החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על חבל דק

מאת:
הוצאה: | 2018-05 | 107 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

"אני מחפשת אותה בכל מקום… מחפשת ביערות בכל פעם שאני בורחת מהמציאות. מחפשת אותה עמוק בין המילים בשירים שאני כותבת רק עליה, בתמונות באלבום שהיא זרקה על הרצפה כשהלכה. אני מחפשת אותה בכעסים ובשטויות, בדברים שאני לבד מעולם לא הצלחתי להיות. אני מחפשת אותה כשעצוב, כשרע וכשכל כך כואב, ואז מתעודדת וקמה ומחייכת, מחייכת, ועדיין מחפשת אותה. אני אמצא אותה שוב הלילה, כמו בכל פעם מחדש, כשהיא באה להמתיק לי את החלומות ולמרר לי את הבקרים, שבהם, בכל פעם מחדש, היא שוב הולכת לי, ושוב אני מתחילה לחפש אותה".

 

על חבל דק עוסק בתהליך בניית החיים של לי, גיבורת הספר, לאחר שאחותה סופי עוברת חוויה טרגית וכתוצאה מכך משאירה אותה לבדה בעולם שאף פעם לא ידעה לנהל בו חיים עצמאיים בכוחות עצמה.

 

גיא איטח, בת 20 מדימונה, היא סופרת ומשוררת אשר זכתה בכמה תחרויות כתיבת שירה וסיפורת ארציות.

מקט: 4-1272-1991
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

הייתי עייפה מדי כדי ללכת. היא לא הייתה צריכה להיעלב. אוף איתה, היא אף פעם לא מצליחה להבין את הכוונות שלי. אז לא רציתי ללכת איתה לקנות שמלה קטנה וצמודה כזו שתבוא עליה כמו שאף פעם היא לא תבוא עליי. מה העניין? היא ממילא אף פעם לא תצא איתה מהבית.

סופי משגעת אותי לפעמים. סופי כל כך יפה… כמה יפה מבחוץ ככה פי כמה מבפנים. ואין לה יותר מדי ביטחון, למרות שכל היום שורקים לה וצועקים: ‘סופי, את ממש סוף הדרך.’ היא בוחרת לא להאמין כי מבחינתה כל דבר בעולם מורכב מטוב ומרע, וכל אחד רוצה שיצא לו איזה רווח מהדברים שהוא עושה.

טוב נו, אולי היא קצת צודקת.

כבר חודשיים שסופי ואני רבות בלי הפסקה. סופי רוצה לעשות הכול יחד ואני צריכה קצת שקט, שתשאיר אותי טיפה לבד. ואז חוזר על עצמו אותו תסריט ישן של בכי והתנצלות. היא רגישה מדי. סופי בוכה כשהיא צופה בסרטים רומנטיים או בסרטים על השואה, ולפעמים גם כשהיא רואה אותי.

ואני? לא מצליחה להבין מה יש לבכות כל כך הרבה, הרי למה אנחנו חיים אם לא בשביל לצחוק על הכול? מישהו חייב להסביר לה את זה.

‘את הורסת לי את החיים, את שוברת לי את הכול לחלקים קטנים שהולכים לאיבוד כל הזמן,’ זה מה שסופי אמרה לי בפעם האחרונה שרבנו. לא ידעתי אם להיעלב או פשוט להתחשב בזה שהיא לא כל כך בסדר.

בחרתי שלא להיעלב, למרות שמי אני שאחליט אם הלב שלי יתייחס לזה ברצינות או לא? אני לא שולטת עליו בדרך כלל.

מה שעבר על סופי גרם לה להיות כזו. היא נולדה אחרת ממה שהיא היום, היא נולדה יותר… רגילה. עד שהיא החליטה ללכת עם ‘חברות’ להכיר את העולם, למרות שאימא ביקשה ממנה להישאר בבית, ואז הזבל האנושי ההוא תפס אותה כשחברות שלה נכנסו למסעדה לקנות מים. בכל זאת, חם שם בחוץ. הן חיפשו אותה יותר מדי, וכשהן מצאו, הצטערו על הרגע הזה. הן לא שוכחות את זה עד היום, כמעט כמו שסופי לא שוכחת את זה.

לפני שבועיים ביקשה ממני סופי לספר לה סיפור. היא הייתה עצובה ורצתה שאגרום לה לחייך. היה לי קשה לראות אותה ככה, אז פשוט המצאתי פנטזיה על פיל מעופף שנתקעו לו האוזניים בקשת בענן. היא צחקה קצת, אבל מה זה שווה כששום חיוך שלה לא אמיתי?

למה סופי סיימה את חייה עוד לפני שהפסיקה לנשום? האם חטאה פעם? מה המחשבות שעוברות לסופי בראש בכל פעם לפני שהיא ממררת בבכי? עצוב לי שאף אחד לא יענה לי על זה אף פעם, במיוחד לא היא.

לפעמים אני חושבת שיכולתי להיות במקומה, שיכולתי לסבול את הסבל שלה ואולי עכשיו היא הייתה אני. היא הייתה צריכה להצחיק אותי ולהתנצל שאני בוכה בגללה, אבל לא באמת בגללה. היא הייתה צריכה להחזיק אותי חיה ועומדת על הרגליים. היא הייתה מלווה אותי למכולת או אפילו לפח האשפה שמחוץ לבית, כי מי יודע איזה זבל מסתתר שם באזור.

עד היום אני לא משאירה את סופי לבד לרגע. לפעמים אני צריכה קצת את השקט, אז אני דואגת לשעמם אותה עד שהיא מתחילה להירדם על הספה לידי. בשנייה שהיא מתחילה לחלום, אני אוספת את עצמי בשקט ועוברת לחדר השינה של שתינו, עד שאני שומעת אותה מתעוררת בבהלה. אני מספיקה להתייצב מולה עוד לפני שהיא מתפכחת מהשינה שהרגיעה אותה עד לפני כמה דקות. אני תמיד מוכנה לזה שסופי יכולה להתעורר בכל רגע. אני מכבה את הטלוויזיה ומשתיקה את הנייד, כדי שאם היא תתעורר אוכל לשמוע.

כבר הרבה זמן אני מקווה שאולי היא תחזור טיפה להיות סופי הישנה שהיא הייתה פעם, סופי טופי הגיבורה שהייתה שמה סדין כמו גלימה ומדמיינת שהיא מצילה את העולם. עצוב לחשוב שהעולם לא הציל אותה בחזרה.

פעם ניסיתי לגרום לה להתמודד עם הפחדים. רציתי שהיא תדע לקבל את עצמה ואת העולם כמו שהוא, אבל אחרי זה היא כמעט לא קיבלה אותי יותר. בסך הכול השארתי אותה לבד בבית המבודד שלנו לעשר דקות, עשר הדקות ‘הכי קשות בחיים שלה’. גם אז הצצתי עליה מהחלון בלי שהיא ידעה, וראיתי אותה בורחת מהצל של עצמה. ראיתי אותה מתקרבת לדלתות כדי לבדוק מה הרעיש, ואז נופלת על הרצפה ומפחדת שוב לקום. ראיתי אותה הולכת למטבח כדי לחפש סכין שתהיה אצלה ביד ככלי נשק, למקרה שמישהו חטף אותי ועכשיו ינסה לחטוף גם אותה. סופי פחדה עליי. היא לא הבינה איפה אני ולמה נעלמתי, והיא גם לא רצתה לשאול את המשטרה אם משהו קרה, הרי הם אף פעם לא היו מיודדים איתה בכל מקרה. היה קשה לי לראות את סופי בוכה, אז עצרתי הכול וחזרתי בחזרה אל תוך הבית. סופי הסתכלה עליי במבט קודר. כל האיפור שלה היה מרוח מבכי והיא לא ידעה איך להתמודד איתי. ‘חשבתי שחטפו אותך, חשבתי שלקחו לי גם אותך, מה קרה לך?’ היא שאלה אותי בנימה שבורה ומרוסקת. לא ידעתי מה לענות, אז אמרתי לה שהלכתי לבדוק אם קיבלנו דואר מבית המשפט או מהבנק ושלא רציתי להעיר אותה. אני לא חושבת שהיא האמינה לי.

מאז סופי כועסת עליי לעתים קרובות. היא כבר פחות סומכת עליי אבל אוהבת אותי יותר. היא כבר הפסיקה לגרום לי לשבת לידה כל שנייה שאני נושמת, ושהיא נושמת קצת פחות. משהו בה נרגע. אולי היא חושבת שהיא לבד… וכשאני מרגישה את זה, אני שוב חוזרת על אותם הדברים הרגילים שאני אומרת לה, ‘אני תמיד איתך. סופי, תפסיקי לפחד. שום דבר רע לא יקרה אם תסכימי לעצמך לחייך מדי פעם או לדבר עם איזו חברה.’ זה התקליט הקבוע שלי. בדרך כלל אני אומרת לה את זה בימי שישי, כשהיא לא מוכנה ללכת לישון עם תריס טיפה פתוח כדי שהאוויר ייכנס ושלא ניחנק מכל אדי הבישולים שממלאים את הבית.

כשאני מרגישה שאני פוגעת בסופי, משהו מוזר קורה לי בלב. הוא מתכווץ ומתרחב, מתמתח ושוב מתכווץ, ולא כל כך ברור לי מה קורה איתי ואיתו. אני אף פעם לא רוצה לפגוע בה, אבל הכול אצלה כל כך אחר, כל כך שונה ממני ומכל אדם שהוא לא סופי.

היא מיוחדת, לטוב ולרע. סופי כל כך יפה אבל שברירית מאוד. היא כל כך חזקה אבל נופלת ברגע, והיא אוהבת אותי כל כך אבל כל הזמן קשה כלפיי. אני מבינה אותה, אבל היא לא ממש מבינה אותי. חבל על סופי, היא כל כך מוצלחת אבל רק בתוך עצמה. היא לא נותנת לאף אחד לראות את הטוב שבה והיא כל הזמן מרגישה שרודפים אחריה ושמחפשים אותה בלילות בכל מיני סמטאות עזובות. אז היא חובשת כובע גרב בכל לילה לפני שהיא הולכת לישון ועוטפת איתו את כל השיער הזהוב והגולש שלה. היא לובשת בגד ארוך, גם בקיץ, ודואגת לכסות טיפה את הפנים. היא מבקשת ממני לישון בצד שקרוב לחלון במקומה כי היא מפחדת מ’העורבים’ שדופקים על החלון מדי פעם. סופי בוחרת לישון ככה כל לילה מחדש, ואני כל הזמן שואלת אותה למה היא לא משתחררת טיפה ומסירה את השכבות מעליה, אז היא מיד מגרדת באף ברוגז וטוענת שככה נעים לה, ושזה לא בגלל שום דבר אחר.

לפעמים אני חושבת שאני מבינה מה עובר עליה, ואז אני נותנת לעצמי סטירת לחי כדי להעיר את עצמי כמה שיותר מהר. שאני אבין את סופי?! אף אחד לא יבין את סופי לעולם! אפילו סופי לא מצליחה להבין את עצמה, אז מי אני שאנסה בכלל?

החלטתי לגרום לה לחייך פעם אחת באמת. הייתי חייבת לגרום לסופי לחיות קצת, לנשום עמוק ולחשוב על העתיד שיכול להיות לה אם תבחר להשתחרר מכל מה שעובר עליה. ניסיתי לעשות כמה דברים בשבילה. הכנתי לה את כל מה שהיא אוהבת לאכול וקניתי לה במתנה ארבעה ספרי הרפתקאות, כמו אלה שהיא הייתה קוראת כל הזמן כשהיינו קטנות. כמה ששנאתי את זה פעם. היא אף פעם לא התייחסה אליי בגלל הספרים האלה! אבל עכשיו? כל מה שאני רוצה זה שהיא תתחיל לקרוא. שתטבע עמוק-עמוק בתוך איזושהי הרפתקה ארוכה ומייגעת, שאולי תגרום לה לשכוח כמה פרטים פחות נעימים בחיים שלה ושלי. אבל היא? פשוט שמה אותם בצד והשתמשה בהם כהגבהה למגירות האיפור שלה. היא לא רצתה לקרוא. ראיתי בעיניים שלה שהיא פחדה לשקוע עמוק מדי בקריאתה ולא לשים לב שאני נעלמת לה, ומחפשת פתח קטן של אור מהחיים האפרוריים של שתינו. סופי חייבת להשתחרר, היא חייבת ללמוד לחיות עם עצמה בשלום. אני אוהבת את סופי, אבל אני דואגת לה יותר מדי. אני חייבת לעשות משהו שיגרום לה לסמוך על עצמה קצת יותר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על חבל דק”