החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הזכות ליתמות

מאת:
הוצאה: | 2012 | 232 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אדם מגיע לאי בודד במטרה למצוא את מותו; גבר מביא לעולם ילדים עם שלוש נשים, במקביל; יורש צעיר רוצח את אמו על מנת להחזיק באשתו… הזכות ליתמות מאת גיל ססובר מאגד שלוש נובלות יוצאות דופן בכנותן ובישירותן. במרכזן של הנובלות הללו עומד למעשה אותו גיבור באצטלות כאלה ואחרות, גבר גדול מהחיים, נהנתן, פרוע ומלא רהב. הכול מופרז אצלו – החיים, המוות, השתייה, הסמים. הוא מפחד מקשר, אך כמֵה למגע, הוא זאב בודד המוקף תמיד נשים, הוא נמצא על נתיב של הרס ומשתוקק אליו, אבל גם מבקש בכל לבו אחר הגאולה. כתיבתו של ססובר מוגזמת ומפוארת במודע, מלאה בפאתוס ובדרמה שצומחות מהם כנות כובשת לב ושבירות גדולה.

מקט: 15100381
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מיתה טובה

1.

מפלים של נוזל קר ומסריח נוטפים מן הנקבוביות בזרם הולך וגובר. הלב מקיא דם, הנפש מסמרים והנשמה חצוצרות. המבט תקוע במושב שלפנַי. הפנים ריקות. הידיים מנסות ללפות בחוזקה את ידיות הכיסא. יש מציאוּת. הן רק מונחות שם, מתוקף חוקי הכבידה. המבט נשלח אל על. כיסים קטנים מקיאים אוויר. אף אחד לא רב איתי על הידית שבאמצע. החולצה דבוקה לגב הכיסא. אל הבטן. כתמים גדולים. רטוב. קר. מסריח.

אין ספק, גם זו דרך לקבל את עצמי בחזרה.

האישה שלידי מעבירה את מלוא כובד משקלה לעבר בעלה. הדיילת שואלת אם הכול בסדר. הכול בסדר. רק להמשיך לנשום. להמשיך לנשום. קשה. עוד מעט יהיה קשה יותר, אחר כך אולי קשה קצת פחות, דרכו של עולם.

עגלות המזון חוסמות את המעבר. הכול חסום. הזמן עומד מלכת. רק עכשיו לא סובל דיחוי.

אני מדלג על פני הידיות שבין הכיסאות. דלת השירותים נפתחת. אצבע נשלחת לגרון והשנייה בעקבותיה, וכל הטוב שבי נשפך אל האסלה. כחול מזעזע מתערבב בחום גרוס גס. אני מחליף תנוחה, וכל מה שהצליח ועבר כבר את התריסריון פורץ בזרם עכור אל אותו ביוב בקול תרועה רמה, מנקה אותי, ממעל ומתחת.

אני יושב דוּמם בין ארבעה קירות ומשטח החתלה.

העור עדיין סיד, הזיעה חדלה לקלוח, ממילא לא נשאר מה לקרר. הנשימות קצרות, הבטן מתנפחת, הסרעפת מתאמצת ורעש, הרבה מאוד רעש, אך נדמה שמעט מן החמצן בכל זאת מצליח לעשות את דרכו אלי.

שערי גן עדן נטרקים מאחור, ורק אישה אחת מסתכלת עלי. מלווה אותי במבט. אמזונה, אשת־ירח שלי, ואני מרכין את ראשי וממשיך עד לשורה הנכונה ומתפנה לפרטים שקודם פשוט לא היה מי שיעסוק בהם.

האדון הצמוד לחלון כבר ישן, בת זוגו מתעניינת בשלומי ואני מתקשה להתעלם מפרצופה הבצקי הענק.

הדיילת לא שואלת "ביף או צ'יקן" ומביאה את מה שיש.

אני אוכל קצת, המשקל יורד מן הראש אל הבטן. הדיילת מבקשת ממני להדק את החגורות ולקפל את המגש.

אני מתעורר. עננים גדולים מכסים את הים.

עוד רגע נגיע. עוד רגע נגיע אל המקום בו השׂכיל העולם להבין שרצונו של האדם — כבודו. אל המקום בו בבחירה אם לחיים, אם למוות, אין צורך בסֵבל שנחתם בידי מומחים. אל המקום בו לא צריך הכבוד את אישורם של שופטי עליון שבכוחם להכריע מי לחיים, מי למיתה. אל המקום בו הורגים אותך כי ביקשת. כי אתה רוצה.

רופא, סדין, זריקה.

העננים נעלמים. עוד ועוד איים חולפים תחתי, מוקפים גוונים של טורקיז, ונראה שלפאסיפי אין קצה. רק אתמול עוד היה סמל הבתוליות, ועתה הוא נחלת אוניות פאר המורידות כמה נוסעים וחוזרות לאסוף אותם כעבור ימים ספורים, הומופאבֶּרים קטנים שלי, הגלגל הוא אתם. את תפקידכם אתם ממלאים להפליא.

המטוס עוצר. צלצולים מכבים את האורות ומדליקים אחרים.

חרדת טיסות כבר לא תהיה לי.

2.

חמישה זוגות תחתונים, חמישה זוגות גרביים, שני זוגות מכנסיים, שתי גופיות.

עכשיו ברור שהרצון להגיע לכאן ניצח את הרצון להישאר.

אני מוסר את הדרכון וכרטיס טיסה לעוד שלושים ימים בדיוק, בידיעה שזמנו לא יגיע. הפקיד לא מתרגש מהחום הכבד. עיני הקפה של האמזונה יפות עכשיו אף יותר מקודם, שפתיה אכזריות, ורק לפרצוף כמו שלה הן מעניקות הדר. הסיגריה מחליפה ידיים. עקביה שורשים, יציבתה סלע, וברור לגמרי שהיא יכולה להביא לעולם גם שישים ילדים ועדיין לשמור על גזרתה.

זהו זה. כסף החלפנו. אספרסו שתינו. עכשיו זה כבר לא רלוונטי, אבל פעם קראתי שאדם יכול לשתות אלכוהול ככל שיחפוץ, אחרי כוס אחת של קפה ירדו הסיכויים בעשרים, עוד כוס — בארבעים, עוד אחת ואנחנו בשישים, ואחרי ארבע כוסות — שמונים אחוז פחות סיכויים לכּבד להשחים, לחדול לתפקד, ולבסוף להשחיר. ארבע כוסות, זה הכול.

פקיד המודיעין אדיב ואני מתקשר למלון קטן על שפת הים. אני לוקח את שני תיקי הקטנים ונענה לחיזוריו של אחד מנהגי המוניות, מושיט לו את הפתק עם הכתובת ואנחנו בדרך.

מבעד לחלון הפתוח מתפאר לו הים ומנגד שלוש פסגות מחודדות בסכין ואי אפשר שלא לדמיין כאן איזה מטמון, שבעה צעדים ימינה מהסלע השלישי, גלגול לאחור, שתי קפיצות קדימה ו…

אני מבקש מהנהג להאט. הוא לא מבין מדוע ואף אינו מתיימר, רק עוד רגע ואנחנו בכתובת המיוחלת. האוטו כמעט עוצר ובית החולים, הנה הוא כאן. בתוכו אפשר למצוא בוודאי כמה ילדים שהחליקו עם האופניים, חטפו דלקת גרון, תייר שאכל משהו מקולקל, עלה מהר מדי מן המעמקים. ובפנים אגף אחד, נחבא בינתיים. לא מטעמי צניעות. לא רבים מבקשים את שירותיו, על כן קטן הוא, נסתר מהעין — בית ההמתה. יחיד הוא בעולם כולו. אולי סמל, דגל לפני המחנה. אולי יישאר כך, יתום לנצח מאח ומבן, אולי יחדל גם הוא מכל מלאכתו אשר עושה.

העיניים נצבעות עננים, הצל נופל על האי ואני לא מצליח שלא לראות את עצמי שׂרוע, רפוי, דוֹמֵם, כמה מטרים מכאן, תחת מבטו של איש בגלימה לבנה, והמזרק כבר בחוץ, הרעל משייט בוורידים, בעורקים, בלב.

הנהג ממשיך, את בית החולים עברנו. עכשיו הנהג אבוד לגמרי, כאשר אני מבקש לעצור לא בכתובת של המלון כי אם בבר הקרוב. אני משלם ומוסיף לו טיפּ שמן, לוקח את שני התיקים שלי, ויורד.

3.

אני מצביע על הברז הקרוב. הבירה נמזגת באטיות ואני מבקש גם כוסית ג'ק עם שני קרח. הברמנית מצדה לא נשארת חייבת ודופקת ג'ק משלה, שתי עיניה תכולות לא פחות מהטורקיז של הים ועורה שחום, והיא מברכת "ברוך הבא," טורקת את הכוס ולוקחת את התיקים שלי אל מאחורי בר העץ המקולף, כמו הייתי כאן אורח של קבע.

הוויסקי נגמר הרבה לפני שהניח לקרח להתמזג לאטו בנוזל הזהוב ולהותיר בו את רשמיו. הבר ריק. רק עוד בחורה אחת שמדי פעם מרימה את ראשה, ממלאת את הריאות, ושבה לצלול במצולות. ראשה כמעט גלוח, שפתיה מדויקות ולצווארה שרשרת זהב דקיקה. מבטה עצוב וקר ואצבעותיה הארוכות והקשוחות מספרות את שעבר עליהן בעולם הזה. היא מבריקה אלי מבט קצר, כמו מבקשת לומר משהו, להישמע, להיות, וזה בדיוק המקום בו אני לא יכול לעזור. העיניים חוזרות להתגונן בין הידיים, כתפיה נשמטות וגבה מתקמר. אני רוצה לקום אליה, אבל נשאר נטוע במקומי, כאשר הדלת נפרצת והשקט המנומנם ששרר פה הוא נחלת זיכרון קרוב, ואני לא בטוח שיש לי התנגדות.

איש גדל מידות ועב כרס שועט פנימה, שערו אסוף ובידיו תיבה גדולה. הוא לא מניח לנו לנחש מה יש בה, ומיד מציג את מרכולתו, שולף קצת קלמארי, שני תמנונים וקינג פיש אחד ענקי, ולפי הפרצופים, גם שלו וגם של הברמנית, אין בכלל ספק שכל אלו לא יתמהמהו הרבה ויתיישבו ממש פה, על השולחן, תוך זמן קצר מאוד.

בלי היסוס ובאותו חיוך גדול, הוא עושה כמה טלפונים. כנראה מסוג האנשים שיכולים להתפנק בתענוגות של העולם הזה יום ועוד יום וגם בבא אחריו, ואם כן, אז בין החיים שלו ושלי אין שום קשר, ובינתיים נראה שזה בדיוק המצב.

המבט, גם שלי וגם של עלמת־הדולפין בקצה השולחן, נעוץ בידיים העובדות. היא מחליטה לצאת קצת מעצמה ולהיכנס אלינו. גם היא שותה, גם הוא שותה, והיום הארור הזה, שמי בכלל זוכר עכשיו איך התחיל, הופך אט־אט כר לארוחת שחיתות, שהיא טובה בכל הימים כולם, ובפרט ביום הזה.

הקלמארי נזרקים על מחבת לוהטת, והלהבה האדירה משחקת עם הפירות ומאירה את המטבח באור חדש, במיומנות של טבח ובפשטות של דייג. צלוחית של אורז והמנה הראשונה כבר בחוץ, בעוד זרועות התמנונים מופרדות מן הגוף ומושרות בשמן, לפני שיוכרע אם יונחו על הגריל, ייכבשו או ילכו לסלט.

"הגעתם בדיוק בזמן," קורא בעל הבית לעבר הדלת הנפתחת, אפו מגוּון עכשיו מכמה שוֹטים שהוריד במהירות. אל הפתח נשאבים זוג ושני ילדים, זהים לחלוטין, שבקושי עוצרים לתת נשיקה לאישה מאחורי הבר, שמנסה לתפוס אותם. הילדים כבר במטבח, מרביצים לבעל הבית שמניף בכל יד אחד מהם, מניח אותו, ואז מעיף באוויר את השני.

עכשיו ברור לי שלא לבר הגעתי, כי אם הביתה, ואם לא לבית שלי, אז לשלהם.

בעל הבית זורק צלחות גם לזוג החדש שנכנס, שגם איתו כולם מחליפים נשיקות, והדולפין שם בפינה חוזרת להטמין את ראשה במצולות. אוכלת קצת, בולעת, נחה וממשיכה. וגם החיוך וגם היעדרו נראים אצלה בדיוק אותו הדבר.

הכוסות משיקות יין לבן לא מקומי, ופֶרנֶה בּרנקָה בין המנות — וּויסקי לי ולברמנית, רק כי מאוחר מדי להחליף, ושוֹט, ושוֹט נוסף, עד שנכנסת החולשה ואין לי כוח אפילו לחכות לתמנונים שוודאי ימתינו עד הערב. גם לא לדג הענקי שכבר מונח בתנור, עירום על מצע של מלח. בקיצור, בית מצאנו. היכן יעברו הימים האחרונים אנחנו יודעים, וזה בהחלט די והותר בשלב הזה של החיים.

4.

אני מבקש את התיקים, משלם ונפרד לקול הכוסות המונפות, ובדיוק כשאני פותח את הדלת היא אומרת לי: "אתה לא הולך לשום מקום." ולשום מקום באמת לא הלכתי ומיד חזרתי למקום שממנו באתי, ללמדכם מי העבד ומי האדון. האמזונה מהשורה השנייה נמצאת פה לידי, מעבָר אינו חוצץ. היא נושקת לבעל הבית, שמחזיר לה חיבוק גדול, ולברמנית שממהרת להגיש גם לה כוס יין לבן ולוקחת ממנה סיגריה. הן שתיהן מעשנות, והילדים באים להפגין נוכחות וקצת מתחבאים לה בין הרגליים, וקצת בועטים ברגליים של האמא, שיֵדעו שהיא שלהם.

"היי," אני אומר לה, ושומע אותה אומרת לי אותו הדבר. היא מתיישבת ומסתכלת בי קצת מוזר, כאילו היא יודעת דברים שאני לא יודע והיא כאן בשביל לספר. היא שותקת ורק הרגליים שלה מדברות. מכנסי החליפה המהוגנים שחבקו אותן קודם הוחלפו בחצאית קצרה כל כך, עד ששערות הערווה מבקשות להציץ ואי אפשר להתעלם משריריה הקשוחים, שאוי לו לאדם שיילפת בם. השדיים שלה לא גדולים ולא קטנים, אבל לי לא אכפת, והסיגריה נשאפת בין השפתיים שמבקשות אותי לא פחות משאני מבקש אותן.

שייקספיר, או אולי היה זה בעצם לנון, אמר שהחיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות. אני חושב בדיוק ההפך. החיים הם מה שאתה חושב בשעה שדברים אחרים קורים לך. אין לי מושג על מה דיברנו, אבל על מה חשבנו יש, והיינו ממלכה אחת גדולה ומאושרת, כשנשמעה ירייה ופילחה לי את המחשבות, וקטעה את הרגע, וקרעה את הממלכה שזה עתה הוקמה.

הדולפין ירתה לעצמה בראש והמוח שלה, שהיה מונח רק לפני רגע בתוך הגולגולת, כאן, בקצה הבר, היה עכשיו מפוזר, אפור, מלא אבק ודם, מותז לכל עבר. הצוואר עוד משחרר ליטרות אחרונות של נוזל החיים, הידיים כבר לא זזות לשום מקום. שמלתה סופגת, ושארית גולגולתה עוד דומה באופן מוזר לאותה הוויה שהיתה עד לפני רגע. העיניים עוד משוחות באיפור, האף עדיין סולד.

אני לא יודע אם שקט או רעש היה, עד שהאנשים מהאמבולנס התחילו לאסוף ולהניח בשקית פיסה־פיסה ממה שהיה עד לפני רגע פאר היצירה הטבעית, עד שהחליטה הדולפין להפסיק את עצמה ולזרוק, כשאריות ממשתה ליל אמש.

הילדים הורחקו, לא לפני שאחד מהם הקיא את נשמתו והשני, שראה את אחיו, הלך בעקבותיו, ובעל הבית תופס את הראש של הברמנית שבוכה, רועדת בתוך חזהו.

האמזונה שלי מחבקת אותי חזק, כמו שומרת עלי ולא רוצה לדעת שעוד מעט המוח יישאר לי אמנם בתוך הגולגולת, אבל אלו הבדלים אסתטיים בלבד.

האורות האדומים סוגרים את הדלת. צינור שוטף את מה שנשאר והאנשים מתפזרים לאט, לא יודעים מה לעשות עם עצמם. דלתות הבר נסגרות והמוזיקה, שרק עכשיו שמתי לב אליה, פוסקת וכמעט שלא נותר ממנה זכר.

דולפין יקר, עוד לא הספקנו להגיד שלום וכבר אוהב אותך לנצח הקטן שנשאר לי, כי ככה זה, אישה אמיצה, ידידה, שותפה. אין דרך אחרת לראות את זה.

אני ממשיך לעמוד איתן. לא מסוגל לזוז, לדבר, להניע את הראש, להחליף את המבט הממוסמר למקום בו היה מונח עד לפני דקות ספורות הגוף בלי הראש והדם שניגר, שצבעו לא אדום ולא כחול, והמוות נראה פתאום אמיתי.

האמזונה עוד מנסה לסחוב אותי בחזרה אל תוך הבר, אבל אני לא יכול, לא מסוגל. אני רוצה רק עוד רגע אחד להמשיך להסתכל, והמבט קפוא, רק שקט קר בתוך המוח הפוגש את מי שכבר עשתה את הצעד.

הדקות חולפות ואין יותר מנין ולאן. היא מושכת אותי ואני שומט את ידה. נכנס. לוקח את התיקים. יוצא, עולה על מונית. מגיע אל המלון. לחדר. ומאונן שלוש פעמים, מבלי לגמור אפילו פעם אחת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזכות ליתמות”