ספיח

סיפור אוטוביוגראפי. תיאור ציורי מופלא ומציאותי ויחד עימו ראייה חודרת של פנימיות הדברים ותוכנם המהותי שבאמצעותה נעשים התיאורים הציוריים לרעיונות ולסמלים.

מקט: 2-565-006

סיפור אוטוביוגראפי. תיאור ציורי מופלא ומציאותי ויחד עימו ראייה חודרת של פנימיות הדברים ותוכנם המהותי שבאמצעותה נעשים התיאורים הציוריים לרעיונות […]

---

פרק ראשון: כפר מולדתי וחלומי

כמה תקופות קַיִץ וחֹרף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני וּבית אבי, לגור בפרבר של העיר הקרובה – איני זוכר. תינוק מוּטל באשפה הייתי, עוד לא מָלאוּ לי, כמדומה, חמש שנים תמימות, וּמה סדר זמנים יש לתינוק? ודאי גם בכפר מולדתי לא נשתנו עלי סדרי בראשית: תקופה באה וּתקופה יצאה בשעתה והעולם כמנהגו נהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עִמִּי מן הכפר וַעֲדַיִן הוא כמוס עִמָּדִי במדור מיוחד לו בּגִנזי לבי – אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי, – הוא, כמדומה, שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מְלֹא עינַי, כֻּלּוֹ עשׂוּי מסכת אחת שלמה – קַיִץ טהור כֻּלּוֹ. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ; ואף פֵיגֶלֶה, פיגלה בת גילי וַחֲבֶרְתִּי האחת בכל הכפר – אף היא כֻּלָּהּ קיץ. איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חֹרף, כֻּלּוֹ מִקשַׁת קרח וּכפוֹר, שעומד אכזרי ונזעם כלסטים מזוּין בקרדוּמוֹ מן הצד, וסמוך לו מושלך ברפש כפגר מובס יום סגריר יחידי נמק ברעתו ודולף מתוגה. אך אלה אינם בלתי-אם יוצאי דופן. פסֹלת. העולם בטָהֳרתו, זה שמתפשט והולך מן העשב אשר בקיר ביתנו הקטן עד החורשה הירוקה החוסמת את העין בקצה הכפר – עולם זה כֻּלּוֹ קיץ.

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. וֵאלֹהִים אסָפַני ברחמיו אל תחת סתר כנפיו, וַיִּתְּנני לשבת דוּמם אצל הדום רגליו וּלשֹחק בלאט בציציות כסותו וּבשולי אַדַּרְתּוֹ. יומם צִוָּה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות וּלהעלות בת-שׂחוק על שׂפתַי, ואיש לא ראה, וּבלילה שלח לי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח וּלהפיג פחדי, ואיש לא שמע. רואים ולא נראים השכּינָם מסביב לי וַיִּתקעם בעלטת כל פִּנה וּבאפלולית כל חור, למלא נפשי חרדה מתוקה ותִמְהוֹן אלֹהים. ידו הנעלמה היא זרעה פלאים את כל נתיבותי ונטעה חידות בכל אשר לָנָה עֵינִי. כל צרור אבן וקיסם עץ – מדרַשׁ פּליאה, וּבכל שוחה וגוּמָא – רזי עולם. איכה ילין הניצוץ באבן דומם, וּמי השכין את הצללים האִלְּמים בקירות הבית? מי יערום הררי אש בשולי רקיע, וּמי יאחיז את הלבנה בסבכי יער? אנה תנהרנה אָרְחוֹת עבים, ואחרי מי ירדוף הרוח בשדה? מה רִננת בּשָׂרִי לבֹּקר וַהמוֹן לבבי לפנות ערב? מה למימי המעיָן כי יבכּוּ חרש ולמה יצא לבי להֶמיָתם? כִּתְּרוּנִי הפלאים, השׂיגוני, עברו ראשי הקטן והדל – ואין מנוס ואין מפלט. הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר בַּנִּגלה ואת הסתום בַּמְפוֹרש. כמעט אפקח לשמים את ארוּבּוֹת נפשי הקטנות, את שתי עיני, וּמַראוֹת אלֹהים נוהרים וּבאים אלַי מארבע הרוחות, וַאני לא קְרָאתים. יש אשר יצופו ועלי אלי ממצולות דממה, וּדמות להם כמראות אשר יִגָּלוּ בחלום וּבמי ברֵכה בהירה. אין אֹמר ואין דברים – זולתי מראה. גם הַדִבּוּר שבהם אין קול ואין הברה לו. דבּוּר פלאים הוא, בריה לשעתה, שהקול התנדף ממנו – והוא קַיָּם. וגם אני לא באָזנַי שמעתיו, כי דרך מבוא אחר, נעלם, הגיע אל נפשי. כן יַגיע אל נפש עולל נרדם בערישׂתו המון לב אִמּוֹ ורחמי עיניה, בּעָמְדָהּ עליו למראשותיו נפעמת וַחֲרֵדָה, והוא לא יֵדע. ויש שנתרקמו המראות וּבאו מתוף פליטי קולות וצֵרוּפיהם. רבים הקולות בחלל העולם ושונים אלה מאלה, וּפנים אין מספר להם. מי יגיד משמעם וּמי יבֹא עד חֵקר תכונתם? קולות יום וקולות לילה. שחוצים וּצנועים. עזים וּרפי כֹחַ. נמשכים עד אין קת ונקצצים פִּתאֹם. שַוְעת טובע בקצה העולם ואנקת הרוג מפרפר ביער. כרוחות אין גְּוִיָּה היו בעיני, רָצי אלֹהים ונוֹשאי דברו, המשוטטים הנה והנה על כנפי רוח, טסים כּחִצִּים ממחבואה למחבואה, מגיחים רגע ונעלמים פתאֹם, ואין יודע מוֹצאם וּמוֹבאם ועַין לא תשורֵם. ויש אשר שמעתי את הדממה ואת הקולות ראיתי, כי לא ידעו עוד חושי גבולות וּמצרים, והאחד בא בשדה רעהו. הקול משך עמו את המראה, המראה את הקול, והריח – את שניהם. גם מִדה וָקצב לא ידעתי עוד: הגבעה הקטנה בשדה נחשבה לי כּהֹר הָהָר, בּרֵכת המים – כאוקיָנוס וּתחוּם הכפר – כקצה הארץ.

באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מֵעֵין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. וּמבּשׂרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, – לא נִזּוֹנוּ אלא מכֹּחַ ראִיָּה ראשונה. גם את שמי איטליה וּתְכֶלְתָּם המתוקה ראיתי מקץ ימים. רגלי עמדו גם על מרום הררי שְׁוֵציה. רְאיתים ונפשי יצאה: מתי נגלתה עלי תכלת מתוקה מזו? ואיפה נודעו לי הרים גבוהים ונוראים מאלה? כל אימת שאני רואה חמה בשקיעתה או בזריחתה הנהדרה, אעמוד משתומם: הלא ראיתי פעם אחת שקיעה או זריחה נהדרה ונפלאה מזו? וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דשן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.

אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם, וּככל אשר רבתה עלי המולת אדם מסביב, כן נחבּאתי אל נפשי וכן מעטו חגי לבי וּתרועותיו. המלמדים ההדיוטים, שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וּברצוּעתם את חזיונות ילדותי. המראות הראשונים, מראות אלֹהים, לא יספו להִגלוֹת עלי בלתי-אם במצאם אותי בדד, מחוץ להמונו של יום וְלִמחיצת המלמדים. מאחורי איזה פרגוד נחבאו, וּמפּקידה לִפקידה ישלחו אלי משם רמזי עין, להחיות עלי חזיונות רוחי וּלחדש כֹּחם. מציצים רגע ונעלמים, מציצים – ונעלמים. טִפִּין טפּין, כסם חיים יְקר עֵרך, יִרעַף זיו ימי הפלאות ההם אל לבי, וּמעולם ילדותי לא יִגָּלוּ לפני במרבית הימים בלתי אם טפחים טפחים. מתוך האויר מבצבצים ויוצאים פִּתאֹם שברי מראות וּפסקאות מקוטעות משכבר: איזו פִּסַּת רקיע רחוקה בּטָהֳרתהּ הקדמונית, רצועה אחת של אדמה בִּתְחִלַּת אביב, רצועה שחורה, שמנה, נותנת ריח – אדמת בראשית, שקפצה ויצאה זה עתה מתחת סְדין השלג הקר, וַעֲדַיִן גוּפהּ מרטט. מלונה בודדה ושוממה בעזובת מקשה. שקיעה לוהטת בּפאתי רקיע. קול יְלֵל מִיַּער. צריחת צִפור משונה בלילה. לבנה תלויה למעלה מארובת עשן על אחד הגגות. “מניָן” של יום-טוב בבית אבא, ועדת תינוקות מפוחדים מתפרצים הביתה בצוָחה: זאבים בכפר! וסמוך לזה – יהודים עטופי טליתות עומדים במרומי הגג, פניהם ליער, כלפי הזאבים, פורשים כפים באויר העולם וּמאַימים בנהמת דובים: אהוּ-וּ! אהוּ-וּ! פתאֹם והִנֵּה גם פֵיגֶלֶה כאן. היא, היא! מאחורי האילן הישיש נחבאה, שולחת אלי רגע אחד את ראשה וקוראת: קוּ-קוּ!

ואולם ברגעים מתוקים של שפע קֹדש, בִּמלֹאת הלב עסיס כעֵנב בָּשֵל וצִנּוֹרי רחמים נפתחים בו פתאֹם מאליהם, די לי לעצום רגע את עיני, ונגלו לפני, כמו לאור הברק המהבהב, כל נתיבות חיי מראשיתם, בּהַבְהֵק עליהם זיו לבן וּבהיר, לַהֲאִירָם את כֻּלם יחד מן הקצה ועד הקצה. ברגע מעין זה יופיע פתאֹם במחזה כפר מולדתי והתיַצב לפנַי כֻּלּוֹ כאשר הוא, בכל חִנּוֹ וחסדו וּבכל זיוו הראשון. כמין פִּסת יד של אש, יד נעלמה וּמהירה, תצא פתאֹם, והושיטה לי את כל תמצית ילדותי, תרומת ימים ושנים, כשהיא מקוּפּלת וּנתונה בתוך נרתיק קטן של הרף עין אחד. עין בעין אראה שוב את משכנות בֹּקֶר חיי וּנאוֹת ילדותי הראשונה, אותם ואת כל מלוֹאם ואת כל היקוּם אשר מסביב להם, את כֻּלם בבת אחת, כגדולות כקטנות, אין נגרע דבר – ואני טועם בכֻלם שוב טעם ראִיָּה ראשונה. מאשר הוא שם, מאחת הפִּנּוֹת הנשכחות בוואליניה, מִסֵּתר קנה וּבִצָּה וּמִמְּקוֹם יערות שאין להם סוף, עלֹה יעלה לפנַי כפר מולדתי על ימיו ולילותיו, על חגיו ושבּתיו ועל כל מועדי שנתו יחד, וּמראהו כאשר עָשָׂהוּ אלֹהים: קטן ושלֵו וצנוּע. עומד הוא לו שם עדַיִן כּשעמד במקומו המצומצם לו מששת ימי בראשית, חֶצְיוֹ במישור וחציוֹ במדרון, חבוּי בצל שׂיחָיו ואילנותיו וּמעוּטר גַּנּוֹתיו וּמקשותיו, נוֹשׂא במנוחת יגון את עול קִיּוּמוֹ הכּשר כְּשֶׁנָּשָׂא – ושותק. דבר לא נשתנה בו וּצרור לא נפל ממנו. הם הם בתי החמר וּצריפי העץ נמוכי הקומה, הזרועים בּבּקעה וּבהר כעדרי צאן מבוֹהלים; הוא הוא החורש האִלֵּם, הזומם לי מרחוק, מאחורי הכפר, בּעלטתוֹ הצוננת; היא היא הגבעה הירוקה הרובצת ממולי, נֹכח בית אבי ממש, כמין חַיַּת פחדים רעבתנית, מעין שור הבר, עלי אֹרח, וּבולעת יום יום, מִדי בין-ערבים, כִּכַּר זהב שלֵם – את החמה השוקעת – כִּכָּר שלם לערב, כִּכּר שלם לערב; היא היא הבּרֵכה שמבהקת בצד הגבעה כאספקלריה מאירה, וּבני האוָזים מִטַּהרים וּמתקדשים בה כשהם מתהפּכים לרגעים: ראשם במים וּזנבם לרקיע; והם הם המשעולים, שמשתלשלים כִּנחשים דרך שׂדות וּמגרשים ואובדים מתוך געגועי עולם במרחקים נַעֲלָמִים. דוּמם, כמו בחלום, יעמדו לְפָנַי כל מועדי השנה: שבת וָחול, קיץ וָחורף, ימי רצון ועִתּוֹת זעף, חדווֹת יום וּבִעוּתי לילה, הם ושבריהם ושברי שבריהם, דברים דברים והִפּוּכם בּצִדם כשהם מזוגים כֻּלם יחד – ואינם בְּטֵלִים זה בזה. עונה עונה ואוֹרָהּ המיוחד לה, יום יום וּמראֵהוּ. וכֻלם מצטרפים בכל זאת – שוב כמו בחלום – לחטיבה שלמה אחת, ששמה: כפר מולדתי. ימי אביב צעירים לִבני ציצים וּרפוּדי ירק רך וענוג מלבלבים בגילה וּרעדה על-יד ימי קיץ בוערים, עֲיֵפֵי שרב וַעֲמוּסֵי זהב, וּבתוֹכם יִדעכו ביגון דומם על גחליהם הלוחשות בֵּינוֹת-עַרְבַּיִם עגומים של עונת בציר ושולי רקיע זועפים וּמתולעים של חֹרף. רגע אחד יהבהב לי מתוֹכם גם השלג הראשון, השלג הצח והמתוק, ברפרפו שלֵו ושאנן, כמו מתוך צנומה קלה, באויר העולם, לאחוז שמורות עיני וּלהביא בּלִבִּי את צִנָּתו הלבנה והרעננה. ירושת פליטה היא באוצר זכרוני וּשארית קטנה של חֹרף שלם, שנגנב מלבי ולא ידעתי אנה בא. אבד החֹרף ההוא – ואיננו, כאשר נמחו מלבי גם ראשיתה ואחריתה של סערה אחת גדולה, אשר השׂיגתני פתאֹם ביום שרב אחד במשעול הגבעה, בין הדשאים הגבוהים, ברגע רִדְתִּי לביתי. מיַרכּתֵי הארץ הגיחה הסערה וַתִּפּוֹל בכפר – והארץ היתה כרגע לחרדת אלהים. השמים לבשו קדרות ועלטה היתה. היער שאג מרחוק, אילנות נהפכו מִשֹּׁרש ועשׂבות הגבעה דבקו ברעדה לארץ. התאבכו תִימרוֹת אבק וגגות תבן פרחו באויר. וּבטרם אמצא את ידי ואת רגלי – והנה גם אני פורח! חייכם, פורח אנֹכי! כּנף רוח אדירה היתה בי פתאֹם וַתגביהֵנִי כנוצה וַתפריחני אל תחתית הגבעה ואל ראש המשׂוכה אשר מסביב לביתנו. איך באתי, או איך הוּבֵאתִי אחרי כן לבית אבא – לא אזכֹּר, ואולם טעמה של אותה טיסה – מי פתי וינסה להסבירה לאחרים? רק בחלומות הלילה יש אשר יטעם האדם אחד מששים ממנה – – –

פעמים, כשאני מתפקח, יש שאני אומר לנפשי וחוזר ואומר: להד”ם! הכפר, אותו הכפר, כמו שאני רואה אותו בדמיוני, לא היה ולא נברא. לא הוא, ולא יער, ולא פֵיגלה, ולא מאומה. אין אלה כי-אם דברי אגדה וַחלומות, שעלו מאליהם, כצמחים שוטים, בדברי אמת מועטים, כדי להנעימם על התינוקות. על כל פנים – מתחכם אני עוד – ודאי יש כאן ערבוב זמנים וסֵרוּסי מקראות. המוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם. כֹּחַ הדמיון בּדאי, ואין לסמוך עליו.

לוּ יהי כן! אמונתי השלמה במציאותם המוחלטת של דברי בּדוּת אלה אינה נפגמת על-ידי כך אפילו כמלוא נימה. מה לי היו, מה לי לא היו? הוָיָתָם הִנֵּה היא בנפשי וּמציאוּתם הלא בּבשׂרי וּבעצמותַי. אצבע אלֹהים חרתה אותם על לוחות חיי, וּמי יבוא למחותם? אם כאלה הם דברי חלומות – אין אֱמֶת כַּאֲמִתָּם ואין מַמָּשׁ כְּמַמָּשָׁם. כיין המשומר בענביו, כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו. לא יפוג ריחם ולא יִפָּגם טעמם. אדרבה, מרוב ימים עוד יוסיפו זֹהַר וַחריפוּת וּככל אשר יתיַשנו כן יחזק כֹּחם וכן יִרבֶּה מִתְקָם. אכן אין יין עז וּמתוק גם יחד כאגדת ילדותנו! טִפּה אחת מִשֶּׁלָּהּ דַּיָּהּ פעמים לשׁכּר את הלב עד כדי טֵרוּף! עד כּלוֹת הנפש! וִיהִי שֵׁם מלאָכנו הטוב מבורך, אשר לא יגיש אל פינו מכוס עדניה בלתי-אם טִפָּה טִפָּה, וּלעִתִּים רחוקות. טִפּה אחת יתֵרה, או גדולה מִכּשִּׁעוּר – וּמת לב האדם כרגע מיתת נשיקה.

וּברי לי, כי ביום הִפָּקד עלי פקוּדת כל האדם, עם פתיחת שערי העולם ליציאה – בשעה אחרונה זו יֵצאו אלי שוב כל מראות ילדותי מאחורי הפרגוד וּבאו והתיַצבו לפָנַי מחנה אחד. כֻּלם עד אחד יָבֹאוּ, וּבכל חִנָּם וחסדם וּבכָל זיוָם הראשון, כַּמראה אשר הָרְאֵיתִים בְּבֹקֶר יָמַי. בהירים וּברורים יעמדו כנגדי והִבִּיטוּ אלי דוּמם. פתאֹם יזרח עליהם אור שבעת הימים – וכבו עם אור נפשי לעולמים – – –

החלומות שוא ידבֵּרוּן – אך לא כֻלם. וגם אני טרם אחל להרצות מכאן ואילך מעט מזער, פרקים פרקים, מגִלגולי חייו הפנימיים וּמחלומות נפשו הנאמנים של אחד מבני הספיחים בישראל – תִנָּתן נא לי הרשות לספר בזה, בלי קשר גלוּי, לכאורה, עם המוקדם והמאוחר, אלא לשם מחיצה קטנה ביניהם בלבד, את אחד מחלומותי אני, חלום שנחרת בּלבּי מלשעבר ועמד בו בכל בהירותו וּלכל פרטיו עד היום הזה. אינני יודע, אם תמצא ידי להביא אל נפש מי שהוא את דברי החלום כַּהֲוָיָתָם, והעיקר, להטעימה מטעם אורו ואוירו המיוחדים – כמה קשה דבר זה לגבי חלום! – וּבכל זאת, יהי מה, אספֵּרה. החלום – חלום אמת, כמעט דבר מציאות ממש; אין בו משום כן לא זרות ותהפוכות ולא דברים מתמיהים. וכמדומה, שהוא במקצת גם דבר במקומו.

בחלומי – והנה דרך ארוּכּה וכִבְדַת חול לפני. והדרך מלאה שְׁיָרות שיָרות של שׁוּבֵי יריד – וַאני בתוך השיָרות. איני יודע, איך וּמאין הוּבאתי אל תוכָן, אבל הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבּת מהומה ונסחף אחריה, כמעט שלא מדעתי. רעש והמולה וּצוָחה מסביב. עגלות וּקרונות, ריקים וּטעוני משׂאות, הם ויושביהם וּמנהיגיהם וּמלַוֵּיהם, רוכבי סוסים והולכי רגל, אדם וּבהמה עֵרֶב רב, מתנהגים וזוחלים בכבדות וּבאין כח בתוך ענני אבק וּבשפעת חול. קשה ההליכה כקריעת ים. אופנים ורגלים טובעים בשפעת החול עד חֶצְיָם. אבק. שרב. אין כֹּחַ. כֻּלָם עֲיֵפים וּרצוּצים, כֻּלם שטוּפי זֵעה דלוחה, כֻּלם זעוּמי פינם וַעכוּרי רוּחַ – וכֻלם צוֹעקים וּמכּים את בהמתם באכזריות חֵמה. היריד, כנראה, לא עלה יפה: איש מהם לא העלה את חצי תאוָתו בידו. על כן יכַלּוּ את חמתם בִּבְהֶמְתָּם העלובה. וּככל אשר תכבד הדרך, כן תקצר הרוח וכן יִגדל הרעש ותִרבֶּה הערבוביה. אין איש שומע עוד את שׂפת רעהו. כֻּלם מזרזים זה את זה וכֻלם מעכבים זה את זה כאחד: “הייא, הייא! נטה ועבור, בן-אדם!” – “עמוד, עמוד! אל תמוש ממקומך, בן-כלבים!” – אבל אין אחד מהם זז או נח מדעתו. אדם הולך – לפי שהכל הולכים, עומד – לפי שהכל עומדים. עֵדֶר. ואף אני אחד מן העדר. מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם. עיפתי. ראשי, ראשי. עוד מעט והתעלפתי – ואני מוסיף והולך. בעל-כָּרְחִי אני הולך. כמטושטש. עודני הולך – והנה כמראה אִבֵּי נחל לפני. פקחתי עיני – חייכם, אִבֵּי נחל ממש. חיים ורעננים, גבוהים וּצפופים, נמשכים הם לכל אֹרך הדרך מימין ועומדים כחומה ירוּקה בּצִדָּהּ, מבדלת בין עוברי הדרך וּבין איזה עולם אחר, עולם פלאים, שמעבר לאִבּים. ראיתי וַתְּחִי רוּחִי. תימה שלא הרגשתי בכך קודם לכן: הרי כאן הם וכאן היו גם מִתחִלָּה. ואף עתה, כמדומה, שאין איש זולתי מרגיש בהם. נפשי יצאה אל אִבֵּי הנחל – וּמבּלי הסיח מהם דעתי הוספתי להִגָּרר אחרי השיָרות הלאה. “שם, מעבר למחיצת האִבִּים, עולם אחר יש, עולם בהיר ושאנן – ואני אדענו, איש זולתי לא ידע זאת” – ואני הולך ונגרר אחרי השיָרות הלאה, הלאה. ואולם עינַי לא חדלו בכל זאת מִשְּמור את האִבּים. וּראה זה פלא! מִדי עָברִי על פני מקומות קלושים וּדלוּלים שבמחיצת האִבּים או על פני פרצותיהם הדקות – נשקפה לי דרך שם כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוֹרָיו אל האִבּים וּפניו אל המים הבהירים והשקטים. קול המונן של השיָרות העוברות מעבר מזה – לא יבקיע, כנראה, אליו, כּאִלּוּ הוא נתון בעולם אחר, רחוק. נטוע כמסמר הוא יושב במקומו, פניו לראי המים, ולא ניד ולא זיז, ואף-על-פי-כן, כל כמה שאני מוסיף והולך וּמתרחק – אף הוא כן. בבואתו השחורה הבהבה אלי פעם בפעם מרחוק מבין האבּים דרך כל רשת וּפִרצה חדשה שעברתי עליה, כאִלו הוא גופו והנחל הזך עמו וכל יקוּמָם מסביב לִוּוּנִי חרש, שלא מדעתי, כשהם נעתקים עמי יחד מאליהם קמעא קמעא בשעורים סמויים מן העין – דוגמת צורת לבנה בנהר. מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו? הלא הֱיִיתִיו? הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאד מאד? הלא כמוני כמוהו? הלא חַיָּב אני, ויהי מה, להתגנב מפה וּלהִמָּלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק? שׂפת הנחל הזך והטהור הלא מקומי הוא, ואני הוא שישבתי עליו מאז? – ואני מוסיף בכל זאת להִגרר אחרי השיָרות הולך בדרך הלאה, הלאה. כִּסּוּני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך וּמתרחק. היכן הם אִבּי הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כֻּלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכּים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאֹם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורַי על שפת הנחל – הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר! – – –

זה מִסְפַּר החלום – והפתרונים לֵאלֹהים. נעזבה לפי שעה את הפלאי וְיֵשֶׁב במקומו בדד כּשֶׁיָּשַׁב. אל נא נפריענו ממנוחתו. וּמי יודע, בזמן מן הזמנים אולי תהבהב בבואתו שוב רגע קטן מבעד לחרכּים. אני אֲשָׂרֵךְ מעתה דרכי בשפעת החול לרגל השיָרוֹת.