החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הארי שבחבורה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

אריה מוסקוביץ, אדם שלא רכש השכלה, הפך לבעל הון כבר בגיל צעיר, ואף זכה שאהובה, הנאוה בבנות, תהיה אשתו. כשאריק שם לעצמו מטרה, אין לו מעצורים בדרך להשגתה, אך יחד עם זאת הוא מגלה נדיבות לב ונכונות לעזור לזולת בלי היסוס. אריק חולם שבנו ימשיך את דרכו, ונוחל אכזבה רבה כשהבן מסרב בכל תוקף להיכנס לעסקיו של אביו, ומעדיף להיות מדריך ספורט במועדון נוער.

סימנטוב הוא נהג משאית שנאלץ לנטוש את ספסל הלימודים בגיל צעיר, ובמרוצת הזמן למד להעריץ מוזיקה קלאסית. סימנטוב חושש מ"עין הרע", וכתוצאה מכך החמיץ הזדמנות נדירה להיכלל בספר השיאים של גינס.

לכאורה, שני צירים אלה הם קווים מקבילים שאינם נפגשים לעולם, אך למעשה, בעלילה שלפנינו הם חותכים זה את זה כמה פעמים, ובאופן משמעותי ביותר בסופו של הסיפור, כאשר דמויות שנעלמו בתחילה, חוזרות ונפגשות בעקבות צרוף מיקרים מופלא ביותר.

הספר כתוב בהומור. בסגנון סטירי ובדמיון רב.

המחבר, ד"ר אברהם ליאב, יליד ראשון לציון, עסק עד לאחרונה במחקר מדעי. ופרסם מאמרים רבים בכתבי עת בינלאומיים. הספר "הארי שבחבורה" הוא ספרו הראשון.

מקט: 4-86-853
מסת"ב: 978-965-534-369-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אריה מוסקוביץ, אדם שלא רכש השכלה, הפך לבעל הון כבר בגיל צעיר, ואף זכה שאהובה, הנאוה בבנות, תהיה אשתו. כשאריק שם לעצמו מטרה, אין לו מעצורים בדרך להשגתה, אך יחד עם זאת הוא מגלה נדיבות לב ונכונות לעזור לזולת בלי היסוס.


פרק 1 – חייו של אריק היו מלאי עניין ורבי תהפוכות, והשגרה היתה מהם והלאה. הוא היה בעל מחשבה עצמאית שמעולם לא הלך בתלם, וגם ידע להפיק את מרב התועלת מכל מצב שאליו נקלע מרצונו ושלא מרצונו. ציוני הדרך המובאים להלן ממחישים יותר מכול את הלך מחשבתו של האיש ואת דרכי פעולתו.

ציון דרך ראשון.

איש לא ידע מה בדיוק קרה לאריק בקיץ של 1945 ברחוב הראשי של המושבה. בעניין זה קיימות שלוש גרסאות, כמספר הנפשות שנטלו חלק בפרשה.

הגרסה הראשונה היא גרסתה של דבורה, אמו של אריק:

“טיילתי עם אריק, בני הצעיר, ברחוב הראשי. הוא היה כמעט בן חמש, וכבר אז אפשר היה לגלות אצלו סימנים ראשונים של מרדנות ואלימות. פתאום ראיתי את בלומה פוסעת לקראתי, ושמחתי מאוד. בלומה ואני היינו ידידות טובות, עוד מתקופת הילדות שלנו בפולין, ותמיד רציתי לדעת מה נשמע אצלה. חוץ מזה, היתה זאת בשבילי הזדמנות לשוחח קצת. פסח, הבעל שלי, הוא לא פטפטן גדול, ואין עם מי לדבר בבית. אז התחלנו לשוחח, ותיכף ראיתי שלילד אין סבלנות. הפרא אדם הזה התחיל לרקוע ברגליים, וכשראה שזה לא עוזר, בלי בושה עשה במכנסיים. תארו לעצמכם! ילד בן חמש עושה פיפי במכנסיים באמצע הרחוב! שאלתי אותו בעדינות ובשקט: ‘מה עשית?’ והוא ענה בחיוך ממזרי: ‘ברח לי.’ ברח לו! אני בטוחה שהוא עשה את זה בכוונה; פשוט נמאס לו לעמוד שם. אז אמרתי לו: ‘פוי, אריק, זה לא יפה’, ונתתי לו מכה קטנה בטוסיק. מיד אחר כך חזרנו הביתה.”

גרסתו של אריק היתה שונה לחלוטין: “הייתי אז ילד נורא קטן, מקסימום בן שנה וחצי…”

אחד הנוכחים בשיחה השתומם: “באמת? אפשר לזכור דברים בגיל כזה?”

“תשאל את אהובה,” ענה אריק, “היא יודעת להסביר יותר טוב ממני.”

אהובה, אשתו של אריק, מיהרה להיחלץ לעזרתו: “אמנם כן. כאשר מתרחש אירוע טראומטי בחייו של ילד, ואין צורך לומר לכם שאכן כזה היה הדבר, אפשר לזכור גם מאורעות שקרו בגיל שנה!”

אהוב, הבן השובב, התערב בשיחה וחיזק את דברי אמו: “כשעשו לי ברית מילה, ואין צורך לומר לכם בן כמה הייתי אז, אני זוכר עד היום שזה נורא כאב לי, ושגם בסוף עשיתי פיפי על המוהל.”

קהל המאזינים גיחך במבוכה, ואמו של אהוב זיכתה אותו במבט נוזף.

אריק המשיך את סיפורו: “טיילתי עם אמא במושבה, וכשהגענו לרחוב הראשי, פגשנו את החברה של אמא. הן התחילו לדבר, ודיברו ודיברו כל הזמן. בסוף נמאס לי לעמוד ככה סתם, ואמרתי לה שאני נורא צריך.” (בשלב זה של הסיפור הופיעו סימני שאלה על פניהם של הנוכחים במקום – האם יכול ילד בן שנה וחצי לבטא משפט שלם? אבל מבטה של אהובה אמר: כבר סיפרתי לכם על ההשפעה של אירועים טראומטיים בחייו של ילד). “היא לא ענתה, והמשיכה לדבר. פתאום עברה שם לטאה שרצתה לנשוך לי את הרגל. אז נתתי לה בעיטה והיא ברחה, אבל בגלל הבעיטה נפלו לי כמה טיפות על המכנסיים. אמא תיכף ראתה את זה וצעקה עלי: ‘איך אתה לא מתבייש לעשות במכנסיים?’ ואז היא נתנה לי סטירה כל כך חזקה, שראיתי כוכבים. אחרי הסטירה חזרנו הביתה.”

ולבסוף, גרסתה של בלומה, הידידה של אמו של אריק: “יצאתי לקניות במושבה, ולפתע ראיתי את דבורה, חברת ילדות שלי. היא טיילה ברחוב עם הבן הצעיר שלה, ילד כבן ארבע שנראה מבוגר לגילו. כבר מהרגע הראשון שהתחלנו לשוחח, ראיתי שהילד חסר מנוחה. הוא כל הזמן התרוצץ סביבנו ושאל: ‘נו, נו, מתי הולכים?’ כעבור זמן קצר ראיתי שלולית קטנה במקום שהילד עמד שם. יכול להיות שהרטיב בכוונה, או שסתם נפלט לו – זה קורה לפעמים גם אצל ילדים גדולים. גם דבורה ראתה את השלולית ואמרה לו בקול סמכותי: ‘ילד גדול כמוך לא צריך לעשות דברים כאלה.’ היא גם נתנה לו סטירת לחי חלשה, לא כל כך מכאיבה. הילד לא בכה, אבל עמדו לו דמעות בעיניים, כנראה בגלל העלבון. תיכף אחרי זה נפרדנו.”

למרות ההבדלים בין הגרסאות השונות, אמת אחת מבצבצת מכולן: אריק לא אהב את השיחה שהתנהלה בין שתי הנשים, והצליח למצוא את הדרך המתאימה (הגם שלא היתה שגרתית) שהביאה לסיום השיחה. אפשר ללמוד מהפרשה הזאת שכבר בגיל רך ידע אריק להשיג את מטרותיו.

ציון דרך שני.

יום לימודים ארוך ב”חדר” הספרדי הסמוך לבית הכנסת “אוהל ישראל”. התלמידים יושבים שם ומשננים בקול במשך שעות רבות: “אָלֶף קמץ, אָה, בֵּית קמץ, בָּה…” על מלאכת הדקלום היה מופקד המלמד, משיח ענטבי, הידוע לכולם בתואר “חכם משיח”. הופעתו החיצונית של חכם משיח לא היתה מרשימה: אדם צנום ונמוך קומה, וגם לוקה בצליעה קלה באחת מרגליו. לעומת זאת, החזיק ברשותו מקל חזק מאיכות משובחת, ובעזרת המקל הזה השליט סדר וזרע מגור ופחד בכיתה.

אריק נמנה אף הוא על קהל התלמידים ב”חדר”. כיצד הגיע ילד אשכנזי כמו אריק ל”חדר” הספרדי? ובכן, פסח מוסקוביץ, אביו של אריק, שאף הוא למד להכיר את אופיו הסורר של בנו הצעיר, קבע ש”אצל הפרענקים יש משמעת, ויותר טוב שהילד ילמד שם.” יתרה מזאת, העובדה שב”חדר” היה נהוג יום לימודים ארוך, במשך שנים–עשר חודשים בשנה, הקנתה יתרון נוסף לזכותו של המוסד החינוכי הספרדי. “יהיה יותר שקט בבית”, אמרו ההורים.

אריק לא אהב את מקהלת ה”אלף קמץ, אה”, או כל דבר אחר שלימדו ב”חדר”. אוזניו היו כרויות לקולות שבקעו מן החוץ: פעימה חדגונית של משאבת מים בפרדס סמוך, פעייה עצובה של טלה שחיפש את אמו, קרקור תרנגולות וכולי, ומדי פעם בפעם הגניב מבט אל הנוף שנשקף מבעד לחלון. לפתע ניחת המקל על גבו.

“תסתכל בספר!” גער החכם באריק.

וכאן קרה הדבר הנורא: אריק קם ממקומו, והדף בכל כוחו את המורה החלוש. חכם משיח נפל ונחבל בראשו, התלמידים התפזרו בבהלה, ואריק נס על נפשו.

אריק לא שב אל ביתו באותו יום, והחיפושים אחריו נמשכו עד שעות הבוקר של היום הבא. היה זה אביו שמצא אותו בפרדס, כשהוא יושב על אחד העצים ובידו מקל. ידו הימנית של האב נעה לעבר השוט שמתחת לבית שחיו השמאלי, ואריק קפא מפחד (כפי שאפשר לשער, הספיק כבר אריק לחוש את טעם השוט על בשרו). ברגע האחרון שינה פסח את דעתו – אולי חמל על הילד שבילה לילה שלם בפרדס בחברת תנים – ואמר: “לובה, בוא נלך הביתה.”

לאחר התקרית הזאת, נעלם אריק באופן חשאי מנוף המושבה, ואיש לא ידע דבר על מקום הימצאו.

תגובתו התקיפה של אריק על המכה שניחתה עליו היתה בבחינת הצהרה אילמת של הילד, שהוא לא ירשה יותר לאף אדם לפגוע בו מבלי לשלם את המחיר, גם כשמדובר באנשים הגדולים ממנו בחכמה ובשנים.

ציון דרך שלישי.

יום חג ראש השנה, ואולם התפילה בבית הכנסת הספרדי “אוהל ישראל” מלא עד אפס מקום. מכירת “עליות לתורה” (התהליך שבאמצעותו מגייס בית הכנסת את הכספים הדרושים לקיומו) עומדת להתחיל, ואיש לא רוצה להחמיץ את המאורע המרתק הזה. גם אריק נכנס לאולם ותפס את מקומו הקבוע, בחברת נכבדי הקהילה. מובן מאליו, שבניגוד ללימודים ב”חדר” שנכפו עליו בעבר, נוכחותו עכשיו בבית הכנסת היתה מרצונו החופשי. מה מניע אפוא את אריק לבקר דווקא בבית תפילה ספרדי? היו שטענו שהמצפון מייסר אותו בגלל הפגיעה שפגע בחכם משיח בשעתו, אך הטענה הזאת נדחתה בתוקף על ידי ציניקנים שאמרו: “הכול יש לו לאריק, ואפילו אישה יפה. אבל מצפון?” אריק עצמו הסביר לשואלים, שנעימוֹת התפילה הן שמושכות אותו למקום, ולזכותו אפשר לומר שהוא אמנם היה נוהג לעתים ללוות את התפילה בקולו הערב. תהיה הסיבה אשר תהיה, ביקוריו הדו–שנתיים (בראש השנה ובחג הפסח) של אריק בבית הכנסת התקבלו תמיד בברכה על ידי הקהילה בגלל נדיבות לבו שאין דומה לה.

הנה מתחילה עתה מכירת העליות, והקהל נדרך. המכירה מתנהלת על ידי הכרוז בשיטת המכרז, כשהזוכה הוא מי שמרבה במחיר. כהרגלו מאז ומתמיד, מתעלם אריק מהעליות הצנועות ומתמקד ב”פתיחת ההיכל”. כאן עליו להתמודד עם אנשים נוספים, שגם הם רוצים לזכות בעלייה החשובה הזאת. בתחילה רבים הם המתמודדים, אך ככל שהמחיר המוצע הולך ועולה, כך הולך ומצטמצם מספרם, ובסופו של דבר נותרים שניים, אריק, והיריב המושבע שלו זה שנים, אף הוא אדם אמיד.

“פתיחת ההיכל, שישים לירות”, מכריז הכרוז על הנתון האחרון.

“שישים וחמש”, נשמע קולו של אריק.

“שבעים”, עונה היריב.

אריק ויריבו מהססים לרגע, והכרוז מעודד את המתחרים: “כל המוסיף יוסיפו לו.”

“שבעים וחמש”, מציע אריק. וכך הוא הולך ומשתעשע עם טרפו, עד שבסופו של דבר הוא מתעייף, וזורק כלאחר יד: “חמש מאות”, וזוכה בעלייה.

פתיחת ההיכל היא רגע מרגש ביותר. אריק עומד במקום שזכה בו, סמוך לארון הקודש. דלתות הארון נפתחות, וספרי התורה נגלים לעין בכל יפעתם. מתחילה תהלוכת ספרי הקודש מן הארון לתיבת החזן שבמרכז האולם, בליווי שירה אדירה של הקהל.

אריק חוזר למקומו כשכול הופעתו אומרת חשיבות, ולוחץ את ידיהם של שכניו הנכבדים, המקבלים את פניו בברכה המסורתית: “חזק וברוך”.

ציון הדרך הזה מעיד שאריק למד שאין לו עוד צורך באגרופים על מנת להגשים את מטרותיו, ושכסף רב יכול להנחיל לו כבוד וגם לפתוח דלתות רבות בפניו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הארי שבחבורה”