"בגיל שלושים וארבע היה לי דחף מיני חזק וזר שלא היה ניתן לסיפוק. זה לא ככה אצל כולם. העניין הוא […]
עטלף מת בחצר
השכנה קוראת להם לבוא לאכול. החתולים שייכים לשתי כנופיות – זו של החתול הג’ינג’י וזו של החתול השחור־לבן וכל צאצאיהם המעורבים. בחצר שלנו הג’ינג’י גוהר על חתולה שחור־לבן והיא מייללת. חתול מעורב מסתובב סביבם. עונת הייחום החלה. ממדרגות שוּקרי רואים את הנמל כמו ציור של העידן התעשייתי. המכונות, המנופים והעגורנים הכחולים זזים בחריקה עמוקה בקולו המסתובב של כדור הארץ. האוניות הגדולות עם המכולות הצבעוניות נעות על פני הים בקו ישר וארוך.
סוף־סוף נגמר החורף עם הגשמים הבלתי פוסקים. רחוב המדרגות היה למפלים. הרגשנו נסחפים באונייה. כאילו הים עלה מלמטה והציף את כל ואדי סאליב. מרזבי המים הצרים מדי לא ידעו להכיל את הגשם וטִפטפו שעות רבות אחרי שהוא פסק ועד שהתחיל מחדש. ביום שישי המים הציפו את הדירה בקומה העליונה של המשוגעת והיא גרפה אותם למדרגות. כשבעל הבית הגיע לבדוק מה המצב יצאה אליו יפה רוסייה ופעורת עיניים, וצעקה שהיא בדיוק באמצע זיון ושאין לו זכות להתפרץ אליה ככה.
עם הייחומים עצי זית ודקל בני כמעט מאה שנה ועצי תות וחושחש נעים ברוח. נותנים פרחים לבנים ריחניים. בבוקר מצאנו יונה מתה בחצר – סימן ראשון – הקלו המים? אני הולכת לשוק תלפיות לשתות קפה. יום שישי בבוקר ואנשים מתחילים להתקבץ סביב הדוכנים. אני חושבת: עד כמה העיר היא מפעל חברתי, ואם היא תמשיך להיות כזו כשיגיע לכאן הווירוס מסין.איש אחד בסין אכל משהו בשוק והנה אני מחכה לסימן. אני יודעת שזה עומד לקרות כבר שבועות, מחכה לזה כמו לפני מחזור, שיתחיל כבר.
פה בסמטה, סיפרה מי שמכרה לנו את דירה, היה קו התפר בין ואדי סאליב להדר. בניינים נטושים מצד אחד ושיכונים מלאים (משת״פים של צד”ל?) מצד שני. המים שהמשוגעת היפה גרפה הרחיבו סדק ישן במדרגות, בנות מאה שנה כמעט, ונפער בהן בור. השכן מהקומה השלישית התעקש להזמין קונסטרוקטור בכמה אלפים שקבע שאין סכנה מוחשית. הסדק לא תוקן.
השבוע עטלף מת בחצר – סימן שני?
כל החתולות בהיריון כבדות ומסמנות טריטוריות ללידה בחצר שלנו. החצר מוקפת חומת אבן גסה לאורך המדרגות. מבחינת נֶסַח הטאבו הטרסות העליונות בבעלותנו והתחתונות שייכות לכל הבניין, אבל כבר עשרות שנים שהחצר סגורה בחומה. רק לדירה שלנו בקומת הקרקע יש אליה גישה. הדירה היתה שייכת למשפחת אבוטבול, שבנתה את הבניין כולו וגם את הבניין הסמוך. ראשי התיבות מ”א מוטבעים בתוך מגיני דוד בכל הכניסות.
השכנה מהבניין הסמוך קוראת שוב לחתולים לאכול. קולה חרוך מסיגריות וקריאתה “דניאלה, לבנה ויחיאל בואו לאכול” נשמעת אבֵלה. הבניין שלה נעול, תריסיו בזוזים והוא נטוש לגמרי, רק היא שם. היא אומרת לי, כפופה מעֵבר לחומה: אני נצר למשפחת אבוטבול.
עם בוא הווירוס וההנחיות, אנחנו מצמצמים את עצמנו לרחוב המדרגות. המואזין בקולו היפה עדיין מסלסל בשעות הזריחה ולפנות ערב. חודר את המרחבים הסגורים. עוצר אותנו לרגע לאיזה אופק פנימי של בדידות.
בשביל שיוצא מאמצע רחוב המדרגות, החתונות לא פוסקות למרות ההנחיות החדשות נגד התקהלות. לא שמעו כאן עליהן, או ששמעו ומצפצפים. כיסאות פלסטיק מסודרים ורמקולים מוצבים בקומת הקרקע המפולשת של השיכון הארוך, על רקע טיח שפריץ צהוב, חוטי חשמל וקופסאות מזגנים. עשן על־האש נישא מבעד למסגרת העמודים ומאפיל על הנוף התעשייתי הבלתי מתערער של הנמל. כל השיכון יורד לרחבה לרקוד ולנפנף. המוזיקה עוברת אלינו בלי קושי דרך חלונות העץ הסגורים. היא מוציאה למרפסת עם תריסים ירוקים בבית ממול שתי נערות ששומרות על הסגר והן מביטות, רוקדות במקומן.
בשעות האור השוק עדיין פועל. בשעות הלילה ההילולות ממשיכות ואנחנו בצוּרים בבית עם הילדים. שי יוצא לסיבוב ריצה. זה עדיין מותר על פי ההנחיות אבל מסוכן לגב בטופוגרפיה החיפאית. כשהוא חוזר, עם סגירת הדלת, נורה מטח של זיקוקים בשמי המדרגות. אירוע סודי זה כנראה לא. הנפצים מהמהמים קרוב והכלב הגדול הקשור תמיד בחצר של השכנים נובח. אני בחלון. השמיים מתפוצצים משמחה לאיד. לא סגר ולא הנחיות. אחרי שהכול משתתק, בקבוק קולה ריק חוצה במעופו את מבטי. נוחת אצלנו בגינה.
בחצות אני שוכבת במיטה, לא נרדמת. חושבת מי ישרוד את הווירוס הזה. את השקט מפריעות פתאום יריות. יריות? לא בטוחה. בדירה שמעלינו יש תזוזה. דברים נגררים וצעקות. הדרמה מתרחשת אבל אני לא מצליחה להבין אותה. אולי מישהו בשיכון ירה או נורה והשכן מעלינו רוצה ללכת לראות ואשתו, זו ששופכת דליים עם מים ואקונומיקה לגינה, לא מרשה לו. אולי הפוך.
ההנחיות מתהדקות, ולמרות מחאת הסוחרים, סוגרים גם את השוק. הרים של סחורה לא נמכרים. רחוב המדרגות כולו מצטמצם לפנים הבית. ציפורים מצייצות כל היום בגינה. בצהרי היום הדקל מפיל בבת־אחת ממרום גובהו וגילו ערֵמת ענפים יבשים ברעש קולני. עטלפים מתרוממים לאוויר. סימן?
בלילה אני שומעת שוב מהדירה שמעלינו גרירות, צעקות, כעסים כבושים שמתפרצים. משיכות. נפילות. אני פותחת נטפליקס ורואה סרט על חופשה בצפון איטליה בשנות השמונים. חושבת על בתי אבן יפהפיים ששותים בהם יין, מתאהבים אהבות־קיץ קלות וקופצים לרגע לשחות באגם. גם אצלנו בית־אבן ועם סוג של בוסתן, זה עם החתולות, היונים והעטלפים, עצי התות, הזית, החושחש והדקל הגבוה. מעֵבר להם אין כאן אגם. יש חומה ויש את השיכונים והמנופים שנעים ללא הרף בנמל, ואחריהם עד האופק – הים.
כל הפרחים הלבנים הריחניים של החושחש נושרים וממלאים את האדמה בנקודות לבנות. השכנה שקוראת לחתולים מבקשת שנקנה לה עגבניות כי אין שוק וגם אין אוטובוסים. בטווח מאה מטר יש רק סיגריות והיא מתגעגעת לעגבניות, אפילו כאלה של סוּפֶּר, וגם פלפל צ’ילי, אם אפשר.
גורי חתולים מייללים בלילה בגינה. כל שנה חלק מהם מתים וצריך לפַנות אותם. ראיתי שלדים קטנים שלהם אפילו ליד הבאר שחסומה בקרשים ובתיל. צריך גם לנכש את עשבי הבר לפני שיגיע הקיץ. אני לא יודעת להחליט מה ראוי לעקירה ומה זכאי להישאר באדמה. מעלי החוביזה אני מכינה קציצות וממולאים דקים. גלגול העלים החלוטים לוקח שעות. בסגר, השעות לא חסרות.
ביום חמישי השכנה מהקומה מעל שופכת שוב בבת־אחת דלי מים עם חומר ניקוי, בדיוק על עץ לַיים צעיר ששתלנו. אנחנו מעירים לה והיא מכחישה. השכנה הזקנה מהבית ממול יוצאת למרפסת עם התריסים הירוקים מבקשת מאִתנו עלי זעתר ולימונים מהגינה.
עצי התות הגדולים גדומי הזרועות משתהים השנה ועוד אין עלים. השכן ובנו ניסרו אותם במסור יד בסתיו שעבר כי הם הסתירו להם את הים. הם רצו לראות את אוניות המשא הגדולות צפות ומשייטות בקו המים הנמשך. עלוותם התכסתה בן לילה והציפורים באות. עוד מעט יגיעו התותים הסגולים ואחריהם יבואו התולעים.
אנחנו משאירים את הילדים לבד בבית ויוצאים להליכה במגבלות מאה המטרים המותרים – במעלה ובמורד המדרגות. אמבולנס עומד בקצה השביל. השיכונים הערב שותקים.
הכביסה של השכנה ממול – מגבות פרחוניות בשלושה צבעים. כשהיא מסירה אותן מהחבל נתלית הכביסה של הדירה מעלינו, מדגדגת לנו את החלון. מים מטפטפים ממזגן או מדוּד מנוקב על שביל הבטון והופכים אותו לירוקת וסדקים. הנחתי דלי פלסטיק צהוב במקום המשוער. בלילה התעוררתי מחלום בוכה. שוב אבי זִלזל בי בגלל בעיות במתמטיקה שלא פתרתי ואמי נזפה בי על כך שנעלבתי.
בחמש בבוקר המואזין ניחם אותי בקולו המתנגן, קוצב את שעות היממה, שחוזרות על עצמן, לפיסות נסבלות. אחריו השמיעו קול עורבים, תרנגול קורא וצפירות נסיעה לאחור של משאית הפורקת סחורה בשוק למרות הכול.
שישי בערב. בקצה השביל עומדת משטרה. ההנחיות החמירו את השהייה בחוץ אבל מתפללים חרדים ספורים מיהדות דמשק (כך כתוב על בית הכנסת) אינם מוותרים על התפילה. הרוסים במרפסת שבמעלה המדרגות מנופפים ובוהים בנו כשאנחנו יוצאים לעלייה ולירידה הספורטיבית שלנו ברחוב המדרגות. עולים לכיוון השוק ויורדים לכיוון הנמל וחוזר חלילה. שכן אחד מגיע מולנו במדרגות כשאנחנו עולים מן הקצה התחתון. לפני שהוא פונה לשיכון הוא יורק על השביל.
הנמל במקומו אבל המכונות בו זזות כל הזמן. אונייה עמוסת מכולות נעה לאורכו. ברז המים הראשי של הבניין מתפוצץ. הסדק במדרגות מתרחב. השכנה הזקנה ממול תולה שוב את המגבות הפרחוניות. השמש מטיילת לאורך הגינה. במורד הוואדי אני רואה מישהי רצה במעגלים על רצפת גג. הדלת של השכנה שקוראת לחתולים נפתחת. אני לא רואה אותה, רק את החלק העליון של הפתח, עם המגן־דוד. כל החתולים מהגינה מתקבצים. אנחנו מעבירים לה פלפלים חריפים מעֵבר לחומה.
בשיכון המון יונים הומות במרפסות הכביסה. העורב קורא. המואזין קורא. אונייה צופרת ממושכות. היא עומדת ללא תנועה בנמל. רכבות כבר אין. בקומת העמודים עושים על־האש ומוחאים כפיים. טיפה נופלת לדלי הצהוב בחצר כל חצי דקה.
אני מתלבשת בחדר. אין ממש סיבה להחליף בגדים, אלא כדי לשמור על השגרה. החלון מול עץ החושחש, אולי הוא לא חושחש אלא עץ תפוז חולה שתולעים אכלו לו את הגזע. עליו מוארים באלכסון ובין הענפים תקועות שתי גרביים שחורות שנפלו לשכנה מלמעלה.
אני שומעת חבטה. רואה צעיר בטרנינג שחור קופץ מעֵבר לחומה. אני מזדקפת. מבטי עוקב אחריו. הוא צועד בגבו אלי למרכז הגינה. אור מנצנץ לכיווני. אני מנסה לתפוס את מקור הנצנוץ. זו הסכין שבידו, אני מבחינה, מחזירה אלי את אור השמש. אני נעמדת בחלון. הוא חש בתנועה ומסתובב לאט לכיווני. מתגלים לי פניו של הבן של השכן. פנים מתנצלות. הוא מבקש ממני בתנועות ידיים רק לקטוף זעתר מהגינה.
אין עדיין תגובות