החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רשומות מאי הנשים

מאת:
הוצאה: | 1999 | 238 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

נחמיה, צייר של מילים, גר ביפו עם מומינקה, מתנדבת במרכז לסיוע לנפגעות אונס, ועם דורום, כלב ממוצא מפוקפק, אולי מזן אפריקאי נכחד, שנראה כמו שטיח מהוה. יום אחד הוא כמעט טובע, בים שקט לגמרי – "כשרוצים אפשר לטבוע בכל דבר" – אבל ניצל בידי עזמי, דייג המסייע לסמדר הארכיאולוגית בחפירות שהיא עורכת באי הקטן ראס-חורמה.

"מה פתאום בית-זונות על אי מבודד מול יפו?" שואל נחמיה בתמיהה. אבל אם סמדר צודקת, הרי שמדובר ביישות היחידה, עצמאית ועצמאית-למחצה, שהתקיימה כאן ברציפות במשך אלפי שנים, מהתקופה הכנענית הקדומה ועד למאה הארבע עשרה, ואחר כך – במקום אחר – עד לטורקים ולהגירה הציונית ולכיבוש הארץ בידי הבריטים. בית-הזונות ההיסטורי, שמאפשר לדגן להפליא בתמונותיו המילוליות ולכתוב את הפרוזה האירוטית המשכנעת, הרעננה והמשעשעת ביותר שנכתבה בעברית מהתקופה הכנענית ועד היום, מספק גם את ציר הזמן לספר שעלילתו כולה הווה מתמשך, עכשווי ומקומי, של חיפוש משמעות והרבה כמיהה לאהבה.

מקט: 4-497-1004
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א.

נחמיה פקח חצי עין והציץ בשעון. חמש וחצי. שייחנק המואזין הזה. איזו מין דת זאת שתוקעת את דבר האל לתוך אוזני המאמינים בפוּל ווֹליוּם בחמש וחצי בבוקר. חש את ידה של מומינקה ממשמשת אותו מתוך שינה, כמו מוודאת שהוא אכן נמצא שם, את גופה הנלחץ אליו מאחור. ניסה לקום להשתין אבל ידה הידקה את אחיזתה סביב גופו. כמה כוח יש לה גם בשנתה, הירהר. לבסוף הצליח להשתחרר. ממעמקי תרדמתה של מומינקה עלתה איזו רטינה. היא התהפכה לצד שני וחיבקה את הכרית.

בחוץ עמדה קרירות נעימה. המרפסת היתה טבועה בכחול-מעמקים דומם, שגם קולות הבוקר הראשונים נבלעו בו בהדהוד נסוג מבלי להחריד את השקט הגדול. העולם ידע כבר את היותו אבל סירב להיפקח עדיין, סירב לצאת מן הכוח אל הפועל, סירב להיפרט לדברים ובני דברים, לדיבור, להמולה, לפחד מוות.

נחמיה עמד בתחתוניו והשקיף על הדממה הכחולה. שולי העיר טבלו בשארית הלילה, פניהם עצומים וגבם מופנה אל גישושי האור. רק בחלון צריח המסגד דלק אור ניאון קשה ומלובן, כנבואת זעם המבשרת את היום העתיד לבוא. נחמיה לא ראה ולוּ מאמין אחד בדרכו לתפילה. למטה, במרכז ריצפת החצר המעוטרת באריחים מצוירים בגווני חום-אדמדם, רבץ הכלב דוּרוּם. כתמי גופו החומים השתלבו בגוני המרצפות עד כי נדמה היה שגם הוא חלק מן הפסיפס, מוטבע במרכזו כמין פולחן אלוהות כלבית במקדש כלשהו. נחמיה חש שהקרירות חודרת אל מתחת עצמותיו. הוא מיהר להשתין וחזר למיטה. גופה של מומינקה היה חם ורך. נחמיה נלחץ אליו וידיו נעו מעלה ומטה בקדחתנות לאורכו, כמו לוודא שכולו עדיין שם ודבר לא חסר. לבסוף עצרו על העגבות והוא דמם. נשימתו נרגעה, מתאימה עצמה לקצב נשימתה. רק כפותיו הוסיפו עוד לעמול, כמו מעצמן, לשות את בשר העגבות החמים, מחליקות פנימה והחוצה.

חַדָף, מה אתה עושה, שאלה מומינקה, מנומנמת. ידיו קפאו לרגע. עוד, תבעה מומינקה. נחמיה התהפך, הפשיל את תחתוניה וקבר את פרצופו, רובו ככולו, בין עגבותיה. הכל היה כאן חמים ולח. כאן נשמר לב ליבו של הלילה, עמוק מאחורי כל מסכי החושך, תחת קרקעית הים, המדור הסודי המחבר את הגהינום ואת גן העדן, שבו מקופלים יחד שדים ומלאכים מבלי לדעת מי הוא מי. ממרחקים, ממקום אחר, נשמעו אנחותיה של מומינקה. נחמיה התקשה לנשום. אף-על-פי-כן תחב את אפו עוד ועוד פנימה, חדרים מפנים חדרים, מבואות אלמוג ומוך, קרינולינות של מלמלה לחה, פרגודי אש מלטפת, צריבת כל החי והנושם, כל שעוד אין לו שם, משם ייקרא לי שם, משם יישכח לי שם, משם… הכל דמם לרגע כאור ראשון על העיר. בטנה של מומינקה התקשתה ועגבותיה התהדקו על צווארו של נחמיה. מקץ רגע ארוך שבו גחו שדים כזבובונים אל אוויר הבוקר ומלאכים נפלו מתים אל תהומות נעצמים פירפר גופה להרף ושב ונתרפה. נחמיה שהה עוד איזה זמן על גבול היום המתאחה, בין כל המתרקם והנסוג, ריסיו סבוכים בשערה התלתלי המהביל, שפתיו כרוכות עוד בשפתיה, הנהר היוצא להשקות את הארץ זורם במורד פניו וצווארו, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים, נמשכים אל בית-שחיו ואל בטנו העולה ויורדת בכבדות, ואל תלתליו הלחוצים אל אפה של מומינקה, ונהר רביעי נספג סתם כך בסדין הזרוע כבר כתמים גדולים, ארץ ביצות ומיקווי מים. ייקוו המים, מילמל נחמיה.

אמרת משהו, חדף?

לא, סתם.

השעון צילצל. מומינקה שלחה יד מגששת לכבותו. נחמיה העלה את פניו והצמידם לפניה.

אוף… מחתה מומינקה חלושות. פניה נרטבו לחלוטין. נחמיה העביר גם את ידו בין רגליה ועיסה את בטנה ואת שדיה בנוזל החם.

חדף, איזה באסה, מה אני אעשה, אני לא רוצה ללכת לעבודה הזאת, נמאס לי, בוא ניסע מכאן, בוא ניסע לניו-יורק.

את רוצה קפה?

חדף, בכלל לא איכפת לך ממני. למה אתה לא עוזר לי?

מה את רוצה שאני אגיד? אם את לא רוצה את העבודה הזאת, תעזבי אותה. השאלה היא מה תעשי אז.

לא יודעת. אני כבר לא בטוחה שאני יודעת מה מעניין אותי או מה אני בכלל רוצה.

זאת באמת בעיה.

יופי, אתה ממש עוזר לי. מומינקה קמה בזעף. נחמיה רבץ שם עוד זמן-מה עד שהקרירות העולה מן הביצה פשטה באבריו. לאחר מכן ירד לעשות קפה. דוּרוּם קיבל את פניו בשימחה וחג סביבו.

דורום תירגע, עוד לא יוצאים.

דורום שמע ככל הנראה רק את המילה יוצאים, שכן נעמד על רגליו האחוריות וחבט ברגליו הקדמיות את נחמיה שכמעט נפל עם שני ספלי הקפה בידיו.

אינען אבּוכּ דוּרוּם, לך תציק קצת למומינקה.

כששתו את הקפה רבצה ביניהם שתיקה מתמשכת. לבסוף אמרה מומינקה: תתקשר היום לטלשוֹפּ? צריך לעשות קנייה. אתה זוכר פחות או יותר מה, נכון? ואם יהיה לך זמן תעשה גם כביסה. תזכור לסגור את הברז של המכונה בסוף אחרת היא מציפה את כל המקלחת. ותוריד את הכביסה של אתמול מהחבל. אה, כן, וצריך להתקשר לדלית שתבוא לנקות מחר ולא ביום חמישי. הבית נראה קטסטרופה. בסדר? היא קמה מבלי לחכות לתשובה, לקחה את תיקה ופנתה אל הדלת. דורום הביט בה בפליאה, משתומם על שהיא נוטשת אותו והולכת לה. נחמיה לא הביט כלל. אני אחזור מאוחר היום, הפטירה, יש לי פגישה במרכז. ביי. הדלת הסגולה נחבטה מאחוריה.

נחמיה המתין עוד כדקה ואז קם, יצא לחצר, הפשיל את תחתוניו והשתין בעציץ הכומש. אחר פנה והשתין גם בזה שלידו.

איזה מזל שאתה לא מסוגל לדבר, דורום, פנה אל הכלב שהביט בו במבוכה כלשהי, כפי שהיה עושה כל בוקר נוכח הריטואל הקבוע. משהו לא הסתדר בראשו הכלבי. מה אנחנו עושים כאן, דורום, הטיח נחמיה את מררתו בפניו. מה לנו ולכל זה, לכביסה, לקניות, לניקיון, לצרות שלה, לעבודה שלה, לכל החברים האלה שלה, מה לנו ולכל זה, מה אנחנו עושים כאן, זה מה שאני שואל אותך, הא? תגיד לי.

דורום כישכש בזנבו וחיכך ראשו כנגד רגלו של נחמיה, מרוצה מכך שהוא נותן בו אמון ושופך שיחו לפניו.

טוב, בוא נצא לראות מה קורה בעולם, מילמל נחמיה.

מישהו היה כאן בלילה, הירהרה נוקי, מי זה היה, מה קרה, מה הרגשתי, לא הרבה, בעצם אני לא זוכרת כמעט כלום, היו גבר ואשה, היא לא היתה היא, האשה. כלומר היא לא היתה שם. היא נשאה את עצמה למקום אחר בתנועה שהתחילה בביתוק והיעקרות מתוך גופה והמשיכה בציפה עדינה, שיט מרפרף על מים שקטים, מתלטפים באדוות קלות, מתפוגגות בלי כאב. הפיצול לא היה לגמרי ברור. מי התרחקה ומי נשארה במיטה להתפתל ולצעוק ולהיות תאווה מפרפרת, איפה היה לכוד הכאב בין שני החצאים, זה השט וזה המפרפר, הרי ברור שהיה שם כאב, מי רצה להתרחק ממי ולמה אמרה מי שאמרה אוי, זה טוב לי, אוי. הוא המשיך לעשות לה את מה שהוא עשה לה כל הזמן. נדמה שהוא נאחז בה בכל הכוח שנשאר בו אבל אינו יודע במי הוא אוחז והמיטה נשמטת תחת גופו. גופיהם נעו באוויר בתנועות ציפה וריחוף לא מיומן. עיניה היו עצומות והיו רואות גופים בוערים בחושך. היא צעקה אוי, זה טוב, ועיניה היו רואות דממה. אחר-כך נפקחו עיניה אבל היא לא ראתה אותו. היא ראתה דרכו. את הקיר היא ראתה. אבנים היו נעקרות ממנו כמו מעצמן, שכן דבר לא החזיק אותן שם והן היו נשאבות לחלל. היא לא ידעה היכן הגבול בין החלל שבחוץ לחלל שבפנים והוא נע בשער החלל והיה נוגע בקצה החלל שבתוכה שהוא ים שחור וריק וצובע אותו לבן כמו בכי שקט וסתמי על שום דבר.

הדרך התפתלה בין גלי גרוטאות ואשפה. כבר היה חם. דורום משך את נחמיה בעוז ונעצר מפעם לפעם להשתין על גל אבנים או על שיח מרוט. נחמיה נגרר אחריו ובתוך כך התבונן בו וחשב שאולי דורום הוא צאצא של איזה שבט כלבי שנכחד. אף אחד לא יודע מאיפה הוא בא. יום אחד מומינקה הביאה אותו מהרחוב וזהו. אולי הוא נדד ליפו מאיזה יבשת אחרת, אולי מאפריקה, הירהר, הוא הרי מין כלב-בר שרק ביחס אלי ואל מומינקה הוא הסכים להתביית. אנשים וכלבים תמיד טועים בו כי הוא נראה כמו שטיח מהוה, אבל בעצם הוא שטיח-פרא. אני חושב שמומינקה אוהבת אותו יותר מאשר אותי, אבל היא צודקת בזה, כי הוא לא כמוני. הוא לא יקום יום אחד וילך, אפילו שהוא בן-בלי-בית ובן-בלי-שם.

חבורת כלבים משולחים חלפה במרחק מה מהם. דורום הסתמר כולו ונחמיה הרים מהקרקע אבן. הכלבים התעלמו משניהם והמשיכו בדרכם. כשהגיעו לחוף שלהם שיחרר נחמיה את דורום וירד לטבול. דורום פחד מהמים ונסוג אל חומת הגרוטאות שתחמו את החוף.

החוף היה מעין מפרצון סגור בקירות אדמה ובאבנים מגובבות. נראה שאירעה שם פעם מפולת כתוצאה משבר שחל בקרקע המוגבהת, שאת שוליה לחך הים. רצועת החול היתה כאן צרה ביותר, ובינה לבין קירות האדמה הממוטטים גובבו שלדי ברזל, גרוטאות של מכוניות ומיני פסולת מתכת שהושלכה ככל הנראה מלמעלה. הכל היה חלוד ואכול ובלול זה בזה, וצורתם המקורית של הדברים כמעט שלא ניתנה עוד לזיהוי. דורום פתח בחקירה נמרצת של ערימות הפסולת המתפוררת, ונחמיה הלך והעמיק בים. הוא השתטח על גבו ונתן לגלים הקלים לטלטל אותו. דממה צללה באוזניו. הוא לא חשב דבר. מומינקה, הבית, פאתי העיר והעיר שמאחוריהם, עממו מאחורי מסכים כבדים. תחילה איבדו את טעמם, את ריחם, לאחר מכן את קולותיהם ולבסוף גם את צורתם. השמש ריצדה תחת עיניו העצומות ואדוות קור מענגות ריצדו תחת עורו. ים החל לזרום בוורידיו ושיקופי שוניות הזדגזגו במוחו. הזמן חדל לנוע סביבו, בא אל תוכו, הסתחרר בו מעט כמבקש כיוון, וסופו שדמם גם בתוכו ונפזר במים הרבים שסביבו. גם הוא היה נפזר והולך, נפרד לחלקים ולחלקי חלקים, מאבד את זכרונו, את שמו, את המקומות שמהם הוא בא ואת המקומות שאליהם הוא הולך, את הסימונים העדינים, השקופים, התוחמים ומבדילים אותו מן הים. שוט ורד, היסחף וכלה, צלול וכלה, נ ח מ י ה, נ ח מ י, נ ח מ, נח, נ, נביחה קלושה נשמעה מן החוף, כמו ממרחקים עצומים. נחמיה התנער במים, התהפך והביט לכיוון החוף. החוף היה זעיר ודורום כלל לא נראה. נחמיה הבין שנסחף מרחק גדול למדי והחל לשחות חזרה אל החוף. למרבה המזל לא היתה הזרימה הנגדית חזקה והשחייה לא דרשה מאמץ גדול. לאחר פרק זמן לא ברור הגיע ועלה להתייבש. דורום רץ לקראתו, נובח. נראה היה שהוא מנסה למשוך את תשומת ליבו לדבר-מה.

מה קרה, דורום?

הכלב רץ לכיוון הגרוטאות. נחמיה אסף את בגדיו והלך אחריו בעצלתיים. דורום עלה על גל הגרוטאות ונחמיה בעקבותיו. לפתע נעלם הכלב מעיניו. הוא העפיל למקום בו ראה אותו לאחרונה, ניגף במוטות ברזל חלודים, משתרבבים כפוחלצים מעונים מערימת המתכת, ואז הבחין במעין גומחה שנוצרה בין הגרוטאות. מתוך הגומחה שקרקעיתה לא נראתה בקעו נביחותיו של הכלב.

דורום, אתה מטורף אם אתה חושב שאני הולך להיכנס לתוך הדבר הזה.

ראשו של הכלב הגיח בפתח מנהרת שאריות המתכת, נבח שתי נביחות ונעלם שוב. דורום, צא משם, אין לי כוח לזה.

הנביחות פסקו אבל הכלב לא הופיע. נחמיה התעצבן וקרא כמה פעמים בשמו. עוד נביחה בודדת נשמעה ולאחריה דממה.

אתה עוד תתחרט על התרגיל הזה, חתיכת כלב-בר, ברחוב נולדת וברחוב תמות, או בתוך איזה ערימת גרוטאות, אלוהים יודע למה אני נכנס לתוך הזיפת הזה, תראה על מה אני מבזבז את הזמן, חתיכת כלב משוגע, אם אני חוזר בלעדיך מומינקה תתלה אותי על הקיר של החצר ליד המטפס האידיוטי הזה שלא מצליח לצמוח. אני עוד עלול להיחתך פה מאיזה ברזל חלוד, לחטוף טטנוס ולמות. אלוהים אדירים, לפיר הזה אין סוף, אני לא רואה מטר קדימה. הכל בגלל איזה כלב פסיכי. אם אני אפָּצע אלוהים לא יחלץ אותי מפה. אולי זה איזה מחבוא של האחים המוסלמים, אולי יש שם נשק, אולי הם נפגשים כאן כל לילה, הם יבואו לכאן בלילה וימצאו אותי פצוע ויבשלו אותי על אש קטנה, אני אהרוג את הכלב הזה, מה זה, מה הולך פה?

לנגד עיניו של נחמיה התרחב החלל אל מעין כוך גבוה מעט מגובה קומת אדם. סביבו כבר לא היו גרוטאות אלא קירות אדמה ואבן. על הקרקע הקרירה והלחה היו פזורות אבנים גדולות. החלל היה חשוך והוא הואר על-ידי קרן אור שבקעה מניקבה שניבעה בצד המרוחק ממנו. מתחת לניקבה נראתה דמות אדם כפופה מעט, מוארת בקרן האור. ליד הדמות ישב דורום, מכשכש בזנבו. נחמיה קרב אליהם. כעת ראה שהאדם, שעמד בגבו אליו, מצייר משהו על קיר המערה. קרב עוד. לא, לא מצייר, כותב.

שלום, אמר האיש מבלי להסתובב אל נחמיה.

שלום, אמר נחמיה, זה הכלב שלי.

כן, תיארתי לעצמי. הוא הראשון שמגלה את המקום הזה, חוץ ממני. כתוב בזוהר הקדוש שכלב זה מהסיטרא אחרא. אני מקווה שזה לא סימן רע.

הוא היה לבוש חולצה לבנה, גלולת שרוולים, מוכתמת בדיו ומאובקת. לראשו היתה כיפה שחורה וציציות השתלשלו ממכנסיו. לידו היו מונחים כלי עבודה: פטיש, איזמלים, מפסלות בגדלים שונים, מכחולים, סמרטוטים, צנצנת דיו. לצידם היו מונחים סידור תפילה וספר תנ"ך בתוך תיק קטן, פתוח, ובקבוק מים. נחמיה התבונן בו בעבודתו זמן-מה מבלי לומר דבר. הוא היה חורת אותיות באבן הגיר ולאחר מכן צובע אותן בדיו. האותיות יצאו תחת ידיו נאות ומדויקות. חלק גדול של הקיר כבר היה מכוסה בכתב. נחמיה ניסה לקרוא באפלולית: ואבוא אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר ואשר המה יושבים שם אשב שם שבעת ימים משמים בתוכם.

מותר לשאול אותך למה אתה מעתיק את התנ"ך על הקירות האלה? שאל.

אני סופר סת"ם, זאת העבודה שלי, ענה האיש קצרות מבלי לחדול ממלאכתו.

סופרי סת"ם מעתיקים בדרך כלל על נייר, לא?

נייר נהיה בימינו מצרך זול וידיים רבות מדי ממשמשות בו. מלבד זה סופרי סת"ם כותבים על קלף, וגם הוא סופו להישמד.

והאבן לא? הקשה נחמיה.

כל שעל פני האדמה סופו להישמד, נפנה האיש ממלאכתו וצידד רק מעט את גבו הכפוף אל נחמיה. מלחמת גוג ומגוג קרובה, הנבואות לא היו ברורות, קשה לדעת, קשה מאוד לדעת, להשם פיתרונים, משיח בן יוסף לא נראה לנו בבית-המדרש, דמותו מטושטשת, האם יבוא, האם יוביל את המלחמה, ידו של מי תהיה על העליונה, הפסוקים סתומים מדי, סתומים מדי, צריך לשמור על הקדוש מכל במקומות מיסתור, צריך לשמור, להתכונן צריך, אדוני אולי לא מבין, אדוני אולי לא שנה ולא למד, הדברים סבוכים, סבוכים מאוד, אדוני חייב להבטיח לי – הוא הסתובב לפתע אל נחמיה. זקן שחור ששיבה כבר פשתה בו עטר את פניו, ועיניו בערו באפלת המערה. מצחו נצץ מזיעה, על אף הקרירות ששררה במקום. אדוני יבטיח לי לא לגלות את דבר המקום לאיש. אדוני מתחייב בנפשו אם…

אין לך מה לדאוג, קטע נחמיה את שטף האיומים בעודו באיבו, למי אני אספר את זה? לכתבת של 'העיר'?

כן, כן, מילמל האיש בספקנות, מניד בראשו ובוחן את נחמיה. הוא לגם מעט מהמים והציע גם לנחמיה. נחמיה הניד ראשו לשלילה. האיש הסתובב והמשיך במלאכתו, ממלמל משהו לעצמו. נחמיה עמד שם עוד זמן-מה ולאחר מכן קרא לדורום והלך לו.

חנינא הוציא ראשו מהחלון. למטה היה הרחוב כמעט שומם. בקפה שתחת הבית ישבו שלושה אנשים ליד שולחן פלסטיק לבן שעמד בחוץ ושיחקו שש-בש. קולותיהם הגיעו עד אליו: אח, איזה קוביות הבאתי לך, אה? משהו בנזונה. החתול הגיח כמו משום מקום ונחת ברכות על אדן החלון לידו. חנינא העביר יד איטית, מהורהרת, בפרוותו. החתול חיכך את ראשו כנגד ידו של חנינא. חנינא נפנה מהחלון וחזר אל הכורסה. הספר היה פתוח באותו מקום שבו השאיר אותו אתמול. נטל אותו לידו וקרא כמה שורות. לאחר כחצי עמוד הבין שהוא קורא מבלי לשים לב אל הכתוב. סגר את הספר. עייפות חילחלה בו. העבודה הזאת מרוקנת אותי, חשב. לא רצה ללכת לישון. עוד מוקדם. אז מה, שוב טלוויזיה? חש רעב קלוש. לא היה לו חשק להכין משהו רציני. פתח את המקרר. שום דבר מסעיר לא היה שם. הוציא משהו, התיישב ואכל כלאחר יד. לפתע קם, חצה את החדר במהירות ועט על החתול המופתע שלא הספיק לחמוק. הניף אותו אל על, זרק אותו כלפי התיקרה ותפס אותו וחוזר חלילה, תוך שהוא צועק: חתול, חתול, חתול. אחר זינק על המיטה, החתול בידיו, ונשכב עליו, קובר אותו תחת גופו המוצק, הקשה. החתול פירפר, מנסה נואשות להיחלץ. חנינא גילגל אותו על כל המיטה, מתגלגל יחד איתו, מרחיק אותו ושב ומזנק עליו, מתעלם מהשריטות שהחלו לבצבץ על זרועותיו ועל כפות ידיו. לבסוף הרים שוב את החתול ואמר לו: אני צריך לנסוע לתל-אביב. החתול התבונן בו, מבועת, מצפה לבאות. חנינא התבונן ממושכות בעיניו אבל לא ראה בהן דבר מלבד חתוליות לא מתפענחת. אתה יודע מה אתה, אמר לו בשקט, אל תוך עיניו, אתה חתול. החתול לא אמר דבר. נראה היה שהוא נכון להסכים לכל דבר. חנינא הפך אותו על גבו, קירצף מעט את בטנו, אבל החתול לא היה במצב-רוח ידידותי במיוחד. הוא התקפל וניסה לשרוט את ידו של חנינא. עקב פעולת איבה זו הונף שוב אל על, אל מול עיניו של חנינא. זה מה שאתה, המשיך חנינא לטוות את מהלך מחשבותיו. חתול. חתו. לפתע נשמעה לו המילה מוזרה ביותר. אותיותיה הצטיירו לנגד עיניו וקיבלו חיוּת משלהן, התנתקו מן המשמעות שהיו אמורות להביע וקנו לעצמן איזו ממשות אחרת, זרה לגמרי. לפתע נדמה היה לו שפרצופו המוזר של היצור גדל מולו, עיניו מתרחבות וזרותן ממלאה את החדר. חנינא נזכר בעטיפת ספר מדע בדיוני שקרא פעם. על העטיפה היה מצויר פרצוף של יצור שחציו נמר וחציו אדם. הוא השליך את החתול ממנו והלאה והדליק את הטלוויזיה.

בתיבת הדואר, בין חשבון המים לחשבון הטלפון, ביצבץ מכתב. דואר אוויר, אוסטריה, גלינה. נחמיה לא מיהר לפתוח את המכתב. תחילה נתן אוכל לדורום, לאחר מכן יצא לחצר ונעמד מול שני עציצים שעמדו בפינה במצב של כמישה מתקדמת, מתבונן בהם בתחושת אשמה. נתן להם מנה כפולה של מים אבל ידע שזה לא יעזור. כבר כמה פעמים שאלה אותו מומינקה מה קרה לעציצים האלה והוא משך בכתפיו. אני לא מבינה את זה, אמרה. לבסוף השקה את העציצים ורדף אחרי דורום עם צינור המים בחצר. אז חימם פיתות, חתך ירקות, עירבב אותם עם חומוס וטחינה ושמן זית, הניח על כל זה שתי ביצי עין זהובות, הדליק רדיו והתיישב לאכול. ברדיו דיברו על איזה פיגוע של החמאס. לבסוף הכין קפה ופתח את המכתב.

נחמיה,

אני מגיעה לארץ בתחילת אוקטובר. אני אהיה רוב הזמן אצל ההורים, אבל אני גם אגיע לתל-אביב. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל פתאום יש לי צורך לראות אותך. לא נפגשנו כבר כמה שנים והיתה תקופה שחשבתי שאני לא אראה אותך יותר, שאין בשביל מה, שהכל כבר מאחורינו ומה הטעם, אבל פתאום תקף אותי הצורך הזה. אולי זה בגלל המצב שלי עכשיו. לא יודעת. אני גם לא בטוחה שיש טעם לתת הסברים. לא יודעת אם לקרוא לזה געגועים או משהו אחר. אין לי מושג מה אתה עושה, אם אתה לבד או עם מישהי, אם טוב לך או רע. אני מקווה שטוב. את הכתובת קיבלתי מההורים שלך שהיה לי הטלפון שלהם.

מה אתה עושה ביפו??

טוב, אני לא אספר לך עכשיו את כל תולדות חיי. אם נתראה, אז אולי.

אם מתאים לך להיפגש תכתוב לי ונקבע משהו. רק אם יבוא לך (האמת היא שאני קצת פוחדת מהפגישה הזאת. לא יודעת בדיוק למה).

גלינה

הטלפון צילצל. נחמיה רצה לתת למשיבון לענות, אבל נמלך בדעתו והרים את השפופרת.

היי חמוד, זאת אני, יש לך כוח לשמוע את הווידויים שלי?

נרקיס, את לא בעבודה?

כן, אבל אתה יודע שאני לא עושה כאן כלום. מוקי הלך ורק העובדת ניקיון הרוסייה מסתובבת כאן, ועליה אני לא צריכה לעשות רושם כאילו שאני עובדת. אם מוקי יבוא אני אנתק. דרך אגב, הוא נמרח עלי כל הזמן בזמן האחרון. האמת היא שיש לו המון כסף, ככה שהוא השקעה לא רעה, אבל מה זה לא בא לי עליו…

הוא לא נשוי?

אה, בטח, נשוי פלוס שלושה, אבל זה רגיל. תשמע, חמוד, לא שיש לי דרישות גדולות מדי מהדבר הזה שקוראים לו החיים שלי, אבל בזמן האחרון זה מה זה לא זה, פשוט לא לעניין. אם להיזקק כאן לאיזה מטאפורה, יש לי כל הזמן מין טעם חמצמץ-מריר כזה בפה. אתה מבין למה אני מתכוונת?

כן, יש נשים שיש להן טעם כזה, הפטיר נחמיה.

חמוד שלי, תהיה רציני לשנייה. פעם אחת בחיים שלי אני מדברת איתך על משהו שהוא לא סקס אז אתה חייב להביא לי אותה בהפוכה? אתה מבין, זה לא הולך לשום מקום.

נרקיס, לאן זה כבר צריך ללכת? לאן זה כבר יכול ללכת?

כן, אתה צודק, אבל בכל זאת, אתה מבין, זה לא… אוף, אני כל הזמן נתקעת עם מילים. תראה, למשל הזיונים, פעם לפחות הזיונים היו סבירים. עכשיו גם הזיונים הם כמו תקליט שרץ במהירות לא נכונה. על אהבה אני כבר מזמן לא מדברת, אבל לפחות שזיון יהיה זיון. אז בסוף החלטתי שאני צריכה איזה הפסקה של התנזרות, והאמת היא שההתנזרות הזאת נמשכת כבר די הרבה זמן…

שעתיים?

חמוד, מאז שעברת לגור עם הממינקה הזאת שלך בין כל הישמעאלים אפילו ההומור שלך מגרד תחתיות. אבל האמת? שכחתי כבר את תחושת החדירה. וזה הרי מה שחשוב. לגמור אני יכולה גם לבד. בסוף מרוב יאוש אני אשכיב את המוקי הזה. התחלתי שוב עם הקלנטיקס ואני ממש מתמידה, יש לי בטן שאפשר לשבור עליה רעפים ותחת קשה כמו…

קרוּפּ-שטאהל, השלים נחמיה.

מה זה?

לא חשוב.

בקיצור, אני שואלת בשביל מה, בשביל מוקי? איזה ביזבוז. טוב נו, לפחות מכבי תל-אביב שוב הפסידו. ראית אתמול את המישחק?

לא.

אני אומרת לך, מזל שעמית הצליח להדביק אותי בקטע הזה של הכדורסל. עכשיו, כשהזיונים זה לא משהו ועל אהבה אין מה לדבר והכל משעמם אותי והחיים נוזלים לי בין הרווחים שבהם היו לנו פעם קרומי שחייה, השימחה הכי גדולה שנשארה לי זאת השימחה לאיד. וזה לא מעט. איזה מישחק, ליקקתי את האצבעות. באמת ליקקתי אותם כי אכלתי עוגת גבינה מעולה שאמא של עמית עשתה. הוא הביא אותה, את העוגה, לא את אמא שלו, ואחרי המישחק הלכנו לברומטר והיתה שם שימחה גדולה. השתכרתי כלוט. אחר-כך הזדיינתי עם עמית. למזלי אני לא זוכרת מזה כלום.

אמרת שאת מתנזרת ואת לא זוכרת את תחושת החדירה, תמה נחמיה.

נו, אמרתי שאני לא זוכרת כלום. חוץ מזה, מי מדבר על חדירה? זה בסך הכל עמית. טוב, חמוד, אני שומעת את הקול של מוקי. אולי אני אבוא אליך איזה יום? תשלח את הממינקה לאנשהו בערב, כי היא במילא לא סובלת אותי. נדבר על החיים, נראה כדורסל, יש לך איזה סרט כחול חדש? פתאום בא לי על זה. אבל בתנאי שאתה נותן הסברים בגוף הסרט. יש לך אולי את הסרט ההוא עם המציצה הארוכה ההיא, המפורטת, אתה יודע על מה אני מדברת? זאת שאמרת לי שהיא ממש מקצועית, שהמציצה הופכת אצלה לשירה צרופה, משהו כזה אמרת. אני צריכה לראות את זה שוב, אני חושבת שאיבדתי את הטאצ' שלי לגמרי.

כבר מזמן אני לא מחזיק את הדברים האלה.

אתה אבוד, חרצה נרקיס, היא מחקה אותך לגמרי. אבל אני מאמינה שזה זמני. יודע צדיק נפש בהמתו. יש כזה משפט, לא? טוב, אז נדבר. ביי, חמוד.

אלישע אטם את אוזניו, שהרי כתוב בחוקותיהם לא תלכו. לאחר מכן הסיר ידיו מאוזניו וחייך לעצמו חיוך קטן, שהרי כתוב ובגויים לא יתחשב, כלומר המואזין יכול לקרוא את קריאותיו מהמסגד שמעבר לוואדי עד מחרתיים, אני לא צריך לאטום את אוזני, אני פשוט יכול לסגור איזה ברז בפנים ולעבור למצב של לא יתחשב. זה דרוש יפה. אני צריך לספר אותו לחב"דניק שפגשתי אתמול בבית-הכנסת. אנשים פשוטים מגיעים לבית-הכנסת הזה, אבל אנשים מלאי נשמה יהודית חמה. לא מתוחכמים, לא ידענים גדולים, אבל מתפללים מכל הלב. טוב, לפחות רובם. אחרי הכל כולנו בני-אדם. אלישע השיב את עיניו אל קיצור שולחן ערוך שהיה פתוח על השולחן. בחוץ החל כבר להחשיך. בכפר הערבי שמעבר לוואדי עלו אורות ראשונים, ומהדירות השכנות נשמע שקשוק כלים וקולה של אם צועקת משהו על ילדה במרוקאית. השכונה שבשולי ירושלים שקעה לתוך עוד ערב. פעם היה ערב כזה השוקע סביב אלישע משרה עליו עצבות. הכל היה נפרד ליסודות וטובע באפלה, מעט הפשר שעוד היה לדברים היה אובד, האנשים היו תועים בין גושי העלטה, מנסים לשווא לכבוש להם איזה מסלול, אורות החשמל היו מתעתעים בהם ונוטעים בהם הרגשת בית וקירבה ושייכות, אבל אלישע היה יודע שהבית לא בית והקירבה לא קירבה ודבר אינו שייך לדבר. אבל לא עוד. עכשיו ידע שכל דבר במקומו, שהבורא הציב את הדברים לצורך תכלית, שהיום והלילה מתחברים לרצף-זמן, שהוא זמנו של הבורא, שהוא גם הגואל ויביא עלינו גאולה במהרה בימינו אמן, שכל האנשים מסביב, עם ילדיהם וכלי הבית שלהם ועולמם עמוס הפרטים הזעירים משרתים את הבורא ואת עולמו גם אם אינם יודעים זאת, אבל מוטב שיידעו זאת כי אז יהיה הכל נחוש ודרוך יותר והגאולה לא תתמהמה. אלישע הכניס קלטת לטייפ. אריק איינשטיין שר שירי אברהם חלפי. סתיו יהודי בארץ אבותי. ליבו של אלישע רחב. כמה שנים תעה וגישש בחושך עד שנגלה לו כל זה. ולא בבת-אחת נגלה לו. קימעה-קימעה הפציע האור, כמו השחר מעל ביקעת הארבל. כל שחר סופו לבוא. צריך רק להכין את העולם הזה, המלא מבוכה. כל מה שהמורה בבצלאל לימדה בשיעור האחרון שעוד השתתף בו לפני שהבין שזה לא מקומו, כל הפוסט-מודרנה וליקוי המאורות הזה, מארת הספק, קטעי הדברים, שברים שברים, פרקים פזורים, מעורבבים, דברים לא במקומם, בתים ללא בית, אנשים ללא שם, מה כל זה אם לא פחד, מה אם לא אובדן. מישהו צריך להורות לאנשים את הדרך. לא צריך הרבה, רק לפקוח את עיניהם, רק לפתוח מול עיניהם דף מהשולחן ערוך, היתר כבר ייעשה מעצמו. איך אפשר בכלל לעמוד מול נהירוּת המילים המקודשות, אז ייתקע בשופר, לפתוח שערי שמים, ופנים יהודיות מן הגולה, באפרפר נוגה, ירחפו לפני כיסא אדון עולם, המילים האלה ממלאות שימחה. היהדות, על כל שיש בה, היא תקווה ושימחה. אלישע נזכר שנחמיה אמר לו פעם שהיהדות בשבילו היא עצב גדול. אני לא מבין את זה, אמר לו אלישע, אתה בוחר תמיד את הצד האפל, את הצד הריק, אתה לא מבין שמה שאתה קורא עצב הוא צידה השני של השימחה, של הגאולה שתבוא, של האור הממלא את הבריאה? כן כן, אמר אז נחמיה, האור הממלא את הבריאה, והשתתק. אלישע בירך, טבל רקיק בתה ונגס בו לאיטו. עוד מעט תביא ורד את מיכאל מהגן. הוא הירהר בחיבה במיכאל ובוֶרד. לפתע הבליח בו בבת-אחת זכרה של תמרה. הוא גירש את הזיכרון, אבל זה שב כמו להכעיס בתמונות חדות, ברורות, ממלאות את התודעה הנכנעת, גופה הגמיש, הענוג, הקו הרך של מותניה, ירכיה הנעימות כל-כך למגע, מגע ידו הקשה, יד גסה של פועל בניין, שמצאה תמיד מיפלט בקווים המתעגלים, הרכים האלה. היה מצפין את כף ידו תחת בטנה ומבקש ממנה לשכב עליה מבלי לזוז. כעת ראה את אצבעותיה העדינות והחזקות, אצבעות של פסלת, את עפעפיה הארוכים, את עיניה החומות הגדולות, את גופה התלוי על החבל בפתח המיקלט הקטן ששימש לה סטודיו. אלישע לחץ אצבעותיו על עפעפיו. המראה לא גז. הוא רק נעטף לשונות אש ומערבולות תופת. מן השמים מנסים אותי, חלף בו הירהור. הוא קם באחת, שטף פנים במים קרים, מילמל בחופזה כמה פסוקי תהילים. גופה התלוי של תמרה נעטף כעת פסוקי תהילים, התלפף בהם והתלפף, הם עצמו את עיניה, ליטפו את שפתיה הפעורות, החליקו במורד צווארה, על שדיה הקטנים, בטן החימר שלה, יערת הדבש שלה, רגליה, רגליה, אלוהים מה קורה לי, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, נהרות דם שוטפים מהים הקדמוני לים האחרון, הר הזיתים נבקע לשניים ונהר הדם זורם בתווך, אלוהים מה זה המחשבות האלה, זה בכלל לא שלי, יוחמת בנות ירושלים, מיטת שלמה הבקועה, הו, בת בבל השדודה, הו, האש העולה מגיא בן הינום, המים הרותחים העולים מן הגיחון, נהרות של דם ונהרות של חושך, מאיפה זה בא, אלוהים תן לי כוח, מה זה הניסיון הזה שאתה מעמיד אותי, תמרה, כמה אני מתגעגע אלייך, מה עשית לי, תמרה

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רשומות מאי הנשים”