרקפת. הם שמו לב אלי. האיש מהנהן לי, מזמין אותי, בוודאות קורא לי בלי מלים לבוא אליהם. על פניו מעטה זיפים אפרפר ויפה. עיניו דומעות, וזאת שלידו מחייכת ומשלבת זרועה בזרועו. היא מסתכלת בי. שפת גופם העקומה מעוררת. לזמן־מה, אם אפשר, הייתי מחבל בהם. שניהם שייכים לדורות הוותיקים של העיר. האיש מעשן סיגריה ומשחרר עשן לבן ביותר, בולט על רקע האוויר. שוב הוא מזמין אותי להתקרב ומסמן לי באצבעות. האשה טופחת על בטנו.

"אתה רוצה סיגריה? בוא רגע, בוא שנייה". האיש מדבר בקול רם ובאיטיות. הוא מזיז את ידה של האשה מבטנו, זורק את הסיגריה הכמעט־גמורה ומותיר אותה למות על השביל.

אני מאוד רוצה לגשת, להחליף את ידה של האשה בשלי ולאפשר לה להביט בנו.

"בוא רגע נו, בוא, יש לך סיגריות?" הוא ממשיך לקרוא. קולו מסומם. האשה קורצת אלי בעין ימין שלה.

מתחת ללב עולה גל חום. איני רוצה לזלזל בשניים הללו. עיניו של האיש ועורו השחום בוערים. היד הרכה של האשה חוזרת אל בטנו השטוחה, והשניים לא עוזבים אותי. אני אוסף את תיק הגב ומעז לצעוד אליהם. הרזון של האיש מתחוור: ורידי ידיו בולטים בצורה מוגזמת תחת עורו. בַּלָבן של עיניו יש הרבה אדום. הוא חולה ויפה, והאשה שְׂבֵעה ומופרעת, מתנתקת מן האיש ומְפַנה מקום על הספסל, מסמנת לי לשבת בינה לבינו. הייתי רוצה שתהיה המדריכה שלי בשעה הקרובה. שדיה תפוחים ומוצקים וידיה עבות, בעלות מִרקם חלק ומתוח.

"אתה מחפשת?" שואלת אותי האשה ודופקת על הספסל, רוצה שאשב.

"מה אתה מחפשת?" היא דורשת תשובה. איני מזהה את המבטא שלה.

"עַזְבי אותָך רגע, בוא תִּישֵׁב", קוטע אותה האיש, "שב רגע". כעת הוא מתרומם, נעמד כמעט מולי, והאשה נשארת לשבת על הספסל, עדיין מחייכת, ודווקא בגלל חיוכה אני נדרך, מושך את רצועות התיק צמוד אל גבי. אני לוקח צעד לאחור, והאיש שולח את ידו קרוב אל פני וכמעט נוגע בי, "אתה רוצה?"

"כן".

"אז תבוא, בוא איתנו".

"לא עכשיו, אחר־כך…"

האיש מצליח לתפוס את זרועי, מחזיק אותה בעדינות. יש לו כוח. אומנם הוא לא לוכד אותי, אבל גם לא מאפשר לברוח.

"מתי אחר־כך? יאללה אתה…"

"אחר־כך, עכשיו אני לא יכול", אני מושך באחת את היד, מפעיל מאמץ ומתנתק מאחיזתו.

האשה מביטה לצדדים. שדיה קופצים כשהיא זזה. עכשיו היא שוב קורצת אלי ומנתרת מהספסל, נעמדת בתוקפנות נשית. האיש מחייך אליה. עיניו נוצצות. אלה בדיוק האנשים שמסוגלים לגרום לי צרות עצומות ואיתן נחמה. היו כמה וכמה מקומות בארץ שבהם ראיתי כאלה. אני מתרחק. הם לא מנסים ללכת בעקבותי. האיש חוזר לשבת על הספסל, משַׂכל את רגליו החלשות. האשה נשארת לעמוד, ואני כבר לא רוצה לראות אותם, אך עדיין מרגיש בהם. הקלקול שלהם אתי יכול להיות מיזוג מופתי ונדיר בקריית שמונה השמרנית. הם לא חוטאים, האנשים האלה, אבל אני יכולתי לחטוא במקומם. פניהם כבר מתפוגגות מן הדקות האחרונות, וטוב שהזיכרון עובד איתם באופן כזה.

השבילים מסתעפים, הפניות מגוּונות, הגזעים של האיקליפטוסים כמו עמודי מתכת עגולים, ומעבר לכל זה, מזרחה מכאן, אני יודע שנמצאים העמק והשכונה. לכן אני בוחר לעקוף משמאל ומתחיל לצעוד ברגליים זריזות. עקבים ברורים נקלטים בחול. העיקר כרגע למשוך קדימה. השאריות צצות בראש: זמיר. אחותי. וגם אבא. מה הוא עשה? הביא הביתה פת לחם כמעט כל יום. התחנכנו לצדו. הוא היה הדוגמה הבולטת הטובה, המכַוונת והתקיפה, האיש־הגבר הגדול, שעמד גבוה ורחב מעלינו. יחד אתו החמרנו עם עצמנו ותפסנו שזה גם גורלו של הזמן, הזמן שלנו. ודווקא משום שאבא היה כזה, ניסינו, אני ואחותי, לא לחדד את הרצון שלנו במקום אחר, שעדיין לא ידענו איפה הוא בארץ. חיכינו שהזמן של השנים הצעירות ירוץ ואולי יחשוף אותנו לפינות קלילות של המדינה. לא חשבנו שנתרחק מן השפלה שבה גדלנו, כי בתמימותנו השקפנו על אבא שלא רצה לעזוב את האזור שבו בחר להשתקע במהלך השנים שנִדְמו טובות, שהחלו אצלו כבר באלף תשע־מאות חמישים־ותשע, קצת לפני שנולדנו.

היו שעות ארוכות בגיל הקטן שבהן הזמן עשה איתנו חסד, כי נחשבנו ילדים יפים. זה קרה לרוב בשעות הביניים: בין ארוחת־הצהריים שהסתיימה לבין שעות הערב, כשהשתעשענו בתוך הבית בלי אבא וחיכינו כמו שניים בוגרים לשובו אלינו, רק כדי שנחוש ביציבותו של איש אחראי סביבנו, ואחר־כך נְדַמֶה גם אותנו יציבים. ומאוחר יותר, שוב, בין זמן הרחצה לבין רגע השכיבה אל השינה, כשאני ואחותי עוד פעם לבדנו, ואבא סוגר את יומו בהתכנסות עם כוסית ברנדי ובישיבה שותקת ושוקעת על כורסת העץ הדקיק, חום־מהגוני ובלוי, והוא לא מהרהר ולא מעלה מחשבות, עד שהוא קם מסופק מן הדקוֹת הנוכחיוֹת, חולף על־פנינו לקראת מחר, שיתחיל בשבילו בארבע לפנות־בוקר, ומפזר משנינו את הדאגה שנולדה בלבנו בכל פעם מחדש כשחשבנו מעט־מעט הלאה, כשחשנו את בואו המתקרב של הזמן שאינו שייך לנו, הזמן שבכל־זאת שולל מאיתנו את הרשות והזכות עדיין לא להיות ילדי המקום והארץ. והיה עוד רֶווח נעים אחד – הזמן שבין הרגעים הארוכים שבהם השאיר לנו אבא זיכרון של חיוך רחב, לבין השנייה הראשונה שבה עמד לחזור על החיוך בלי שום הכנה מצדו, הפתיע אותנו ברכותו האבהית וסיפר לנו בלשון קפוצה וקמצנית על אמא שלנו, שלא הספקנו להכירה, כי חלתה מיד לאחר שנולדתי ומתה כעבור שנה, כשאחותי היתה כבת שלוש. היתה פעם שאחותי ואני, שכבר גדלנו, ניסינו להיזכר בדברים שסיפר לנו עליה, אבל לא הצלחנו. ואבא מצדו סירב לחזור עליהם, ולא התעקשנו נגדו.

מאוחר יותר, ממש ימים אחדים לפני שזמיר נולד, היה לנו ניסיון נוסף לזכור משהו. השתעשענו במטבח של אחותי לעשות השוואה בין אמא לבין הצאצא הקָרֵב שלי, המשוער. אבל שוב נכשלנו, כי גם אותה רק ניחשנו, בראנו דמות כראות עינינו, וזאת לא החזיקה מעמד אפילו יום אחד. אני יודע שזמיר דומה לי. "זה ממש מבהיל איך שהוא קוֹפִּי שלך, חוץ מהנמשים שלו", חוזרת אחותי ואומרת. זמיר שיכפל אותי בצבע העור ובשערות הדקיקות, ובעיקר הֶעֱתיק ממני את מבנה הפנים ואת צורת העיניים שלא ניתן לטעות בהן: גדולות ובולטות מדי. אבל אני שואל איפה יהיה לו הכי טוב עכשיו, שיתרוצץ על שטח אדמה בין בתים? עדיין לא בחרתי בשבילי מקום.

על אחד העמודים אני מבחין בשלט שמכַוון אל בית־הקברות החדש בהמשך לרחוב תל חי. אני ביקרתי בבית־העלמין הישן שברחוב משמר הגבול כשמתה הסבתא הספרדייה הנחמדה מדי של אלונה. זה קרה באמצע שמונים־ותשע, כשהייתי כאן והצטרפתי אל המשפחה המורחבת, שדאגה ללוויה עמוסה ושחורה להפליא. תושבי המקום והקרובים סבבו את הבור ובכו, השמש קפחה עלינו, ואנשים לא הפסיקו לתהות על החום הכבד ועל ההיעלמות המוחלטת של הרוח. אחר־כך נסענו אל הבית הגדול של אלונה, וכולנו יחד טרחנו במתכונת ידועה מראש של יהודים על סדרי השִׁבעה והאירוח. הרבה כבוד היה שם לאבל ולמנוֹחה, שלא ריגשה אותי מעולם, אף־על־פי שידעתי כמה אהבה אותי, ולא חדלה לחייך אלי בכל פעם שאני ואלונה קפצנו אל דירת שני החדרים הצפופה שלה ברחוב דוד רזיאל, דחפה לי פַּסְטֶלים מעשה־ידיה והכינה לי תה כמו שצריך. אני הייתי מתיישב מצונף על הספה הישנה, ואלונה היתה מדברת איתה במטבח. מולי דלק מסך הטלוויזיה ושידר עוד ועוד שפה ספרדית מתוך קלטות וידיאו דרמטיות. לא רציתי לקום ולהביט מן החלון, כי ידעתי שרחוב תל חי הנמצא במקביל אלינו הופך את המקום הלא־עירוני הזה לחסר ייחוד, לאזור ספיח שיש בו מגורים מזדמנים של מבוגרים ושל צעירים, אשר רק במאמץ ההתרגלות למדו לטפח אהבה אל פינת הארץ הזו. אני זוכר כמה מוזר היה לראות את הסבתא ואת הנכדה אלונה מוקירות את חמדת הטבע שנקלעו אליה, לא יכולתי לחקות אותן כי לא האמנתי לאהבתן התמוהה.

הכביש מתעקל. סללו אותו ממש חדש. גם הצבע של שפת המדרכה טרי ובוהק, אפור כהה ואחריו מתחלפים ברצף אדום וצהוב. רוח חמים מנסה להפריע להתרגשות, אבל הלחות חלשה והדרך המישורית ברובה משלבת את הלחות בתוכי. באופק נישאים עצים באופן יפה כל־כך, ותנועה לא־נראית של רכבים צבאיים עוברת לאורכם, עדינה ולא רועשת מדי. והנה בלי הפתעה גדולה: רחוב הוורדים שבקריית שמונה. לא פרבר עירוני, אלא יקום בפני עצמו. לבי חוזר אל דפיקות חזקות. דקירה פורצת, ועוד אחת. עדיין לא רואים את העמק, אולם על־פי הגוון של האור אני יודע שהוא שם, במורד הכביש. בתים חדשים עלו כאן, וילות מהודרות לתושבים ילִידִים, שנטשו את בנייני הקומות שבמרכז הישן. הסביבה מנסה לשדר איכות, השלווה בכל־זאת לא־סינתטית כאן. ממטרה משפריצה סילוני מים על הגדר הנמוכה של אחת החצרות. המים פוגעים בי ואני יורד הלאה בדרך, קורא שוב ושוב את שם הרחוב, שמופיע כמעט על כל בית ומתחתיו המספר המדויק ושם המשפחה. אי־אפשר לטעות בבעלות על הקרקע של כל חצר וחצר. בתחילת שנות התשעים רק החלה כאן הקמת השכונה. אז הייתי צועד כאן לבדי, ולעתים עם אלונה, וחש שלא שׂורר כאן אופי חלוצי בין ערמות החול והפיגומים המשקיפים על עמק הַחוּלָה. משפחתה של אלונה היתה בין הראשונות שעלתה כאן על הקרקע וידעה לנצל את יתרונותיה. ואני יכולתי להתקבע אל השכונה, אבל הִשחַתִּי אמון בקרב האנשים וברחתי זמן קצר לפני שהם־עצמם סילקו אותי ועמדו להחזיק את אלונה שלא תעז להתקרב אלי לעולם.

הנה הפינה שלא בחרתי, השעות שלא הענקתי להן הזדמנות. הנה הוא מי שהייתי באלף תשע־מאות שמונים־ותשע. בקלות אני רואה אותי –

מטפס על מדרגות הבטון הצבועות באדום ונכנס אל החצר, בוחן את הזווית היפה שלה שנמצאת על הגובה ונותנת תצפית מרהיבה על השדות הרחוקים. שביל הכניסה אל בית־הפאר מוביל אל דלת העץ הכבדה. אני נכנס בלי לצלצל. בן־בית ולא אורח זמני. אמא ואבא של אלונה יושבים על הספה בפינת הטלוויזיה. פָּז, האח השמן שלה, יושב על הרצפה קרוב מאוד אליהם. "מה קורה, מרסל?" ככה מברך אותי האבא הנמוך. אלונה יוצאת מהממ"ד בקומת הקרקע, שהוסב לחדרה הפרטי. היא מתקרבת אלי ומיד עוטפת אותי וסוגרת עלי בשתי ידיה. "תביא נשיקה", היא דורשת ומצמידה את פיה אל שפתי. ההורים והאח מביטים בנו. אני מאתר שערות שחורות פלומתיות מעל לשפה העליונה של אלונה, וגם מעט בצדי הלחיים. בבית שלה היא מרושלת יותר. שדיה הבשרניים והמחודדים נמעכים אל החזה שלי ומגרים את רצוני. אחרי שהיא טועמת את קצה לשוני היא ניגשת למטבח הרחב. שַׁיִש לבן בשילוב עם ארונות בציפוי שחור ומבריק מזמינים אותי שוב ושוב להתרשם מן העושר. פז השמן מתקרב ומטפס בכבדות לכיסא הבָּאר הגבוה שצמוד לדלפק בפינת המטבח. הוא מצפה למשהו בהתרגשות מסוימת ומסתכל בי בעיניים שואלות. אני מצטרף אליו לדלפק, מתיישב מולו ומבחין בפטמות החזה שלו הבולטות מבעד לטריקו. שדיים זעירים. פז כולו מדושן. אלונה מגיעה אלינו עם שתי צלחות עמוקות עמוסות באורז לבן ובקציצות בשר ברוטב אדום נוצץ. אמא שלה הכינה את התבשיל עם שחר, לפני שש בבוקר. מאז כבר הצטחצח המטבח והנפש שלה שלֵווה. אלונה מניחה את הצלחות לפנינו, אחת לי והאחרת לאחיה. פז מעמיס כפות אל פיו, ואלונה לא עוזבת את הדלפק, נשארת לעמוד צמוד לרגלי המקופלות, עוקבת אחרַי ושולחת אצבעות אל העורף שלי, מלטפת אותי בקצות השערות שלי. היא לא נותנת לי לאכול בשקט, אבל ככה היא גם מצליחה לזרז את רצוני לגעת בה. תמיד יש בבית הזה שילוב מעניין וחדש. ברקע אבא של אלונה מדבר על הלוואה ועל תוספת ביגוד שמגיעה לו החודש בַּמשכורת מ'פרי גליל', שם הוא עובד בתור נהג מלגזה כמעט שלושים שנה, לוקח חלק בתעשיות שרוחשות כל־כך בשקט בפאתי קריית שמונה, עשרה ויותר קילומטרים ממנה. פז בולע ובולע, וגם אני לועס את הקציצות העסיסיות. "רק פה אפשר לחיות ככה", פולטת האמא מן הסלון, ואלונה עוברת אל החדר שלה. אני לא שם לב כיצד נגמר האוכל. עכשיו גופי מרוסק מעייפות. העיניים כבדות. רחש הניקיון בסלון המוזיאוני שלמולי מנמנם את כולי ומעמעם את אנשי הבית ההגון. דלת חדרה של אלונה נשארת פתוחה. היא מחכה לי ומאפשרת סיכוי שאולי אכנס ואסגור אחרי את הדלת, אצטרף אליה אל המזרן, והיא תְּפַשֵׂק בשבילי רגליים, כולה תהיה בשקיקה לקראתי, ובחשאי כמעט נזדיין באמצע היום, נשארים בבגדים ומזיעים תחת השמיכה, מתאפקים בקולות שלנו ומצליחים לממש הנאה קצרה תחת עיניהם השמרניות של ההורים. אבל אני עדיין לא ניגש, אלא מרשה לעצמי לחצות אל הסלון החדיש, שאף־פעם לא יושבים על שתי הספות וכורסת העור הלבנות שבו. עכשיו המשפחה בגבי, ממלמלת דיבורים על המחר ועל קניות בסוף־השבוע. לְפָנַי החלון המרובע, ומעבר לְווילון הקרם הנקבובי, שהבד שלו קשיח כמו קיר, נמצאת חלקת דשא ועליה שלושה כיסאות פלסטיק ירקרקים. אם אצא ואשב שם, אראה את עמק החולה ואת השטחים הריקים שלפניו. שם אבא של אלונה רוצה שנבנה לנו בית חדש על רקע האגם, וכל זה במחיר אפשרי בהחלט ובהשקעה טובה. אני שומע אותו עכשיו בגבי לא חָדֵל מלדבר עם אשתו, וגם פז משחיל מלים. קבוצה מאורגנת ומתוכננת כהלכה. הכל אצלם קווי פעולה ואחריות שמעוררים את בינתי. זה הכבוד של המשפחה. והמשפחה ודאי מסתכלת בי איך שאני עומד, מרמזת לי להצטרף אליה ולדבר איתה יותר ויותר, לבנות בינינו קרבה ולהבין שבאמת רק פה אפשר לחיות בזמן הזה. אני לומד שעל־פי דעתם הכוונה היא לחיות טוב. "אז אתה שומע, אה בן־חָמוֹ, אתה שומע?" קורא לי האבא ומצפה שאסתובב אליו, אבל אני רוצה לזרז את השקיעה, את נפילת הערב ואת בוא החשֵׁכה. אני מזניח את דיירי הבית הזה ומשאיר את אלונה לשכב על המזרן לבדה. לשווא היא מחכה לי שעה ועוד שעה, ותקוותה מייאשת אותי. ככה מגיע הלילה הצעיר, והבית כבר ארוז ומבריק מכל פעולותיו, וכל אחד מוקדם במיטתו, וגם אני מטפס אל הקומה העליונה, ניגש אל חדרו של פז, שבו עלי לישון במיטה נפרדת מולו. אני סוגר את דלת החדר ורואה את האח השמן מחרחר בשנתו. גופייה לבנה ותחתונים צמודים על עורו החלק והכהה, שקוע עמוק בתרדמה עייפה בגלל חוסר־המַעַש ומאכילה מוגזמת. שפתיו נעולות ושערותיו סתורות. ריח של רחצה טרייה עולה ממנו. ילד־נער רענן ובריא קצת יותר מדי. אני מתיישב על קצה המיטה שלו, דוחף מעט את כובד הגוף המוטל ושולח יד אל קצה הרגל המקופלת, נזהר שלא ללחוץ חזק מדי ומלטף עד לירך המתעגלת. השומן המרופד והבריא הזה. אין לי מספיק מקום לחבור אליו ולהרגיע את נשימתו המוגברת של פז. אני רוצה להגיע עם היד עד לכתפיו ולנער אותו מעט, כך שיפקח את עיניו ויראה אותי מטושטש, יזהה ממני רק חלקים וינוע בין עֵרוּת הזויה לבין חלום שהוא גם מציאותי. ואם יהיה ככה, אולי יסכים פז שאדביק שפתיים אל שפתיו, אמצוץ את לשונו הרעבה לְאוכל וגם לְמַה שהיא עדיין אינה יודעת, ואני אדע אותה ואת האוויר כולו אשאב ממנו, אצמק אותו וארפה, ואז יתעורר פז ויתפקח, ירוץ בסערה מן החדר, ובַזְמן שייקח לו עד שיגיע אל חדר ההורים הישנים הוא יכיר בִּמְעט את הזמנים האיומים של הבית הגדול הזה ושל אחותו אלונה שרוצה אותי. אבל פז נשאר יָשֵׁן, ואני נפרד ממיטתו בצער ונכנס למיטה הצרה שלי. איך מגיעה השחרית אל קריית שמונה? רק להתעורר אליה ולהיות חלק ממנה אפשרי. התקדמות השעות בבוקר בתוך הבית הענק איטית ביותר. דווקא באופק, מעל עמק החוּלה השטוח שעדיין לא ראיתיו ולא נשמתי את עומק ייבושו, דווקא שם נדמה שזזים הרגעים, ואילו פה אני חש כיצד הזמן החשוב עלול לא להיות בעולמי, בקיפולי גופי. כשאני מביט באלונה ובאמא שלה שוטפות ומבריקות את רצפות הבית, אני מרגיש את הקיבעון שמתנבא לי. "בוקר טוב, מרסלי", מזיעה אלונה ומברכת אותי באהבה ורוצה שאחזיר לה בנשיקה על השפתיים התפוחות. אני מחייך אליה והיא ממשיכה לגרור מים עם המגב. היא מקווה שאולי היום אכנס לחדרה ואל בין הרגליים שלה, ובלבה אני מזהה שמחה גדולה על שאני כאן, איתה. פז יושב על כיסא הבָּאר ומשקיף על הנשים ומדי פעם שולח הסתכלות בי. הוא אוכל כריך מלחם לבן ומחייך. אני מתקדם אל דלת הכניסה ונזהר לא לשים עקבות על הרצפה המצוחצחת. לוּ הייתי כאן מבקר ארעי. בחוץ נראית לי החוּלה יותר מדי יבשה, ואני מחכה שיבוא כבר הלילה הבא.

קצר האירוע ההוא. ועכשיו, בבקתה הלא־מסודרת ביצחק שדה, הערב האחרון בחיי כאן הולך ודוחף את עזיבתי. קודם־לכן, בשמונה־ורבע, לפני שנכנסתי אל החצר הצרה, הביט בי חייל כלשהו והרכין את ראשו. לא ידעתי אם חיכה למַשהו כשעמד נשען על הגדר העשויה נצרים. אמרתי לו: "מה שלומך?" אבל הוא הזדקף ופנה ללכת מאוכזב במעלה המדרכה, עד שנבלע אל אחד הבתים. ערב לא סתמי יורד עלי וגם על אנשי העיירה, שכעת מפרנסים את נשמתם באוכל ובדבר נוסף שאיני מוצא. צר לי לדעת עד כמה הימים שלהם יהודיים וישראליים.

הדבר מובן: קריית שמונה כללית מדי, רחבה. איני מוצא בה פרטים שידגימו לי מי הם למעשה המתיישבים של המקום, ואיזה סגנון שטח יש לו. הרחובות מתכהים עכשיו לאט, והזמן מחסיר את היום שרציתי לנצל טוב יותר. בחדר־המקלחת הנורה חלשה והאפֵלה מוצפנת. המראָה האובאלית שחוקה. אני דַרכָּהּ מי שאני. צריך לצאת מכאן בהקדם. תיק הגב על שולחן העץ. אני פותח את הרוכסן הקדמי ושולף את הסכין הנקייה. החפץ מוּכּר היטב מדירתי השכורה. הוא חביב עלי. מתאים לצרכים. ממשותו פשוטה ביותר. הלהב משונן ולא חד. יד ימין שלי תופסת בידית בביטחון מלא. הזמן הופך ארוך מנשוא, לא־שימושי. לכן אני מביט ביד שמאל. גם היא מוּכּרת־לעייפה, אבל פחות אהודה, בהירה לאורכה, שערות דקות שחורות שוכבות עליה. הסכין נצמדת אל הגב שלה, בין הכף למרפק. אני לוחץ את הסכין מעט בכוח אבל לא מכאיב את העור, ואז, בבת־אחת אני מושך בסכין לרוחב. החתך לא גדול, והוא מתחיל לדמם. לא בפרץ, אלא בנביעה איטית. אני ממהר אל המגבת שעל הכיסא ועוטף בה את היד. הכאב מבעבע והשריפה נמשכת בעודי לוחץ חזק על המקום. רק ככה הדבר יירגע וישפיע גם על דפיקות הלב המואצות. המגבת סופחת. כבר אחרי תשע בערב. חולשה יורדת עלי. אני לא מרפה מן הלפיתה ומתקרב אל החלון שפניו אל הרחוב. בחוץ ממשיך להיות כפי שצָפיתי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפור הווה על פני הארץ”