שכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 הייתה בבואה של המדינה הצעירה, עם הורים למודי תלאות שחלמו […]
בוקר טוב, עולם
ב 31 באוקטובר 1954, הגיח בבית החולים ליולדות “מולדה” שבחיפה תינוק בוכה לאוויר העולם. האחות ניקתה אותי בעדינות, הניחה אותי בידיה של אמא, וכך הצטרפתי למשפחת כץ.
הוריי הגיעו לכאן ב 1935 מהונגריה. שניהם היו חברים בתנועת “דרור-הבונים”, שציידה אותם ב”סרטיפיקט” שאפשר להם לעלות ארצה באופן חוקי, שנים לפני שהתופת פערה את פיה.
אבא, יליד נירגלשה, שילדותו כמו נלקחה מספר של צ’רלס דיקנס, איבד בגיל שנתיים את אביו במלחמה הגדולה. כאשר בגיל עשר נתייתם גם מאימו, נשלח אבי יחד עם אחיו הקטן לבית יתומים יהודי. אחר כך ברח משם, והתגלגל כתפוח אדמה לוהט וכאורח פורח ממשפחה למשפחה, עד שמצא לו מחסה כילד סוג ב’ אצל קרוב משפחה בדֶבְּרֶצֶן, שהעסיק אותו בעבודות מוסך.
את תנועת הנוער הציונית, שהעניקה לו תקווה וחיים חדשים, גילה אבא בהיותו כבן 16, והפך בה לפעיל נלהב. התנועה שלחה אותו לבודפשט הבירה, שם התארגנו הוא וחבריו לפעילות “הכשרה חקלאית” שתכין אותם לעלייה לארץ ישראל. בבודפשט פגש באמא, גם היא ציונית נלהבת, שהגיעה מעיר על גבול סלובקיה שנשאה את השם הבלתי אפשרי ‘שָאטוֹרָאיָהאוּיהֵיי’.
כחלוצים בהתהוות, לא הקפידו השניים על טקסים דתיים, אך משפחתה של אמא התעקשה על כך שהבת לא תיסע עם גבר זר לארץ רחוקה ומוזרה, והשניים נישאו כדת משה וישראל לפני עלייתם ארצה במוצאי צום גדליה תרצ”ו, 1935.
ביום שלמחרת קנתה אמא כרטיס רכבת לטריאסט שעל חוף הים האדריאטי. לאבא לא נשאר כסף לכרטיס משלו, ויחד עם אחד מחבריו יצא למסע ארוך מהונגריה דרך אוסטריה לאיטליה, מסע שכלל הליכות ארוכות ברגל, טרמפים והתגנבות לרכבות. לאחר מספר שבועות, התאחדו השניים שוב בטריאסט, ועלו יחד על האונייה שהובילה אותם לנמל חיפה.
כאשר נולדתי, היה אורי, אחי הבכור, בן 14 ודני, אחי השני, בן שמונה וחצי. לפניהם, ילדה אמא עוד בן, אך בגלל התנאים הסניטריים הירודים בבית החולים לקתה ברעלת, והתינוק שינק מחלבה חלה גם הוא, ונפטר תוך מספר ימים.
גילם של הוריי נשק לארבעים, והם התפרנסו בעיקר ממשכורתו הצנועה של אבא. ילדיהם גדלו, חייהם נכנסו סוף סוף לשגרה שקטה, ולא היה להם תמריץ נראה לעין להביא תינוק נוסף לעולם ולהתחיל שוב במרוץ. אלא שאמא, למרות שנתברכה בשני בנים מוכשרים, חלמה כל חייה על בת, והייתה נחושה לזכות בה.
אבא לא התלהב, והפנה את תשומת ליבה של אשתו לכך שמדובר בהימור, אך אמא, שמאז ומעולם ניחנה באינטואיציה נבואית, ידעה בביטחון שהפעם תהיה זאת ילדה.
הצוות שטרח סביבה בזמן הלידה היה מודע מאוד לנחישותה של אמא להביא בת לעולם. מייד לאחר שנולדתי, נתנה האחות המיילדת מבט בוחן בציוד שהבאתי איתי לעולם, ולפני שהניחה אותי בידיה של אמא, הכריזה בקול: “גברת כץ, יש לך שני בנים ו…בן.”
אינני בטוח שאמא ידעה להעריך את חוש ההומור המעודן של האחות.
בשנה שלאחר מכן, היו לאמא סיבות טובות להרהר מחדש בהימור שלקחה על עצמה, שכן התינוק בכה ללא הפסקה, וסבל באופן קבוע מחום גבוה. כדי לגרום לי לישון, היה צורך לנענע את מיטת התינוק שלי בקצב אחיד ולמשך פרקי זמן ארוכים. וכך, כאשר חזר אחד מאחיי מבית הספר, הוא נאלץ להחליף את אמא בנידנוד המיטה, כדי לשחרר אותה להכין לו ארוחת צהריים, ומשסיימה אמא להכין את הארוחה, חזרה ונטלה על עצמה את מלאכת הנענוע, כדי לאפשר לו לאכול. כמו במרוץ שליחים, כל החלפה דרשה תיאום מושלם, וכל שינוי קצב מזערי הוליד פרץ בכי חדש, והחזיר את שעון הנענוע לנקודת ההתחלה ואת אמא לייאוש כללי.
לפחות אחת לשבוע, לקחה אותי אמא לסניף קופת החולים שברחוב בצלאל, שם ניסתה עליי הרופאה המיתולוגית ד”ר המרמן את כל הארסנל הרפואי שלה ללא הצלחה נראית לעין, ובעיקר ניסתה להרגיע את אמא שהייתה על סף היסטריה. לקראת סוף שנתי הראשונה, אחרי אינסוף ביקורים ושני אשפוזים בבית החולים, מסרה הדוקטור לאמא את הפרוגנוזה הסופית: “גברת כץ, הילד בסדר גמור. לכי הביתה, שיברי את המדחום, ואל תדאגי יותר.”
וכך היה.
הזיכרון הברור הראשון שלי מן העולם מגיע מגיל רך, כנראה בין שנה לשנתיים, ובו אני יושב בכסא תינוקות במטבח, ומתבונן באמא עוסקת בפתיחת תרמילי אפונה.
אמא שהבחינה בהתעניינותי, הציבה ברגע של חולשה שני אפונים על המגש שלפניי. אולי ציפתה שאוכל אותם, אך התינוק הרך הפגין חשיבה מחוץ לקופסה, ותחב במהירות את שני האפונים אל נחיריו.
כבר בגיל רך האמנתי בניסוי וטעייה, אלא שבמקרה זה משמעות הטעות הייתה חסימה מיידית של דרכי הנשימה שלי. נראה שלא הייתי מודע לכך שניתן לנשום גם דרך הפה, ובזכרוני רשומה תחושה של חנק ואימה. אבל אז, עוד לפני שאמא המבוהלת הצליחה לעשות מעשה, התעטשתי, ושני האפונים נורו מתוך נחיריי כקליעים.
חזרתי לנשום, ועד כתיבת שורות אלה עודני משתדל להתמיד בפעילות חשובה זאת.
הזיכרון הבא שלי מגיע מגיל שבין שלוש לארבע.
כאשר לא מצאתי דבר אחר לעסוק בו, אהבתי לעקוב אחרי פעילותה של אמא במשק הבית, ומה שמשך את תשומת ליבי במיוחד, היה תהליך הכביסה. אמא הייתה מקרצפת את הבגדים על לוח כביסה גלי ממתכת, משרה אותם בתמיסת סבון באמבטיה למספר שעות, שוטפת, סוחטת, תולה לייבוש ולבסוף מגהצת.
החלק שריתק אותי במיוחד היה השריית הכביסה. משפנתה אמא למטלה הבאה (בימים בהם המגהץ היה פסגת הטכנולוגיה הביתית, היו לאמא מטלות לרוב, מבוקר ועד ערב), נהגתי להתגנב לחדר האמבטיה, ולבחוש בבגדים הרטובים בעזרת מקל הכביסה – מעין מערוך ענק שהיה לו תפקיד חשוב, שבינתיים נשכח ממני, בטכנולוגית הכביסה של אותם ימים.
הבגדים היו בעיניי למפלצות ימיות שניהלו קרבות על שטח מחיה, ואני, כסוג של נפטון, דאגתי להבטיח שהחיים באוקינוס יתנהלו בשלום, ובמידת הצורך, אף להפריד בין מפלצות יריבות בעזרת המקל. הגם שהחשבתי את עצמי לאל נאור למדי, נדרשתי מדי פעם להעניש בגד סורר באמצעות חבטות קלות אך נחושות.
פעילות ימית אינטנסיבית זאת תבעה הקרבה ומאמץ רב.
יום אחד, במהלך אחד הקרבות הימיים, חמקה ממני אחת המפלצות, וברחה אל הפינה הרחוקה של האמבט. במהלך המרדף, בו ניסיתי להשיג אותה באמצעות המקל, גחנתי רחוק מדי קדימה. רגע אחד הייתי נפטון המניף את קלשונו, ובמשנהו מצאתי לפתע את עצמי שוקע בין המפלצות המשייטות באוקינוס.
המים היו עמוקים, והבגדים הכבדים והרטובים הקשו עליי להתרומם. אחרי מאבק קצר מצאתי את עצמי שוכב על גבי בתוך המים בעיניים פקוחות, מביט מעלה אל פיסת תקרה לבנה שבצבצה בין הבגדים.
הזמן נעצר.
שכבתי בוהה בתקרה, ומנסה להבין מה יקרה עכשיו. האם אני עומד למות? הנחתי שכן, והמחשבה הזאת העציבה אותי מאוד. כמקובל במצבים מעין אלה, חלפו חיי לנגד עיניי כבסרט. מפאת גילי הצעיר היה הסרט קצר למדי, ולאחר שהסתיים, נותר לי עדיין זמן לתהות כיצד יגיבו אבא ואמא ומה יגידו אחיי על האירוע המצער.
בעוד אני שקוע במחשבות עגומות אלו, כיסה ענן מעורפל את פיסת התקרה הלבנה בה בהיתי.
האם כך נראה הסוף?
צורת הענן הלכה והתחדדה, עד שקיבלה לבסוף צורה של פנים. היו אלו פנים מעולם שכבר ויתרתי עליו.
זה היה דני אחי. הוא בא להציל אותי! ביצעתי את הדבר הקרוב ביותר לנשימה לרווחה שניתן לבצע מתחת למים. ניצלתי!
אלא שכיאה לבן למשפחת כץ, ניחן גם אחי דני בחוש הומור נדיר, שאיפשר לו לזהות את הפן המשעשע של המצב בו הייתי נתון, ובמקום לשלוף אותי מייד מן המים, פרץ בצחוק גדול.
בתקופה מוקדמת זאת של חיי, לא היה חוש ההומור שלי עדיין מפותח דיו, ובעודני שוכב חסר אונים, עלו במוחי בעיקר מחשבות שליליות על המצב בכלל, ועל אחי והתנהגותו בפרט.
רק אחרי מה שנראה לי כעוד מספר שעות, שלה אותי אחי מתוך המים, כשהוא עדיין מתפקע מצחוק.
הנצח בו שהיתי במים היה שקול, כנראה, לזמן ארצי של כ-30 שניות.
אין עדיין תגובות