אני מסוגל לכתוב "אני אוהב אותך". להגיד זה כבר סיפור אחר. המילים נתקעות, משהו לא זז בפנים. היא שאלה מה […]
אני נמצא בטיפול פסיכולוגי כמעט שנתיים.
מהמקום שממנו באתי זה לא עניין של מה בכך. בילדותי ובנעוריי לא הכרתי אנשים שהלכו לפסיכולוג. אם עלה כבר המושג פסיכולוג הרי שהוא עלה בהקשר של פסיכי. פסיכי הולך לפסיכולוג. אני פסיכי? לא, אני לא פסיכי, אבל הרגשתי שאני הולך להיות כזה, אז הגעתי לפסיכולוגית.
– שלום נחום.
– שלום.
– למה אתה כאן? מה הביא אותך להגיע לטיפול?
– תראי, אני שנה לבד וטוב לי, ולא טוב לי שטוב לי. אני מפחד להתרגל ללבד הזה. זה לא שאני מנותק לגמרי, אני רואה מדי פעם חברים, אבל זה בדרך כלל ביוזמה שלהם. אם יש משהו שמעט מפריע לי זה שלמרות שיש בי יצר מיני אני לא יוצר קשר עם בחורות. אני משתדל להיות לבד. זה שקט לי, אפילו נעים, אבל מפחיד אותי.
– מה מפחיד?
– הלבד לא מפחיד אותי. המילה ערירי מפחידה אותי, ואם אמשיך בקצב הזה נראה לי שלשם אני אגיע.
– תדייק לי את ההבדל בין לבד לערירי.
– לבד זה מבחירה. ערירי זה מצב קיים שאין לך שליטה עליו.
– אני מבינה.
– לכן גם היה חשוב לי להגיע לפסיכולוגית ולא לפסיכולוג. אם אני רוצה לברר מה הבעיה שלי בקשר עם נשים, אז כדאי שאני אעשה זאת מול אישה ולא מול גבר.
– למה? מה הבעיה לעשות זאת מול גבר?
– על מה אני אדבר עם פסיכולוג? אולי גם הוא דפקט ביחסים עם נשים? מה אני יודע עליו? אני יודע מי יושב מולי?
– ולגביי, אתה יודע מי יושבת מולך?
– לא, אבל את אישה. גם אם אני לא יודע עלייך כלום, אחרי הכל את עדיין אישה, וכאן הבעיה.
היא מהנהנת בראש בהבנה.
אחרי סיבת ההגעה הגיע שלב האינטק, שזה בעצם ראיון קבלה. מה אתה, מי אתה, מי ההורים שלך וכו’. לפני האינטק היא מסייגת שבסופו אם היא תחליט שהיא לא יכולה לעזור לי אז למעשה לא יהיה טיפול. אני חושב על זה שהכי עלוב זה להגיע לפסיכולוגית שמודיעה לך בסוף פגישה שאפילו לטיפול אתה לא מתאים. אני מתחיל באינטק. אני מרגיש כמו בראיון עבודה. אני צריך לספק סחורה ומסוג טוב. גדלתי בקריות, בקריית ים. ההורים שלי עלא כיפאק, אין טענות. שתי האחיות שלי גם הן בסדר, אין אירועים מיוחדים, אין טראומות, הכל רגוע. הסביבה שבה גדלתי גם טובה. הייתי ילד שחי בספרייה העירונית וחולה כדורגל. היא פולטת צחוק. זה מצחיק אותה. מבחינתי זה סימן טוב.
– מבחינה משפחתית והסביבה הכל סבבה, אבל הבעיה שלי היא ביחסים עם בחורות. אף פעם לא היו לי מערכות יחסים ארוכות. אני דפקט בקטע הזה, אני מודה. אני מתאהב וזה תמיד נמשך חודש־חודשיים, ואז כשזה הופך למשמעותי אני פתאום נבהל ומתחיל לחרבש את הקשר.
– מה זאת אומרת לחרבש? באיזה אופן?
– אני נעלם ונאלם. מראה חוסר עניין למרות שיש עניין.
– למה?
– לא יודע. אני עושה הכל כדי לדפוק את הקשר. לבסוף לבחורה נמאס והיא עוזבת. אני לא מרגיש הקלה אלא להפך, אני כועס על עצמי ומתאבל. ככה עוד מספר חודשים עד לקשר הבא. לא יודע למה זה קורה לי. לא יודע למה אני עושה את זה, אבל מהפעם האחרונה עברה כמעט שנה כי פשוט נמאס לי מהרוטינה הזאת. אני מעדיף לא להיות בקשר ולא לסבול.
‘לא להיות בקשר ולא לסבול‘, כך היא מהדהדת לי.
אני מהנהן. נוצרת שתיקה של מספר דקות. אני לא יודע איך לפרש את השתיקה הזאת. זה טוב? זה רע? אני לא מעניין? מה אני אמור לעשות עכשיו? לזרוק איזה נושא? לא יודע מה לחשוב. היא מבקשת פרטים על הילדות שלי ועל הוריי. לאורך כל האינטק התגובות שלה מדודות, יבשות, צנוניות משהו. זה קצת זר לי, אבל מה אני מבין בטיפול? אולי ככה צריך להיות.
היא נראית בערך בסוף שנות ה-30 לחייה. עיניים ירוקות, שיער שטֶני מתולתל, רזה, גובה ממוצע, כמטר שישים וחמישה. היא יושבת בשיכול רגליים, נדה בראשה, ומדי פעם רושמת לעצמה משהו. אני בן 28, עיניים חומות, שיער שחור, מלא, גובה מטר שמונים, יושב רכון מעט ותוך כדי דיבור מנסה לפענח את הנהוני ראשה.
פגישה וחצי נמשך האינטק. היא שואלת ואני משתדל לענות בהרחבה. עכשיו שוב שתיקה. אני מסתכל עליה, נשען אחורה ומרגיש עירום ועריה. נו, יאללה, תפעילי עיני רנטגן ותגידי מה את רואה בי. שימי על השולחן את מה שדפוק בי ותודיעי לי בסוף אם אנחנו נעבוד יחד או לא נעבוד יחד.
היא נוטלת את הדף, מחייכת מעט, ואז אומרת לי ששיטת העבודה שלה היא פסיכולוגיית המעמקים. כלומר לצלול ולחזור אחורה בזמן. לגיל צעיר, שם הכל נמצא. משם ניתן להבין דפוסי התנהגות ולנסות לשנות אותם. היא מסבירה לי שהטיפול תלוי בי. בתכנים שאני אביא, במה שארצה לחשוף. עם זה אנחנו נעבוד. אני נרגע מעט. אני מבין שהיה לי אינטק טוב, התקבלתי.
כשאני יוצא מהפגישה אני חושב לעצמי שאני לא רוצה את הטיפול הזה. אין לי כוח לבלבולי מוח. מה אני צריך את זה? דיברתי דיברתי דיברתי, ומה עכשיו? אני מרגיש יותר טוב? מצד שני, אני אומר לעצמי שזה בדיוק דפוס ההתנהגות שלי. להתחיל קשר ולחתוך. הרי אם היא הייתה אומרת שהיא החליטה לא לעבוד איתי הייתי פגוע ומקלל אותה ואת כל מה שקשור אליה. אני מחליט להתמיד בקשר הזה. ניתן צ’אנס, ללכת תמיד אפשר.
בחרתי אותה באופן אקראי. אני לא מכיר פסיכולוגים ולא מכיר אנשים שהולכים לפסיכולוג והתביישתי לשאול. הקשתי בגוגל ‘פסיכולוגים בגוש דן’. על הדף הראשון מיד דילגתי. אלה ממומנים שצועקים ‘אני פה!’ אני מעדיף את הדפים הפחות רועשים. בעמוד 4 נתקלתי בשם שתפס לי את העין. שם המשפחה שלה היה כמו שמו של שדרן רדיו שאני אוהב. תהיתי אם יש קשר ביניהם, וחשבתי שאם אני אוהב אותו אז גם אוהַב אותה. זאת לא חשיבה כזו מושכלת, אני יודע, אבל זה מה יש.
בפגישה השלישית עדיין דיברתי על הבית, ברביעית כבר לא היה לי מה להגיד, שתקתי. לא הייתי מודע לזמן. שעון הקיר נמצא מעל ראשי ואני בהיתי וייחלתי שמשהו יקרה. שעמם לי שבא לי למות. שרתי לעצמי בראש שירים מטופשים. ‘בואי נהיה הזוג הזה’. בין השתיקות היא מדי פעם חייכה ושאלה מה עובר לי בראש. נזכרתי שהיום זה יום ההולדת שלי ואמרתי לה. היא נראתה מופתעת ואמרה בכעס, ‘אתה שותק 49 דקות ואז בחצי הדקה האחרונה, כבדרך אגב, אתה אומר שיש לך יום הולדת? אנחנו צריכים לסיים!’
לפני שיצאתי היא קראה בשמי. הסתובבתי אליה, היא חייכה ואמרה ‘מזל טוב’.
‘תודה’, חייכתי בחזרה.
אין עדיין תגובות