החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

וזה נגמר באהבה

מאת:
הוצאה: | 2018-01 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

״כן חברים, מה אני יכול לעזור לכם? מה אתם רוצים לקנות? נו, אם הגעתם לחנות של רהיטים בטוח שאינכם מחפשים שמלת כלה או בגדים לירח הדבש שלכם? מתי החתונה? תגיד לי בחור, כלתך לפחות מבית טוב? להורים יש כסף? בוא הנה בחור, אסור להסתנוור רק מהיופי של הבחורה [הבחורה נראתה רע וגם זאת בלשון של המעטה].

היום גבר צריך לחשוב על עתידו. אתה חושב שתוכלו להגיע לדירה משלכם ולגדל ילדים, רק באמצעות המשכורת בלי עזרת הורים? מי יעזור לך לדעתך? שר האוצר? תשכח מזה, אפילו את העובדים הכפופים לו הוא אינו מתגמל היטב. תשאל כל עובד במשרד האוצר ובשלטונות המס, אם הוא מקבל תמורת שכר הולמת לעבודתו החשובה והחיונית. על אחת כמה וכמה זוג כמוכם, שבטח נמצא בסקטור הלא מאורגן, כי כאלה שיש להם כסף לא יבואו הנה לקנות רהיטים…״

שוורץ לא הותיר לשניים סיכוי. בשלב זה נראו שניהם שפופי נפש, אפילו אומללים ומבקשים את נפשם למות מבושה. ״מה אנו עושים כאן, בכלל, ועוד אצל אדם חביב שכזה״, חלפה מחשבה במוחם… בשלב זה הבין שוורץ שהארטילריה שלו כתשה מספיק את האויב, ויש להניח לו לזחול בכניעה מתוך השוחות העשנות כשדגל לבן בידו. שוורץ השתתק וציפה למוצא פיהם.

״שלום… אדוני… אנו מ… אנו פקחים מטעם מס ערך מוסף…״ אמר הגבר בקול שקט שגבל בנעימה של תחנונים, כמו ניסה לומר, ׳אנו מצטערים שאנו מטרידים אותך, היינו מעדיפים לעשות הרגע משהו אחר, אך מה לעשות זאת משימה שהטילו עלינו׳. ״אנו נשלחנו לרחוב שלכם כדי לעשות ביקורות ספרים…״
(וזה נגמר באהבה)

 

מקט: 001-2850-039

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


וזה נגמר באהבה

ישבתי אצל רוחל׳ה במרפסת ביתה שברמת גן. הייתה זאת שעת דמדומים, ומשב קליל של רוח צפונית קרירה ניחם את ערבו המתקרב של יום קיץ לוהט ומעולף. רוחל׳ה, בשנות השמונים לחייה, ישבה והתענגה על תוכנה של צלוחית דובדבנים אדומים כמהפכת אוקטובר. מהיכן שהוא התגנבה מנגינה לפי וביני לבין עצמי זימרתי אותה בקול שכמעט גבל בלחש:

Yanky doodle went to town, riding on a pony;

Stuck a feather in his cap and called it macaroni.

״ינקי מה?״ שאלה אותי רוחל׳ה. אישה מוזרה, שמיעתה קהתה עם השנים, אך ישנם דברים שהיא שומעת היטב, אפילו שמכשירי השמיעה שקנתה בכסף טוב תחובים באריזתם המקורית במקום באוזניה.

״ינקי דודל״, עניתי לה, מנסה שלא להרחיב את הדיבור.

״ועל ינגיחייט שמעת כבר?״ המשיכה ושאלה.

״מה זה? ומה זה קשור?״

״ינקי דודל, ינגיחייט, דומה. לא?״

״טוב, דומה, אבל מה זה ינגיחייט?״ שאלתי רק כדי לשאול.

״ינגיחייט זה לא מה זה, זה איפה זה, זה שם של קולחוז באוזבקיסטן…״

רוחל׳ה נטלה עוד זוג דובדבנים (תמיד היא אוכלת אותם בזוגות) ותחבה אותם לתוך פיה, הניחה את החרצנים בצלחת והמשיכה: ״שם הכרתי את שמיל, רוצה לשמוע?״

האמת היא שלפעמים יש לרוחל׳ה נטייה ליגע את היושב במחיצתה בסיפורים שכבר השמיעה חזור והשמע, הפעם נראה היה שמדובר בסיפור חדש והדבר סקרן אותי.

״לטשקנט שבאוזבקיסטן הגענו בקיץ 1942, היינו אימי, לאה זיצר, אחותי אידה, אחי לייזר ועוד אח, לייבלה. אבי, אפרים, נפטר עוד קודם לכן, ב־9 בדצמבר 1941 מדיזנטריה. קברנו אותו בקבורה יהודית עטוף בטליתו, ימים ספורים מאוחר יותר נמצאה הטלית שלו נמכרת בבזאר. לאן נעלמה גופתו לא ידוע״.

״ואיך הגעתם לטשקנט?״ שאלתי.

״המלחמה פרצה ב־1939, משפחתי ברחה לאוקראינה, נאסרנו על־

ידי שליחי המהפכה ונשלחנו לסיביר, ׳סיבירסקיה אובלס׳, כך קראו למקום. מסיביר הגענו לאורל ומשם לאוזבקיסטן והשתכנו בינגיחייט, קולחוז ליד העיר כאגן. כשהגענו היה אחי לייבלה עוד בחיים, אך הוא נפטר זמן קצר ביותר לאחר ההגעה לקולחוז״.

״ומה הייתה סיבת המוות?״

״מי יודע?… מחלות היו בשפע, רופאים לא, אני חושבת שהוא נפטר מרעב…״

״מרעב? אנשים נמצאים בקולחוז ולא נותנים להם משימות והקצבות למזון?״

״רוסיה הייתה אז בעיצומה של מלחמת העולם, החלום על ארץ השפע נגוז כבר מזמן, החיים היו קשים ואכזריים ביותר. אידה הייתה תלמידה, לייזר עסק במסחר מזדמן, קנה מחיילים את נעליהם ושלחם יחפים לדרכם. אני הייתי הבת הבוגרת מכולם וחייבת הייתי לחפש מקום עבודה כדי לפרנסם. בכגאן העיר שבקרבת מקום היה מפעל, ׳לימונדנה־זאבוד׳, שניהל שרשרת של קיוסקים ברחבי אוזבקיסטן ותוצרתו הייתה שתייה קלה מוגזת, מבוססת על סוכר ויין – משקה מקציף. את הסוכר והיין גנבו ועשו בהם מסחר עוד קודם שהגיעו למפעל. אז איך עושים שיהיה קצף למשקה אם אין מספיק יין? תנחש…״

״אין לי כל מושג״, עניתי לה.

״מוסיפים פנימה מעט אבקת סבון כביסה. כך שבאותה הזדמנות שהשותה מרווה את צימאונו גם שוטפים ומנקים לו את המעיים. למפעל זה הגעתי פעם אחר פעם לבקש עבודה ובכל פעם נדחיתי בידי המנהלת. הייתה זאת אישה רוסיה שיכורה, קלארה פטרובנה, שיותר משניהלה את המפעל ניהלה אורח חיים של פרוצה, והיו שעמדו וספרו את הגברים שהיו פוקדים אותה במשרדה בשעות העבודה ויוצאים מפתחה שמחים ורוחם טובה, איש איש לדרכו״.

המטפלת של רוחל׳ה התקרבה אלינו ובידה שני ספלי קפה. קרניים אחרונות של אור יום ניהלו מאבק עיקש באפלולית הערב היורדת וברור היה ידו של מי תהיה על התחתונה, המטפלת פינתה את צלוחית הדובדבנים שצבעם הסמוק נבלע בפיה של רוחל׳ה ואת מקומם בצלוחית תפסה אפרוריות החרצנים.

רוחל׳ה לגמה קלות מספלה והמשיכה:

״באחד הבקרים הגעתי כדרכי למפעל ופניתי למשרדה של קלארה פטרובנה בניסיון נוסף לבקש עבודה. כשהגעתי שמה נודע לי שקלארה חבושה בבית האסורים בשל מעשה של מעילה, ואת פניי קיבל מנהל חדש: אברם מיכאלוביץ ניסקין. היה זה גבר בשנות החמישים לחייו, לא יפה תואר אך אדם שפניו הקרינו חום וטוב לב״.

״מה חפצך, עלמתי?״ שאל האיש.

״עבודה אדוני, הגעתי לכאן עם משפחתי ואנו רעבים ללחם״, פרצתי בבכי.

״דו ביסט אין יידיש קינד? (את ילדה יהודיה?)״, שאל אותי, זקף את גבותיו וקימר את מצחו.

״כן אדוני, אני יהודיה״.

״הסירי דאגה מליבך, מהיום את עובדת המפעל, והנה לך גם תלושים למנת לחם״.

״אברם מיכאלוביץ ניסקין, הדירקטור החדש – המנהל הראשי של המפעל – היה מלאך ללא כנפיים שדאג לרווחתם של כל העובדים כאב לילדיו, ולא היה יום הולדת שלא זכר. מעשה היה שבמסיבה של העובדים בעוד כולם מחסלים ספלים… איזה ספלים? – צנצנות של וודקה – דחפו אחת שכזאת לפני ודרשו גם ממני להצטרף לשתייה. החוורתי ולא ידעתי כיצד אני יוצאת מצרה זאת. ניסקין שהבחין בכך קרב אליי ואמר:

״אל תדאגי, הם יחנקו ואת לא תשתי״.

״כשכולם הרימו את הכוסות, חטף ממני את הספל, הגיר אותו לתוכו, ושיבח אותי בפני הציבור על שהייתי הראשונה לרוקן את הוודקה״.

״משום שקיבלתי במפעל משרה של מוכרת סיטונאית לקיוסקים, היה צורך להעתיק את מגוריי לכגאן. ניסקין דאג למצוא עבורי דירת חדר שכולם עברו לתוכה: אימי, אחי ואחותי. הדירה ממוקמת הייתה לא הרחק מתחנת הרכבת בחצר גדולה שגרו בה כארבעים דיירים, כל היהודים שבאו מבוכרה לכגאן לעבודה ומסחר ירדו מהרכבת ואיש סיפר לרעהו שיש בחצר, זאת שליד בית הנתיבות, בית שיהודים גרים בו. עד מהרה הפכנו להיות שותפים לדבר עבירה: אם מי מהם הביא עמו שתי חפיסות סיגריות, גפרורים, או מספר פרוסות לחם, ורצה לעשות בהם מסחר, ומחשש שייתפס ברחוב ומרכולתו בידו, ייאסר ויואשם כ׳ספיקולנט׳, איפסן הוא את ה׳שרץ׳ בביתנו, יצא לרחוב בידיים ריקות, מצא את הקונה, חזר, נטל את הסחורה, הביאה לקונה ונעלם כלעומת שבא, כשהפרוטות בידיו ופניו מועדות לרכוש ברווח פריט אחר, וחוזר חלילה. הסכנה רבה הייתה ואם היינו נתפסים ייתכן שהיום לא הייתי יושבת כאן ואוכלת דובדבנים, אך הסכנה הייתה השם השני של כל אחד שחי בעת ההיא״.

״שמיל, אף הוא הגיע לאוזבקיסטן. גם הוא היה מאותם שנמלטו מהגרמנים שפלשו לפולין ושרפו את העיירה בה נולד, ׳בילגוראיי׳. שמיל אסף את בני משפחתו: הוריו – שרול יענקל ובתיה ברון – ושתי אחיותיו רחל ושרה, אחיו הצעיר חיימ׳ל, אחיו הבוגר שלום ואשת אחיו שרה ויחד עמם את תינוקם אריה, ובדרכים לא דרכים נמלטו לג׳רג׳ינסק שבאוקראינה. גם כאן סבלו חרפת רעב, וכדי לנסות ולהביא מעט אוכל עזבו שמיל, שלום ושרה עם ילדם אריה את ג׳רג׳ינסק ונסעו ללבוב שהייתה בידיים רוסיות. אחיה של שרה היה מנהל סניף דואר והם חשבו להיעזר בו, אולם שם נתפסו והוגלו לסיביר, לאומסק. בדיעבד שפר להם מזלם, כי יתר בני משפחתם שנותרה בג׳רג׳ינסק הושמדה ברצח המונים שביצעו הגרמנים, שפלשו וכבשו את המקום יחד עם עוזריהם האוקראינים, ונקברו בקבר המונים. קבר זה לא היה אלא הבור אותו כרו הקורבנות במו ידיהם. על קורה שהושמה מעליו הועלו בזה אחר זה ונורו למוות על־ידי הרוצחים. הגברים ביום הראשון – לעיני הנשים והילדים – והנשים והילדים ביום שאחריו…״

״מסיביר נשלחו לדרכם עד שהגיעו לטשקנט ומשם לקולחוז ׳לניניזם׳, שם הכיר שמיל את לולה קוגן שהחלה לחזר אחריו. הוא נתמנה למנהל מחסן מזון בקולחוז, שכרם של הפועלים היה במזון ולא בכסף, המזון שחולק להם היה מהמחסן ששמיל ניהל. גם אחיו, אישתו וילדם היו באותו קולחוז״.

״הדרך לכגאן עברה דרך ינגיחייט, עשרים וששה קילומטרים הפרידו בין קולחוז לניניזם לכגאן, אותם היו הולכים רגלית. הייתה שעת לילה שעה ששמיל הגיע לינגיחייט. הוא חיפש מקום להניח את ראשו ולנוח״.

״יש יהודים בקולחוז?״ שאל שמיל את אחד התושבים.

״כן״, נענה, והופנה למשפחה יהודית. הוא התדפק על הדלת, היא נפתחה עד מחציתה ובפתח עמד יהודי.

״מה רצונך?״ שאל האיש את שמיל.

״אני יהודי, באתי מרחוק, אני מחפש מקום בו אוכל להעביר את הלילה ולישון״.

״איך אוכל להכניסך? כיצד אוכל לישון מכוסה בשמיכה בעוד אתה ישן על הרצפה? לך, ממול יש עוד יהודים״.

״הבית שהופנה אליו היה ביתי״, אמרה רוחל׳ה.

״הייתה זאת הפעם הראשונה שראיתי את שמיל. בינתיים עזבנו את ינגיחייט ועברנו לכגאן. גם שמיל הגיע לכאגן כדי לחפש עבודה וכמו כל יהודי שחלף בתחנת הרכבת גם הוא הגיע לביתנו. באותו זמן לא היינו חברים, לבטח לא נאהבים. הייתי נערה צעירה ויפה ומחזרים לא חסרו לי״.

״עליזה, עליזה, בואי הנה״, קראה רוחל׳ה למטפלת שעסוקה הייתה בעבודתה במטבח. עליזה התמהמהה מעט ורוחל׳ה קראה לה שוב בחוסר סבלנות. לאחר שקראה לה בשנית הגיעה עליזה. ״עליזה, מה את מכינה לארוחת הערב?״

״דגים ממולאים, בדיוק כמו שאת אוהבת״.

״ולחם, איזה לחם?״

״שתי פרוסות שאעשה מהן צנימים״.

״צנימים? מה פתאום צנימים? מה אני נמצאת על הקצבה של לחם יבש כמו בכגאן? אין לנו בבית את הבייגל הטוב שקנינו השבוע במאפיה ליד הבנק?״

בשלב זה של הסיפור כבר לא חשתי בעייפות ורצון לחזור לביתי וכל שרציתי היה לשמוע את אחרית הדבר. הפצרתי איפה ברוחל׳ה להמשיך ולגולל את סיפורה.

״ובכן, שמיל הגיע לכגאן, מצא עבודה במאפיה וקיבל תפקיד של הפצת לחם לנקודות מכירה. יום אחד הוא נאסר בידי אנשי השירות החשאי… שמעת לבטח על האן־ק־וו־דה… והוכה נמרצות במהלך חקירה בעקבות היעלמות 500 קילוגרמים של לחם שהמוביל מסר בטעות למי שלא נועדו. הוא החל יותר ויותר לפקוד את ביתנו והתרגלתי לנוכחותו. וכשנעדר יומיים התחלתי לחפשו וגיליתי אותו בחצר מפקדת האן־ק־וו־דה מתאושש בין סדרת מכות לסדרה נוספת. ניצלתי את קשריי עם אישה רוסיה מעובדות המפעל שנוהגת הייתה לשחד את אנשי השירות החשאי בחסדים מהסוג שאהבו, והיא שחררה את שמיל״.

״למרות שפקד את ביתנו רבות, הרי שעדיין לא גילה לי את אהבתו, ואף אני לא תליתי תקוות מרובות באפשרות של קשר מחייב יותר בינינו. באחת ההזדמנויות הופיע לולה קוגן, הנערה שהכיר בקולחוז לניניזם בכגאן, ותבעה חזקה על ליבו. הוא, כך סיפר לי, אמר לה שהוא מאוהב באחת ששמה אנג׳ה מפיאסקי לובלסקי ועוד לפני פרוץ המלחמה החליטו השניים להינשא, ואף שאנג׳ה אבדה לו במהלך הבריחה לרוסיה ועקבותיה לא נודעו, הרי שעד שלא יהיה בטוח שאין היא עוד בין החיים אין בדעתו להתחתן עם אחרת. נראה לי שיותר משרצה לספר לי על המעשה, עשתה זאת כדי להסיר ממני כל ספק באשר לטיב יחסיו איתי, ולא לטעת בלבי מחשבות שווא… ברם, ככל שחלף הזמן ומאמציו לאתר את אנג׳ה עלו בתוהו, לבו נפנה אליי…״

נשמה עמוקות, נאנחה והתלוננה על הכאבים העזים והבלתי פוסקים ברגליה, בלעה את הגלולות שהביאה לה המטפלת, אותן תרופות שצריכים לקחתם כמחצית השעה לפני האוכל. קינחה בכוס מים והמשיכה בסיפורה.

״עברו מספר חודשים ושמיל החל להתעניין באפשרות לקשור את חייו בחיי. הוא עמד בפני גיוס לצבא האדום. כשנפרד ממני לפני שהלך לצבא נישק אותי בחום, שאל אותי אם אני בדעה שנוכל להיות זוג נשוי, ואם מותר לו לדבר עם האימא. הסכמתי והוא נפנה לחפש את אימי, לאה, שעמדה במטבח ולשה בצק באמצעות מערוך.

״ליאהל׳ה״, שאל, ״מה תגידי אם אומר לך שאני רוצה ברוחל׳ה לאישה?״

אימא קפאה על מקומה, וכשנתעשתה הביטה בו במבט זועם, ותוך שמצביעה הייתה על כף ידה באמצעות המערוך סיננה מבין שיניה: ״כאן תצמחנה שערות לפני שתתחתן איתה… כלך לך ולך״, זעקה והניפה את המערוך על ראשו, ״בטלן חסר תקנה״.

״שמיל עזב וגויס לצבא האדום, ומקץ שני ירחים שוחרר, כי הפיקוד העליון החליט שאין מקום בצבא האדום לנתינים זרים. שמיל, שכידוע היה פולני, חזר לכגאן״.

״המלחמה תמה וקדחת של רפטריאציה תקפה את הזרים ששהו ברחבי ברית המועצות הסובייטית. כולם החלו לחפש דרכים כיצד להגר לארצות אחרות. שמיל וגם אנו עשינו הכנות לעזיבה. באחד הימים הופיע לפתע בביתנו שרה, גיסתו של שמיל״.

״רוחל׳ה״, אמרה שרה, ״שתי בשורות יש לי בעבורך: הראשונה היא שאני בהיריון, ואני צריכה את זה עכשיו כמו כאב ראש. איך אסחב במצבי עם בעלי ועם אריה בני מארץ לארץ בנתיבי הבריחה? ובשורה שנייה – אנג׳ה חיה… מצאתי מכתב ששלחה לשמיל באמצעות שליח. שמיל לא היה זהיר ולא החביא אותו. במכתב כתבה אנג׳ה לשמיל שהיא מקווה שמכתב זה יגיע אליו, וסיפרה כי את חייה היא חבה לגוי פולני שהציל אותה ושהיא חיה אתו. ועוד שאלה אנג׳ה את שמיל, היה והמכתב יגיע אליו, אם הוא יהיה מוכן לקבלה ואז תעזוב את הגוי, תחזור אליו ותינשא לו כדת וכדין…״

״האם ידעה אנג׳ה שמכתבה ימצא את שמיל? אם ענה לה שמיל ומה ענה לה נותר כתעלומה. הוא לעולם לא דיבר על המכתב ולקח את הסוד באחרית ימיו עמו לקבר״.

״בקולחוז לניניזם היה אדם, היינך הירש הרץ שמו, שכמו שמיל ואחיו עזב את ג׳רג׳ינסק קודם לכניסת הגרמנים. גם הוא גלה לסיביר, ועם היציאה מסיביר נסע לג׳רג׳ינסק ושם מצא את אחותו, ילדה, הניה הרץ, שיחד עם אח נוסף היו היחידים ששרדו מן הטבח בגיא ההריגה ונאספו בידי הפרטיזנים. היינך סיפר לשמיל את גורל יהודי ג׳רג׳ינסק שהוריו ואחיותיו בכללם. שמיל לא חזר עוד לעולם לג׳רג׳ינסק״.

בשלב זה הייתי מרותק לחלוטין לסיפור וכדי למנוע גלישה לדברים שוליים החלטתי למקד את הרצף באמצעות שאלות.

״האם עזבתם את כגאן ביחד? מה היה הרקע להחלטה להגר? לאן היו מועדות פניכם?״ דחקתי בה שתענה.

״אמרתי לך כבר, האם אינך שומע?״ גערה בי, ״המצב בכגאן היה קשה מנשוא, כך שהפליטים היהודיים לא נשארו שם, ואיש איש בשעתו עזב במסגרת הרפטריאציה, ומגמת פני רובם הייתה פולין. אך הסיפור לא היה פשוט כל־כך, לעזוב את ברית המועצות לא יכולת אם לא היו לך מסמכים המעידים שאתה נתין ארץ זרה. דוקומנטים לא היו לרובם ולכן פרחה במקום תעשייה של ניירות מזויפים. שמיל ואחיו שלום היו מגדולי הזייפנים – הם יצרו חותמות של עיירות פולניות. לצורך העניין היה שמיל חותם כראש העיר בעוד אחיו כנציג משרד הפנים הפולני. אני, שחושיי אמרו לי שבמעברי הגבול אין יותר מדיי יודעי קרוא וכתוב, השתמשתי כדוקומנט בדף שער של סידור תפילה עברי ועליה הטביע שמיל חותמת וחתם בכתב ידו, וכך עברתי לפולין מספר חודשים לאחר ששמיל עזב״.

״משמע שלא עזבתם ביחד… הוא עזב ראשון, איך נפרדתם?״

״אני ומשפחתי עוד לא היינו מוכנים לעזיבה, שמיל ומשפחתו כבר היו מוכנים. שמיל הציע להמתין לי, ואילו אני שכנעתי אותו לצאת מיד, היה ברור לשנינו שניפגש לאחר שנגיע למחוז חפצנו ושנחפש זה את זו. הוא שוב דיבר על חתונה ואילו אני עמדתי על דעתי שהדבר לא יקרה כל עוד אני בברית המועצות, וכל עוד עול משפחתי על צווארי. נפרדנו, והפרידה בינינו נמשכה כשנתיים״.

״מתי עזב שמיל, ומה היה על בני משפחתו?״ שאלתי.

״שמיל עזב ב־1945 ויחד אתו עזבו גם שלום שרה ובנם אריה. כולם עזבו יחד, נסעו לפולין. בגבול רוסיה ופולין פרקו את הנוסעים מקרונות הרכבת הסובייטית, שסבו על פעמיהם וחזרו לאוזבקיסטן. גורל הפליטים היה עכשיו בידיהם, ומתוך שרצו להמשיך בדרכם חיפשו רכבת ראשונה שנקרתה בדרכם, קפצו עליה והמשיכו. שמיל הספיק להעלות על הרכבת את אחיו, שלום, אישתו ובנם אריה בן השבע כשהרכבת צפרה וללא התראה נוספת הפליגה לדרכה מותירה אותו על הרציף. שמיל עלה על רכבת אחרת מבלי אפילו לדעת לאן היא נושאת אותו ומבלי דעת לאן נשאה הקודמת את אחיו אישתו ואחיינו. כללית הייתה מגמת כולם לנסוע הביתה – אל בתיהם שלפני המלחמה, אך כמעט ולא היה איש שהגיע אל מחוז חפצו. כולם נפוצו לכל עבר, ומי שקיבץ אותם פליטים יהודיים שהגיעו לפולין היו התארגנויות של קיבוצים שהקימו ארגונים יהודיים, חלקם אפילו מפלשתינה. שמיל נתקבל לקיבוץ של רווקים וגויס לרכוש נשק להגנה, אך הדבר לא מנע ממנו לנסוע מקיבוץ לקיבוץ כדי לחפש את אחיו ומשפחתו. הוא לא ידע שהם עשו דרכם לקיבוץ בגרמניה ושאריה, בנם הקטן, הופרד מהם ונלקח לקיבוץ אחר, כיוון שמחשש לפוגרומים נאספו הילדים, רובם יתומים, לקיבוצים מיוחדים שרמת ההגנה עליהם הייתה מתוגברת. קיבוצי הילדים הועברו מיידית משיקולי של בטחון לגרמניה הכבושה והקשר בין אריה לבין משפחתו אבד. שמיל המשיך לנדוד ולחפש את משפחתו ואותי״.

״רגע אחד, עד שתמשיכי בעלילותיו של שמיל, חסרה לי כאן חוליה בהשתלשלות העניינים. שמיל נמצא כבר מעבר לגבול זמן די מרובה, מה קורה לך ולמשפחתך באותו פרק זמן…?״

״אין לך סבלנות? אף פעם אין לך מספיק זמן בשבילי… עד שאתה סוף סוף מוצא זמן לדבר איתי אז אתה יושב על קוצים… עליזה מה עם ארוחת הערב?״

״רחיליצ׳קה, זו כבר עשר דקות על השולחן…״

״טוב בוא לפינת האוכל, תאכל יחד איתי? אני מוכרחה להכניס משהו לפה יש לי כבר כאבים בבטן… אוי הזקנה… אין חלק בגופי שאינו כואב, תראה איך הרגליים שלי נפוחות, אתה יודע שהבוקר היה לי היפו, היא בדקה לי סוכר והיה שבעים ושתיים… וחוץ מזה אני כמעט ולא רואה יותר על העיניים, תזמין לי רופא עיניים אבל לא את הפארטאץ׳ הזה, נו… איך שמו של הפרופסור ראש המחלקה בבית החולים, זה שניתח אותי? נו… זה שלקחת אותי אליו לפני שנה…״ רוחל׳ה התנהלה בכל כובד משקלה באיטיות ובגניחות לעבר שולחן האוכל ונחתה בכבדות על הכיסא.

התיישבתי לידה והמתנתי עד שתסיים את ארוחתה, היא טבלה את הבייגל ברוטב הדגים, הוסיפה מזלג גדוש בחזרת אדומה וחריפה ובלעה אותם כמעט מבלי ללעוס. גם קציצות הדגים נבלעו, ובתוך דקות ספורות לא נותר להם זכר. רוחל׳ה שברה את רעבונה, קינחה את פיה במפית נייר וחזרה לספר את סיפורה.

״שאלת מה קרה בינתיים איתי ועם משפחתי? ובכן, זמן קצר לאחר ששמיל עזב אירעה גניבה במפעל שעבדתי בו. המחסן שנגנבו ממנו יין, סוכר וחומרים נוספים, נוהל בידי יהודי – טוכפלד שמו. ובכן טוכפלד ניצב בעקבות הגנבה בסכנת חיים. מנהל המפעל, היהודי אברם מיכאלוביץ ניסקין חשש שתוצאות החקירה עלולות להיות הרות גורל לטוכפלד וגם אני עלולה להיפגע בהיותי יהודייה. ניסקין דאג לטוכפלד למסמכים מזויפים והבריחו לגבול. טוכפלד, שהיה גבר של נשים רבות, הגיע עד חרקוב ומשם שלח מברק ברכה לחברותיו וברכן לרגל אחד במאי, בכך הסגיר את מקומו. עכשיו היה החשש לגורלו כבד שבעתיים, ובמיוחד כשהקשר איתו נותק וכשעקבותיו נעלמו. אך טוכפלד נגלה מחדש לעיניי, כשכבר הגענו לישראל, בעצם אתה מכיר אותו, הם גרו בקריית בורכוב, לא הרחק מאתנו. הבן שלו הוא אבי, זה שעובד במשרד הפנים״.

״שאברם מיכאלוביץ ניסקין היה מלאך כבר אמרתי לך, אבל הוא היה בראש ובראשונה גם אדם שחשב, ובעל חושים חדים לצפות מהלכים שעלולים להתרחש ולפגוע בו או בסובבים אותו, וכאחד שכזה תמיד הקדים רפואה למכה. ניסקין הבין שהקרקע בוערת מתחת לרגלינו והחל ללחוץ עליי שאקח את משפחתי ונמלט לפני שיהיה מאוחר. הוא שיחד איש שירותים חשאיים, שבתפקידו היה מלווה רכבות, כדי שידאג שאני ומשפחתי לא נורד מן הרכבת עד שתגיע לגבול. הוא נתן בידו מחצית מסכום השלמונים, נתן בידיי ספר ביידיש של י.ל.פרץ, סיכם עם המשוחד שאת היתרה יקבל כשיחזור, והספר חתום בכתב ידי אתו. נטלנו ממנו ברכת הדרך ויצאנו לדרכנו. יותר לא ראיתי ולא שמעתי מניסקין ואיני יודעת מה עלה בגורלו״.

״מתי זה קרה? ולאן נסעתם?״

״זה היה ב־1945, הרבה ממה שקרה במהלך הנסיעה איני זוכרת וזאת משום שחליתי, אני זוכרת שהגוי הביא אותנו עד לגבול, הכניס אותי לאמבולנס וסיים את חלקו בסיפור, הוא נעלם, לא כל שכן הספר של י.ל.פרץ״.

״במה חלית?״

״טיפוס ומלריה, באותם זמנים זה היה קטלני. אבל כנראה שמלאך המוות היה עסוק מדי, ולפני שהתפנה לטפל בי התאוששתי והחלמתי, זה אמנם נמשך כחודשיים, אך סופו של דבר השתחררתי מבית החולים, ואז עלתה השאלה לאן לנסוע. התגוררנו בבילאווה שבפולין, במבנה ששימש למגורי פליטים״.

״רוחל׳ה, בואי נעבור לשבת בחדר האורחים, נוח שם יותר מאשר פה בפינת האוכל״.

עזרתי לה לקום. היא נשענה על ההליכון וגררה עצמה לחדר האורחים, נאנחת ומתנשפת, הגיע עד לכורסתה וצנחה לתוכה. אישה זאת, מלאה בתחלואים וסבל גופני, שאם היינו מחלקים אותם בין תריסר אנשים, די היה הדבר כדי להעסיק אותם בכל דקה ביממה ולהדיר שינה מעיניהם יומם וגם ליל, אך הפיצוי למכאוביה ומדוויה הם חדות המחשבה והזיכרון שלא קהה כהוא זה.

״אין לי אוויר…״ התלוננה, ״תפעיל את המזגן…״ נשמה בכבדות ואגלי זיעה בצבצו על פניה. ״תראה, אני כולי מים… ראית כבר דבר שכזה?״ קינחה את מצחה בכף ידה הגלויה קודם שהספקתי להציע לה מגבת נייר. עליזה הגישה לה כוס מים גבוהה ואת התרופות שלאחר הארוחה. סגרתי את הדלתות והפעלתי את המזגן.

״רוצה להמשיך או שנדחה זאת למחר?״ נתנה בידי את הברירה.

״בואי ונמשיך״, עניתי, ״בתנאי שאת לא עייפה…״

חיוך עלה על פניה, ״מעניין הסיפור, מה אתה אומר? אז איפה היינו?״

״הגענו עד לבילאווה שבפולין ועזיבתך את בית החולים… אמרי לי, וכל אותו הזמן לא נוצר כל קשר בינך לבין שמיל? האם שמעת משהו עליו?״

״רק מאוחר יותר, אחרי שמצא אותי נודע לי שהוא חיפש אחריי, ואיזה מאמצים עשה כדי לאתר אותי. אתה יודע איך חיפשו אז אנשים?… עברו ממרכז פליטים אחד למרכז שני ומהשני לשלישי… נסעו קילומטרים רבים וימים ארוכים ממקום למקום, ובכל מקום שאלו וחקרו, והדביקו מודעות כתובות ביד על לוחות מודעות במרכזי פליטים בנוסח: ׳מי שמכיר או שמע או ראה את רוחל׳ה זיצר מזמושץ׳, או כל בן משפחה שלה או שמע על שמות כמו לייזר, לאה או אידה זיצר, מתבקש להודיע להם ששמיל ברון מחפש אותם והוא נמצא בכתובת זו ובעיר זו׳, תגיד, הפעלת את המזגן? לא מרגישים אותו כלל״. היא בלעה את הגלולות ושתתה מחצית מכוס המים.

״לאה, אימי, לא הייתה היחידה שלא רצתה את שמיל כחתני, גם אחי לייזר התנגד לו, וכשנודע לו ששמיל מחפש אותי, הפיץ שמועה שנפטרתי ממחלה בבית החולים״.

״באחד הימים נסע לייזר לשצ׳צ׳ין ומצא שם בת דודה שלנו, רוחל׳ה גרינבויים, שאתה מכירה בשם שלאחר נישואיה – פטרושקה. ממש במקרה פגש גם את שמיל. כששמיל שאל אותו עליי, כדי להרחיקו סיפר לו לייזר שנפטרתי. שמיל, שחשדן היה כל ימיו, עקב אחר לייזר עד שהגיע לביתה של רוחל׳ה גרינבויים. מקץ זמן קצר עלה לביתה, ושאל:

׳כאן גרים יהודים?׳

׳כן׳, נענה.

׳האם את מכירה משפחה זמושצ׳אית בשם זיצר?׳

׳כן אני מכירה אותם, אני בת דודתם׳.

׳האם לייזר עוד פה?׳ שאל שמיל.

׳לא הוא עזב כבר, לשם מה אתה מחפש את לייזר?׳

׳אני מחפש את רוחל׳ה זיצר. האם רוחל׳ה חייה?׳

׳כן היא חיה, אבל גם אני רחל, מה אני לא מספיק טובה?׳. היא סירבה לגלות היכן אני נמצאת ושמיל, אף שחש שהוא מתקרב אליי הלך משם במפח נפש״.

״בינתיים עזבנו את בילאווה ועברנו אל רוחל׳ה גרינבויים בשצ׳צ׳ין. שמיל כבר לא היה באותה עת בשצ׳צ׳ין, הוא המשיך לגרמניה, לעיר ששמה אולם, והשתכן במחנה של פליטי מלחמה יהודיים בעיר זאת״.

״מדוע עברתם לשצ׳צ׳ין?״ חקרתי אותה, ״מה התכוונתם לעשות בהמשך? הן לא נראה לי שהתכוונתם להישאר בפולין״.

״לשצ׳צ׳ין הגענו כי משם יצאו רכבות לכיוון גרמניה. עדיין היה צורך לעבור גבולות, קודם כל הגבול שבין פולין לבין גרמניה בשטחים שנכבשו ונשלטו על־ידי ברית המועצות ואחר כך לעבור לצד האמריקאי של ברלין, וזה לא היה כל כך פשוט. כדי לחצות את הגבול ולא לסכן את כולנו התחלקה המשפחה לשניים. קודם עלו לרכבת רוחל׳ה גרינבויים, עם אידה ואבה גרינבויים – אביה של רוחל׳ה – ובעזרת גוי פולני שהיה לו תעריף בעבור כל ראש, הם הצליחו ׳לגנוב׳ את הגבול מהצד הרוסי לצד האמריקאי. כשהגוי שב לשצ׳צ׳ין ובידו מכתב מהמשפחה שהמשימה הושלמה עשו זאת הפעם לייזר, אימי, ואני. בקרון ישבו יהודים נוספים. כשהגענו למעבר שבין האזור הרוסי לאמריקאי הבחין אחד השומרים ממרומי המגדל בראשי אנשים המציצים מהקרון. הרכבת נצטוותה לבלום, ונוסעיה, מחשש שיתפסו, קפצו מן הקרונות קודם להגעת השומרים. את אימי הטיל מישהו החוצה, גם לייזר ואני קפצנו מהרכבת שנעצרה. נפלתי לא טוב על הקרקע ובנוסף הבחנתי ששולי בגדי נתפסו בברזל ורגליי על המסילה, הרכבת החלה לנוע לקראת קצה המסילה. גבר צעיר שקפץ אף הוא מן הקרון מיהר ומשך אותי אל מחוץ לטווח הסכנה, ונמלטנו לכל עבר מפני שומרי הגבול. בלילה שאחריו עשינו ניסיון נוסף לחצות את הגבול. היה זה ליל מהפיכת אוקטובר והשומרים בעמדת המעבר היו כה שתויים שלא היו מבחינים אפילו בעדר של ממותות אם אחד שכזה היה חולף על פניהם. משהגענו לצד השני נאספנו על־ידי יהודים מקומיים ונלקחנו למחנה עקורים בברלין״.

מבלי שחשתי בכך, חלף הזמן, וצלילי הפתיח של ״מבט לחדשות״ נשמעו מבית השכן והכריזו כי השעה כבר תשע. הטלפון צלצל ועליזה הביאה לי את הטלפון האלחוטי כדי לשמוע את אישתי גוערת בי על שלא הגעתי עדיין הביתה והאוכל הספיק כבר להתקרר לפני כשלוש שעות.

״מי זה היה בטלפון?״ חקרה אותי רוחל׳ה.

״אישתי… שאלה מתי תזכה לראות את זיו פניי, ואמרה שאת האוכל אצטרך לחמם בעצמי כי היא הולכת לישון״.

״הצעתי לך לאכול כאן ולא רצית… להגיד לעליזה שתכין לך משהו?״

״ומה יהיה על מה שאישתי הכינה? עזבי, אם את לא עייפה מדיי, אנא המשיכי בסיפור, לא אלך עד שלא אדע את אחרית הדבר״.

״טוב, אבל אם היא תתגרש ממך אל תאשים אותי, אני במקומה הייתי עושה זאת״, אמרה כדי לצאת ידי חובה. ״אז את שרול ברגרפריינד מחיפה אתה הרי מכיר, הוא ושמיל נולדו באותה חצר בעיירה בילגוראיי שבחבל לובלין בפולין. השניים גדלו יחד והיו לחברים בנפש, כאשר שמיל היה יוצא למשימות של ההגנה מישראל של קניה בלתי לגאלית של כלי ירייה מחיילים רוסים שחזרו מן החזית, היה שרול גדל הגוף מתלווה אליו כשומר ראשו. למשך זמן מה אבדו זה את זה, אך שרול מצא את שמיל מחדש בגרמניה והשניים חברו זה לזה בחיפושים אחר קרוביי משפחה. השניים נדדו מקיבוץ לקיבוץ, ומקומיטט לקומיטט. בועידת ילטה בשנת 1945 הוחלט שגרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש וכך גם קרה, ומשום שהיה קשה לעבור מאזור כיבוש צרפתי, לבריטי, לאמריקאי ולרוסי, שלחו השניים מכתבים למחנות העקורים שבאזורי הכיבוש השונים״.

״מאמציהם החלו לשאת פרי. עוד בתקופה בה שהו באולם, מצא שמיל את שלום אחיו ואישתו שרה ללא בנם אריה. הסתבר שהשניים הגיעו בעצמם לגרמניה, ואריה שנלקח מהם עוד בפולין הגיע עם קיבוץ הילדים. הקשר בינו לבין הוריו נותק ולמעשה הוא אבד להם. שלום ושרה היו בהופגסמאר שבקאסל, וכששמיל גילה אותם עזב הוא את אולם ועבר אף הוא להופגסמאר״.

״ואיך מצאו את אריה?״ שאלתי, בשלב זה לא ידעה עוד סקרנותי גבולות.

״שמיל הגיע לעיירה רוזנהיים ומצא שם קיבוץ של ילדים, בקיבוץ זה זיהה את אריה בן השמונה. אריה היה בקבוצה של יתומים וחשב שגם הוא יתום. שמיל הוציאו משם והחזירו להוריו בהופגסמאר״.

״הייתי משלם כל מחיר כדי לראות את הרגע שאריה נכנס למגורי הוריו…״ אמרתי. ״הוא היה אז רק בן שמונה, מעניין אם הוא זוכר את הרגע הזה… ואיך מצאתם זה את זו?״

״גם זה החל במקריות. שרול ברגרפריינד, במהלך חיפושיו, מצא את דודתו ובשכנות לה גרה צעירה אחרת ששמה חווה זיצר. כל קשר משפחתי ביני לבינה הוא מקרי ביותר ואפילו שהיא כינתה עצמה בת־ דודה שלי הרי שמלבד השם המשותף לא קישר בינינו דבר, מנגד חווה הייתה אתנו עוד בבילאווה״.

״שרול קשר שיחה עם חווה. ושאל: ׳את מכירה במקרה את רוחל׳ה זיצר מזמושץ?׳

׳כן׳, ענתה לו חווה, ׳היא חיה ואני יודעת שהתכוונה להגיע לגרמניה אחריי, אני בטוחה שהיא כבר נמצאת עם משפחתה בברלין׳.

״עכשיו הייתה זאת רק שאלה של זמן מתי הוא יגלה אותי. שמיל החל להתכתב עם כל הקומיטטים של המחנות בברלין, איתר זיצרים נוספים ומהם נודע לו שרוחל׳ה נמצאת במחנה שלאכטנזה בברלין, הוא החל ׳להפציץ׳ אותי במכתבים ומברקים. מברק רדף מברק, מכתב רדף מכתב, שמיל לא הותיר ספק באשר לרצינות כוונותיו כלפיי, וגם אני רכשתי לו כבר יותר ביטחון והסכמתי בשמחה להגיע לקאסל. כדי שיאפשרו לי לעבור את הגבולות של אזורי השליטה השונים בברלין ולהגיע אליו להופגסמאר שבקאסל, הוא שלח לי אפידייפיט לפיו הצהיר שאני אישתו – רב אחד, פוזס שמו, שיתף פעולה וחתם עליו כעד – ושהוא מבקש לעשות איחוד משפחות. מחנה שלכטינזה נסגר והיה צורך לעזוב ממילא״.

״ומה באשר לאימך ואחיך, עכשיו הם כן הסכימו לקבל את שמיל לחיק המשפחה?״

״אני חושבת שהם לא האמינו שאנשא לו. לדידם שמיל היה דלפון, וחשבו שאני ראויה לשידוך טוב יותר, ובינינו, עד אז לא חסרו לי מחזרים שהיו מוכנים להכניסני אל מתחת לחופה, חלקם אפילו היו בעלי אמצעים והבטיחו לי את השמים ואת הארץ. ואילו אני לא הייתי חייבת להתחשב ברצונם של אימי ושל אחי… סופו שעזבנו את ברלין ונסענו להופגסמאר, יחד עם רוחל׳ה גרינבוים, אביה ובחור צעיר ששמו יוסל׳ה פטרושקה, הם נישאו מייד עם הגיענו לשם באביב של 1947״.

״מתי ביקש שמיל את ידך?״

״אתה מתכוון לשאול מתי הוא הציע לי נישואין? את הצעת הנישואין שמיל עשה עוד במכתביו אליי לברלין, כך שאפשר לומר שהגעתי להופגסמאר כדי להינשא לו… היום כשזוגות חיים יחד ללא שבירת כוס, ושבע ברכות, וקידושין, וטבעת במשך שנים לפניי שהם מתחתנים. היום דברים שכאלה לא קורים. באתי אליו כדי להינשא ללא תקופת היכרות, בלי בילוי משותף לפני הנישואין, ותהליך החיזור נערך בהתכתבות, עד היום אני שומרת את המכתבים הללו. הפגישה הראשונה שלנו לאחר שנתיים של פרידה הייתה בהופגסמאר״.

״אני מוכרח לומר לך שאני לא הייתי מהמר על כך שנישואים שכאלה יעלו יפה. לא עבר בראשך אפילו הרהור שאולי אינכם מכירים זה את זו מספיק כדי לקבוע שאתם מתאימים? ושמיל היה איש חכם, מה הניע אותו להתקשרות מן הסוג הזה? אם אני הייתי עושה צעד שכזה הוא היה בוודאי מגנה אותי בחריפות ולא מרפה עד שהיה מניע אותי ממעשה שכזה… מעניין כמה זמן לאחר שהגעת התחתנתם?״

״הגענו בתחילת אפריל, וכחודש מאוחר יותר, ב־7 למאי 1947, בל״ג בעומר התחתנו. באותו ערב היו במחנה כ־20 חופות. שאלת מה הניע אותנו להתקשרות מן הסוג הזה? לא תהיה מסוגל להבין זאת… ושישמרך האל ממה שעבר על נפשנו… רק מי ששרד את אימי השואה, יבין מה עשתה היא לנפשנו. היינו עם שבור של יתומים, שברי משפחות מנותצות, מוכים, שפופים, שפלי רוח, רדופי סיוטים, סובלים מחרפת רעב וכבוד שנרמס, נתונים לחסד או לשבט ובעלי אינסטינקטים חשדניים של חיות שחמקו מן המלכודת. זה לא מכבר אבדנו שישה מיליון מאחינו, אחיותינו, ילדינו והורינו. לבנו תבע מאתנו לנסות ולפצות על החסך ולשקם מהר ככל האפשר את האבדן… להתחתן, קודם כל להתחתן, לפני הכול להתחתן, מייד, להקים משפחות חדשות, לא להמתין, להביא ילדים לעולם מהר ככל האפשר, אין זמן לבררנות, הבה נוכיח לעצמנו ולעולם שאנו ניצחנו את המוות, שאנו ניצחנו את שונאינו, שיתפוצצו כשיראו ילד יהודי מחייך, שיתבוססו בדמם בתוך גלי ההריסות של מפלתם ויטיחו בייאוש ראשיהם בקיר למראה אישה יהודייה שכרסה בין שיניה ואחרת הדוחפת עגלה ילדים ותינוק יהודי יפה, שחור שיער ועיני שקד בתוכה״.

״אני חושב שאני מבין, זה באמת היה עולם אחר ופרופורציות אחרות שבימים כתיקונם היו משתנות מקצה לקצה…״ נשמתי נשימה עמוקה ושנינו החרשנו כדקה. ״רוחל׳ה ספרי לי על החתונה. מי היו במוזמנים?״

״מי כבר יכול היה להיות בה? בחתונה היו חברים מן הקיבוץ, שמעו שיש מוזיקה ומשהו לנגוס בו ובאו, ממכריי הייתה בת דודה של אימי,

אישה ששמה ציפורה ואנו כינינו אותה ׳צ׳יפלה׳ , ורווק אחד שגם שמו היה זיצר, אלכסנדר זיצר שכינינו אותו ׳זיסקינד׳, איש שליבו היה גדול מגופו שהגיע מברלין במיוחד, ואף שלא היה בעל קרבת דם למשפחתי הפך להיות שכזה, ושרול ברגרפריינד, משפחתי, שלום ושרה, אריה ואחותו בת החודש וחצי בתיה. ללייזר ואימא לא הייתה כבר ברירה והם קיבלו על עצמם את הדין. שמיל התעלם ממאורעות העבר עם לייזר והעדיף שלא להזכיר לו את סיפוריו בדבר פטירתי״.

״השעה כבר ממש מאוחרת, ספרי נא לי רק בקצרה על התקופה עד לעלייתכם לארץ, את העיקר כבר שמעתי״.

״שמיל נטל קרשים ובנה מחיצה בעליית הגג וזה היה ביתנו הראשון במחנה הופגסמאר, והייתה בחדר מיטה ודרגש. שמיל עבד בנגריה ואחר כך בתפקיד מנהלי בוועד הקיבוץ, הוא היה אידיאליסט וציוני והחליט שדי לו לחיות בין גויים ושעתידנו בארץ ישראל. אני הייתי כבר בהיריון, עוד קודם להקמת מדינת ישראל כבר התארגנו עליות. ילדתי בן בהופגסמאר, המדינה קמה, שליחי העלייה אספו אותנו והעבירו אותנו דרך צרפת למרסיי, שם העמיסו אותנו על אניית בקר בשם ׳מודיקה׳ והפלגנו לארץ״.

״בארץ שמיל הקים מפעל, בנה לנו את הבית הזה, נולדה לנו בת,

לא תמיד היה טוב אך כללית חיינו בנוחות, גידלנו את ילדינו וזכינו מהם לנכדים ולנינים. היינו נשואים 57 שנים ועוד חודשיים עד שהלך לעולמו ביולי 2004, אך אין יום ואין לילה שהוא לא איתי. בחלומותיי הוא כל כך מוחשי… הוא נשאר אותו קנאי, תמיד קינא לי. אותה תכונה שאפיינה אותו בצעירותו, לא פסקה גם כשזקנו, הוא גם מקנא לי לאחר מותו ומביע זאת בחלומותיי… ואולי זאת רק אני שחושבת… הן השבוע ימלאו שנתיים מאז עזב אותי והוא כל כך רחוק… לך לישון… לילה טוב… השעה כבר מאוחרת… לא תשכח מחר? תור לרופא עיניים… רק לא את אותו פרופסור, הפארטאץ׳ שניתח אותי… הוא לא מבין כלום…״

שמיל, אבי, נפטר ביולי 2004, בן שמונים וארבע היה במותו. רוחליה, אימי, הלכה לעולמה בדצמבר 2013, בת תשעים ושתיים הייתה במותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “וזה נגמר באהבה”