החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ילד פריפריה

מאת:
הוצאה: | 2018-06 | 138 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, פנאי

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"סגירת המעגל הגדולה שלי מול בית הספר הייתה כשעמדתי עם טוש כשמאחורי לוח ולפני 50 אנשים. סגירת המעגל מול המורה שלא האמינה בי הייתה כשאימנתי דוקטורנט ואיש אקדמי מוכר," מספר נדב בהתרגשות.

בספרו מעורר ההשראה חושף בפנינו נדב דהן את חוויות חייו בלי מסכות ובלי אגו, בשפה פשוטה, עממית וכובשת. הוא משתף אותנו בחוויות שבהן נוצרו חוסר הביטחון והדימוי העצמי הנמוך שלו, שליוו אותו כל חייו, ומספר כיצד האגו ניהל את כל אלה בעת ניסיונו לשרוד בעיר הגדולה, ואילו תובנות רכש בדרך.

ילד פריפריה הוא סיפור אותנטי ונועז על ילד שהעז להביט רחוק.

נדב דהן הוא היום מאמן אישי ועסקי ומרצה בתחום ההתפתחות האישית ונפש האדם. בעל קליניקה ומלווה אנשים ועסקים להרגשה טובה יותר ולתוצאות גדולות במינימום זמן.

מקט: 4-1272-230
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתיח

 

"יא ילד פריפריה לא מפותח", הוא אמר לי בהלצה. הסתכלתי עליו תוך שהוא מסתובב וממשיך בעיסוקיו במהלך המשמרת במסעדה ה"צפונבונית" בה עבדתי בשנותיי הראשונות בתל אביב.

הסתכלתי עליו בכעס. הבטן שלי התהפכה. בעיניו זאת הייתה בדיחה קלילה ומשפט חסר משמעות. אך בעיניי, עם רגשי הנחיתות של גיל 22, זה לא הפסיק להדהד בראשי גם כמה ימים לאחר מכן. הייתי תוקף את עצמי בשאלות כמו: "אני באמת כל כך שונה?", "אני באמת לא מפותח?" הדימוי העצמי שלי היה נמוך. משפטים כאלה היו מורידים אותי עוד יותר. הביטחון העצמי שלי היה נשען על איך שהסביבה רואה אותי, ככה זה כשאגו מנהל את בית הספר של הרגשות השליליים, לא היה לי סיכוי לעבור את המבחן.

במהלך השנים שלי בתל אביב, חוּזרתי כמה וכמה פעמים על ידי נשים. הדבר היה לי חדש, מעולם לא התחילה איתי בחורה עד המעבר לעיר הגדולה. היה לי קשה לקבל את זה, מבפנים לא כל כך האמנתי, הייתי בטוח שהן רוצות ממני משהו, רוצות תמורה כלשהי.

שירן הייתה הראשונה. בליל שישי אחד, אני יוצא ממועדון באבן גבירול, הראש קצת מסתובב ואני מתחיל לחפש מונית. בשנה הראשונה בעיר, לא הכרתי הרבה, המשכתי לצאת לאותו סגנון מועדונים שהייתי יוצא אליהם בצבא. אותו קהל פחות או יותר, אותה מוזיקה ואותו עשן סיגריות ששנאתי. "מונית" אני צועק ומסמן עם היד, והיא ממשיכה לדהור. "לאן אתה נוסע?" אני שומע קול חמוד מאחורי גבי, "אולי אוותר על הנסיעה", אמרתי לה בחצי חיוך.

"נעים מאוד, אני שירן", היא הושיטה לי יד מקועקעת במלואה.

לאחר שיחה קצרה הגיעה השאלה שעד היום אני נשאל הכי הרבה בעיר, "מאיפה אתה במקור?",

"בית שאן", עניתי מאוכזב מהשאלה, ומיד ראיתי את עיניה מפסיקות לבהוק.

"אז אתה מרוקאי כזה, הרבה אחים, הרבה אוכל, חפלה?" היא שאלה בחצי ציניות חצי הומור ששנאתי, הומור סטיגמתי.

"לא", השבתי לה בכעס והסתובבתי אל הכביש להמשיך ולחפש מונית. "וואי, אתם רגשי אתם, אי אפשר לצחוק איתכם", סיימה והסתובבה לה לשלום.

בגיל 26, לאחר חמש שנות ניסיון עם מקרים מהסוג הזה, אני כבר מומחה, יש לי תשובה להכול וחוש הציניות שלי מפותח. אני כבר לא נפגע ויודע לצחוק על זה, אבל המקרה הבא הצליח להפתיע אותי גם בגיל 26 לאחר כמה שנים של ניסיון.

מעיין הייתה מלצרית בבית הקפה השכונתי בו עבדתי בצפון תל אביב. על פניו, בחורה אינטליגנטית ומבינה עניין. לא היה לי איתה חיבור חברי ומעולם לא החלפנו שיחה של יותר מדקה. פעם אחת היא הצליחה להפתיע אותי.

"נדב, מיכל סיפרה לי בדיוק קודם שאתה מבית שאן במקור".

"כן", עניתי לה תוך כדי שאני מצייר לב על הקפה.

"וואי, בטח מה זה מפחיד שם".

אני מרים את הראש ומנסה לעכל, "מה זאת אומרת?" שאלתי מופתע באמת ובתמים.

"מה, מפחיד להסתובב שם לבד, הרבה רוצחים ואנסים, לא?" היא אמרה והתכוונה לכל מילה.

לא ידעתי מה לומר וניסיתי לעכל לרגע, "את רצינית?" שאלתי.

"מה, מתי ברחת משם?" היא המשיכה.

פה כבר לא יכולתי לספוג את זה ופשוט התפוצצתי עליה מעצבים, כשהיא לא מבינה מה קורה לי.

בסוף היא קינחה במשפט האהוב עליי, "אז ככה לימדו אותך להתנהג? יא חתיכת ילד פריפריה לא מפותח".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ילד פריפריה”