החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נגיעות של החיים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 384 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

23.50

רכשו ספר זה:

החיים אינם צפויים. כל יום חדש צופן בחובו הפתעה בלתי נודעת. אך זה מה שבעצם מעצב אותנו ואת הסובב אותנו. אלו זיכרונות שאנו נושאים עמנו עד סוף ימינו. חלקם טובים, חלקם פחות טובים. שמחים, עצובים וחסרי הסבר הגיוני. כולם אתנו.
נגיעות של החיים הוא קובץ סיפורים מחיי וחיי אנשים שפגשתי במרוצת השנים. הסיפורים מכוונים את הזרקור כל פעם על אנקדוטה או אדם, ונוגעים בנקודות ורגעים ייחודיים ובעלי משמעות.
לעולם לא נדע מה צופן המחר…

מקט: 4-86-1289
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לא היה ולא נברא

בהיתי במסך המחשב. תצורות השבב שהתחלתי לתכנן הבהיקו מולי ללא תכלית. ניסיתי לגייס את כל כוחי להתחיל את יום עבודתי, אך לא יכולתי. עיניי הסתכלו על המסך אך מוחי סירב לעכל את המידע.

מוקדם מדי, השעה רק שמונה בבוקר, חשבתי לתומי. אני צריך קפה.

ללא רצון, בעצלתיים, קמתי ממקומי, התמתחתי ופסעתי לאיטי לחדר ההפסקות. ידעתי שבשעה זו כבר מבעבע לו קפה מהביל במכונה החדשה שנקנתה לא מזמן. כל הדרך למכונה השתעשעתי במחשבתי על הקפה הטרי וכיצד אמהל אותו בכמות נדיבה של חלב וממתיק בטעם וניל. ואכן, כשהגעתי למקום שאפתי בהנאה את ריח הקפה הטרי שאפף את החדר. מזגתי לי כוס גדולה, הוספתי חלב ותרכיז בטעם וניל ולגמתי מיצירתי.

מושלם, עצמתי את עיניי בהנאה.

התיישבתי בשולחן מרוחק, והבטתי במסך הטלוויזיה הגדול שהיה בפינת החדר. לפני כשישה חודשים נשלחתי למדינת קרוליינה הצפונית לספק שרותי תכנון לחברת יבמ. אהבתי לעבוד באותו חבל ארץ, אף שלטעמי הוא היה משעמם. העבודה התנהלה לה בדרך כלל בקצב איטי וללא התלהבות יתרה. חברי הצוות עבדו בקצב של חברה הסתדרותית מצויה ובדרך כלל היו שקועים בחייהם האישיים יותר מאשר בעבודתם. אנשים חגגו ביחד עם משפחותיהם, יצאו לחופשות סקי בהרים והאווירה הייתה של חיי מנוחה. אהבתי את ההרגשה הכללית הרגועה. לאחר שנים רבות בעמק הסיליקון, שם, מטבע המקום, האנשים נוטים להיות הרבה יותר לחוצים, נהניתי לעבוד באווירת רוגע. אלא מאי, אליה וקוץ בה. תמיד הייתה לי הרגשה ששום דבר לא קורה. החיים נכנסו למסלול מונוטוני, אפור ושגרתי.

בטלוויזיה דיברו על סערת הוריקן הממשמשת ובאה ואני פיהקתי בחוסר עניין. כבר עברתי פה מספר סערות הוריקן ולא הבנתי מדוע כולם מתרגשים מהן. בדרך כלל היו רוחות חזקות, גשמים וזהו זה. שום דבר אחר לא קרה. איפשהו במעמקי ליבי כבר ייחלתי שיקרה משהו יוצא מגדר הרגיל.

ברנרד נכנס לחדר. הוא בחור גדל ממדים, גבוה, רחב, מרכיב משקפיים עבים ונראה כמו מורה באוניברסיטה. הוא עובד בחברה כבר עשרות שנים. יש לו אישה, שני ילדים, כלב וחתול. בדרך כלל הדבר הכי מלהיב בשבילו זה השאלה מה יגישו לארוחת הצהריים היום, או לחלופין הברביקיו שיעשה בשבת הקרובה. התבוננתי בו כשמזג לעצמו קפה, והחילותי לתכנן תירוץ התחמקות או שניים למקרה שיתחיל בנאום משעמם או במסכת ניחושים אילו מאכלים יוגשו היום. הוא ראה אותי ובחיוך גדול התיישב לידי.

‘בוקר טוב דני, מה שלומך הבוקר?’ שאלני כשכולו אור.

‘טוב תודה, ואתה?’ עניתי מניה וביה, תוהה לאן יוביל את השיחה.

‘לא תאמין מה קרה לי אתמול…’

‘אני חייב לסיים את התכנון שלי היום…’ התחלתי בתירוץ התחמקות ראשון מבלי לחכות, אך משהו עצר אותי. הוא מעולם לא סיפר לי על מעשיו. בדרך כלל היה פוצח בשיחה משמימה על אוכל עד שהייתי נכנע ופורש אחר כבוד לענייניי. היום הוא היה שונה. עיניו ברקו במשובה וכולו נראה אחרת. שיחות דיומא לא היו על הפרק.

‘מה קרה?’ הפכתי מתעניין. מעולם לא ראיתיו כך.

הוא הביט לצדדים ואז, כממתיק סוד, רכן לעומתי. ‘אתמול ביקרתי בניו יורק סיטי.’

‘יפה, אני אוהב את המקום.’ לגמתי מכוס הקפה שלי. נו, מה כבר יכול לקרות לברנרד? חשבתי לי בשקט. הוא לא בדיוק הטיפוס שמחפש הרפתקאות… ההרפתקה הכי מרגשת עבורו יכולה להיות מסעדת הכריכים הקרובה.

‘לא הייתי בניו יורק סתם. הייתי בצ’יינה טאון, הרובע הסיני,’ הוא זרח לעומתי.

‘חמוד מאוד,’ לא ירדתי לסוף דעתו והתקשיתי להבין מדוע הרובע הסיני הפעים אותו. אחרי הכול היה זה אזור תיירותי ידוע. ‘קנית מזכרות?’

‘זה לא הכול. גולת הכותרת הייתה מקום מאוד מיוחד.’

סקרנותי התעוררה בי שוב.

‘ממש בקצה רחוב המסעדות הסיניות, ליד פחי הזבל הגדולים, מצאתי מסעדה קטנטונת ומיוחדת. כשאתה נכנס לשם תדאג לעצור נשימתך עד שתעבור ליד פחי האשפה. הריח מבחיל. אבל בתוך המסעדה הכול טוב.’

‘נו, ידעתי שזה יגיע לאוכל איכשהו,’ משכתי בכתפי.

הוא שתק כממתיק סוד. זה גירה את סקרנותי עוד יותר.

‘אז אם המקום מצחין למה הלכת לשם?’ התעניינתי.

‘אה, בגלל הזקנה,’ הוא הטעים. ‘אתה מבין, זה לא מקום רגיל. חבר משפחה המליץ לי עליו, אז הלכתי.’

‘אישה זקנה עושה שם אוכל מיוחד?’ ניסיתי להבין.

‘לא.’ הוא הביט בי כאילו מצא את סוד הבריאה.

‘אז מה?’

‘לך לשם ותראה,’ הוא הנהן וטפח על שכמי. ‘לך לשם בסוף השבוע הבא. המסעדה הקטנה ליד שורת פחי האשפה הגדולים. לא תצטער.’

‘אוקיי, למה לא? ובינתיים שיהיה לך יום נעים,’ חייכתי. לא התכוונתי לאף מילה.

‘לא,’ הוא עצר אותי כאילו ידע על כוונותיי. ‘לך לשם, באמת. תאמין לי, זו חוויה. לא תצטער,’ ואז נתן לי חיוך אחרון והלך.

ישבתי שם עוד כמה דקות, תוהה מה קרה.

משום מה דבריו נחרתו בזיכרוני. לא יכולתי לשכוח את מה שאמר.

הלכתי לשם באותו סוף שבוע.

ברנרד לא נתן לי מעולם הוראות מדויקות כיצד להגיע למסעדה. שוטטתי לי לתומי באותו בוקר שבת חמים כשאני בולש אחריה. הרחקתי לכת לאזור מרוחק בניו יורק, קרוב לצ’יינה טאון. מילאתי אחר הוראותיו הסתמיות של ברנרד והגעתי למקום די נטוש. פנס רחוב רעוע ומט ליפול היה בפינה. ריח אשפה חמוץ עלה באפי. קימטתי את חוטמי הצידה אך לא עלה בידי לגרש את הריח הדוחה. הר פחי אשפה ירוקים, חלודים ונוטפים נוזל מצחין התגלה לעיניי כשפניתי לרחוב צדדי קטן. המבנים היו ישנים, הדלתות מוגפות והחלונות אטומים. הרחוב נראה עזוב.

מקום מוזר, חשבתי לעצמי. היה לי ברור שהוא רחוק מכל אתר תיירותי. ואז, ממש מעבר להר פחי האשפה המצחינים, הבחנתי במעין חנות קטנה. ראיתי דלת צרה ומוכתמת שמאחוריה אור קלוש. חלון הראווה היה קטן וכלל שלט קרוע ודהוי שבקושי יכולתי לקרוא. הוא היה כתוב באותיות סיניות או משהו דומה. חתול מרוט יילל וחצה את דרכי בריצה כשהתקדמתי לכיוון החנות הקטנה. מהרגע שראיתיה משהו קסום משך אותי בעבותות בלתי נראים לכיוונה. לפתע לא שמתי ליבי לריח הזבל החמוץ, לשלוליות המעופשות בהן דרכתי או לעובדה שלא הייתה נפש חיה אחרת באותו הרחוב.

עמדתי מול הדלת. הנחתי ידי על הידית, שהייתה חמימה למגע. בעוד אני משתומם הכיצד, הדלת כאילו הגיבה למגעי הרך ונפתחה מעצמה בקול חריקה חלושה. ריח נעים של תה סיני היה באוויר. ריח משכר כמעט, חשבתי. אינסטינקטיבית נשמתי ממנו מלוא האף. הריח אפף אותי מכל עבר וכאילו משך אותי פנימה. שלושה שולחנות עגולים מעץ דהוי ניצבו באמצע החדר על רצפה לבנה ונקיה למשעי. חשבתי שמראה הרצפה המבהיקה בלובנה עומד בניגוד גמור לסביבה. על שולחן אחד ניצבו קנקנים קטנים, מן הסתם של תה סיני. מנורות סיניות מבד אדום זועק השתלשלו להן מהתקרה. הקירות היו מעוטרים בשלל תמונות ססגוניות. אח קטנה בערה בפינה באש שקטה. לא ראיתי איש.

‘ברוך בואך, בוא, שב,’ שמעתי קול ערב של אישה מבוגרת. מאי שם הופיעה אישה קטנה, התקרבה לשולחן האמצעי והסיטה כיסא, מצביעה עליו בחן.

אז זו הזקנה…

‘תודה,’ מלמלתי. ‘חבר שלח אותי.’

‘כן, אני יודעת. ברנרד,’ היא אמרה בחיוך.

רגליי גמאו את המרחק הקצר אל הכיסא כאילו ריחפתי באוויר.

איך היא ידעה שזה ברנרד?

האישה התיישבה מולי. פניה מילאו את כל ישותי. שיער לבן, ארוך, מסורק לאחור בקפידה. למרות גילה, שנראה מופלג, לא היה על פניה אפילו קמט אחד. עיניים חומות בורקות, נבונות, מביטות אל תוך תוכי מתוך שני חריצים צרים. מבט מהפנט כמעט. לבושה בגלימה כחולה כהה ונעליים קטנות ולבנות, היא נראתה כאישה מסתורית ומופלאה.

‘אתה באת לפה מתוך בחירה. אני אוכל לתת לך, ולו לזמן קצר, את פסגת מאווייך,’ היא ניגשה ישר לעניין. ‘אם זה בתחום האישי, הרומנטי או המקצועי. האם זה מה שאתה רוצה?’ קולה הגיע לאוזניי כמו ממרחקים.

‘כן,’ מלמלתי, אחוז בחבלי קסם בלתי נראים. לא אמרתי דבר אך נראה היה שכבר ידעה על מה חשבתי.

היא נדה בראשה ללא אומר.

חיכיתי. לא קרה דבר.

ואז דמות נוספת הופיעה פתע, והתיישבה בכיסא שלידי.

הסטתי את מבטי לעברה. אישה צעירה ישבה שם. אישה יפהפייה. פי נפער בתימהון אין קץ. היא הייתה בדיוק כפי שתמיד דמיינתי לעצמי את אשת חלומותיי. תחילת שנות השלושים. שיער מסולסל, גולש, בלונדי מעורב במעט חום כהה. עיניים ירוקות, עמוקות, ובהן כמו שלהבת מרצדת. פניה מחוטבים בעדנה, תמירה ורזה ושופעת נשיות בנדיבות. היא הייתה התגלמות כל מה שתמיד רציתי באישה מבחינת מראה. כל פרט, כל תו בפניה, גופה, ואפילו סגנון לבושה היה בדיוק לטעמי. האישה המושלמת שלי. כאילו נוצרה מדמיוני שלי.

מאיפה הגיעה זו?

בטבעיות התיישבה לידי והושיטה ידה. ‘אני נורה, נעים מאוד.’

הושטתי ידי כחולם. ‘נעים מאוד, דני. תשתי משהו?’ הצבעתי על התה.

‘כן, בשמחה,’ היא נתנה לי חיוך זוהר ואני נותרתי ללא מילים. ‘אני אוהבת תה סיני.’

‘טוב, אז אני רואה שנוכחותי לא דרושה כאן יותר.’ האישה הזקנה חייכה חיוך קטן כמתנצלת, קמה ממקומה ויישרה את גלימתה. ‘העולם ללא ספק שייך לצעירים,’ מלמלה משהו נוסף ונעלמה לה בקרן זווית.

לא יכולתי להסיט את מבטי מנורה. היא הייתה יפהפייה בדיוק לפי טעמי, במלוא מובן המילה.

‘טוב… אז מה את רוצה לעשות?’ ספק אמרתי, ספק לחשתי, לעברה.

היא קפצה ממקומה בשמחה והושיטה ידה אלי. ‘מה זאת אומרת? הכול!’

לקחה ידי בידה ויחדיו יצאנו אל אור השמש החמים.

‘רעבה?’ שאלתי מניה וביה, מנסה ליצור שיחת חולין.

‘גוועת ברעב. לאן הולכים?’

‘יש פה מסעדה איטלקית, ממש לא רחוק מכאן. אני מזמין.’

‘אז למה אנחנו עדיין פה?’

אכלנו ארוחת צהריים איטלקית למהדרין. דיברנו על כל הנושאים בעולם. התברר לי שנורה היא ניו יורקית מקורית. היא נולדה וגדלה פה. היא למדה באוניברסיטת קורנל משפטים וכיום עובדת כעורכת דיני חברות באחת החברות היוקרתיות בניו יורק. יש לה אח גדול ממנה שגר בקנדה. הוריה גרים באחד מפרוורי העיר האמידים והיא אישה שאוהבת לחיות את הרגעים היפים בחיים.

‘אז אני מת לשאול אותך, איך זה שנכנסת דווקא לחנות שכוחת האל הזו בדיוק כשאני נכנסתי אליה?’ שאלתי כשישבנו, מאוחר יותר, באחד מבתי הקפה בעיר.

‘אני בעצמי איני יודעת. פתאום מצאתי את החנות. מעולם לא הייתי נכנסת למקום כזה, אבל משהו מיוחד בה משך את סקרנותי היום ונכנסתי פנימה. ואז ראיתי אותך ולא יכולתי לעצור בעצמי.’

‘למה?’

‘התאמת לטעמי בבחורים בצורה מושלמת.’

היה לי קשה להאמין.

‘זה מה שקרה גם לי. מרגע שראיתיך לא יכולתי להמיש עיניי מדמותך. את התאמה מדויקת לטעמי בנשים. יותר מדי מדויקת, עד שזה קצת מפחיד, אני חייב להודות.’

היא שלחה ידה ואחזה בידי. ‘אין מה לפחד. התמזל לנו מזלנו ונפגשנו. זה לא קורה לכל אחד,’ חייכה אלי חיוך ממיס. ‘למה להתנגד?’

‘כן…’ מלמלתי. אי שם רחוק, החלו לצלצל פעמוני אזהרה אך הדחקתי אותם לפינה רחוקה.

‘אבל בינתיים, יש לנו את כל היום לבלות בעיר. לאן אתה רוצה ללכת?’

‘לאן לא?’ תהיתי בקול רם. ‘איתך, לכל המקומות.’

‘תוכנית מעולה.’ נורה לא חשבה פעמיים. ‘אז נתחיל בפסל החירות.’

איפה לא היינו באותו היום. ביקרנו בפסל החירות כשאנחנו נדחפים לראש התור כמו ילדים קטנים. יחדיו עלינו למצפה העליון והשלכנו גרעינים על העוברים ושבים מתחת. מהר מאוד התקרבנו רגשית. לאחר מכן שטנו בסירת תענוגות על נהר ההדסון ואחזנו ידיים כמו בני טיפש עשרה מאוהבים. חרשנו את השדרה החמישית ואת החנויות היקרות כשאנחנו מחובקים ומאושרים. נראה היה לי שהזמן עמד מלכת. ההרגשה הייתה עילאית ויחד עם זאת מוזרה. הסברתי זאת לעצמי כתולדה של המהירות שבה קרו המאורעות. יצאנו למסע קניות הולל שבו קנתה נורה מכל הבא ליד. לי וגם לה. בגדים, חפצים וכל דבר אחר שלא היינו צריכים. היינו ביחד, מה שהפך כל דבר אחר לחסר משמעות.

באופן מפתיע, את ארוחת הצהריים נורה רצתה לאכול במקדונלד’ס. כשהשתוממתי ותהיתי מדוע דווקא שם, היא צחקה ואמרה שהיא אוהבת את ארוחת הילדים שלהם. אז קנינו לנו שתי ארוחות ילדים במסעדת מקדונלד’ס וישבנו לאכול בסנטרל פארק על ספסל מתחת לעץ קטן. עם ארוחות הילדים קיבלנו צעצוע קטן. הייתה זו טבעת ילדים קטנה מפלסטיק. בחיוך ענדה נורה את הטבעת על אצבע הזרת שלי, שכן הייתה מיועדת לילדים ולא התאימה לאצבע אחרת.

‘הריני מבטיחה לאהוב אותך לעולמי עולמים,’ היא אמרה ברצינות גמורה.

צחקתי וענדתי את הטבעת שאני קיבלתי על אצבעה. ‘ואני מבטיח לאהבך גם כן, לעולם.’

‘אז עכשיו אנחנו מחויבים בטבעת מקדונלד’ס זו לאהוב זה את זו לעולמים,’ היא אמרה לי ברצינות גמורה.

‘כמובן.’

‘זה רציני, אתה יודע,’ היא אמרה לי בכובד ראש.

‘כן, כן, אני יודע.’

‘וזה לא מפחיד אותך?’

‘לחלוטין לא. להיפך, זה משמח אותי מאוד. אפילו שזו טבעת ילדים של מקדונלד’ס…’ גיחכתי.

התנשקנו לראשונה על גג מגדל האמפייר סטייט המפורסם. הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת ורוח ניו יורקית חמימה ליטפה אותנו. שיערה של נורה התבדר ברוח הקלה ויכולתי להריח את בושמו. צבע עיניה הירוק הודגש עוד יותר לאור השמש השוקעת ואני חשבתי לעצמי שגן עדן לא יכול להיות מקום טוב יותר מאשר כאן ועכשיו.

שפתיה החמימות והמלאות התרפקו אל שפתיי ואני עצמתי את עיניי בהנאה. לשונותינו טעמו זו את זו וחושיי התערפלו מעוצמת הרגע.

‘זה לא יאומן…’ אמרתי לאחר מכן בעודנו צופים על העיר מפסגת המגדל. ‘אנחנו הרי בקושי מכירים.’

‘אתה צודק,’ היא חייכה אלי, ‘אבל אני לא אתנגד לטבע. דברים קורים מאליהם.’

‘זה כמעט… כמעט… לא אמיתי,’ לחשתי כשהצמידה אותי אליה בנשיקה תאוותנית נוספת. ושוב צללתי אל מערבולת חושים ושיכחה.

‘זה לא היה אמיתי?’ התנתקה והביטה בעיניי במבט מתגרה.

‘זה אמיתי ועוד איך,’ התנשמתי בכבדות כשבשרי הופך חידודין חידודין. היא הסעירה את כל חושיי. עם כל נשיקה, כל חיבוק, חשתי את גופי כמה אליה בתאווה מתפרצת.

‘אני יודעת לאן אני רוצה ללכת עכשיו,’ לחשה ואני פחדתי לשאול לאן.

נכנסנו למונית ניו יורקית ממוצעת. הנהג, בחור גדול עם שפם ענקי, גיחך לעומתנו. ‘ולאן זוג יונים שכמותכם מעוניין להגיע?’

‘מלון וולדורף אסטוריה בבקשה,’ אמרה בקול החלטי.

‘וואו, מה זה? ירח דבש?’ שאל הבחור הגדול בצחוק.

‘משהו כזה…’ מלמלתי ואז נשתתקתי כשנורה חתמה את פי בנשיקה ארוכה וסוחפת. ידינו תרו את גופינו ללא בושה.

‘היי ילדים, המלון מעבר לפינה. חכו עוד קצת. אין צורך להביך את פרד הזקן,’ גיחך הנהג שלנו. ‘אוקיי, תיהנו, אני מבין. ירח דבש זה ירח דבש. אני עוד זוכר את אשתי משכבר הימים מילדרד. כן… גם אנחנו לא יכולנו לחכות…’

מלון וולדורף אסטוריה הוא אחד המלונות היפים והמפוארים בעיר הגדולה. נברשות ענקיות נוצצות להן בכל תקרה, תמונות מפוארות על הקירות, שטיחים עבים מקיר לקיר ואולמי ענק נותנים את ההרגשה של היכלות ארמון ביזנטי. מלצרים ואנשי צוות מסתובבים כה וכה כשהם לבושים בקפידה ובהידור. בדרך כלל רק אנשים אמידים לנים במקום.

‘ניקח את הסוויטה הנשיאותית,’ חייכה נורה לפקיד הקבלה, שהיה לבוש ללא רבב.

הוא כחכח בגרונו. ‘היא עולה עשרת אלפי דולרים ללילה, גברתי.’

‘כן, אני יודעת,’ הגישה לו בחן כרטיס אמריקן אקספרס.

הוא נראה קצת מופתע, אך התעשת במהרה כשחיוב הכרטיס עבר בהצלחה. ‘הסוויטה כולה שלכם. היא כוללת ארוחת ערב, סלסילת פירות ועוד כהנה וכהנה…’ אך אנחנו כבר לא שמענו אותו. תוך דקות היינו במעלית המוזהבת שטיפסה לקומה העשרים ושתיים.

זוג דלתות עבות מעץ משובח קיבלו את פנינו כשנפתחה דלת המעלית. כשנפתחו לא יכולתי שלא להשמיע קריאת התפעלות. לא ראיתי מעולם סוויטה כזו, אפילו לא בסרטים. קירות שקופים דרכם ניתן היה לראות את ניו יורק בכל הדרה. חמישה חדרי ענק, מפוארים ומצוידים בכל פריט שניתן לדמיין. מסכי ענק, מיטות מוזהבות, שטיחים עבים, ג’קוזי ענק מוקף חלונות ואפילו מרפסת המשקיפה על העיר שאינה נמה לעולם. סלסילת פירות ענקית התנוססה לה בגאון על השולחן מעץ מהגוני כבד שניצב בחדר המגורים הראשי. עוד כמה סלסילות עם חטיפים וממתקים מכל העולם נחו להן בכל מיני מקומות בחדר.

‘אני מרגיש כמו מלך,’ מלמלתי. ‘זה הזוי. לא ידעתי שזה טעמך בבתי מלון.’

‘לא בדרך כלל, רק היום, ואיתך,’ צחקה אלי בקול פעמונים.

לקח לנו חלקיק שנייה לזהות את העובדה שאנחנו לבדנו. התקלפנו מבגדינו במהירות ונכנסנו למיטה הענקית. לא ידענו שובע באהבתנו. התעלסנו באהבים שעות כשאנחנו נוגעים, מריחים וטועמים טעם אהבה עילאית. לאחר שעות מספר שכבנו מחובקים על המיטה הגדולה והבטנו דרך חלונות הענק על העיר הגדולה מתחתינו.

‘מי היה מאמין,’ מלמלתי לעצמי. ‘אני עדיין מרגיש שזוהי חוויה חלומית, ואני לא בטוח שאמיתית.’

לפתע לא יכולתי לתאר חיים בלעדיה. רציתי לבלות איתה את כל חיי. השעות הספורות שהיינו ביחד היו היפות ביותר בחיי.

‘אז מה עושים עכשיו?’ שאלתי. ‘אנחנו נהיה ביחד?’

היא הביטה בי במבט מוזר. לא ראיתי מבט כזה בעיניה עד עתה. ‘כן, נהיה ביחד,’ מבטה הוסט אל החלון הגדול. ‘אתה אוהב אותי?’

‘בכל ליבי.’

‘עד כמה אתה אוהב אותי?’

‘מאוד מאוד,’ עניתי בצחוק.

היא נשארה רצינית.

חשבתי לרגע שאמרתי משהו פוגע.

‘נורה, אני מצטער אם אמרתי…’ החילותי אך היא אחזה בידי והוליכה אותי בידה למרפסת הסוויטה. הייתה שעת בין ערביים והשמש החלה לשקוע לכיוון הים.

היא פסעה מעל ערוגות פרחים צבעוניות לכיוון מדרגה קטנה שהייתה בקצה המרפסת. תהום עמוקה נפערה לעינינו מתחת. יכולתי לראות את המכוניות כמו צעצועים קטנים הזזים במשחק ילדים.

‘וואו, נורה, תיזהרי, אנחנו יכולים ליפול…’ לא תיארתי לעצמי שיש מרפסת כזו בקומה גבוהה.

‘סמוך עלי, לא ניפול.’ היא הוליכה אותי למדרגה שעל הקצה. בחיל ורעדה הלכתי אחריה כשליבי הולם בי. בקלות יכולנו ליפול אל מותנו מתחת. כשאני אוחז במדרגת האבן הקטנה התיישבתי לידה. נוף העיר מתחת היה מרהיב ביופיו ולרגע השתתקתי למראהו.

‘מקסים, נכון?’ שאלה אותי בחיוך ונישקה אותי על שפתיי.

‘מקסים וגם מפחיד. אני לא מבין איך בונים מרפסת כזו, זה לא בטיחותי…’ מלמלתי, עדיין אחוז פחד.

‘אל תדאג, אנחנו ילדים גדולים.’

ישבנו אחד ליד השנייה כשאנחנו מרותקים למראה העיר הענקית. יכולנו לשמוע את שאון המכוניות מלמטה. המהום קצוב נשמע כאילו שהעיר חיה ונושמת. שיערתי שהוא מגיע ממערכות מיזוג האוויר הגדולות שהיו על גגות הבניינים המתנשאים לשמיים. אוויר הערב היה צלול וקריר. השמש כבר נשקה לים. היום נטה לערוב.

‘אני אוהבת אותך, דני.’

‘אני אוהב אותך, נורה.’

‘איני יכולה לתאר את חיי בלעדיך. אהבתנו יוצאת מגדר הרגיל.’ מבט עיניה הצטעף.

נישקתיה. ‘גם אני, נורה. איני רוצה להיפרד ממך לעולם.’

עיניה ברקו כלהבה. משהו יוצא דופן התרחש ולא ידעתי מהו. חשבתי שאנחנו רק בתחילת הכרותנו, אחרי הכול, והנסתר רב בהרבה על הגלוי, אך מעולם לא העליתי בדעתי את מה שעמד לקרות.

לפתע היא הזדקפה ועמדה על קצה המדרגה.

התחלחלתי ואחזתי בידה כשאני משתופף לאחור, מפחד לאבד את שיווי משקלי. ‘נורה, מה את עושה? תשבי, זה מסוכן, את יכולה ליפול…’

אך היא לא התיישבה. שיערה מתבדר ברוח והיא כולה במצב מוזר. היא פנתה אלי. ‘בוא תעמוד גם אתה לידי.’

‘אני לא חושב שזה טוב נורה… אנחנו…’

‘בוא תעמוד לידי,’ התעקשה.

‘אני לא…’

‘בבקשה.’

משהו קרה גם לי. מבלי להבין כיצד, מצאתי עצמי עומד לידה.

מה קורה פה? אני מסכן את חיי. יש לה צד מפחיד שלא ראיתי עד כה.

עמדנו שנינו בקומה העשרים ושתיים כשאנחנו מביטים מטה. המילים נעתקו מפי לנוכח המראה המרהיב והמפחיד כאחד. כאדם שקול לא תיארתי לעצמי מעולם שאעשה מעשה כזה. מעידה קטנה אחת יכלה להפיל את שנינו אל מותנו. ולמרות זאת עמדנו שם דקות ארוכות, אוחזים יד ביד, והבטנו אל האופק.

‘אתה יודע דני, אהבת אמת זה דבר מאוד יפהפה אבל גם כואב,’ אמרה בשקט ואני תהיתי לאן היא חותרת. ‘אנחנו יכולים להיות ביחד אבל אין לדעת מה יקרה. אנשים משתנים, אנשים נהיים חולים ומתים. מאורעות עלולים לקרות. אין לדעת מה צופן העתיד.’

שתקתי.

‘יש רק דרך אחת להבטיח אהבת נצח. דרך שבה תמיד נישאר ביחד ונחווה את הרגע הזה, העכשווי לנצח,’ היא נפנתה לעומתי. עיניה היפות דמעו ואני חשתי שליבי נמס בקרבי. הייתי מוכן ללכת למענה עד סוף העולם.

‘אבל חמודה שלי, לא אעזוב אותך לעולם, על מה את מדברת.’

‘אתה לא יכול לדעת. תאונות דרכים, אסונות… אין לך דרך להבטיח שתהיה לנצח איתי. אין לך אפשרות כזו. יש דברים שלא תלויים בך.’

שתקתי לרגע לנוכח הגיונה הנוקב.

‘אבל יש דרך להבטיח שתמיד נהיה ביחד. שאהבתנו לנצח תישאר.’

מבטי הבהיר לה שלא ירדתי לסוף דעתה.

היא אחזה בידי ונפנתה אל התהום מתחת. ‘פה ועכשיו. נשמותינו ישארו מאוחדות לנצח נצחים.’

פאניקה איימה להשתלט עלי. היא רוצה לקפוץ ביחד?

היא שוב הסתכלה אלי. מבטה חדר אל תוך תוכי. דמעותיה זלגו על לחייה היפות.

‘אתה לא מאמין לי? תחשוב על זה בבהירות לרגע. אם נסיים פה ביחד, תמיד נישאר ברגע הזה. היום הנפלא ביותר בחיינו יישאר עימנו לנצח. אף אחד לא יוכל לקחת זאת מאיתנו.’

הרגשתי שליבי גועש וכמה לאהוב אותה לעולמים. ולפתע, איני יודע איך, מה שאמרה נשמע נכון.

מה קורה לך? השתגעת? זו התאבדות… ניסה ההיגיון לשכנעני אך מצאתי עצמי חושב על מה שאמרה. אם נסיים פה הכול, כאן ועכשיו, באמת היה ותהיה לנו אהבת נצח נצחים.

הלא ייאמן קרה. נישקתי אותה ארוכות.

הסכמתי.

‘את צודקת. מה שחווינו היום היה קרוב לוודאי היום הכי יפה שהיה לי בחיים,’ שמעתי את עצמי אומר.

בינות לדמעות הפציע חיוך על פניה היפות. היא אחזה בידי והביטה לאופק. ‘כן, נישאר יחדיו תמיד…’

מה קורה פה? זה לא הגיוני! זה מטורף! תפסיק עם השטות הזו… ניסה הגיוני לשכנעני אך משום מה מצאתי בקלות את הכוח להדוף אותו לקרן זווית. עם זאת מראות חטופים מחיי חלפו עברו מולי ביעף. הבנתי שאני מוכן לעשות את הצעד. למענה. אהבתי אותה כל כך עד שקיבלתי את הרעיון כשריר וקיים.

היא הידקה את אחיזתה בידי. לפתע, כאילו באורח פלא, לא פחדתי יותר. ליבי לא הלם בי עוד ורגיעה פשטה בתוכי. הרגשתי שזהו הדבר הנכון לעשות. איני יודע אפילו איך.

התחבקנו. שיקעתי את פניי בתוך שיערה ונשמתי את בושמו. היא הישירה את מבטה אל עיניי וחייכה את החיוך המתוק ביותר שחוויתי אי פעם. התנשקנו עד כדי ערפול חושים. בעודנו מתנשקים היא נטתה קלות הצידה. היה זה מספיק בכדי שנאבד את שיווי משקלנו וניפול…

החשיכה הברוכה לקחה אותי לזרועותיה.

ריח תה סיני דגדג את נחיריי. לאט פקחתי את עיניי. ראשי היה מוטל על השולחן באותה מסעדה סינית. שפשפתי את עיניי. מולי היו קנקן וספל תה. מזגתי כוס ולגמתי מהתה. הוא היה נהדר. מתוק בדיוק במידה שאהבתי, עם ריח ארומטי משכר. לגמתי שוב בהנאה. גירדתי בראשי.

האם נרדמתי וחלמתי?

מאי שם הגיעה האישה הסינית הזקנה ואני עצרתי את נשימתי. היא חייכה אלי.

נרגעתי וחייכתי גם אני.

‘תמסור דרישת שלום לברנרד,’ היא אמרה בקול נעים.

‘כן, בוודאי,’ אמרתי מכנית. ‘אני… רציתי לשאול…’ לא ידעתי מה לומר ומה לשאול אך היא רק חייכה.

‘מדהים לדעת מה אנחנו מסוגלים לעשות כשאנחנו משיגים משהו שאנחנו רוצים.’

‘אה… כן… נכון,’ מלמלתי.

‘אל תוותר על מה שאתה רוצה בחיים. אל תתפשר. החיים הם מתנה וניתנים לך רק פעם אחת.’

בעוד אני תוהה על דבריה קמה ממקומה ונעלמה.

ישבתי שם עוד מספר דקות ולגמתי מהתה הטעים. ואז קמתי ועזבתי את המקום. החוויה שעברתי הותירה אותי המום. נסעתי לביתי, התקלחתי והלכתי לישון. למחרת קמתי מאוחר. קרני שמש אביבית הפציעו מבעד לחלון. מוזיקה נעימה השתפכה לה מהרדיו ואני שכבתי במיטתי כשאני מעלה בזיכרוני כל פרט מיום האתמול. אבל האם קרו המאורעות באמת? האם חלמתי?

ואז נזכרתי ונפניתי להביט באצבעי. התנוססה עליה טבעת קטנה מפלסטיק. טבעת צעצוע של ארוחת ילדים ממקדונלד’ס. הורדתי אותה והסתכלתי בה ארוכות. נורה ענדה אותה על אצבעי הקטנה.

אז לא חלמתי.

התלבשתי ונסעתי שוב לעיר הגדולה. הלכתי במהירות לאותו רחוב שומם. אותו פנס רחוב רעוע עמד במקומו. ריח הזבל החמוץ היכה בנחיריי אך לא היה לי אכפת. חיפשתי מאחורי הפחים את המסעדה הקטנה אך היא לא הייתה שם. יכולתי להישבע שאתמול היא הייתה בדיוק במקום שבו ניצבו עכשיו רק ערמות פחי אשפה חלודים, נוטפים נוזל באושים.

לאן נעלמה? ואז הבזיקה מחשבה בראשי.

ביום המחרת חיכיתי לברנרד בחדר ההפסקות. לבסוף הוא הגיע.

‘היי, איך היה סוף השבוע ידידי הטוב?’ הוא נגס בתופין עבה שהיה מרוח בשכבה נכבדה של ריבה. ‘היי, יש הרבה עוגות ומיני מאפים בחדר ישיבות מספר שבע. נשארו מישיבת המנהלים. לך תיקח. זה השלישי שלי…’

‘ברנרד, הייתי ביום שבת במסעדה ששלחת אותי אליה בניו יורק,’ אמרתי ללא הקדמה.

הוא הפסיק ללעוס וחייך. ‘נו, אהבת את זה?’

‘הייתי שם אתמול והמסעדה לא קיימת יותר. איך היא נעלמה בן לילה?’ דרשתי במפגיע.

אך ברנרד רק משך בכתפיו הגדולות. ‘אני לא יודע. אני חושב שאתה יכול לבקר שם רק פעם אחת. אחר כך היא נעלמת…’

‘אתה יודע ברנרד, אני יודע שאתה יודע. ספר לי על האישה הזקנה. ספר לי הכול. האם זה אמיתי? היה משהו בתה? איזה סם או משהו? האם כל מה שקרה לי היה אמיתי?’ הייתי נסער.

אך ברנרד רק הביט עלי במבט טוב. ‘אני לא יודע דני. אני באמת לא יודע.’

הבטתי בו ארוכות. הוא באמת לא ידע.

‘הזקנה מסרה לך ד’ש,’ אמרתי בשקט לאחר זמן מה.

‘תודה. היא אישה נחמדה,’ הנהן בראשו.

‘כן, אבל האם כל זה קרה או לא היה ולא נברא?’ הקשיתי. ‘לכל הרוחות, הייתי מוכן להקריב את חיי למענה. זה לא קורה בכל יום.’

ברנרד לא ענה. לפתע הוא הצביע על ידי. ‘טבעת יפה. ממקדונלד’ס, נכון? ארוחת ילדים,’

‘כן, רגע, איך ידעת?’

‘גם לי יש אחת כזו.’

הוא הראה לי את ידו. על הזרת שלו התנוססה בדיוק אותה הטבעת…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נגיעות של החיים”