״כפי שאתם רואים, גבירותיי ורבותיי, אלה מכתבי פיטורין של כל אחת ואחד מכם״, הוא אמר בקול שקט, ״מה שחסר בהם […]
פרק 1
חברת “פי־אס־טי פיננסיקל” הייתה אחת החברות היציבות והוותיקות באירופה המודרנית. החברה נוסדה בשנת 1998 על ידי שלושה שותפים בבריסל ומהר מאוד התרחבה למדינות אחרות. עיסוקה היה מתן שירותי אנליטיקה, ייעוץ ובניית כלים פיננסים עבור בתי השקעות, חברות בורסאיות ובנקים פרטיים. בזמנים טובים יותר היו לחברה 50 סניפים ביבשת ויותר מ־3,000 עובדים. אחרי משבר הסאב־פריים נותרו לחברה 35 סניפים ב־17 מדינות במערב ובמזרח אירופה, ובהם עבדו כ־1600 עובדים.
היה זה יום חמישי בערב בסוף חודש יולי. ערב מיוחד עבור עובדי הסניף הפריזאי של החברה הממוקם ברובע דה פאנס בפריז. הערב הם נפרדו ממסיה ז’אן מארי סְלוּ, שאחרי שמונה שנים בתפקיד מנהל הסניף זכה לקידום לעמדת סמנכ”ל תפעול בהנהלה הראשית של החברה בבריסל.
הסניף בפריז הוקם בשנת 2002 ולפני המשבר עבדו בו 40 עובדים. מסיה סלו קיבל את ניהול הסניף בשנת 2010 לאחר שפרש ממשרד האוצר. הוא התגלה כאנליסט בינוני, לצד היותו מנהל מעולה, ותוך שלוש שנים הצליח לשקם את הסניף בעזרת 12 עובדים במקום 40. בשנת 2013 היו בסניף כבר 35 עובדים, ובהם מנהל, מזכירת המנהל, מנהלי חשבונות, מחלקת משאבי אנוש ואנליסטים בדרג שונה. נוסף לכך קיבל הסניף שירותים מכ־60 קבלני משנה בתחומים שונים כמו אחזקה וקייטרינג.
וכן, האיש הזה היה גיבור הערב. הוא בן 56, נראה צעיר לגילו, ולא הרבה היה ידוע על חייו האישיים פרט לכך שיש לו שני ילדים מנישואים קודמים ושניהם בני יותר מ־20. בשנים אחרונות הוא היה במערכת יחסים עם עורכת דין, בת 47, שמבחינתה גם הוא היה פרק ב’.
רוב העובדים הפגינו עצב קל בפרידה מהאיש שתמיד היה מטופח, נעים ורגוע, לעומת הבוס החדש שנראה שונה לחלוטין.
להבדיל מסלו שהביט על העולם מגובה 185 סנטימטר, הבוס החדש בקושי חצה מטר ושבעים. ראשו המגולח הבריק כמו כדור ביליארד, כתפיו היו רחבות למדי וידיו ארוכות. לפניו חזות ים תיכונית מובהקת, והוא נראה ככתם זר בעיר האורות האלגנטית.
החליפה שלבש הייתה פשוטה, ונעליו השחורות הבריקו ודמו לנעליים צבאיות יותר מאשר נעליים אלגנטיות. שעון מכני קישט את ידו השמאלית במהופך, באופן שבו חלק השעון עצמו בגב פרק ידו. ניכר שהוא היה מתוח.
הוא הציג את עצמו בשמו: אברהם בוסרה, והוא בן 51. הוא ציין שממש לאחרונה סיים קדנציה כמנהל סניף במילאנו, וכי הוא חש כבוד גדול להיכנס לנעליו הגדולות של המנהל מסיה סלו. נוסף לכך הוסיף כי הוא משתוקק להתחיל לעבוד עם הצוות המוכשר של הסניף. לאחר שהציג את עצמו הוא נעמד ליד קיר והיה נדמה שהוא בוהה בנקודה אחת אי שם, אך מי ששם לב ראה כי העיניים שלו עוברות מאדם לאדם בין הנוכחים בחדר.
בין כל העובדים שנכחו באותו ערב היו שני אנשים שאיך לומר, לא היו כל כך מרוצים ממה שקורה – מנהלת מחלקת אנליטיקה של שוק ההון, מארי קַאלוּ (Kalu), ומנהל מחלקת כלים פיננסים ואנליסט בכיר, פול ברטייה – שניהם עבדו בחברה כבר תשע שנים. פול הגיע כאנליסט זוטר ומארי כמתמחה. בעבודה קפדנית קשה הגיעו שניהם למעמד בכיר, וכל אחד קיווה בסתר לתפוס את מקומו של סלו לאחר פרישתו. אך לא רק שהם לא אלו שקיבלו את המינוי, אלא שבכלל הביאו מנהל מבחוץ, וזה הרגיז אותם.
“הגלובליזציה והפוליטיקלי־קורקט יחסלו אותנו כחברה בסוף”, אמר פול בטון מעוצבן.
“תירגע”, ענתה מארי, “מי כמונו יודעים שזרים לא שורדים כאן הרבה זמן”.
“נקווה שכך יהיה”, ענה פול וחייך.
שניהם היו עדים לפעם הקודמת שבה מונה מנהל זר לסניף. תקופת הניהול של המנהל מספרד, סניור חורחה מוניוז, נמשכה חודשיים בלבד. מוניוז, בן 27 באותה תקופה, בוגר יל, היה מינוי הנחתה. הוא היה אחיין ובן טיפוחיה של האישה הכי חזקה בחברה, מנהלת סניף מדריד, ג’ולייטה מאריה נונייס. במהלך “תקופת המלוכה” של המנהל הצעיר לא היה יום אחד שבו הגיע לעבודה בזמן או במצב של פיכחות ולכן, חודשיים אחרי, הדודה הכול יכולה בעטה אותו החוצה מהחברה. כך הגיע מסיה סלו, ומאז לא היו עוד ניסיונות למנות מנהל זר לסניף הפריזאי.
שבוע העבודה הראשון תחת הבוס החדש לא הביא איתו שינויים גדולים והעובדים כבר התחילו להתרגל לרעיון שהשד לא כל כך נורא, כנראה. הבוס החדש היה מגיע למשרד לפני כולם, אפילו לפני המזכירה, מדאם דּוּפוֹ, שעבדה בחברה בתפקיד זה מיום פתיחת הסניף. מרגע כניסתו למשרד ועד שעה אחת בצוהריים איש לא ראה אותו יוצא. בשעה אחת בדיוק אברהם בוסרה היה יוצא ממשרדו וחוצה את הכביש לכיוון בית קפה קטן, שם היה מבלה חצי שעה של הפסקה באכילת כריך, בשתיית קפה ובדפדוף בעיתון. את ההפסקה היה מסיים בסיגריה וחוזר למשרד עד השעה שש בערב. החיים במשרד התנהלו בצורה משעממת למדי.
כעשרה ימים אחרי כניסתו לתפקיד זימן הבוס החדש את כל העובדים פרט למזכירתו, וקרא להם להתכנס בחדר ישיבות בסיום יום העבודה לשיחת מוטיבציה. לכל עובד מקום ישיבה שנקבע מראש עם שמו, ועל השולחן הגדול, מול מקומות הישיבה, היו מעטפות עם שמות העובדים. לאחר כמה משפטים קצרים ביקש אברהם בוסרה מעובדיו לפתוח את המעטפות. שקט כבד השתרר בחדר. בוסרה קם ממקומו והחל לדבר:
“כפי שאתם רואים, גבירותיי ורבותיי, אלה מכתבי פיטורין של כל אחת ואחד מכם”, הוא אמר בקול שקט. “מה שחסר בהם זה רק תאריך וחתימה. אני לא יודע מה היה נהוג כאן לפניי, אבל זה נגמר. בקצה החדר ישנה ערמה של ספרונים. זהו התקנון החדש של הסניף, המפרט כללי עבודה, שעות עבודה ומנוחה, קוד לבוש, תקנון למניעת הטרדה מינית ועוד. עליכם ללמוד אותו בעל פה. יש לכם תקופת חסד עד סוף החודש. מתחילת החודש הבא, מי שלא יעמוד בתנאים המפורטים יקבל את המכתב הפיטורין חתום עם תאריך. שיהיה לכם ערב נעים. יום העבודה מתחיל מחר בשמונה וחצי בבוקר”.
בסיום דבריו יצא בוסרה מחדר הישיבות. העובדים החליפו ביניהם מבטים המומים ונותרו פעורי פה.
אין עדיין תגובות