החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עקרון הכמיהה

מאת:
הוצאה: | 2011 |
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

יוסף כהן אלרן פרסם עד כה ארבעה-עשר ספרי פרוזה ושני ספרי שירה, מתוכם נזכיר את "תקרית נישואין", "כל הלילות", "אספירונס", "שמועות על אושר", "תהילה אחרונה". ברומן שהוגדר על ידי קוראים כמרטיט לב הוא מביא את סיפור אהבתם האסורה של נועה ושל תומר, שניהם נשואים, היא אם לשני בנים והוא אב לבת ובן, היא בתל-אביב והיא בחיפה, והרגשות שמתלקחים ביניהם אינם מניחים להם ומסעירים את נפשותיהם במשך שנות דור. הרומן עכשווי, חי, זורם, משתפך, סוחף ומעורר רגשות עמוקים.

מקט: 1-490-1
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
סקירת הספר באתר סימניה
ספור על כמיהה, תשוקה וכאבי אהבה אסורה לנפש תאומה.

חלמתי חלום מוזר, נועה: יום ראשון בבוקר ואני מתכונן לצאת לעבודה. בתי, החיילת, לבושה מדיה ומתכוננת לנסוע אל המחנה. היא עגלגלה ויפה, המדים יוצאים עליה שעטנז של יופי נשי ונוקשות צבאית. הקיץ בעיצומו' כבר חם בשעה זו של הבוקר. בני ישן, החופש הגדול מהנה אותו ומרגיע. אשתי עומדת ובוחנת את החיילת, עיניה מצועפות באהבה. שקט מוזר. הכול קורה באיזה שקט. מסדרים חפצים, מתכוננים לדרך. ואני יודע, כאילו, מה יהיה אחר-כך ומה יאמר כל אחד מאתנו. מין תחושה כזאת. הלא כל הדבריםכבר קרו באיזה מקום. אני שומע. ופתאום אני מסתכלעל בתי והנה היא ילדה קטנה, רק אתמול ילדה קטנה תפוחת-לחיים ובעלת עיניים ענקיות, נתלית על צווארי בזרועותיה הקטנות. אני מחייך אליה עכשיו.

"מה קרה ?" היא שואלת. גדולה, חיילת.

"חשבתי על משהו."

"שלא נאחר לרכבת," היא אומרת.

"שימי את העוגיות בתיק, אל תתעצלי," אומרת לה אשתי.

"גם ככה אני כבר עגולה," היא רוטנת.

"אז לחברות שלך," אשתי מתעקשת.

"וזה יעשה לך טוב, אם אעמיס את זה על עצמי?"

"כן," אשתי אומרת. היא עושה שני צעדים ומחבקת אותה. מנשקת אותה על לחיה.

"עוד מעט אבכה," אומרת החיילת.

"לכי להגיד שלום לאחיך."

"להעיר אותו?"

"כן, אין דבר. אחר-כך זה יחסר לו."

"כן," היא אומרת. "בסדר." הולכת אל חדרו ופותחת בעדינות את הדלת. קוראת בשמו,

בשקט, אחר-כך אומרת, "להתראות, אני נוסעת, אבוא רק בשבת הבאה כי תהיה לי תורנות

השבוע." והיא מחזירה את הדלת אל המשקוף, פוסעת אלינו ונוטלת אך ילקוטההתפוח.

"תני לי," אני אומר לה. "אעזור לך."

"להתראות, אימא."

"כל יום טלפון," אומרת אשתי. "את שומעת?"

"שומעת."

"בואי," אני אומר.

אנחנו יוצאים. חם. הכרמל מנושב מעט, אבל רק מעט. למטה נראה הים שטוח לגמרי. ערפלים של פיח מטפסים אלינו.ארובות בתי הזיקוק פולטות עשן בעקשנות. והולכים אל המכונית הלבנה שלנו, ושקט.

"למה לא יעשו מדים לקיץ, שהגוף יוכל לנשום?" רוטנת החיילת ועונה: "למה שיעשו?"

אני מחייך. פותח את דלת המכונית והיא נכנסת. מניח את הילקוט על המושב האחורי. נתחב מאחורי ההגה, ונוסעים. יש דביקות על העור. המכונית מידרדרת אל הרכבת, אל הנמל, ושקט מוזר.

בתי יושבת, עיניה תלויות בי.

"מה קרה?" אני שואל.

נאנחת. רוצה לחייך.

"אתה השתנית, אבא," היא אומרת. "משהו קורה לך."

"מה השתנה בי?"

"לא מבחוץ."

"ייתכן. אני מתבגר."

"יום אחד אשאל אותך על זה," היא אומרת.

"על מה תשאלי?" אני שואל ומלכסן אליה מבטי. "על ההתבגרות שלי?"

"יום אחד אשאל אותך אם יש לך מישהי."

"למה שתהיה?"

היא מסתכלת לכביש. אני מסתכל לכביש.

היא אומרת, "אתה מרחף, לפעמים אתה לא נמצא אתנו. מכירה את זה, קצת."

"את? מכירה?"

"מכירה."

אומר לה ונאנח, "זה הגיל שלי. גיל של תהיות. חושבים על החיים, כנראה משבר הגיל."

"הו, כמה אתה זקן! קראת את זה באיזה מקום? זה תירוץ?"

"שיא שנות הארבעים."

"אתה נראה צעיר בהרבה."

"אין הבדל. זה בפנים. הכול בפנים."

אינה מסתכלת עליי. גם אני איני מביט אליה. רואה אותה מרימה גבתה, בזווית עיני.

היא שואלת, "כמה זמן זה, אבא?"

"פתאום את בחורה גדולה. חיילת!אני חושב מאז, כך נדמה לי."

"כלומר מאז התגייסתי אתה מרגיש ככה?"

"זה יקרה גם לך ואז תביני."

"לא סתם, תיזהר בדברים שלך. יש לך בת חיילת ובן בתיכון, שני ילדים מקסימים מאוד. וירשנו את הכישורים שלך. יום אחד בטח נתחיל לצייר. אתה צריך להיות גאה!"

"את מאוד צנועה."

"אני יודעת."

"הנה, " אני אומר, "מגיעים."

"ובכן, יש לאבא שלי מישהי, או אין מישהי?"

"מה קרה לך הבוקר, גלית? קמת מטורפת?"

"אז תכחיש."

"אני מכחיש."

היא מתבוננת בי ארוכות. מרגיש רע בתוכי.

"בסדר," היא אומרת פתאום. "להתראות."

"תתקשרי, עוד היום."

היא מנפנפת קלות לשלום בידה הפנויה. ילדה גדולה, לא מנשקת את אבא. כשהייתה ילדה קטנה, אני חושב, לא חדלה מלנשק ולחבק אותי. הייתה הילדה שלי. ילדה של אבא, אמרו עליה. עכשיו הולכת אל הרכבת. היא של עצמה, היא של חייה. מתעשת ונוסע, חושב על הדברים. כך אני נראה? מטפס חזרה את מרבית הדרך, אל המשרד. סתם שואלת הילדה הזאת ומרחרחת, אני אומר לעצמי. אינה יודעת מאומה. ואני יודע כי עוד מטע אכנס ללשכתי, אמתין כרבע שעה, ואם עד אז לא יצלצל הטלפון באותו צליל מיוחד לך, אני אחייג אלייך, נועה. הלא הכול כבר קרה. ואני מחנה את הרכב ונכנס אל המשרד.

עוזרתי תולה בי את עיניה.

"הכול בסדר ?" היא שואלת.

"בטח ."

"הטלפון צלצל כבר כמה פעמים," היא אומרת. "איחרת. הכול בסדר?"

"אמרתי שכן. הסעתי את הבת לרכבת."

"זהו, אם כן," היא מחייכת.

בוודאי, אני חושב, בלבלתי את הזמן. כבר באיחור, אולי את דואגת. אבל אמרתי לך. את שכחת. נכנס אל חדרי ומניח את התיק. מעלה אור ושולח ידי אל הטלפון.

"תומר?"

"נועה. ישר מהדרך."

"דאגתי. מאוחר."

"הסעתי את הבת לרכבת."

"נכון," את אומרת, קולך מתמשך. "אמרת שאולי תסיע. איך היא?"

"שאלה עלייך," אני נאנח.

"שאלה עליי ?!"

"ככה, לא ישירות, היא מריחה משהו. שאלה אם יש לי מישהי."

"ומה אמרת?"

" זה היה רע. הרגשתי רע. אבל הכחשתי."

"טוב. זה טוב. תמיד תכחיש."

"לא רוצה להתכחש אלייך."

"אתה לא מתכחש אליי וחלילה לך. אתה רק מכחיש בפני אחרים. מוטב כך."

"אני מעדיף לספר לה, למה לא אספר לה? הרבה פעמים אני רוצה לספר לה."

"אל תעשה את זה, תומר."

"ולמה לא? אני רוצה להתגאות בך, אני רוצה לצעוק שאני אוהב אותך. היא תבין, אני יודע

שהיא תבין. היא ילדה מבינה."

"זה נדמה לך. אשתך היא האימא שלה, אחרי הכול. היא לא תסלח לך. תמיד היא תרצה

שתהיו ביחד בשבילה."

" אבלא ת אשתי."

"זהפרטי בינינו. אני אוהבת אותך וכל זה רק בינינו לבין אלוהים, נכון? לכל יתר הדברים,

אשתך היא האישהההיא שאצלך בבית."

"אבל את מי אני אוהב?"

"רק אותי. אותי ורק אותי."

"רק אותך! איך עברה השבת?"

"צלצלתי אליך פעמיים. התגעגעתי."

"הביתה? ולא עניתי?"

"היא ענתה."

"ומה עשית?"

"שנאתי אותה."

"אבל מה עשית? אני זוכר שאמרה, מטלפנים ולא שומעת כלום."

"זאת הייתי אני, אז השתתקתי וסגרתי."

"התגעגעת אליי מאוד?"

"יותר מזה."

"רצית אותי מאוד? כמוני, בצורה מטורפת?"

"עוד יותר!"

"את רוצה בוודאי לבשר לי משהו משגע."

"זה נכון," את אומרת עכשיו בתחושת דומייה. "אני רוצה לבשר."

"בשרי לי!"

את שותקת. פתאום שותקת. איזה זרם חולף בי. אני חש אותך.

"חבק אותי קודם. לטף אותי. נשק אותי."

"אני מחבק, אני המטורף שלך ואני מחבק ומלטף ומנשק."

"הלית," את אומרת עכשיו, באיזה חטף של נשימה.

"מה אמרת?"

"הלית," שוב את אומרת. "זאת הבשורה שלנו."

"יש לנו?"

ואומרת, "יש לנו ."

"אוהב אותך! ואת רחוקה כל-כך, אני אבוא אלייך."

"איך? עכשיו? העבודה שלך. וגם שלי."

"זה מקרה דחוף, חייבים להתחבק."

"זה נכון," את אומרת בקול שטוח וחם.

משהו נוזל בתוכי לשמע הקול הזה שלך. את יודעת. את תמיד יודעת.

אני אומר, "אני יוצא אלייך."

"סע בזהירות," את נאנחת. "לאט-לאט, אני הלא אחכה לך."

אני יוצא מהחדר ועוזרתי מביטה בי בעיניים שואלות.

"משהו דחוף," אני אומר. "לא דבר אישי, אל תדאגי. משפחה. כנראה אקח חצי יום חופשה."

"טוב," היא אומרת, מתבוננת בי. האם היא מחייכת?

הולך לי משם. יוצא אל הרחוב ונכנס אל המכונית. שקט. מדוע השקט הזה. מתניע ונוסע. איזו אטימות, כאילו פקקו לי את האוזניים. מידרדר שוב מן ההר, משתלב למטה בכביש היוצא מהעיר.

את יושבת לידי ואני נוסע אלייך. את נוגעת בי, מסתכלת עליי. איזה יום שקט!לוחץ על הדוושה, נוסע ונוסע. מדוע את בתל-אביב, נועה, מדוע איננו יחד, יומיום יחד? ואת יושבת עליי, תופסת את ההגה ואת שקופה. יושבת עליי, צמודה אל חזי ואל ירכיי, עינייך נפלאות ופיך מחייך. איך אני רואה את עינייך? ואת מאושרת. וכך אני מגיע לתל-אביב, מרחף ומבולבל. עיר שונה, זאת, לחה והומה.

אבל שקט. יצקו שעווה לתוך אוזניי ושקט.

ורק אותך אני יכול לשמוע.

"אני יורדת, חכה לי שם."

אני מחכה, בפינה הקבועה והנה את באה. נועה יקירתי, הנה את באה. אני יוצא מפינתי אלייך,רואה אותך חוצה את הרחוב. אנחנו נפגשים, מרכיבי משקפיים כהים שנינו, אך חוצים את אותן זגוגיות דקות ויוצאים זה אל זה.

"שלום," את אומרת, כאילו מופתעת. "מה אתה עושה כאן?"

"יש לי פגישה עם מישהי."

ואומרת, שקטות, "אני ממש נחשפת כאן. בוא."

והולכים. ידי נוגעת בידך, ככה, מתגנבת, בלתי נשלטת. משהו נזרם ממך אליי.

"כמו זרים," אני רוטן.

"זה גוב אריות, המקום הזה," את אומרת.

"בואי, ניסע מכאן."

"לאן?"

"לאיזה מקום. לעיר אחרת. רק תגידי."

"בוא לרמת-גן," את מציעה.

"תכווני אותי, אני בחניון ממול."

אנו פונים, שבים מעט על העקבות, הולכים מעט סביב. נכנסים אל המכונית ומייד ידך מוצאת את ידי. נמוך, למטה, לבל ניראה. אצבעותייך משתלבות באצבעותיי, מתהדקות.

"מתה לחבק אותך, תומר."

"לא תעיזי," אני מקנטר אותך.

נאנחת.מניח יד על ירכך. לוטף. רכה וחמה ירכך. חמה ומשתוקקת.

"אתה מחשמל אותי."

"במקום חיבוק."

"סע, אהובי," את אומרת, מחייכת. קולט את החום שבעינייך מעבר לזגוגיות המשקפיים. ואני מתניע. ונוסעים.

"תכווני אותי."

"צא ימינה. סע, תומר, העיקר להתרחק מכאן."

בדרך נוגעים בידיים. מורידים משקפיים. מושיטים ידיים ומלטפים, היכן שרק אפשר. שנינו נזקקים למגע. ולעיניים. ולבסוף במין סיום של מסע מרוחף חונים ברמת-גן.

"כאן?" אני שואל.

"זה הרחוב שאני מכירה, לא יודעת עוד."

"נראה כמו מרכז העיר. טוב שיש חניון."

החניון בינוני בגודלו, השוער נוטל את כספו ומניח לנו. אני מחנה את הרכב בפינה הרחוקה ביותר של החניון, שואף לרגע של התייחדות. אנחנו לבד. עוטף עלייך בזרועותיי וחובק. את מחבקתגם. נאנחת. מתנשמת.

"יותר חזק. ונשק אותי, רק תיזהר."

נושק על לחייך. ועוד פעם, על צווארך , מתחת לאוזנך. מהדק אותך. לאחר מכן נועצים עיניים, בולעים את המראה, לחיצת אצבעות ושנינו נשלפים מתוך המכונית. העולם קטן, העולם שקוף, עולם חשוף. אין לנו מקום. הולכים וחולפים על פני השוער, השומר, הקופאי והוא מעיף בנו מבט חסר עניין. פוסעים ברחוב רמת-גני.

"יש לך קרובים כאן?" אני שואל.

"לא," את אומרת.

"וחברים?"

"לא," את מחייכת.

"וסתם ידידים?"

"אין," את ממלמלת.

"טוב, " אני אומר. נוטל את ידך ולא מרפה. את חוששת, משהו, אבל משתלטת במהירה , נרגעת, מחייכת, מהדקת אצבעותייך על שלי ופוסעת לידי. מאין האומץ פ-תאום, כאילו אנחנו פוסעים בגוף אחד. "אולי נדון בכול מחדש?" אני שואל אותך עכשיו. ושואלת, "במה נדון מחדש?"

"במדיניות האכזרית שלנו, בכל העניין.אולי נחליט בכל זאת לשבור את הכלים? אולי אציע לך נישואים? זה קשה, איך נוכל להמשיך ככה?"

"ודאי קשה. אבל הילדים, תומר? כבר דנו בזה, לא?"

"אני אשתגע בלעדייך."

"ואני בלעדיך. נשתגע יחד."

"בואי ניכנס לבית-קפה, נשב קצת."

נכנסים. הולכים היישר אל השולחן האחרון. יושבים זה מול זה, אוחזים ידיים מעל השולחן, כך בגלוי ומצמידים ברכינו מתחתיו. עינייך קרועות אליי כל הזמן. נפלאות כל-כך. מרגיש עצמי מאושר. לא רוצה דבר עוד, נועה, אך המלצרית עומדת מעלינו. מזמינים קפה הפוך ועוגת גבינה. פעמיים. אחר-כך אנחנו שותים ולועסים. העוגה טובה. יש לנו תיאבון מפתיע.ומשוחחים בעינינו. נוגעים בברכינו ומחייכים, גלים של כמיהה ושמחה ואושר מרחפים בינינו.

"אני מאושר," לוחש לך.

"גם אני."

"עשינו את זה."

"שני מטורפים, תומר."

"ה ע ו ל ם מטורף."

"כנראה. מסתבר. וגם אכזר. איזה עולם אכזר!"

"אהובה שלי," אני תולה בך עיניי. "אנחנו יוצאים מכאן וקונים משהו בשבילך."

עינייך בוחנות אותי. רוצה לחייך. מתאפקת.

"מה קונים?"

"קונים טבעת."

"השתגעת, תומר?"

"לא חוזרים בלי טבעת."

"השתגעת!" את שוב אומרת.

"קיימנו כבר טקס שבועה, ליד הסלע. עשינו ילדה. עכשיו צריך טבעת."

"תומר," את אומרת עכשיו. ונשנקת. אוחזת בידי מעל השולחן, כאילו בצבת. אומרת עוד, "אתה מטורף שלי ואני אוהבת אותך! אבל איך אסביר את זה בבית?"

"קנית. מותר לך."

"איפה קניתי?"

"ברחוב. בחנות. בעבודה. מותר לך."

"אני בטח מטורפת," אומרת עכשיו.

"את מסכימה!"

"מטורפת. כי זה קוסם לי. אתה מקסים. אילו העזתי, מזמן הייתי מבקשת. כי אני רוצה ולא מעזה. אבל רק משהו צנוע, רגשי, שלך. לא מעבר לזה. רק שיהיה עליי תמיד."

"בואי," אני אומר. "בואי נשלים את החתונה."

עינייך דולקות. אני משלם עבור הקפה והעוגות ומשאיר תשר נדיבלמלצרית. היא מחייכת ואנחנו

יוצאים לרחוב ופוסעים לאורכו. תרים אחר חנות תכשיטים.

"הנה," את אומר. אני חש אותך. רועדת, נרגשת, מפוחדת. ואת קופאת פתאום. "איך אמדוד שם

טבעת? אני אמות שם."

עומדים ליד החלון ובוחנים.

"תסתכלי פנימה," אני אומר לך. "אישה מבוגרת, לא מכירה אותך וממה את פוחדת?" ותוך כך

אני קולט את מבטך. את בוחנת טבעת דקיקה ויפה, צנועה ויפה, קוסמת גם לי בעדינותה . "בדיוק,"

אני אומר לך, "בדיוק הטבעת הזאת."

"היא מקסימה," את תולה בי עינייך.

"כמוך," אני נושק לך בעיניי.

"תומר," את ממלמלת. "אף פעם לא רציתי שתבזבז עליי כספים, לא רציתי שתהיה בינינו נתינה חומרית. גם עכשיו לא. זאת פעם ראשונהואחרונה, בסדר? משהו רגשי אמרנו, וזה הכול. זה יהיה בשבילי המון."

"ובשבילי גם."

אמרת, "אני הרה לך."

"ואני לך. שלך לנצח."

ועינייך בוזקות. נכנסים. את מודדת, הטבעת מקסימה על אצבעך. כאשר אני משלם, את במבוכה.

האישה, כבת שישים, תולה בנו פנים טובות ומחייכת.

"טבעת יפה," היא אומרת. "ולא יקרה בכלל. אבל גם אתם יפים. לבריאות."

"תודה," אני אומר. לרגע אני בעל, בעלך ואני גאה. ואני מאושר. ואז אני מבחין בכלב גדול רובץ לרגליה של האישה. רובץ מנומנם וגם פניו טובות. ואת שותקת. ואחר-כך יוצאים. את מחזיקה את אצבעותיי, ידך לחה. צועדים צעד אחר צעד, קרובים כל-כך וחוששים לאבד משהו מהחום. ואת כאילו שונה, לפתע. משהו בפנייך, בעינייך. ואולי בי.

"מתה לנשק אותך. פוחדת."

מגניב לך אחת, קטנה, על הלחי ואת מסמיקה.

"תיזהר. אני מאושרת, תומר. מותר לי, לא? אבל בוא וניסע, עוד יזרקו אותי מהעבודה."

"אהרוג את דניאל אם יפגע בך."

"הוא בוס טוב."

"מקנא בו. כל הזמן הוא לידך."

"רק אתה על ידי. דבוק אליי."

"ורק את על ידי."

הולכים אל המכונית. נכנסים ואני מנשק אותך, על הלחי, קרוב מאוד לפיך. את מסבה אליי את פנייך ומושיטה את שפתייך בעדינות כדי שאנשק אותן. הן נפלאות, רכות תמיד וחמות ונפלאות. הרוך המופלא הזה שנשאב מתוכך ובא אליי ללטף את נשמתי. ואחר-מכן את נושאת את ידך ומגישה אל פי ואני נושק לטבעת. פורשת אצבעותייך כדי שתיגענה כולן בשפתיי. כאילו קראת את מחשבתי. ואני נושק לכולן, אחת לאחת. ואז את לוקחת את ידי ומניחה על בטנך ואני מלטף אותה.

"יודע מה יש שם?" את שואלת.

"כן," אני אומר. מחליק בידי מטה. חש אותך, ממשש את אותך. את נרטטת.

"תומר, תיזהר , עוד יראו אותנו."

"שם זה התחיל, במקום החם הזה. משם באתי אלייך. מת לנגוע בך."

"אל תשגע אותי. תיסע, יקירי, חייבת לחזור. לצערי, כמובן."

"כן," אני נשנק.

את מושיטה את אצבעך ואני נושק שוב לאצבע ולטבעת יחד.

"לא תרד מאצבעי," את אומרת. "לעולם לא."

"זאת התחייבות," אני אומר לך. "את התחייבת." מתניע את המכונית ונוסעים. ידך על מוט

ההילוכים, משלבים הילוך יחד. לא יכולים לחדול מלגעת. כל גופינו זורמים דרך המגע הזה, כל חיינו

ואהבתנו הגדולה. ומגיעים כך לתל-אביב. ואני כואב אלייך ואומר, "זה מסתיים, נועה."

"אין לנו ברירה," את דואבת, עינייך מתכווצות, משהו בן מסרב.

נפרדים ברחוב האחורי.

"יום אחד אחטוף אותך ונעלם. בסדר, אשתי?"

"סע לשלום. ובזהירות. אני לא אתנגד לך. נשיקות, תומר. אלף. וצלצל אליי ברגע שתגיע, בסדר?

אל תתמהמה, מייד תצלצל. בסדר?"

ואת הולכת. עדינה וקטנה למראה ואהובה וחשוקה ונערגת שלי. גווך מחייך אליי וכאילו אומר אני

יודעת, אתה מביט בי ואני אוהבת את מבטך. אני יודעת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עקרון הכמיהה”