החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פני עצמי

מאת:
הוצאה: , | 2013 | 562 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"הו לב קטן ונפחד, התרומם־נא והתנשא. האזן לנשימת העולם ולקול קריאתו הקדמונית של היקום.

התרומם־נא מעל לעוני ולסבל, מעל חבלי־כאבך וסבכי־הנפש, עורה, האזן לקול תפילות רבות. העלה קורבן".

"בנפול עלַי מורא שמים", חלקה הראשון של הטרילוגיה "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי, מגוללת את סיפורו של נער הנולד עם מום נדיר בגופו, נפלט ממסגרות של בית־הספר ומשפחה, ונאלץ לחוות את תקופת הילדוּת והנערות כמתבונן מן הצד. עד אשר בגיל 18 , לאחר שמסרבים לגייסו, הוא גומר אומר בלבו להיכנס לסדרת ניתוחים ולאחריהם להפוך אולי ל"אחד האדם".

סדרת הניתוחים אורכת כשנתיים בקירוב, ומביאה אותו עד סף הייאוש, הן הפיזי והן הגופני, וזאת בעוד האנשים עמם גדל בדיוק מתחילים את חייהם.

לאחר מכן הוא מחליט "לפצות עצמו" ויוצא למסע חובק עולם בין יבשות, הרפתקאות, גילויים וחוויות מיניות, נפשיות ורליגיוזיות, שלבסוף מבהירים לו היטב מהו מקומו בחברה האנושית, ובעצם ביקום כולו.

לכל אורך המסע אנו נחשפים לנפש ספרותית יוצאת דופן ובלתי מתפשרת, המוצאת את פיסות אושרה המועט בספרים ובכתבי תיאולוגיה, בשירה ובפרוזה, ביצירה, ומנהלת קונפליקט תמידי בין המילים לחיים עצמם, בין נטייתה הטבעית להתבודדות וסגפנות, אל מול הצורך לקחת חלק בחברה האנושית ולחוות את החיים כפי שמצופה.

"פני עצמי" הוא סיפור חיים מכמיר־לב, יוצא מגדר הרגיל, המספק רגעי כתיבה עזים וכנות המותירה את הקורא נפעם ללא הרף. הוא בעצם, במובן מסוים, סיפורם של כל הבודדים, הנידחים של המציאות האנושית, אלו שהחיים אילצו אותם לחיות בצללי ההוויה והם תרים ללא לאות אחר המשמעות הקיומית המסתתרת מאחורי רובדי החיים עצמם, בגרעין מאחורי הגרעין, אינם מתפשרים עם הנורמות החברתיות, ותוך כדי כך מטהרים את עצמם.

עמיחי שלו

מקט: 4-1077033
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
"הו לב קטן ונפחד, התרומם־נא והתנשא. האזן לנשימת העולם ולקול קריאתו הקדמונית של היקום. התרומם־נא מעל לעוני ולסבל, מעל חבלי־כאבך […]

מבוא לדברים

אדם יושב בשעת לילה מאוחרת, בצל קורת הבית, וכותב. ממתין. הוא מתבונן בעד לאשנב הזעיר אשר למולו, אך הוא אינו רואה מאום. כל שהוא רואה לפניו זו חשכה גדולה. הוא רואה אופל כביר ומאיים, מטיל מורא. הוא רואה חשרת עבים מקובצים ממעל במרחק ממנו, ברום שמים, בנוף הנשקף בעד החלון. הוא פונה וצופה על סביבתו בחדר. לפניו באור העמום, הקר, פיסות נייר אחדות, נחות פזורות על רצפת האבן. רשמי ציור אחדים, גווילים שאסף, שרכש במרוצת הזמן במסעותיו, במהלך חייו. אחדים מהם צמודים לקירות הדהים. אחרים, נחים בפשטות בסמוך לרגליו, באי-סדר. הוא נרעד. הוא לפתע מתרומם, קם מכיסאו, ניגש אל ארון העץ ונוטל תצלומים אחדים מן החפיסה אשר למולו. הוא מעלעל בהם באקראי וללא סדר מסוים. לעיניו ניבטים דיוקנאות בני-אנוש שונים; אהבות נשכחות, שמות, פרצופים. מהם בעלי נאוות אור ממש. בידיו הוא אוחז בהתפתחות דינאמית של אירועים מן העבר. תצלומים מהוהים, דהים, אבודים. רגעים שחלפו, גופות מיוזעים בחשכה, בני-אנוש, עבר רחוק. רחוק. הווה מתמשך ללא סוף. רטט קל שעובר בו, חולש על כל גופו. איזה פחד משולל שֵם. הוא נוטל עט ומתחיל לרשום את הדברים. תחילה הוא רושם את שמו באותיות גדולות, באותיות רבתי. הוא חש במורא שמים. הוא לוחש, אומר את שמו בקול לחלל החדר, אך לפתע, שמו אינו אומר לו דבר. הוא מרגיש שהוא איננו הוא עוד. הוא אינו מזהה את שמו שלו וצלצולו נשמע לו זר, כלא שייך לו. הוא מנסה להעלות על דעתו משמעויות אחדות, פירושים. מנסה להעלות את פשר הדברים העמוק, זה אשר עומד ומסתתר מאחורי משמעות הדברים כשלעצמם, מאחורי המובן הפשוט של האותיות העבריות, אך הוא אינו מצליח. הדבר אינו עולה בידו. מורא שמים עליו. מבלי משים, הוא מתייפח חרישית בחדר ללא כל סיבה ברורה. הוא אינו מבין מדוע. בראשו עולה העובדה הפשוטה, הנחרצת, שלמעשה אין הוא מבין מאום. שהוא אינו מבין דבר. הכול מתחיל מכאן, הוא לוחש לעצמו בחדר. הכול מתחיל מן השעה הזו, מעומק הבדידות, מתוך מילים אלה, מתוך העלטה הגדולה. הוא מתבונן בדף אשר מונח לפניו ורושם את הדברים הבאים: “איש צעיר יושב ספון בחדרו, בשעת לילה מאוחרת. משך רגעים ארוכים נאנק בחשכה גמורה, ממש בלב החשכה, ומתחיל לכתוב.”

תחילה רשם את שמו שלו ולאחר מכן המשיך ללא כיוון, תועה בסבך הדברים. הוא חש בודד. הוא חש עזוב. הוא אבוד בקצה היקום. הוא לבדו ולבו כבד עליו. הוא חש במורא שמים על רוחו. כל שמתרחש לו, כל שהתרחש, התרחש במציאות הזו ועל האדמה הזו. תחת היקום הזה ושמי הכוכבים. תחת הכוכבים הללו. הכול קיים והכול נוכח. הכול מציאותי. הוא מבקש לרשום את הדברים ולעורכם לעדות בספר. זוהי שעה קשה בחייו. כמדומה לו, שהכול החל בזעקה קלושה. בממד אחר של הימצאות, של התקיימות. הייתה זו זעקתה של הנשמה המגיחה לעולם בלבו של לילה. הייתה זו לידתה הראשונה טרם גלגולים רבים. עשרים ושמונה שנה לאחר מכן, עשרים ושמונה שנה לאחר התרחשויות שונות וסבוכות, בהיותו אדם צעיר, עני ונבער מדעת, ברגע מסוים של הארה פנימית, הוא מתיישב ומבקש להעלות את הדברים בכתב. הוא עושה זאת בבלי דעת ומבלי משים. הוא עורך מעין יומן. מבקש לכתוב על אודות העוני והסבל. על אודות ייסוריה של הנשמה. על אודות ימים ארוכים, אפורים, של שיטוטים אין קץ סמוך לעצים עבותים, לצד גאיות רחבות. לצד שפעות דשא מוריקות, אבנים ודרכי עפר. הוא מבקש לרשום על שהייה ארוכה בבית-החולים. מבקש לרשום על אודות הגאולה מאת האלוהים, זו אשר מגיחה דווקא מעברו של הגיהינום, מלב לבו של הגיהינום. הוא מבקש לרשום על אודות הנדודים, על עוברי האורח השונים אשר אִינה לו המקרה לפגוש. על אודות העבודות השונות, המזדמנות. עבודות מן היד אל הפה. עבודות אשר די היה בהן לצורך קיום הנפש ותו-לא. בדעתו עולים ימים ארוכים של סיגוף, של עינוי. היו אלה ימים של התרחקות מעל האדם. ימים של היבדלות ושהייה ארוכה למול האני שבנפשו. הוא מהרהר על אשר מה שאותם עתים חוללו בו, ומבקש לכתוב גם על זאת. מבקש לכתוב על שהוענק לו בעקבות העתים הללו, על דברים אחדים שנלקחו ממנו. שנלקחו לבלי שוב. אשר אבדו לעולם. מבקש לרשום על יממות בלא מזון. ימים של פת לחם ומים דלוחים. על כתיבה חרישית לאור נרות, בלילה. כתיבה בדמדומי השחר התכול. לרגע הוא חדל מכתיבתו ומגביה ראשו מן הדף. הוא מישיר מבטו לחשכה, שוהה לרגע וממשיך כך:

“כל שכתבתי עד עתה אינו אלא רשימה קצרה של ראשי פרקים, מבוא זעיר, ולא הבעתי אל נכון את כוונותיי. זו, אפוא, תהא ההתחלה של הדברים, ההתחלה של ההתחלה, הראשית: השעות חולפות, נוקפות. האדם חולף, נכחד. אין לו תשועה על הארץ. היקום נע על צירו משך מיליוני שנים ללא סוף. הכוכבים סובבים במסילותיהם ברום רקיע. בלב לילה, מתוך המאפליה, מתיישב אדם צעיר כבן עשרים ושמונה שנה ומתחיל לכתוב על אודות חייו למן ראשיתם עד לשעות הללו, בעוד עיניו נשואות לאור הנורה הזהוב. הוא כותב על בדידותו, על הייסורים. הדבר מתרחש מקץ אלפיים שנה, זמנו הולך וכלה. הוא מתבונן לרגע במראה, שב אל הדף ומתחיל לכתוב; בנפול עליי מורא שמים… השעה שעת לילה מאוחרת… כך הוא מתחיל. האדם אשר כותב זאת, הוא אני.”

* * *

בנפול עליי מורא שמים. השעה, שעת לילה מאוחרת. בחוץ, גשם עז שוטף את האדמה, את רחובות העיר הדמומה הזו, שבה אני מתגורר עתה. התגוררתי פה בעבר, בילדותי הרחוקה ובהיותי נער. אלא שברבות הזמן, מתוקף מציאות קשה אשר לא היה לאל ידי לשלוט בה, נאלצתי לנוטשה. היה עליי להרחיק נדוד ולהתגורר במקומות רבים. זמני מועט. הוא הולך ותם, נשמט מבין אצבעותיי. כספי הולך ואוזל, שעתי אצה ועליי להחיש יָדי הכותבת פן אאחר את המועד. עליי להיחפז במידה שאני רוצה לגולל עלילה זו על אודות התרחשות הדברים אשר אִינוּ לי בחיי. אילו הייתי נשאל באשר לכך, באשר לדברים שאני בא לכתוב עליהם, אזי היה עליי להשיב כי במובן מסוים, זוהי עלילתו של האדם היחיד אל מול האלוהים. זהו סיפורו של אדם בודד למול מורא שמים, למול היפעה והכאב, למול האינות חסרת הגבולות של היקום והיקשרותה לאדם אחד. אדם שהוא יחידי על האדמה הזו, מובדל בכורח. יהיה עליי להשיב כי זהו סיפור על אודות נסיעה, נסיעה לעברו של האלוהים. נסיעה לעבר הבלתי-מובן והנסתר שבחידת האלוהים, במטרה לנסות ולהבין את אותו גרעין של הבלתי-ידוע המסתתר מאחורי אותו פרגוד. אולם באמת, אני אינני יודע עד מה זוהי עלילתי שלי בלבד. הייתכן כלל שעלילת חיים, כל עלילת חיים, תיסוב סביב ברייה אחת שלה אין איזו סמיכות לבני-אנוש אחרים, אשר חיים אף הם כמותה ופוסעים בסמוך לה על פני הארץ? בהקשרים רבים זהו סיפור עלילתו של כל אדם ואדם. זהו סיפורה של כל ברייה, של כל יצור המתהלך על האדמה הזו ואשר לו הבנה עמוקה, זיקה מודעת להיותו נידח, להיותו משולל כל כוח למול הקיום, להיותו נטול אחיזה ממשית. זוהי עלילתו של כל אדם אשר ידע עוגמה וצער במהלך חייו, אשר ידע לעקת הנפש העצומה וייסורי הלב, אשר ידע לבכייה החרישי והדומם של הנפש, זו אשר נובעת מלב לבה ונשמעת אך בקול השתיקה הדקה, באלם השוקט. של כל מי אשר הוכח למול הדחי של המציאות הקשה. אשר בכה חרישית למול האפסות במישור הצחיח ונטול האמצעים שבו היא מתקיימת. במובן מסוים, אני סבור כי זוהי עלילתו של כל אחד ואחד מן ההולכים על פני האדמה הזו. אני באמת מאמין שכל בני-האדם על הארץ קשורים זה בזה, שישנה איזו שזירות, שבכל נפש אדם בת-קול מתנגנת והיא אחת החצובה מאותו היסוד, שכולנו תפורים ומאוגדים באותו המרקם, שהכול אחד. פעם, לפני זמן רב (היה זה בשעת שחר מוקדמת), בלכתי סמוך לפרדסים הסבוכים הסמוכים לבית הוריי הישן, כשדוק הערפל היה אופף את הכול כצעיף, הרהרתי על אודות כך. ייתכן שהיו אלה רחשי הלב משום איזה צער או תחושה אחרת. ייתכן שהייתה זו הבנה פנימית, אינני יודע לבטח. אולי עליי לכתוב כאן ולהתבטא כי היה בכך משום נבואת הלב, כי אלו הם המילים הקרובות ביותר לתיאור תחושותיי. על-כל-מקרה, דברים אלה, התחושות הללו, מתרחשות אך כשהתודעה מגביהה עוף אל מעל לעצמה, וכך, בלכתי שם חרש בנוגה האור הסגלגל, ניתן היה לי להבין לרגע, להציץ להרף עין על ההבנה החותכת, עד כמה חיי שלי כרוכים בחייו של כל אדם ואדם על פני האדמה. עד מה הלולאות הללו של שבילי הגורל האנושי כרוכות זו בזו, ועד מה בעת חציית הצמתים הללו, שלוחות הגורל אשר בהיותן עלומות לגמרי מהבנתי האנושית, בראותי אותן לרגע דל, לשברירו של רגע, יש והבינותי עד מה במפגש זעיר יש לחולל איזה הד, תפנית בחייו של אדם אחר אשר הוא אינו אני. הבינותי עד כמה הכול כרוך יחדיו ומאוגד. ואולם, אני גם יודע כי את הראייה השלמה על כך לא ניתן להבין, היות שזוהי יכולתו הבלעדית של האלוהים. עוד ארחיב בזאת תוך כתיבת עלילתי. אשתדל לגעת בכך ולבאר את הדברים כפי שנועדו בפניי וכפי שחשתי בהם בנפשי. איש אינו יודע להשגחה העליונה ולמתכונת הדברים אשר נרקמים ממעל. איש גם לא יידע. אולם אני, יכול הייתי להציץ להרף עין. לראות. להבין לרגע דל. הדבר מתרחש אולי פעמים אחדות לכל היותר, במשך תקופת חיים שלמה. אני הצצתי, אני נכנסתי לעומק הפרד”ס הזה לרגע אחד ועל כן אני איני מכביר דברים ומאמץ את השתיקה. על כן איני אומר מאום. עלילה זאת הנה עלילתה של נשמת האלוהים השוכנת בלבו של האדם. זוהי עלילה על אודות נשמת האדם למול האלוהים. סיפור על אודות שתיקה. הכתיבה הזו, הנה שתיקה פיזית. היא דיבורו החרישי של הלב. סיפור זה הוא סיפור על אודות הנסיעה לעברו של האלוהים דרך מרחבים רבים ומישורים אין קץ, עלילת זיכוכה בעד ודרך חבלי הייסורים. דרך תופת החיים. על אודות נפילתה לשד התאווה רחב-הזרועות, זה אשר ממיס ומעוור במחול השדים של גופות קדמוניים, מחול שבו ניתן להיות אובד ולאבד לנצח, להיות סומא ללא אור. אני רוצה לדבר גם על היצריות שבאדם ועל תאוותיו, הואיל וגם במהותה של היצריות, בעת שבה היא מסמאת בדחפיה ומוליכה את האדם שולל על חולשותיו ודחפיו, דוחפת אותו בעיוורון דרך היופי והכליה, גם שם (בעת שהדבר בעיניי הנו דתי ורוחני לחלוטין), שרוי בכמיסות חלושה פן מזיו פניו של האלוהים. אני סבור שגם דרך מה שמצטייר בעיני רבים כחטא, שוכן קומץ מן המסתוריות, קומץ מן הקדושה והיפעה האלוהית. חלק ממנו ומהווייתו.

* * *

אני יושב למול הדף הלבן, רושם את המילים. רטט חולף בי. אני חושש שמא לא אספיק להעביר את כל הדברים שעליהם אני רוצה לספר פה. אני מבקש לכתוב את עלילת חיי ואולם, לשם כך אני יודע שיידרש לי זמן רב. זמן רב מדי. הרבה מעל לזה המוקצב לי. וכבר אמרתי שהשעה עתה היא שעת לילה. אולם באמת, כיצד ניתן להכניס חיים שלמים בין דפי הספר? הייתי מבקש לעשות זאת, הייתי רוצה בכך אלא שאני יודע כי הדבר אינו ניתן. לא ניתן לספר על חייו של האדם בשלמותם. של כל אדם. לשם כך, ידרשו אולי שתי תקופות חיים. אולי אף יותר מכך. אני יודע זאת. הדבר נהיר לי ועליי להחיש עצמי. אעשה את שאוכל ומה שיהיה ניתן לאל יָדי לעשות. אנסה לספר על אודות הדברים המשמעותיים שאִינוּ לי, על אודות הדברים שהייתה להם זיקה וחשיבות עמוקה, נשגבת, בחיי. על מאורעות אשר חוללו בי תפנית ושינוי. אני יושב בחשכת החדר, סמוך לדפים הלבנים, והתייראות, חשש כבד, אופפים אותי. איני מזהה את מקורם. אילו דברי הבל… מה מטופש ושטותי. הלא באמת, על שום מה לי לחשוש? מדוע זה תהא חרדה בקרבי? והרי מה שהיה, הוא שיהיה. כך כתב קהלת. “הבל הבלים אמר קהלת… הבל הבלים, הכול הבל…” כך אמר החכם באדם. “מה שהיה הוא שיהיה…” אני הלא, אינני אדם חכם. לי, אין את התעודות והתארים המעידים על כך. כיצד אחלוק אני על דבריו? “כפי שהייתה ההתחלה, כן יהא הסוף…” אלו היו דבריו של הצלוב סמוך לשעת מותו ועליית נשמתו השמימה. כה היו מילותיו האחרונות. הבודדות, הנואשות. מי אני שאחלוק על דבריהם? האפשר שתיתכן מציאות אחרת? מציאות שונה מזו אשר בה אני מתקיים עתה. האלוה שוכן ממעל. מבעד לאשנב חדרי, מבעד לקרעי העבים. שם, שם, הרחק. באופק הנשגב. אינני יכול לראותו, אינני יכול להורות עליו באצבעי, אך אני יכול לחוש בו ובמוראו עליי. גם אם אני אינני יכול לחזות בו, לצפות בהווייתו, הרי שמן ההכרח הוא שאחוש בו. מן ההכרח שאחוש באימתו עליי. האם אלוהי היהודים הוא, או אלוהי הנוצרים, המוסלמים, ההודים העניים, שחומי העור אותם ראיתי פעם, בזמן אחר, בלכתי ביבשת הצחיחה? לא אדע. אולם הוא שוכן שם, גבוה ממעל, בכבשני ההשגחה העליונה ולו אין שם. שמו לא יבוטא בשפת אנוש, וכן דתו. דתו היא כל הדתות כולן והיא הראשית. תורתו היא כל התורות ואף לא אחת מהן. רק האדם בכסילותו, דרך צמצום תפישתו, בהיותו סכל לגמרי ונבער, מגיח קטן-קומה, אווילי ומנסה להטיל מרותו על האל. האדם הקטן, הדל באמצעיו, העני בהבנתו, זה אשר פועל דרך השכל, דרך האינטלקט הדל, הצר, המבולבל, בא ודורש להעניק שמות לאל. אילו דברי הבל, ריבונו-של-עולם, כמה מטופש. הלא כל מושגיהם של האינטלקטואלים, של הפרופסורים למיניהם, על אודות האל, הנם מושגים אנושיים בלבד, לכן גם מחוסרי ערך לחלוטין, משוללי כל מציאות. מהות האל הנה חידה. מהותו-לא תיתפש בתובנת אנוש, ומכאן הרי שגם חייו של האדם הנם חידה. רז אשר עליו לא יהיה מענה לעולם. ומי יידע סופם? לפני שנים אחדות, בהיותי עובד קיבוץ בעת שבה התגוררתי שם, קראתי בספר שמואל לאורו של נר. באותו היום, הפסקת חשמל חלשה על המשק כולו והיה הוא שרוי בעלטה כבדה. זולת זהרורי אור זעירים אשר נשקפו מאחורי הגבעות, מן העיר הסמוכה שהייתה סמויה מן העין, לא נראה מאום. פה ושם, מן המרחק, קול פעיית הצאן נשמע. איפשהו באופק, חמור נער ואני זוכר ששמעתי את רעש קריאתם של התרנגולים המפוחדים מן הלול. התמונות הללו עולות לפניי בבהירות עתה, הואיל ובאותו הלילה חשתי בתחושת מורא, בחשש כבד הדומה לזה אשר שורה עליי כעת. חשתי בסמרור אז, ברטט שנבע מלבי. מעומק לבי. תחושה שהיא לא שונה מזו אשר לעומתה אני רושם את הדברים כעת. כיצד הגיע ספר התנ”ך אז, ספר שמואל, לידיי, איני זוכר. אינני זוכר דברים רבים מאותו הלילה. ייתכן שהיה זה שכני המבוגר לחדר, איש שתקן שלו חיבה עמוקה לספרות, אשר השאילו לי. מכל מקום, באופן זה או אחר, התגלגל לחדרי ולידיי. לפניי התגלה דבר-מה, פסוק אחד משם, אשר נגע ללבי במיוחד והעתקתיו ליומני. שעות אחדות לאחר מכן, בשעת בוקר מוקדמת תחת אור השחר, תליתיו מעל למיטתי ומאז שב הייתי וקוראו פעם בפעם, בשעות שבהן פונה הייתי לישון. העתקתיו אז (כפי שאני מעתיקו לכאן עתה), מאחר שהייתה בו, בעיניי, הגדרה, הוראה למצבו המהותי של האדם בשיא חרדתו. משהו משום מיצוי שיא המורא, בעת שבה ניצב האדם בבדידותו ובעוניו למול אלוה. שעה שבה ניצב האדם למול מורא שמים והאדמה עתידה להישמט תחתיו. בפסוק הפשוט והיפהפה הזה נכתב כך – וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. כשקראתיו לראשונה, השתוממתי למול המצב המיסטי, האניגמאטי, האפוקליפטי כמעט של הפוזיציה האימתית, הטוטאלית שהמילים מביאות עמן. ניתן היה לי להזדהות עם מצב האימה שהאלוהים כלול בתוכו, ולו חזקה עליו. והלא האלוהים הוא הכול. האלוהים הוא הארץ, העולם והאדם. ואם האדם אשר כתב את הדברים הללו אז, בזמן עתיק, חש במורא האל על הארץ ברוגזו עליה, אזי שהיה שרוי הוא בשואה שאין כדוגמתה. לשון העבר הזו הפליאה אותי בימים ההם ונגעה ללבי מאוד. היא קרובה ללבי גם עתה. ייתכן שהחרדה הזו השרויה עליי עתה, הנה חרדת אלוהים, שכן אני חש ברוגזו. אני חש במורת הרוח והצער אשר משתקפים דרך דבריו ודבריו יבוטאו בעולם הנשקף מנגד חלוני. אני חש עתה כאדם הניצב על פי שפת התהום של קיומו, ולא אחת עלה על דעתי, שמוטב היה אילו לא הייתי לוקח חלק בדברים כלל. לא אחת סברתי כי מוטב היה אילו הייתי תייר המתבונן בעולם מן הצד. אולם משהו התקיים בי. משהו התרחש לי. בקרבי. הוא מתרחש לי גם עתה. ברגעים אלה ממש. מאוחר מדיי יהיה לשוב לאחור ויהיה עליי לעשות את המוטל עליי. יהא אשר יהא. כך או אחרת, מעולם לא חשתי תחושות אלו קודם לכן. בשום שעה משעות חיי. אני מניח שבשל כך, אני יושב עתה למול הגשם בחלון, ורושם את כל זאת.

* * *

היה עליי להתגורר בבית-החולים למשך עת ארוכה, למשך פרק זמן של שנה וחצי מחיי. היה לי קשה כל-כך וחשתי בכאב הנואש ובעצבות הכבירה, זו שיש בה כדי למחות כל שבריר של רצון לחיים. הייתי לבדי מרבית הזמן. זולת אחדים ובהם שכני לחדר, ילד קטן ושמו שי, איש לא היה נוכח שם לצדי. הייתי קרוב לספו של מוות, ובלבי פנימה, ידעתי שגורלי נחרץ. שאמות. בעומדי במקום ההוא, סמוך למפתנו של המוות, בשעות החשוכות ביותר, ביקשתי לשים קץ לחיי. כמעט שעשיתי זאת. לבסוף הרחקתי נדוד. עליתי על ספינות נוסעים וראיתי ביפי העולם. נגעתי בתפארתו. בהיותי שם, בְּפָסְעִי במקומות הללו, נדמה היה לי לרגעים שהדבר מתרחש לאדם אחר, אדם שהוא אינו אני. טסתי ברום רקיע, חלפתי על פני ענני נוצה שנשקפו מבעד החלון. חלפתי ממקום אחד למשנהו בדומה לקין, והאות על מצחי. לאן שלא פניתי במסעותיי, לאן שלא נשאוני רגליי, לא ניתן היה לי להימלט מן הדברים הקשים שמהם ביקשתי לנוס ולברוח. להינצל. משך עת מסוימת, נוהג הייתי להלך לבדי בין עצי שדות שייכטר הסבוכים, שדות ילדותי. עת מה, עבדתי כפועל שכיר בקיבוץ, במטעים הרחבים ועל מתקני מתכת. עורי הפך קלוי ושחום מן השמש שהייתה מכה ללא רחם ושפתיי נסדקו מחמת החום הקופח. זיכרון זה מעלה על דעתי את מראה שדות השלף הזהובים והסלעים המצולקים, רגעים שבהם הייתי מבחין בעופות הבר הנודדים למול מרחבי הפרא והפאר אשר בטבע שהיה פרוש למולי. לזמן-מה, עבודות האדמה העניקו לי שלווה גדולה וביטחון. שמחה. בעת ההיא די היה לי בזאת. שם, לראשונה בחיי, נשקתי לנערה אחת בשם עדי ואת ההתרגשות שחשתי, ההתרגשות שאחזה בלבבי, אין במילים לתאר. עבדתי כפועל בניין לצד בעלה של דודתי וגופי התחזק והפך חסון. בעיניי, היה הוא איש טוב-לב מטבעו, רך עיניים ונעים הליכות. הוא היה לי למורה-דרך במובנים רבים, וידידי היחיד בעולם. הוא לימדני רבות על אודות הנחת והסיפוק שיש בעבודות הכפיים. הוא לימדני שזעתו של הפועל היא במידת-מה, נותנת התוקף לשכרו ומעידה על שביעות הרצון שעליו לחוש. בתום יום העבודה, נוהגים היינו לסור למקום עבודתו של אחיו הגדול. שמו היה יוסי. בראשית שנות התשעים, בנו נרצח בשוגג בהיותו חייל והוא בן תשע-עשרה שנים בלבד, וכשראיתיו לראשונה, את יוסי, ראיתי אדם שחייו כבו והוא מתהלך על הארץ כצל, כבבואה של אדם. אינני חושב שהבינותי אז את מהות הדברים, אלא אך לאחר זמן רב. בעבר, בזמנים הרחוקים ההם שעליהם אני מספר פה, ניסיתי לרשום על אודות כך. על אודות פגישתי עמו ועל הרושם שנותר בי. כתבתי את שלושת המילים הללו; אדם שחייו כבו. לאחר מכן חדלתי. לא יכול הייתי להמשיך עוד. הצער והכאב אשר אפפו את הווייתו היו גדולים מכל דבר אחר שראיתי בימי חיי עד לעת ההיא. מעולם בחיי לא ראיתי אֵבֶל שכזה הניבט מעיניו של אדם אחד. גם על כך עוד אשוב ואספר. אהבתי ונזנחתי. נערה אחת, אשר לבי יצא לעומתה, אמרה לי כי אינה רוצה בקרבתי עוד. אמרה כי היא מעדיפה לשוב לאדם היחיד בעולם הזה אשר מעניק לה אושר. אף אני הייתי נער אז. נער שלבו לוקה באהבה מסמאת, כזו אשר מחוללת פרעות בנפש והיא אופפת את כולו. לבי דאב על אשר אמרה לי אז והייתי הוגה בה חרישית בשעות הלילה הארוכות על מיטתי, כשידיי משוכלות מאחורי ראשי ועיניי נישאות לחשכה, נעוצות בתקרת החדר. הייתי הוגה בה בחום וברגשת הלב. לא העליתי על דעתי אז, שזכרה ילווני עוד שנים ארוכות. שמו של הנער השני, כמדומה לי, היה גילי. לפחות כך נהגו לכנותו. משך זמן רב רחשתי לו רע. בלבי ביקשתי לו מוות בייסורים קשים על שגזל מדיי את הגילוי היחידי, האמיתי, לקיומו של יופי ושלמות בעולם הזה. בסופו-של-דבר נפקחו עיניי. ובאמת, היה זה לפני זמן רב. ביקשתי להינשא פעם אחת. הייתי קרוב לכך. פעם, בעת מעשה האהבה, הרגשתי שאני נוגע בלבם של החיים. חשתי ממש שאני נוגע במהותם. אותה הנערה אשר שכבה לצדי בתפארת הזו הייתה למושא אהבתי הכמוסה והנשגבת משך שנים ארוכות. אף זה התרחש באישון לילה, ואני אז נער צעיר, כשהיא מתגנבת לחדרי בהכנעה ובמסירות, במתיקות ויופי ובאהבה גדולה, בעוד לחייה הסמוקות ועיניה השיכורות היו מביטות לעברי כרדופות שדים. היא החלה בלימודי הרפואה בהונגריה והייתה שוהה שם משך ארבע שנים תמימות. יום אחד ואני אז יגע ועייף מנדודיי בעולם, הגחתי בפתח ביתה אשר בעיר פשט. תחושות מעורבות עלו בי אז. הרהורים מסובכים. עמוקים, טפלים. סבכי נפש. על כל זאת אשוב ואספר בבוא העת.

* * *

קול סאון נשמע מן החוץ. הגשם מתחזק. אני צופה בו. פה ושם, ברום שמים, בין קרעי העבים, הבזקי אור נגלים אלו אחר אלו. לאחריהם, צליל נהמה גדולה ומתגלגלת חולפת בחלל הפעור. אין זאת אלא כי זוהי נהמתו של האלוהים, אני חושב בלבי. מה מוזר הדבר ומה תמוה. הלא אך לפני רגעים אחדים חשבתי כי לא ניתן יהיה למטר הזה להתעצם עוד, והנה עתה, זה בדיוק מה שמתרחש. במידה שהדברים יימשכו כך, יהא זה בדומה לאירועים הקשים שאִינוּ בימות נוח, כשמלאה הארץ חמס והחלה שוקעת לאטה, נטרפת כליל במצולות תחת המבול. במידה שהדברים יימשכו כך, הארץ תשקע ותבלע, תיטרף עד תום תחת חרון אפו של האלוהים. מי לארצות החיים ומי לארצות המוות? זאת לא אדע, שכן הכול סתום בפניי. לי, אין את ההבנה בדברים הללו ובכל זאת, הייתי מבקש לצאת אל החוץ. הייתי מבקש לתור את הרחובות, לצפות בעיניי על התחוללות הדברים, להיות בסמוך להם. הייתי רוצה להיות אחד עם הגשם הזה, עם העננים המתפצחים ממעל בהבזקי אור, בנגיעת אצבעו של האלוהים, בליטופו. הגשם ישטוף את הקדרות הזאת, את תחושת העגמומיות והצער. אלוהים, אלוהים שבשמים, אנה אפנה עתה, אנה אלך? משהו נרעד בי, רוטט בגופי כעלה. מתוך גופי. בלבי פנימה, בתוכי. מהו, מה? מבקש הייתי להיות אחד עם הכול, אלוהים. להיות עמך. להיות חלק מן הסערה הזו, מן הגשם והכוכבים הדולקים ממעל. חלק מאדי העבים המסתלסלים בסמוך למשכנך. להיות אחד עם טיפת מים קטנה אשר נושרת מעולמך. זעירה זעירה. ליפול עמה בשקט, למטה. לצנוח לצדה ברוך ובמתיקות, בענווה. אתה הוא המדבר בחוץ. אתה דובר לאיש עייף ובודד דרך המטר הכבד. אלוהים, אני אינני אלא ילוד אישה ואינני מבין מאום מדבריך אליי. אינני יכול אלא לנסות להבין את הדברים המסתתרים מאחורי סימניך. כל שהייתי מבקש, הוא להניח את ראשי בנחת. לעצום עיניי. הייתי מבקש לא להאזין. מה זאת תאמר לי? מה תאמר לאיש עני, הניצב תחת מורא שמיךָ. תחת אימתךָ. מה תאמר לאדם באכזבתו, במצוקתו הגדולה?

* * *

השעות חולפות, נמסות כשעווה. אני ניצב ברומו של גג בית הדירות הישן שבו אני מתגורר בימים אלה. העפלתי לכאן, תחת שאצא אל החוץ ואתור את רחובות העיר. היה עליי לצאת. לא יכול הייתי להישאר עוד ולהיות ספון בחדרי. אילו הייתי עושה זאת, משהו היה מתרחש לי. משהו לא טוב. למולי העולם דומם. הוא ריק. הוא גועש. טיפות המים ניתכות בכוח, בזעם פראי על קרקע. הן ניגרות מגזעי העצים, ממרזביי המתכת ומן הגגות. ניגרות על מרצפת האבן, על העלים, נושרות על גופי, חודרות מבעד לחרכי נעליי. אני ניצב בלב הסערה הזו בשתיקה ומתבונן. אט-אט בגדיי הולכים ונספגים מים. אט-אט אני הולך ונרטב לגמרי. וקר, כה קר עתה. הרוח שועטת על פניי ביעף. לרגעים נדמה לי כי הגשם הוא חוטים שזורים של מים כשמיכת טלאים, כיריעת בד גדולה, שקופה כמעט, העוטפת את העיר אשר מתחת.

הכול ניתך בכוח ונבלע בחשכה, בקולות רמים וכבדים. אני הוא היחיד אשר עד לדברים. אני הוא האדם היחידי בעולם הסוער הזה, אשר צופה בהתרחשויות ממרום גג ביתו. לי, הגשם לא משנה במאום. לי לא אכפת מדבר עתה, שכן לבי נתון אל החורף ואני אוהבו. אני רוחש לו חיבה גדולה. לי לא יפריע אם אחלה בשל היותי עומד כאן והמים קולחים על גופי. אני ניעורתי עתה מן התרדמת שבה הייתי שרוי. אני ניעורתי מתרדמת החיים וראיתי דבר-מה. בדומה לאדם הראשון בנוגסו בתפוח, אני ראיתי משהו, זהרור בלב חשכת החיים, והדבר הפיל עליי מורא. הדבר הפיל עליי מורא שמים. יכול הייתי לשמוע את אנקת היקום מתוך המצב שבו הייתי שרוי. אני שמעתי את אנקת העולם. אדם, אשר בצר לו מהלך על הארץ, ולו אין אלא את אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות, אין לו אלא את אשר הוא חש סביבו, את אשר נוקף מתוך לבו. רק הוא, רק לו ניתן להאזין לרחשים הללו, הדופקים מלבו של היקום. עתה, אין זולת זאת. אין דבר חשוב מכך כעת. אין זאת אלא, כי התעוררות האמיתית באה בסמוך לכאב ולצער. להיות האדם ניצב לבדו ברומו של גג, על סף תהום חייו, למול הסערה, למול הגחלת. הללו כרוכים יחדיו כבישות אחת, כגבירה יפה ומפוארת, כגבירה נכבדת ועמוקה. כגבירה מענה ומטילת מורא. קדושה כמעט. מי שנמצא בשעות הלילה תחת השמים הפעורים, אינו יכול שלא לחוש בתחושות מעורבות. בכול קיים נופך קסום והזוי, בדומה לחלום. תחושת ערפול גם. כמו אד שעוטה את הרחובות אשר מתחתיי. הכול אפוף עלטה כבדה ומצועפת, מסמאת. לרגע, עולה בדעתי המחשבה, כי אינני יודע כלל מה השעה כעת. מה מצחיק הדבר, הלא איך אדע, ואני אפילו איני נוהג להחזיק שעון כלל. מעולם לא נהגתי גם. כל שאני יודע הוא, שהרגע הזה, שהשעה הזו, היא שעת לידה. שעתה של צומת דרכים. של ראשית. ממעל, רעמים מבזיקים. לשונות אור ושאון גדול. משהו מתרחש שם. אני פונה ומתבונן על סביבתי דרך מסך העלטה, דרך חוטי המים. קשה לראות מבעד לגשם ולערפל. ובכל זאת, אני מדמה בעיני רוחי, לרגעים, כי אני יכול להבחין ברחובות העיר. לרגע אחד, אני יכול לראות דברים רבים. אני יכול לראות את המקומות בהם הכול החל. את מקומות ילדותי. במרחק, שם למטה, מבעד למטר, מגדל המים המתנשא מעל לרחוב היבנר. אני יכול לראותו אך לרגעים אחדים. אולם הוא שם, לא הרחק ממקום עומדי, מתנשא מעל בית-ספר “ביאליק” הישן, על-פני יבנה ונאות עקיבא. אם אמשיך לשוטט בעיניי, אז הלאה משם, לא הרחק, אראה מגרשים רבים. מהם סלולים ומהם בתהליכי בנייה, הולכים ונבראים לאטם. בסמוך להם, מכונות מתכת גדולות עומדות בדממה. דחפורים ומנופים אחדים. משאיות לנשיאת חול. תלי אבנים. מתחתיהם, בורות הפעורים בקרקע כמו נגסו בבשרה החי. אינני יכול לראותם בבירור, אך הם שם. נחים בשקט כמפלצות רדומות. האדמה הנה דבר חי, אני לוחש לעצמי. האדמה חיה והאדם נועץ בה את שיניו המתכתיות. אני מהרהר על כך ומתעצב אל לבי נוכח השינוי, נוכח העובדה כי הנופים הללו הולכים ומשתנים לבלי שוב, נעקרים ומתכלים למול עיניי ממש. בבוא העת, כששנים תחלופנה, איש לא יזכור מזאת מאום. איש לא יזכור דבר מן היופי ששכן פה בעבר. כל היופי הירוק אשר נפרש פה, אשר היה מתקיים פה למשך זמן רב, יהיה כחלום. כעשן הגז על פני הרוח. הגשם הניתך על גגות הדחפורים, בוודאי מניב עתה צליל מוזר,-בלתי טבעי. הייתי רוצה לסכל את מכשיריהם, אך לא אעשה זאת. בעבר, היה מקום זה מלא בצבעוניות ובחיים. בהיותי נער, אדמת חקלאות הייתה עומדת פה בפארה הירוק והמקסים. פרדסי הדר רחבים, פראיים, עמדו באור השחר החיוור. ציפורים צייצו ממקום סמוי מן העין, אצטרובלים ומשעולי עשב, בתי-מרעה, גדרות מימות המתיישבים, הרועים הראשונים, כלונסאות עץ. היה ריח! היה זה ריחה החלבי של האדמה בשעות השחר בבוא ליטופו של טל השמים. ואני אז נער צעיר והזוי, משוטט כחולם בתוך ההוד הירוק והמצודד. חורף היה מגיח, ממש כשם שעתה, ובבואו הייתה האדמה גומעת מימיה. הייתה התחדשות וצמיחה, נביטה. בתום עונת הקיץ, קמילה הייתה באה על פרחי הנוי שגדלו פרא, וצמרות העצים הפכו זהובים לנוכח אור השמש. גזעי האיקליפטוסים הפכו אפרפרים ומכסיפים. תפוזים אחדים, לימונים, נושרים היו אל הקרקע. מרקיבים לאטם ושבים אל האדמה אשר הורתם מלכתחילה. היו חיים ומוות, צמיחה וקמילה. חיים. חיים. הרמוניה. החיים מתנהלים היו כסדרם. אין זאת אלא חלום, אני חושב בלבי, בוודאי חלום. רגע יחידי למול הנצח. והלא הנצח הנו אינסופי, הוא ללא קץ, בדומה לחלל אשר מעליי. אותו החלל שבו מרחף הכדור הזה בעלטה משך מיליוני שנים. מה כוחי למולו? מהו כוחו של האדם למולו? מהו שבריר רגע, משאלת לבו של אדם קטן, זעיר במערכת הגדולה? עיניי משוטטות על פני המרחב בלא מטרה. לרגעים, כמעט שאינני רואה דבר. הכול כמו נסגר בפניי. והנה לפתע, באחת, הגשם נחלש והעיר שבה ונגלית. אני חש כי משהו בוער בקרבי, בתוכי. משהו מבקש ממני דבר-מה, משהו טורד את מנוחתי, ואני, אני אפילו אינני יודע מהו. לי אין מושג לפשר הדברים. עיניי נושאות אותי הלאה הלאה, לעבר הנוף הנשקף ממול. אינני יודע בדיוק על מה אני מתבונן. הללו יכולים להיות נופים רבים. בזווית עיניי אני מבחין בשיכוני הדיור הישנים, בחנויות הסדקית, חנויות לממכר פרחים ואביזרי בית. לפתע, באחת, הכול צלול. והנה בתי-הספר הישנים, מבנים אחדים השייכים לתנועות הנוער, תחנות לאיסוף נוסעים. מטה ממני, ברחוב, אני רואה את מרצפות האבן השטופות. אני רואה עמודי עץ לנשיאת קווי-טלפון שלפתע נגלים על משעולי דרכים צדדיות. הללו, מבעד למטר הדק, נראים לי לרגע כתרני ספינות בעת מנוחתם לאחר הפרץ הגדול. ריבונו-של-עולם, אני חושב בלבי, הלא אני גדלתי במקום הזה. הלא כאן התרחשה ילדותי. פה, פה, ממש פה. על האדמה הזאת ובשבילים אלה. מה מוזר וחלומי הדבר, כאשליה ממש, אלא שאני, אני איני חש עצמי כשייך לכאן עוד. כיצד ייתכן שאינני מזהה את מקום מגוריי הישן? כיצד ייתכן שאינני מזהה את המקום שבו גדלתי ואשר בו התרחשו נעוריי, מקום שבו כמהתי ואהבתי, שבו נוהג הייתי להלך שעות ארוכות בגפי, לעיין בספר, להתבונן בכוכבים, להסב בספסלי העץ, תחת האיקליפטוס העירוני. אני יודע שפסעתי בשבילים הללו בעבר, בעבר רחוק אמנם, אך אני יודע, שאכן אני הוא זה אשר חלף פה. היה זה לפני זמן רב, אולם לי נדמה עתה שהדברים כמו התרחשו בחלומי בלבד, כבאיזו הזיה שאיני יורד לפשרה כעת, כבאיזה מקום רחוק וחבוי, כמו בחיים אחרים ממש. הכול שקט. כה שקט. כפר-גנים דוממת עתה. רק קולו הדק של המטר נשמע. זהו מטר עדין כעת, בעל צליל חלוש ורפה. אני מגביה ראשי לעבר השמים, מוחה את טיפות הגשם מעיניי, ממצחי, ומבחין כי הסערה חלפה. היא המשיכה צפונה והלאה מכאן. במרחק, הבזקי אור עמומים עדיין נגלים אחת לזמן-מה וצליל רחש דק, עמום, לאחריהם. לעתים אני ממש יכול לשמוע אותו. קול בכי תינוק נשמע. אורות ערפיליים ניצתים בחלונות הבתים אשר ממול. הכול נגלה לפניי בבהירות. מי שם? מי הם האנשים השוכנים בבתים אשר לעומתי. האם אני מכיר את האנשים הללו? האם גם הם, בדומה לנוף הזה אשר סביבתי, גדלו פה בסמוך לי, או שמא הם אך עוברי אורח, דיירים שהגיעו לכאן לפני זמן קצר ועתידים אך לחלוף פה, להעלם כלא היו. האם תמיד היו שוהים פה בסמוך לי ואני לא ראיתים. האם כמותי, הגיעו לכאן בשל צו קריאה קדמוני, בשל מצוקתם, בשל איזה קול, בכדי להשלים דבר-מה אשר דופק על לבם? אני מבחין בתנועה דקה בחלון החדר של הבניין הסמוך. אולי זוהי אֵם הבאה לחדר בנה הקטן, ללטף את ראשו בחום ולמחות את בהלתו מחמת הסערה. אולי זוהי אמו של התינוק המתייפח. אני מתקרב לספו של הגג, פוסע בין המקומות שבהם נקוו המים על משטחי האבן. לרגע, אינני רואה הרבה זולת תנועות דקות ועמומות. אני מבחין כי מבעד לזגוגית החלון, האם נעה הלוך ושוב. בידיה (כך נדמה לי), היא נושאת כסת קטנה. היא נעלמת לשבריר רגע, סבה לפנים הבית, למקום שאליו עיניי אינן מגיעות, ואז שבה למבוא החדר. היא רוכנת לעבר המיטה (לפחות, בעיניי רוחי, אני מדמה שמיטה אכן מצויה שם), ועתה אינני רואה אותה כלל. אני ממשיך ומתבונן חרישית במתרחש. חולף רגע ארוך והנה היא שוב, מגיחה מבעד לחלון, פוסעת בחינניות עדינה לעבר הדלת. אני מבחין כי היא מתעכבת לרגע תחת כותלי הכניסה, ראשה נע לאחור באטיות, בדאגת-מה, ואז היא שוב נעלמת מעיני, כנראה לתמיד. רגע לאחר מכן, האור כָּבֵה.

כן, ככל הנראה הייתה זו אמו של התינוק. השקט שורר שוב. קול הבכי נמוג. אילו רק יתרחש הדבר, אילו אך יזדמן המקרה ואחלוף על פניהם ברחוב, בין אם יהא זה ביום המחר או בעוד שנים אולי, אז אזכר בדברים עמוק ואכניסם פנימה לתוך לבי. הם לא ידעו לעולם כי אני הוא זה אשר צפה בהם פעם ממרום הגג, אדם השרוי בשעה חשוכה בחייו והדבר עורר בו רגשות עזים וחמים, כואבים של מתיקות, של משפחה ובית. הם לא ידעו לעולם כי בעודי מתבונן בהם מתוך חבלי מצוקתי, הם העניקו לי משב של חום וקורת רוח, הם נתנו בי איזו נחת וכמיהה למשהו שלא היה לי מעולם. ולו היה זה לרגעים בודדים בלבד, עדיין, השכר על כך, אין לו שיעור. כמה רוצה הייתי להיות אותו הילד. כמה רוצה הייתי רוצה להיות נאהב כך ושידאגו לשלומי, שיבקרו את מיטתי בשעת לילה, בעת מטר דק טופף בחוץ. שיוודאו שאני בטוב, שאני בין החיים ובלבי אין ולו דאגה אחת מקננת. ככל היצורים בעולם, גם אני הייתי מבקש לאהוב כך ולהיות נאהב. אולם אני עומד לבדי כאן ואין דואג לי. לא נותר אפוא דבר מלבד לשתיקה, מלבד היות הדממה השוררת בעולם. מלבד היות האדם בגפו למול מורא שמים. בדעתי עולות מחשבות אחדות על אודות אמי. זה זמן רב שחלף מאז שהרהרתי על אודותיה. זמן כה רב שחלף, מאז שחשבתי על אודות מקום הימצאה ומעשיה בעולם. אני סבור, שבמהותה, הייתה אמי אישה רכה וטובת לב, אלא שאני, הורחקתי מעליה בחלוף השנים. מיני דברים התרחשו ונאמרו במרוצת הזמן. דברים קשים. אני זוכר כי פעם, בזמן רחוק, בהיותי ילד קטן מאד, בן שש או שבע שנים לערך, אמרתי לאמי, בעת חורף, כשגשם עדין שטף את השדות הכבירים שלצד ביתם הישן של הוריי, שהאלוהים בוכה עתה על בני האנוש, ודמעותיו יורדות על האדמה בצורת גשם. שדמעותיו מבריאות את האדמה… מדוע זיכרון זה עלה על דעתי עתה, לפתע, אינני יודע. גם איני יודע מדוע אמרתי אז לאמי את הדברים הללו והתבטאתי בלשון הזאת, אני רק זוכר שהם נאמרו. ייתכן שזה קשור לאם ולתינוקה אשר ראיתי לפני רגעים אחדים, סמוכים זה לזה בקשר שלא ניתן לגוזרו. אינני יודע…

הגשם הולך ומתגבר שוב, בהדרגה. בספו של הגג ניתן לראות כמעט הכול. הגשם גובר, כן, הוא שוטף את כולי, אך אינו יכול לשטוף את פצעיי. אינו יכול למחות את תחושותיו של הלב השבור. הוא אינו יכול למחות מאום. כל כולי ספוג מים ומורא גדול עליי. זהו, כאמור, מורא שמים. זהו מורא אשר לא ניתן לתארו בשפת אנוש, כי הוא מטיל אימה ואין לו שם. אני רואה שורות בניינים נמוכים ממול. רואה חלונות מוארים, רואה רצועת גנים ומכוניות אחדות חולפות. מהן מותירות עשן סמיך על עקבותיהן. העשן, כשם שנוצר ונגלה, כך נמחה במהירות מפאת הרוח. אני יכול לראות את טבורו של רחוב ההגנה, שם נהגתי לשוטט ולהשתעשע בילדותי. מדרחוב גדול השתרע שם בעבר. שני ידידים היו לי אז, עמם נהגתי לשחק על המדרכות האבן המשולבות ובין הרוכלים הרבים שהיו צועקים בקול, מציעים את מרכולתם בלהטוטיי לשון. זהו מקום אחד, אני אומר אל לבי, אך מן ההכרח, שמקום זה הוא גם מקומות רבים ולו מציאויות שונות. בוודאי מישהו שם שרוי עתה בתחושת אושר תחת הקירות המוגפים. מישהו שמח בחייו במקום ההוא, מתנה אהבים עם אהובת לבו, צוחק, מתרונן, נושק לילדו, מאזין לצלילי מוזיקה רכה. מן ההכרח שבמקום זה, דברים רבים אִינו והתרחשו בו. דברים שבהם משמעות עמוקה לאנשים רבים, ולו פניות רבות. אני מבקש למצוא מישהו בחוץ, אדם או ישות, אולי על אחד הגגות, באחד מן השבילים הרבים, במשעולי העשב שנותרו, מישהו כמותי. אולם מי ייצא בלילה שכזה? זהו לילה כבד וחשוך, כהה, והשעות הללו שמורות אך לבעלי הלב השבור. רק אלו הם אשר יוצאים לחוצות בשעות אלה בעת חשכה, ומתבוננים על סביבתם. הלילה הנו שעתה של הנשמה, שעתם של דאובי הלב והצער. בלילה, המחשבות מסירות מסורותיהן, ונשמת האדם עולה על גדותיה. רק אדם שדעתו נטרפה עליו, יפתח את החלון בליל שכזה. רק אדם שמורא שמים עליו ועל רוחו. רק אדם שמתעטף צינה, ואין לו אפילו את האפשרות לחמוק מפניה. כל שאני מבקש הוא מקום מבטחים, מקום שבו אוכל להניח את ראשי בדממה ולעצום עיניי. מקום שיקבלני על זרותי ועל פחדיי. מקום שיקבל אדם השרוי תחת מורא גדול. כמה קצר הוא הזמן שהושאל לי. מה מעט אספיק מכל רצונותיי וחלומותיי, כמה מעט יהיה בכוחי להיטיב עמם ולהגשימם. ובאמת, אני אינני מבקש הרבה. אינני זקוק להרבה. די לי בקיום דל ונזירי ואחוש באושר. מה יפה הנשמה, אני מהרהר אל לבי. אין גדול ומפואר ממנה ביקום הזה. אין גדול ממוראה ואימתה. מה גדולה תכולתה, ומה גדול הוא הכאב אשר היא נושאת עמה במסעה ובהיותה שוכנת בגוף אנוש. כתבתי על כך בעבר. כבר כתבתי על אודות רגעים קשים שאִינו לי בחיי. כתבתי על כך שירים אחדים לאור הנר ולמשמע מוזיקה רכה. היו אלה דברים שראיתי ושהתרחשו לי. תמיד ניסיתי דרך שיריי, להביא ולהביע את החיים כשם שהתרחשו לי וכפי שחוויתי אותם על בשרי. תמיד ניסיתי להביעם כפי שהם, ובאופן שבו התרחשו. הדבר הועיל לי לעתים, והניח את דעתי. הייתה בכך תחושת נחמה, משהו שהוא משום מיצוי הדין והשלמה עמו. אולם תמיד, תמיד שבה והייתה מקננת ומתחפרת בי התחושה, כי לא אמרתי אל נכון את כל אשר ביקשתי לומר. שלא הבעתי את כל אשר רציתי להביע על אודות כך ולא סיפרתי את סיפור חיי באופן ובדרך שבו ראוי היה לו להיספר ולהיות כתוב עלי-דף. הסיפור עצמו, מעולם לא סופר מראשיתו ועד תומו. ברם, הסוף כה רחוק עתה. אולם אני מבקש לספר על אודות כל שהתרחש. מן הראשית, ועד עתה. אינני מבקש לקצר בדברים. לא כאן. לא הפעם. אני סבור שהקיצור, כל קיצור, מקורו בניוון. מקורו חבוי, בעיניי, בהקלת ראש בדברים והטחתם באופן טפל. אולם ברור לי גם, שלא ניתן יהיה לי אלא את הניסיון הדל ללכוד את החיים ברשת של מילים. מכאן, שתחילת הדברים כשלעצמם, הנם כבר עתה נוחלים כישלון. לא ניתן ללכוד את הוויית האדם במלה כתובה, בהשערה ובהגות רוח. אני יודע זאת. ברם, מה מוזר הוא, עד כמה גנוזים הדברים בנוף אשר מולי. גם אם אנסה לחוקרם עד תום, לא אוכל. איש לא יוכל, גם אם מאה שנות חיים יינתנו לו. ייתכן שהיה עליי להתבטא בדרכים שונות מאלו אשר בהן בחרתי בחיי. ייתכן שהיה עליי לפנות לדרכים שונות, תחת שאשב שעות ארוכות בחשכת חדרי, בניסיון לדלות היגיון מדברים אשר סתומים היו מעיניי. פעמים רבות, בעת שישבתי למול שולחן הכתיבה, שואל הייתי את עצמי לשם מה ולמי אני עושה זאת. לא אחת שאלתי את עצמי, מהו הכוח הנעלם אשר מושך אותי לעבר שולחן הכתיבה ומבקש אותי לכתוב ולכנס את הדברים על גבי הדף. ואני, אני אפילו איני יודע אם יצירי רוחי יראו אור כלל. בשעה זו, אינני יודע אם לדברים הללו תהא איזו משמעות. לפני שבועות אחדים, ביושבי בבית ידידתי בשעת צהריים חמה, היא העירתני בהערת אגב, דבר-מה על אודות סגנון כתיבתי. היה בהערתה משהו על אודות ההבדלים בשיריי המוקדמים, לבין מאמרים אחדים, שירים שפרסמתי בתקופה מאוחרות יותר בחיי. אמרה כי ההבדלים הנם מהותיים. כי ישנה חריזה שעליה להתקיים… תבנית… דברים מעין אלו. אינני זוכר עתה את כל פרטי השיחה וחלק ניכר ממנה נשמט, כמו נעלם מזיכרוני כליל. אולם זכר מהותה, זכר הדברים העיקריים, היסודיים אשר נסבו בינינו, הם שעולים לנגד עיניי עתה. אני סבור שהחיים הנם שדה רחב מאד והם בעלי קשת כבירה של התרחשויות שאינן ניתנות לתפיסה של היצור אנושי כלל. קשה לדבוק במסלול חיים אחד, שכן מסלול חיים אחד אינו קיים. ייתכן שמעבר לכך, זה בלתי אפשרי, וגם לא נכון, אולי. החיים הם רבי-גוונים ובעלי קשת רחבה של שינויים ססגוניים, ולא ניתן לחקור עד עומקן. אני סבור שאין חוק וסדר לסגנון, כשם שאין חוק וסדר לתוכן האירועים בחייו של אדם. הללו יכולים להיות מהירים ונחפזים, עמוקים ורמים, שטוחים כמישור. יכולים להיות חרישיים כטפיחת נוצה… חייו של אדם יכולים לנוע סביב החסד וההינזרות, דרך הקיום הדל והנזירי, דרך החטא והכמיהה לתואר ולחומר, דרך הרצון הדורס לרכוש הגשמי והממון הרב. במסלול הייסורים והכאב, או האושר והיפעה. אני סבור שאין לאדם האפשרות לבחור במסלולים אחדים, כשם שאין בידיו את הבחירה אם להיוולד בעולם הזה, או לא. זו הייתה אופן תשובתי לה אז, וכך הייתי משיב לה גם עתה. אני סבור שכל שיח המועלה על גבי הדף, צריך להיות בקנה אחד המעיד על תחושותיו של יוצרו בעת שכתב אותם. אני סבור שיש מקום לסתירות, הואיל והחיים עצמם גדושי סתירות, ובכך משלימים את הרוח הגדולה שמאצילה על הכול, ובכלל, אלו את רוחו של האדם, רוחו של האיש אשר הרה אותם ואשר עומד מאחוריהם. אשתדל לכתוב כאן את כל שנכון ושיש לי הצורך לאומרו ולהביעו בכתב. את מה שצריך להיאמר ולא נשמע עד עתה. אשתדל לעשות זאת באופן ברור וכן. אני רק מקווה שכוחי יעמוד לי. אני רק מקווה שזמני לא ייתם טרם אשלים את המלאכה.

* * *

עתה השעה סמוכה לשעת בוקר. עדיין אין האור שורה בחוץ, אך בקרוב יעלה. הגשם פסק. פה ושם, ציוץ ציפורים חרישי נשמע מבעד לחלון. אור תכלכל, סגול, מעפיל מן המזרח. אין זאת אלא כי העולם הולך ומתעורר לנגד עיניי. אני מתבונן לעבר הדף, עובר בעיניי על כל המילים אשר כתבתי עד כה. אני מהרהר על אודות הפחד, על אודות אותם הדברים שמסתתרים מאחורי הפחד עצמו. אני חושב על תחילת האירועים ועל התחושות הקשות שאותן חשתי לפני שעות אחדות. אני חושב על אודות הסבל והייסורים. על אודות הסבל והייסורים הפוקדים את האדם בימי חייו, ועד מה הם משמעותיים לו, למעלה מכל רגש של שמחה ואושר. אני מהרהר על כך לאט ובעייפות גדולה. אני סבור שסבלו של האדם מגדיר את זהותו במידה מסוימת. זאת אומרת, שרגש השמחה תמיד מבקש לחלוק את עצמו עם הכלל, בעוד הסבל, בעוד ייסורי הלב ואנקות הגוף, הנם ייחודים ופרטיים אך לנו, ולכן גם ערכן רב יותר ובעל משמעות עמוקה. מכל מקום, אלו הם הדברים שעולים עתה על דעתי, אלא שלא זו העת לכתוב עליהם ולבארם. לכך יהיה את הזמן בהמשך. ייתכן שהייתה זו אשליה. ייתכן שכל רגעי האושר והתרוממות הרוח אינם אלא חלום ולא היה בהם קיום ממשי, אלא לרגעים בודדים בלבד. רגעים אשר בהם אין שום מציאות קיומית לעומת הימצאותו של הנצח בחיינו. הייתי רוצה שלא להאמין בכך. הייתי רוצה, אילו היה ניתן בידי, הייתי מבקש להאמין בדברים אחרים. בחלוני, הירח נמוג לאטו באוויר הכחול. השחר עולה ומפציע במהירות, אולם פה חשכה שוררת. בחדרי החלונות מוגפים. לא כך רציתי להתחיל את הספר הזה ואינני יודע מדוע באופן הזה הקדמתי את הדברים. רציתי להתחיל במשהו שיהיה בו משום טוהר וזכות. במילים אחדות, שיהיה בו משום רגש של שמחה, בדומה לתחושות שחשתי בראותי את אותה דמות אֵם על ספו של הגג לפני שעות מספר, תחת הגשם, מוצפת בשפע של זוהר. רציתי להתבטא בצורה שונה מזו, אולם המילים, כמו עלו מעצמם על גבי הדף. את הספר הזה כותב אדם השרוי בחושך. הספר הזה מתחיל בעת חשכה גדולה בחייו.

  1. :

    ספר נפלא בכל המובנים.

הוסיפו תגובה