החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יהודי סן ניקנדרו

מאת:
הוצאה: | 2020 | 245 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

כשנחשפה לראשונה להרפתקה – המדהימה, אך האמיתית – של יהודי סַן ניקַנְדרוֹ, אחזה ביעל קניג התרגשות רבה, והיא פנתה לחקור את האירועים. חקירתה ארוכת השנים הובילה אותה לאיטליה, לצרפת ולישראל, שם פגשה חלק מדמויות המפתח בסיפור האנושי מלא החן וההדר שלפניכם.

 

במבט ראשון, סַן נִִיקַנְדרוֹ זהה בכול ליישובי הסביבה: עוד כפר רגוע על שפת הים האדריאטי. ואולם למשך כמה עשרות שנים במאה העשרים הוא היה רקע לאירועים חריגים במידה כזו שקשה להאמין באמיתותם. בהכוונתו הנמרצת של דוֹנָטוֹ מנְַדוּצְיוֹ – איכר פשוט שהפך לנכה במלחמת העולם הראשונה – משנים תושבי סַן ניקַנְדרוֹ את חייהם מן הקצה אל הקצה.

 

דוֹנָטוֹ מאמין – ומשוכנע בכך – שהעִברים כבר אינם קיימים ושהיהודים נעלמו מעל פני האדמה, והוא סבור שאצבע אלוהים סימנה אותו כמי שנועד להחיות את היהדות. אנשי הכפר נלהבים מתולדות העם הנבחר ומחליטים לאמץ את חוקי תורתו.

 

אלא שבשנת 1943 להיות יהודי פירושו סכנת חיים שאין גדולה ממנה.

יעל קניג מביאה בספרה את הסיפור הלא ייאמן של גיור זה ומציירת בן דמות של משה רבנו במאה העשרים.

 

יעל קניג עוסקת בכתיבה מאז היותה בת שש. לאחר שלימדה ספרות, יצרה את הסדרה "טֶרָּה הֵבְּרָאִיקָה" בהוצאה לאור Romillat, שיקמה את ההוצאה לאור Raphael והפכה את הכתיבה לעיסוקה הבלעדי.

בגיל שש עשרה זכתה בפרס השירה מטעם האקדמיה הצרפתית, ו"פרסקה" – ספר הביכורים שלה – זכה בפרס ה-Bibliothecaires. עד היום פרסמה חמישה עשר ספרים, שאחד מהם הפך לרב־מכר בקנדה. שלושה מספריה עומדים לראות אור בתרגום לעברית בשנה הקרובה.

היא עוסקת בספרות בתשוקה רבה: נוסף על הכתיבה, היא מפיקה ומגישה תוכנית על ספרות העולם בתחנת רדיו פרנקופונית בישראל.

מקט: 4-1272-645
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
כשנחשפה לראשונה להרפתקה – המדהימה, אך האמיתית – של יהודי סַן ניקַנְדרוֹ, אחזה ביעל קניג התרגשות רבה, והיא פנתה לחקור […]

 

רגע קסום עומד להתרחש בחיי סַן ניקַנְדרוֹ. רגע בלתי־נשכח, בגוון כחול ולבן מבושם.

ב־31 באוקטובר 1943, בעת שכולם שקועים בעיסוקיהם, שומעים פתאום הכפריים רעם חזק לא מזוהה, והוא גואה במהירות רבה.

ולפתע נראה מכיוון פוֹג'יָה טור של ג'יפים, ובמרכזו בולט דבר אחד בלבד, אך כמה מסעיר! כל מכונית נושאת על מכסה מנועה דגל ובו שני פסים כחולים ומגן דוד באמצע! דגל ארץ ישראל! דגל היהודים בארץ הקודש!

פניהם הנדהמות של הכפריים נדמות פתאום לפנים של פרותיהם.

רק קוֹנְצ'טָּה ועִמָּנוּאֵלָה, לאחר שהחליפו ביניהם מבט קצר, נחפזות להיכנס הביתה וחוזרות משם ומניפות את אותם הדגלים. הן רצות לעבר הג'יפים וצוחקות, קוראות ונעמדות לפני כלי הרכב, שכבר נאלצים להאט ואז לעצור.

כעת תורם של החיילים להיות מופתעים. בתוך שניות כיכר העיר המאובקת הופכת למגדל בבל: נשמעים איטלקית, להג מקומי, צרפתית, עברית, פולנית, אנגלית ואפילו גרמנית, אך איש אינו נדהם מכך.

החיילים צעירים וחייכניים. הם פונים לעבר מה שנראה כחבורה סביב מנהיג משלה; מנהיג מוגבל בגופו ועיניו דומעות. ולרגל המעמד המיוחד, הוא נשען על מקל ומתאמץ להתרומם מכיסאו. דממה מוחלטת לרגע מצדיעה לו על מעשהו זה.

איש בסַן ניקַנְדרוֹ אינו מכיר את החטיבה היהודית הלוחמת ובה בעיקר מתנדבים שגויסו בפלשתינה הנתונה במנדט בריטי.

איש אינו מכיר את עלילות הגבורה של קומץ הגברים היהודיים הללו המצטיינים בקרבות רבים, בפיקוד מפקדם הנערץ, הגנרל קניג.

מניִן באו? לאן מועדות פניהם? מה קורה? השאלות עפות באוויר.

ברחוב המאובק של סַן ניקַנְדרוֹ ממתינים החיילים למפקדם, משום שאינם מורשים להשיב ללא אישורו. הוא מגיע ומציג את עצמו: פנחס לפיד, ותושבי סַן ניקַנְדרוֹ עושים כמוהו, וראשון בהם – דוֹנָטוֹ: "אני האחראי לקהילה, אברהם דוֹנָטוֹ לוי. היו ברוכים בבואכם אלינו, אדוני הסרן! הנה דוד וסָמוּאֶלֶה ושרה ועִמָּנוּאֵלָה אשתי. והנה יעקב, יוסף ורבקה, ורחל בתי היחידה…"

החיילים אינם מאמינים למשמע אוזניהם. האיכרים האיטלקיים האלה המנותקים מן העולם נושאים בשמות הוריהם ומברכים כמותם – בהניחם את היד על ראשם! והנשים, כולן אימהות יהודיות בדם, ממהרות להגיש אוכל מלוא הצלחת ולעודד אותם לבלוע הכול כדי לאגור כוחות!

"האוכל כשר, אל דאגה. אכלו, אכלו ילדים!"

החטיבה נדהמת כאשר דוֹנָטוֹ, שנקטע יותר מפעם, מגולל לפניהם את ראשית קהילתם. סרן לפיד, איש תרבות וידע, מזהה ביהדות של אותם כפריים את המקורות ההיסטוריים ואת ההשפעה הנצחית של דתו.

דוֹנָטוֹ אינו פוסק מלהזכיר את אחדות האל ואת בלעדיות הקשר בין האל לאדם, וכולם חשים בקיומו של הקשר בכל נפשם ובכל מאודם. העולם חרב, ובדיוק באותו רגע נרקמת עלילה כלל עולמית של אהבה אלוהית והדדיות אנושית.

כולם מבקשים להגיש שי ליהודים הצעירים של החטיבה. אימהות מחליקות לתוך אמתחותיהם נקניקים כשרים, שסק ואפרסקים. כמה צעירות נבוכות נותנות לזה ולזה מגן דוד רקום בסרט ואפילו מפיות בצבעי כחול ולבן למזכרת.

הם מצדם דולים מן התיק שוקולד, גומי לעיסה, רקיקים, עטים ושאר מיני זוטות. וילדי הכפר כבר משתעשעים בניפוח בלונים שקיבלו מן הצעירים או במילויים במים כדי להשתמש בהם כקליעים. הם צעירים מכדי לדעת שאין אלה בלונים אלא אמצעי מניעה. יש כמה דברים ששוכחים לעתים להסביר לילדים.

סרן לפיד מחליט ללון באותו לילה בסַן ניקַנְדרוֹ. "נצא מחר עם שחר. הערב חוגגים. חיילים, נצלו זאת כדי לעזור למי שזקוק ליד תומכת בהחזרת הכרכרה שלהם או בהובלת חביות."

הצעירים מסתערים ונושקים למזוזות החקוקות בעץ לפני שהם נכנסים לבתים. היום סַן ניקַנְדרוֹ הוא חלק ממלכות ישראל.

הלילה הוא היפה והמואר שעבר עליהם זה זמן רב. הכפריים הצעירים מתערים בחיילים.

כולם יושבים סביב אש גואה, משוחחים, שואלים. אלה מספרים על החיים בארץ הקודש, ואלה שואלים אם יורשו להילחם למען האדמה המקודשת.

"ודאי שכן, אך החיים שם קשים."

"נראה לכם שכאן גן עדן? נבוא, נבוא!" הם אומרים בהתלהבות.

הערב מסתיים בהגייה קצבית של דברי הודיה. המילים שונות, הלחן אינו זהה, ועם זאת שיר הרמוני עולה ביחד אל הקדוש ברוך הוא.

לאחר מכן מתפזרים הצעירים פה ושם וסרן לפיד מתחיל לספר לדוֹנָטוֹ על אודות המלחמה. הוא קולט שבכפר אין מבינים באמת מה עומד על הפרק במלחמה, ויתר על כן אינם עוקבים אחר מעשי הזוועות של הנאצים.

"בכל מקום על פני כדור הארץ נמצאו מדענים שיגנו על הגזענות בתיאוריות סרק מתחום הביולוגיה, דברי הבל אכזריים ומסוכנים שעשו מהיהודים תתי־‏אדם שחובה להשמיד. באיטליה ובמקומות אחרים אסור לגבר או אישה איטלקיים להינשא ליהודים. אִינְטֶרְלַנְדִי זעק זאת על ימין ועל שמאל. ולא רק הוא, לצערנו."

"אִינְטֶרְלַנְדִי? מי הוא?"

"עיתונאי, אנטישמי קיצוני ומעריץ מושבע של הנאציזם. הוא פעיל משנת 1923, אולי גם לפני כן. תאר לעצמך שהוא שונא את היהודים במידה כזו שמוּסוֹלִינִי עצמו ביקש ממנו לרכך את התבטאויותיו!"

"אבל למה לשנוא יהודים?"

"קח, תראה. אני שומר את המאמר כדי להראות אותו לחבריי ולמשפחתי, שם אצלנו בקיבוץ.

פנחס מוציא מכיסו גזיר עיתון, La difesa della razza, מאת אִינְטֶרְלַנְדִי ומתחיל לקרוא:

כבר הגיעה העת להכרזה מפורשת של האיטלקים על היותם גזענים. המפעל בכללותו שבנה את המשטר הנוכחי באיטליה הוא למעשה הגזענות. בנאום המנהיג, ההתייחסות למושגי הגזע הייתה תמיד תכופה ביותר. סוגית הגזענות חייבת להיות מטופלת בהיבט ביולוגי טהור, בלי כל סממן פסיכולוגי או דתי.

"אבל זה מטופש לחלוטין. ואנחנו כאן כדי להוכיח זאת! מה השוני בין המטומטם הזה ובינינו, למעט הדת? אותה בלבד תוקפים! למה לדבר על ביולוגיה?"

"כדי לא לפתח ייסורי מצפון. אפילו עריצים מחפשים תירוצים סבירים לרצח המונים. לימים יישענו עליהם בהצדקת מעשיהם."

דוֹנָטוֹ אינו מבין דבר. להשמיד? למה? תתי־אדם, מה זה?

"הם לא קראו את התורה, הנאצים?"

"לא, הם לא קראו אותה. אבל הם טימאו אותה, שרפו אותה, השתינו עליה."

"זה בלתי־אפשרי, לא ייתכן!"

לפיד חושב שעליו להיזהר. דוֹנָטוֹ אינו צעיר עוד ואלוהים יודע מה עלול לקרות לו. חיוורון קיצוני מעטר את פניו ונשימתו נעתקת במהירות. ועם זאת הוא מפציר בסרן להמשיך.

ולפיד מדבר על מחנות ההשמדה, על הגטו, על הפשיטות, על משפחות מרוסקות, על בתי זונות לחיילים, על ארובות שעישנו ללא הפסק.

דוֹנָטוֹ מחזיק את ראשו בידיו. הוא בוכה.

"יש תרופה שמאפשרת לברוח מן הזעף הזה, ידידי."

דוֹנָטוֹ שבור. "איזו תרופה? מדוע בסַן ניקַנְדרוֹ לא ראו דבר, לא ידעו דבר?"

לפיד ממשיך, "התרופה, שמה ציונות. את הארץ שנתן האל לעמנו – שחיו בה היהודים עד שנכבשה בידי האשורים, כ־720 שנה לפני הספירה – צריך להפוך לבית לאומי ליהודים שיעניק לנו את חירותנו ואת תחיית מולדתנו, ישראל. סופסוף נהיה לעם שמחזיק בארץ משלו, לאחר כל הפוגרומים, הפרעות, משפט דרייפוס, בנימין זאב הרצל והקונגרס הציוני שלו!"

משפט דרייפוס? הרצל? הלוחמים הצעירים יידרשו להשקעה רבה כדי לעדכן את יהודי סַן ניקַנְדרוֹ.

כל הקהילה מבינה שהמעורבות היהודית שלה מקבלת משמעות יתרה. הם חלק מהעם הזה, העובדה התבהרה בערב המבורך הזה.

אחרי עזיבת החיילים, הקהילה חשה מעודדת, מגובשת יותר, יהודייה יותר מאי פעם. נוצרו קשרים עם החיילים והוחלפו כתובות. צעירי סַן ניקַנְדרוֹ המתכוננים לנסוע ידעו למי ללכת כשיניחו את רגלם על הקרקע העברית. כמה נערות מבקשות להגיע בדחיפות לאדמת אבותיהן. כן, אדמת אבותיהן. ההורים סבלו כשניסו להעמיד את הסביבה בפני עובדות אלה, וייתכן שהניסיון טרם הסתיים; אבל הן – הן עצמן יהודיות ומאושרות על כך, ופלשתינה מחכה להן.

בבית הכנסת או על סף ביתו של דוֹנָטוֹ שוקדים על לימוד תורה יותר מתמיד, והנוכחים רבים.

"אנחנו נוכיח שלא מעלימים את היהודים מעל פני האדמה. הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בזה." ולעצמו הוא מוסיף: "חטאתי באמונתי בה'. הוא הבטיח לאברהם שירבה את זרעו ככוכבים בשמיים, ואילו אני סברתי שכבר אלפי שנים אין אף יהודי בעולם! עליי ללמוד יותר, להתקדם, להבין ולאסוף את התשובות. וגם למצוא דרך לחייב את הרב הראשי להתעניין בנו. שתיקתו לאורך שנים שוחקת אותי יותר מן הזמן החולף."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יהודי סן ניקנדרו”