החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מיכל צוריאל - הוצאת הקרקס הרוסי

היי, שמי מיכל צוריאל, כותבת ועורכת במקצועי, בוגרת התוכנית ללימודי עתונאות באוניברסיטת תל אביב 1987. אני מעדיפה לכתוב בהומור גם כשהדברים כואבים ובהשפעת ספרו הייחודי של אקהרט טול "כוחו של הרגע הזה" השתדלתי לכתוב את הספר כולו בזמן הווה. רוב הזמן הצלחתי. ... עוד >>

לקרוא לדברים בשמם

מאת:
הוצאה: | 2017 | 345 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

72.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

ואז איזה בוקר, לא משנה איזה בוקר, סתם בוקר קר ועגום, אורה מעירה את הילדים, אחד אחד, מלבישה אותם לקראת יום חדש, "מילי קומי" היא קוראת ואני לא רוצה לצאת מן המיטה.

משהו מוזר השתלט עלי. כי בבית הישן בקרית אונו, כל בוקר, כשהשמש זרחה, הייתי קופצת מהמיטה וטסה לחצר במהירות, לבדוק אם משהו השתנה בגינת הירק הקטנה מאחורי הבית, אם הצנונית שזרענו גדלה מספיק ואפשר להתחיל לקטוף, מושכת בזנב של החתולה הג'ינג'ית שמסתובבת בגינה, מוודאת שהיא עדיין מייללת במחאה וקופצת להסתתר בין השיחים, מציצה דרך הגדר לרחוב, מחכה להפתעות שהיום החדש יזמן לי. ופתאום, בקיבוץ, אין לי חשק ואין לי רצון לצאת מהמיטה. בשביל מה לקום? מה מחכה לי שם? עוד יום עגום וקודר בבית הילדים?
רק אחרי שקמתי מהמיטה, גיליתי את הכתם הרטוב של פיפי על הסדין. בקיבוץ לכל הילדים בורח פיפי בלילה. רק לי, הילדה החדשה שהגיעה מרחוק, לא בורח פיפי. ועכשיו, גם אני הרמתי ידיים והצטרפתי למסדר הלגיטימי של הבריחות הליליות. במקום לברוח בלילה לאמא ואבא, בורח הפיפי למזרון שסופג הכל.
לקרוא לדברים בשמם הוא רומן צבעוני וסוחף, המתרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת, מסע ההתפכחות של מילי ארד, המספרת את הסיפור, מפגיש אותנו עם דמויות ייחודיות כמו מטפלת בתרפיית גלגול נשמות, סבתא שאוספת ומשפצת גרוטאות מפחי זבל ועוד. שלושה גברים סובבים את מילי ארד: חוליו האנרכיסט הבטלן, ארד, בוגר יחידה מובחרת בצבא, נחוש וממוקד מטרה ובן עמי, חוזר בשאלה שיוצא מהארון – במי תבחר מילי ארד?

מקט: 4-1293-20

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

קיץ 1985 היה חם מהרגיל. קרני השמש הלא מסוננות חדרו דרך החורים במעטפת האוזון, הלהיטו רחובות מוכי אבק ופיח והקשו על החיים. בחדרים פעלו מזגנים עד שהשתתקו בשל עומס על הרשת. כמו תמיד, הקיץ גרם לי לחוש תשושה ומיובשת. בספטמבר, כששום טיפת ענן לא שיבשה את הבוהק התכול של השמים והחום התמיד בסירובו לפוג, מצאתי את דרכי אל לוטי ואל הדירה בדמי מפתח ברחוב רנ"ק בתל אביב.

לחצתי על הפעמון. צליל צורם, מזכיר סירנה של מכבי אש, הרטיט את חדר המדרגות. דקה ארוכה חלפה, במהלכה יכולתי לבחון היטב את הצבע הלבן המתקלף של הדלת ולחוש את פעימות לבי, עד שמעברה השני של הדלת נשמע קול נמרץ, שתבע לדעת: "מי שם?"

"זו אני, מילי, קבענו פגישה," אמרתי בקול נמוך, כמעט לוחש, מאימת השכנים.

"yes, yes" הדלת נפתחה בתנופה ואני נגררתי לתוך מבואה צרה, אפלולית וטחובה שריחות מוזרים עמדו בה. מולי עמדה ישישה קטנת קומה. לראשה חבשה פאה נוכרית משיער סינתטי לבן עשוי תלתלים. על חוטמה משקפיים ושפתון אדום, שלא התחשב בקווי המתאר משוח על שפתיה ומכתים את שיניה הקדמיות.

"הלו," אמרה בעליזות, "אני לוטי." הצגתי את עצמי, הזכרתי לה שקבענו פגישה ועוד בטרם סיימתי לדבר הובלתי דרך מסדרון ארוך וצר שעל אחד מקירותיו הותקנו מדפים, שהגיעו עד לתקרה, עמוסים ספרים, מאות, אולי אלפי ספרים באנגלית וגרמנית. את הספרים המאובקים כיסו וילונות תחרה שהשתלשלו מן התקרה. הדירה האפלולית, גדושת הספרים הממה אותי. נתקפתי חרדה. לאן הגעתי? רציתי לברוח, אבל לוטי עמדה מאחורי והמסדרון הצר לא סיפק דרך מילוט. המשכתי ללכת, עד שנכנסתי אל חדרה של הזקנה המוזרה, חדר קטן, עמוס רהיטים ישנים, שטיחים, תמונות, פסלים וחפצים.

אנחנו יושבות זו מול זו, שולחן פורמייקה קטן, מכוסה מפה ירוקה מפריד בינינו. פרחים רקומים על המפה ושני טלאים נוספו לה, אחד מכל צד, כדי שתטיב להסתיר את הלוח השרוט של השולחן. לוטי יושבת, כמו כוהנת גדולה, בכורסה מלכותית, עשויה עץ מהגוני חום ומגולף, מוגבהת בכריות פוך רכות. אני יושבת בכיסא נוח, כזה שלוקחים לשפת הים, כיסא נמוך מרופד בשתי כריות עם מילוי ספוג, מקשיבה לדבריה של לוטי ועיניי משוטטות מדמותה האפלולית אל הקיר מאחוריה, שצבוע בצבע ורוד מתקלף ומלוכלך, בוהה בתמונות, מטיילת בין נופים פסטורליים, ממוסגרים, של הרים ואגמי תכלת קפואים, הולכת לאיבוד בדוגמאות הגיאומטריות של שטיח קיר ארוג צמר, ומקפצת בין כל המזכרות, שלוטי תלתה בחדרה, בערבוביה עליזה חסרת סדר.

"You must understand how the mind works,"1 אומרת לוטי בקול נמוך והחלטי, מסיטה את השולחן, דוחפת את גופה חסר הסימטריה כלפי מעלה ונעמדת. מחלת האוסטאופורוזיס קימטה את החלק האמצעי של גופה, שנראה כמו אקורדיון. גבה כפוף, מגמד את ממדי גופה, וידיה ארוכות מדי, ממש כמו בציורים הקלאסיים שם מוצגות קשישות כמכשפות. אבל לוטי אינה מכשפה. ואולי כן. מכשפה טובה. היא קלת תנועה וזריזה, קולה חזק וצלול, היא צוחקת בקול רם ועליז ועיניה הבהירות משדרות תמימות ילדותית.

לוטי פוסעת לצדו השני של החדר וחוזרת עם דפי נייר ומאפרה שבתוכה צבעי פנדה שבורים וגושי פלסטלינה, מניחה את המאפרה והדפים על השולחן, מתיישבת בכורסתה המלכותית, פורשת דף רחב יריעה על השולחן, מעבירה ידיה על הדף מספר פעמים, מנקה כתמים ומחליקה קמטים שלא קיימים, נוטלת מן המאפרה צבע ירוק שבור, מקלפת בקפידה את עטיפת הנייר ובמקביל, ממשיכה לדבר ולהסביר. אינני מקשיבה לדבריה, עיניי נעוצות, מוקסמות, בתנועותיה המדוייקות, מבצעות ריטואל מקסים.

לוטי מציירת על פני הדף הלבן קווים ועיגולים, משתהה מספר שניות ואז מציירת קו ירוק שחוצה את הדף לשני חלקים. צמרמורת נעימה עוברת בגבי. היא חוזרת ומעבה את הקו מספר פעמים, עד שעל פני הדף זורם נהר ירוק ומצוייר. "אלה הם החיים," אומרת לוטי, קרירות מתפשטת בגבי מלטפת את כתפי ועורפי.

לוטי מניחה את הצבע הירוק במאפרה ובוחרת בקפידה צבע אחר. הבחירה נופלת על צבע שחור. קו שחור עבה מתווסף בעיבורו של נהר ירוק. לאחר מכן לוקחת גוש פלסטלינה, לשה אותו בין כפות ידיה ובוראת דמות אנושית, ראש ובטן, ידיים ורגליים ומניחה את הדמות על הדף. הושטתי יד לעבר המאפרה, רציתי גם ליצור דמות בפלסטלינה, אך לוטי קולטת את התנועה ומסיגה את המאפרה אחורה, כאילו אומרת, לא, זה לא בשבילך, לא באת אלי כדי לשחק. ידי המבויישת צונחת ומסתתרת מתחת לפלטת השולחן.

"אלו החיים שלך עכשיו," אומרת לוטי ומצביעה על חלקו הימני של הנהר, שם יושבת לה בנחת דמות הפלסטלינה, "וכאן החיים האחרים שלך," היא אומרת ומצביעה על חלקו השמאלי של הדף. "הרבה דברים בחיים הנוכחיים שלך מושפעים ממעשייך בעבר, מגלגולים אחרים שלך." לרגע השתתקה כדי לראות כיצד משפיעים עלי דבריה. כשהנהנתי אליה, חייכה ונרכנה אלי כמו ממתיקה סוד: "רוב האנשים אינם יודעים זאת, אבל אנחנו פה כדי ללמוד."

וכשאני כותבת את הדברים האלו אין לי מושג מה תהיה השורה הבאה, אבל לוטי כמו מציצה מעבר לכתפי ולוחשת לי: אנחנו פה כדי ללמוד והמילים כמו מופיעות מתוך מוחי ואני כותבת.

"רוב האנשים אינם מכירים את מהותם האמיתית." אומרת לוטי ומנידה ראשה בצער כנה ואמיתי, "רצים כמו מטורפים, להשיג עוד הישגים, לקנות עוד חפצים, שוכחים לגמרי את המטרה שלשמה אנחנו חיים."

"ומהי המטרה?" שאלתי, "האם יש תכלית לקיום האנושי? לפעמים הכול נראה לי כמו טעות אחת גדולה."

"אנחנו עוד נגיע לזה," היא אומרת בקפידה ומיישרת קצה דף שהתקמט. "אבל לפני זה יש לנו עבודה לעשות. הרבה עבודה," היא מנופפת אצבע מול פרצופי העגום, "ונתחיל בזה שתספרי לי על עצמך."

משכתי כתפיים, "ממה להתחיל?"

"תתחילי בילדות שלך. איפה נולדת. ספרי לי על אבא ואמא שלך," היא אומרת מוכנה עם העט ביד, לרשום נקודות חשובות.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר מצויין!

הוסיפו תגובה