החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אישה ואגם

מאת:
הוצאה: | 2018 | 306 עמ'
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אישה ואגם הוא סיפור מרתק על מדענית, בעלת מוניטין בינלאומי, יפיפייה ומצליחה אשר מוצאת את עצמה עומדת בפני אתגרים דרמאטיים בחייה. בזמן שהיא מתמודדת עם אתגרים אלו, החיים מזמנים לה מאורעות נוספים, הגורמים לה לגייס את כל כוחות נפשה, יכולותיה וחוסנה הפנימי כדי לנווט את חייה ובין סודותיה. תוך כדי צעידתה האמיצה במבוך הפתלתל והמאתגר אשר החיים הציבו בפניה, נקרים בדרכה אהבות חדשות בחייה האישיים והצלחה והכרה בעולמה המקצועי. במסעה בשביל חייה, בשלוש יבשות, היא מפסלת את גורלה ועתידה בתעוזה ובאומץ. בעשותה זאת היא מתרגמת את הרגשותיה ומחשבותיה להחלטות הרות גורל כאשר היא מיישמת את פילוסופיית החיים אותה היא מפתחת במהלך דרכה בחיים. עם הבטחות חדשות ומרגשות אשר גורלה מזמן לה, היא מעשירה את עולמה האישי עם תשוקותיה, תקוותיה וחלומותיה…
סיפור מעצים!
הספר זכה באמזון למדרג גבוה:
* "סיפור נהדר ומלא עוצמה…."
* "רומן על אישה מעצימה המתמודדת עם האתגרים שהחיים מציבים בדרכה…ספר נהדר מחכה לחלק שני…"
* "לא רציתי שהספר יגמר…"
* "סיפור נפלא…"
*"סיפור על אישה יפיפייה ומדהימה…מבפנים ומבחוץ…חובה לקרוא…"
ד"ר דורית עמיקם הינה מדענית, יוצרת רב תחומית, ציירת, מרצה וסופרת. במקצועה היא אונקולוגית מולקולארית. דורית מציגה את ציוריה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובחו"ל. באתר האינטרנט שלה ניתן לצפות בגלריות המגוונות, שמספרות את סיפורן של נשים ברחבי העולם, ההיסטוריה וההווה, החל מקיסרית סין המסורתית, דרך נשים עוצמתיות אשר התמודדו במצדה עם תהליך נפילתה, ועד האישה של היום. (תמונה מצורפת)

מקט: 4-575-470

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק שני
אישה, מדענית, רעיה ומאהבת

הבטתי בשטיח הפרסי היפהפה שהשתרע לו לצד השטיח האפגני בצבעי בורגונדי כהה וכחול, שניהם תמיד העניקו לי תחושת ביתיות ובטחון והשרו עליי אווירה אלגנטית ויוקרתית ובה בעת חמימה ונינוחה. הייתי מבולבלת כל כך לשמע החדשות המאיימות, עולמי הרגשי נאטם מעצמו, וראשי עבר למצב אנליטי ופרקטי וכך, קרה ומנותקת, הקשתי את המספר והתחלתי את המסע להכרת מי שעלול להיות בן זוגי החדש לחיים, גן ה-BRCA. הגן שמעמיד אישה בסיכון של עד 54% לחלות בסרטן השחלות, מעלה את הסיכון לחלות בסרטן השד ל-85% וכמו כן מעלה את הסיכון ללקות בסרטן הרחם. בנוסף, קיים סיכון לחלות גם בסוגי סרטן אחרים אבל הסיכון הזה נמוך מאוד, אף שהוא גבוה מהשיעור המאובחן בכלל האוכלוסייה.

הגן החדש שלי, אולי. גן שירשתי מאמי האהובה עליי כל כך. גן שאם אכן ירשתי אתו גמרתי אומר לאהוב ולאמץ אותו אל חיקי כחלק ממני.

התקשרתי למעיין, האחראית על בדיקות הדנ”א האלה, בתחושת אי־נוחות חלקית.

אני, ד”ר דניאל גולדבר, המדענית, היועצת הגנטית שישבה אתה בישיבות ויידעה חולים שנמצאו נשאים של גן מוטנטי (גן שעבר מוטציה) הגורם לסרטן, נזקקת לעזרתה. נזקקת לבדיקת דנ”א עבור עצמי. הבדיקות נערכו תמיד עבור אחרים, והפעם הן עבורי.

הטלפון צלצל ומעיין ענתה סוף סוף, אבל בקושי הצלחתי לפתוח בשיחה. הקול שלי היה מורכב מנימה של פגיעות אך מקצועיות וענייניות, נימה של ריחוק וידידותיות כאחד.

“שלום מעיין, זו דניאל גולדבר. חברתי מריאן קיבלה ממך הרגע את תוצאות בדיקת הדנ”א שלה, וכזכור לך, גם אמי נפטרה מסרטן השחלות.”

“אוי, דניאלללללל!” היא נאחזה בשמי ככל שיכלה.

“שלום,” אמרה, מכירה את קולי מיד, עוטפת אותי בקול חמים ומודאג ששידר שהיא כולה שם בשבילי ושהיא תעשה הכול למעני, שהיא עומדת לרשותי, שלו היה הדבר ביכולתה, הייתה מוחקת את המצב הנוכחי ומעלימה אותו כלא היה.

“אל תשכחי דניאל, הסיכון שירשת את הגן בעצמך עומד על 50% בלבד,” אמרה לי, וחלק ממני הפך במידה מסוימת לאדם מן השורה, המקשיב ונשען רגשית על המומחה, למרות שאני הרופאה, המדענית, והיא הטכנאית.

זו הייתי אני, המרצה, שהסברתי לסטודנטים שלי אינספור פעמים שלאדם יש סיכון של 50% לרשת גן מאחד מהוריו לאור חוקי התורשה הגנטית של מנדל. ידעתי זאת היטב. והנה היא כאן מעדכנת אותי בנתונים המדעיים.

היא מעדכנת אותי.

חוויה חדשה.

מבלבלת.

אבל חלק בתוכי קידם את ההערה בברכה.

נשענתי בכל מאודי על ההערה שלה.

הרגשתי שלראשונה בחיי הושלו ממני במעט, הישגיי, תאריי, סמכותי, דברים שייצגו עבורי חלק בלתי נפרד מאישיותי. חלק חשוב באישיותי. הייתי, בעיני עצמי, אישה, אישה חזקה מאוד, מדענית, אשת מקצוע מצליחה ומכוונת מטרה, רעיה ומאהבת. הכול מעורבב יחד, אבל האישה מכוונת הקריירה שבתוכי בהחלט תפסה חלק גדול, אולי אפילו דומיננטי באישיותי. מצד אחד הרגשתי מוקטנת. חלק מביטחוני העצמי נגזל ממני.

מצד שני, היה לי נעים לתת למישהו אחר לדאוג לי, לנחם אותי ולשם שינוי, לשאוב חשיבה חיובית ממישהו אחר.

הבנתי בתת המודע שלי שאני עומדת לצעוד לתוך מציאות חדשה. מכאן והלאה, אצטרך לשמור על איזון בין פתיחות לקבלת תמיכה רגשית מהזולת ובין שאיבת כוחות ועוצמה ממני, מעצמי, מישותי הפנימית. אעשה זאת על ידי כך שאשאר מנותקת וחזקה, ושאקפיד שהעולם הפנימי שלי לא יאוים ולא יומעט בערכו מפאת אירוע או מצב כלשהם שיהיה עליי להתמודד עימם.

העובדה שאני אולי נושאת גן הגורם לסרטן אינה הופכת אותי לפחות מוכשרת, חכמה, נעימה ואוהבת.

העובדה שאולי אזדקק לעזרה אינה מפחיתה מכוחי.

אני, נשארת אני. איש אינו יכול ליטול ממני את הישגיי, את תכונותיי, את כישרונותיי ואת כל מה שהגעתי אליו לאורך השנים, לאורך חיי.

“למה שלא תבואי מחר לאחר שעות העבודה ואקח ממך דגימת דם?” הציעה.

מחר? חשבתי בלבי, למה מוקדם כל כך, למה לא אולי בסוף השבוע הבא? מה החיפזון?

“תראי, אני עסוקה מחר,” אמרתי אף שביומן שלי לא הופיע שום דבר חשוב במיוחד.

“דניאל, בואי מחר ואני אורה להם לנתח את הבדיקה תוך שבוע,” היא דחקה בי. לאדם מבחוץ התהליך אורך חודש, היא תקדם אותו כדי שאקבל תוצאות תוך שבוע. האם זה מה שאני רוצה? האם אוכל לעמוד בקצב התפתחויות מהיר כזה? כמה נחמד מצדה. שיתוף הפעולה שלה מעיד שהיא מחבבת אותי מאוד ומעריכה את עבודתי.

“טוב, נתראה מחר, ותודה רבה מעיין, אין כמוך,” מלמלתי תוך ניסיון להפיח מעט עידוד בתשובה שלי.

סימנתי ביומני את התור למחר וכתבתי רק את שמה ולא את מטרת התור, במודעות מלאה שאני עדיין מסרבת להכיר באפשרויות שעלולות להתפתח כתוצאה מהבדיקה, ולכן לא היה זכר לסיבה שלשמה נקבע התור.

בריאן היה אמור להתחיל לשוחח איתי בצ’אט בעוד מספר דקות. אסור לי לתת לו להרגיש ולו ברמז את מה שחוויתי זה עתה. הוא בדרך כלל מתחיל את הצ’אט שלנו בשעות הצהריים שלי, בזיכרון יעקב, כשאצלו בוושינגטון הבירה עוד מוקדם בבוקר. הוא ירצה לחוש, להרגיש ולתקשר עם אישה לבבית, אוהבת, בטוחה אך גם מעט תלותית. הישגיי המקצועיים הקסימו וריתקו אותו והוא ביקש למצוא מישהי עדינה, נשית וחמה שתתלווה אליהם.

שיחותינו היומיומיות היו קוקטייל של עונג מהול במאמץ מתיש למצוא כמה שיותר פרטים זה על זו ובכמיהה לקרבה עטופה בחשש מגילוי לב. למיילים של בריאן התלווה תמיד מרקם מתכתי, ורק לעתים רחוקות חמקה ונחשפה נימה אנושית יותר וקרה פחות, אך לעולם לא חמימה באמת. ייחסתי זאת לעובדת היותו בשלב החיפוש. ידעתי שהוא נמשך אליי מאוד, בהחלט, ורציתי לחזק את אותם רגשות שרחש כלפיי, ולכן גייסתי את כל כוחותיי, ידיעותיי והכלים שברשותי כדי להעצים את משיכתו אלי.

ארבע שנים כבר חלפו מאז שאיבדתי את מיכאל, שלוש מתוכן היו קשות מנשוא ודרשו מאמץ אדיר רק כדי לשרוד. לפעמים מחשבותיי נודדות לאותן שנים אבל ברגע שאני מבינה את זה, אני מכריחה את ישותי להתמקד ולהתרכז בהווה ובעתיד. כיוון שידעתי שניחנתי באישיות חמימה ומשפחתית, חיפשתי חבר חדש, מאהב, בן זוג ושותף לחיים. בקיץ שעבר הבנתי שאני יכולה שוב להתאהב, כיוון שהתאהבתי עד מעל לראשי בז’אן־פול. מאז נפרדנו, התאכזבתי קשות ממה שגיליתי על ז’אן־פול במשך היכרותנו, ונפגעתי ממנו מאוד.

לכן, ההיכרות עם בריאן סימלה בעיניי עתיד חדש, אפשרות חדשה ונקמה רגשית מתוקה, קטנה ומטופשת בז’אן־פול; אני אישה ראויה מאוד, וגברים רוצים בנוכחותי, בקרבתי ובמערכת יחסים רצינית ומחויבת אתי.

הייתי צריכה להחזיר לעצמי את הביטחון כאישה.

ידעתי היטב שאני נשית ומושכת מאוד. גברים רדפו אחריי תמיד – במרכז הרפואי שבו ניהלתי את מעבדת המחקר שלי, בכנסים בינלאומיים שאליהם הוזמנתי להרצות על מחקריי, באוניברסיטה שבה שימשתי חברת סגל ולימדתי את הקורסים שלי ובכל מקום שבו פגשתי בהם. תמיד נמצאו גבר או שניים שירצו להרשים אותי, להיות אתי, לקבל אותי. תמיד נמצאו גבר או שניים שאישיותי ריתקה אותם וביקשו את נוכחותי.

“תבואי אתי לברלין?” זכרתי את המדען הגרמני בכנס הבינלאומי בניס שבצרפת שביקש ממני, שהפציר בי לחזור אתו מניס לברלין, במקום לשוב לישראל. זה היה הכנס הראשון שבו נכחתי מאז פטירתו של מיכאל. קיבלתי את הצעת מארגני הכנס להרצות על מחקריי יותר כאפשרות עבורי ללמוד איך לחיות שוב ללא בעלי ופחות כדי להציג את נתוני המחקר המדעי שלי לעולם. נחלתי הצלחה אדירה.

אבל זה היה קשה לי מאוד.

כן, המדען הידוע ביותר בעולם, פינץ’, הגיע במיוחד כדי לשמוע אותי וישב שם והאזין לי בכובד ראש כשעיניו בוחנות כל תנועה שלי, מנסות ללכוד כל מילה ומילה בהרצאה שנשאתי.

כן, באותו יום ולמחרת, בכל מקום שבו נתקלתי בהם, מדענים ברכו אותי על ההרצאה שלי. מדענית אחת ריגשה אותי במיוחד כאשר חצתה את הכביש כשהייתי בדרכי חזרה מאולם ההרצאות למלון, רק כדי לספר כמה נהנתה מההרצאה שלי.

אני מניחה שכולם גם קראו את ההקדשה שלי לבעלי האהוב, מדען בעל שם עולמי, שכל עולם המדע היה שרוי בהלם על אובדנו והתאבל על לכתו.

כך גם הייתי אני.

הרוסה.

אף אחד, אף אדם בעולם לא ידע כמה קשה היה לי לעמוד שם על דוכן המרצים ולהציג את הנתונים שלי.

לנסוע בגפי לניס, לכנס, לראשונה זה עשרים שנה.

לישון לבד במיטה במלון במדינה זרה לראשונה זה עשרים שנה.

מבחינתם הייתי המדענית המוכשרת, הבלונדינית והמושכת.

הם לא ידעו שכששבתי לחדרי, בכיתי נואשות, בצער אין קץ.

הם לא ידעו שבכל ערב במהלך שהותי שם, בניגוד לשעות היום שבהן הייתי פעילה וחייכנית בקבוצות הדיון ופיתחתי שיחה עם עמיתיי, התקשרתי הלומת צער לאבי בישראל כדי למצוא נחמה, מעט עידוד לשכול ולעצב האינסופיים.

כשאיבדתי את בעלי האהוב, איבדתי גם את בטחוני כאישה.

השלכות המפגש עם ז’אן־פול הסבו גם הן נזק דומה.

ידעתי שם עמוק בנפשי, שבריאן למעשה אינו הגבר המתאים לי. הייתי אישה בררנית מאוד, לא רק מפני שאני ראויה לחבר אוהב ויוצא דופן, אלא מפני שכך אני בנויה, זה הדבר שהזדקקתי לו ואם הייתי מתפשרת, הייתי אומללה. ישותי הייתה מתמרדת והייתי עוזבת גבר שאינו מתאים לי, כפי שקרה עם ז’אן־פול. חרף אהבתי העזה אליו, לא הייתי מסוגלת, בדומה לנשים רבות אחרות, להתעלם מתכונות לא רצויות ולהסתפק במה שידעתי שאיני יכולה להסתפק בו.

לפעמים, הצטערתי שאינני פשוטה יותר ודומה לנשים בעלות שכל ישר, נשים שמסוגלות להסתפק בהרבה פחות שהרי את מה שרציתי, מה שהזדקקתי לו היה קשה מאוד למצוא. לכן לא היה ספק שבריאן לא נועד לי. אבל מצד שני, בריאן היה גבר אינטליגנטי מאוד, והרגשתי שעליי להעניק לו הזדמנות. מי יודע, אולי הוא האחד? הוא ניחן בתכונות מעוררות הערכה, ללא ספק. הוא היה משכיל ועבד כרופא בחדר מיון וגם מבחינה גופנית, הוא היה גבר שיכולתי להימשך אליו: גבוה, תכול עיניים וטיפוס שמחפש אחר אישה איכותית באמת.

צלילי התחלת הצ’אט בקעו מהמחשב והקפיצו אותי ממקומי. הייתי שקועה במחשבותיי. נשמתי עמוק ביושבי על הכורסא העתיקה והוורודה המעוצבת כמימי מארי אנטואנט וקמתי לעבר המחשב השוכן בחדר העבודה שלי. ניסיתי לעבור לנימת הקול העניינית שלי בכתיבה ולשלב בה שביב של חמימות.

“הלו?!” כתבתי.

“שלום”, ענה בריאן בניסיון נוסף מיני רבים להתקרב אלי ולכן עונה בעברית.

“היי, מה שלומך?” עניתי והתקשיתי כתמיד לדבר אתו. הוא לא היה דברן גדול.

“אני בסדר, היית משקרת בקשר?” תהה.

נדרכתי. הוא נהג להטיח בי שאלות משום מקום, שאלות שהכין מראש וחשב עליהן בקפידה כדי להכיר אותי, כדי לדעת אם אני מתאימה לו. לפעמים הרגשתי שהוא מחזיק ברשימת דרישות, ומדי פעם הוא היה תובע לדעת, לא מברר, לא מגשש בעדינות אלא כמו ילד בן שש, משגר את השאלה בחוסר דיפלומטיות.

“לא, בריאן, לא הייתי משקרת. האם אתה היית משקר? האם שיקרו לך?”

“אני,” אמר, “לא הייתי משקר, אבל אשתי, כלומר גרושתי ניהלה פעמיים רומן כשהיינו נשואים”.

פעמיים, אלוהים אדירים, בריאן היה נשוי במשך שלושים ושלוש שנים, ואחת הסיבות שכן רציתי לתת הזדמנות לקשר שלנו היא שראיתי בו גבר וחבר נאמן. איך אישה מסוגלת לבגוד בבעלה פעמיים?

או שהיא לא בסגנון שלי, אישה שזקוקה לריגושים תמידיים או שאולי בריאן הפך לבן זוג משעמם מאוד בקשר. בן זוג לא מספק. אולי הם פשוט לא התאימו יותר. אני חייתי עשרים שנה עם בעלי וכל שנה השביחה את הקשר שלנו, כמו יין טוב.

“ואיך נפרדתם?” שאלתי. ונתתי לו מספיק מרחב לענות כרצונו ולחמוק מהשאלה ב”בטוב” ותו לא.

“היא עזבה,” אמר בנימה עניינית ומתכתית, שגרמה לי לחשוב שהוא מתגונן או שמא מבטא אישיות קרירה.

“הייתי רוצה לשמוע עוד על החיים שלך, דניאל,” אמר.

“ובכן, שאל בריאן ותיענה מיד” הבטחתי והמשכתי בשיחה. “מה התכניות שלך לסוף השבוע הקרוב?”

“ביום ראשון הקרוב אני נוסע לניו אורלינס לחגוג את יום ההולדת ה-25 של הבת שלי. היא רוצה שאבוא אתה למוזיאונים. משם בטח נלך לגלריות לאמנות. את בכלל מכירה את ניו אורלינס?” שאל.

“קצת,” הודיתי, “לא כמוך,” השבתי.

“מה את תעשי?” שאל.

חשבתי לעצמי, חוץ מלעכל את המידע החדש שקיבלתי לפני שעה? מה אגיד לו?

“אארח חברים לצהריים, בריאן. נעים כאן מאוד בעונה הזאת ולכן בוודאי נסעד בגינה. הקיץ הלוהט הסתיים לפני כמה שבועות ומזג האוויר נעים וקריר כמו באביב, ולכן מהנה לשבת בגינה.” סיפקתי לו בשעשוע את תוכניותיי.

“נחמד,” נאנח. “אפשר לבוא? בבקשה?” הוא הפציר בי, שוכח לרגע את נימת קולו המתכתית.

צחקתי מכל הלב ואמרתי “כן, בטח, תעלה למטוס הפרטי שלך וקפוץ לצהריים,” פיתיתי אותו בלבביות אבל עדיין גרמתי לדבריי להישמע כבדיחה מוצלחת.

“ביום שישי הבא אני טס לדרום מערב אריזונה כדי לבלות סוף שבוע ארוך עם שתי בנותיי האחרות,” המשיך בריאן.

נחמד, חשבתי. מצא חן בעיניי שגבר מבלה זמן עם ילדיו. “אנחנו שוהים באתר ספא יוקרתי – אני מתכנן לפחות שני עיסויים (והרבה טיולים ברגל). את יודעת לעסות?” שאל והרגשתי את החיוך שלו עולה על שפתיו. לא הייתי בטוחה שבריאן באמת יודע לחייך. אולי לצחוק, אבל לחייך בלבביות?

“האמת, בריאן, היא שלא, כי הרי אמרנו שלא משקרים ואני לא משקרת כחוק. יש לי זיכרון גרוע מאוד, ושקרים מתאימים למי שזוכר מה שאמר. כמו כן בריאן, האמת תמיד עדיפה בעיני, גם כשהיא לא נעימה. אז לא, אני לא אוהבת להעניק עיסוי אבל אני יכולה ללמוד, נכון?” המסר שלי צפן בחובו הרבה אפשרויות, לו, לנו, מושך ומפתה.

הוא לא קלט את המסר או שלא רצה להבין לאן אני חותרת.

“בסוף השבוע הראשון בספטמבר אני משתתף בריצת מרתון בנייפלס, פלורידה ואולי אקדיש זמן לחיפוש אחר דירת נופש לקנייה. איפה בדיוק נמצא הבית שלך בדרום קרוליינה? ממש בהילטון הד?” שאל.

“לא,” נימת השיחה שלי חזרה להרגלה והתרככה. “הוא במירטל ביץ’.” השיחה החלה להפוך למאומצת מדי, עניין שיכל להיות טבעי בהתחשב בזמן המוגבל של המפגש בינינו.

“טוב, אני צריך להתכונן לעבודה ואת צריכה לחזור לענייניך. היה נעים לשוחח.” הוא סיים את השיחה ביובש ואני קיבלתי זאת בסבלנות מתוך תקווה שזה ישתנה, הקפדתי להיפרד ממנו בנימוס, ואז ניתקתי את הצ’אט.

בריאן ביקש ולחץ זה כמה פעמים שנשוחח בטלפון. שמחתי היום שזה עדיין לא קרה וגם על כך שעמדתי מול לחציו ולא נתתי לו את המספר. הרגשתי, שאני עדיין זקוקה ורוצה את הפרטיות שלי ורציתי לשלוט בזמני ההתקשרות בינינו.

במיוחד היום נעים היה לי לחזור למציאות שלי, לחדר השינה, לבית, לכפר ולארץ שעוטפים אותי ומעניקים לי תחושת הגנה ובטחון.

המשכתי בשגרת יומי וחלק ממני בחר אינטואיטיבית בחכמה לשדר “עסקים כרגיל” בעוד החלק השני, כה דומיננטי באישיותי, השתוקק לדעת מה קרה הבוקר, לנתח את כל האפשרויות, לעבד את הבוקר שלי וליצור תרחיש מבוקר ומצויד בפתרון לכל מה שקרה.

כמה מטרות בחיים עמדו כעת לנגד עיניי. כמה מטרות כבדות משקל.

שתיים מהחשובות ביותר היו שינוי הקריירה שלי ומציאת חבר חדש לחיים. אלה לא היו מטרות קלות בשום מצב. למעשה, הן מבטאות את ההיבטים החשובים ביותר בחיי האדם: עבודה ובית, קריירה וזוגיות, העולם החיצוני והעולם הפנימי. והנה אני כאן, חשבתי לעצמי, עדיין מנסה להתאושש רגשית מפרידתי מז’אן־פול, להשתדל ליצור קשר עם בריאן ובל נשכח את פייר שממנו ציפיתי למייל אוהב ולוהט. מנסה בכל מאודי ליצור לעצמי חיים חדשים ומהנים ואז משום מקום, הגיע גורם שונה ולא מתוכנן הגן, גן ה-BCRA. ושיבש את הנוסחה המחושבת בקפידה.

טוב, חשבתי, למה שלא אעלה על ההליכון לעת עתה ואראה איך הדברים מתקדמים. הריצה בת 5.5 ק”מ על ההליכון הרגיעה אותי, ניקתה לי את הראש והציגה בפני פתרונות חדשים למציאות היומיומית שהטיחה בפני סערות שונות ומשונות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אישה ואגם”