החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ימים נוראים – גרסת הסופר

מאת:
הוצאה: | 2018-02 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

27.30

רכשו ספר זה:

ימים נוראים – גרסת הסופר הוא רומן סוחף ומאתגר, הבנוי משתי נובלות. כל אחת מהנובלות בוחנת את משמעותם של מושגים כמו אבל ומשפחה באמצעות מודל ספרותי שונה. בנובלה הראשונה, ימים נוראים, נא בנימין פרומר, עיתונאי לשעבר, בין תל אביב לירושלים ומחפש דבר-מה. חייו הם תנועה ייחודית בין קודש לחול: פרומר עובר – ואיתו מיטלטלת גם לשון הטקסט – מהתעמקות מיסטית בכתבי הקודש ודבקות אמונית, לבין ביקורים אצל זונה והזיות מיניות על נשים מזדמנות. במקביל לסיפורו של פרומר נחשף סיפורו של אלון, נער חריג שהופך לאדמו״ר, אשר ייסוריו מציעים פרשנות משלימה, מוקצנת, על הקשר בין אמונה ושיגעון.

בחלקו השני של הרומן – הנובלה גרסת הסופר – נסוגה הבוטות שאפיינה את חלקו הראשון, ואת מקומה תופס מעין ״ממואר״ סנטימנטלי, חשוף. המחבר של גרסת הסופר, ספק בן דמותו של שמעון צימר, ספק תמונת תשליל של בנימין פרומר הבדיוני, מתאבל על מות אמו. ככל שמתקדמת הקריאה בנובלה השנייה, צפה התשתית העומדת בבסיס הנובלה הראשונה, ומתבהרים מחוזות הכאב שמהם יונקת היצירה.

במרכז כל אחת מהנובלות עומד נוסח אחר של אנטי-גיבור; שבור, זרוק, מתפלש באובדן. אולם בעוד הגיבור של ימים נוראים עסוק בסוגים שונים של הדחקה, אשר המרכזי  שבהם הוא שקיעה אובססיבית בהזיות ארוטיות, הגיבור של גרסת הסופר מבקש להתבונן, בשקט, בשבר עצמו. החיבור בין שני סוגי הגיבורים מגלה עוד טפח ביחס לקשר שבין החיים,והמוות, לבין הכתיבה.

 

שמעון צימר נולד ב-1950 בקריית חיים. נמלט משם ומתגורר בתל אביב מאז ראשית שנות השבעים. עבד כשומר בבתי הזיקוק, מחסנאי, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ושחקן תיאטרון. בשלושים השנים האחרונות שרד כספרן. כתב שירה ומחזות שחמישה מהם הועלו על בימות שונות. זהו ספרו השמיני. קדם לו הספר לפעמים הבית הוא רוצח (אפיק), אשר היה ברשימה הקצרה של פרס ספרי לשנת 2016.

נשוי ולו שני ילדים. חתן פרס היצירה ע״ש לוי אשכול לשנת 2006.

 

רוח צד היא סדרה חדשה לפרוזה עברית, המיועדת לספרים שחורגים מהנתיבים המוכרים של הספרות העברית העכשווית. בסדרה רואים אור ספרים של סופרות וסופרים שנחשפים לראושנה ככאלה, יחד עם סופרים וסופרות שפרסומים קודמים כבר יצרו להם קהל קוראים נאמן.

הסדר היא פרי שיתוף פעולה בין ״מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית״ באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לבין הוצאת הספרים כנרת, זמורה, דביר. עורכי הסדרה: יגאל שוורץ, דקל שי שחורי, ומוריה דיין קודיש.

מקט: 15100861
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יום כיפור

בסוף הקיץ, בעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, כשהסתיו מסיע אל שמי ירושלים ענני דאגה אפורים חורשי רע, כשבמעדנייה של אריה גדֵל מספר ההזמנות לגפילטע פיש, כשאבות במגבעת וקפוטה מוליכים מהשוק תרנגולות עקודות לטקס הכפרות, וכשכל קבצן נראה לי כמו שליח אלוהים בתחפושת שבא לבחון את מידותי — אז אני נמלא דאגה גדולה לחיי. אני מגביר את להט הסליחות ואת כמות הנדרים, ולמשך שבוע אני מתנהג כמו הברון רוטשילד ונענה לכל בקשת ס.מ.ס לתרומה כספית.

שמי בנימין פרומר. שם קולע, יימצא ודאי מי שיאמר, למי שחייו חגים סביב ציר האמונה.

נקראתי על שם דודי, אחיו הבכור של אבי, שנהרג כלוחם טירון באחד מקרבות מלחמת העצמאות, זמן קצר לאחר שעלה לארץ ולאחר ששרד את המלחמה ההיא.

תמונה שלו היתה תלויה בחדר השינה של הורי, מעל למיטה, בצד של אבי. איש צעיר, דומה לאבי, בחליפה ועניבה, שסנטרו עז ובעיניו מבט עשֵן שכמו מרמז על מישורי המוות הערפיליים אליהם הוא עתיד להצטרף, וסביב ראשו הילה אליפטית שיש לה ודאי קשר כלשהו לטכניקת הצילום או הפיתוח שרווחו באותן שנים.

ליד התמונה של דודי היתה תלויה תמונה קטנה ועתיקה יותר של זוג ישישים בבגדי שבת, העומדים בפתח בית כפרי ותולים במצלמה מבט חסר אמון. אלו היו סבי וסבתי.

לא פעם תהיתי על חיי המין של הורי תחת מבטם המשגיח־מוכיח של בני המשפחה, ויותר מזה, תהיתי על אופי המעשה של אבי, שבחר לשכן את המתים דווקא בחדר השינה.

כעבור שנים, לאחר התקף הלב הראשון של אבי ולקראת שחרורו מבית החולים, הנחתה אותו רופאת המחלקה הקרדיולוגית (אחרי שהחמיאה לו שהוא דומה לנשיא המדינה אז, יצחק נבון) להימנע מיחסי מין במשך כחודש. אבי, שהיה אז בגילי כיום, לבש הבעה של מי שמובך מעצם הדברים ומלמל משהו שממנו השתמע שהם לא עושים את זה כבר זמן רב. אבל אני זכרתי את חבילת הקונדומים המפלילה שמצאתי יום אחד כשחיטטתי במגירת הגרביים שלו, ואת סצנת הקנאה של אימי (בגלל השינויים ההורמונליים של גיל המעבר, כך אמר הרופא) שהאשימה אותו שהוא מנהל רומן עם פלורי, המזכירה שלו בבית הדפוס.

כמו לא מעט אנשים השתעשעתי גם אני, בנעורי, בהחלפת שמי, והיתה לי רשימה של שמות חליפיים נאים שצער החולי והמלחמה לא שקוע בהם, ושהתבטאה בהם השקפת העולם הסוציאליסטית שלי. שלושה מהם, שהזמן גיחך, זכורים לי עד היום: אדם, אוהד ואנוש.

אבל יותר מאשר להשתעשע בהחלפת שמי לא העזתי. פחדתי מזעמו של אבי ומרוחות המתים שסבבו בבית ותבעו את זכותם להנצחה.

עד שקם אבי והסתלק מהבית לבית אבות מהודר, וקשר שם יחסי זוגיות עם אלמנה מקישינב, מורה לפסנתר, כבר התרגלתי לשמי הפרטי, ואת שם משפחתי העברתי לשני ילדי.

ממרחק השנים נדמה לי לפעמים שלכל האנשים ממוצא אשכנזי היו באותם ימים שמות משפחה מנוגדים לאופיים או תואמים להם. דבר שהביא ללא מעט צחוק וגיחוך אצלנו הילדים מביני היידיש אך דוברי העברית. כך למשל גוטמן, המורה לתנ״ך, היה אמנם טוב לב, אך קורץ הגבאי היה דווקא גבוה ביותר, ויסמן הסייד כהה עור, וגרובר החשמלאי רזה באורח מדאיג.

על גילי אין בכוונתי להתעכב, מסיבה פשוטה. בכל פעם שאני נתקל בו, בדיוק הדקדקני שבמרשמים החודשיים לתרופות (שם נוקבים לא רק במספר השנים אלא גם במספר חודשי השנה), אני נתקף דכדוך עמוק ששום כדור לא יכניעו.

לעומת זאת, מן הראוי להקדים ולומר שאני חסר עיסוק מוגדר לאחרונה. אם כי אני מתגנדר בתואר יזם נדל״ן. ולאחרונה, אפילו הדפסתי כרטיס ביקור שעליו כתוב: בנימין פרומר — יזם נדל״ן, וברקע הכיתוב צילום של הבניין העתיק והמוזנח שרכשתי עם משקיע נוסף בפאתי בודפשט מתוך כוונה לשפץ ולהפוך אותו למלון דירות.

את ילדותי המוקדמת אני מתקשה לזכור זיכרון רציף ומובנה. אני זוכר רק שברי תמונות. ואולי בעצם כולם זוכרים באופן הזה את מה שיש לזכור ואני סתם מתאונן.

אני זוכר את לידת אחי: אימי בחליפה ובנעלי עקב, נאה כמו שחקנית קולנוע (גרייס קלי או סופיה לורן) יורדת ממונית שחורה שכנפיה גדולות, נושאת בזרועותיה צרור מחותל. אני זוכר את עצמי עומד בגינת הבית, בין עשבים גבוהים ממני, ואת תחושת האיום שנלווית לכך, כאילו הייתי באמצע היער. אני זוכר את ידיה של אימי טובלות בדם בתוך מעי הקרפיון, עוקרות את ״צמד ריאותיו״ שנראות כמו שלפוחיות שקופות. אני זוכר את מלחמת סיני: מישהו עובר ברחוב וקורא לכולם לשמור על האפָלה. אני זוכר מכר שהתארח אצלנו, (פולני, כך נאמר לי לאחר מכן). כשהוא קם ללכת הוא רוכן ומנשק לאימי את כף היד, וכשהוא מרים את פניו מבטו שועלי ומפלרטט ובפיו מבהיקות שיני זהב. אני זוכר את עצמי מנגן בקלידים דמיוניים באחת הכריות, דבר שזירז את אבי לקנות לי אקורדיון שעליו חזרתי וניגנתי בטעויות רבות את ״לאֶליזֶה״ של בטהובן. אני זוכר את אבי עולה לתורה בטליתו המהודרת שצמד חפתי כסף מחבר את כנפיה וכשהוא נוקב בסכום שהוא תורם עובר רחש של התפעלות בין המתפללים. ואני זוכר ביתר בהירות, איך כעבור שנים, כשאני כבר נער, בשעת ערב, נשמעת נקישה בדלת ואל תוך הבית נכנסים שלושה אנשים שמבטם תקיף וחמור, בלוויית שוטר, ואת פניו של אבי מחווירות כשאחד מהשלושה ניגש אל השידה עליה ניצבו פמוטי כסף, קערת פירות וחבורת ינשופים שאימי הכינה בחוג לקרמיקה ושסודרו לפי גובהם, וכאילו הודרך היכן לחפש, הוא רוכן אל תא המשקאות — בו ניצבו בקבוקי קוניאק, ברנדי ובקבוק וויסקי יחיד — ומוציא חבילה גדולה של שטרות ירוקים שהשתקפו והוכפלו בקירות התא המרופדים במראה.

באותו ערב אבי נלקח למעצר, ורק כעבור שבוע ראיתי אותו שוב. ולמחרת הופיעה ידיעה בעיתון, במדור הפלילים: ״אנשי מס הכנסה מצאו אצל בעל בית דפוס, ניצול שואה, מיליון דולר בארון שבסלון״.

בבית נקבצו בני המשפחה הקרובה. האף של אימי היה סמוק מבכי והלחיים שלה לוהטות מהעצבים שנקראו אז נֵרווים. השיער שלה נאסף במטפחת, להסתיר את הבושה מהשכנים, ושמות של מלשינים נלחשו בהסתר יד אל אוזן כרויה.

עורך דין ידוע, חבר כנסת לשעבר שמומחיותו בעבירות מס, חילץ את אבי מהמאסר הצפוי לו. בעיתון הבוקר דווח על המשפט וגם תמונה נלוותה לכתבה. פניו הנסערות, החיוורות, ודאי גם מבוהק המצלמה, של אבי, ולידו אחי, הבן התומך והמסור, בחליפה שחורה של בן ישיבה, גבוה ממנו בראש, ידו האחת סוככת מחבקת את כתפו והשנייה מושטת להדוף את המצלמה הפולשנית.

אימי הקיפה את הידיעה בעט כחול, כדי להבדיל אותה מכתבה על סכסוך בחברת החשמל ומשתי מודעות אבל, ובכל פעם שעברתי ליד העיתון, שנח אחר כבוד על שולחן הסלון, נדמה היה לי שמלבד הבושה אני מתמלא גם במין גאווה משונה על כך שבעיתון שבו כתבו על דוד בן גוריון ועל משפט אייכמן ועל הסכם השילומים עם גרמניה ועל ביקורו בארץ של האפיפיור פאולוס השישי — כתבו גם עלינו, וליתר דיוק ממש עלי, כי נכתב שם שלנאשם יש שני ילדים.

בעיתון כתבו גם שהנאשם סובל מגמגום קשה שמקשה עליו לענות לשאלות התובע. כשהיה רגוע הופיע הגמגום של אבי אחת לכמה משפטים, אבל כשהיה מתוח ועצבני הופיע הגמגום מיד בתחילת הדיבור, והוא היה נאבק בו כאילו הוא מנסר את האוויר בלשונו ובשיניו, ומנסה לירוק מפיו את המילה שנתקעה שם. לכן גם לא גייסו אותו לצבא. פעם אימי סיפרה לנו שהגמגום שלו התחיל אחרי שהוריו נרצחו במלחמת העולם, ואני זוכר שראיתי אז בדמיוני הילדותי המטופש את אימו ואביו שוכבים מתים מגז בחדר האמבטיה, ואת היטלר דולק אחריו ביער, צורח בגרמנית ומנופף במועל יד, כמו בסרטים, ואת אבא שלי מתחיל אז לגמגם.

לא הייתי היחיד ששבוי בראייה הזאת. עורך הדין של אבי הציג את הגמגום כעדות לזוועות שעבר מרשו במלחמה וניצל את הגמגום כדי לבקש את רחמי בית המשפט.

בכל אותם ימים שבהם התנהל המשפט התביישתי באבי. שנאתי אותו. הסתגרתי בעצמי. מדי בוקר יצאתי מהבית בדרכי לבית הספר אבל לשם לא הגעתי. במקום זאת שוטטתי ברחובות בנפש מעונה וסוערת כמו גיבור של מלודרמה הוליוודית, שגילה שהוא בנו של אייכמן המסתתר או רודולף הס.

ראיתי באימי ובי קורבן לאופיו הנכלולי של אבי, ובמשך שעות הזיתי כיצד אני מציל את שנינו מעריצותו. בדמיוני מצאתי ברחוב ארנק מלא בשטרות כסף לא נגמרים שאפשרו לאימי ולי לגור בבית אחר. אבל לפעמים שנאתי גם את אימי שנכנעה לו והתהלכה בבית כמו קדושה מעונה, בפני חרסינה חיוורות, אף סמוק מבכי ומטפחת אף תחובה בתוך שרוול החולצה. שנים לאחר מכן, כשהגעתי לטיפול, תליתי את הפסיביות שלי בזו שלה.

הייתי נער משונה. נוטה למוזרויות, ממצמץ, מכחכח לעיתים קרובות כדי להרחיק אסון, עדין בהליכותיו אבל עם הזיה טורדנית תוקפנית שבה אני נוגס בלחי של בלומנפלד, בן כיתתי. למה דווקא בלומנפלד? אני לא יודע עד היום. ראיתי עליבות בבני אדם, הרדיפה אחר כבוד הצטיירה לי כחולי של המבוגרים, ודווקא בבית הכנסת, מקום שבו אמורים אנשים להתערטל מהגאווה ומהצורך בכבוד, התנהלה התעשייה הזו במלוא כיעורה, ומדי שבת נוכחתי איך המקורבים לגבאי ובעלי הממון זוכים בעלייה לתורה ובמושב בקרבת הרב. אפילו הרב עצמו לא היה בעיני נקי מכך. וכשהוא חלף על פני המתפללים בדרכו לשירותים — בראש מורכן, על פניו מבע מצטנע, בזמן שהאנשים קמו לכבודו — חשדתי בו שהוא נהנה מהכבוד שמועתר עליו.

לא רחוק מאיתנו היתה מעברה ובה שוכנו עולים ממרוקו ומעירק. צריפים של שני חדרים שהגג שלהם כוסה ביריעות זפת, כנראה כבידוד כנגד הגשם. לימים, כשהדיירים התפנו לדירות קבע, נהגנו לשחק בצריפים הנטושים, ששימשו גם כמקלט לנרקומנים וחסרי בית, אולי גם לזונות, כי על הרצפה היו מושלכים קונדומים ומזרקים.

הורי נטעו בי פחד דמוני מדיירי המעברה, שהיה משני רק לחשש להיחטף למנזר בידי קבוצת מיסיונרים נוצריים. לכן נהגתי לעקוף את המקום. אבל מרותק למתחולל שם, הלכתי סמוך אליו.

הקיץ בבתי המעברה, מתחת ליריעות הזפת הלוהט, היה ודאי נורא. כי מדי צהריים, כשחזרתי מבית הספר, ראיתי איש שמן, בתחתונים בלבד, יושב בפתח הצריף, בבטלה מוחלטת, מפלי חזהו ומותניו גולשים מצידיו, כאילו היה אישה, על ראשו רשת לשיער, שכעבור שנים ראיתי כמותה אצל גיבוריו של פליני. קורא עיתון ומדי פעם משיב רוח בעיתון על פניו. אל מול ההתרוצצות המתמדת של הורי נקבעה תמונת הבטלה הזאת בתודעתי כמייצגת את צידה הנאה והמסקרן של האוריינטליות. פעם העזתי ועברתי דרך המעברה. בחלקת החול שבין שני צריפים רכן איש מעל לאדמה וצייר, הוא היה רזה במיוחד ולא מגולח ומפיו נדף ריח של אלכוהול שכבר ידעתי אז לזהות את ריחו, נדמה לי שזה היה ערק. אבי נהג להתגלח במכונה חשמלית מדי בוקר, ויין הוא שתה רק בסוף השבוע, לכן הפנים הסגופות, המכוסות זיפי אבל או הזנחה גופנית, וריח האלכוהול, עוררו בי יראה ורושם רב. האיש אחז ענף קטן של עץ שעליו נתלשו וצייר איתו בחול דמות אדם, כשמסביבו חבורת ילדים מרותקת. מכל פרטי הציור אני זוכר במיוחד את חיותן של כפות הרגליים. את האצבעות ואת קימור כף הרגל. האדם המצויר היה כל כך אמיתי שנדמה היה לי שהנה האיש ירכן מעל הציור וינשוף בַדמות אוויר, כאילו היה אלוהים שברא ברגע זה את האדם הראשון, והדמות תקום ותתחיל ללכת.

השנים ההן לוטות בערפל. השנים שאחרי הצבא, לעומת זאת, זכורות לי היטב.

הסרתי את הכיפה. פתחתי בית תה שהתארחו בו נגן פלמנקו, שחקן בהצגת יחיד על פי יצירה של דוסטוייבסקי, וערבי שירה. זיינתי את המלצריות ועישנתי חשיש. הלכתי לישון לפנות בוקר וקמתי בצהריים לצלילי אותו תקליט: ״שירי חג מועד ונופל״ של מאיר אריאל. סגרתי את בית התה בהפסד ניכר והתחלתי לעבוד בחברה לאיתור מכוניות גנובות. להשלמת פרנסה מכרתי מריחואנה שגידל חבר מטייבה בשדה הצמוד לביתו. צמחה בי מודעות פוליטית, ראיתי בעצמי מרקסיסט ומאואיסט עוד לפני שהבנתי את מובנם המדויק, ישבתי בכסית ובטעמון, התחלתי לכתוב לעיתון. ראיינתי ראשי ערים, פוליטיקאים ואמנים. תיעבתי את כולם במידה שווה. ארבתי להם מאחורי מבע מיוסר ודיבור מתפתל ומתנצל, נכון ללכוד אותם בהעמדת פנים. בהשראת יצירותיו של ברכט וכתביו של מרקס הצלחתי לראשונה להעניק מילים וצורה לתפיסתי החברתית והמעמדית. ראיתי באנשים יצורים תאבי כוח, הנהנים מהשפלת זולתם, ובעולם ראיתי חידה שאינה ניתנת לפתרון. צמח בי בוז להעמדת פנים. אבל לא די היה בבוז כדי להעלים את התסכול והקנאה שמקורם בנפש רעועה ונחותה. קינאתי מהבוקר ועד הלילה. קינאתי בגבוהים ממני, קינאתי ברזים ממני, קינאתי ביפים ממני ובמוכשרים ממני. קינאתי בעורך העיתון. קינאתי בסגנו. קינאתי ברכז המערכת, קינאתי בצַלם. קינאתי בעורך הלילה ובמגיהה, קינאתי בשותף שלי לדירה. קינאתי בסוחר הסמים שלי, ובעיקר קינאתי באבא שלי ושנאתי אותו. או כך לפחות חשבתי. החל הסבל שבצמיחה האיטית. לימים אראה באבי איש רגיל, תוצר טיפוסי של אותן שנים קשות, איש עיקש וחרוץ, מסור למשפחתו, הגון בדרכו החריגה, למרות אותה פרשיית מס, אבל אז ייחסתי לו תעצומות נפש ומניעים אפלים של דמות שייקספירית. בכל ספר שקראתי וסרט שבו צפיתי ראיתי השלכה של תבנית יחסי החולים עם אבי. רגשתי בחשכת אולם הקולנוע ב״מרד הנעורים״, וב״קדמת עדן״ על פי סטיינבק, התעוותי כמו חולה נפילה יחד עם ג'יימס דין בסצנה שבה אביו מסרב לקבל ממנו את הרווחים ה״לא מוסריים״ של המלחמה.

לילה אחד התעוררתי לפנות בוקר מחלום מזוויע. כף יד ימין שלי היתה קטועה. הגדם היה מכוער. הוא הרחיק ממני נשים ונאלצתי לתרגל כתיבה ביד שמאל. שכבתי במיטה וחיכיתי שהרושם החי והמדכדך של החלום יתפוגג אל תוך שינה. קמתי, ניגשתי לחלון והסתכלתי לרחוב ופתאום נדמה היה שמשהו קרה לעולם ואולי לי. לכאורה הכול היה כרגיל. הרחוב היה במקומו, גם כל האיברים שלי היו במקומם, כולל כף היד שנקטעה בחלום, אבל בערות היתה שלמה. יכולתי לעמוד וללכת, יכולתי ודאי גם לקפוץ ולנתר לו רציתי, אבל משהו קרה למרחב שסביבי. נדמה היה לי שהרצפה משופעת, שהחדר התכווץ ושהקירות פועמים. פתחתי את הפה ודיברתי. הקול בקע אמנם מתוכי, אבל אני לא הייתי בתוך הגוף שלי. הייתי חלול. נכנסתי לפאניקה. קמתי ויצאתי לרחוב. הערתי חבר מנוסה בהתקפי חרדה וביקשתי את עזרתו. טיילנו ברחוב. פני האנשים שטו בערפל. הדיבור שלהם היה איטי ומודגש, העיניים שלהם הבהבו בערמומיות כאילו היו קופי אדם קדומים בסרט טבע בטלוויזיה. השיניים התעקלו באיום כמו סכינים צהובים, כאילו היו חתולי בר. לעצים היתה נשמה עתיקה, הים הפך לשדה נפט ועמד להציף את העיר. הוא לקח אותי לפסיכיאטר. בוהמיין במגפי בוקרים, מעיל עור והארלי מצוחצח, שנהג לשבת בבתי הקפה בהם ישבתי גם אני, לחזר אחרי בלונדיניות, בתנאי שגילן לא עבר את העשרים וחמש, לעשן סיגרים ולהרצות את משנתו הסוציאליסטית, דבר שחיזק את דעתי החיובית עליו. הוא המליץ לי על כדורים וסדר יום קבוע, ובפגישות בינינו ניסה לחלחל לתודעתי את השקפתו על היחסים שלי עם אבי שהם הסיבה לדעתו להתקפי החרדה. ממנו שמעתי לראשונה את המושגים ״קנאת פין״ ו״סירוס״ שהשתקעו בתודעתי בלוויית תמונת זיכרון שתולה, מומצאת ככל הנראה, ובה אני תינוק, ניצב בלול, ואבי נעמד מולי בתחתונים מהם משתלשלים אשכי קילֶה מצומקים ונפולים ואיבר מין ענק שעטרתו סמוקה. הכדורים עשו את שלהם ולאט־לאט נרגעתי. אבל האנליזה נכשלה. במקום להרוג את אבי, נכנעתי לו. אני חושב שהכסף פיתה אותי. זה היה שבי נוח. עזבתי את העיתון והתחלתי לעבוד בבית הדפוס של אבי. תחילה ללא תפקיד מוגדר. הלכתי לכל מקום שבו נדרשה עזרה. פעם היה זה הסַדָר, פעם אחרת המְעַמֵד, אבל אחרי שהדפסתי בטעות דפים מקטלוג של חברת בנייה בתוך אחד מספריו של הרב עדין שטיינזלץ, הועברתי לאחר הבעת מפח נפש ונזיפה חמורה של אבי למשרד, שם הוטלה עלי עבודת צווארון לבן, מעליבה במושגים של אבי, שראה בעצמו מי שצמח מלמטה וייעד אותי ללכת בדרכו. כעת נדרשתי רק לקבל הזמנות ולהיות בקשר עם הספקים והמפיצים השונים. עיקר כישרון החנופה וחלקת הלשון שבהם צוידתי כבר בוזבז בתחום הרומנטי. אבל ידעתי לדבר עם לקוחות. היתה לי שיטה מיוחדת, ניתן לומר, פטנט, רשום על שמי. נהגתי להפעיל עיני רנטגן שפילסו דרך אל תוך הפנים המבוגרות העוטות ארשת חשיבות עצמית של האיש שישב מולי, הרחקתי אף אדנותי, סילקתי סנטר תקיף, עד שמצאתי בפנים את הילד הקטן במכנסיים קצרים שנזלת נקרשה באפו, שקורא לאימו ״אימא, פיפי.״ ובקיצור: ראיתי את כל אנשי העסקים הגדולים כקטנים ועלובים וזה הקל עלי את המשא ומתן איתם. באותם ימים הדפוס השתנה והפך לדיגיטלי. עד שנערכנו איבדנו לקוחות. מכיוון שמרבית הלקוחות שלנו היו מהעולם הדתי שהדפיסו סידורים, ספרי קודש ועיון, שידל אותי אבי להתהלך בעבודה עם כיפה. עם הזמן חזרתי לבקר בשבתות בבית הכנסת והוספתי ארבעה־עשר קילו מיותרים. אגב כך הצרתי בשמונים אחוז את אבי העורקים, מבלי שידעתי בשלב זה על כך דבר. אבי היה מאושר. ואז הכרתי את תמר. זה היה ב״באבא״. בשתיים בלילה. מן הסתם נכנסתי כדי לאכול מרק שעועית ולהצטייד בסיגריות, שבאותם ימים ניתן היה למצוא, בשעה כזו, רק שם.

היא למדה באוניברסיטה. אני כבר לא זוכר מה. נדמה לי שקרימינולוגיה, ואולי בעצם היסטוריה של עם ישראל. בנוסף ללימודיה היא עבדה כרקוויזיטורית באחד התיאטרונים ולמדה ציור באחד מבתי הספר לאמנות. היא הרבתה לצייר אגרטלים מהם צמחו פרחים בשרניים ואקזוטיים, ונשים עירומות, כבדות שדיים, שמשכלות רגליים ומצניעות תלולית ערווה תפוחה. אבל לא די היה לה בכל זה. כמוני, היא חיפשה פשר לחיים. היא התעניינה באסטרולוגיה, היא ידעה לפתוח קלפי טארוט, היא גילתה עניין וידע בקבלה, היו לה עיניים אפילות של מכשפה וריח של בושם פצ'ולי. אהבתי גם את איך שנראתה. היא לבשה חצאיות ושמלות בתקופה שבה רוב הנשים סביבי לבשו מכנסי ג'ינס. לבנים סקסיים לא היו אז עדיין אופנה רווחת, אבל היה משהו מיושן והמוני בסגנון הלבנים שלבשה, שעורר בי תשוקה מיוחדת. והיה דבר נוסף, לא מדובר בינינו, שהוסיף אף הוא למשיכה שלי אליה. כשהכרנו היא סיפרה לי על חברות מיוחדת ואינטנסיבית עם אחת מחברותיה שנהגה מדי פעם לבקר אותנו, ונדמה היה לי שהיא מרמזת לפרשת יחסים לסביים. והיה כמובן העניין המופשט, המורכב להגדרה באותן שנים, של המוצא השונה, ששירת אצלי את המרד בהורי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי בביתה, בית קטן, נקי ומצוחצח, ואת הרושם של המפגש הראשון עם הוריה. אביה, איש כחוש ושחום, עם שפם צהבהב, שהרבה לעשן ומיעט לדבר, ואימה בממלכתה, במטבח, סביב הסירים, אפופה ריח של בצל ושום, מבשלת כל היום, מכינה ממולאים וקציצות פרסה וחריימה. ולאחר האוכל מגישה תה עם לואיזה וקפה עם חווייג', ובימי שבת ג'חנון, ואני זוכר גם את הפעם הראשונה שנלוויתי לאביה לבית הכנסת: על הרצפה היו פרושים שטיחים, מעל ראשי המתפללים היתה תלויה נברשת גדולה, את ארון הקודש כיסתה פרוכת מפוארת, ספרי התורה לא שכבו על גבם כמו בבית הכנסת שאליו נהגתי ללכת, אלא ניצבו בתוך תבנית עץ מצופה בפיתוחי כסף, הניגונים הסתלסלו, ועל מושבי העץ היו כריות להנעים את הישיבה.

הזיונים איתה היו פראיים במיוחד. איך אתאר את זה? חשקתי בה. כל הזמן. התהלכתי אחריה בבית ושלחתי ידיים, מיששתי, צבטתי, נצמדתי, דחפתי אצבעות, חשתי צורך לחזור ולכבוש אותה, באצבעותי, בלשוני, וכמובן בזין. אהבתי לקדוח בתוכה, לזיין אותה, ובמיוחד מאחור, אבל לא כשהיא כורעת על ארבע אלא בשכיבה על הצד, הישבנים הדשנים שלה מתנועעים על חלצי, ואני נתמך בימיני, מעסה לה תוך כדי כך את הדגדגן. אהבתי את המוזיקה שניגן קולה במהלך הזיון, נהמה גרונית עמוקה שהלכה ונעשתה תכופה עד שגמרה. לפעמים, כשמיהרתי לגמור ועמדתי מאוכזב להחליק מתוכה, היא היתה אומרת לי ״אל תזוז״ ומפתלת את האגן שלה סביבי במומחיות שהסעירה אותי ועוררה בי גם קנאה (לגבי הנסיבות בהן רכשה את אותה מומחיות) עד שגמרה. היתה לה דרך מיוחדת, שלא הכרתי קודם לכן, לעשות את זה.

עברנו לגור יחד. תחילה בתל אביב ואז, כשהתהדקה אחיזתנו בדת ונעשה פחות נוח לגור בעיר חילונית, בירושלים. עד מהרה נולדו הילדים, תחילה נתנאל ואז שפרה, והפכנו להיות משפחה. חיתולים צואים, לילות ללא שינה, שיניים בוקעות, מחלות ילדות, צעדים ראשונים, מילים ראשונות, בית ספר, ילדות, עלומים, בכל אלה צפיתי מרחוק או דווחתי בשעת לילה מאוחרת, כשחזרתי הביתה מיום ארוך של התרוצצות בין בית הדפוס ללקוחות ולשיעורי גמרא וקבלה.

הימים, שאז נדמו לי דחוסים ואיטיים, דהרו. הילדה נישאה ועברה לאחד מאותם יישובים שסביב ירושלים, הבן נבלע במוסדות חינוך רחוקים מהבית, ונותרנו לבד. זרים ועוינים זה לזה. שקעתי והעמקתי בלימודי הקודש. קראתי בזוהר ובמהר״ל. ודווקא אז התגבר בי הספק בבורא עולם. התרוצצתי בין רבנים שונים, חיפשתי אות וסימן, קראתי שוב בהסתר, בלחיים לוהטות מסקרנות ואשמה, את ניטשה ואת שפינוזה, והגעתי למסקנה מדכדכת שדווקא האפיקורס מטיל הספק הוא המאמין האמיתי, ולכן לא נכונה לי מנוחת נפש. התחלתי לבקר פסיכולוג בתל אביב, ואגב כך חידשתי קשר עם חברים מאז. מדי פעם הלכתי לתיאטרון או לסרט, פעם אפילו הגעתי לעצרת פוליטית של השמאל שנאספה בכיכר וצעדה אל סמוך לקריית הממשלה, ובכל אותו זמן תמר שקעה אל עולם הזוי בלי ששמתי לב. היא התקשתה להירדם. במשך שעות היא ישבה על מרפסת הגג הפונה אל הוואדי הסמוך והחומה המרוחקת שמעברו ועישנה. לפעמים הייתי נכנס הביתה ומוצא אותה מכורבלת בשמיכה, קפואה, מחויכת, כאילו תפסתי אותה במהלכה של שיחה שניהלה עם מישהו בלתי נראה, שישב על מעקה הגג או ריחף מולה. היא מיעטה לאכול, היא הגבירה את צריכת הסיגריות, תמיד היתה לידה מאפרה מלאה בדלים מוכתמים באודם. יום אחד עצר אותי הבעלים של הפיצוצייה הסמוכה לבית, קצת גמגם והתנצל ולבסוף סיפר שהיא צברה אצלו חוב של מאות שקלים על סיגריות. תהיתי למה היא לא שילמה עבור הסיגריות והאם זה מעין רמז או איתות אלַי, אבל מיהרתי לפרוע את החוב. עם הסיגריות הופיע שיעול טורדני. שיעול בוקר מלא ליחה שנמשך לאורך היום כולו. היו ימים שחשבתי שזו דלקת ריאות או גרוע מזה, סרטן. היא רזתה, השקעים תחת עיניה העמיקו וכהו, היא הפסיקה לחפוף שיער ולהסתרק. משהו השתנה בתווי הפנים שלה, הן הפכו להיות מעונות ומיוסרות, ועם זאת נח על שפתיה מעין חיוך אנין, דקיק ומתנשא. משהו השתנה גם ביציבה ובהילוך שלה, קשה לי להסביר את זה. היא הפכה להיות חרמנית מתמיד. נדמה היה לי לפעמים שהגוף שלה נטען במין אנרגיה ארוטית שמקורה פסיכולוגי והורמונלי. כאילו מתחת לעור ולבשר טמפרטורת הדם והנפש שלה גבוהה מהרגיל, והמקור לכך הוא אותו עולם הזוי שהיא שוקעת בו. היא דיברה על האר״י הקדוש שעתיד בימים אלה ממש לקום מקברו ולהפוך למשיח בן־דוד ועל כך שהוצע לה להיות כלת המשיח. היא ראתה רמז וסימן לפאלוס ולפות בכל חפץ ופריט. בעוונותי נהניתי מזה אבל הדבר היה כרוך גם בקנאה קשה ובחטא. מתישהו אירחנו למשך שבוע, בחדרו של אחד הילדים, אמריקאי חוזר בתשובה. צעיר גבוה ונאה, תכול עיניים, שדיבר בעברית מעורבת באנגלית על הלובביצ'ר ועל לאונרד כהן, ומשיריו ציטט וגם שר בלוויית גיטרה. ישבנו לארוחת ערב. היא רחשה סביבו. היא הקשיבה לו בעיניים בורקות, היא הפנתה אליו את גופה בעודה מפיחה חיים באנגלית שלה. היא פלרטטה איתו. היא נגעה בו מדי פעם תוך כדי דיבור, היא ניסתה להתחבב עליו. לכל משפט שאמרה היה צמוד רמז מחוכם כביכול, בהיר רק לה. ממני התעלמה במהלך כל הארוחה. באותו לילה התמסרה לי. היא היתה חמה במיוחד. הרגשתי שהיא הולכת לאיבוד, מתפרקת, טובעת בתוך תשוקת הגוף. הפה שלה מילט אנחות רמות כל כך עד שהייתי צריך להניח את ידי על פיה כדי להשתיק אותה. אבל אני ידעתי שמי שעורר בה את התשוקה זה לא אני אלא הלובביצ'ר הצעיר. כשקמתי לשירותים להשתין ראיתי שחלצי מכוסים בדם והבנתי שהיא במחזור. במשך שעה ארוכה קרצפתי באמבטיה את דם הנידה מהזין אבל מהנפש לא הצלחתי לקרצף את המעשה. התחלנו לריב. להטיח אחד בשני דברים. היא אמרה שאני עלוב נפש, שרגשי הנחיתות שלי מוצדקים, שאני רודן כמו אבא שלי. היא ביקרה את המוצא שלי כאילו שזה דבר שתלוי בי, היא אמרה שאני אשכנזי צפוד ומעופש שמסריח מדג מלוח, שיש לי זין קטן ושאני זיון גרוע, תמיד הייתי. ושהיא איתי רק בגלל הכסף. לילה אחד, כשחזרתי הביתה, מצאתי אותה צפה באמבטיה, בעיניים עצומות, סמוקה, פיה פעור ואצבעותיה נוברות במקום ההוא. היא התעלמה ממני והמשיכה לאונן. עמדתי מהופנט ומרותק מקנאה בפתח חדר האמבטיה, מקשיב לגניחות שלה, תוהה מה היא מדמיינת ומי נמצא שם בדמיונה. אז הופיעו מחשבות הרדיפה. היא טענה שאני מקשיב למחשבות שלה ושאני מנסה להרעיל אותה בחומר זרחני ששמתי בשמפו ובדיאודורנט שלה. לילה אחד, במהלך ויכוח בינינו, היא קמה ונמלטה מהבית, כדי לברוח לדבריה מההשפעה ההיפנוטית שלי. היא רצה יחפה ובכותונת לילה לעמדת השומרים שבפתח ביתו של אחד מהשכנים, שופט בבית המשפט העליון, וסיפרה לשומר שלבעלה יש כוחות מאגיים ושהוא מנסה להרעיל אותה. באו שני שוטרים, אחד כהה עור, חובש כיפה, והשנייה כהה פחות, צבועה בבלונד, עם הרבה טבעות על האצבעות. השוטרת נישקה את המזוזה ובחנה את הבית בהערכה והשוטר הביט סביבו בחשד, ידו שוטטה ליד האקדח, מחפש בי את המפלצת שציירה להם תמר. השוטר ביקש תעודת זהות ואת רשותי לערוך חיפוש בבית. נלוויתי אליו כשעבר בין החדרים והמטבח, פתח את ארון השירות שבמרפסת והקיש על אחד מקירות הגבס. תהיתי מה הוא מחפש, חומרי רעל זרחניים, מיקרופונים להאזנה למחשבות של תמר, ואולי גם גופות נשים קודמות הקבורות בקיר? לרגעים האמנתי שאני אשם ושאמנם עשיתי את כל מה שהיא טענה כלפי.

בבוקר לקחתי את תמר לרופאת המשפחה, ששידלה אותה, בעורמה, לקחת כדורים פסיכיאטריים בתואנה שאלו כדורים הורמונליים לגיל המעבר, ומצבה התייצב.

אהבָתי לתמר הפכה לחמלה. וזו המיתה, עם הזמן, את התשוקה. הזיתי על אחרות. על נשים שהכרתי לפניה, על שכנות ובנות כיתה ועל סתם נשים שנתקלתי בהן במהלך היום. לפעמים הרגשתי צורך להתאהב שוב. הרגשתי אשם. הפסיכולוג ואלוהים התווכחו בתוכי. האחד אמר: עזוב אותה, זכותך לאושר ונוחות. והשני דיבר על מוסר ונאמנות.

ואז, לפני כחצי שנה, בעצתו של הרב ג״ש אשר בשיעוריו על המהר״ל אני משתתף אחת לשבוע, בעזרתו הגשמית יותר של י' הפסיכולוג התל אביבי שלי מזה עשר שנים, ובעזרת יכולת הריכוז שהעניקו לי תרגילי הטאי־צ'י שאותם אני מבצע פעמיים בשבוע, בקבוצה לימודית בגן הפעמון, קמתי ועשיתי שינוי בחיי. דבר ראשון העברתי את חלקי בבית הדפוס לידי אחי. שיתענג הוא על הבכורה המפוקפקת שבניהול המפעל שהקים אבינו, שיתעסק הוא בהנהלת חשבונות ובתביעות ובטרוניות של הספקים והלקוחות. את הכסף הפקדתי בתוכנית סולידית שדי בריבית שלה כדי לכלכל את מעט צרכי ואת צורכי המשפחה שאיתי. מיד לאחר מכן שכרתי לי דירה קטנה בשכונת הבוכרים שבמרכז העיר. סלון אפלולי הפונה אל רחוב שוק סואן שבקצהו עוברת הרכבת הקלה, חדר שינה הפונה אל חצר אחורית שבה נראים פחי אשפה, מתלי כביסה ומדרגות ברזל לולייניות וחלודות. מדי פעם פנים אפורות ויגעות המשתהות ללא תכלית באחד החלונות, או רוכנות לתלות כביסה. מובדלת מהשאר, בקומה השנייה, צעירה, שהחלטתי שהיא סטודנטית בבצלאל, שמדברת בטלפון בקוצר רוח, כנראה עם הוריה, וכשאינה מדברת איתם היא משדלת את החתול שלה להיפרד מהאדנית בה הוא משתזף בשמש ולהיכנס לדירה, וכשהיא רוכנת אליו מעמיק מחשוף הטישרט ונגלים ונעים שדיה. ועוד חדר הנכון לארח את אחד הילדים אם ירצה או יזדקק.

ארזתי מזוודה ובה מעט בגדים וכלי רחצה ועזבתי את הבית. את השתיקות הכבדות שביני לבין תמר, את ההתלקחויות הסוערות, את תלונותיה וחשדותיה הפראנואידיים שאני מתנכל לה ומנסה לרצוח אותה. את המיטה הזוגית בסגנון הכפרי שבה התענגנו, מעט מדי, בחלוף הזמן, את ציורי השמן הכהים והמלנכוליים עם המוטיבים הקבליים שציירה תמר בשנים האחרונות, שמכסים כל דבר הנראה ומתנהג כקיר. עד שלא נותר מקום לתלות שעון או לוח שנה. אז, חגיגי ונרגש, הלכתי לחנות מכשירי הכתיבה הסמוכה לדירתי החדשה וקניתי מחברת משובצת ועט פרקר, ומדי בוקר אני מתיישב על הספה, גבי לרחוב ועל ברכי המחברת, נכון להחיות שוב את האיש הצעיר והסקרן, העיתונאי החילוני, תאב הביקורת הפרסום והחשיפה שהייתי, ולהותיר אחרי יצירה משמעותית בכתב.

את המחסור שעוררה פרידתי מתמר פתרתי היטב. תמר מיעטה לבשל. כשהילדים היו קטנים החזקנו מבשלת בשכר, מרוקאית נמרצת שחיבבה את תבשיליה החריפים ומאפיה על הילדים. ואותי, צורכי הגוף שקשורים למזון לא הטרידו אף פעם. הסתדרתי לרוב עם מה שהיה לפני. מה גם שכשהבטן מלאה הנפש קהה ומתנמנמת. לכן, מאז שעברתי לגור לבדי ואני מייחד את הבקרים לכתיבה, אני פוסח על ארוחת הבוקר, ואת ארוחת הצהריים אני אוכל במסעדה קטנה שבקצה השוק הסמוך. מדי צהריים אותה מנה. אורז, במיה וקציצות בשר. את עניין הצורך הגופני האחר גם פתרתי לשביעות רצוני. אחד מחברי התל אביביים הכיר לי צעירה בולגרייה שהובאה לארץ על ידי אחת מאותן חברות כוח אדם כדי לטפל בזקנה חולת סרטן ודמנטית. אחרי שהזקנה שלה מתה גילתה הצעירה שרווחי ונוח יותר לארח לשעה קצרה גברים מזקינים, שכוחם להציק בתביעות ובסטיות שונות כבר מאחוריהם, ונוסף על זה הם גם מורגלים בנימוס כלפי נשים. אחת לשבועיים־שלושה אני יורד לתל אביב ומבלה שם שעה קצרה, ביום חמישי לרוב, אגב כך אני מבקר את אימי ופוגש כמה חברים.

לפעמים, כשלא די לי בפורקן הגוף, אני נשאר שם למשך הלילה, בתשלום מיוחד כמובן. אני מזמין לנו אוכל מאחת המסעדות, וכשהוא מגיע אנחנו אוכלים אותו מול הטלוויזיה ומדברים, בתערובת של העברית המשובשת שלה והאנגלית המשובשת שלי. אני שואל אותה על בני משפחתה ומה עושה כל אחד מהם (אביה מורה, אימה עובדת במכולת ושתי אחיותיה חיות בקנדה ולא מתפרנסות כעת) ועל הכפר שבו גדלה וכיצד הוא נראה. תוך כדי שאני מקשיב לה אני מקים בדמיוני ובחשיכה הכחולה והמהבהבת את מראות המקום ההוא.

ולפעמים אני נתקף השראה ותעוזה ואני מוליך אותה לטייל בסמטאות של הכרם, שם היא גרה, או בטיילת ההומה מבלים של יום חמישי. זוג מוזר למראה, זקן מקריח ומכריס אשר מתוך הֶרגל של מתפללים מנדנד את ראשו קדימה ואחורה ומקרזל תוך כדי כך את זקנו, ונערה שלבטח אינה נראית כאשתו וגם כבתו אינה נראית, וכשאנחנו מתהלכים אני מוצא את עצמי מכריז באוזניה, בתערובת של עברית ואנגלית מגומגמת, את שמות הרחובות, ששמות כמה מהם כבר התמקמו בתודעתה. כשהרחוב מזַמן אני מציג בפניה בתים מעניינים שבהם התגוררו אנשי ציבור נודעים, מספר לה אגב כך על השוני שבין תל אביב לירושלים ועל תרבות המועדונים של שנות השמונים, נושא שאותו חקרתי היטב בעבודתי אז, כעיתונאי, כאילו הייתי אחד מאותם מדריכי טיולים עירוניים שבקבוצתו רק טייל אחד, ולמרות שאני יודע שהיא מבינה רק חלק קטן מדברי ורק מתוך נימוס ותועלת היא מביטה בי בעיניים ערות ומהנהנת בראשה — אני מדבר ומדבר, תובע לעצמי תמורה מוחלטת לכספי.

ובאמצע הלילה, כשאני קם להשתין, אני מביט בה בזרות מוחלטת, נערה כפרית מוצקת גב הישנה, שכובה על בטנה, מצונפת כמו ילדה, פיה פעור, נשימתה חרישית ואישוניה נעים תחת עפעפיה, ומבעד לסדין בו היא מתכסה מבצבצים שד קטן ומוצק שפטמתו כהה ותפוחה וירך ארוכה ונאה שאין עליה צלוליטיס ונימי דם מפורצים וסגלגלים כמו אצל תמר. מסוחרר מהעדנה שזימן לי כספי אני משתעשע במחשבות על התאהבות פתאומית, שיש בה גם משום השקעה נבונה לעתיד, לעוד חמש־עשרה או עשרים שנה, אז, אם אחיה, אזדקק לה ודאי כמטפלת סיעודית. אבל ברגע שאני נשכב לידה מתפוגגות המחשבות הרומנטיות ותוקפות אותי מחשבות עכורות של תפלות ובושה בפריצותי, ויחד איתן קנאה בגברים האחרים שהיא מארחת. אחד מהם הוא חברי, הסופר צימר שהכיר לי אותה. שעה ארוכה אני שוכב לידה בדירת המרתף האפלולית שליד השוק, מקשיב לקולות ההתלחשות והצחקוק בנייד של שותפתה לדירה שבחדר הסמוך, לקולות הצהלה של המבלים שממלאים את המתחם עד השעות הקטנות של הלילה. לקולות הכרסום של החולדות המתרוצצות על הגג, בחללים שבתוך הקירות ובתוך צינורות הביוב. תוהה על חלוף הזמן, על מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא ועל מעשה ידי, בעודי ממתין לשינה שתגאל אותי מהרהורי.

ברגע שעולה הבוקר, עוד לפני הקפה הראשון, אני קם בהיחבא מהמיטה, מרוקן את השלפוחית המגורה והדואבת ממעשי הלילה, מצחצח שיניים בעודי חומק מהראי, מתלבש ונמלט מבויש ואשם לבית הכנסת הסמוך לתפילת שחרית. כורך סביב זרועי תפילין של יד, מהדק למצחי תפילין של ראש, מתעטף בטלית ומתפלל בעצימת עיניים ובדבקות כה רבה, עד שאני חש בעיני האנשים שנשלחות אלי לראות מי היהודי ומה שברו שהוא פונה כך בתחינה אל אלוהיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ימים נוראים – גרסת הסופר”