החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השחקן וסיפורים אחרים

מאת:
הוצאה: | 2022 |
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

במרכז הנובלה הפותחת קובץ זה ניצב שחקן המאבד בעיצומה של הצגה את הכושר לשחק. משעה שאנו חדלים לשחק, מה אנו מגלמים? מה יוצא מפינו כשאנו שוכחים את הטקסט? מה הדבר העולה ממעמקים בשעה שבני אדם נופלים מן הבמה, נשמטים מן העלילה?

סיפוריו החדשים של עילי ראונר דוחקים את גיבוריהם אל גבולותיו של האנושי ומעבר לו. בתעוזה נפשית ולשונית נדירה, ראונר מלווה את דמויותיו למקומות שבהם הדיבר נעקר מפיהם ובמקומו בוקעות נהמת כאב, אנחת אהבה או יללת כלב.

עודד וולקשטיין

 

זהו ספרו החמישי של עילי ראונר, סופר ומתרגם מצרפתית. ספריו הקודמים בפרוזה: עריק (2015), ילדה וכלי קשת (2016), בשבח המלחמה (2019) וספר העיון: The Event (2015). ספריו זכו בפרסים ובשבחי הביקורת.

 

מקט: 978-965-541-160-7
במרכז הנובלה הפותחת קובץ זה ניצב שחקן המאבד בעיצומה של הצגה את הכושר לשחק. משעה שאנו חדלים לשחק, מה אנו […]

השחקן

מכתבו של ש‘ לדוקטור מ’ח, לאחר שלא התראו כעשרים שנה

אני נאלץ לכתוב לך בעל כורחי. הייתי מעדיף שלא לפנות אליך, אתה יודע זאת. אספר לך מה קורה לי, כי אני מודאג ממצבי. בימים האחרונים אני נתקף חרדה קשה, עד כדי כך שאני מאבד כל קשר למציאות. אני לא מבין עוד את עצמי, וזה הולך ומכלה אותי. זה לא דבר של מה בכך. יש דבר בתוכי שלא מאפשר לי להימצא בין החיים, במובן הפשוט של המילה. אם אני יוצא לעבודה, או שנקבעה לי פגישה חשובה, אם אני נוסע במכוניתי או באוטובוס, אני מהלך כמו גוף חלול, גוף שאינו אלא קליפה. קליפה חלולה, קשה כל כך עד שאי אפשר לראות בה סימן. אם כי גם זה לא בדיוק נכון: ההפך הוא הנכון, הסימנים מתרבים, כמו תפרים או צלקות שנחרצים בחשאי מתחת לרקמות, ואני בקושי מצליח לאחות את עצמי, ללבוש על גופי עור (כמו בגד) שיסתיר ממני את הקרעים.

למה אני כותב לך על כל זה: כדי לסבר את אוזנך, לשטוח בפניך את הבעיה לאשורה, לדעת כך משהו על עצמי. אף פעם לא ידעתי על עצמי דבר, זאת בעיה בפני עצמה. כל הדמויות ששיחקתי, ערב ערב, במשך שנות עבודתי על הבמה, לא לימדו אותי הרבה, אלא ביטאו את הצורך הנורא ללבוש תחפושת: אף פעם לא ידעתי להיות אני. ואם הייתי אי פעם אני, אותו אחד לא השאיר בי אלא עקבות בודדות וקלושות. בכל מקרה, אם הייתי על הבמה עני מרוד או מלך מת, אם שיחקתי בהצגה רוח רפאים או גוף של לוחם יווני, הדמות המגולמת העניקה לי זהות, בית ריק שדימיתי לאכלס לרגע. ומה עשיתי כשההצגה נגמרה? מה הוטל עליי לעשות? — הרגשתי חוסר נחת מידי, איזו דחייה או בחילה איומה (הרגשתי את העיניים של ההמון, מתרוצצות). הייתי עומד במרכז הבמה, מוטל ערום לפניהם. לפעמים שמעתי קול בתוכי שאמר: עכשיו הם יודעים מי אני, הם יודעים מי אני. הם בטח יודעים עליי את מה שאני לא יודע. אסור היה לי להתחפש, ללבוש תחפושת, עכשיו הם רואים אותי בתום ההצגה.

אני אספר לך מה קורה לי: מזה זמן פוקדת אותי צרת הנפש, מעין מחלה שאיני יודע את פשרה, אני עטוף בעננה של אי חיים בעודי חי. בגלל זה אני פונה אליך, דוקטור, לעזרה. דווקא לך אני כותב, כי אני לא מכיר איש שמסוגל לעזור לי יותר ממך. למה דווקא מכתב ארוך? (מי שולח היום מכתב ארוך?) כי אני יודע שלא היית חוזר אליי בטלפון, וזה היה משפיל אותי עוד יותר. מאז נפגשנו, לפני שנים ארוכות, לא זכרתי שאתה קיים, שכחתי ממך לגמרי. מהו שמוביל אותי לחפש אותך עכשיו: הרי בדרך כלל ידעתי לכלכל את ענייני הרוח והגוף, ידעתי להשליט סדר ולעשות את ההפרדות הנהוגות, כדי לעמוד מנגד, על קרקע יציבה. אני חש עכשיו ברעד הרגליים, אני רואה את המחלה מתפשטת בי כמו בהמתנה לקראת אסון. הרי גם אתה וגם אני יודעים (אולי רק שנינו יודעים), שאנחנו מקיימים את החיים אך ורק לקראתו. אתה עוד בטח מתעכב מאחור, מסיט את המבט. אני כבר מכין את עצמי, אני מתכונן. בגלל זה אתה לא תענה לי, אני יודע, אני לא מצפה ממך, אתה נשמר ממני כי אתה יודע שאני כבר בפתחה של הדלת. עוד מעט ואצא.

אתה מכיר את התסמינים: גם אם לא ידעת אותם על בשרך, אתה הראשון להכיר אותם. נניח לדפיקות הלב, לאיזה אוטם פנימי, לאובדן הרעב ולקיבה המצטמקת, נניח בצד את הלסת הנוקשת והשיניים, רקמות השרירים המתוחות, איזו שריפה בעיניים. אני עייף מאוד, אחר כך ער מאוד. אני חרד מאוד, אחר כך אדיש מאוד. העין נעצמת בכבדות. האישון מתגלגל והאוזן נפקחת לשמוע (אני לא יודע עדיין: מה הרחשים האלה?) בדרך קבע אני הוזה, אני משוטט הרבה באין ברירה, כדי לשכוח, המחשבה שלי נודדת, אבל נניח גם לזה. נניח לזה. אני אומר לעצמי: נניח לזה. בימים האחרונים, התווספו לכל אלה עכברים. בהתחלה חדרו שניים דרך המרפסת, אחר כך תפסתי עכבר שלישי, אולי מסתתרים עכברים נוספים מתחת לארונות המטבח. בכל פעם אני לוכד אחד במלכודת ומשער שהוא חי לבדו, כמוני, ספון מאחורי ארונות המטבח. גרוע מזה: אני נאלץ לראות את החיה מוטלת ללא רוח חיים. אין לי נקיפות מצפון. אני רק לא מבין: אם הוא מת עכשיו, למה אני ממשיך להתקיים וללכת, למה אני צריך להמשיך.

אתמול קרה לי מקרה: משהו פסק בי. לא יכולתי לזוז. התסמינים האלה (השיניים, התשישות בעיניים, הלחץ בחזה) כולם הצטרפו או התלכדו, התחדדו בבת אחת: הייתי מת לרגע, זה קרה. חציתי כביש במעבר החצייה. רציתי לעבור ולהיכנס לרחוב צדדי, לא רחוק מהקונסרבטוריון. ואז על סיפה של המדרכה התמוטטתי, נפלתי פשוטו כמשמעו. הלכתי בראש מורם ובמחשבה פשוטה, וברגע שחציתי את הכביש, הגוף שלי קרס תחתיו ונדחפתי ארצה (כמו משום מקום). הייתי מוטל על הכביש בצוהרי היום, כאילו הייתי חפץ אינרטי, עמוד פגום ומבורזל. התעקמתי בסערה, אבל מה הייתה הסופה הזאת, מהיכן קמה. אני לא יודע.

אני בן חמישים ושש (אתה בטח מחשב לעצמך עכשיו) ומעולם לא התנסיתי בנפילה כזאת, לפחות לא בנסיבות כאלה. הגוף נופל, הידיים מתאבנות על האספלט. רגע ארוך לא זזתי. זה כשל אקראי, חשבתי לעצמי, פעולת החיים עצמה נקטעה: שמעתי אנשים מעליי, מתקהלים מסביב, ומישהו דחף את ידו וכיסה את פניי, כף ידו הגדולה לחצה אותי, שמרה עליי שלא אכרע סרוח בין המכוניות. כף יד אצבעית. כלומר, ראיתי את פרקי האצבעות המתבלטות הגרומות עוד לפני שנתן לי את ידו ואחזתי בו. נתמכתי באיש, בכפות ידיו, בזרועותיו: שעירות וערומות, פרוותיות ממש. לבסוף הצמיד את פניו ודיבר אליי.

כאן אני רוצה שתעצור להקשיב לי, אני לא מצליח להיות מדויק בתיאור: כי בשעה שהרמתי את ראשי, הפנים של האיש הזה, משהו מן העין שלו, עין זולגת או פוזלת, בחנו אותי גדולים מן הרגיל, והרגשתי שהוא נצמד אליי, מתקרב מדי, שהוא לא רק תומך בי אלא מתכופף ונלחץ, הרגשתי שהוא מתחיל לפשפש בי ולרחרח אותי, ממש ככה. הוא החזיק בי ואיזה עובש עלה מגופו, שערות תלתליות (כמו טחב רטוב) בצבצו מצוואר החולצה. ראיתי את זה, כאילו נכנסתי לרגע אל הגוף המיוזע ושיחקתי את דמותו. אני רוצה לומר שלא ידעתי איפה הוא נגמר ואיפה אני מתחיל. ככל שהצמיד את פניו, חשתי שהוא מכתר אותי, ואחר כך תפס בי והרים אותי ופניו התגלו לאשורם, הוא דיבר אליי (כמו ניסה לוודא שאני…) ובאותו רגע ראיתי את אפו, זה לא היה אף רגיל, ראיתי את החוטם מתנשף מעליי, מרחרח אותי, מכוסה נימי עור מצולק, וכבר לא הייתי במשחק, לא יכולתי לנחש שיש לו אף כזה, חוטר מחודד. הרגשתי בבת אחת שאני בסכנה. הדפתי אותו כמתוך אינסטינקט ופלטתי קול, גניחה מוזרה. כאילו איזה כוח נבקע, נעקר ממני בכוח הפחד.

על אף שלא ראיתי את האיש הזה מעולם, נפל עליי צלו. אמרתי לעצמי: ‘אתה מוכרח לקום — בשביל ההמשך.’ שמעתי את עצמי ממלמל, מגמגם, לחששתי משהו: את הסעיף התשיעי או הרביעי בהצהרת זכויות האדם — ‘אדם נחשב חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו…’ אתה שומע, דוקטור: הייתי מבולבל מאוד. בדרך מוזרה חשבתי לעצמי, אתה בטח מבין, דוקטור: איך אדע את פשעי, איך אדע את נפש הפשע, אם אי פעם תוכח אשמתי. ובאמת, לא זכרתי איפה אני נמצא. הייתי רכון על סף המדרכה. ומי זה היה האיש שבא לתת לי את ידו, הגוף המיוזע שאחז בי והרים אותי? — הוא לא היה אבי, זה בטוח, אולי דמה לו, והרי אבי כבר מזמן מת. ביד אחת החזיק בי בנוקשות כמו ילד, ובידו השנייה (עד אז לא נתתי את דעתי לכך) משך רצועת כלב שקרב אליי גם הוא וליקק את פניי, האיש רטן בקול, והכלב גישש והתעקש להתגפף בי, ליקק את פניי בלשון ארוכה וזה גרם לכל המתקהלים לצחוק.

אולי לא הייתי צריך לדאוג כל כך בסופו של דבר: אולי חוש הריח של הכלב היה אפו המגושם של האיש. הייתי מבולבל מאוד, כבר אמרתי: ראש משופע שיער, פרוותי, ובמרכזו חוטם מחודד ומבוקע, שהתנשף עליי ורחרח אותי. שמעתי את האנשים צוחקים, גם אני חייכתי, חזרתי לראות נכוחה וליטפתי אותו. הייתה לו פרווה לבנה ופרצוף ילדי. הייתי תמה מעט: הכלב ליקק את פניי בלשון ארוכה, סירב להקשיב לבעליו. באותו רגע הייתי בובת המשחק שלו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.