החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הכל מתחיל בבית

מאת:
הוצאה: | 2018-01 | 406 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

98.00

רכשו ספר זה:

הכול התחיל כשחזרתי הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי עשר שנים, וכשנכנסתי פנימה גיליתי שקצת איחרתי – אמא שלי נעלמה. בבית הריק מדי נשארו מעט מאוד רמזים שיסבירו מה קרה: פתק על המקרר בשפה שאני לא מכירה, שביל של עצב ישן, וכמה תמונות שצילמה אלונה, שגרה בדירה ממול. אלונה טוענת שאפשר לראות בתמונות את העתיד,  אבל אני חושבת שגם היא לא ידעה מה עומד לקרות: שנמצא את עצמנו על רכבת ששועטת עמוק אל תוך מרחבי הטייגה בסיביר, כשבחוץ סוגר עלינו חורף קפוא, ובפנים הקרונות מתמלאים באוסף של אנשים, שפות ומסעות. במסדרונות הצפופים נוסעים איתנו גם סודות ושתיקות בני שישים שנה ויותר,  ובמעברים מהדהדות רכבות אחרות, רכבות מלחמה ישנות. ועדיין, אני לא יודעת לאן אמא שלי נסעה ואם אי פעם אפגוש אותה שוב. אני רק יודעת שהרכבת דוהרת קדימה, וכבר אי אפשר יותר לעצור.  זהו סיפור על דברים שרוצים לשכוח, אבל חייבים לזכור.  זהו סיפור על אהבה, אבל על זה אני לא יכולה לגלות עכשיו יותר. וזהו סיפור שמתחיל בבית, אבל צריך לעבור דרך ארוכה כדי לחזור אליו באמת.

מקט: 4-20-53398
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הכול התחיל כשחזרתי הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי עשר שנים, וכשנכנסתי פנימה גיליתי שקצת איחרתי – אמא שלי נעלמה. […]

1

אני אוהבת מילים.

אני אוהבת לשחק עם מילים, לחשוב עליהן, לגלגל אותן על הלשון. מילים פשוטות. מילים רגילות. לפעמים עולה לי לראש מילה פשוטה בהחלט, כמו שיר או מולדת או משפחה. תחילה אני הוגה אותה בלב, בשקט, אחר כך מבטאת בקול, מדגישה כל אות, כל הברה. משתדלת להתרכז רק בצלילים. אם עושים את זה מספיק פעמים, המילה מתפשטת מהמובן המקורי שלה, מתפרקת לבליל מונוטוני מוזר. לפעמים קשה לחבר אותה חזרה למשמעות, כל כך מוזר היא נשמעת.

אם אין בנמצא מילה טובה בעברית, אני מנסה ברוסית. גם אם זה לא לגמרי הוגן, כל המילים נשמעות מוזר ברוסית. למשל המילה הרוסית למולדת – רוֹדִינָה. רוֹ־דִי־נָה. רוֹ־דִי־נָה. פעם אבא שלי אמר לי שאם כותבים רוֹדִינָה באות קטנה, המילה מתייחסת למקום, ארץ שנולדים בה, בעוד המילה רוֹדִינָה באות גדולה היא, נו טוב, מולדת. נעים לגלות כמה רצינות אנשים מייחסים למולדת שלהם, עד שטרחו להבדיל אותה מכל ארץ אחרת שרק נולדים בה.

אמא שלי למדה לדבר עברית בגיל שלושים בערך, כך שעברית היא לא ממש שפת אמי. זאת אף שבמובן המילולי הצר, קשה לי להגיד מהי בדיוק אותה שפה. בילדותה, אמא שלי דיברה יידיש, בנעוריה ליטאית, אחרי שהתחתנה – בעיקר רוסית. אחר כך היא באה למולדת שאינה מולדת על מנת לדבר את שפתה שאינה שפתה. ואני פיתחתי את החיבה שלי למילים.

לא הייתי כאן כשאמא שלי החלה לשכוח מילים, רק אחר כך אלונה סיפרה לי. את אלונה פגשתי בפעם הראשונה בבית. נדמה לי, אבל אני לא לגמרי בטוחה. כי לא זכור לי אם כבר הייתי בתוך הדירה של אמא שלי או עדיין בחדר המדרגות, אם הדלת הייתה פתוחה או שכבר סגרתי אותה מאחור.

אני זוכרת את האפלולית. בשבריר השנייה השייך רק לחושים יש ערפל שמתפתל סביבי, ואז מחלחל לתוכי השקט ואני יודעת שאין אף אחד בבית.

החשכה האופפת קורעת את האישונים. הרגליים מסרבות לשאת אותי עוד צעד אחד נוסף. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. בכל הדרך לירושלים, כשידעתי לראשונה שעלי לחזור. ברכבת, במטוס, במונית, במדרגות – לא עברתי במחשבתי את הרגע הזה, רגע פתיחת הדלת. עד כי אני כמעט מופתעת שהוא אכן הגיע.

איני יודעת כמה זמן אני עומדת כך, רגע אחד של כלום, לפני שהכול הולך לקרות, עד שנשמע קול.

אלונה אומרת, ״את תמרה.״ וגם: ״אמא שלך נסעה.״

תמרה. ת־מ־רה.

זה היה כמעט בלתי נמנע שהיא תופיע, אחרת הייתי ממשיכה לעמוד שם, שבויה בממלכה שכל נתיניה קפאו במקומם. הקול שלה סמיך וזורם לאט, ובקצהו תלוי משהו, הפתעה? לא. אולי חיוך. אני מסתובבת לאט, נוגה בין־הערביים הרָפה שחודר מחלון חדר המדרגות אינו מגיע אל הצל שעל פניה, אבל יש בו די כדי להתיר את הכישוף. בבת אחת התמונה מתחילה לנוע. אנו נכנסות לדירה, אני מניחה את המזוודה, היא מדליקה את האור.

אמא שלך נסעה.

לכל נסיעה יש דרך חזרה. את התפר שהוא כבר לא ממש ״הדרך״ ועדיין לא ״הבית״. רגע ההלם של הזרות, שבו חוץ מהמפתח למנעול הדלת שום דבר לא מתאים לשום דבר אחר.

אבל בבית של אמא שלי, גם אחרי אחת־עשרה שנים, הכול מונח בדיוק במשבצת הנכונה. תחתיות הספלים נמצאות במקומן, אין עיתון מפוזר על המזנון. נרתיק המשקפיים לא הושאר בטעות על שולחן הקפה, וחוט החשמל של מנורת הטיפאני הוצא מהשקע וגולגל לצרור אובאלי מסודר. לא מסודר של ״תכף אשוב״, מסודר של ״נסעה״.

מה זאת אומרת נסעה? זו שאלה אחת שראוי לשאול עכשיו. שאלה אחרת היא איך הגעתי אני לעמוד פה, בנקודה הזו, שבה אין לי ברירה אלא לשאול מישהי שאיני מכירה משהו שהייתי אמורה לדעת.

״מתי היא נסעה?״ מה שבאמת הייתי רוצה לדעת זה מי היא, חצי־עומדת חצי־נשענת על השולחן בפינת האוכל. היא קצת צעירה ממני. אולי בעצם לא. על פניה עוד לא נחרתו קמטים משמעותיים, אבל הן כבר לא חלקות ומתוחות כמו פניהם של אנשים שטרם חצו את קו השלושים.

״לפני שלושה ימים,״ היא אומרת. ״ראיתי אותה יורדת במדרגות, עם מזוודה.״ המצלמה הגדולה שתלויה על כתפה נכנעת בקידה לעדשה הכבדה, הבולטת. היא מרגישה נוח מספיק כדי להיכנס איתי לדירה, אבל לא מעבר לגבול שמתווה פינת האוכל. הזכות הזאת שמורה רק למי שנכנסה לפה עם מפתח.

המסדרון, שרודף אותי בדמיונות כבר ימים, מתנחשל לפני, ארוך ואיטי. בסופו מחכה חדר השינה של אמא שלי, פתוח מעט או סגור מעט, תלוי איך מסתכלים. למשך רגע אחד מלא בצללים אצבעותי מגששות על הקיר אחר הריבוע של מתג החשמל, ואז האור ממצמץ בעיני, חושף קירות ריקים ושלווים. שום אסון לא קרה, שום חורבן או פורענות יוצאת דופן.

האור שנשפך מהחדר של אמא שלי מספיק כדי להציץ גם לתוך החדר הישן שלי. הדלת נענית בעצלות ללחיצת אצבע, זוחלת עוד קצת על צירה. החריקה לא באמת נשמעת, היא רק השלמה של הדמיון.

המסדרון שב כעת ומתפרק למרכיביו הפרוזאיים – דלת חדר שירותים, חדר אמבטיה, ארון קטן במגרעת. על קירות המטבח רהיטים גדולים מטילים צללים גדולים. אוויר קר, רטוב מעט, מגשש פנימה מבעד לחלון הפתוח, ואני נושמת את החושך הרך, המרגיע.

צל מתעגל על דלת המקרר, פיסת נייר כלואה באטב מגנטי. רצף הסימנים על הדף – מהומה של קווים וסלסולים – לא מתגבש לנגד עיני למסר בעל משמעות, אבל גורם לי לפתע להיות מודעת מאוד לנוכחות הנוספת שעדיין נמצאת במרחק כמה צעדים ממני. בזהירות, אני מקפלת את הפתק.

״פאניה אמרה לאן היא נוסעת?״ חלון המטבח נכנע למשיכה שלי ומחליק במסילה, אבל הזווית שבה הזגוגית משקפת את מה שנמצא מאחורי לא מאפשרת לראות אם היא מניעה ראש ל״כן״ או ״לא״ או אם היא זזה בכלל.

״עם מזוודה?״ את זה אני כבר אומרת בעיקר לעצמי. אולי גם היא מרגישה שבכך פחות־או־יותר מיצינו את נושאי השיחה בינינו, כי בעומק זגוגית החלון היא מזדקפת. תנועה שתכף תלווה במבט אל עבר הדלת, הכתפת המצלמה, כמה צעדים, ואולי ״טוב, שלום.״ מה שישאיר אותי לבד עם יותר מדי שאלות, פחות מדי תשובות, והשקט שחוזר ומהדהד מכל אחד מהחדרים, הארונות, המגירות של הבית.

״ולפני כן?״ אני נפנית אליה, ״היא אמרה משהו על נסיעה לפני כן?״

״היא לא דיברה כל כך,״ תשומת הלב שלה חוזרת אלי. ״כל השבוע שעבר. היא כבר הפסיקה לדבר עברית.״

היא מצליחה להפתיע אותי, כנראה מספיק כדי שארשת הפנים שלי תשתנה, כי מבטה מתעכב עלי רגע נוסף. ״לא ידעת שאמא שלך שוכחת מילים?״ קולה רווי פליאה, אך לא ביקורת.

על זה בוודאי אין לי כוונה לענות. הטלפון על השולחן דומם עכשיו, אחרי ימים שבהם החזיר אלי צליל חיוג אדיש כשעוד הייתי בצידו האחר של הקו. רק כדי לוודא שהוא פועל אני מרימה את האפרכסת מהכן הרחב, מחכה שנייה אחת קצרה של שקט וכמה שניות קוויות ארוכות.

״אז למה באת?״ עכשיו הפליאה בקולה מפנה את מקומה למשהו אחר, שקשה לי לפענח. לאט, בנחת, היא ניתקת מהשולחן.

״בואי נלך אלי,״ היא אומרת.

״איפה את גרה?״

מבעד לדלת היא מורה אל חדר המדרגות. ממש מולנו, על דלת פלדלת חומה, באותיות עגולות על מדבקה לבנה, אני רואה לראשונה את שמה.

״תכף יהיו מים לקפה,״ אלונה אומרת.

לגמרי לא בטוח שמישהי מאיתנו רוצה לשתות קפה, אבל טקס הכנתו מכיל מאגר מוכר ומשומש של מילים, שלמעשה הן חסרות משמעות וכל תפקידן לאפשר לצדדים להיערך למצב החדש.

(״נס קפה?״

״כן, בבקשה.״

״סוכר?״

״רק חלב.״)

היא נעלמת במטבח, משאירה אותי בחדר קצת גדול מדי בשביל הריהוט שמפוזר בו. ספה קטנה צמודה לפינה בסמוך לחלון המרפסת, כרית אחת מוטלת לידה ברישול כמו־אקראי. מנורת הלוגן מכה באור חזק על שולחן עבודה עם מחשב נייד. פריטים מועטים, מחויבות קטנה. דירה שכורה, של… מי? סטודנטית? לא נראה לי. ומה הן כל התמונות?

שטיח בהיר מכסה את הרצפה, כמו בד קנבס ענקי. רק במקום נתזים של צבע מכסים אותו צילומים בשחור־לבן, אחוזים בכיסי ניילון שקופים. מאז המצלמה הדיגיטלית לא ראיתי כל כך הרבה תמונות־נייר מצטופפות יחד בחלל אחד. על מדף מעל שולחן העבודה מוטלים כמה כתבי־עת עבים – גיליונות של מגזין תיירות לפי הכותרות. הם נראים כמו משחק ארץ־עיר שיצא משליטה. התחקות מקרית אחר המסלול שמתווים כמה מהם מובילה ממלבורן למלזיה, לפרו, לבוסטון, למלי – עד לגיליון שעליו הכיתוב המפתה ״אמסטרדם״.

כתבי־עת על מדף הם כמו ספרים, מושכים לגעת. בדחף כמעט בלתי נשלט אני מעבירה אצבע על השִדרה הנוקשה, הבוהקת, כאילו היינו מכרים רחוקים שנפגשים בעיר זרה.

״את גרה באמסטרדם?״ רגע אחרי הקול של אלונה, מגיע גם ריח הקפה.

״לַיידן.״ היד שלי נמשכת לאחור, אך עיני נודדות חזרה אל כתב־העת מעצמן. אפשר להסתכל? אני שואלת במבט.

כן, בטח, היד שלה עונה.

יש ימים בחורף, שרחובות אמסטרדם נראים בדיוק כך – אפורים, זרים וקרים. רק האנשים מפשירים אותם מעט. היא אוהבת לצלם אנשים, ואם אפשר, עדיף בתנועה. היא הכירה מישהו/מישהי/מישהם שגר בבית סירה עם ריהוט רטרו מזעזע, הכירה די מקרוב, אפילו. היא עברה ליד כמה תעלות, הרבה אופניים, ביקרה בווּנדֶלפּארק בימי ראשון. היא צילמה חורף יפה, גרפיטי מכוער, ותמונה אחת מכינוס קעקועים: גבר מקועקע, הכול כולל הכול, כולל פירסינג – אאוץ׳ – בפטמות. הו, אמסטרדם.

״את צלמת?״ על השער הקדמי, קצת מעל ״אמסטרדם״, זועק שמו של המגזין ״אֶסְקֵייפּ!״ מתוך לוגו נלהב.

״לא ממש,״ היא מחייכת, ״רק מצלמת.״ הכוסות שהביאה מוצאות את מקומן על שולחן אובאלי קטן בקרבה מטרידה לשפה. ״בא לך לאכול?״

יש כל כך הרבה תשובות שיכולתי לתת לשאלה הזו, כולן מתחילות במילה ״לא״. אוכל זו לא סתם הצעה ריקה מתוכן כמו קפה, לכן איני נוטה להיענות להזמנות שארוחות מעורבות בהן. גם אף פעם איני פוגשת אנשים בדירה שלי, ומשתדלת לא לפגוש אותם בביתם שלהם. אבל כאן, בירושלים, כשאלונה כבר בחצי הדרך למטבח, מותירה אותי עם קפה שמעלה אדים מאחורי ותצלומים שערוכים על השטיח לפני, החיים הרגילים רחוקים מאוד.

שש שורות ארוכות של כיסי ניילון נמתחות לרוחב השטיח, עם צילומים שמאכלסים את ארבע השורות העליונות. נדמה לי שהשחור־לבן של התמונות הופך את הבתים לְבָלִים משזכרתי, את הרחובות לעייפים יותר, אבל באמת לא צריך שיאייתו לי י־ר־ו־ש־ל־י־ם כדי שאדע איפה אנחנו נמצאים.

אני כורעת ברך ליד קרום־שטיח פנוי. המבט שלי משוטט מהר – עץ רחב נטוע בגינה, ענפיו מעורטלים באור הבהיר, הבוטש; זוג אופניים נח במרפסת, דמיוני משלים את ברק השלדה לירוק־חשמלי; אדנית כורעת תחת סבך גרניום (אדום ולבן?) – ואז הכול הופך לאט.

בסוף השורה העליונה, קצת מעבר להישג ידי, אמא שלי יוצאת מתוך אפרוריות הבניינים אל מוקד התמונה. לא ציפיתי לראות אותה, כן ציפיתי לראות אותה – הולכת על מעבר חציה, מביטה אל מעבר לעדשה, על פניה הבעה של היסח דעת שלֵו – ולרגע אחד נטול שליטה מציף אותי כעס קטנוני, לא הגיוני. אמא שלי ואני לא נוהגות להסתכל זו על זו, לא ככה, במבט הגלוי, המעז, החושף של המצלמה.

״רוצה חלווה?״ הקול של אלונה עדיין נמצא במטבח. הברכיים שלי משדרות התחלה של כאב. נדמה לי שאיתרתי עוד תמונה שאמא שלי מופיעה בה. ואז עוד שתיים. ועוד אחת.

״אני מתה מרעב,״ היא חוזרת לחדר עם שתי צלוחיות זכוכית מעוטרת, שתלוליות שמנוניות־נקבוביתיות נערמות עליהן. ״מהבוקר לא אכלתי.״

אני נוטשת באי רצון את פינת השטיח, והספה מקבלת אותי בנעימות רכה. היא מושכת אליה כיסא. ארוחת־החלווה שלי מוצאת מקום לידי, אבל אכילה לא נמצאת כרגע בראש טבלת הצרכים שלי.

״מתי פאניה הפסיקה לדבר עברית?״

״היא לא בדיוק הפסיקה לדבר.״ אלונה מביטה בריכוז בתלולית שלה. היא לא הביאה כפיות, אז אין לי מושג איך התכוונה שנאכל את זה. ״הרגשתי ש… לא היה לה נוח לדבר עברית. את לא הרגשת?״

האם הרגשתי?

הרגשתי שהשתיקות בינינו התארכו, אבל ממילא אין לנו הרבה מה לומר זו לזו. היה נדמה לי שהחמצנו כמה שיחות, אבל חשבתי שכנראה הייתי עסוקה מאוד. אחר כך לא הייתה תשובה. כל זה צף אצלי בזיכרון בבהירות, אבל לא השיחה האחרונה עם אמא שלי, שבה ממש דיברנו, על מה דיברנו, ואם היה שם רמז לכל זה.

״פעם היינו מדברות בינינו רוסית,״ אני אומרת לבסוף, לא לגמרי בלי קשר.

״כן?״ היא מושכת את ההברה קצת מעבר לנדרש, ״אני חושבת שגם רוסית היא לא דיברה יותר.״

למעשה, כשהייתי קטנה אמא שלי ואני נהגנו לשוחח בינינו בתערובת ייחודית של רוסית ועברית, בחירה מוזרה, בהתחשב בכך שמכל השפות שאני דוברת, רוסית היא היחידה שבה איני שולטת על בוריה.

״אז באיזו שפה היא דיברה?״ אף שאני משתדלת, קשה לי לא להישמע מלאת טרוניה.

״את דואגת מאוד?״ השאלה תופסת אותי לא מוכנה. התשובה נחבטת ממני קצת מהר מן הראוי.

״עוד לא הגיע הזמן לרגשות גדולים כמו דאגה.״ התמונות בוהקות מבעד למעטה הניילון. פתאום הצילומים שלה, הספה שלה, הקפה שלה, החלווה שלה גורמים לי לקוצר רוח. לשנייה מייסרת אחת, הפתק שהורדתי מהמקרר של אמא שלי חורך את כיס מכנסי בקוויו ובעיגוליו. זה נראה כמו רגע טוב להמשיך הלאה. אל חליצת הנעליים החיונית, המקלחת ההכרחית ועצימת העיניים המאוד־נחוצה.

״אז…״ אלונה אומרת.

״מה…״ ושתינו משתתקות. היא מביטה בי בציפייה, ואני ממשיכה ושואלת,

״מה את עושה עם כל התמונות?״

״אני עובדת בשביל מגזין תיירות,״ היא מנדבת. ״זה בעצם פורטל ברשת. חברה, סגנון חיים, כאלה.״

״ואת הכתבת לענייני צבע?״

״כתיבה זו לא המחלקה שלי,״ היא מתקנת. ״גם לא צבע. רק בשחור־לבן, ורק בפילם.״

״א־הה.״

״יש לי באתר מדור יומי,״ היא ממשיכה. ״מפרסמים שם תמונה אחת שלי בכל יום. קוראים לו העולם־הצף. למדור, זאת אומרת. אני קוראת לו התמונה־שהסתכלתי־עליה־הכי־הרבה־היום.״

״וכאן את גרה?״ ולא שיש לי כוונה לרמוז ש״כאן״ לא מספיק טוב.

״כאן אני גרה עכשיו,״ היא מדגישה.

״וזה מה שאת עושה?״ ולא שיש לי כוונה לרמוז ש״זה״ רע. ״מסתכלת על מה שיש בתמונות?״

״לא,״ הגבות שלה מתרוממות. ״מסתכלת על מה שאין בהן.״

״על מה שאין בהן.״

״בדיוק,״ היא מאשרת, ״על מה שנמצא מעֵבר.״

נפילת מתח רגעית גורמת לאור להתעמעם, ולמילים שלה להישמע כמעט מסתוריות. כבר בבוקר, כשנסעתי לשדה התעופה במקום לאוניברסיטה, ידעתי שזה הולך להיות יום מוזר.

״ואת יכולה לראות את מה שנמצא מעבר לתמונה,״ אני רק רוצה לוודא שהבנתי (תְּמוּנָה: תַּצְלוּם אוֹ צִיּוּר, דְּמוּת שֶׁל דְּבַר מָה עַל מִשְׁטָח).

״למה, את חושבת שזה בלתי אפשרי?״

״הייתי אומרת שזה בלתי שגרתי.״

״את אוהבת להסתכל על תמונות?״ היא שואלת כלאחר יד. על השטיח, שורת הצילומים הקרובה אלי מתעקלת בקצהָ, כמו סימן של שאלה מכשילה.

״לפעמים,״ אני אומרת בזהירות.

״אז כל התמונה היא אף פעם לא כל התמונה. אפילו לא חלק קטן. מה שאת מקבלת זה במקרה הטוב מאית שנייה ממנה. קצת יותר, אם היה מעט מדי אור.״

״בסדר. אז מה יש מעבר לתמונות?״

״מה זאת אומרת, יש חיים שלמים מתחת למשטח החלק. יש שם גבשושיות, וקצוות של חוטים, וסיפורים שאנשים היו רוצים להסתיר, ושנופלים מהסדקים אם יודעים איך לנער אותם.״

״זה קצת… פולשני, לא?״ הרעיון נשמע מטריד. ״להסתכל על אנשים שצילמת במקרה ולחשוב שאת יכולה לדעת עליהם… דברים. כמו מה? איזה לחם הם אוהבים? שהרכבת שלהם מגיעה בבוקר בשמונה ודקה? שהם קונים חלב רק בבקבוק?״

״כשאת מתארת את זה ככה,״ היא כמעט מאוכזבת, ״נשמע שמאגר הפעולות שבני אדם יכולים לעשות הוא די מצומצם.״

״התכוונתי במובן החיובי. שגרה זו לא מילה גסה.״

״למה את קונה חלב רק בבקבוק?״ היא שואלת בסקרנות.

״הקרטון תמיד נקרע ונהיה מחוספס בקצה.״

״גם האריזות של דגנים,״ היא תורמת. ״וקמח.״

״אז מה באמת אפשר לדעת על העולם שמעבר?״ אני מציצה אל השטיח. ״חוץ מזה שהוא שטוח, יכול להיקרע, ועשוי מגוונים משתנים של אפור?״

״מעבר יש הרבה דברים,״ הקול שלה יורד נמוך, ״לפעמים אחרי שעות שאת יושבת מול הרגע שהקפאת בקליק, יש פתאום קליק נוסף, שמחזיר הכול לחיים. ואז התמונה כאילו נפתחת. ואת יכולה לראות בדיוק מה הולך לקרות שנייה אחרי שהאנשים יוצאים מהפריים, או דקה אחרי, או שעה. ואז התמונה הבאה הופכת להיות מתבקשת, ואת כבר יודעת מה היא תהיה.״

״את אולי יודעת מה היא תהיה,״ נראה לי שזו נקודה שכדאי להבהיר. ״ומה את עושה עם הידיעה הזו?״

״הולכת ומצלמת אותה, כמובן.״ רוכנת מעט קדימה, הסריג הדק בגון החרדל נמתח על גופה כשהיא מחבקת את ברכיה, אלונה נראית כמו מופת של שפיות.

״ואת גם מצליחה?״ נימת הקול שלי כנראה אינה מפקפקת מספיק, כי אלונה עדיין מחייכת.

״תמרה,״ היא אומרת.

הטופוגרפיה של פיסות הנייר על השטיח מרמזת על מה שעשוי להסתתר ביניהן – תמונות שעוד לא ראיתי, מילים שעוד לא אמרתי, סיפורים שעוד לא שמעתי. עכשיו זהו רגע שבו צריך להגיד, באמת? או, וואו, זה נורא מעניין, או, אולי תראי לי? או,

״אני צריכה לזוז.״ הספה מאווששת קלות כשהיא משיבה לעצמה את הנפח שנתפס על ידי גופי. ״תודה על הקפה.״

על הצלחת שלה, עדיין מתגבהת בתלולית, נותרת ערמת החלווה של אלונה מיותמת. אולי גם היא כבר לא רעבה.

המראה המכובד־מדי של הספות בבית של אמא שלי לא מאפשר לי לצנוח עליהן, רק לשבת, וגם זה בתחושת אי נעימות קלה.

הפתק מהמקרר, שנחלץ מהכיס שלי, נראה עכשיו מאיים פחות ומסקרן יותר. בעצם זה דף שנתלש מתוך פנקס, ועליו ערוכות שלוש עמודות של קווים וחצאי עיגולים – כנראה כתב, אם כי לא משהו שאני מצליחה למקם מייד. הסימניות נוֹקשוֹת מלמעלה למטה בתכליתיות הדוקה, שונה למדי מהפירוט הדשן של הכתב הסיני או של כתבים אחרים שהותאמו ממנו.

אני מביטה עוד קצת ביחידות דמויות־המילים, עשר בסך הכול, מנסה לאלץ אותן להפוך לתבנית מוכרת, אך המראה נותר מנוכר וזר. מתאים לאמא שלי, להשאיר לי פתק בדיוק בשפה שלא ראיתי אף פעם.

הדממה שעוקבת אחרי בבית נדמית שקטה יותר מקודם, איטית. גם שובל הקולות בחדר של אמא שלי מעורפל מעט. רחש של אצבעותי חורצות בפלומת אבק דקיקה בת כמה ימים על אהיל מנורת הלילה, קול מִפרק נפתח־נסגר של נרתיק משקפיים, אוושה קלה של דלתות הארון העליונות. רק החריקה של המיטה כשאני מתיישבת מפרה את איזון הצלילים, בכל זאת איני ממהרת ללכת, אוצרת בתוכי עוד קצת את ריח הבד, מרוכך ונקי.

חזרה בחדר־האורחים, מגירת השולחן העמוקה מלאה בחפצים קטנים ובחללים הגדולים שביניהם. חלקה הפנימי, קרוב לדופן, מרופד בערמה של ניירות, אם כי המילה ״ערמה״ לא לגמרי תואמת את ההקפדה שבה הם מקופלים. אולי חשבונות, אולי קבלות (אולי תוצאות של בדיקות רפואיות?). היד שלי כמעט נוגעת, ואז רעש עמום מחדר המדרגות משיב אותה בקפיצת שריר עצבנית.

טיפות מתחילות להכתים את החלון הגדול המוביל למרפסת, טפטוף אקראי, ערפילי, כמו שאריות המתנערות מתוך האוויר, לא כמו הגשם המכוון, הבשרני, שליווה את הלילות האחרונים, העֵרים, כשמדדתי את המיטה שלי לרוחב מצד אל צד. בסדר. הכול בסדר. היא רק לא ענתה לטלפון. היא רק לא בבית. היא רק נסעה. יש לזה הסבר. כנראה פשוט. ועכשיו הקולות האלה שמתקרבים במדרגות. האפשרות שהם מיועדים לכאן אמורה למלא אותי הקלה, במקום זה אני עומדת פה בלב שהולם קצת מהר מדי, מול מגירה גדולה מדי, בבית ריק וזר מדי, לא יודעת מה להגיד אם אמא שלי פתאום תיכנס. איכשהו, היי, אמא, התגעגעתי, לא לגמרי קולע לנקודה.

אמא שלי ביקרה אצלי רק לפני כמה חודשים לכן געגועים עדיין לא עלו על הפרק, זאת אף שהיא אף פעם לא ממש חסרה לי. רק אדווה קלה של סטטוס קוו מבורך אופפת את הפגישות שלנו. היא תמיד תשפּות את הקומקום, ואף פעם לא תיגע בכיריים. תתעקש לשלם כשנאכל בחוץ, אבל לא תתערב לי בקניות. היא תסדר בקפידה את הספה המתקפלת ותשאיר את החדר מצוחצח, אף שלא תזיז את הספרים/קלסרים/עבודות שהשארתי על השולחן.

אחת־עשרה שנים הן מספיק זמן כדי בדיוק לדעת מי אנחנו שם, וגם מספיק זמן כדי לא־בדיוק לדעת מי אנחנו פה, בחלל הזה, שמשקף את האופן המדויק, המדוקדק, המאורגן, המאופק, שבו אמא שלי סידרה את חייה בלעדי. כרית מקושטת מוטלת על מושב הספה (מה זה, אמא? ממתי התחלת לשים כריות צהובות על הספה?), ואני משעינה אותה על המסעד בזווית של ארבעים־וחמש מעלות. כמו אורחת טובה. ולא, אמא שלי לא צריכה לשתף אותי אם החליטה פתאום לנסוע, אין בינינו שום מוסכמה כזו. לשיחות שלנו אין אפילו תדירות מוגדרת או יום קבוע. חוץ מזה שהיא זו שתמיד מתקשרת, ואני תמיד יודעת שהשיחה עומדת לבוא.

(״היי אמא,״ בעברית.

״שלום בת,״ ללחן המתנגן מתוך האפרכסת יש הדים ברוסית).

אני שואלת על היום שלה, האתמול שלה, השבוע שעבר, בעיקר כדי לא לדבר על שלי. אחר כך מספרת לה בכל זאת. אבל זה בסדר, כי אמא שלי ואני הבאנו לדרגה של אמנות את היכולת לדבר בלי להגיד שום דבר. לכן מוזר שיחד עם הבּיפּ שמבשר על סיומה של השיחה, תמיד נשארת תלויה באוויר, כמו גירוי מציק, תחושה של משהו שלא נאמר.

בקצה המסדרון מצד שמאל, בחדר שטכנית הוא עדיין שלי, אני פורקת את המזוודה שהבאתי לשתי ערמות מדודות. רק בתוך הארון מחכה לי הגילוי שהחדר בכל זאת כבר אינו לגמרי שלי.

את מה שסבתא סירבה לעשות כשעוד חיה, עשתה אמא שלי כשהיא כבר מתה: פינתה את הדירה שלה והעבירה את הדברים אליה. לפחות באופן סמלי. סבתא תמיד נקטה גישה מעשית, לכן נראה שאמא שלי בחרה בחפצים יוצאי דופן לייצג אותה. שכמייה מקופלת בצבע תכלת, מכונת כתיבה עתיקה, ו – האצבעות שלי מרפרפות עליו במהירות – עותק ישן של ברונו שולץ בפולנית. השכמייה מוכרת לי היטב. מכונת הכתיבה עמדה בקצה שולחן העבודה של סבתא, היא מעולם לא נגעה בה. את הספר לא ראיתי אף פעם. וזאת לאחר שביליתי אצלה אינסוף שעות. אם כי היום אני יודעת שזה לא באמת כך. חשבון פשוט – שלוש־ארבע שעות (בממוצע), כפול שלוש־מאות־שישים־וחמישה ימים (פלוס־מינוס), כפול המון־המון (המון) שנים – מראה שלכל דבר יש סוף.

מחלון החדר שלי אפשר לראות את ריבועי האור שמייצר הבניין מעבר לכביש. וילונות בהירים מסוככים על חלונות הקומה השנייה, על הדירה שהייתה פעם של סבתא. צלליות, אחת, שתיים, עוברות וחוזרות, מזיזות כתמים כהים ממקום למקום. רק סבתא, כמובן, כבר לא שם. סבתא אף פעם לא הייתה משאירה כתמים לא במקום. גם לא צלליות על הווילון.

אני נוגעת לאט, אבל אלו רק חפצים ישנים שמונחים במגירה ישנה בחדר ישן. סתם מכונת כתיבה, סתם ספר, סתם שכמייה סרוגה, קלה כל כך, מרחפת בידי, כמעט לא ממשית. רק הדקירה בחזה, קצת מעל הסרעפת, שמפריעה לי לנשום, היא אמיתית.

עכשיו כבר ברור שלא אוכל לישון בחדר הזה הלילה, והאפשרויות שנותרו הן באמת לא רבות. בטח לא בחדר של אמא שלי, כך שבסוף אני בכל זאת נאלצת לצנוח על הספה. עם חולצת טריקו ארוכה שהבאתי ושמיכת צמר ורודה שמצאתי, אני מתחפרת בין הכריות הצהובות המקושטות. כמו אורחת טובה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.