החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אררט

מאת:
הוצאה: | 2014-06 | 363 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

זה סיפור חייה של חבורת אמנים צעירים ויפי-רוח – דמויות מן החיים – שנאבקו בנחישות למען יצירת חיים מלאי תרבות ואהבה גדולה לעברית, גם אם הדבר כרוך היה במיתקפה מוחצת על אנשי הדור המבוגר.

זהו סיפור החיים כאן בתקופה של מצוקה וחווייה רוחנית עמוקה בימים של יציקת אבני-היסוד לחיים בארץ.

זהו סיפורה של משפחת שלונסקי מיום הגיע שלושת האחים – דב, אברהם ופניה – לארץ בשנת 1921, ולאחר מכן גם אבא-אמא שלהם; התאבדותה של לוסיה, אשתו הראשונה של אברהם, בשנת 1953; מותו של האח הבכור דב בשנת 1947; ועד מותם בשנת 1970 של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ומירה אשתו השנייה של אברהם.

מקט: 1-1270-1
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בפתח אררט

לבטים רבים ליוו אותי לאורך שנים רבות, עד שהתיישבתי לכתוב את "אררט", לאחר גיל שבעים. פעמים רבות מאז אני עוצר בעת הכתיבה, ושואל את עצמי: למה? ודאי לא אפתיע אתכם אם אומר כי אין לי על כך תשובה ברורה.

עובדה: מעולם לא דיברתי או כתבתי על אבא־אמא ואהבתם המיוחדת. מעולם לא כתבתי או דיברתי על הקשר שלי עם אחיו של אבי, אברהם שלונסקי — ובשבילי אברם. כמוהו, גם לי קשה לקרוא למולידַי "הורים", והם היו עבורי תמיד אבא־אמא. מעולם לא התראיינתי לתקשורת בכל הקשור לחיי משפחת שלונסקי, אם כי ביקשו זאת ממני מכל כלי התקשורת, שהייתי חלק מהם יותר מעשרים שנה. מעולם לא דיברתי או כתבתי על חוויותי ממאות מפגשים עם אברהם — בערבי "צוותא" המרתקים שבהם ישבתי פְּעוּר־אוזן, בהצגות בכורה רבות, בימים הרבים של שהותי בביתם של אברהם ומירה בגורדון 50 בתל־אביב, בעיקר בימי השירות בצה"ל ולימודַי באוניברסיטה בירושלים, במפגשים אוזן־אל־אוזן בארץ ובחו"ל, ובשיחות לילה ארוכות בביתו אחרי מותה של מירה, בשנות בדידותו העצובות.

לא סיפרתי לאיש דבר במשך שנים כה רבות, כי אולי בעומק לבי הסתתר הרצון לכתוב ביום מן הימים את "אררט". ואכן, התלבטויות קשות התרוצצו בי עד שבחרתי להעלות על הכתב בהווה, כאן ועכשיו, את סיפור חייהם של האנשים אשר באו לארץ מתוך אמונה ויצרו בה עולם־רוח חדש. כך יצרתי אפשרות — לכם ולעצמי — להתוודע מחדש לאנשים האלה בתקופה מרתקת של התחלה חדשה כאן אחרי עזיבת הבית בחו"ל, בימי העלייה השלישית קְשת־היום בחומר והעשירה ברוח, תוך יצירת שפה עברית במובנה התרבותי הרחב — חיה ותוססת — והקדשת החיים למענה; עידוד ללא גבול של המשוררים הצעירים והשירה הצעירה, התמודדות עם משברים אישיים ולאומיים, ומעל לכל — אהבה ללא תנאי לארץ ולאנשיה, ללשון ולשירה העברית.

לא סיפרתי לאיש — מלבד אברהם — על שיחותי עם אמא על אבא ועל השלונסקאים. דברים רבים שלמדתי מפיה מובאים כאן ב"אררט", בצד מובאות בודדות ממאות המכתבים שאבא כתב לה. אציין רק כי פעמים רבות היא סיימה את השיחות שלנו באמירה: "חייתי עם אבא שלך עשר שנים נפלאות והן יספיקו לי עד סוף חיי."

בחרתי בכתיבתי לשחזר חוויה עצומה של חיים במחיצת בני התקופה, ובעיקר בני משפחתי, שפעלו במוקד החיים החדשים. העדפתי לספר כאן על אנשים שחיו ופעלו בארץ ולהציגם בשמותיהם ולא בשמות שְאוּלים, כי כך סופרו לי הדברים.

בחרתי ב"אררט" כבית־הקפה המייצג, שבו ישבה חבורת האמנים הצעירים ובראשם אברהם דודי. הם ישבו בבתי־קפה רבים, וביניהם "רצקי", "שלג הלבנון", "כסית", ועוד ועוד. בתי־הקפה האלה שימשו למעשה חדר־העבודה של האמנים, כי רובם חיו בצפיפות שלא אפשרה להם ליצור בבית, וגם היוו מוקד להווי של החבורה, שהיה חלק בלתי נפרד מחייהם.

זהו סיפורה של משפחת שלונסקי מיום הגיע שלושת האחים דב, אברהם ופניה לארץ, בשנת 1921, ולאחר מכן גם אבא־אמא שלהם, ועד התאבדותה של לוסיה, אשתו של אברהם, בשנת 1953, מותו של האח הבכור דב בשנת 1947, ומותם בשנת 1970 של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ומירה, אשתו השנייה של אברהם. במקביל זהו סיפור חייה של חבורת אמנים צעירים ויפי־רוח שנאבקים בנחישות למען יצירת חיים מלאי תרבות ואהבה גדולה לעברית, גם אם הדבר כרוך במתקפה מוחצת על אנשי הדור המבוגר. זהו סיפור החיים כאן בתקופה של מצוקה וחווייה רוחנית עמוקה בימים של יציקת אבני־היסוד לחיים בארץ.

גיבורי הספר הזה הם דמויות מן החיים, ולכן חשוב לי לפרוש בפניכם בקצרה את הבסיס לדברים שיובאו בהמשך. הקשר שלי עם אברהם ומירה אשתו החל למעשה בחגיגת הבר־מצווה שלי בנען, הקיבוץ של אמא. אברהם, שהיה רגיש לעובדה שאבי הלך לעולמו בהיותי בן תשע, דאג לבוא ולהשתתף בשמחתנו. מאותו יום נוצר בינינו קשר אמיץ, אשר נמשך עד מותו. זכורים לי היטב המפגשים עמוסי החוויות עם אברהם ומירה, הן בדירתם הקטנטנה ברחוב דיזנגוף 212 והן בביתם ברחוב גורדון 50 בתל־אביב. את סוף תקופת השירות הצבאי שלי עשיתי בבסיס בתל־השומר, ובסופי שבוע רבים — ולעתים גם בימי חול — נסעתי לביתם של אברהם ומירה ברחוב גורדון, ולא לנען, קיבוץ מגורי. בתקופה זו נכחתי במפגשים רבים במועדון "צוותא", שאברהם הקים והיה ממוביליו, וצפיתי לצדו בהצגות־בכורה רבות.

בשנות לימודי באוניברסיטה נסבו השיחות בינינו על עניינים אישיים ועל נושאים ספרותיים. פרופ' שמעון הלקין, ראש החוג לספרות דאז, דאג להעביר דרכי לאברהם מדעותיו על הספרות העברית העכשווית. כך בביקורַי אצל אברהם ומירה הייתי פותח: "פרופ' הלקין ביקש שלא אספר לך ש…" ומיד מספר מה אמר פרופ' הלקין, ממלא את תפקידי כ"דוור" ביניהם. אני זוכר במיוחד את הקביעה של הלקין: "משורר אשר משירתו נכנסת שורת־שיר אחת להיסטוריה — הוא משורר גדול." בשנים הללו התוודעתי לתדהמתי לידע העצום ולהיכרות האינטימית של אברהם עם משוררי תור הזהב בספרד (החוג השני שלי באוניברסיטה היה שירת ספרד). הוא היה בקיא באוצר הספרות הזו והעריץ את משוררי התקופה על יכולתם השירית, בחול ובקודש ובצירוף ביניהם, חשיבות מלאכת התרגום שלהם ויכולתם להביא לפריחת השירה והשפה העברית.

בשיחות רבות בינינו הבעתי את פליאתי על ההתמסרות המוחלטת של אברהם לתרגום יצירות מהתרבות הרוסית — ומעט גם מהצרפתית והאנגלית — וחשיפתה לצרכני התרבות העברית כאן בארץ. תרגום כל כרכי הרומן "הדון השקט" וכרכי "קרקע בתולה" של מיכאיל שולוחוב (ממש כאבתי בפניו: "למה, למה לבזבז כל־כך הרבה זמן על התרגום הזה?" והוא מעולם לא ענה לי, רק הביט בי בעיניים עצובות), סיפורי איסאק בַּאבֶּל הנהדרים בקיצורם וביכולתם לומר במעט מילים הרבה מאוד, שני השובבים הנחמדים "קולה ברוניון" הכל־כך צרפתי של רומן רולן ו"טיל אולנשפיגל" הממזרי של שארל דה־קוסטר, המחזות הרבים שתורגמו מאהבת אמנות התיאטרון, ועוד ועוד.

ומעל כולם תרגום־כל־התרגומים — "יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין. בכמה וכמה שיחות, אברהם הדגיש בהתרגשות כי הוא רואה בתרגום יצירת־מופת זו חלק משירתו. כל אחד משמונת הפרקים בספר כלל נ"א — כן, חמישים ואחת — סונטות מופלאות הנארגות ליצירה הנחשבת לגדולה ביותר של המשורר הרוסי הנחשב לגדול ביותר. אני כמעט בטוח בכך שאין אנשים רבים בארץ ובעולם היודעים את פושקין — ובעיקר את "יבגני אונייגין" — כמו שידע אברהם. עשרות רבות של דפי הערות ופירושים קרא אברהם — ותרגם — על יצירתו של פושקין, פרי עטם של חוקרי־ספרות וסופרים: מ. פ. אלכסייב, ד. ל. בלאגוי, נ. ל. ברודסקי, א. ווינוקור, ב. וו. טומאשבסקי, נ. א. לרנר, ולדימיר נאבוקוב (כן, ה"אבא" של "לוליטה", שאברהם הגדיר בפנַי כאחד החשובים בחוקרי פושקין), מ. א. צציאוולובסקי, י. טיניאנוב, וכן ארבעת כרכי "מילון שפת־פושקין" בהוצאת האקדמיה הסובייטית למדעים. לאורך השנים, מאז יציאת התרגום הראשון של "יבגני אונייגין" בשנת 1937, התקין אברהם עוד כמה מהדורות מתוקנות של הספר. בשנת 1966 הוא כינס את "יבגני אונייגין", "בוריס גודונוב", "האביר הכילי", "מוצרט וסליירי", "אורח האבן", "משתה לעת דֶּבֶר", "רוסלקה", וכן מערך שלם של הערות ופירושים. קראתי שירים של אברהם, קראתי מאמרים, שמעתי הרצאות, אך יותר מכל עמדתי משתאה נוכח עבודת־הענק של הדוד שלי בהבאת המיטב של אלכסנדר פושקין אל התרבות העברית.

אחרי לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים החלטתי לחיות בלונדון, ללמוד שם תיאטרון ולנסות להיכנס לעולם הבמה. בשנות השבעים של המאה ה־20, הגיע לשם אברהם פעמיים: בפעם ראשונה, עד בואה של מירה אשתו, הוא גר איתי במשך כמה ימים. אלה היו ימים של שיחות אישיות, שהיוזמה להן באה בעיקר מאברהם. הוא לא פסק לדבר על חייו מאז עלייתו ארצה, על הקשר שלו עם אבא שלי עד מותו, על חייו עם לוסיה והאהבה השיכורה שחש כלפיה לעומת חייו המלאים עם מירה אשר נתנה לו בית, על הקשר המיוחד עם נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, לאה גולדברג, יצחק למדן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן, ועם הסופרים והמשוררים הצעירים בארץ. הוא דיבר על אהבתו לתיאטרון וגם על העתיד הנכון לי עם שובי לארץ, בעקבות השיחה שלי עם פרופ' שמעון הלקין, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה למדתי. פרופ' הלקין, מורי ורבי, סופר, משורר ואיש ספרות, השביע אותי שלא אשאר בעולם האקדמי למרות ציונַי הגבוהים, כי בסופו של דבר "זה רק להיות מורה".

בפעם שנייה שנפגשנו בלונדון בלטה שיחה אחת שניהלנו והתמשכה אל תוך הלילה. עד היום חידה היא לי מדוע בחר אברהם לשתף אותי בפרטי הפרטים של חייו האישיים: אהבתו העזה ללוסיה, אשתו הראשונה האלכוהוליסטית, דאגתו לה למכון גמילה בשווייץ והתשלומים שהעביר למכון עוד שנים ארוכות אחרי מותה. הוא הילל את אלכסנדר פן על כישרונו, אך לא שכח את מעלליו ואת העובדה שראה בדנה כוגן בת לכל דבר. הוא דיבר על נתן אלתרמן (שוב), על הקירבה העמוקה ביניהם ועל המשברים בחייה של בתו תרצה עד סופה בהתאבדות, ועל אורי צבי גרינברג, שדב אבי קירב אל חבורת אררט אך התנהגותו המבישה גרמה לנתק המוחלט ביניהם. שוב הפליג וסיפר על הקשר המיוחד עם אבא־אמא שלו ואמא־אבא שלי וקשריו המיוחדים איתם, וכמובן על החיים שלו ושל אבי, שלא היו מלאים עד שמצאו שניהם אהבה גדולה, אולי אסורה, בקשר עם אישה שנייה שעִמה הולידו האחד בת והשני בן.

בתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים למדתי גם אצל לאה גולדברג, במסגרת לימודי־היסוד בספרות. פגישתנו הראשונה מחוץ לכותלי האוניברסיטה התקיימה ב־1963, במועדון צוותא־ירושלים, בערב שאברהם הוזמן להרצות בו עם צאת ספר הסיפורים של איסאק באבל, בתרגומו. לאחר מכן, ביוזמתה של לאה, נפגשנו פעמיים נוספות לשיחות שנסבו בעיקר על הקשר שלה עם אבא שלי ועל מקומו החשוב בחייה. מובן שדובר גם באברהם. חשוב לי לציין כאן כי אין זה מקרה שאת ההספדים לאבא אחרי מותו כתבו שניים — לאה גולדברג ואליעזר שישא (לא אברהם, שידועה לי רגישותו לנושא המוות וההספדים).

במסגרת שירות המילואים ב"במחנה", היינו עוברים לעבוד במשרדי "לאישה" יומיים בכל שבוע, כי שם הוכן לדפוס והודפס השבועון הצבאי. בעל בית הדפוס, אלכסנדר מוזס, שמע את שמי והזמין אותי לבוא עמו לעליית הגג, שם הראה לי עותקים של מרבית כרכי "כתובים" ו"טורים" — כתבי־העת שהוביל אברהם — שהודפסו בשעתו בדפוס מוזס. בשיחות איתו הוא תיאר בעיקר את אברהם ויחסיו המופלאים עמו ועם עובדי הדפוס, שטרחו על הדפסת ספרי שירה שלו.

שיחותי עם אברהם חלפי, שאהבה נפשי בעיקר בשל רגישותו הנפלאה, נָסַבוּ על תיאטרון, שירה וידידותו העמוקה עם דודי אברהם, ולא פעם הוא דיבר באמא שלי, אשר לדבריו היה בה משהו צ'כובי שהוא כיבד מאוד.

אמא היתה דיירת משנה אצל המסקינים — שחקן תיאטרון הבימה אהרון ואשתו סימה — בדירתם שברחוב פרוג, ונקשרו קשרים הדוקים בעיקר בינה לבין סימה מסקין. היא זו ש"נתנה מחסה" ליחסים של אבא ואמא, ודירתה שימשה להם מקום מפגש אינטימי. בשנותיו האחרונות, כאשר אבא היה חלש מאוד אחרי מחלתו ובביתו שלו לא נהגו בו בחברות — אמא דאגה לקלח ולהאכיל אותו אצל המסקינים.

חנה רובינא גרה סמוך למסקינים, מרפסת מול מרפסת. כך הזדמן לי, יותר מפעם אחת, להיפגש עם השחקנית. בדרך כלל היא נהגה לדבר בשני נושאים: הסיוע העצום של אברהם לקידום התיאטרון בארץ, והקשר החם שלה עם אבי (לדבריה, "קָרֵב יום" היה הניגון שלהם).

בשנים שבהן היתה בארץ דודתי ורדינה, אחותו של אבי, שימשתי איש־הקשר המשפחתי עִמה. שאר בני המשפחה היו פחות קרובים אליה. היינו נפגשים פעם בשבוע או שבועיים, ושמעתי מפיה הרבה על בית שלונסקי באוקראינה, חוויותיה מן הקשר עם משפחת שניאורסון החב"דית, שגרה בשכנות ביקטרינוסלב, ובעיקר עם מנחם־מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ', השביעי בשושלת האדמו"רים של חסידות חב"ד. היא סיפרה על ימי הלימודים וצבירת הידע והאנרגיה בתחום המוזיקה בברלין ובפריז, חילוצה במלחמת העולם השנייה ברגע האחרון ללונדון וחייה שם. רוב דבריה התרכזו באברהם ודב ובאביהם, סבא טוביה, וכמובן במוזיקה ובאמנות. ורדינה היא ששיתפה אותי במרבית הסיפורים האסורים משַק־הסודות של המשפחה, שכלם הונְהֲנוּ על־ידי אברהם. איני יכול לסיים את הפיסקה הזו בלא לציין שוַרדינה היתה אשת־רוח — והדגש הוא על "רוח" — במלוא מובן המושג הזה.

מפיו של אברהם אני יודע את סיפורו יוצא־הדופן של משה הייסינסקי. נפגשתי איתו פנים־אל־פנים פעם אחת בביקורו בארץ בביתם התל־אביבי של אברהם ומירה בגורדון 50. פרט לשיחה המרתקת איתו, אני זוכר איך הוא פיזז בצעדי ריקוד הקוזאצ'וק מול סבתא ציפורה, שבאותה תקופה חיה בביתם של אברהם ומירה. הייסינסקי, בן־בית — ומותר גם לומר בן־משפחה — בבית השלונסקאים באוקראינה, עבר בחייו תהפוכות קיצוניות, ומעולם לא ניתק את קשריו עם משפחת שלונסקי. עם עלייתו בהיררכיה המדעית בצרפת (עבד במכון של ז'וליו קירי בפריז) התמנה כחבר בוועדה הצרפתית לאנרגיה גרעינית (מינוי של שארל דה־גול). בתפקידו זה הוא הציע לעזור לישראל בתחום הגרעין — ופעילותו דאז מסייעת למאזן־האימה של ישראל עד היום הזה.

שיחות רבות מאוד היו לי עם אמא על אבא, והיא סיפרה על חייהם המשותפים. הפגישה הראשונה והיעלמותה לאחריה, והפגישה השנייה שהתקיימה אחרי תשע שנים באותו מקום (קפה אררט), שבה נענתה לחיזוריו העקשניים וגילתה לו: "ליובה (בעלת בית הקפה אררט) כתבה לי עליך כמעט כל שבוע…" היא דיברה על הקשר עם אברהם ומירה, פגישותיהם בבית המסקינים ובביתו הירושלמי של אליעזר שישא, היציאה המשותפת שלה עם אבא לתיאטרון ולקולנוע (אני זוכר את עצמי כילד על ברכי אבא בהצגה "יושע עגל" בתיאטרון "אוהל" וכך גם בסרט שהתנגן בו השיר "לה־קוקרצ'ה"), ביקוריו אצלנו בנען וביניהם בואו הבלתי נשכח ליומי הראשון בכיתה א', כשהייתי בן חמש (הזיכרון חי בי כאילו היה זה היום), ההפלה של אמא ותגובתו הנוראה של אבא, ולבסוף הבשורה על מותו באותו יום שישי ארור.

חשוב לי להזכיר את אלפי המכתבים שאבא כתב לאמא, כמעט מדי יום לאורך אהבתם, ובצדם פתקים־עם־זר־פרחים.

על התקופה הקצרה של אברהם בעמק והקשר עם יצחק למדן, וכן החודשים שהעביר בגדוד־העבודה, שמעתי מפיו ולמדתי ממאמריו ומרשימותיו ("ילקוט אשל"), ומההתכתבות עם יצחק למדן, אביגדור המאירי ואחרים (מתועדים בעיקר ב"ספר שלונסקי א"). בתקופת לימודי באוניברסיטה סיפר לי אברהם ברגישות רבה על הקשר שלו עם המשורר וזוכה פרס ישראל יצחק למדן ועל הקירבה ביניהם, בצד הקשר שלו עם שמעון הלקין, שהיה חברו של למדן (שלושתם נפגשו ביקטרינוסלב, עיר נעוריו של אברהם).

חבר קרוב של אסתר, אחותה של אמא שנשארה בוורשה, היה יאנוש קורצ'אק. בשני ביקוריו בארץ, ב־1934 וב־1936, הוא נפגש עם אמא ועם אחותה יוכבד, ממקימי קיבוץ נען, ועם ליובה, בעלת קפה אררט, שהכיר עוד בוורשה. בביקורו השני התלוותה אליו אמא בנסיעתו לנען ובפגישתו עם יוכבד ועם חברים אחרים. בביקורה של אסתר בארץ שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה, היא ביקשה לתרום מכספה להקמת מוסד חי לזכר ידיד־נפשה, יאנוש קורצ'אק, שהתעקש ללכת יחד עם ילדי בית־היתומים שלו אל המשרפות, למרות שהנאצים הציעו לו לְמַלֵט אותו ואת העוזרת שלו.

אירוע שאת עיקרו שמעתי מפיה של מירה, עם השלמות של אברהם, היה ביקורו בארץ של המנצח ארטורו טוסקניני. הוא בא לנצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הארצישראלית שהוקמה ביוזמת הכנר ברוניסלב הוברמן. ההתרגשות היתה העצומה. ב־26 לדצמבר 1936, כל אנשי "חבורת אררט", כולל משפחת שלונסקי המורחבת, הלכו ברגל לחזות ולהאזין לקונצרט שהתקיים בגני התערוכה שמעבר לירקון. ניצוחו הבלתי־נשכח של טוסקניני, גדול המנצחים באותה תקופה, והופעתו של הכנר ברוניסלב הוברמן, היו חוויה רוחנית, מאלה שאדם נושא עמו אחר כך כל חייו.

שיחות רבות שלי עם אברהם נסבו על הצורך שלו להוביל. כך בכתבי העת "כתובים", "טורים", "עתים" ו"אורלוגין", בעיתונים "דבר", "הארץ" ו"על המשמר", בהוצאת הספרים "ספריית פועלים" ובמועדון התרבות "צוותא". הוא סיפר לי, בין השאר, כי לרגל יסוד "ספריית פועלים" בשנת 1939 הוא דיבר על פושקין (שוב עולה פושקין), שבעיניו היה יוצר שאינו מזדמן פעם בדור, אלא פעם באלף שנה. הר־געש־של־שירה, תופעת טבע ראשונית, שבעת ימי השבוע הראשונים שבהם נבראה השירה. זה פושקין. כך גם ראה את שייקספיר, אלוף התיאטרון.

על פרסום השיר הראשון של חיים גורי סיפר לי אברהם בשיחות בנושא האידיאולוגיה שלו בעידוד משוררים וסופרים צעירים — משוררי החבורה שלו,

בשנים שאחרי מותה של מירה, על אמא־אבא שלי, על טיפשותו בתרגמו את כרכי הרומנים של שולוחוב, על אהבתו למירה והוקרתו לה על כך שהקימה לו בית.

בין המפגשים הללו היה גם "ליל הרכילות הגדול" שנמשך משעה 23:00 בלילה, עם שובו של אברהם חלפי מהצגה ששיחק בה בתיאטרון "הקאמרי", עד 6:00 בבוקר המחרת. היה זה לילה פיקנטי במיוחד, שבו החליט אברהם דוֹדי לספר לנו רכילויות "חמות" מעברם של אישים שונים, כגון אחד העם, צינה ומאיר דיזנגוף וזלמן שניאור, וכל זאת תוך הַעֲמָדָה תיאטרלית.

אברהם היה קשור מאוד לאביו טוביה, וזה בולט בצמתים חשובים בחייו המוקדמים, שכוונו על־ידי אביו: חינוכו הראשוני ב"חדר מתוקן", שהלימודים בו מקיפים יותר מאלה שהיו נהוגים בחדר המסורתי, שליחתו אל מעבר לים כדי שילמד בגימנסיה הרצליה בארץ, דאגה ללימודיו גם בגימנסיה ביקטרינוסלב, העידוד לפרסם את שיריו הראשונים ולעלות לארץ עם אֶחיו דב ופניה. מות אביו השפיע עליו מאוד, ונראה כי את מקומו של האב החסר החל ממלא אחיו הבכור דב. הקשר ביניהם היה עמוק ומשמעותי עד יום מותו של דב (1947) ואולי גם בשנים הבאות.

במובנים רבים היתה סימטריה בחייהם: שניהם למדו בילדותם לימודי יהדות בחדר מתוקן. שניהם יצאו ממסגרת זו ולמדו בגימנסיה עברית, בארץ ובאוקראינה. שניהם עלו לארץ קשורים לאישה — דב עם לובה, שממנה נולדו לו שני ילדים, ואברהם עם לוסיה. שניהם לא הסתפקו בקשר הנישואין וקשרו את חייהם עם אישה נוספת — אברהם עם מירה ודב עם מאשה. שניהם הולידו ילדים עם האישה האחרת — אברהם את רותי, ודב אותי (וילד נוסף שלא הספיק להיוולד). אך יש ניגודיות אחת בולטת בין אברהם ודב. אברהם דיבר על גַּבְהוּת השירה והאמנות בכלל, וחי ופעל לפי אמונתו זו. דב דיבר על מדע פופולרי שיש להביאו אל רבים ככל האפשר, וכתב את ספריו כולם בשפה מובנת לרבים.

איני יודע להסביר את הקשר ביני לבין אברהם, אבל אני רק יודע שהוא נוצר ביוזמתו. אולי חש כי הוא חייב זאת לאבי דב על כל הנתינה שלו לאורך כל השנים — בתמיכתו באברהם בדרך השירה שלו, בעזרה כספית וכלכלית (דב עבד משנת 1927 במחלקת המדידות הבריטית והשתכר יפה מאוד) ובעמידה לצדו באהבתו למירה, אשתו השנייה.

סלחו לי, אך חסכתי בספר הזה בתיאורי נוף, תפאורה ולבושם של האנשים, כי המשפחה שלנו היא משפחה של מילים וצלילים, והיה חשוב לי להתרכז בהם. אררט נכתב גם לזכרה של אמי, אשר גם אחרי מותה לא נחלש בינינו הקשר החי. וגלומה כאן בקשה צנועה: שאחיה עוד כמה שנים ואוכל לכתוב עוד כמה פרקים — ובהם התקופה שהחלה במותה של לוסיה והסתיימה במותו של אברהם. יש בי תחושה עמוקה שבין מוות למוות קיימים חיים מלאי אושר רוחני.

הרשו לי לסיים את ההקדמה הזו במחשבה המלווה אותי מאז לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים ועד היום. יש דברים בחיים שצריך לקרוא פעמיים, ויש יצירות שצריך להקשיב להן פעמיים. זה המפתח לגילוי הנשגב בתרבות — אם בספרות או במוזיקה, ואם בציור או בפיסול. כילד, אהבתי מאוד את הגזוז — אותו תרכיז שהוגש בצירוף סודה — האדום, את זה הצהוב ואת השילוב ביניהם. כאשר בגרתי והתחלתי לקרוא ספרות בכלל ושירה בפרט, לאורך כל הקריאה ועד היום הזה, הבינותי כי הכתוב הוא התרכיז שממנו מכינים את הגזוז, ותוספת הסודה שממלאת את הכוס עד גדותיה היא פרי הדמיון והחוויה שלי כקורא. ולי חשובה חוויית הטעם שבתוספת והמשקה כלו. אני מקווה כי גם אתם, הקוראים, תראו במילים הכתובות כאן את המיץ המרוכז. מזגו בעצמכם את הסודה, מלאו את הכוס ותיהנו מהגזוז, הלא הוא חוויית־הקריאה שלכם בספרי.

אָשְרַי שזכיתי לחיות כאדם אשר מילות השיר, צלילי המוזיקה וצבעי הציור מאשירים את חייו. אני אסיר־תודה על שהתאפשר לי בכתיבת ספר זה לחזור ולחיות עם אנשים־של־רוח, ובעיקר עם בני משפחתי חריפי־השכל, טובי־הדעת, רודפי־החדש ופורצי־הדרך, אשר לעולם אודה להם על שזיכו אותי בשעות מופלאות של אושר פנימי וחוויות רוחניות שאין מעלה מהן.

  1. (בעלים מאומתים):

    שלום עתליה,

    קראתי את "אררט". מעניין.

הוסיפו תגובה