החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרחי גרניום אדומים

מאת:
הוצאה: | 2015-03 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

אשרת, גיבורת פרחי גרניום אדומים, אישה שהקדימה את זמנה, מצליחה בתבונתה הנשית לחדור למחוזות שאך לגברים דריסת רגל בם. היא ובעלה דאוד חווים את חטיפתה המסתורית של בִּתם פארה בת השתים־עשרה, ומאותו רגע משתנים חייהם מן הקצה אל הקצה. אשרת מנסה להחזיר את בתה בכל דרך אפשרית, ומציאות החיים, המנותחת על ידה באִזמל חד חסר פשרות ובביקורתיות, מתחלפת בים של רגשנות האופיינית לתרבות הפרסית.

בספר שזורים הוויי חיים והשקפת עולם פרסיים־יהודיים. יחסי הכוחות הטעונים בין המינים מוצגים במלוא עזותם לעיני הקורא, ועמם גם המגבלות החברתיות הנוקשות המתבקשות. פסיפס הדמויות הצבעוניות, התרבויות, הדתות והאמונות התפלות המלוות את הגיבורה על כל צעד ושעל, רוקם דמות יוצאת דופן בעלת נופך וניחוח מיוחדים במינם, ואלו שזורים בסיפורים, המתארים אורח חיים ססגוני, עצוב ואף משעשע…

שמשון סולימן, יליד שנת 1954, בוגר אוניברסיטת בר־אילן, עוסק בחינוך יותר משלושים שנה בתפוצות ישראל. אב לשישה, מתגורר בממפיס שבמדינת טנסי. זהו ספרו הראשון.

"כשנחת כתב היד של שמשון בתיבת הדואר האלקטרוני שלי, היטב ידעתי כי

לא במקרה נשלח אליי. נדמה שהייתי צריכה ללוות את אשרת האמיצה במסעה,

ללמוד ממנה, להזדהות עם אי ויתורה ועם אמונתה, ובעיקר לחבקה בשעה שחשתי צורך בכך. המחבר יצר דמות גיבורה מצוינת, המביאה בגוף ראשון את הסיפור, עובדה המעבה את הנאת הקריאה.

"כתיבתו של שמשון סוחפת ללא שליטה. השפה הגבוהה משתלבת בתקופה

המוקדמת, ובין תיאור מטיב אחד לאחר למדתי על אודות התרבות הפרסית. רבות נכתב על חטיפות ובהשראתן, אך ספר זה נכתב אחרת, ומעבר לסיפור העלילה והמתח הוא מעניק לקורא לא מעט מתנות חיים."

טל איפרגן, עורכת הספר

מקט: 4-86-1060
מסת"ב: 978-965-534-583-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

הוא הביט בריכוז בנעשה על הקרקע, מבעד לזגוגית המטוס. הגשם שירד זה מכבר שטף את האבק. האספלט נצץ וסנוור באור השמש האביבית, הכול נראה זך ובהיר. אָשָד ניסה לגמוע פרטים רבים ככל האפשר בעת ובעונה אחת. הוא הבחין בסמן הטיסה ששיכל את ידיו בעזרת שני מקלות כתומים זוהרים, מנגד הבחין בשני אוטובוסים שצבעם כחול־לבן, הנוסעים לאטם לכיוון המטוס. הנהג ניסה לתמרן צי עגלות שנשרך בעקבותיו לכיוון כנפי המטוס. המטוס נע קדימה ונזרק שוב לאחור ונעצר באחת. הוא שמע את הרחש שעבר בין הנוסעים שבסופו נשמעו אנחות רווחה. אשד הביט בשעון שעל ידו כששמע את הקברניט מכריז באנגלית, "השעה המקומית היא שתים עשרה ושלושים, ולא אחת ושלושים לפי שעון טהרן." אשד מיהר לכוון את שעונו לזמן המקומי. הזמן הקודם לעולם לא יהיה קיים עוד עבורי, חלפה מחשבה במוחו. אני צריך להתרגל לזמן החדש בארץ החדשה. בפעם המי יודע כמה ביממה האחרונה, הוא בדק אם אכן הקופסה עם הצמיד והשרשרת מונחים בכיס הפנימי של חליפתו הכהה. הוא ידע בדיוק מה עליו לומר לרשויות שדות התעופה לכשיגיע לאשנבי הבידוק. הוא יכול להיות אסיר תודה לאמו, בדיעבד, על התעקשותה שילמד את השפה האנגלית, שכן הדבר ישמש אותו עכשיו מעשית בפעם הראשונה. כעת הוא בוש שנלחם בה ובשפה הזרה, שאף לא אחד מחבריו או איש בסביבתו הקרובה למדו או דיברו בה, מה גם שהטיח בפניה שהיא עצמה לא יודעת אותה, ולכן מדוע היא מתעקשת שהוא יידע? למרות התערבותו של אביו, ידה של אמו עדיין היתה על העליונה. עמידתה על דעתה היתה בלתי נהירה לו באותם ימים. חלפו במוחו כל אותן עשרות הרצאות המוסר שהצליפה בו, כמעט בלחש, כשפיה קמוץ שלא כהרגלה, כשלחלוחית מכסה את עיניה הרציניות והכועסות, כולאות את הדמעות בכוח בתוכן. דמעות התחינה שעמדו בעיניה, היוו ניגוד ברור לכעס ולתסכול שאותם שידרה. בתת הכרתו ידע מעבר לכל ספק וויכוח, שעליו לציית! אף מבלי שיכול היה לתת לעצמו הסבר הגיוני לדבר. היא הכינה אותו לקראת היום הזה בנחישות ובהתמדה, עובדה שחלחלה במוחו אט אט. הוא צעד, עקב בצד אגודל, בעקבות שאר הנוסעים שירדו לאטם בגרם מדרגות המטוס, ופנה לעבר האוטובוס שהמתין להם בסמוך.

'ברוכים הבאים לישראל' — קידמו את פניו אותיות באנגלית, ולצדן אותיות עבריות מרובעות, כשפסע לעבר בית הנתיבות. הזקיף שבאשנב הבידוק, הביט בו בחטף וסימן לו לפנות לעבר חדר צדדי. שם הוא סיפר לזקיף אחר את סיפורו בקיצור נמרץ. הוא הדגיש שברצונו להיכנס לארץ כעולה חדש. הזקיף שישב בתחילה בשוויון נפש, עזב בלי אומר דבר את עמדתו, וחזר לחדר לאחר זמן מה בלווית קצין. אשד חזר מחדש על סיפורו בפני הקצין. היתה בידו כתובת סבו וסבתו בארץ, על גב מעטפה לבנה שעליה התנוסס בול וכתובת ישראלית. בתוכה מכתב שנכתב לדודתו המתגוררת בשירז. הקצין הביט באשד, מדד אותו בעיון מלמטה למעלה בעיניים חשדניות. אשד היה גבוה ורזה. שערו החלק שלרוב היה מסופר בתספורת קצרה ומסורק בקפידה, נפל עתה על מצחו בחן. הוא הישיר מבט שליו לעבר הקצין, בעיני שקד גדולות. השוטר שתר במבע עיניו אחר שמץ של חולשה, של חשש או של חוסר ביטחון, לא גרם לאשד למעוד. הוא נזהר מלספק לשוטר את אשר חיפש. הוא לא השפיל את מבטו בתחינה או ביראה, למרות המבט הנוקשה. אשד עטף את פניו בחיוכו הרך, תוך ידיעה ברורה שאין לו מה להסתיר. היתה בו תחושה בסיסית שהגיע הביתה. סיפוריה של דודתו גוֹהָר, אחות אמו משירז, על נס עליית היהודים לארץ החדשה לאחר שנות גלות ארוכות, יחד עם השקט הפנימי שהקרינה, הזכירו לו במעומעם את אמו בשעה שעמדה מולו בתחנת הרכבת, הביטה בו ולחשה, "אל תשכח להשתמש בחן שלך, לא קל לאף אדם לעמוד בפניו." חיוכו הבליט עתה גומת חן עמוקה שהיתה חקוקה בלחיו האחת והדגישה ילדות בלתי מחוקה, תמימות וביישנות בסיסית, שסייעו למתבונן מהצד לתת בו אמון. הקצין הזמין אותו לשבת ויצא מהחדר בלוויית השוטר. גם לאחר שאשד הצביע על שמה של אמו החרוט באותיות עבריות על צמיד הזהב ועל צדו הפנימי של תליון שהשתלשל משרשרת זהב; גם לאחר שפתח את הסוגר העדין של התליון והציג את תמונתם של סבו וסבתו לראווה, והסביר את העובדה שהם מתגוררים בארץ, לא נחה דעתם. לבסוף, לאחר דיון עם עצמם, גמרו אומר להנפיק לו ויזת שהייה למשך שלושה חודשים בלבד, שבמהלכן יהיה עליו להסדיר את ענייניו עם רשויות ההגירה בארץ. אשד קיפל באטיות את המכתב שנתנו בידו, הודה להם בנימוס ושם פעמיו לעבר מסוף המזוודות. במונית השרות שהסיעה אותו לירושלים הוא שמע שפה חדשה שנעמה לאוזנו בצורה מפתיעה. נוסע שישב לצדו היה מופתע והביט באשד, כלא מאמין, כשאשד השיב לו בשפה האנגלית.

"חשבתי שאתה ישראלי," אמר הנוסע באנגלית רצוצה. אשד חייך את חיוכו החינני והפנה את ראשו אל עבר הנוף המתחלף. הוא התכנס בתוך עצמו, אותת לסביבה על כך שאינו מעוניין להמשיך ולנהל שיחה מעמיקה נוספת. הנוף המישורי התחלף במהירות בגבעות המכוסות בעצי אורן נמוכים, שצמחו בינות לסלעים, ובאדמת טרשים רטובה שהבהיקה תחת קרני השמש. נחש המכוניות התפתל לאיטו במעלה ההר, ובצל העצים שלצד הדרך נראו שלדי שריוניות ישנים, חסרי גלגלים, שנצבעו בצבע אדמת חמרה. מישהו כנראה ניסה לשמרם ולהציבם כאן מסיבה עלומה, חשב לעצמו. הנסיעה התארכה מעל המצופה. לאשד נראה שהנהג והנוסעים מכירים זה את זה כמכרים שנועדו לפגישה משפחתית יזומה. הנשים מעורטלות השרוול ישבו בנינוחות סמוך מאוד לגברים, והתנהלותן הבטוחה והחופשית הזכירה את שראה רק בסרטים.

קשר העין הישיר בין המינים היה מוזר עבורו שבעתיים, ההתרסה שבמבטים חצתה גבולות אסורים, כמו נפלו חומות הבושה והכבוד בין המינים, אמר לעצמו. במעלה ההר באחד מעיקולי הכביש הצר, נגלתה העיר באחת, לבנה וזוהרת. אך מיד שבה ונעלמה ואז התגלתה שוב במלוא הדרה בעיקול הכביש הבא. ירושלים אינה דומה לשום מקום אחר שהכיר, כך חשב.

את הערב הראשון החליט אשד לנצל במלואו. הסקרנות וחוסר השקט הם שהניעו אותו. הוא הניח את חפציו בחדר שבמלון. לאחר התרעננות קלה, החליף את בגדיו ויצא להכיר את סביבתו הקרובה. לפי עצת פקיד הקבלה הוא צעד לאורך רחוב 'שלומציון המלכה' וממנו הגיע למדרחוב 'בן יהודה'. הוא לא נזקק לסיוע מסביבתו, המפה המקופלת שבידו סייעה לו למצוא את דרכו בקלות. הוא הופתע מכמות האנשים שברחוב. השוויון הגמור בין המינים הפתיע וריגש אותו בו זמנית. המין הגברי אינו השולט הבלתי מעורער ברחוב, ציין לעצמו. באורח מפתיע הוא לא הרגיש זר. הוא שם לב שכל אחד עוסק בשלו. הוא שמח שאינו מעורר תשומת לב מיוחדת. הוא חייך לעצמו, ביקש להמשיך לחייך עד לרגע שבו הסביבה תיווכח לעובדת חוסר שליטתו בשפה העברית, דבר שהפתיע מחדש את אלה שבאו עמו במגע עד עתה, מפקיד הקבלה ועד מוכר הפלאפל. הם לא יחסו רצינות לדבריו. למרות שהסביר באנגלית שאינו דובר עברית, המשיכו בשלהם ושוחחו עמו בעברית, כמו חשבו — הנה עוד אחד חומד לו לצון. אבל מיד עצרו מעבודתם לשבריר שנייה, נכלמו משהו, למרות שעיכלו שאינו משטה בהם. הם ניסו לשניות ספורות נוספות לזהות את המבטא הזר באנגלית, מבטא לא ברור שהתנגן בפיו, אבל ככל הנראה נמלכו בדעתם ולא רצו להסתכן בחוסר נעימות נוסף, לכן ויתרו והניחו לו לנפשו. הסמטאות הצרות הזכירו לו במעט את מרכז העיר יָזְד, העיר בפרס שבה נולד וגדל. אוויר הערב הצח של ירושלים עמד בניגוד לריח השפכים, אדי הצחנה ונחילי הזבובים שבעירו, כאן טובל הערב בערבוב של ריחות שהשולט בהם הוא ריח מאפה בקינמון. ריח שיש בו מן השמחה. ירושלים עוררה בו רעננות ומרץ חדשים. הוא מצא את עצמו מסתובב בסמטאות, יצא וחזר כל פעם מחדש אל המדרחוב ששבה את לבו. הוא לא ידע להחליט אם היו אלה החנויות המעוצבות, הריחות, העוברים והשבים, או חוסר ההמולה הלוחצת שהשרו עליו ביטחון לצעוד נינוח ושליו, במקום הבלתי מאיים הזה…

קול מואזין רחוק הקיץ אותו באחת מהשינה נטולת החלומות, הוא הביט סביבו, לרגע קשה היה לו להחליט האם הוא נמצא בחלום או בהקיץ. בטנו התכווצה, עיני אביו האדומות מכעס ניבטו אליו לרגע, כמו בכל בוקר שבו העיר אותו בנגיעות גסות לתפילת הנָאמָז של הבוקר, תפילה שנכפתה על כל בני הבית. את הנשים דרבנה לקום נֶנֶא בּוֹזוֹרְג (האמא הגדולה — הסבתא), ואת הילדים העיר אביו. אך המראות והריח האחר, איששו את עובדת הימצאותו בירושלים ולא ביזד, ורווח לו באחת. הוא נשאר עוד זמן ארוך שכוב פרקדן על המיטה הרחבה. הוא הניח את זרועותיו תחת ראשו, הביט בתקרה והריץ בראשו את המאורעות ששינו את חייו מקצה לקצה, בחודש האחרון. האם היה רוצה לשוב ולהיות אשד של אז, המועמד ללמוד מדעים מדויקים באוניברסיטת טהרן? הבחור שמשפחתו התפארה בהישגיו והועידה לו עתיד מזהיר של מהנדס בכל מחיר שיידרש? עיניה של סבתו, עיניים שלא נסתר מהן דבר, הביטו אליו כאומרות וחוזרות ואומרות לבנה — לאביו, "אל תאמין ליָהוּד הזאת, גם אם תבטיח לך אלף הבטחות." ובנה פוסח על שני הסעיפים, בין חובת הנאמנות ללא גבולות לנֶנֶה בּוֹזוֹרְג, אמו, לבין הכמיהה להכרה, לאהדה, לרצון להאמין שהנה, כחלוף השנים, אשתו קיבלה אותו, הסכינה עם מצבה ואולי אף יזכה ממנה למעט אהדה, אם לא אהבה של ממש, עליה חלם. אהבה כמו בימים הרחוקים שבהם מכר פָאלוּדֶה בשוק הגדול של שירז. יכולתי לשכב כך כל היום ולחבר את פיסות חיי לתמונה אחת גדולה ומעיקה, חשב. הוא השתהה על העובדה שאמר את שאמר לעצמו, הפעם באנגלית ולא בפרסית.

בתיק צד, שאמו רכשה עבורו לקראת לימודיו, הכין אשד את הדברים שידע שיסייעו בידו לקראת הפגישה המרגשת עם אוֹמִיד. בירור קצר אצל פקיד הקבלה במלון, הבהיר לו שאין מספר טלפון תחת השם אומיד שֶקוּ. הוא חשב שקשר טלפוני מוקדם עם אומיד יכול לסייע מאוד. למזלו, גוהר הפקידה בידו את כתובתו של אומיד, 'כובשי קטמון' מספר חמש עשרה, דירה שלוש. הוא גם הבין ממנה שאומיד הוא דודו מצד אמו. הוא המעיט להכביר בשאלות הבהרה כששוחח עם גוהר. שטף העובדות המהיר והמסחרר שבו הוצף, כקורא שמנסה לבלוע המון מידע תוך זמן קצר, מידע שאולי עומד להיעלם, יחד עם סערת הרגשות המובנת שגוהר היתה נתונה בה, לא הותירו לו מקום לקלוט פרטי פרטים, מעבר למה שאפשר המעמד. כל כך הרבה שאלות התרוצצו במוחו ונותרו עדיין חסרות מענה, כך שהשאלה מי הוא אומיד בדיוק, ומה צופן בחובו עברה של אמו, למרות שהיו אלה שאלות קריטיות וחשובות, עדיין היו אלה שאלות שוליות ביחס לבליל השאלות האחרות שהתפתלו במוחו כאצבעות תמנון המרפות ואוחזות מחדש כצבת. לכן, באותו מעמד הקשיב וגמע את המידע לתוכו, מפחד שרגעי החסד יחלפו וגוהר תסכור את פיה. הוא שהה אצלה יומיים תמימים, בהם הביטה בו בשתיקה רועמת, כשהיא בוהה בו מבעד למשקפיים עבי זכוכית ומעיניה נושרות דמעות שלא טרחה אפילו להספיג. כל אותה העת ליטפה את פניו, הביטה אל תוך עיניו, או נגעה בכפות ידיו הגדולות, תוך מלמולי אהבה הזכורים לו מימי ילדותו, בניב השירזי, ניב שלא היה מובן לו. עד שלפתע אזרה עוז והחלה לגולל לפניו את סיפור חייו, שנבע ונשפך ממנה כמו גלי ים המתנפצים בעוצמה על חוף סלעי והותירו אותו עייף ופצוע. אומיד הינו חוליה נוספת לקראת המשימה העיקרית שעמדה בפניו, חשב. הוא לא הבין עדיין מדוע אמו בחרה להפתיע אותו בדקה שעמד לעזוב ללמוד באוניברסיטת טהרן. גם אז גילתה טפח וכיסתה טפחיים. היא לא היתה מוכנה לפרט כיצד ילדה, נערה יהודייה, מתחתנת עם מוסלמי ושמה מאחור את חייה, כמו היו אפרה של סיגריה כבויה. בפרץ הבלתי נשלט, בלי שהות, בנמהרות שכזאת, הטיחה עליו את תמצית חייה כמי שכפאה שד. הרכבת שעמדה לעזוב המתינה בתחנה. היא לחשה באטיות, "אשד, תקשיב לי טוב, בתחתית המזוודה תמצא חבילה שתענה על שאלותיך." זכור לו שהיא הביטה מעבר לכתפו במורא שלא ידע שקיים בה. "אל תשאל שאלות נוספות. הנה, אני רואה את אביך, תבטיח לי לבצע את כל מה שכתבתי לך שם, אני מתחננת!" היא הביטה לתוך עיניו בעיני השקד הגדולות שלה, שהיו הפעם עמוסות בתחינה והתרוצצו בחוסר שקט. "אשד, אל תשכח," הוסיפה במהירות, "שמך, עליו התעקשתי, הוא ראשי התיבות של הוריי, לאמי קראו אֶשְׁרַת ולאבי דָאוּד. בחרתי את שמם שיהיו עמי בכל יום כדי שאוכל להמשיך הלאה." כששאלתי מה יהיה אתם, עצמה את עיניה כאומרת 'אני לא קיימת עבורך'. "סע לחיים האמתיים המחכים לך," לחשה, "תבטיח לי." היא לחצה את זרועו בחוזקה באצבעותיה.

"אשד, אל תביט לאחור, אני לא קיימת עבורך. אל תשכח שאתה יהודי, נולדת לאם יהודייה, דבר שילך אתך לעולם, לא תוכל לברוח מהיותך יהודי, מי שנולד יהודי מת יהודי! תשתמש מעתה בחן שלך, בחיוך הרחב והמידבק שלך," היא ליטפה את פניו בעיניים חמות וראשה מוטה בתחינה, "אל תשכח, קשה לאנשים לעמוד בפניו, בפני חיוכך, איש בעצם לא יכול לעמוד בפניו." כשאביו הגיע ועמד ביניהם, הוא שמע את המילים האחרונות שאמרה. אומיד התפלא על אלה המילים, מעולם היא לא יחסה חשיבות ליופיו ולחינו של האדם. אביו המתנשף, שכרטיס הנסיעה אחוז בחוזקה בידו ועיניו מתרוצצות לכל הכיוונים, הרגיש כאילו הוא נכנס לאינטימיות שבין אם לבנה, כמו חודר היה לד' האמות שלהם, מקום שחלם שיזכה לדריסת רגל ולו הזעירה ביותר. וכעת, אביו, שלא היתה זכורה לו הפעם האחרונה בה כרך את זרועותיו סביבו, אחז בו בצורה גולמנית כמו נוגע בזר ולא בבשר מבשרו, הצמיד אותו אליו בחוזקה לדקה ארוכה. אשד חש את כתפיו הנוקשות של אביו מול חזהו, ואת ריח זיעתו המהול בפחד. אשד החל להבין משהו מהיחסים המוזרים בין הוריו, דבר מה שהוסתר ממנו. הוא עיכל לרגע שהיתה זו טיפה של הבנה בים עצום של חוסר הבנה. כשכבר ישב בקרון והרכבת החלה לנוע, הוא הביט בהוריו העומדים על הרציף, שני גופים לא מחוברים, נטועים כדחלילים עזובים בערוגה המכוסה בשכבה עבה של קרח. אביו נראה לפתע מבוגר ושחוח מעט, כמעט פגיע. אניצים דלילים מבלוריתו המפוארת התנופפו לכל עבר ברוח הפרצים שברציף הפתוח, חיוך חיוור עטף את פניו והבליט את גומת החן. אשד מעולם לא הבין מדוע קוראים כך לחור הזה בלחי האדם, במיוחד אצל אדם כאביו שעיניו נוטפות אש וחריצי זעם מעטרים את מצחו דרך קבע. דווקא את אות הקין הזו ירש ממנו, תהה. לעומתו, עמדה אמו, גאה משהו, כאומרת 'אותי לא תנצחו'. היא הביטה אליו ועיניה כמו רוצות לומר לו דבר מה נוסף שלא נאמר. עכשיו הוא ידע שאולי לעולם גם לא ייאמר. המראה, בו ידה הונפה בצורה מוגזמת, נצרב במוחו ולא הניח לו בכל פעם מחדש, היד השלוחה אל על רצתה להביע ולומר דבר. ידה המונפת גילתה טפח מעור זרועה הצח. כף ידה חסרת הקמיצה והזרת שבה המשיכה ונופפה לו לשלום, נפתחה ונסגרה שוב ושוב. מעולם לא חשפה בפני זר את כף ידה בעלת האצבעות החסרות, ועתה עשתה זאת בראש חוצות, במפגיע, מבלי להתבייש או להירתע. מה היא רצתה לומר לי? חכך במוחו, אך שוב ללא הצלחה. הוא מצא עצמו שואל בקול, 'מה הניע אותה הפעם להשתמש ביד הפגועה עם האצבעות הגדומות, אותן דאגה תמיד להסתיר, כמו היו אות קלון שנשאה ורצתה להעלים ולשכוח?' הוא נשען לאחור, הביט בנוף החולף במהירות על פניו. גלגלי הזמן החזירו את מחשבותיו לימים רחוקים. הוא ניסה למצוא רמזים וסימנים מהעבר, שיכולים אולי לשפוך אור על הטלטלה שעבר. הוא אימץ את מוחו, במטרה להיזכר במאורע שגרם לאמו לאבד את אצבעותיה אך לשווא. החיוך שאביו פיזר, עלה כאד מול עיניו, בשעה שעמד בדוכן שלו שבשוק כשרצה למשוך קונים ובמיוחד את הקונות, לקנות כוס מהפַאלוּדֶה הקר שמכר, חיוך משובב נקשר לפניו והאירם באור אחר. אבל באחת המראה המחויך של המוכר המחויך התחלף באב אחר, מריר וכעוס, ברגע שחלף ועבר על סף ביתו. כמו היה אביו שני אנשים שונים הכלואים בגוף שלם אחד. גם פניה של אמו השתנו ונצבעו בגוון אחר ברגע שחזר אביו. אמו פסעה בלחש, זהירה, עצורה. מאמא מלטפת, מספרת, אוהבת, השרה שירי ערש בשקט, שגופה כאן אך נפשה ועיניה נוהים למקומות אחרים רחוקים, הפכה לגוף חי־מת הנע כצללית בתוך ביתה שלה. הוא המשיך לקשור את שרוכי נעליו, הביט בשעון שעל ידו וידע שעליו למהר ולרדת לארוחת הבוקר. במעלית שהובילה אותו לקומת הקרקע, חזרה אליו היד הגדומה של אמו שהזדקרה כדגל. הוא הביט במראה שבמעלית, ממנה השתקפה דמותו לכל אורכה. הוא קרב את פניו וחקר את עיניו, ראה בהן את עיניה של אמו, התעמק בהן כדי לפענח את המסר שהניחה בידו בתחנת הרכבת, אך ללא הצלחה. הוא מדד את בבואתו לכל אורכה ויצא מהמעלית.

נהג המונית שהסיע אותו לכובשי קטמון מספר חמש עשרה, דיבר בקולניות והטריד בו את הרוגע. הוא ייחל לרגע שהנסיעה הזאת תגיע אל סופה. גם כשהמונית נעצרה, הוא לא הבין שהגיעו. הוא המשיך לשבת עד שהנהג סימן תוך כדי דיבור שהם הגיעו ליעדם. הקלילות שאפפה אותו אמש התחלפה עתה בכובד ובלאות שתפסה באיבריו. הוא נזכר במפגש שלו עם דודתו בשירז, גם שם כמו היום אחזו באיבריו לאות וכובד. הוא נזכר עתה שוב בפגישה ההיא, בה בלט לעין ההבדל הכל כך שונה בהתנהלותן של שתי האחיות. הפתיעו אותו המשקפיים, שדרך עדשותיהן העבות נראו עיניה של גוהר זעירות, כשני איים רחוקים בים לבן. כמו בשירז גם כאן הוא חש שלמרות העייפות והכובד, היתה בו את אותה תחושה של חום נעים המתפשטת לאטה בתוך נפשו. הוא הרגיש שהוא צועד לפגוש חלקים אהובים מאמו שנתלשו ממנה וכעת הם שבים אליה דרכו. הוא הביט בבניין האפור שעמד מולו, התקרב לעבר הכניסה בצעדים מהוססים, וחיפש את שמות הדיירים הכתובים על תיבות הדואר הישנות ופעורות הפה. השמות הכתובים כלאחר יד בעברית לא אמרו לו דבר. הוא החל לעלות במדרגות לעבר דירה מספר שלוש. את הדלת פתחה לרווחה בחורה צעירה ששערה הבהיר היה אסוף ברישול. היא היתה עטופה בבגד גדול ממידותיה שאינו מסתיר בטן תפוחה של היריון מתקדם. הוא אמר באנגלית: "אני אשד הבן של פָארָה, רציתי לראות את אוֹמִיד." עוד לפני שסיים את דבריו, התקדם לעבר הדלת איש שנראה לו מוכר. עיניו של האיש התרחבו בשאלה ופיו לחש, "הבן של פארה?" וכבר אסף אותו לתוך זרועותיו. החיבוק החם הזכיר לו את חיבוקה של אמו. הם ישבו זה מול זה ושוחחו במשך שעות, כשהֵנְיָה מופיעה ונעלמת חליפות כמו היתה פרפר. היא הגישה צָ'אי ריחני ונעלמה כלעומת שבאה כדי לא להפריע את רגעיהם השקטים. הניה הופתעה מהקרבה האינטימית ששרתה ביניהם, בפניהם הסמוכות זה לזה, באהדה ובהערצה ההדדית, המופנמת והשקטה שחשה שקיימת ביניהם. הם נראו כתאומים אך לא זהים, כפות ידיהם הגדולות דיברו כמו מעצמן באותה מנגינה, הם נעו באותם מעגלים בעדינות אופיינית, שהניה הכירה מאומיד, וכעת מולו ישב העתק בעל כפות ידיים גדולות נוספות, הנעות באותן תנועות מעגליות עדינות. למרות שלא הבינה דבר מהשפה המתגלגלת כשירה מפיהם, הם נראו לה כמו חיו יחדיו תחת קורת גג אחת כאחים תאומים במשך שנים רבות. אומיד היה ער לנוכחותה של אשתו. בכל פעם שהגיחה מחדש בשקט, עם תקרובת חדשה, הוא שלח אליה מבט אוהב, והיא מצדה כמו עודדה אותו בלי מילים, להמשיך בשיחתו ולהתעלם מקיומה. רק חיוך דק נקשר סביב עיניה, שכל זמן שהביטה בו נדלק בהן אור מיוחד, מעין זיק של הבנה וערגה. אשד הקשיב בריכוז לסיפוריו של אומיד, על חייו, על האישה והבנות שנטשו אותו ובחרו להישאר בפרס, על חייו החדשים, על ניסיונותיו להיקלט בקיבוץ בצפון שאליו נשלח, על הניה שאותה פגש שם, נפש אבודה שהיתה אוד המוצל מאש, יחידה מכל משפחתה השרופה שם בכבשנים. סיפר על האהבה החדשה שהציתה את לבו והשכיחה מלבו במעט את אהבתו הראשונה; על הניסיונות שעשו, הניה והוא, במושב הקטן בנגב, בו גרים אשרת ודאוד אביו, ניסיון שלא צלח, למרות התעקשותו להיאחז באדמה ובאביו. הניה שדרך החיים במושב והמנהגים היו זרים לה, ניסתה בשקט האופייני לה להתערות. אך הוא ראה את הזרות שצעקה מעיניה, נוכח ההמולה השבטית שרחשה סביבה במושב הקטן והשומם, שבתי האבן הלבנים שלו כמו הוצנחו משמים במרחב השחון והאין סופי. הניה סיפרה לו בליל חסד חשוך אחד, ברגעים קטנים של נחמה, על הבית הקטן בעיירה שבה נולדה. על עצי השזיף והשסק שהקיפו אותו מכל עבר, על החשמליות ששאונן התגלגל במורד הרחוב, על בתי התיאטרון ובתי הקפה שבהם ישבו זוגות אוהבים בימי הקיץ ועם בוא האביב, שתו קפה, אכלו עוגות תפוחים ושוחחו בשקט. היא אחזה בזרועו ודמעות חמות זלגו וליחחו את ידו, נזהרת לא למשוך באפה, לבל יחוש בבכייה. אזי הוא הבין שמקומה אינו במושב המבודד, שהחושך נפרש עליו כשמיכה כבדה ומעיקה כשהערב יורד. מושב שבלילות עולים בו קולות הצרצרים, או לחילופין הדממה המבהילה והמופגנת הנמהלת לפתע בקריאות תנים הקורעים את חלל השקט ומדירים שינה מעיניה, ולפתע גופה קופא בזרועותיו, כמו היתה רוצה להמעיט את עצמה, ובאותה עת ממש נאחזת בגופו כמו היה קרש הצלה בים סוער. בימים, השמש והחמסין חרכו את עור גופה ואת נפשה החרבה, והותירו אותה חסרה ממעט השמחה שעוד הבהבה בה. היא הביטה אליו תמיד בתחינה אילמת, כאומרת 'קח אותי מכאן, מכבשן האש, אל אוויר ההרים'.

באותו בוקר, ללא אומר, עקר עמה לעיר הגדולה והסואנת, כשהוא מותיר את אשרת ודאוד עומדים על אם הדרך, מביטים בהם נטולי מילים וקול, והוא שעיניו לא נפגשו בעיניהם, בבושה אין סופית, הלך להעניק נוחם לנפשה הכבויה של הניה. אשד מחה דמעות במשך כל אותה שיחה, כשאומיד סיפר לו ברגישות על אמו ואף על סגולותיה המיוחדות של סבתו אשרת. הוא קרא בין השורות על הערצתו האין סופית לדאוד סבו. על כל שאלה ששאל, אמיד ענה בכובד ראש ראוי, הוא חש בקימוץ המילים של אומיד כשהשאלות היו נוקבות ותשובותיהן כואבות. ברגעים אלה שלח אומיד את ידו וליטף ברוך את זרועו של אשד, כדי להמתיק מעט את הגלולה המרה. אומיד לחש בשקט, "מה שלום פארה?" ואשד הזכיר את אחיו הקטנים, את אחותו ואת הפרידה החפוזה בתחנת הרכבת. הוא הראה לאומיד את המכתב הארוך שכתבה לו אמו, ואת הצמיד והשרשרת. אומיד ליטף את המכתב בעיניו וחזר וקרא בו שוב ושוב, שורה אחר שורה. כל העת אצבעותיו מונחות על זרועו של אשד. כשהזכיר את הנפנוף לשלום ביד חסרת האצבעות של אמו, שם בתחנת הרכבת, הישיר אשד מבט אל אומיד כמחפש תשובה בעיניו. הוא שמע את אומיד אומר בטון נמוך, "כנראה שניסתה לברוח וזה היה עונשה, הבָדְבָּכְט (המסכנה)." אשד משך את ידו מאחיזתו של אומיד, כמו מנסה להתרחק מברזל מלובן. אומיד מיהר להוסיף, "יכול להיות שזו אינה הסיבה האמתית, יקירי, זו רק השערה שחלפה במוחי." הודה. עברו מספר דקות עד שאומיד הצליח להניח את דעתו של אשד, עד שנרגע אט אט. כשהחושך והשקט עטפו את הכול, הציע אומיד את הספה שעליהם ישבו, והגיש לאשד פיג'מת פסים.

קרני השמש שחדרו מבעד לעלוות העץ שבגינה, שפכו אור רך על רצפת החדר. הם יצרו צורות שנעו בעדינות עם כל אוושת רוח קלילה. קולות העיר המתעוררת הצטלצלו כמנגינה ערבה. להם אשד לא היה רגיל מימי ילדותו ברחוב יָאדֶגָאר מספר שמונה, שביָזְד. אשד התהפך על צדו בשלווה מתפנקת. הוא תחב חלק מהשמיכה לבין רגליו ובחלק האחר כיסה את ראשו. ריח בד לא מוכר היכה בנחיריו, הוא התעורר באחת משינה עמוקה רווית חלומות שנשקו זה לזה ונעלמו כחתולים הנסים על נפשם מחרך חלון פתוח, ומתאיידים בהותירם מאחור רק שובל של שיער שחור מפרוותם. אומיד, השים עצמו ישן וספר את נשימותיה של הניה בחצי הראשון של הלילה, בדומה להרבה לילות שבהם אימץ אותה אליו והרגיע את נפשה המסוכסכת עם רדת חשכת הליל. לילות שבהם נלחמה, מתוך שינה, איש לא ידע עם מי ועם מה, מנסה בכל כוחה להסיר מעליה מועקות שסחבה משם. והוא היתד, העוגן, ידע בלי מילים לכבול את כעסיה ולהפשיר את נפשה הזועפת. היום, בנוסף, ספר את נשימותיו של אשד מעלות השחר. הוא הציץ דרך המטבח חליפות באשד הישן, התבונן ובחן בתשומת לב, כמו חיפש עדויות שישפכו אור על עברו או על עינויי נפש שבהם התחבט. אשד ניגש למקלחת, וכשחזר שמע רחשים מהמטבח. אומיד עמד לפניו ונראה רענן, רחוץ ומגולח למשעי. אשד נמלא חום ורוגע בידיעה שהאיש הזה יהיה לצדו וילווה אותו בצעדיו הראשונים כאן בארץ החדשה. לאחר מילות הברכה המקובלות, אמר אומיד כמעט בלחש, "זה היום שלך, אשד, היום תראה את סבך וסבתך."

ארוחת בוקר ישראלית, כך כינתה זאת הניה באנגלית רצוצה שיצאה מפיה, הוגשה על זרועותיו של הבוקר הזה. הוא הביט בריכוז במעשיה של הניה המורחת גבינה לבנה על פרוסת הלחם הרחבה ועשה כמותה. הארוחה הישראלית לא כללה צָ'אי אלא קפה עם מעט חלב, והיא נעמה לחיכו, כמו גם הלחם הטרי שלא הזכיר לו במאום את הסָנְגָק, הלחם שעליו גדל בפרס, שבצורה מפתיעה לא חסר לו כלל. נפשו התעודדה, הוא הרגיש כמו מתחיל להתערות במקום ביתר קלות. החום והאהדה שעטפו אותו נתנו בו את אותותיהם. למרות קשיי השפה וקשיי הקליטה הצפויים, חש הוא בנימי נפשו שכתפיו הרחבות של אומיד יהוו משענת יציבה עבורו ויהיו מזומנות בכל עת ולכל חפץ. הילת השקט והריסון העצמי שאפפו כל תנועה מתנועותיו של אומיד שילחו ידיים איתנות ורחומות לעבר הרעב המשתוקק להתכסות תחת כנפיהן בביטחון ובשלווה. כל אלה עמדו בניגוד גמור להתנהגותו של אביו, חשב. אב שכעת הצטייר בעיניו כרודף ונרדף השוכנים בגוף אחד, המתהלך בביתו שלו סר וזועף רוב הימים, החש כעריץ וכווסל בעת ובעונה אחת.

לאחר שהייה קצרה במלון, בו פינה אשד את חדרו, הם יצאו לדרך. "עלינו לעשות כברת דרך ברגל, לאחר שהאוטובוס יוריד אותנו בכביש הראשי אל המושב," הסביר אומיד. "אני מקווה שיתמזל מזלנו ויעבור כלי רכב או עגלה עם סוס, שיביאו אותנו במהירות ובבטחה ליעדנו." שוב הם שקעו בשיחה אין סופית, על השפה העברית והפרסית שעליה הניה אמרה לו פעם, שהיא שייכת, בצורה מפתיעה, לקבוצת השפות האינדו־גרמניות. הסבירה בתבונה כי ישנן הרבה מילים משותפות בין שתי השפות, הגרמנית והפרסית. את מירב זמן השיחה תפסה היהדות, לאשד היו אינספור שאלות שאומיד ענה עליהן, אחת לאחת בסבלנות. כבר בארוחת הבוקר ביקש מאומיד הסבר על הדבר שחבש לראשו, ואשד שב וחזר על המילה 'כיפה' שוב ושוב. הוא הביט בהניה ובאומיד בהערכה. אלה ברכו על הלחם וטבלו אותו במלח לפני האכילה, ובסוף הארוחה, פתחו ספרון קטן שקראו לו 'ברכון', וברכו שוב. אומיד הסביר שעכשיו מודים לחוֹדָה (לה') על האוכל, וכך ברכו הם את ברכת המזון. אשד החליט לתת לעצמו זמן, לקבל את השינוי המתהווה. בעיקר, גמר אומר בלבו להיזהר מלשפוט, לחש לנפשו שעליו להביט, להתרשם, ובמיוחד לקלוט וללמוד את העולם החדש.

היו אלה שעות אחר הצהריים המאוחרות, השמש כבר נטתה לשקוע, והיא נראתה מרחוק ככדור אש אדום. אוטובוס מספר 301 נעצר והנהג הכריז: "מושב שפיר וזרחיה." באוויר נישא ריח תלתן קצוץ מעורב בריח גללי סוסים. לאחר צעידה בכביש הישר, אומיד הכריז לפתע בלהט, "הגענו!" הוא הצביע על בית לבן עם גג אדום, שעמד בראש שורת הבתים, "אשד, האם אתה מוכן?" אומיד הביט אל אשד בהיחבא, הוא ראה אותו בוחן את המקום, כפי שבחן את המקום הוא עצמו, כאשר הגיע למושב לראשונה. אשד אמר ספק בקול ספק בלחש, "חסר קצת ירק ועצים בישימון הזה." ואומיד כמו קרא את מחשבתו אמר, "עלינו להשלים גם את ההיסטוריה של הזמן החדש, ידידי, אל תשכח שהארץ הזאת חדשה, היא בת עשר שנים בלבד." הם נכנסו לשביל המרוצף שמשני צדיו פרחו פרחי גרניום שעמדו בזוהר פריחתם האדומה. הריח המשכר הכה באפו של אשד, הוא הרגיש כמו היה עומד על מרפסת חדרה של אמו, בקומה השנייה בפרס. גם לה סביב סביב היו פרחי גרניום אדומים, תמיד, אך ורק אדומים, אותם טיפחה בשקט ובריכוז כמו היתה מתפללת את הנָמָאז היומי שלה.

אֶשְרָת ששמעה את הנקישות על הדלת, אצה לפתוח את הדלת לרווחה, כמו ציפתה לבואם. היא הביטה באומיד ובאשד חליפות, ולחשה כמו לעצמה, "העיניים של פארה וגומת החן של היָזְדִי." היא פערה את עיניה כלא מאמינה, אגרופה נשלח אל פיה, בתנועה אופיינית, לסכור צעקה שעמדה לפרוץ.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרחי גרניום אדומים”