החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אישה ואגם

מאת:
הוצאה: | 2018 | 306 עמ'
זמינות:

19.50

רכשו ספר זה:

אישה ואגם הוא סיפור מרתק על מדענית, בעלת מוניטין בינלאומי, יפיפייה ומצליחה אשר מוצאת את עצמה עומדת בפני אתגרים דרמאטיים בחייה. בזמן שהיא מתמודדת עם אתגרים אלו, החיים מזמנים לה מאורעות נוספים, הגורמים לה לגייס את כל כוחות נפשה, יכולותיה וחוסנה הפנימי כדי לנווט את חייה ובין סודותיה. תוך כדי צעידתה האמיצה במבוך הפתלתל והמאתגר אשר החיים הציבו בפניה, נקרים בדרכה אהבות חדשות בחייה האישיים והצלחה והכרה בעולמה המקצועי. במסעה בשביל חייה, בשלוש יבשות, היא מפסלת את גורלה ועתידה בתעוזה ובאומץ. בעשותה זאת היא מתרגמת את הרגשותיה ומחשבותיה להחלטות הרות גורל כאשר היא מיישמת את פילוסופיית החיים אותה היא מפתחת במהלך דרכה בחיים. עם הבטחות חדשות ומרגשות אשר גורלה מזמן לה, היא מעשירה את עולמה האישי עם תשוקותיה, תקוותיה וחלומותיה…
סיפור מעצים!
הספר זכה באמזון למדרג גבוה:
* "סיפור נהדר ומלא עוצמה…."
* "רומן על אישה מעצימה המתמודדת עם האתגרים שהחיים מציבים בדרכה…ספר נהדר מחכה לחלק שני…"
* "לא רציתי שהספר יגמר…"
* "סיפור נפלא…"
*"סיפור על אישה יפיפייה ומדהימה…מבפנים ומבחוץ…חובה לקרוא…"
ד"ר דורית עמיקם הינה מדענית, יוצרת רב תחומית, ציירת, מרצה וסופרת. במקצועה היא אונקולוגית מולקולארית. דורית מציגה את ציוריה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובחו"ל. באתר האינטרנט שלה ניתן לצפות בגלריות המגוונות, שמספרות את סיפורן של נשים ברחבי העולם, ההיסטוריה וההווה, החל מקיסרית סין המסורתית, דרך נשים עוצמתיות אשר התמודדו במצדה עם תהליך נפילתה, ועד האישה של היום. (תמונה מצורפת)

מקט: 4-575-470

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

ההיביסקוס, הבוגנוויליה והערבה הבוכייה, משתחווים במלוא הדרם

הבוקר היה בוקר חורפי, יפהפה ושטוף שמש ונשא עמו אוויר צלול ומרענן מאין כמוהו. כשהבטתי בגן, התפעמתי כהרגלי בימים האחרונים, כמה יפה הוא כשההיביסקוס עדיין פורח, הבוגנוויליה ניצבת במקומה על עלייה הצבעוניים הקוראים תיגר על החורף. הערבה הבוכייה משתחווה במלוא הדרה עם ענפיה הארוכים והירוקים עדיין, המטוללים קלות. כל אותם מראות מעוררי שלווה חדרו אל חדר השינה השקט שלי, עוטפים אותי מבעד לווילונות השקופים למחצה, נעים לאיטם עמם, קשובים לבריזה הקלילה, בעודי מאזינה למוזיקה של באך. הצלצול הצורמני של הטלפון הפתיע אותי קמעה אך ניגשתי, רכנתי להרים את השפופרת במחווה בוטחת אך תוהה, מי יכול להתקשר כעת, באמצע הבוקר, ולחדור לפרטיותי הנעימה כל כך.

"היי," היא אמרה ומיד זיהיתי את קולה; חברתי מריאן. מחשבותיי התרוצצו בראשי. מה היא יכולה לרצות? למה היא זקוקה? האם שלומו של אבי טוב? לא שמעתי מחברתי הטובה מילדות זה קרוב לשנה וקודם לכן, ראיתי אותה לאחרונה בשבעה של בעלי, לפני כארבע שנים, אז העניקה לי את התחושה שהיא מקריבה רבות כדי לשהות לצדי בביתי, בעודי מתאבלת על בעלי האהוב שנפטר והותיר אותי לבד בעולם.

כן, קודם היא נהגה להתקשר מפעם לפעם, ותמיד הייתה בפיה בקשה, צורך, מחסור.

היינו כל כך קרובות כשגדלנו. אני ביליתי ימים רבים בביתה והיא למעשה גרה אצלנו בבית. נהגנו ללכת יחד לחוף הים, לרכב יחד על סוסים ולחזור הביתה, עייפות אך מרוצות, מאושרות ורעבות, וטורפות ארוחת ערב מעשה ידי אמה השוודית או ליהנות מבישוליה של אמי.

אך התרחקנו.

תהיתי במה מדובר הפעם.

"דניאל," אמרה, "מה שלומך?" שאלה והרגשתי שלא עומד מאחורי השאלה הזאת דבר, אלא פתיחה לשיחה שבדרך. גייסתי את נימת הקול העניינית שלי ועניתי בנימה ספק קרירה ספק ידידותית "שלומי טוב, ואצלך?"

"אז ככה, עשיתי בדיקת דנ"א ומסתבר שירשתי מאמי גן שגורם לסרטן, קוראים לו BRCA".

המילים נעתקו מפי. ידעתי היטב מהו גן ה-BRCA. אני אונקולוגית מולקולרית במקצועי. כמה פעמים לימדתי על אודות הגן הזה? כמה פעמים הרציתי על אודותיו? מה היא מספרת לי עכשיו? היא ירשה את גן ה-BRCA? היא נשאית של גן ה-BRCA? היא נשאה את הגן הזה כל ימי חייה, הגן שכיום אני מתחילה להבין שאחראי למותה של אמי האהובה?

"איך את יודעת? למה ערכת את הבדיקה דווקא עכשיו?" המטרתי עליה שאלות, ספק מאשימה ספק סקרנית כי בתור יועצת גנטית וחוקרת סרטן, תת המודע שלי ידע שכמו שהיא נושאת אותו, כשם שהיא ירשה את הגן מאמה קיימת סבירות של 50% שאולי גם אני ירשתי את הגן הזה מאמי שלי.

אלוהים אדירים, נזכרתי בכל פגישות הייעוץ הגנטיות שבמהלכן סיפרתי למשפחות אחרות, לאנשים אחרים על כך שהם נשאים של גן הגורם לסרטן. בעוד אני מנסה לשמור על ניתוק כדי שלא להישאב למציאות שלהם, למציאות המפחידה והבלתי אפשרית שלהם. ועכשיו, אני בעצמי, אולי אכלל במועדון הזה של אנשים אמיצים, אך גם אומללים, מפוחדים וחזקים.

"סבלתי כאבים," ענתה, "וכיוון שאמי מתה לפני 18 שנה עקבתי אחר ערכי ה-CA125 והם קצת עלו, לכן החלטתי לעשות בדיקת דנ"א, קבלתי את התוצאות עכשיו לאחר כחודש שלם, הם התקשרו אלי הרגע והודיעו. לכן רציתי לספר לך."

הייתי המומה, איזה אמיצה היא לעשות לאורך שנים את בדיקת המעקב לסמן של סרטן השחלות. איזה אמיצה היא לעשות את בדיקת הדנ"א לגן הגורם לסרטן השחלות. אני מעולם לא רציתי להקדיש לכך מחשבה כל עוד רק לימדתי עליו, רק חקרתי אותו, אבחנתי אותו במעבדתי במרכז הרפואי והענקתי ייעוץ גנטי למשפחות נשאיות גנים גורמי סרטן. אני, בטוחה – כך הרגשתי, הרגשתי מוגנת.

כן, גם אמי נפטרה מסרטן השחלות. אבל אני הייתי מוגנת.

תמיד עמדתי שם על הדוכן בהרצאות שלי, בין אם בפני הסטודנטים שלי או בכנסים בינלאומיים, מנותקת, חזקה, מיידעת וחושפת את מאמריי ומחקרי שזכו לפרסום, בעודי שומרת על מרחק בטוח. כך יכולתי לדבר בנימה אישית במידת מה בנוגע לממצאים הקשים והמעציבים של אנשים שלקו בסרטן, ועם זאת הייתי חדורה בביטחון עצמי זהיר ותמיד בשליטה – לי זה לא יקרה, אני מוגנת.

"מה את מתכוונת לעשות?" שאלתי כשמחשבותיי עדיין מתמקדות בה, לא מסוגלת עדיין לעכל את הפוטנציאל הגלום בחדשות הללו מבחינתי. מה זה אומר לגבי. לי, אישית לי. אולי זה יהיה רק עליה. אם מדובר רק בה, אוכל להרשות לעצמי רגשית להיות ולהישמע מודאגת יותר אף שבשנים האחרונות, אטמתי את לבי כלפי חברתי מריאן. תרגלתי את עצמי שלא להיפתח, לא להתפתות לענות לקולה, שהיה לעיתים כולו נועם וחוסר אונים שהזכיר לי כל כך את עולם הילדות הפלאי שלנו.

אבל הפעם זה היה שונה.

האינסטינקטים הראשוניים שלי התעוררו לאיטם וישותי רצתה, היזדקקה להגן על חברתי. רגשותיי, התעוררו מתנומתם רבת השנים, וכל כולי התקומם, זעק וכמה לאהוב אותה. אבל שכלי הורה לי להאט את הקצב, לקבל את המידע ולהמשיך משם. הירגעי, אמרתי לעצמי, לכי צעד אחר צעד, ואל תעמידי את עצמך חשופה ללא חומות הגנה כי הרי למדתי פעמים רבות כל כך שמריאן פוגעת בי. למריאן יש יכולת כל כך גבוהה לפגוע בי.

חשבתי לעצמי איך זה שהיא מעולם לא שיתפה אותי, בבדיקת המעקב הזאת, שהיא ערכה כל אותן שנים כדי לבדוק את ערכי ה- CA125, והשאלות התרוצצו בראשי אבל דחקתי אותן הצדה חיש מהר.

"לכי לקבוע לעצמך תור," אמרה.

אני, כמו יען אשר עדיין טומן ראשו בחול, עניתי "כן, אולי בשבוע הבא".

"לא, אתן לך את מספר הטלפון, תתקשרי עכשיו ותקבעי תור", היא מתעקשת אבל נימת קולה משדלת כיוון שהיא ידעה היטב שבקשר שלנו, אף אחת מאתנו לא נותנת הוראות לחברתה. מותר להציע, אסור להכתיב. אבל הפעם זהו עניין חשוב, לא דבר של מה בכך, אז היא חזרה על שידוליה בנימת קול מפתה ולכן הסרתי מעליי את אחת מחומות ההגנה מפני מריאן ושקלתי בשנית את צדקת הצעתה, הרי עדיף לפעול בהקדם האפשרי, עליי לדעת את מצבי. האם אני עומדת לגלות ידיעה חדשה וטראומטית, גם לגבי עצמי, בשעה שטרם החלמתי מהטראומות הקודמות שלי, מאובדן בעלי האהוב ומהפרידה מהמאהב החדש שלי והקוסם לי כל כך, ז'אן־פול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אישה ואגם”