זה לא היה עולם שרע לחיות בו. עובדה: גם אחרי החורבן, החיים עדיין התעקשו במלוא היופי. בתום אירוע שהביא […]
לפנות בוקר היו החלומות של הילד רחבים ופרומים בקצוות. כאילו ביקשו לגלוש הלאה, אל הערוּת, ולא הצליחו אלא לשלוח אליה כמה חוטים קשויים.
אבל בלילה עוד הלך בין אריות. הוא מעולם לא ראה אריה של ממש, רק בספר מצויר, ואריות החלום שלו עשויים משטחים־משטחים של צבע. כשהוא מושיט יד לגעת בהם, הפרווה סבוכה ודחוסה כמו לֶבֶד, אבל קרירה וחלקה כמו משי. כמו קטיפה.
יש שם עץ ומעיין ומדורה. יש שם מעגל של ילדים, והוא עקום. אחד האריות פוסע לצד הילד, ומרחוק עולה האש שבמדורה ומתגבהת עוד ועוד. האריה מביט בה וצוחק בלי קול. הוא משפיל את ראשו ומעביר לשון על האדמה. יש לו לשון ורודה כמו פרח נפלא.
אני רעב, אומר הילד בחלום. אני צמא.
כולנו רעבים, אומר האריה. כולנו רעבים מאוד.
הילד מהנהן ומעביר יד על פרוותו של האריה. גם היד שלו עשויה עכשיו מין בד. הוא מנסה ללחוץ אותה אל האריה, אבל היא רכה מדי, ומתקפלת כמו שרוול.
הבוקר נסחף על הרחוב באניצי ענן. באחד הבתים רטן מישהו מתוך חלום, ומישהי פלטה אנקה קטנה של עונג מתוך חלום אחר. אלקיים התעורר מכווץ אל הבטן כאילו ניסה לעצור בכי. אחר כך נפרשׂ על המיטה לאט, כמו אגרוף שנרפה אחרי כעס נורא. קול סירנה רחוקה העלה בו צעקה שהגרון בלם בקושי והתרחבה שם וכָבְדה כאילו נספגה מים, לא לבלוע ולא להקיא.
הוא לא נרדם שוב. גם זה היה רגיל. כמה שעות ישן? הוא לא רצה להסתובב אל השעון, כאילו המחוגים שזהרו בחושך שכבר התמעט ירחיקו את השינה יותר משהתרחקה ממילא. מה החומר הזוהר שם? פעם זה היה משהו רדיואקטיבי, הוא זוכר. היה כל הסיפור הזה, עם הנשים שעבדו במפעלים, עם המכחול. צבעו מתוך משחק את השיניים שלהן. את השפתיים המלאות או הדקות שבטח שרבבו לנשיקה מתוך לצון שמתחתיו ארבו תשוקה ורצינות מוחלטת. איך ישנים? איך ישנים בכלל?
הוא קם מהמיטה בשקט, שלא להעיר את אלונה, וניגש אל הווילון. הציץ החוצה. עדיין לא פינו את הזבל. עוד מעט יחליט מישהו לשרוף אותו ושוב הכול יסריח. כל השכונה, כל הבית. בפינת הרחוב, ליד המכולת, התגבבו כמה ארגזים ולידם עמד נער ועישן סיגריה. מי חשב שדווקא המכולות יישארו. מישהו הגיע עם לום ושבר את המנעול והכריז, שלי. ככה זה היה, פשוט־פשוט. עכשיו היו שם חבילות מחו”ל על כל המדפים. מכר אותן לפי הגודל, בלי לפתוח. בטח פרץ קודם לסניף של דואר. אבל מאז נוספו על החבילות ההן גם דברים שאנשים הזמינו ממנו במיוחד ולך תדע איך השיג אותם או איך שילמו לו.
אלקיים יצא מהחדר וסגר את הדלת מאחוריו לאט. ג’וק חצה את המסדרון וחמק תחת אחד מארונות המטבח. הכלים מאתמול עדיין היו בכיור. חשב לשטוף אותם בלילה, אבל המים שוב הפסיקו. העמיד על הגזייה את סיר המים שמילא אתמול בלילה והמתין שירתחו. לפני שבוע הצליח להשיג מעט קפה, ובארון היה לו עוד בלון גז קטן אחד, כחול, שהחליף תמורת מעיל כמעט חדש וזוג של מגפיים במצב לא רע. עוד מעט ייגמר גם זה. צריך לבדוק אצל האיש מהמכולת, הוא בטח יודע להשיג כאלה. עגבנייה ראשונה מהקערה שעל השיש היתה רקובה לגמרי מלמטה. השנייה נראתה בסך הכול בסדר. הוא טבל יד בסיר המים ושטף אותה, ניגב במכנסי הפיג’מה, הוציא שני מלפפונים מהמקרר והכין סלט. שפך קצת קורנפלקס אל הקערה, רחרח את החלב והעווה פנים. לא משנה. קורנפלקס אפשר גם בלי חלב. מדהים שיש פרות עדיין.
אבא?
הקול הקפיץ אותו והוא הסתובב. הי, מה פתאום אתה ער עכשיו?
הילד משך בכתפיו.
יש סלט, אמר. אתה רוצה סלט?
רוצה קורנפלקס.
החלב מקולקל. אתה רוצה לאכול את זה ככה? או עם קצת מים?
לא זה ולא זה.
רוצה סלט?
רוצה חביתה.
אין ביצים. זה או סלט או כלום.
אז כלום, אמר הילד ומשך באפו. אלקיים התרגז וזה ודאי ניכר על פניו, וכשהילד התכווץ אמר, סליחה. אני לא כועס עליך. אני סתם עייף. אולי נכין לנו עוגה?
מה, עוגה לארוחת בוקר? אמר הילד. הוא נראה חשדן.
כן, למה לא. בוא, נכין לנו עוגה. בשקט־בשקט, שאמא לא תתעורר.
הילד תלה בו עיניים.
אתה רוצה שנכין ביחד? שאל. או שאני אכין לבד ואתה רק תסתכל?
ביחד, אמר הילד.
אלקיים כבש אנחה. אז בוא ביחד, הוא אמר וכיבה את הגזייה. אני רק יורד למטה לכמה דקות, אבל נתחיל ברגע שאני חוזר. רק תהיה בשקט, כי אמא ישנה, ואל תצא לשום מקום, טוב? אני מיד חוזר. תנעל אחרי.
אין עדיין תגובות