החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מקהלה הונגרית

מאת:
הוצאה: | 2014-05 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים…

פעם, לפני שנים, סיפר יגאל שוורץ את הסיפור הזה, סיפור ילדותו, לרות אלמוג, שכתבה בעקבותיו את יצירתה הבלתי נשכחת "גמדים על הפיז'מה". כעת, מקץ עשרים שנה, נוטל לידיו שוורץ את היצירה של אלמוג, ומתוך קריאה מחודשת בה יוצא לחפש שוב את סיפורו שלו.

מקהלה הונגרית – שנכתב בשני חדרים לסירוגין, בבודפשט ובנווה שלום, בארבעה חודשים בלבד, כמתוך דיבוק – הוא ספר שלא דומה לשום דבר אחר שנכתב פה. הוא וידוי מהמם. הוא סיאנס מוּטרף ש"מדוֹבב" הורים ואחות שהלכו לעולמם זה מכבר; העלאת זיכרונות בְּאוב–הדמיון עם סימפוניה ווֹקאלית שבודה אמת נצחית, אם יש דבר כזה. הוא ממוּאָר מופלא ביופיו, אגדה, מיתולוגיה ארצית. ובו בזמן הוא אף לא אחד מאלה. רק כולם ביחד. מהופכים על ראשם. הילה בלום

צרויה שלו: "מקהלה ספרותית מדהימה בעוצמתה, המשלבת את קולות החיים והמתים, את הילדות הישראלית בילדות אירופית, את הסיפור האישי של אח ואחות שאיש לא הגן עליהם מפני הוריהם שורדי השואה בסיפור הכללי של ילדי שנות החמישים של המאה הקודמת. יצירה עזה ומזעזעת, עמוקה ונועזת."

בלהה בן–אליהו: "יצירת מופת מטלטלת שבה חיים וספרות נפגשים באופן שיש בו ביטוי עז ומכמיר לב לכוחה המחיה והמתקן של ה'קריאה'. בכישרון, בחוכמה ובאומץ נדירים מתוארים כאן מחוזות פנימיים וחיצוניים, שנמזגים בהם כאב וצער ויופי וכעס ואשמה, ואולי מעל לכול כבוד עמוק למלֵאוּת חייהם של אלה שאינם כאן עוד."

חיים באר: "כמו בוגנוויליה סגולה הנכרכת מסביב לברוש ותיק ויוצרת אגב כך מראה רב–הוד, כך משתרגת המקהלה ההונגרית של שוורץ מסביב לגמדים על הפיז'מה של אלמוג ובוראת יצירת מופת מופלאה שהיא בה בעת וידוי חושפני ואמיץ המביא אותנו אל מעמקי נשמתו של המספר, 'שיעור לדוגמה' בסוגיית אמת ובדיה בספרות וסיפור חד-פעמי ורב-עוצמה הכתוב באהבה וביושר הראויים להערצה."

רוני סומק: "מקהלה הונגרית הוא ספר שובר הרמוניה, מיתרי הגרון של הגיבורים הם חוטי תיל. הדקירה הופכת לבלוז והמחבר מחליף את שרביט המנצחים בתת–מקלע. אלמוג ושוורץ משחקים פינג–פונג שהכללים בו משתנים בלי הרף, ומאיה–נעמי הופכת את הקרב הזה לקרב של אבירים…"

מקט: 15100014
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א. הסיפור בכלל עוד לא מתחיל

לפני שלושים שנה, כמעט, בחורף של 1985, פגשתי לראשונה את רות אלמוג. באותם ימים התחלתי לשמש כעורך הסיפורת העברית של הוצאת הספרים "כתר", ואחת המשימות הראשונות שהצבתי לעצמי היתה לקבל לידי כתב יד של הסופרת, שנתפסה בעיני, כבר אז, כסופרת הישראלית החשובה ביותר. תחילה היה לי העונג לשמש כעורך של הקובץ נשים (1986), ובמהלך שנתיים מרתקות, גם של הרומן המונומנטלי שורשי אוויר (1987).

רות ואני נעשינו במהירות ידידי נפש. בפגישות שלנו דיברנו הרבה על עניינים ספרותיים, חשובים ופחות חשובים, אבל גם, ולא פחות מכך, על עניינים אישיים. כך קרה שסיפרתי לה פרקים מימי ילדותי, שעליהם לא הרביתי לדבר עם אנשים אחרים, לרבות הקרובים לי ביותר. בשלב כלשהו רות ביקשה את רשותי לחבר סיפור שיתבסס על קטעי הזיכרונות האלה, ואני, גאה ונרגש, הסכמתי מיד. התוצאה היתה הסיפור המטלטל "גמדים על הפיז'מה" שנכלל בקובץ תיקון אמנותי (1993), שאף אותו היתה לי הזכות לערוך.

אחת לכמה חודשים, במהלך כל השנים שעברו מאז שהסיפור ההוא ראה אור עולם, עלה בי החשק להתיישב מולו ו"לפתוח" אותו. לפרש אותו, ובה בעת לספר את סיפורו של הילד ההוא, שהייתי אני.

הסיפור הזה התבשל בי אט־אט, עד שבקיץ האחרון החלטתי לעשות מעשה. נסעתי לבודפשט, עיר ילדותה ונעוריה המוקדמים של אמי, ושם, במשך חודשיים, ואחר כך במהלך חודשיים נוספים בארץ, כתבתי, בשטף מטורף, לפעמים עשר ואפילו שתים־עשרה שעות ביום, את הגרסה שלי לגרסה של אלמוג לסיפור שלי, ובתוכה שיבצתי גם רסיסים מ"גרסאותיהם" של אבי, אמי ואחותי, שאמנם נמצאים משכבר בעולם אחר, שלשוכנים בו שמורה זכות השתיקה, אך, כפי שתראו, אֵי־פה אֵי־שם, הם "מוותרים" על הזכות הזאת ומתפרצים לסיפור דרך קולו של המספר, קולי, ולא תמיד, אומר מיד, לשביעות רצוני.

ב.

גמדים על הפיז'מה / רות אלמוג

לוּצִי דויטש הרימה את עיניה. הן התחילו לנדוד, לטושות כעיני תנשמת שאור נפל עליהן: גוּלוֹת זכוכית בגון החלב ועיגולים כחולים שבולעים זה את זה. "איפה משקפיים שלי?" אמרה לאיזידור.

איזידור הסתכל במשקפיים ושתק. הם היו מונחים לימינה של לוצי, מתחת לכנף הצלחת.

"איפה משקפיים שלי!"

איזידור הביט במשקפיים ואחר־כך הביט בלוּצִי במבט שנסגר חזק בתוך עצמו.

"איפה משקפיים שלי?" חזרה לוצי בשלישית.

איזידור הביט בה בערמומיות ואמר: "רֶעכְטְס." צחוק לא נשמע הִתְלַגְלֵג בקולו. בחדר נפלה דממה נוראה.

אצבעותיה של לוצי גיששו מימין לצלחת ותפסו במשקפיים. היא הרכיבה אותם ועיניה התחילו להתרוצץ. תנועה דקה נקשרה בפניה, כאילו פקפק הרגש שהיה עולה בתוכה באיזו נקודה ייעצר — חַכָּה שמשתהה רגע באוויר קודם שיטילנה הדייג. ואז, באחת, ננעץ הקרס והיא קמה. פניה שוּנוּ לבלי הכר ובקול מעובה וזר החלה לנבוח: "לִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס!"

גיורא, שישב מול מאיה, שלח את ידיו אל ראשו והצמיד אותן בכוח אל אוזניו, אבל מאיה ישבה בלא ניע, מביטה נכחה בגוּלוֹת חלב מבריקות כשל אמה. רק איזידור הביט בה בעיניו הקטנות המחייכות, ובפניו ניכרה שביעות רצון.

ככל שנתמשך הדבר, והוא היה מלוּוה בנהמות ובכעין נביחות, אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם. ואולם הצרחות פקעו באחת, והפנים הזרים נתייצבו ושָבוּ להיות יפים להפליא, כה לבנים במסגרת השיער השחור השופע. אז התכופפה לוצי כלפי איזידור ואמרה: "טֶרְפֶּה!"

אחרי זה פנתה והתחילה ללכת. במחצית הדרך אל חדר השינה עצרה והפטירה: "אני אומר לךָ, נכון? אני אומר לך הרבה פעם…"

שני הילדים ישבו קפואים, מביטים זה בזה, ואיזידור חייך אל החלל שעמד בו ריח של ביצים מטוגנות.

בדומייה האזינו לרעשים שבקעו מן החדר הסמוך: נקישות עקבים, חפצים שהושלכו והוטחו אי שם, זכוכית מתרסקת.

לבסוף הופיעה לוּצי הדורה במעיל שחור, פרוות שועל מושלכת על כתף אחת ברישול גנדרני, מתנדנדת על נעלי עקב שחורות ובידה המזוודה הקטנה.

היא הניעה את ראשה בהתרסה, והעגילים באוזניה השמיעו קול צלצול עדין. היא אמרה: "אני הולך. איזידור לא שומע — איזידור לומד."

"עם נעליים כאלה את חושבת ללכת עד הכביש? השביל מלא בוץ. ירד גשם כל היום," אמר איזידור.

"לוצי שהולך בשלג יותר רחוק מאתה הולך כל החיים שלך לא מפחד מבוץ. איזידור לא שומע — איזידור לומד."

"חכי עד הבוקר," אמר איזידור, "אין אוטובוס עכשיו."

"לא צריך אַאוּטוֹבּוּס," אמרה לוצי, "לוצי כבר מוצא אַאוּטוֹ. אולי אהוב שלי בא, הה?" חייכה אליו והניעה את פלג גופה העליון דרך הכתפיים כרקדנית בטן. העגילים והצמידים צלצלו ולא חדלו עד שנשתתק גופה.

"הה?" חזרה ואמרה צוחקת כולה, "הה? אולי אהוב שלי בא עם אַאוּטוֹ. הה?"

"תגידו לה," אמר איזידור.

גיורא ישב בחליפת המלחים שלו, כפות ידיו עדיין מהודקות לאוזניו, ועיניה של מאיה היו נעוצות בצלחתה.

לוצי יצאה אל החושך ואיזידור קם ואמר לגיורא: "רוץ אחריה!"

מאיה ירדה מן הכיסא והלכה אל הפתח. דמות כהה פסעה בשביל המוליך אל הפרדס. היא עמדה על הסף וקראה: "אַנְיוּ! אַנְיוּקָה!"

איזידור שעמד מאחוריה הדף אותה קדימה. "לכי תביאי אותה," אמר.

מאיה יצאה אל החושך והלכה כמה צעדים צועקת: "אַנְיוּקָה! אַנְיוּקָה!"

אבל לוצי לא עצרה. אז צעק איזידור: "לוּצי! לוּצי!"

לוצי עצרה רגע, אולי אף החזירה את פניה לאחור. היא צרחה לעברו: "טֶרְפֶּה!" ושבה ללכת.

איזידור נכנס פנימה ומאיה באה אחריו ואמרה: "היא לא רוצה."

"טיפשה אחת!" אמר איזידור ואחר־כך פנה אל גיורא וצעק: "מה אתה יושב שם כמו טמבל עם הידיים על האוזניים שלך. רוץ, תביא אותה. אותך היא אוהבת."

גיורא החליק את גופו הקטן אל הרצפה. הוא הלך אל הפתח והציץ אל החושך ואמר: "לא רואים אותה יותר."

"אין דבר," אמר איזידור, "היא תחזור. כמו תמיד."

הם אכלו בדממה. כשסיימו, אסף איזידור את הכלים והניח אותם בכיור.

"מאוחר, לכו לישון," אמר לילדים.

גיורא ניגש אליו והוא פרם את כפתורי חולצת המלחים שלו ואת כפתורי המכנסיים ואת שרוכי הנעליים.

פתאום אמרה מאיה: "אבא, מה זה טֶרְפֶּה?"

איזידור אמר בשקט: "הכול את צריכה לדעת, מה? בדיוק כמו האמא שלך, מה?" ואחר־כך צווח: "לכי מיד לאורווה. את תלמדי אצלי לשאול שאלות. איזידור לומד — גם מאיה לומדת."

כשצרח היה קולו נעשה כשל זמרת סופרן, אבל לקראת הסוף הלך ודעך.

מאיה היססה רגע ואיזידור אמר: "לכי כבר."

מאיה יצאה החוצה.

גיורא אמר: "אבל אבא, קר שם."

"שתוק, ילד," אמר איזידור.

"יש שם נחשים. הם יהרגו את מאיה!" צעק גיורא.

"בחורף הנחשים ישנים. שב, אני אוציא לך את הנעליים."

"לא רוצה לישון בלי מאיה," אמר גיורא.

איזידור חלץ את נעלי הילד והוריד את מכנסיו. "אתה תעשה מה שאומרים לך. לך ללבוש פיז'מה, טיפש אחד."

גיורא התחיל לבכות ואיזידור הדף אותו לעבר חדר הילדים. הוא הציג אותו על המיטה, הלביש לו פיז'מה וכיסה אותו בשמיכה. "לישון," אמר איזידור, "מספיק לבכות," אמר איזידור, "אני ארביץ!" אמר איזידור, "די כבר! תגיד שמע ישראל!"

בקיץ היה הפועל של דויטש ישן באורווה על מיטת ברזל שניצבה באחת הפינות. מאיה שכבה עליה בבגדיה, מקופלת בתוך עצמה. אחרי זמן מה נכנס איזידור עם הלוּקס. "הבאתי לך פיז'מה ושמיכות. בואי תתפשטי."

"לא רוצה," אמרה מאיה, פניה אל הקיר.

"שלא תתחצפי, קומי מיד, אני אומר לך."

"לא רוצה," אמרה מאיה, "יותר טוב שאני אמות מקור ואז תדעו לכם שניכם."

"לא רוצה, מה? כמו האמא שלך, מה? מתחצפת, מה?" צעק איזידור. הוא הסיר את השוט שהיה תלוי על וו בקיר והצליף בה. מאיה צרחה והסוס הרים את ראשו וצנף.

"את רוצה עוד פעם, או שאת קמה?" אמר איזידור.

מאיה ירדה מן המיטה ועמדה בראש מורכן, מחבקת את גופה בזרועותיה. איזידור תלה את השוט על הוו, הרים את השמלה של מאיה ומשך אותה. אחר־כך הסיר את הגופייה ואת התחתונים. גוף לבן קטן רעד באור הקלוש שהפיץ הלוּקס.

"תרימי רגל," אמר איזידור.

מאיה הרימה רגל, והוא השחיל את שרוול המכנס של הפיז'מה על הרגל הרזה.

"את השנייה," ומאיה הרימה את הרגל השנייה והוא משך את השרוול השני והרים את המכנסיים עד למותניה. אחר־כך הלביש לה את חולצת הפלנל הוורודה עם הגמדים התכולים וכִפתר אותה ודחק את שוליה בתוך המכנסיים.

"שבי!" אמר, וכשישבה על קצה המיטה חלץ את נעליה והסיר את גרבי הצמר, וליטף את כפות הרגליים הערומות והגישן אל פיו ונישק אותן, אחת אחרי השנייה. "איזה רגליים מתוקות. בדיוק כמו של לוצי. אפילו הריח," אמר והוסיף, "תשכבי."

מאיה שכבה על המזרון ואיזידור כיסה אותה בשמיכות. "זה דוקר," אמרה והוא השיב, "גם לי זה דוקר מה שאמא שלך עושה."

מאיה שכבה על גבה בעיניים עצומות ואיזידור כרע לידה והכניס פנימה את ידו מתחת לשמיכות, מתחת לחולצת הפיז'מה עם הגמדים התכולים וליטף את בשרה הקר.

"אם תהיי ילדה טובה ולא תשאלי כל כך הרבה שאלות, תוכלי לישון מחר בבית."

מאיה התהפכה על בטנה ואיזידור קם ולקח את הלוקס ויצא מן האורווה. כשיצא, שוב הרים הסוס את ראשו וצנף צניפה רכה.

"טֶרְפֶּה!" לחשה מאיה.

חושך שרר עדיין כשהקיצה מאיה לקול תקיעת השופר, שהגיעה רמה ותקיפה מכיוון מגדל בית הבאר.

היא חשבה: "רק אמא הלכה, התחיל חֶזקל לתקוע."

"שימי לב," אמר לה פעם איזידור, "חזקל עובד את השמש. הוא לא תוקע כשיורד גשם. הוא ממש עכו"ם."

"מה פתאום?" צחקה מאיה, "חֶזקל ישר כמו מטאטא."

אחרי שאיזידור הסביר לה, שאלה מאיה מאיפה בא לו השיגעון של השמש.

"מי יודע?" אמר איזידור, "ואת שתיזהרי, שאף פעם לא תביטי בשמש. מתעוורים."

"אבל אבא," מחתה מאיה, "חֶזקל אילם, לא עיוור."

"ילדה חכמה," אמר איזידור וליטף את ראשה.

מאיה התלבשה בחושך ואחר־כך קיפלה את השמיכות ובצאתה לקחה אותן אִתה. כשחלפה על פני העז הקשורה לאחד מעמודי הגדר, ראתה שעטיניה ריקים, ואמנם, כשנכנסה אל הבית כבר עמד בו ריח של חלב חם.

כשהאיר היום, נפלו קולות זרים בדממת הבוקר: בְּטישה של פרסות סוס וקרקוש אופנים. ובתוך כך נשמע קול קורא: "הוֹיְסָה! הוֹיְסָה!"

אחר־כך שבה הדממה כשהיתה ושירת הציפורים נשמעה עדינה ומתוקה.

איזידור והילדים יצאו לקבל את פני רוּבֵן העגלון, שהביא את הפועלים. בחוץ, באור, סקר את הילדים, נגע בעניבת הפרפר שלצווארו של גיורא, יישר את דשי המקטורן ואמר: "יפה מאוד. מאיה כבר יכולה להיות אמא."

"מתי תחזור אַנְיוּשׁ?" שאל גיורא, אבל איזידור לא שעה אליו ואמר למאיה: "אל תזוזו מהשביל כשאתם חוזרים. ותכיני ארוחת ערב. יש ביצים במחסן."

הוא הניף את מאיה והושיב אותה על הדוכן ליד רוּבֵן. את גיורא הושיב מאחור. רוּבֵן הניף את שוטו וקרא "דִיוֹ!" ובשעה שאיזידור הלך עם הפועלים לקטוף תפוזים והעגלה התגלגלה בשביל בין העצים, דחק גיורא את גופו כלפי קורת הזנב וכל הדרך התנדנדו רגליו הקטנות באוויר והוא שר: "נדנד, נדנד, רד עלה עלה ורד…"

ליד בית־הספר אמרה מאיה: "אמא הלכה."

"כן," אמר רוּבֵן, "אל תפחדי, היא תחזור, כמו תמיד."

גיורא אמר: "אמא הלכה, חֶזקל חזר."

"הוא כבר שוב תקע הבוקר," אמרה מאיה.

"איך הוא יודע שיוצא לו קול מהשופר?" אמר גיורא.

רוּבֵן חייך ופניו השחומים התקמטו. "אין מה לפחד," אמר.

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה. הדודה מגדה היתה היחידה שניצלה מן השריפה בבודפשט, חוץ מלוצי ומהדוד הגדול אישטוון שנסע לאמריקה. הדודה מגדה קראה לו פִּישְׁטִי, כי הוא היה האח שלה.

מאיה אהבה את הדודה מגדה, כי היא אהבה לספר להם סיפורים לפני השינה, וגם היתה לה סבלנות לענות על שאלות. פעם ביקשה אותה מאיה לספר על השריפה בבודפשט. "זה בטח היה יפה מאוד. מדורה כזאת גדולה!" אמרה מאיה, אבל הדודה מגדה אמרה בזעף שזה לא היה בדיוק ל"ג בעומר. "פשוט מאוד," אמרה, "היה מלחמה והגרמנים באו ושרפו הכול וממשפחה שלנו נשארו רק לוּצי ופִּישְׁטִי ואני."

"איך?"

"פשוט מאוד, היה לנו מזל," אמרה מגדה.

"ספרי לי," התעקשה מאיה, אבל הדודה מגדה אמרה: "לא. פשוט מאוד, זה לא סיפור בשביל ילדים."

כשהופיעה הדודה, שאלה מאיה: "ראית את אַנְיוּשׁ?"

"כן," השיבה הדודה מגדה, "היא בסדר. היא כבר עובד במסעדה במקום אני. פשוט מאוד, כשיש לה הרבה כסף היא לחזור."

"בשביל מה היא צריכה הרבה כסף?" שאל גיורא.

דודה מגדה היתה משוגעת לניקיון וכל היום טרחה בענייני הבית כשהיא נאנקת ורוטנת: "איזה חושך, איזה לכלוך." ולאיזידור היתה מציקה בענייני סיוד.

כל בוקר היה חזקל תוקע בשופר מן המגדל של בית הבאר — ימים בהירים היו — והם היו קמים, ומגדה הלבישה את גיורא במכנסי צמר כחולים קצרים ובחולצה לבנה מעומלנת ובמקטורן צמר כחול וענדה לו עניבת פרפר וברגליו נתנה גרביים ארוכים עד הברכיים בדוגמה סקוטית ובכל פעם היתה אומרת: "איזה ילד יפה גיורא. קִיש הֶרְצֶג, כמו שלוּצִי אומר. פשוט מאוד, נסיך קטן."

מאיה שמעה את הדברים ושמרה אותם בלבה, ואיזידור היה אומר בקול גס: "קִיש הֶרְצֶג! אפשר לחשוב!"

ערב אחד, כששכבו במיטה, אמרה מאיה חרש: "דודה מגדה, מה זה טֶרְפֶּה?"

"אה, טֶרְפֶּה," אמרה דודה מגדה, "מאגדות! טוב, אז פשוט מאוד, דודה מגדה יספר לכם סיפור."

והיא סיפרה על ילדה של שלג ועל מלכה רעה ועל אנשים קטנים ביער ומדי פעם היתה אומרת אמא הורגת.

כשסיימה, שאל גיורא: "אני לא מבין למה היא כל הזמן הורגת, האמא הזאת?"

מאיה אמרה: "זה הסיפור על שלגייה. קראתי אותו. אבל מה זה טֶרְפֶּה?"

הדודה מגדה הביטה בה ואמרה: "מאיה לא מבינה שום דבר, מה? אין שכל בראש כמו לגיורא. אז פשוט מאוד, זה כמו האנשים הקטנים ביער…"

"גמדים?" אמרה מאיה.

"כן, גמד," אמרה דודה מגדה.

"מה? אבא שלנו גמד?" שאלה מאיה, ודודה מגדה פרצה בצחוק: "נו, פשוט מאוד, לא כל־כך גבוה, איזידור."

חודש יצא ועוד שבועיים. כל בוקר בהיר תקע חֶזקל בשופר והעיר את הציפורים ואת איזידור ואת מאיה. גיורא היה ממשיך לישון כמו דוב בחורף. גם דודה מגדה היתה מקיצה ומיד היתה מתחילה לרטון ולקלל את חזקל ואת החושך ואת הפרדס. בכל זאת היתה קמה ויוצאת לחלוב את העז ואחר־כך הדליקה את הפתילייה ושפתה את סיר החלב ובצעה פרוסות עבות של לחם שחור ומרחה אותן בריבת תפוזים שרקחה. וכשחזקל בא אל הבית, משמיע קולות משונים ומניע בידיו, היתה נותנת לו דבר מה לאכול. הוא היה חוטף מידיה את פרוסות הלחם ובורח, ומגדה היתה נושפת באפה ומגרשת בידה את האוויר ואומרת: "פוי, מַזְרִיחַ."

אז היה איזידור צוחק ואומר לילדים: "מה דעתכם שנעשה שידוך בין מגדה וחזקל?" אבל מגדה היתה מחמיצה פנים ושותקת.

"מגדה זקנה בשביל חזקל," אמר גיורא.

"אז עם רוּבֵן," אמר איזידור, "הם מתאימים. הם באים שניהם מאותו מקום," אמר איזידור.

"איזה מקום?" שאלה מאיה, אבל הדודה מגדה צעקה בפנים אדומים: "שקט! שקט!"

"איזה מקום?" התעקשה מאיה.

"אה," החווה איזידור בידו בתנועת ביטול, "הם עבדו פעם יחד בבית־חרושת לסבון," וצחק לעצמו בשקט.

יום אחד, לפנות ערב, שבה לוּצי.

תחילה הם שמעו את חֶזקל תוקע פתאום בשופר כמו משוגע. כשנדם קול השופר, הגיעה לאוזניהם שריקה עליזה, ומגדה אמרה: "יוֹי, לוּצִי בא."

הם יצאו החוצה וראו אותה הולכת לקראתם, מתנדנדת על עקביה הגבוהים, שורקת את השיר החביב עליה, בידה האחת המזוודה הקטנה ובידה השנייה תיבה שחורה משונה, ופרוות השועל מושלכת בגנדרנות על כתפה.

כשקרבה אל הבית הגיח חזקל מבין העצים, נעצר מולה והניע את ידיו בפראות. לוצי אמרה: "שלום חֶזְקל."

חזקל חטף את המזוודה מידה של לוצי וביקש לחטוף גם את התיבה השחורה המשונה, אבל לוצי לא הניחה לו. הוא הניח את המזוודה במרפסת, ובינתיים נשקה לוּצִי לילדים ושאלה לשלומם. אחר־כך חזר חזקל וכרע על ברך אחת ותפס בידה של לוצי ונשק לה. אבל לוצי משכה את ידה ואמרה: "ללכת, ללכת!" ומגדה כיווצה את חוטמה והחלה לגרש את האוויר. לוצי עלתה אל המרפסת, הניפה את התיבה השחורה המשונה ואמרה: "הֶגֶדוּ, שביל גיורא."

הם נכנסו פנימה ואיזידור אמר: "מה זה הבאת לנו פה?"

"קולטורה," אמרה לוצי, "פה צריך קצת קולטורה. גיורא הולך ללמוד."

"מה זה?" שאלה מאיה.

לוצי פתחה את התיבה השחורה והוציאה מתוכה כינור קטן ותפסה בו בין סנטרה ועצם הבריח ואחזה בקשת והעבירה אותה בעדינות על המיתרים. קול צורם נשמע. עיני החרסינה של מאיה התבלטו כעיני זיקית ונעשו כמו חלב.

לוצי השמיעה צליל ועוד צליל וסובבה מפתחות עד שהכינור היה מכוּוָן. אז ניגנה ניגון צועני עגום ומכמיר לב, ומאיה אמרה: "אַנְיוּש, איזה יופי את מנגנת. גם אני רוצה."

מגדה אמרה: "פשוט מאוד, לפני שריפה בבודפשט, לוצי לומד לנגן בהֶגֶדוּ."

"אנחנו להיות ג'נטלמן בבודפשט," אמרה לוצי ואז נשפה בבוז והוסיפה: "רק רוּמֶנִים טיפשים גרים בפרדס כמו שַאקַאלִים."

"רק באה וכבר מתחילה," רטן איזידור.

לוּצִי הניחה את הכינור בנרתיקו בזהירות וניגשה אל גיורא וחיבקה אותו ונשקה לו, צמידיה מצלצלים ועגיליה מְרַצְרְצִים. היא אמרה: "איזה ילד יפה. מִינְט אֶג' קִיש הֶרְצֶג."

הדודה מגדה חייכה ואמרה: "פשוט מאוד, נסיך קטן, מה?"

"קִיש הֶרְצֶג! קִיש הֶרְצֶג!" רטן איזידור, "מאיפה הכינור, תגידי? מאיפה היה לך כסף?"

"אה, כסף!" אמרה לוצי וניפחה את לחייה והניעה בראשה וצחקה, וצחוקה צלצל עם הצמידים והעגילים.

"אז לוצי עובד במסעדה, מה?" אמרה, "אז בערב בא אנשים וחברים במסעדה. לוּצִי משחק. לוצי מרוויח כסף. לוצי תמיד מרוויח. לוצי יש מזל. איש בא על יד מסעדה. הוא למכור בגדים, פרווה, הֶגֶדוּ קטן. לוצי אומר לו: הֶגֶדוּ שלי. הֶגֶדוּ בשביל בן שלי, גיורא. לוצי יש כסף — לוצי קונה הֶגֶדוּ."

"קלפים, מה?" אמר איזידור, "עם מנדל וכהן הנְבֵיילֶס."

לוצי התיישבה והשעינה את זרועותיה גבוה על מסעד הכיסא, מרפקיה זקורים לצדדים ושדיה בולטים.

"מה, לא מוצא חן לאיזידור?"

איזידור שתק ולוצי הרימה רגל ומתחה אותה. איזידור התכופף והסיר את הנעל. היא הרימה את החצאית ואיזידור ניתק את הגרב מן הבירית וגלגל אותה. אחר כך ליטף את כף הרגל הקטנה ונשק לה. לוצי חייכה ונגעה בבהונותיה בלחיו. אחר־כך הרימה את הרגל השנייה. מאיה הלכה אל החדר הסמוך והביאה את נעלי הבית.

בלילה לא יכלה להירדם. דודה מגדה שישנה לידה נחרה ומעבר לקיר הגיעו רחשים. מפעם לפעם צלצל צחוקה של לוצי כמו הפעמון שבצוואר העז שבחצר. כשנשתרר שקט לבסוף, ירדה מן המיטה. בפתח חדרם אמרה בלחש: "אניוקה, אניוקה."

לוצי קמה וחיבקה אותה ואמרה: "בוא לישון."

היא ישבה לידה עוד זמן מה.

למחרת, כשנסעו בעגלה של רוּבֵן לבית־הספר, ישבה מגדה על הדוכן וגיורא ומאיה ישבו מאחור על המזוודה של מגדה. גיורא לא דחק את רגליו אל קורת הזנב והן לא התנדנדו כל הדרך.

רוּבֵן אמר: "אז מה? את שמחה לחזור אל המסעדה?"

"מה אני יודע?" אמרה מגדה.

אותו בוקר לא תקע חזקל, וגיורא אמר למאיה: "אמא באה, חזקל נעלם."

"לא נכון," אמרה מאיה, "ראיתי אותו מתחבא בין העצים. אולי הוא מפחד מאמא."

"הו, הו!" שאגה דודה מגדה, "חזקל הולך בשביל לוצי עד סוף העולם."

למן היום ההוא וכל עוד נשארה לוצי בבית שבפרדס לא נשמע קול השופר, אבל הכריכים שהיתה משאירה בוקר־בוקר על אדן מעקה המרפסת היו נעלמים.

גיורא התחיל ללמוד נגינה ובערב היו משתררים בבית קולות צורמים.

איזידור היה אומר: "פגניני הוא לא יהיה, הקִיש הֶרְצֶג שלך."

אבל לוצי היתה משיבה בנועם: "לא חשוב, גיורא להיות ג'נטלמן."

בכל יום שלישי היו גיורא ומאיה הולכים אחרי הלימודים אל ביתו של המורה לכינור. גיורא היה נכנס אל חדר הלימוד והמורה היה סוגר אחריו את הדלת. אחרי השיעור היה מנדל גולדברג אוסף אותם במכוניתו השחורה וביחד עם ענתבי וכהן היו נוסעים אל הבית בפרדס. שם היו משחקים עד שובו של איזידור. לוצי היתה לובשת לכבודם ממיטב בגדיה והיתה יושבת בראש השולחן כשהיא חובשת כובע שחור קטן שסיכת פנינה נעוצה בו ומלמלה שחורה משתלשלת ממנו ומכסה את מצחה עד עיניה. בלכתם, נשקו את ידיה איש איש בתורו.

איזידור היה אומר: "ענתבי וכהן טיפשים. אבל מנדל ערמומי. הוא נותן לך להרוויח בכוונה."

למשמע דבריו היתה לוצי צוחקת, תוחבת את ידה בכיסה ומצלצלת במטבעות עד שאיזידור היה הולם בשולחן באגרופו וצועק: "די! שקט!"

ערב אחד חזר איזידור בשעה מאוחרת מן הרגיל. הבית היה מלא חריקות ואיזידור התחיל לצעוק: "שקט! שקט שיהיה פה! בן אדם בא עייף מעבודה וצריך מנוחה! יום אחד אני עוד אשבור לו את הכינור."

לוצי אמרה: "אם אתה צועק פה, אני הולך לקוּק."

"לקוּק?" השתומם איזידור.

"כן. לקוּק."

"בארץ אין קוּק," אמר איזידור.

"איפה יש אניות, יש קוּק," אמרה לוצי.

"אהה…" אמר איזידור ושקע במחשבות. אחר כך אמר ברכות: "את לא מבינה, לוצי, לילד אין שמיעה. הוא מזייף."

"לא חשוב," אמרה לוצי, "גיורא שלי להיות ג'נטלמן."

אחר כך התחילו לבוא גם בשבת בבוקר. מנדל היה מביא סיר חמין מן המסעדה, עטוף בפֶּרֶנֶה, והם היו יושבים סביב השולחן בחליפותיהם הכהות, עניבות לצוואריהם, והיו מעשנים ומשחקים, ולוצי בראש השולחן: כובע שחור קטן לראשה, סיכת פנינה תחובה בו, והמלמלה נמשכת עד עיניה. כל הבית היה מצלצל.

יום שבת אחד אמר איזידור: "בית־מרזח פה." והתחיל ללכת לשטיבל של חסידים במושבה. פעם רצה לקחת אתו את גיורא, אבל לוצי לא הסכימה. היא אמרה: "גיורא לא הולך אל השחורים."

איזידור אמר: "גיורא לא נשאר בבית־מרזח מסריח בשבת."

לוצי אמרה: "דווקא ריח טוב. ריח של טשולענט של דודה מגדה. ואם גיורא הולך אל השחורים, לוצי הולך מחר בבוקר לתל־אביב, לקוּק."

"אין שום קוּק בתל־אביב," אמר איזידור וצחק וקרא: "קוּק! קוּק!"

אבל לוצי החזיקה בגיורא ואמרה: "איפה יש אניות, יש קוּק."

"אניות, מה? אין לך כסף בשביל אנייה," אמר איזידור והמשיך לצחוק ולצעוק: "קוּק! קוּק אַ־הִין, קוּק אַ־הֶר. קוּק: דְרַיי פְלִיגֶן פְלִיגֶן אִים צִימֶר. קוּק!"

"צוחק, מה?" אמרה לוצי, "חושב לוצי אין כסף, מה?" אמרה וצלצלה במטבעות שבכיסה.

איזידור הפסיק לצחוק. הוא הביט בה בערמומיות ואמר: "את יודעת מה, גברת לוצי. נמאסת עלי לגמרי. מצדי את יכולה ללכת לִינְקְס רֵעכְטס כמה שאת רוצה. לא אכפת לי יותר בכלל."

"אבא!" צווחה מאיה, "לא!"

עיניה של לוצי התחילו להתרוצץ. בפניה נקשרה תנועה וראשה התחיל להתנועע אילך ואילך. בקול מעובה וזר שבקע מבטנה החלה נובחת: "לינקס, רשטס! לינקס, רשטס!" המלמלה השחורה רעדה על מצחה. הם עמדו שם, מנדל גולדברג וכהן השוטר וענתבי פקיד הבנק, והביטו בלוצי שפניה שונו לבלי הכר.

גיורא סתם את אוזניו באגרופיו ומאיה תקעה את עיניה ברצפה ולחשה: "טֶרְפֶּה! טֶרְפֶּה!"

מנדל גולדברג צעק לעבר איזידור: "פושע אחד!" וקרב אל לוצי.

אבל איזידור עצר בעדו. הוא אמר לו: "שלא תעיז לגעת בה." הוא חייך בשביעות רצון. צחוקו שלא נשמע צלצל בחדר כמו המטבעות שקשקשו בכיסה של לוצי מעבר למלים, מעבר לנהמות ולנביחות שבקעו מבטנה עוד שעה ארוכה.

ככל שנתמשך הדבר אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם. אבל הקולות פקעו באחת והפנים נתייצבו ושבו להיות כשהיו, כה לבנים, כה יפים במסגרת השיער השחור הנפלא.

לוצי הביטה באיזידור בגולות החלב המבריקות, שבתוכן עיגולים כחולים בולעים זה את זה, ראשה נטוי מעט, צווארה נוקשה. היא הפטירה: "אני אומר לך לא להגיד זה, כן?"

אחרי זה נכנסה אל החדר הסמוך וארזה את המזוודה הקטנה. כשיצאה, לבושה במעיל שחור, פרוות שועל מושלכת ברישול על כתפה, עדיין עמד גיורא ואגרופיו באוזניו. ליד הפתח עצרה לרגע. היא הניעה בראשה והעגילים באוזניה צלצלו.

"איזידור לא שומע — איזידור לומד," אמרה והוסיפה: "יש קוּק. יש אנייה. יש אישטוון."

כך אמרה ויצאה את הבית. מתנדנדת על עקביה הגבוהים הלכה לעבר המכונית השחורה, ובעקבותיה מנדל גולדברג וכהן השוטר וענתבי פקיד הבנק.

מאיה הלכה אחריה וצעקה: "אַנְיוּקָה! אַנְיוּקָה!"

קודם שנכנסה אל המכונית השחורה חיבקה לוצי את מאיה הבוכה ואמרה לה: "את שומע, שגיורא מנגן כל יום. ואל תדאג, מגדה יבוא."

מאיה בכתה ולוצי ליטפה את שערה ואמרה: "אני חוזר — אני מביא הרבה מתנות."

"לא מתביישת," אמר איזידור, "עוזבת את הילדים שלה לבד, ככה סתם, בשביל כלום."

לוצי נסעה משם במכונית השחורה וכשנדם קולה שוב אפשר היה לשמוע את הציפורים שרות.

איזידור תפס את מאיה בזרועה ואמר: "אם את חושבת שלא שמעתי מה אמרת, את טועה מאוד. כמו האמא שלך את, בדיוק כמוה. הלילה תישני באורווה. זה מה שמגיע לך." מאיה לא מחתה. היא נעצה בו מבט לבן ופנתה ונכנסה אל הבית.

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה.

"לאמריקה?" אמר איזידור, "זה מנדל שנתן לה את הכסף. היא הכינה את זה מזמן, מה?" הוא הביט בגיורא. הוא אמר: "קִיש הֶרְצֶג, מה? של מי הוא הילד הזה, קיש הרצג, של מי?" גיורא התחיל לבכות.

"אני אראה לך מה זה קיש הרצג," צעק, "החוצה!"

גיורא לא זז ממקומו ואיזידור תפס אותו בעניבת הפרפר שלצווארו והדף אותו. "החוצה!" צעק.

"עזוב אותו, מה אתה רוצה ממנו, הוא רק ילד!" צעקה מגדה.

אבל איזידור לא נרגע. הוא גרר את גיורא החוצה ועד בית הבאר ושם הציג אותו ליד אחד מעמודי הבטון ואמר לו: "שלא תזוז מפה. אם אתה זז אני הורג אותך."

גיורא בכה.

"שקט שיהיה!" צרח איזידור.

דודה מגדה ומאיה עמדו על המרפסת והביטו.

"יזוש־מריה. הוא השתגע אני חושבת," אמרה מגדה.

"מה פתאום?" אמרה מאיה וחייכה.

איזידור אמר: "אתה לא זז מפה כל הלילה, אתה שומע? אני הולך עכשיו לאורווה ואם אתה זז מפה אני הורג אותך."

איזידור הלך לאורווה וגיורא לא זז. כשאיזידור יצא מן האורווה הוא החזיק בידו רובה. כשהרים את הרובה וכיוון אותו אל ראש הילד, זז גיורא. איזידור צעק: "לא לזוז!" אבל גיורא ניתר ממקומו והסתתר בזריזות מאחורי העמוד.

איזידור ירה. מעמוד הבטון ניתזו שבבי טיח. איזידור ירה שוב וגיורא התחיל לרוץ לעבר הפרדס. איזידור כיוון את הרובה בשלישית, אבל חזקל שהופיע פתאום התנפל עליו והוציא מידיו את הרובה והחל לחבוט בו.

"יזוש־מריה! חזקל הולך להרוג אותו!" אמרה דודה מגדה והתחילה לרוץ. היא עזרה לאיזידור לקום ותמכה בו כשהוליכה אותו אל הבית. חזקל טיפס בזריזות על סולם הברזל ונעלם במגדל.

בחדר הביטה מגדה באיזידור ואמרה: "אתה משוגע או מה?"

איזידור כבש את פניו בידיו והחל להתייפח. דודה מגדה ניגשה אליו ושמה את ידה על שערותיו השמנות והדלילות.

"אני יודע," אמרה חרש, "אני יודע…"

מאיה נשארה לעמוד במרפסת, מרפקיה שעונים על המעקה, עיניה נעוצות בשביל האפל שבין העצים. השביל היה ריק. מאיה חייכה.

אחרי זמן מה, כבר היה חושך גמור, יצאה מגדה החוצה והתחילה לצעוק: "גיורא! גיורא!" קולה נפל בתוך השקט עוד זמן רב.

"השאקאלים יאכלו אותו," אמרה מאיה.

אבל דודה מגדה אמרה בעצבנות: "אני לא דואגת משאקאלים."

בהתחלה הוא רץ, אבל כשהחושך בלע אותו, האט ואסף את נשימתו עד שלא נשמעה יותר. הוא התיישב תחתיו על העפר הלח וחיבק את ברכיו. הדממה והחושך עטפו אותו כמו הפֶּרֶנֶה ששמרה על חום הסיר שהיה מנדל מביא מן המסעדה בשבת. גיורא ידע שאם התנים לא משוגעים הם לא עושים שום דבר ולא צריך לפחד. איזידור אמר להם לא פעם שרק תן משוגע נושך ואז אם לא מקבלים זריקות בבטן מתים מכלבת. בכל זאת התחיל לשיר בקול רם סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור.

גיורא נבהל מקולו וקם והתחיל שוב לרוץ. הוא רץ. הוא נתקל באבן ונפל. הוא קם וניקה את עצמו מעט והמשיך לרוץ.

רגליו של גיורא כבדו. בוץ דבק בסוליות נעליו. צלעותיו כאבו. אבל הנה כבר נגמר השדה. והכביש. והנה הבתים של השיכון. עוד מעט הקולנוע. מה זה כל האנשים שם? מה זה שם? מה זה שם אור חזק כזה וקיר מבריק כזה.

גיורא פילס לו דרך בין האנשים עד שהגיע למעין גדר ומאחוריה ראה בחור ובחורה. הם לבשו בגדים מבריקים. מין בגד אחד מהרגליים עד לצוואר, צמוד לגוף כמו בגד ים, מבריק כמו כסף. נראה רטוב. הבחורה החזיקה ביד מין צלוחית והאנשים הסמוכים אל הגדר הטילו בתוכה כסף. גיורא הסתתר והציץ. הוא ראה שהבחור חובש קסדה ועולה על אופנוע ומתניע אותו ומתחיל לנסוע מסביב במסלול עגול. אחריו גם הבחורה. היתה שם מין רשת מבריקה ומשהו דומה לקיר. הבחור והבחורה דהרו עם האופנועים מסביב יותר ויותר מהר עד שנסעו ממש במאוזן, ממש על הקיר. גיורא חשב שהם עפים באוויר והעיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, עפו אחרי האופנועים. הוא עצר את נשימתו. הוא פחד שהם ייפלו.

לפתע חש יד על כתפו והסתובב.

"מה אתה עושה פה?" שאל רוּבֵן.

"מה זה? מה זה האופנועים האלה?" אמר גיורא.

"זה קיר המוות," אמר רוּבֵן.

אחר־כך הם ירדו מהקיר ונסעו שוב סביב סביב יותר ויותר לאט עד שנעצרו. אז ירדו מן האופנועים שלהם והסירו את הקסדות. הקהל מחא כפיים והם החוו קידה. מישהו צעק: "בראוו! בראוו!" גיורא הציץ ברוּבֵן וכשראה שאינו מביט בו צעק בקולו הדק: "בראוו! בראוו!"

הקהל התחיל להתפזר והבחור והבחורה התחילו לפרק את הקיר ואת המסלול והעמיסו אותם על משאית שחנתה בכיכר שלפני הקולנוע.

"בוא הביתה," אמר רוּבֵן.

"לא!" אמר גיורא, "אני הולך אתם!" ורץ לכיוון המשאית. רוּבֵן הלך אחריו וצעק: "גיורא!" אבל גיורא כבר היה על ארגז המשאית.

הבחור עם הבגד המבריק תפס בגיורא והשליך אותו למטה. גיורא צעק: "אני רוצה לבוא אתכם! תנו לי לבוא אתכם!"

הבחור אמר משהו לבחורה והיא צחקה. היא ירדה מן המשאית וניגשה אל גיורא וליטפה את ראשו. הוא לא הבין מה היא אמרה. בינתיים הגיע רוּבֵן ותפס את גיורא ביד.

"השתגעת?" אמר לו.

גיורא התחיל לבכות. הבחורה חייכה והלכה לשבת בתא הנהג. רוּבֵן הרים את גיורא ואימץ אותו אל לבו.

"מה יש? מה קרה?" שאל רוּבֵן.

גיורא המשיך לבכות ויילל: "אני רוצה ללכת אתם. אני רוצה לדהור על אופנוע."

"מספיק," אמר רוּבֵן, "מספיק עם השטויות."

הבחור הרים את הדופן האחורית של ארגז המשאית והבריח אותה בבריחים מכל צד ונכנס אף הוא אל תא הנהג. המשאית התחילה להסתלק משם לאט לאט עד שצברה תאוצה ונעלמה מעין. רוּבֵן עדיין החזיק בגיורא שניסה להשתחרר ובעט בו ברגליו. "בחיי שהילד הזה השתגע," אמר רוּבֵן והתכופף והרים אותו והחזיק בו כמו בתינוק. גיורא הוסיף להניע את רגליו באוויר וליילל. אנשים שהתעכבו שם אמרו איש לרעהו, "זה הבן של איזידור מהפרדס. משוגע כמו אביו." או: "זה הבן של לוּצי, היפה הזאת, הקרובה של מגדה מהשיכון של הפליטים, המשוגעת הזאת."

רוּבֵן שמע אותם והתחיל ללכת עם גיורא בזרועותיו. אחר־כך כשגיורא נרגע הציג אותו על הקרקע ואמר לו: "עכשיו בלי חכמות. אנחנו הולכים אל הבית שלי."

בבית של רוּבֵן הם ישבו זה מול זה ורוּבֵן אמר לגיורא: "עכשיו אתה מספר לי הכול."

גיורא הביט בו בחוזקה ואמר: "כשאני אהיה גדול אני אסע באופנוע על קיר המוות, כמו הם. אתה תראה."

"בסדר," אמר רוּבֵן, "אבל עכשיו אני רוצה לדעת מה קרה."

"ברחתי מהבית," אמר גיורא.

"למה?" אמר רוּבֵן.

"אבא רוצה להרוג אותי."

"לא יכול להיות," אמר רוּבֵן.

"כן, הוא לקח רובה וירה בי."

רוּבֵן אמר: "בוא לישון עכשיו. מחר בבוקר נראה."

גיורא ורוּבֵן שכבו ביחד במיטה הצרה ולפני שהוא נרדם אמר גיורא: "אני לא חוזר. הוא יהרוג אותי."

כל הלילה התהלכה דודה מגדה בחצר הגדולה וסביב מגדל המים וקראה: "גיורא! גיורא!" בבוקר, עם הנץ השחר, תקע חזקל בשופר ממרומי המגדל ומאיה קמה להכין אוכל. כשיצאה לחלוב את העז ראתה את דודה מגדה ישנה בכיסא־נוח במרפסת.

מאיה נגעה בכתפה ודודה מגדה קפצה בבהלה והביטה אילך ואילך. "איפה גיורא?" שאלה, ומאיה חייכה אליה ואמרה: "השאקאלים אכלו אותו. אני היורשת."

"מה?" אמרה דודה מגדה.

"כן, כן," אמרה מאיה, "עכשיו הֶגֶדוּ שלי."

כשהאיר היום נפלו קולות זרים בתוך הדממה: בטישה קצובה של פרסות סוס וקרקוש אופנים. ובתוך כך נשמע קול קורא: "הוֹיְסָה! הוֹיְסָה!" אחר־כך שבה הדממה כשהיתה ושירת הציפורים נשמעה, עדינה ומתוקה.

רוּבֵן אמר: "גיורא אצלי, אל תדאגו."

"יזוש־מריה!" אמרה דודה מגדה, "כזה דרך ארוך!"

איזידור הלך עם הפועלים לפרדס ומאיה ודודה מגדה נסעו בעגלה של רוּבֵן. רוּבֵן אמר: "מה זה גיורא אומר לי שאיזידור רצה להרוג אותו?"

דודה מגדה צחקה ואמרה: "שטויות. פשוט מאוד, לילד הזה יש הרבה פנטזיה."

אחרי הלימודים הלך גיורא לבית האזבסט של רוּבֵן, שעמד בשולי השיכון. בחצר הקטנה שלו לא צמח דבר, ומתחתיה זרמה התנועה כל היום וכל הלילה בכביש הגדול. רוּבֵן החזיר את מאיה לפרדס.

"גיורא לא רוצה לחזור הביתה," אמרה מאיה.

"ואיפה דודה מגדה?" שאל איזידור.

"דודה מגדה אמרה שתבוא רק אם גיורא יחזור. היא אמרה שתלך להביא אותו בעצמך," אמרה מאיה, "ועד אז נהיה פה לבד עם השאקאלים."

"לי לא אכפת," אמר איזידור. אחר־כך, לפני שרוּבֵן נסע, אמר לו איזידור: "חזקל חטף לי את הרובה. אתה יודע שהוא לא נורמלי. זה מסוכן. בוא נעלה למעלה."

"אז הסיפור נכון," אמר רוּבֵן.

"איזה סיפור?" שאל איזידור.

אבל מאיה התערבה: "מה פתאום? פשוט מאוד, לילד הזה, גיורא, יש המון פנטזיה."

איזידור ליטף את ראשה של מאיה. "ילדה טובה, מאיה שלי," אמר לרוּבֵן, "בוא, נעלה."

"לא צריך. הרובה באורווה," אמרה מאיה, "ראיתי אותו שם."

"ילדה טובה, מאיה'לה," אמר איזידור.

רוּבֵן הניף את השוט וקרא: "דיוֹ!" ואחר־כך פנה לאחור וצעק: "שקרנית אחת!"

"אל תשימי לב," אמר איזידור, "גם לו חסר בורג. הם כולם חסר להם בורג."

בלילה באה מאיה לישון במיטה הגדולה. לפני שנרדמה נישק אותה איזידור על ראשה והכניס את ידו מתחת לחולצת הפיז'מה שלה וליטף את גופה ואמר: "ילדה טובה מאיה שלי. לא שקרנית בכלל."

אחרי ארבעה ימים הלך איזידור לשיכון והחזיר את גיורא, וגם דודה מגדה באה. הם פסעו ארבעתם בשביל של הפרדס, ודודה מגדה אמרה כל הדרך: "הילד מזריח. ממה אתה כל כך מזריח?"

מאיה אמרה: "אולי הוא היה הרבה בשמש. אצל רוּבֵן בחצר אין אף עץ."

איזידור חייך ואמר: "זה שוּם, אני חושב. הרוּבֵן הזה אוכל הרבה שוּם."

"פיחס!" אמרה מאיה.

איזידור התחיל לצחוק: "הוא סיפר לי שפעם בזמן המלחמה הסתתר במרתף אחד ולא היה שם מה לאכול, רק שוּם. האיכרים מילאו את המרתף בשוּם ומזה הוא חי. אז מאז הוא אוכל הרבה שוּם. הוא אומר שזה מחזיק אותו בחיים."

דודה מגדה עיוותה את פניה.

מאיה אמרה: "אבל אבא, הרי אמרת פעם, שרוּבֵן עבד עם דודה מגדה בבית־חרושת לסבון?"

"זה היה אחר־כך, אחרי שנגמר כל השוּם."

"שקט!" צווחה דודה מגדה, "שקט!"

כשהגיעו לבית אמרה דודה מגדה: "ילד צריך לעשות אמבטיה, תיכף ומיד. כל הבית מזריח וזה לא שוּם. איפה ישנת?"

"במיטה של רוּבֵן," השיב גיורא.

"בִּמְקוֹם שדודה מגדה תישן שם, גיורא ישן שם," אמר איזידור וכולם צחקו. אבל דודה מגדה החמיצה פנים ואמרה: "אה, המיטה שלו בטח מזריח. כמו בקַאצֶט. אני תמיד אומרת שרוּבֵן עוד נשאר בקאצט. ראית פעם בית שלו?"

"מה זה קאצט?" שאלה מאיה.

"את שואל יותר מדי שאלות," אמרה דודה מגדה, "זה לא בשביל ילדים."

איזידור אמר: "רוּבֵן צריך אשה שתעשה אצלו ניקיון וסדר. אז מה דודה מגדה, למה את לא מסכימה?"

גיורא אמר: "דודה מגדה זקנה מדי בשביל רוּבֵן."

ודודה מגדה צעקה: "די כבר, שקט! מספיק עם השטויות האלה."

כמעט שנה התגוררה דודה מגדה בבית בפרדס. היא לא הרשתה למאיה לישון במיטה הגדולה ובעצמה ישנה בחדר המבוא. בבית לא נשמעו עוד צלילים צורמים וכל השאר היה כשהיה.

לפעמים הגיע מכתב והדודה מגדה סיפרה להם מה כתוב בו, וגם חבילות הגיעו, עם בגדים ונס קפה ונקניק יבש ושוקולד.

בכל בוקר בהיר, עם הנץ השחר, תקע חזקל בשופר, והכריכים שהיתה הדודה מגדה מניחה על אדן המעקה של המרפסת היו נעלמים.

הזמן נקף. הפרפרים הזדווגו והטילו ביצים ומתו. הזחלים שמנו ותפחו והתגלמו. כשפרחו ההדרים נחנק האוויר בריחות המתוקים. אבל גם הפרחים נשרו ומתו והותירו אחריהם פירות זעירים. אחרוני התפוזים נשרו אל הגומות והחלו להרקיב. בקיץ ישן הפועל של דויטש באורווה ובבקרים היה יוצא עם איזידור אל הפרדס. לפעמים היה גיורא מצטרף אליהם. הם היו ממלאים גומה אחר גומה במים, וקול הפכפוך נתלווה אל הפעימות הקצובות שעלו מבית הבאר. הפירות הירוקים נמלאו מיץ וקליפתם הזהיבה.

בסתיו הגיעו המשאיות עם הארגזים הריקים ועם תיבות נייר האריזה וגיורא סייע להכין את בית האריזה. גם חלונות מנופצים תוקנו. נחליאלים הופיעו בחצר והעז נתנה חלב, וכשהניעה את ראשה, צחק הענבל שבתוך הפעמון הקטן.

לפעמים היה גיורא חולם. רק לרוּבֵן סיפר שבחלומות היה רואה אשה צעירה מרצדת בזהרורי כסף, מופיעה רגע וחומקת, נגלית שנית ונמוגה. הוא היה רץ אחריה והיא היתה נמלטת מפניו רכובה על אופנוע מבהיק. לפעמים היתה מושיטה יד של כסף ונוגעת בלחיו.

לפעמים היה יוצא עם רוּבֵן והפועלים אל היישוב. שם היה יורד ליד בית הקולנוע וממתין למוכר הכרטיסים שהיה בא לנקות את האולם. הוא היה מופיע רכוב על אופנוע כבד, וכשהיה נבלע באולם האפל, היה גיורא ניגש אל האופנוע ובוחן אותו. פעם ניגש אליו האיש ואמר לו: "ילד, אולי אתה רוצה להרוויח כמה גרושים?" גיורא הסכים והאיש נתן לו מטאטא. מאז בא כמעט כל יום ואסף את הגרושים עד שצלצלו בכיסיו.

איזידור היה מרוצה. הוא אמר לדודה מגדה: "כזה קטן וכבר מרוויח כסף."

פעם שאלה אותו הדודה מגדה: "מה תעשה בכל הכסף?"

גיורא ענה: "אני אקנה לי אופנוע."

"מה פתאום אופנוע?" שאלה מאיה.

בגשם לא יצאו לקטוף. אבל בשנה ההיא לא ירד הרבה גשם. איזידור היה מודאג. הוא אמר: "שנת בצורת. מה יהיה בשנה הבאה?"

"אם לא יהיה כסף, נבקש מפִּישְׁטִי," אמרה דודה מגדה.

אחר־כך נעלמו הנחליאלים ובחצר נותרו רק הדרורים שהיו רוחצים בחול. היונים התרבו בשובך שבנה איזידור, ומעל השדות שמעבר לפרדס התעופפו עורבים.

התבואה החלה להצהיב. כשעברה רוח האביב בשיבולים היה כל השדה מתנועע מצד אל צד. כשהחל הכרוב להבשיל בערוגות הירק שבחצר הגדולה שבו הפרפרים, ומאיה היתה עוקרת חסה לארוחת ערב.

ערב אחד נעלם למאיה ספר הספרייה שלה. מאיה אהבה לקרוא. היא חיפשה וחיפשה ולא מצאה. היא שאלה את דודה מגדה אולי ראתה את הספר, אבל דודה מגדה לא התעניינה בספרים של מאיה. מאיה שאלה את איזידור אולי ראה את הספר שלה ואיזידור הביט אילך ואילך וראה את הספר מאחורי הוואזה על השידה. הוא חייך, החווה בידו לימין ואמר למאיה: "רֶעכְטְס." גיורא שישב אל השולחן והכין את שיעוריו הרים את ראשו והביט באיזידור ואחר־כך במאיה.

מאיה ניצבה ללא נוע. לפתע התחילו עיניה להתרוצץ. בפניה נקשרה תנועה וראשה התחיל להתנועע אילך ואילך. קולות נביחה בקעו מפיה ומפעם לפעם נהמה: "טֶרְפֶּה! טֶרְפֶּה!" ככל שנתמשך הדבר אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם, אבל הקולות פקעו באחת, והפנים של מאיה נתייצבו, רק גולות החלב שלה נתבלטו עוד זמן מה כעיני זיקית. דודה מגדה אמרה חרש: "יזוש־מריה!" איזידור הביט בה ופנה ונכנס אל חדר המיטות וסגר אחריו את הדלת.

מאיה ניגשה אל השידה ולקחה משם את ספרה וישבה לקרוא, וגיורא שב אל שיעוריו.

והנה, יום אחד בקיץ, לאחר שגיורא סיים את כיתה בית ומאיה עלתה לכיתה הא, שבה לוּצי. מנדל גולדברג הביא אותה במכונית השחורה שלו עם כל המזוודות. חזקל תקע בשופר כמו משוגע ואחר־כך ירד מן המגדל לנשק את ידה של לוּצי. היא חייכה אליו ואמרה: "הֶלוֹ, חֶזקל." אבל אחר־כך כבר אמרה לו: "ללכת! ללכת!"

לוצי היתה לבושה בשמלת משי לבנה עם נקודות שחורות, שהיתה מהודקת למותניה ונופלת סביב ירכיה כמו פעמון. לראשה חבשה כובע לבן רחב־תיתורה מקושט בדובדבנים אדומים ולרגליה היו נעליים לבנות גבוהות־עקב עם רצועה לבנה, שהקיפה את קרסולה הדק ונקשרה בכפתור לבן חמוד. בידה החזיקה ארנק מעור נחש.

דודה מגדה אמרה: "יוֹי, פשוט מאוד מודֶל. פשוט מאוד מז'ורנל."

"גיורא דרלינג," אמרה לוצי ונשקה לו.

איזידור נשם עמוק ואמר: "כבר שכחתי כמה את יפה."

לוצי הביטה במאיה ואמרה: "יוֹי. מאיה נשאר קטן. לא גדל."

מאיה ניגשה אליה וחיבקה אותה ולוצי העבירה את כפה על ראשה. קרני השמש נאחזו ביהלום גדול ונשברו.

אחר־כך הביטה לוצי סביב סביב. עיניה נתקלו בעז והיא חייכה.

"מה, עוד חי עִזָה? עוד נותן חלב?"

איזידור אמר: "בטח, כל בוקר."

"אז למה מאיה לא גודל?" אמרה לוצי בזעף.

הם נכנסו אל הבית ולוצי אמרה: "איזה חושך פה. תעשה אור, איזידור." ואל גיורא אמרה: "תביא הֶגֶדוּ, דרלינג, תנגן משהו למאמי."

"לא יודע איפה הכינור," רטן גיורא.

"מה?" אמרה לוצי, "מה אני שומע פה?" והיא פנתה אל מאיה: "אני ביקשתי לך מאיה…"

למחרת עזבה דודה מגדה את הבית בפרדס והכול היה כשהיה: בשבתות סיר חמין עטוף בפּרֶנֶה ושלושה גברים בחליפות כהות ובעניבות סביב השולחן; איזידור הולך לשטיבל והבית נמלא מדי ערב קולות צורמים. בימי שלישי, אחרי הלימודים, מאיה לוקחת את גיורא אל המורה לכינור וגיורא נכנס אל חדר הלימוד והמורה סוגר אחריו את הדלת. לפעמים היו עיניה של מאיה נעשות בולטות כמו גולות חלב שבלעו טבעות כחולות, ובעת הצורך היתה הדודה מגדה מגיעה ושוהה בבית שבפרדס כמה שצריך.

בינתיים קנה איזידור אופנוע, ובכל פעם שגיורא ניגן בכינור, היה איזידור יוצא אל החצר ומתניע את האופנוע, עד שגיורא הודיע יום אחד שהוא מפסיק עם זה והתחיל להתניע את האופנוע בעצמו. בתוך כך צמח והיה לנער גבוה שכל רואיו השתאו ליופיו, ואפילו הדודה מגדה אמרה באחד מביקוריה שצריך לשלוח אותו להוליווד. אבל מאיה נשארה קטנה וגוצה והתבוננה בעולם בגולות החלב שלה בחשד ובאיבה.

איזידור לא שב לירות ברובה, אבל כשלוצי היתה מסתלקת, היה מכלה את זעמו במאיה, ובזמן שאיזידור היה מנשק את כפות רגליה הקטנות, קודם שעזבה לנפשה באורווה ההיא, היה גיורא גונב את האופנוע ויוצא לדהור בכבישים כמו משוגע ורוּבֵן היה היחיד שידע שגיורא פשוט מתאמן. אבל רוּבֵן לא גילה את הסוד לאיש.

הדודה מגדה היתה זו שסיפרה ללוּצי את כל העניין, ולוצי אמרה לאיזידור: "הילד הזה עוד יהרוג את עצמו." ומאז שנודע לה הדבר לא הסתלקה עוד, וגם אם נסעה לתל־אביב עם מנדל לשבת בבית־קפה על שפת הים, היתה שבה לעת ערב וקובלת, "זה קאצט פה. בית־סוהר."

מאיה היתה כבת ארבע־עשרה כשהתחילה ללמוד לנגן בכינור שבו מאס גיורא. ההחלטה בעניין זה היתה כרוכה בבכי ובתחנונים. לוצי אמרה: "חבל על הכסף," ואיזידור אמר: "את כבר גדולה מדי," אבל לבסוף נעתרו לה.

מאיה הקדישה לנגינה בכינור את כל זמנה הפנוי ולא עבר זמן רב ובבית נשמעו צלילים ענוגים. לאחר שנה הזמין המורה לכינור את לוצי ואת איזידור והודיע להם שלמאיה יש כישרון גדול. הוא אמר: "יש לה שמיעה אבסולוטית וזיכרון יוצא מן הכלל ואני נהנה ללמד אותה, אבל מכיוון שהתחילה כל־כך מאוחר, כבר לא תוכל לעולם להיות כנרית ממש." המורה לכינור יעץ ללוצי ולאיזידור לשלוח את מאיה למורה בתל־אביב לפיתוח קול. "יש לילדה קול מצוין," אמר להם, "ויש לה בית חזה רחב. יכול להיות שתהיה פעם זמרת גדולה."

לוצי ואיזידור חזרו לבית שבפרדס. איזידור אמר: "לא בא בחשבון." אבל מאיה אמרה: "אני רוצה." איזידור חזר ואמר: "לא בא בחשבון." ומאיה צעקה: "אני רוצה!" איזידור נמלא חימה, אבל לא העז לשלוח אותה אל האורווה.

"אני רוצה! אני רוצה!" אמרה מאיה שוב ושוב ובכל יום ויום ואיזידור שב ואמר: "לא בא בחשבון. אין כסף."

אבל יום אחד הגיע מכתב מאמריקה ולוצי אמרה לאיזידור: "אין כסף? יש אישטוון. יש אמריקה. יש ניו־יורק. יש מורים טובים."

"מה את אומרת?" אמר איזידור והתחיל לצעוק: "יש קוּק! יש אישטוון! יש אמריקה! מה את אומרת?"

אבל מאיה נעמדה מולו והסתכלה חזק בעיניים שלו ואמרה בשקט: "אבא, אני רוצה."

"תכתבי לפעמים," אמר איזידור בגרון חנוק, ולאחר שנסעה הלך וישן על מיטת הברזל באורווה חמישה לילות רצופים.

יום אחד, בקיץ, שב גיורא מן העבודה בפרדס ואמר ללוּצי: "אניוש, מסריח מן המגדל." בעת ההיא למד גיורא בבית־ספר לקציני ים, הרחק מן הבית, ובמשך שנת הלימודים הגיע רק לחופשות קצרות, אבל בקיץ עבד כפועל אצל אביו. כך חסך להוצאותיו השוטפות. אותו ערב אמרה לוצי לאיזידור: "גיורא אומר מסריח ממגדל."

היה קיץ והרוח נשאה את הסרחון עד הבית.

חזקל הובא לקבורה בבית־העלמין של המושבה, לא הרחק מבית האזבסט של רוּבֵן, שמחרוזות של שוּם היו תלויות על חלונותיו. לוצי ואיזידור, גיורא ורוּבֵן ליוו אותו בדרכו האחרונה. מגדה לא באה. כשגיורא בא להודיע לה, אמרה: "פשוט מאוד, לא זכיתי לקבור ילדים שלי וגם לא הורים שלי וגם לא בעל שלי, אז אני הולך עכשיו לקבור את חזקל? מנגלה כבר קבר אותו מזמן כשהוציא לו את המיתרים."

"מנגלה?" אמר גיורא, "לא ידעתי…" אבל מגדה אמרה מיד: "זה לא סיפור בשביל ילדים."

"אני כבר לא ילד, דודה מגדה," אמר גיורא ודהר חזרה אל הבית שבפרדס.

ליד הקבר הושיט איזידור לגיורא סידור ואמר לו: "תגיד קדיש. מי יודע. אולי הוא האבא שלך."

רוּבֵן אמר: "השתגעת?" ולוּצי ניגשה אליו וסטרה לו על לחיו. אבל גיורא צחק ולקח את הסידור ואמר קדיש.

בערב ההוא לקח את האופנוע ויצא לדהור בכבישים עד שהתהפך. נהג שכמעט דרס אותו הביא אותו לבית־חולים. כהן השוטר בא להודיע ושלושתם הלכו לשם ברגל דרך הפרדס. ליד המיטה של גיורא אמרה לוצי לאיזידור: "אתה רוצה להרוג בן שלך, מה? יותר טוב שתהרוג אותי."

"את הבן שלי?" אמר איזידור ותפס בחזהו ונפל.

השכיבו אותו במיטה ליד גיורא וגיורא לא הפסיק לדבר אליו. אבל האחות שהיתה תורנית לילה אמרה לו: "חבל על הדיבורים. הוא לא שומע."

כשהחלים גיורא, הוציא את האופנוע מן האורווה ואמר ללוצי: "אני נוסע אל החבר שלי אריה, לקיבוץ. אין לי מה לחזור לפה."

לוצי בכתה והתחננה לפניו, אבל גיורא עלה על האופנוע ונסע משם ולא חזר עד שהודיעו לו שאבא שלו מת.

איזידור הובא לקבורה בבית־העלמין של המושבה, לא הרחק מבית האזבסט של רוּבֵן, שמחרוזות של שוּם היו תלויות על חלונותיו. קברו נכרה סמוך לקבר של חזקל. בבוא היום ייקבר שם גם רוּבֵן.

גיורא אמר קדיש ולוצי בכתה ולא יכלה להפסיק.

אחרי ההלוויה שאל גיורא את לוצי: "איפה הכרתם, את ואבא, תגידי?"

"אה, אחרי מלחמה, איזידור בא ללאגר עם חיילים מארץ ישראל והוא התחתן אתי שם."

גיורא ליווה את לוצי לבית שבפרדס ושם אמר לה שהוא חוזר אל הקיבוץ של אריה, החבר שלו מבית־הספר לקציני ים.

לוצי בכתה ואמרה: "איך ילד שלי משאיר אותי לבד בבית בפרדס עם השאקאלים?"

אבל גיורא צחק ואמר: "לוצי, לוצי. את לא תשארי לבד הרבה זמן."

לוצי נשקה לו ואמרה: "קִיש הֶרְצֶג של לוצי. דרלינג של לוצי."

ביום האחרון של השבעה הגיע גיורא לביקור בבית שבפרדס. הוא החנה את האופנוע ליד המרפסת ונכנס פנימה. לוצי ישבה אל שולחן האוכל בשמלת משי שחורה עמוקת מחשוף. סיכת פנינה היתה נעוצה בכובעה והמלמלה השחורה הטילה צל בגולות החלב. ממולה ישב מנדל גולדברג. ביניהם ישבו כהן השוטר וענתבי פקיד הבנק. הרדיו השמיע מוסיקה עליזה והם שיחקו.

"גיורא דרלינג!" קראה לוצי כשנכנס, "בוא תשתה אתנו כוסית יין מתוק."

לוצי מזגה לו כוסית טוקאי וגיורא שתה. הוא ישב אתם זמן מה והם המשיכו לשחק. לוצי הרוויחה כל הזמן וצלצלה במטבעות שבכיסה.

אחר־כך קם גיורא ולוצי אמרה: "כבר הולך?"

גיורא נענע בראשו ולוצי אמרה: "היום נגמר השבעה. ביום ראשון אני הולך מכאן לגור בבית של מנדל."

"תיארתי לעצמי," אמר גיורא.

לוצי המשיכה: "רוּבֵן יבוא לגור פה. הוא יהיה משגיח."

גיורא התחיל לצחוק.

"מה אתה צוחק?" התרעמה לוצי.

"נזכרתי במשהו שדודה מגדה היתה אומרת," אמר גיורא וצחוקו הלך וגבר.

לוצי קמה ממקומה וחיבקה את גיורא. "מה מגדה אמר?" שאלה.

וגיורא, בפרצי צחוק שמסתבכים בפיו, אמר לה: "מגדה תמיד היתה אומרת שרוּבֵן מסריח כמו בקאצט ושלמרות שהוא בארץ־ישראל, הוא עוד שם. אפשר לחשוב! אפשר לחשוב שמישהו בכלל…" ודבריו לעו.

"מה אתה מדבר שטויות כאלה," קראה לוצי.

"בכל אופן מעניין מה דודה מגדה תגיד עכשיו."

פניה של לוצי אורו: "מי יודע?" אמרה וגולות החלב שלה הזדהרו, "אולי עכשיו מגדה מסכים."

"מגדה אף פעם לא תסכים," אמר גיורא.

"מי יודע…" אמרה לוצי.

"מה? כבר הולך?" אמרה, "תבוא לבקר, הה? אתה יודע איפה מנדל גר. מקום טוב. הרבה בית־קפה. הרבה ג'נטלמן."

"כן," אמר גיורא, "הרבה בתי־קפה…"

הוא נשק ללוצי על לחייה והיא נשקה לו ואמרה: "תיזהר עם אופנוע, טוב?"

"אל תדאגי," אמר גיורא, "אני אלוף, כשאני גומר את הצבא, אני הולך על קיר המוות."

"מה זה? מה אתה אומר פה?" נדרכה לוצי.

"שום דבר. סתם בדיחה," אמר גיורא ויצא והתניע את האופנוע.

ההתפוצצויות זעזעו את הפרדס. ציפורים פרחו בבהלה, ועלעלים לבנים ריחניים נשרו. אבל ככל שנתרחק נחלש קולו ולבסוף שבה הדממה כבדה כשהיתה.

עדינה ומתוקה עלתה שירת הציפורים. גם קול צלצול דק נפל מפעם לפעם, מידרדר וחדל, מידרדר וחדל.

האומנם נענעה העֵז שבחצר את ראשה?

ג. מקהלה הונגרית

צר לי רות, אבל כבר מההתחלה יש לי תלונות אלייך. למה בחרת דווקא בכותרת הזו? למה "גמדים על הפיז'מה"? זה יוצר ציפיות לסיפור ילדים [נניח: הילד לא מצליח להירדם, יום אחר יום, ושום דבר לא עוזר, עד שקונים לו פיז'מה עם גמדים ששומרים עליו בלילה בתורנות, כל גמד 17 דקות וחצי… מין שמוליקיפוד כזה]. וזה סיפור ילדים? זה? הרי כאן הגמדים יורדים בלילה מהפיז'מה ומדגדגים את הילד וצובטים אותו, מכניסים לו אפונה ננסית באוזן, גזר גמדי באף, מושכים לו בבולבול… ואולי בכל זאת צדקת. זה אולי לא סיפור ילדים מודרני תקני; כלומר, פוליטיקלי־קורקט. אבל, בהתאמות הנדרשות, הוא יכול להיכנס בלי בעיות למעשיות, האוסף המלא של האחים גרים. הכול יש פה. יער, או בגרסה הציונית הארץ־ישראלית, פרדס עמוס כל טוב. תפוזים (וושינגטון, תפוז צרפתי, ולנסיה, שמוטי ואפילו תפוז דם, שהוא אולי היחיד המתאים גם לסיפור ילדים ציוני וגם לאחים גרים) שלכל אחד מהם היתה שמורה אצלנו שיטת חיתוך ואכילה נבדלת: לוושינגטון, או בשמו העברי, התפוז הטבורי, שקליפתו תפוחה יחסית ונוחה לקילוף, היינו מקפדים את הראש בצורת כיפה קטנה שהעוקץ באמצעה, מסמנים באולר, בבשר הקליפה, חריצים, שהדיפו ריח עדנים של ראשית עונת ההדרים, מקלפים ואוכלים את הפלחים, או, כפי שנהגנו בפומלות, מקלפים את הציפה וזוללים את ענבלי גוף הפרי הברורים והנבדלים. את הבאים אחריו, התפוז הצרפתי והוולנסיה, שניהם בעלי קליפה חלקה וצמודה ועתירי מיץ, היינו מקלפים לסליל לולאתי, נשמרים שלא ייקרע, מתגאים בביצוע המושלם ומתפנים לעיקר: חיתוך עדין של גוף הפרי ל"צלחות", פרוסות רוחב מטפטפות. את אלה היינו אוכלים באלגנטיות נונשלנטית מודגשת פרוסה אחר פרוסה. ואילו את השמוטי, מלך התפוזים, שאינו מתמסר בקלות כמו הוושינגטון, אינו מרמז בקריצה מעודנת על השפעה של מקומות וטעמים אחרים, תרבותיים, תרבותיים מדי, כמו התפוז הצרפתי, ואינו מגיר מיץ בלי חשבון כמו הוולנסיה, הנדיבה הפזרנית, או כמו בן דודה הפאנקיסט, תפוז הדם — את השמוטי שהוא מוקפד, אצילי אך לא מתנשא, גברי משהו, אולי אפילו נזירי משהו, אותו היינו בוצעים, כמובן, לאחר טקס הסרת "הכיפה", והסרת גוף הקליפה, לאחר שזה סומן בסכין בקווים נחרצים, דוגמת קווי האורך שהיו משורטטים על הגלובוס המואר שניצב על שולחן הכתיבה שבחדרי, לפלחיו המקוריים, נותנים כבוד, לשם שינוי, לצורה המקורית של גוף הפרי, זה שהטבע צר אותו בבראשית, תוחבים את האצבע המורה לאמצעו, לתעלה הבתולית שבין הפלחים, פותחים ומציגים אותו פרוס לרווחה, על כל פלחיו, כמו שושנת מים הפורשת את עלי הכותרת שלה על פני האגם, מניחים אותו כך, פתוח, פרוץ, חשוף, נטול הגנה, אך עדיין שומר על פסון של סגירות, דיוק ואיפוק, על ארגז או מְכל פרי ריקים, ורק אז אוכלים אותו, במתינות, פלח אחר פלח. לימונים (אלו ה"רגילים" המשמשים לסלט, וזה הצרפתי המיוחס, המעודן, קרובו של התפוז הצרפתי — בעל ניחוחות תרבותיים, בשונה מטבעיים, ואפילו תעשייתיים משהו, כאילו קיבל זריקת בישום באיזו פרפומריה פריזאית נודעת, אבל, וכאילו בסתירה, גם קרובו של החושחש הפראי, בעל הפירות מעוּותי הצורה וסרי הטעם, הבזים בגלוי לבני מינם המתורבתים ולאלה שמתענגים עליהם — שכן שניהם, הצרפתי האצילי והחושחש הצועני, הם עצי בסיס, שעליהם מרכיבים את כל בני המשפחה האחרים), אתרוגים, פומלות, קלמנטינות ומנדרינות (יוסוף אפנדי וצצוּמוֹת), אשכוליות, חבושים, שזיפים (קודם כול המֶטְלִי הירוק מבחוץ והאדום־מריר מבפנים, אחר כך האוגדן הצהוב והעסיסי, שקליפתו הופכת שקופה יותר מיום ליום, והסנטה רוזה המלכותי, ושלושת עצי השזיפים האדומים, הדומים לדובדבנים, שצמחו על תפארת עלווה סגולה, כזו שהסתירה את האוצרות שבפנים, והיית צריך לאמץ את העיניים עד שגילית את הכדורים הקטנים המושלמים). והמשמשים, שכל שנה רוססו בחומר רעיל נגד מזיקים, וכל שנה הילד — אני [אני?] — היה בולס אותם בתאווה מיד כשהגיעו לגודל פולים, וכל שנה היה משוגר לבית חולים תל השומר כדי לשטוף את קיבתו, וכבר אז היה אפשר להבחין שהוא לא תמיד לומד מן הניסיון ושיצרוֹ גדול עליו. והשסק, זה עם הגרעין הבודד בפנים התופס את רוב נפח הפרי, וזה עם הגרעינים הקטנים. ושוב המשמשים, עכשיו כבר בשלים, ובעיקר אלה עם הלחיים המנומשות, אלוהים כמה שהם טעימים. והאפרסקים הצהובים, הפרוותיים, הארוכים, של אמצע העונה, ואלה, הסגולים הפליליים של סוף העונה, שהגרעין שלהם, החרוט להפליא, נבדל מגוף הפרי. אפרסק אחד כזה תמורת כל הסטייקים והשניצלים והשיפודים שבעולם. ובסוף העונה — השזיפים ירוקי־העד הענקיים, הבשרניים, נציגי גן העדן עלי אדמות. ואחריהם, על גבולו של המטע מצדו המערבי, זה הגובל בכביש גהה, שהיה אז בעל מסלול אחד לכל כיוון, גם עצי האבוקדו החסונים, שהילד לא פעם נפל מהם, ופעם אפילו שבר ככה יד. וכבר אז היה אפשר להבחין שספורטאי דגול לא יצמח ממנו. ושורות שיחי התות־שדה שנמתחו בקיץ בין העצים, ומִקשַת האבטיחים, שפירותיה הנפילים הוערמו בצל אחת מארבע שדרות הברושים שהובילו מכל רוחות הארץ, מארבעת קצות הפרדס, אל מרכזו, שם ניצב הבית — בית? — ובחסותה נגלה לילד לראשונה, אלוהים יודע מתי, ההבדל בין מה שיש לו למה שיש לבנות. לכל הפחות לשתי בנותיה של איזו קרובה־רחוקה שבאו לפרדס שבשיפולי רמת גן מחיפה כדי לבדוק עמו את הנושא בהתרגשות בלתי חוזרת. וליד הבית, מצדו הדרומי, צָמַח עץ — או יותר נכון — שיח פיג'ויה מופלא, שאת פירותיו עטורי כתר המלכות היינו חוצים בסכין ואז מקערים את תוכנם המחיתי האקזוטי בכפית. ומצדו הקדמי של הבית היה שטיח של ורדים בכל הצבעים, שהאב הרכיב וטיפח — שם הוא גם מת, ביום חם אחד בחודש אב כשטורייה בידו. ולפי עדותה של האם, שתמיד שיכתבה את ההיסטוריה בכישרון גדול, בדיוק כמוך, לפחות משהו אחד תודה שלקחת ממני, אתה בדיוק כמוני, שום דבר לא יעזור לך, כמה שלא תנסה לברוח, אפילו עד לסוף העולם, הזעיק אותה אליו בקול ניחר כשמילים אחרונות נמסות מאהבה אליה בפיו. ובצדם המזרחי של הוורדים היה עץ תות ענקי, אולי ה־סמל של הישראליות, יותר מהתפוז והלימון, שמתישהו נדבק להם טעם סמלי חמוץ־מריר של נישול. ובין ענפיו התמקם לו בית טרזן, כולל חבל שהשתלשל למטה. ומצדם הצפוני היה לול תרנוגלי הודו רעשניים, שחשבנו שהם בעלי החיים הכי טיפשים שיש, עד שפגשנו בבנות היענה, ובתוך המתחם שלהם היה כלוב קטן לארנבות חיישניות. ומצדו המזרחי של הבית — ששימש קודם כמחסן והיה עשוי אבנים ירושלמיות וכלל שני חדרים ו"הול" ומטבח קטנטן ושירותים, שהדלת שלהם לא ננעלה מעולם — היה לול תרנגולות גדול, ולידו בניין "הבאר הקטנה", לח, טחוב, מחליק. והחשופיות שתמיד הבחילו אותי. ובקיץ היו מטמינים בבניין הזה, בניירות אריזה כתומים מרשרשים, תפוזים ואשכוליות שהרוו אותנו כל הקיץ, ועל הגג שלו היו ישנים בקיץ מוחמד ועבדאללה, שני הפועלים האחים המבוגרים מדַבּוּרייה. מוחמד הבכור, גבוה, מוצק ובעל חזות אריסטוקרטית, מקרין סמכותיות ושקט, ועבדאללה הצעיר, עגלגל, קירח ותחמן גדול. ואיתם גם, לפרקים, בניהם הבכורים: סולימאן, בנו של מוחמד, שכּוּנה שלמה והיה אציל ורחב לב כמו אביו ואהבתי אותו אהבת נפש [יום אחד "תפסתי" אותו מעיין ב"ביטאון חיל האוויר". צחקתי ושאלתי אותו מה לו ולזה, והוא ענה לי בעצב שאין דבר שהיה רוצה לעשות יותר בחיים מאשר להיות טייס של מטוסי קרב בחיל האוויר — וכבר אז, כנראה, התחלתי להבין שהמנעד של הראייה הפוליטית קטן בהרבה ממידותיה של הנפש האנושית], וחליל, בנו של עבדאללה, ששריריו השתרגו כנחשים גדולים בחוסר תואם נלעג למשקפי הראייה עבי העדשות שלו. ועוד אורחים מזדמנים. ומעבר לפינתה של "הבאר הקטנה", במרחק של כעשרים מטר, ניצב בגאון "המגדל". מגדל המים, שבתוכו פעלה הבאר השנייה, "הבאר הגדולה". בקומתו הראשונה, שם ניצבה משאבת המים שסיפקה מים לכל "הפרדס הגדול", ישנו הפועלים הערבים בחורף, ובקומתו השנייה ישן, עד שמת, שמשון המשוגע. ובחלק מהתקופות שבהן היה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה היה שם אינקובטור לאפרוחים, צהובים, מוכיים, לא דומים בשום צורה ואופן ליצורים שיצמחו מהם. ואחר כך הקמנו שם, מיכאל, יוסי, דני ואני, "מועדון". ולפני זה סתם היינו משתרעים על גגו של החדר הזה, שוכבים על הגב ופנינו למעלה אל ברֵכת המים העליונה שהתנוססה כחמישה־עשר מטרים מעלינו. אני ממש לא זוכר אם אי־פעם עליתי בסולם שהוביל עד למעלה. אני זוכר רק שאבא שלי יצר לי פעם, בעידן אחר, טיארה ענקית וקשר אותה לברֵכה הזאת, והיא התרוצצה שעות, אחוזת שיגעון ברוח מטורפת של סתיו, בין קרעים של כתום, צהוב, אדום, סגול ושחור של שקיעה שבלעו זה את זה ובסוף גם אותה. ועוד לא הזכרתי את חיילי התירס הממושמעים, עטורי הזקן המדובלל, בעלי השיניים המושלמות, שהגביהו מצדו הדרום־מזרחי של המגדל, ואשר אותם החליפו, פעם בשני קיצים, כדי "לאפשר לאדמה לנוח", מלפפונים שעירים, שרק הקטנים שבהם נחשבו ממש והגדולים זכו לנחירות בוז ונחשבו למאכל בהמות. כל זה היה ב"פרדס הגדול" ששכן מצדו המזרחי של כביש גהה. ובצדו השני, המערבי, שכן "הפרדס הקטן", אבל זה היה עולם אחר. אמנם צמחו שם עצים — בעיקר הדרים — וגם שם היתה באר, וצמודה לה ברֵכה קטנה שבה שכן נחש מים ירוק, והיה שם מחסן שאוחסנו בו כלי עבודה שונים, אבל זה כבר היה עולם אחר…

וכל זה חרב עכשיו. קירות האבן של הבית עדיין ניצבים בגאון מגוחך, אבל הגג קרס פנימה. העצים נחנקו ביובש, בכוונת מכוון, כדי שיוכלו לעוקרם בנקל ולמכור את השטח לקבלני בניין. המגדל עומד בעקשנות [כמו שאני ניצבתי דום על מיטתם של הורי כשהם חזרו מבילוי באחת־עשרה בלילה, בדיוק ברגע השמעת "התקווה" ברדיו, ואבי דרש ממני לשכב, ואני, כמובן, המשכתי לעמוד — כי הרי "התקווה" — גם אחרי שחטפתי סטירה, כי הרי חייבים האחים פסטור היו ראשונים להתעשת. נִגשו אל נמצ'ק הקטן ותפסוהו בזרועותיו. פסטור בי"ת עמד לימינו ולפת את ידו להוציא מתוכה את הדגל. אבל קולו של פרי אץ' נשמע בשקט: "הפסיקו. הניחו לו." האחים פסטור הביטו בו משתאים. "הניחו לו," אמר. "הנער הזה מוצא חן בעיני. בחור אמיץ אתה, נמצ'ק או־מה־שמך." ואחותי הגדולה, היחידה, ששמרה עלי, התפתלה מצחוק, ולא יכלה להסביר מה קורה, ואני שנאתי אותה ובזתי לה והמשכתי לעמוד בגאון על משמרתי, גם אחרי הסטירה השנייה שריקה שלישית, נרגזת, עברה בגבהים. וכמעט בו בזמן הנער נראה יורד, אך פתאֹם התעכב ונצמד אל הגזע ואל הענפים, ואחר־כך נפל במהירות — ראשו למטה וזרועותיו פשוטות. "לכל הרוחות!" צעק הקצין וחש למקום. הנער נפל בגבו על הקרקע ונותר שוכב אפרקדן בזרועות פרושות; זרזיף דם נִגַר מחזהו, בצדו השמאלי. הסמל ושני חיָלים קפצו מהסוסים; הקצין רכן ופתח את כֻתנתו; הכדור חדר אל רֵאתו השמאלית […] "נער מסכן!" חזר ואמר הקצין בעצב. "נער מסכן ואמיץ־לב!" עד ש"התקווה" נגמר, ואז פרצתי בבכי] אבל כל מדרגותיו וסולמותיו נחלדו והתפוררו, ורק הצברים האיתנים שהקיפו אותו מוסיפים לצמוח פרא, וכך גם הדקל ששתלתי לפני הבית, שכבר אז עלה והיתמר, ואחותי אמרה שהוא, כמוני, לא מתאים, גבוה מדי, וסופו שייפול ויהרוס את הבית דקל מזדקר, לא פרופורציוני, לא מתאים לשום דבר בפרדס. ובגללו אי אפשר אפילו לצלם את הבית [היא היתה צלמת כפייתית כמו שהיתה כתבנית כפייתית, היא חדלה לכתוב רק בשעה שצילמה, ולהפך, בערך] משום זווית בלי שהוא ייכנס ויקלקל את האפקט. הייתי מתה לקצץ אותו, להשאיר ממנו אולי רק שולחן לפוקר, כדי ששני לוזרים — מהסוג שהיה אבי, היחיד במשפחה שהואיל למות לפני — ישבו לידו וישחקו, עד הסוף, עם כל הקלפים ביד. אף פעם לא גומרים, כי רוצים להרוויח רק בגדול. וכן, אתם יכולים להירגע, אני מודעת לכל המשמעויות הסימבוליות בקטע הזה על גג הרעפים שלו, ושני חדריו, והמטבח, וה"הול", וחדר השירותים שלא ננעל מעולם, וחדר הכביסה המאולתר, והמחסן שעמד ליד, גדוש כלי עבודה, שעד היום אני חולם שאני נכנס אליו לנכס לעצמי כמה מהם, מפזר אותם בגינה האחורית של ביתי כיום או תולה אותם על הקיר מאבני ירושלים שמסמן את גבולה הדרומי של החצר הקדמית שלנו.

בחלומות אני שב ונזכר בחרמש לקצירת עשב, עם הלהב המעוקל והידית המולחמת, שהשימוש בו דרש מיומנות מיוחדת, במזמרות הגיזום בעלות הקפיץ, שתמיד באיזשהו שלב ניתק מהמזמרה ונעלם, ובמקטפות הקטנות שמזמן נעלמו מן העולם [יש לי אחת כזו עם קפיץ ורצועת גומי מאולתרת שאבי התקין כדי למנוע מהידיות להתרחק מדי אחת מרעותה וכך לאפשר לקפיץ היקר־להשגה להשתחרר וליפול] שיועדו לקטיפת פירות הדר בעלי עוקץ גדול וחזק [אשכוליות, לימונים, פומלות], או כאלה בעלי קליפה רכה הנתלשת בקלות [בעיקר מנדרינות], והתרמילים לקטיף הדרים, הענקיים, שהגיעו לי כמעט עד הרצפה, ובכל פעם שהייתי משתתף בקטיף הייתי שב ומתלבט אם למלא אותם ולהיגרר איתם למְכלי הפרי הגדולים — שהחליפו מתישהו את הארגזים הקטנים — וליהנות ממראה המְכל המתמלא, או להסתפק בחצי תרמיל ולהדס את ההיריון שלפני ביתר קלות. והעגלה המוזרה, שכל כך אהבתי ואין לי מושג למה בנו אותה כך: שתי ידיות נשיאה ארוכות, ארבעה חורים עגולים ענקיים לאורכה ורגלי ייצוב תואמות, כאילו נועדה לנשיאת חביות יין כרסתניות משקשקות או כדי להסיע כדי דבש ענקיים, כמו אלה שעליהם שבתי וקראתי באחד מסיפורי אלף לילה ולילה.

אבל חובה לומר — ולכן רות, הכותרת שבחרת מתאימה, לפחות בהיטל האחים־גרימי שלה — כל השפע הווגטטיבי הזה, הגן עדן הזה, שהיה מחוז כמעט אוטרקי וכמעט הכול היה בו — גם סוס עבודה בשם ג'קי ותמיד שישה או שבעה כלבים וחתולים, וטרקטורים, והמשאית של יהושע, והחמור של שמעון, והילדות הבדוויות שהיו מגיעות עם הוריהן לעונת הקטיף ומפרפרות לי את העיניים והלב, וערוגות הירקות שהייתי מערים עם אבי לפני משטח הוורדים: בצל ירוק, פלפלים ירוקים וגמבות, שבשרנותם התופחת ריגשה אותי במיוחד, והצנוניות האדמוניות והגזר בעל העלים המשוננים, שמפירותיהם זכיתי לראות רק מתי מעט, כי, כמו עם המשמשים, לא התאפקתי, והייתי מושך רבים מהשתילים הרכים, אט־אט, רק כדי לבדוק אם הם כבר מוכנים מְשֹׁךְ בַּגֶּזֶר, מְשֹׁךְ בַּגֶּזֶר — אֵין כָּמוֹהוּ גֶּזֶר! ובכך גוזר עליהם כרת בדמי ימיהם, והחזרת, שהפחידה אותי, כי חתרה עמוק באדמה וסירבה להיתלש, כמו היבלית המקוללת, שאין לה סוף, שהרגישה ביד התולשת כמו איבר חולה מן החי, לא כמו הריג'לה הירוקה־בשרנית — שבה היינו מאכילים את תרנגולי ההודו ולפעמים גם את הארנבות — שאת ענפיה היינו מאלמים ואז אבי היה קוצץ אותם במרפסת הבית, שהדיפה אז ריח של דשנות ירוקה עזה — הגן עדן הזה, שכמו אצל האחים גרים התקיים במנותק מסביבתו, לבדו ולעצמו, הכיל גם רכיבים רעלניים. והרבה. גרו שם אמא [לפרקים] ובת [עד שברחה] שהתחרו על האב. ואולי, נכון יותר לומר, גר שם גם אב [הוא לפחות נכח שם פיזית — אבל פחות מבחינות אחרות] שהתחרה על לבן של השתיים — ושב ונכשל; אולי כי מלחמת העולם ביניהן עניינה אותן יותר מאשר הוא עניין אותן — מלחמה עד חורמה שסבבה, כמו אצל האחים גרים, סביב השאלה מי יפה יותר, וגם, מי הנורמלית ומי המשוגעת, וגם, איך לא, מי תשרוד יותר. והאב שגר שם, שרק אלוהים יודע באיזה עולמות סבבה רוחו המיוסרת, פָּרַק, במחזורי זמן משתנים, על כל מי שנקלע לשטח האש שלו את האלימות העצומה שהיתה אצורה בו בגלל אלף סיבות — האם הבוגדנית, הבת הסרבנית והבן הנסיך של האמא שלו, שעשה כל מה שאפשר כדי לבייש ולסרס אותו, והוא בתמורה כמעט ורצח אותו; וגם, כמדומה, בשל התסכול שכירסם בו ועירער אותו, משום שהיה אדם אינטליגנטי באורח נדיר, שנטש בית ועולם מלא, ונדד, והפך מתלמיד ישיבה סקרן ומרדן, בן למשפחה סטמרית מכובדת, לפועל חקלאי, שחריפותו התבטאה בעיקר בשליטה הווירטואוזית שלו בפעולות חשבוניות מסובכות. וגם הבן היה שם. מין נרקיס שפרח בביצה טובענית. חצי פושע חצי פרופסור. ורק אלוהים ידע איזה חלק יגבר. ואירועי העלילה רדפו, וכמו בכל מעשייה הם חזרו על עצמם פעם ופעמיים ושלוש, עד הפיצוץ…

ד.

לוּצִי דויטש הרימה את עיניה. הן התחילו לנדוד, לטושות כעיני תנשמת שאור נפל עליהן: גוּלוֹת זכוכית בגון החלב ועיגולים כחולים שבולעים זה את זה.

"איפה משקפיים שלי?" אמרה לאיזידור.

לוּצִי דויטש… הסיפור פותח באם. כביכול נותן לה יתרון, בשל מה שמנחם פרי כינה "אפקט הראשוניות". אבל מיד מתברר שהיתרון בכוח הזה מנוצל לרעתה. דמותה נחרתת, ישר למן ההתחלה, כמין מפלצת, יצור כלאיים, אדם חיה, חיה־מתה, פוחלץ לילית־תנשמת־קוקייה, ואחר כך היא כבר אינה יכולה להשתנות הרבה. הלב שלך, רות, לא ממש נפתח לאישה הזאת, איומה ומסכנה, נערצה ופתטית בה במידה. הוא נדד לדמויות אחרות. כבר השם שבחרת לה, לוצי דויטש, יוצר באורח מעודן אי־סימפתיה נסתרת. אמנם, לוצי הוא שם חיבה הונגרי תקני, וגם שם המשפחה דויטש קיים במרשם האוכלוסין ההונגרי. אך אלה שני שמות שמרמזים על אחרוּת אתנית בתוך החברה ההונגרית, תוך הבלטה של רכיב הגרמניות ובעקיפין גם של רכיב הנאציות, או ליתר דיוק — שמאוד נחוץ כאן, אם כי גם האופציה המדויקת פחות פועלת כאן את פעולתה — של התגובה הקורבנית אליה, הקשורה בסיפור [ורק בסיפור] רק באם [במציאות גם האב הוא ניצול שואה]. זאת משום שהן שם החיבה לוצי והן שם המשפחה דויטש הם שמות של יהודים הונגרים או של הונגרים שוובים; כלומר, ממוצא גרמני. הגרמניות הנרמזת הזו — שהיתה הרבה יותר רכה ב"מקור" [שם בתוליה של אמי היה קטרינה גרינפלד, ואחר כך, כשנישאה לאבי, קטרינה שוורץ — רוב השמות של יהודי הונגריה נגזרו משמות צבעים בגרמנית: וייס, שוורץ, גרוּן, וכיוצא באלה, ולפעמים גם מהונגרית — למשל, פֶקֶטֶה; כלומר, שחור] — קשורה, אולי, גם לשורשיה היקיים של אלמוג [היא עצמה נולדה בארץ אך שני הוריה הגיעו לארץ מגרמניה] וליחסה העמוק והמורכב מאוד לגרמניה ולגרמנים [ראו, בעיקר, בספרה זרה בגן עדן] שבעטיים, כנראה, היא "גירמנה" את הסיפור. אני, מכל מקום, איני מכיר לוצי הונגרייה. אבל אני מכיר לאצי, גבר. זה שמו של אחד משלושת בני דודי מצד אמי החיים בהונגריה. הוא בנו בכורו של אחיה של אמי, שברח לרוסיה לפני מלחמת העולם השנייה וחזר להונגריה עם הצבא האדום [מישהו צריך פעם לכתוב — אם עוד לא כתבו — ספר על כל היהודים שברחו/הוגלו למעמקי רוסיה (מדובר בעשרות אלפים) וכך ניצלו מציפורניהם של הנאצים הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם]. דודי זה, בַּנדי, שחיבבתי מאוד, היה קומוניסט אדוק, והקריסה של הקומוניזם שברה את לבו. מה עוד ששניים מבניו, לאצי ופישטי (שהמיר את שמו לאוליבר), נעשו קפיטליסטים מושבעים.

לאצי הוא היום אדם אמיד, וגם לפישטי, שהוא במאי סרטים ופרסומות, לא חסר כלום. שמה של אמי היה כאמור קטרינה [שם שנקשר באוזני תמיד לאיזה הדר מלכות — גם, כנראה, בגלל קטרינה הגדולה המשוגעת], ובקיצור קָטי, ושם החיבה שלה היה קָטיצָה (ורק בביקור האחרון שלי בהונגריה, זה שבמהלכו כתבתי חלק ממגילת החיים המשובשת הזאת, גיליתי שקטיצה בשפת הורי פירושה פרת־משה־רבנו). בארץ עיברתו את שמה לברכה — למה? ככה. בכל אופן, לוצי נראה לי שם מנמיך משהו — שם של יהודים מה"פריפריה" — הנה יוצא ממני הסנוב ההונגרי הבודפשטי, אפשר לחשוב — טרנסילבניה או סלובקיה… שֵם בעל ארומה אחרת לגמרי מזה של הצארינה הרוסייה, שכילד דמיינתי אותה כמין מיזוג אקזוטי רוסי־אירופי־אסיאתי, פאם פאטאלי, אבל גם מגוחך משהו, מין קוקטייל של המלכה הלבנה, מלכת הקרח מסיפורי נרניה, של מרי אנטואנט, מלכת העוגות, ושל מלכת הלבבות מעליסה בארץ הפלאות. אבל לוצי? מה פתאום לוצי?

לוצי זו הרימה את עיניה… והן [כלומר, העיניים] התחילו לנדוד… זהו ניסוח מוזר המעלה תמיהות: העיניים נודדות? איך בדיוק? ולאן? ולמה דווקא "לנדוד" ולא "להתרוצץ" או "לנוע"? כך, קרוב לוודאי, משום שאלמוג רצתה להכין אותנו למסלול חייה של האם, שהיא בעצם, על פי הבנתה שלה [של אלמוג], קוקייה, אם הנוטשת את ילדיה חזור ונטוש, באורח סדרתי [והיא מזכירה בתכונה זו, ולא רק בזו, את אמו של עמנואל בהעשב והחול של דוד שיץ וגם את אמו הביוגרפית של הסופר הנהדר והנשכח הזה], או על פי הבנתי את דמותה של אמי, שנוצקה בתבניתו של חוק הישרדות, שאותו אימצתי, זה שקובע כי [כמו שכתוב בתורה] מי שחפץ חיים חייב לכבד את הוריו, ולא משנה מה היה — קוקייה מיוחדת, כזו שקטעי ההיעלמות שלה היו ביטוי לא רק לתפקודה הכושל כאם אלא גם להיותה פליטה אבודה, עם תרמיל קרוע, המקבצת אהבה.

צריך להבהיר, אלמוג — שימי לב, רות, אני יוצא להגנתך — אינה מצדדת באם, לא מפני שהיא אינה סובלת אותה, או משום שהיא מקנאה בה — כפי שדמויות מסַפּרוֹת אחרות (האחראיות והרציונליות) שלה מקנאות (תמיד) בדמויות צועניות כאלה — למשל, בנובלה האגם הפנימי — אלא בגלל ההזדהות האוטומטית שלה עם הצד החלש, בעיקר עם ילדים הסובלים מהתעללות של הורים; התעללות מכל סוג ומין — ופה, כפי שתראו, יש/היה הכול ובשפע — מי קונה? מי קונה? מי בֶּקֶרוּל [כמה עולה?] — הוי הישטֶנֶם [הוי אלוהים] — בעל הבית השתגע. אגב, מעניין מתי התחיל השיגעון שלו. ולמה?

עיניה היו לטושות כעיני תנשמת שאור נפל עליהן… הדימוי הזה, התִנשַמתי, ציפור הטרף הלילית וסביבת המשמעויות שאלמוג יצרה לה, מסמן ומציב את האם בטריטוריה הערפילית של המאוים והמאיים, המוצפת כאן בקונוטציות של שדה ציד, שבו האם נתפסת הן כצייד והן כניצוד. הבחירה של אלמוג בתנשמת מבריקה. גם משום שלא בחרה בקוקייה — המתבקשת כל כך — אלא ב"קרובה" שלה המאזכרת אותה בעדינות, וגם בשל כמה תכונות נוספות של אותה ציפור נדירה [אחת כזו ניצבה שנים בלילה על אחד משלבי הסולם של המגדל בפרדס שגדלתי בו], המשרתות את אסטרטגיית הסיפור של המספרת: האימה שמעורר המראה ההיברידי של התנשמת [מין ציפור־בן אדם: ציפור שעיניה קבועות בחזית ראשה, כמו אצל בני האדם], קולה, שנשמע כמו קול אדם במוניטור, וגם, כמובן, היותה מזוהה עם הלילה, המסמל את האזורים הלא מוארים של הנפש, ההרסניים, האובדניים; האזורים הלוניטיים, הסהרוריים, משוגעים. הירחיות הזו, הבריחה מצריבת האור, על כל המשמעויות שנקשרו בו, מאז ומעולם, ובעיקר מאז תקופת ההשכלה (enlightenment) ואילך, ואחר כך גם בהקשר של הסיפור הציוני [כפי שהפליאו להראות אהרן אפלפלד במכוַת האור שלו מזה, ועמוס עוז בבאור התכלת העזה שלו מזה] עולות בקנה אחד עם הקיפאון שנופל על עיני התנשמת בשל האור שנופל עליהן [גם כאן יש "סטיית תקן" מילולית שיוצרת מאוימוּת — האור אינו מאיר עליהן אלא נופל, שם פועל שמעניק לאור איכויות של מסה, משקל, כובד שאיננו רגילים ליחס לאור] המעבֶּה את התחושה שאנחנו מצויים בטריטוריה שהגבולות בין סוגי חומרים וישויות המצויים בה מפולשים, נזילים וחמקמקים — טריטוריית סף, מפתן, מעבר, דמדומים, Twilight zone, האופיינית כל כך לז'אנר הרומנס, במיוחד זה הימי־ביניימי, שההתרחשויות בו מתקיימות תמיד ברזולוציה גבוהה מדי או נמוכה מדי ביחס לנורמה המימטית המודרנית, וזו מפיקה מרחב היפר־ריאליסטי, שכבר בילדותי משך אותי בעבותות חושך; שבה את לבי ובה בעת הטיל עלי מורא משתק. ובעטיו של הכאוס השואב של המרחב הזה, אבל גם, ובמקביל, בשל הקודים האביריים העילאיים המתקיימים בו — כמין משקל נגד לתוהו ובוהו האונטולוגי השורר בממלכת הערפל הזאת — הייתי שבוי בקורים העדינים של הממשות ההזויה של האגדות הארתוריניות סֵיר לונסלוט עבר ונכנס אל בית־התפִלה. היה זה חדר חשוך למחצה, המואר במנורה שהטילה צללים כבדים, מעוררי בעתה. על הרִצפה היתה מֻנחת גופה, מכֻסה בבד. ברגע שקרב אל הגופה וחתך בחרבו מן האריג, החלה רצפת החדר חגה ונעה כבשעת רעידת אדמה. המנורה זעה וצללים עלו וירדו על הקירות בצורה מעוררת פחד. סֵיר לונסלוט דה לֵיק כרע על ברכיו ואחז באבני הקיר לבל יפֹל.

השימוש שלך, רות, בדימוי התנשמת אפקטיבי כל כך, כי הוא מפיק שלל רב של משמעויות סמליות כשהוא נסמך, כדרכך, על דיוק מרבי בתיאור של תופעות טבע. כך, למשל, הקיפאון הנופל על התנשמת מעלה תמונה מדויקת של מה שמתרחש בטבע. תנשמות, ינשופים וקרוביהם אכן — כפי שלמדתי במהלך אינספור שעות נסיעה בג'יפ בלילה בצבא, בעיקר במילואים — קופאים על מקומם ברגע שאור תועה של פנס יד או של מכונית נוסעת פוגע־לוכד את עיניהם בלילה, והם נשארים קפואים על מקומם, כמו חיילי הטרקוטה בשִיאָן, עד שאלומת האור סרה מעליהם וממשיכה בדרכה להטריד מרבצם חיות ודוממים אחרים.

עיניה היו גוּלוֹת זכוכית בגון החלב ועיגולים כחולים שבולעים זה את זה. כאן מגיעה לסופה ולשיאה פסקת הפתיחה של הסיפור, המוקדשת כולה ללוצי. כל שלל הרכיבים שנטמנו, כמין מוקשים זעירים, במשפטים הקודמים של הפסקה הזו, מתפוצצים כאן ומשרטטים דיוקן אנושי מוזר, כמעט סוריאליסטי. אמנם גם כאן ניכרת נאמנות למציאות החוץ־ספרותית — לאמי אכן היו עיניים כחולות; לעתים הן היו כהות וחמות יותר, ולעתים, בעיקר כשרוחה שוטטה בעולמות אחרים, בהירות־מימיות עד כדי חיוורון תכלכל, אובד בשלגים רחוקים. אבל למעט הרכיב הזה, הכול כאן זר ומוזר. שדה המשמעות של הצדים והניצודים מקבל כאן ממד מקברי. שכן, עיניה של האם הופכות עכשיו לגולות זכוכית ומציגות אותה כפוחלץ או כזומבית. ואם לא די בזה, הצירוף עיגולים כחולים שבולעים זה את זה הופך את עיניה לאתר בראשיתי, טרום־צוויליזציוני, שעוד לא נעשתה בו הפרדה בין צבע לצבע ובין צורה לצורה; אתר שיד של קוסם, רב־מג, חבוש מצנפת גבוהה, בוחשת בקרביו במטה קסם ויוצרת תצורות אלכימיות, החורגות מקטלוג החומרים הרשמי של העולם הזה; חריגה חריפה מכל מה שרגיל ומוכר, שעוצמתה מודגשת כאשר זוכרים ש"אבני הפלא" במופע האלכימי המבעית הזה הן בעצם גולות, משחק ילדים תמים, ותו לא.

"איפה משקפיים שלי?" אמרה לאיזידור.

עכשיו, רק עכשיו, רק אחרי שהאם עברה תהליך דמוניזציה מואץ, נותנת לנו אלמוג את מה שאנשי הגשטלט והפורמליסטים הרוסים כינו "מסגרת מארגנת לוגית", המנמקת את כל הפרטים המוזרים־מאיימים שהופיעו עד כה ומנרמלת אותם. רק עתה מתברר לנו שכל התופעות המוזרות שנקשרו לעיני האם — ובאמצעותן לדמותה כולה — מקורן [פשוט] בקוצר ראייה חמור נכון, תקשיבו לו. הוא תמיד יודע הכול הכי טוב. כי הוא הנסיך הקטן, המוקושקה [סנאי קטן] שלי. הוא, לפחות הוא, שומר על הכבוד שלי. אני באמת אהבתי את בעלי, בלה קראו לו ולא איזידור. איזידור פחחח… רק יֶקֶטֶה יכולה להמציא שם שכל כך לא מתאים לו. אבל הוא תמיד רב איתי. לפני שהכרתי אותו לא ידעתי קללה אחת. אצלנו במשפחה לא קיללו. בגללו נתקעתי בפרדס הזה שלא סבלתי אף פעם. אני קיבלתי מחסן והפכתי אותו לארמון. גרגר חול לא נכנס לבית הזה שהכול מסביבו היה בוץ ותנים. וערבים. אני דווקא אהבתי אותם. אבל הם החביאו נשק אצלם בחדר בבאר. וגם בלה, בעלי, שקראו לו גם בן־ציון, ידע את זה. אבל הוא לא עשה שום דבר. ופלא שלא הרגו את כולנו בחור הזה שלא סבלתי מהרגע הראשון מה שנכון, נכון. ארבעים שנה היא גרה באמצע מאות דונמים של פרדס ואולי פעמיים היא נכנסה [קצת] לתוכו, כלומר, חרגה מארבעת השבילים שהובילו למרכז, למקום שם ניצב הבית. כשהיתה צריכה לימון קראה לאחד הפועלים, פִּישטָה או חיים או עבדאללה או מישהו אחר, ושלחה אותו לקטוף לה. ואם מישהו צילצל לאבי — היה לנו טלפון מיד אחרי ששת הימים וגם טלוויזיה, וגם מכונית אמריקנית — גם אז היתה נמנעת מלצאת לפרדס והיתה משלחת מישהו, אותי או את אחותי או את שמשון, לקרוא לו. כשבלה, בן־ציון, בעלי, מת, בכיתי שלושה ימים. אהבתי אותו. נכון שהיו לי גם אחרים… אבל אהבתי אותו. אבל הוא כל הזמן רב איתי. ולפני שהוא מת הוא שכב בגינה, וקרא לי ברכ'לה ברכ'לה, ואמר לי כמה שהוא אהב אותי. כשהוא מת הוא לא השאיר לי כלום. לא בית. לא כסף. כלום. והכול בכוונה. להעניש אותי. ושוב, מה שנכון נכון, היה לו הרבה כסף, שאותו השקיע ופיזר בכוונה תחילה בלי שום עקבות; כך שהיא, וגם אנחנו, נישאר בלי פרוטה. הוא הצהיר כמה פעמים שכך יעשה, והוא עמד בדיבורו השאיר אותי בפרדס הזה, עם התנים והערבים, בלי כלום. ובכלל, הכול אני עשיתי לבד. הפכתי את המחסן הזה לארמון. כל מי שבא וראה לא האמין. היו ציורים מסיפורי ילדים על הקירות של חדר הילדים במשך כמה שנים שני סיידים אמנים — לאחד מהם, אני נזכר, קראו גדעון והיה לו מבטא יקי בולט — ציירו על שני הקירות הגדולים של חדר הילדוּת שלי ושל אחותי הגדולה, היחידה, נעמי, סצנות מסיפורי ילדים. כל שנה ציורים שונים. אני זוכר את במבי ואת שלגייה והגמדים ווילונות שבעצמי תפרתי כל החלונות בבית היו מחופים בדים לבנים, צחים כשלג, שמדי כמה שבועות עברו כיבוס וגיהוץ קפדניים, שעליהם התנפצו גלי האור שהמשיכו בדרכם פנימה לחדרים, ממותנים ורכים יותר, מאירים את מה שראוי היה לו להיות מואר וגם את מה שאולי היה מוטב לוּ נשאר באפלה והבאתי מאמריקה את הפטפון ואת התקליטים, והסרוויס רוזנטל של אמא שלי, והחצי יהלום, חוץ מזה לא נשאר ממנה כלום. את החצי יהלום השני קיבלה קלארי, אחותי, שתהיה בריאה, איפה שהיא שם. בעלה של קלארי אהב אותי, וגם אחי, בנדי, שברח לרוסיה וחזר אחר כך לבודפשט, וגם אנדריש, הבן של קלארי, היחיד, וגם אילדיקו, אשתו, הם אהבו אותי וטיפלו בי כמו במלכה בהונגריה… וגם בלה, בן־ציון, אהב אותי. אבל הוא היה משוגע, את זה רק אני יודעת. והוא לא השאיר לי כלום. אבל נגמר הפרדס. נגמרו השועלים, הפועלים הערבים. גם הם אהבו אותי, אני יודעת, במיוחד חליל, הבן של עבדאללה. הוא בא לפה פעם ורצה אותי, ואני גירשתי אותו. גם פישטה היה בא ומביא לי מתנות. מסכן. אשתו היתה בכיסא גלגלים, לא זזה כבר שנים. אבל אני לא אהבתי אותו. לא באמת.

ה.

"איפה משקפיים שלי?" אמרה לאיזידור.

איזידור הסתכל במשקפיים ושתק. הם היו מונחים לימינה של לוצי, מתחת לכנף הצלחת.

עכשיו תורו של הבעל והאב: איזידור, בלה, בן־ציון בן קלונימוס שוורץ. המשפט הראשון כאן מעביר אותנו אליו בדרך מדורגת מתוחכמת, בטכניקה של מרוץ שליחים תודעתי. תודעת האם עדיין במרכז, המספרת מצטטת אותה כשהיא פונה לאב, ובדרך אגב מגניבה גם לכאן את דעתה על אופייה: היא, האם, אינה שואלת את האב (ניסוח שהיה יוצר מראית עין של תלות בו, ולו גם רגעית) אלא אומרת לו. לא שאת האב — סלחי לי רות, אבל אני חייב לומר זאת — המספרת מסמפתת. ממש לא. אולי להפך, אפילו. אבל היא לא מסמפתת אותו בדרך יותר סימפתית מאשר את האם. מכל מקום, האופי המסוים של דרך הצגתה אותו, שמשקף, כמובן, את תפיסת האדם והעולם של המספרת/מחברת, מתבהר יותר כשמביאים בחשבון את ה"עיוותים" שניכרים ב"סיפור הכיסוי" שהיא יצרה בזיקתו לסיפור האמיתי; כלומר, זה שאותו אני סיפרתי לה… זהו, נמאס לי, עד כאן. עד עכשיו שתקתי. טוב, כמעט שתקתי. גם כשהוא דיבר בשמי. ספרתי עד עשר ושתקתי. ספרתי עד מאה… הזין הקטן הזה, מה הוא חושב לעצמו? חיכה עד שכולנו נמות, ואז הוא מספר את "הסיפור האמיתי". לא מספיק שאני רציתי לכתוב את הסיפור הזה ולא הספקתי, הוא, כהרגלו, משתלט ועושה את זה במקומי, וגם משתלט על האמת [נו, אחותי — בחיים לא היית הופכת את (עשרות!) המחברות הגדושות קשקושים שלך למשהו ממשי. רצית שהבן היחיד הנחמד שלך יעשה את זה. וזה בכלל לא בראש שלו. במקום זה הוא מטפס על איזה גבעה ב"ארץ בנימין", מה שבטח לא היה לרוחך לוּ היית ממשיכה להסתובב בינינו, אבל, אני שמח לספר לך שיש לו אישה נהדרת, שלא זכית להכיר…] ולא מספיק שהוא סיפר את הסיפור לאלמוג הזאת — נורא כעסתי — עכשיו הוא גם נהיה לי סופר… כמו בעלי, לא הספיק לו המקצוע שלו, היה חייב להשתלט גם על הטריטוריה שלי. ובאיזו קלאסה וסמכות נשפכות ממנו המילים הגבוהות שלמד באוניברסיטה… יאללה… ובלעדי הוא בכלל לא היה חי. מאה פעמים הצלתי אותו כשהאמא שלו, שכל כך מתה עליו, טיילה בבתי קפה בתל אביב או במלון שלה בבת ים או בכל מיני מקומות בעולם — ותמיד כשחזרה רק הוא והוא… הנסיך שלה… מוֹקוּשקָה פּוֹקוּשקָה. וגם הוא, הזין הקטן, גם כשבגר, אף פעם לא שם עלי. לא היה שם בשבילי אפילו רגע. אני יודעת שהוא אהב אותי. אבל לא היה לו זמן בשבילי. תמיד עסוק. ותמיד העדיף את הידידוֹת שלו, אלה שהיו לו כמו אחיות גדולות, על פני האחות הגדולה האמיתית שלו, היחידה. ולחשוב על זה שעד גיל שש וחצי הייתי בכלל בת יחידה… ילדה לבד של אבא ואמא, ושכל הצרות התחילו, אולי, כשהוא נולד. אז תיזהרו מהסיפורים שלו, לדבר הוא יודע, מה זה יודע, אלוף בדיבורים…

"איפה משקפיים שלי?" אמרה לאיזידור.

איזידור הסתכל במשקפיים ושתק. הם היו מונחים לימינה של לוצי, מתחת לכנף הצלחת.

"איפה משקפיים שלי!"

איזידור הביט במשקפיים ואחר־כך הביט בלוּצִי במבט שנסגר חזק בתוך עצמו.

"איפה משקפיים שלי?" חזרה לוצי בשלישית.

איזידור הביט בה בערמומיות ואמר: "רֶעכְטְס." צחוק לא נשמע התלַגְלֵג בקולו. בחדר נפלה דממה נוראה.

כאן מתברר ההקשר הפסיכולוגי של הסצנה, או לפחות חלקו. אבל לפני שאכנס לעניין הקשה הזה, אני רוצה לקחת פסק זמן ולומר משהו על לשון המספרת ועל האתיקה שלה, ועל הקשר בין האתיקה שלה לדרכי אפיון הדמויות שלה — ובעקיפין, אני רוצה לומר משהו, דומה למדי, על לשון המספר שלי ועל האתיקה שלי, ועל הקשר בין האתיקה שלי לדרכי האפיון שלי את בני המשפחה שלי. "גמדים על הפיז'מה" הוא, בדרך זו או אחרת, סיפור מהגרים, או לפחות גם סיפור על מהגרים, שמסופר — ואת הנקודה הזאת אני מבקש להדגיש — מזווית הראייה של מספרת שהיא בעליל "ילידה", "צברית". ההבדל בין המספרת לדמויות המהגרים שלה, שנציגתן היחידה במשפחה כאן [ושוב, שלא כמו במציאות] היא האם, ניכר מאוד בשליטתם בעברית. האם עילגת להפליא. לעומתה, המספרת שולטת בלשון להפליא. כך, למשל, בקטע שלפנינו, לוצי מעלגת: איפה משקפיים שלי, ואילו המספרת מהדרת: מתחת לכנף הצלחת — צירוף יפהפה, שלא היה עולה לעולם על דל שפתיה של לוצי — ואחר כך טוענת את קולו של האב בצחוק שהתלַגְלֵג, וטורחת לנקד את התצורה הנדירה של הפועל כדי שהקוראים, גם אלה המיומנים בעברית, לא ימעדו. אין לי דבר וחצי דבר נגד לשונה הנהדרת של אלמוג. להפך. העניין כאן הוא לא אסתטי אלא אתי. זאת משום שעילגות אינה נתפסת בעולם המעוצב שלפנינו, וגם לא בעולם הממשי, המציאותי, רק כמאפיין סוציולוגי־טכני, אלא גם כמאפיין פסיכולוגי־מנטלי ואידיאולוגי. מי שעילג בשפה המדוברת השליטה, זוכה, אוטומטית, גם בחיים וגם בספרות, בפחות נקודות זכות ממי שרהוט. יותר מזה, וכתוצאה מזה, העליונות הרטורית של המספרת מעניקה לה זכות כמו־ממילאית לשיפוט מוסרי של הדמויות, והיא מרחיבה מאוד את מנעד המהימנות שלה, שהוא רחב דיו כבר מכוח העובדה שהיא "מסתתרת" לאורך הסיפור כולו מאחורי מסכת המספרת ה"כול־יודעת", כזו המביטה בעולם, לפחות לכאורה, מעמדה אובייקטיבית, חסרת פניות, חפה מעמדות מוקדמות.

את העובדה שמדובר כאן בזכות לשיפוט מוסרי של הדמויות שמקורה לא בקטגוריה אתית אוניברסלית מוצקה אלא בסטריאוטיפ מפלה ובנורמה ספרותית, שאין לה ולו צל צִלה של תקפות אתית ממשית, יש לזכור היטב כאשר בוחנים את השיפוט המוסרי הישיר והמשתמע של המספרת/המחברת ביחס לכל הדמויות ב"גמדים על הפיז'מה", נשים, גברים וילדים. חשיבותה של ההבחנה הזאת מתחדדת בקטע שלפנינו בזכות ההבדלים הבולטים בין המאפיינים הלשוניים של הדמויות הבדיוניות לבין המאפיינים הלשוניים של בני האדם שהן מחקות־מייצגות: בני משפחת שוורץ.

בסיפור האמיתי, או מוטב, כפי שאחותי, נעמי, הכניסה אותו למירכאות, ב"סיפור האמיתי", האם והאב הם מהגרים, שניהם, ושניהם עילגי הלשון החדשה. אמנם כן, אבי למד בחדר ובישיבה — הוא בא ממשפחה סטמרית — ואביו כתב את עד בשחק, ספר המתעמק בפרשנות התורה, שכולל גם פיוטים מקוריים ומעוטר בהסכמות הגאונים הצדיקים שליט"א של הקהילה הקדושה. גם כן ייחס, כל השחורים החניוקים האלה. אפשר לחשוב. חידושים, פיוטים, ספרים. אצלנו קראו שירה, שמעו מוסיקה קלאסית. אני ניגנתי בפסנתר ושרתי — היה לי קול נהדר [מה שנכון, על פי כל הקרובים ששרדו, וגם על פי אותה אישה, שפגשתי באקראי, שסיפרה על אמי שהלכה בצעדת המוות ושרה, לא הפסיקה לשיר גם כשאיימו עליה ברובה…] ובכלל, אם נברר טוב־טוב, נגלה שכל השוורץ האלה הם בכלל רומנים. וחוץ מזה, אני לא ראיתי מעולם שום ספר… צר לי, אמא, אבל אחרי שאבא מת, דוד יצחק, אחיו הסטמרי יפה הנפש, שחשב, משום־מה, שיוכל להחזירני בתשובה, הביא לי במתנה את הספר הזה, "עד בשחק", על חמִשה חומשי תורה, עם ספר "בגדי ישע" על סוגיות הש"ס, כולל הסכמות הגאונים הצדיקים שליט"א, המעוטרות באין סוף מליצות ובריבוא ריבואות ראשי תיבות. למשל, זו של יצחק יעקב ווייס, רב ואב"ד לכל מקהלות האשכנזים, פעיה"ק ירושלים תובב"א, ששמח לראות יוצא לאור עולם אמרי קודש עה"ת ומועדים וחידו"ת בסוגיות הש"ס מהאי גברא רבא דין רפיש מגזע גדולים במעלות הקודש הגאוה"צ המו"מ חו"פ כש"ת מוה"ר רבי חיים קלמן שווארץ זצ"ל מהאידא נאנאש יצ"ו, מה שהעלה על הכתב ממה ששמע והי' שגור ע"פ מד"ק שרפי קודש רבותיו הק' וממה שחידש והאיר מה שחננו השי"ת בהיותו שוקד בעולמה של תורה וזכה להעיר ולחדש והעלה פנינים יקרים אמרות טהורות בפלפול וסברא ישרה ויקרה… אכן, העברית של אבי היתה טובה יותר מזו של אמי, אבל גם זו היתה שפת מהגרים. הוא דיבר "שפת ספר", שפת קריאה של מי שלא שמע דיבור עברי חי, ולכן היו לו שגיאות הגייה — חלקן חמודות, כמו למשל, "זה נמאס בפה" במקום "זה נמס בפה".

והנה, "משום־מה", אלמוג בחרה להתעלם מהעובדות הביוגרפיות, ושמה בפיו של האב עברית תקנית. יותר מזה, בהמשך הסיפור מתברר שאיזידור הוא בכלל, כמו המחברת שיצרה אותו, יליד הארץ, "צבר", ואת לוצי הוא הכיר בלאגר, שאליו הגיע, לפי עדותה של לוצי, אחרי מלחמה… עם חיילים מארץ ישראל והוא התחתן את[ה] שם.

דמותה של האם והתנהגותה נקשרות אפוא באזיקים ל"שם", לשואה, ואילו דמותו של האב והתנהגותו נתפסות כקשורות לחיבור הגרוע והמתסכל שלו עם אשתו וילדיו — הֶקשר נפשי ורגשי אוניברסלי, חוצה עמים, ארצות וזמנים.

"איפה משקפיים שלי?" אמרה לאיזידור.

איזידור הסתכל במשקפיים ושתק. הם היו מונחים לימינה של לוצי, מתחת לכנף הצלחת.

"איפה משקפיים שלי!"

איזידור הביט במשקפיים ואחר־כך הביט בלוּצִי במבט שנסגר חזק בתוך עצמו.

"איפה משקפיים שלי?" חזרה לוצי בשלישית.

איזידור הביט בה בערמומיות ואמר: "רֶעכְטְס." צחוק לא נשמע התלַגְלֵג בקולו. בחדר נפלה דממה נוראה.

זה קטע חזק. העימות החזיתי בין האב לאם; דרמת המבטים, סדרת השאלות של האם, שאינן מוצגות, במכוון, בנוסח שאלתי, ושתי האין־תשובות של האב ואחר כך התשובה. והכול שלוש פעמים — כנהוג בכל מעשייה או סיפור עממי. ולבסוף, הדממה הנוראה שנפלה — פועל שמאזכר את האור שנפל על עיני התנשמת של האם. וגם, איך לא, דרמת השפות, שנשמעות ולא נשמעות: העברית העילגת של האם, שלא שמעה על הא הידיעה, העברית המושלמת של המספרת, הנחבאת כזבוב על הקיר, אדישה לכאורה אך רואה ובוחנת ושופטת, ההונגרית שנחבאת מבוישת בפינה, והגרמנית שנשלפת כפרגול מרצחים.

כאמור, אלמוג לא ממש מתה גם על האב. ומבחינתי, במידה רבה של צדק. שכן, האב הממשי, אבי, זה שכיכב בביוגרפיה שלי, ואולי מוטב, בביוגרפיה המיתולוגית שלי [שהרי לאן בדיוק יכולתי להוליך את האימה המשתקת הזו אם לא לשדות הציד הנצחיים של המיתולוגיה? שם, בערבות האין סופיות, הפכו אירועי הילדות הבלתי נסבלים שלי לסיפור כללי, כמעט לא שלי, ואפילו בעל גוונים של הוד והדר ושגב, שהסתירו, כמעט לגמרי, את העליבות וההשפלות, והבושה, הוי כמה בושה, והדלתות שלא ננעלו לעולם, והקללות והצרחות והבכי אין־אונים והשקרים, מיליון שקרים, והשבועות וההשבעות. והנפילות. כמה נפילות. חזור ונפול. וההצלות. בנס. שומר פתאים אדוני], היה אל נכון איש אלים. אלים רֶצח. אך הוא לא היה איש רע או ערמומי. הוא היה איש נמוך [נמוך. לא גמד. בערך בגובה של אמי. גם אחותי היתה באותו גובה, ורק אני החצפתי להרקיע] וחסון, בעיקר ממותניו ומעלה [רגליו העדינות הסגירו גנום של דורות של תלמידי ישיבה], קירח כמעט לגמרי מגיל שלושים ואילך. ושתקן. ראו עליו שמחשבות קשות צולבות את מוחו, בעיקר שעה שקם ממה שנראה כעוד שנת סיוטים, וישב באי־נחת על קצה המיטה, ידיו מונחות על רקותיו, כאילו הוא מנסה לחסום איזה פיצוץ פנימי מלפרוץ החוצה. וכשכבר פתח את פיו — צעק, ועוד איך צעק. הוא היה איש אלים. אבל, אני חייב לציין כדי לשמור על כבודו וגם על כבודי, גם עדין בדרכו. לעתים נדירות חשף את רגשותיו. אני זוכר שראיתי אותו פעם אחת בוכה. בשירותים — אלה שהדלת שלהם לא ננעלה מעולם. תחילה הייתי בטוח שהוא מעמיד פנים. אבל הוא בכה. בקול חרישי. בכה ואמר לי: "מה אתה חושב, שלי קל?" זה היה, כנראה, הדיבור האינטימי הארוך ביותר ששמעתי מפיו.

אבא שלי — הרבה יותר קל לי לכתוב אבי — היה איש אלים. מאוד. צדקה אלמוג כשתיארה אותו כמי שהיה יכול להביט במבט שנסגר חזק בתוך עצמו. הוא היה אטום לעולם, לפחות לרוב האנשים שפגשו אותו. אבל, לא לאמי. היא הצליחה לשבור את מבטו, שוב ושוב. מכל מקום, הוא לא היה יכול להסתכל בה, וכנראה גם לא באף אחד אחר, בערמומיות. נכון, הוא היה מוצק ושתקן ואלים. לפעמים אלים מאוד. וגם חסר אונים. אבל לא ערמומי.

אשר לרֶעכְטְס. השימוש שעושה האב בסיפור במילה הזאת [אגב, בחיים, תרתי משמע, הוא לא השתמש בה. הוא הבין גרמנית וידע אידיש, מהבית, אבל השתמש בה מעט, גם משום שבעיני אמי, שבאה ממשפחה ניאולוגיסטית מתבוללת, "אריסטוקרטית", אידיש נחשבה "שפה נחותה" של פשוטי העם] יכול להיות דוגמה מאליפה לתאר את מושג הדיבור־פעולה (ה־speech act); זה שיש לו ערך כשל פעולה ממשית, ובכלל זה גם פעולה רצחנית, או כמו כאן, פעולה הפועלת כתגובת הד לפעולה רצחנית. האב לוחץ על כפתור־מילה והאם, שכבר תוארה כחצי־אדם חצי־חיה, חצי־מתה חצי־חיה, מתוארת כעת כחצי־אדם חצי־מכונה; מין רובוט אנושי שניתן להפעלה — בשלט־רחוק — באמצעות מילה, או ליתר דיוק — ואני מאמץ כאן את המושג שטבעה חנה יעוז־קסט — באמצעות מילת צופן, השייכת לקבוצה "נכבדת" של מילים כאלה: רכבת, טרנספורט, עשן, סבון, סלקציה ולאגר [שאותה ורק אותה מכל מילות הצופן האלה שמעתי פעם אחת מאבי, בשנת חייו האחרונה, שעה שניסיתי, במין מחווה לא משכנעת של קִרבה, לדלות מפיו משהו על קורותיו במלחמה. כל מה שאני יודע הוא שהוא הגיע לארץ, כבן עשרים ושש, מבודפשט, לאחר שנמלט משם, ברכבת קסטנר המפורסמת (כנראה בגלל קשריו המשפחתיים הסטמריים) דרך בוכנוולד, שאותו כינה הלאגר, שם שהה כמה חודשים איומים, שעל טיבם למדתי מקריאה באנציקלופדיה של השואה ומתיאוריה המצמררים של יהודית רותם, שאף היא היתה באותה רכבת [או כמו שהם נהגו לומר, על אותה הרכבת] ובאותו הלאגר, ואחר כך שווייץ ואחר כך… לי הוא דווקא סיפר יותר, בשנים האחרונות הוא התרכך, הוא גם היה מוכן לשמוע… אפילו על משפחתו, שהוא היחיד מעשרות ואולי מאות צאצאיה שחזר בשאלה ועלה לארץ. וגם, כמו שאתה יודע, הוא נסע להונגריה עם אמא. אמנם בטענה ששם טיפול שיניים זול יותר מאשר בארץ, אבל נסע… ולוצי אכן מופעלת, גם אם בהשהיה קלה. הצד האנושי, הספונטני, הלא מתוכנת שלה, מנכיח את עצמו לרגע של היסוס ופקפוק, אך סופו של הצד המכני לנצח, והדטרמיניזם הפסיכולוגי, ששדה המשמעות של הציד/הדיג משמש לו כמסגרת התייחסות "טבעית", מפגין שוב את עוצמתו הדורסנית. החכה מוטלת והקרס — על שתי הוראותיה של המילה, האחת המילונית ה"דייגית", והשנייה הקונוטטיבית, הנאצית, התופחת כאן בגלל הלִינְקְס! רֶשְׁטְס! — ננעץ ומשנה בהרף עין את האם:

אצבעותיה של לוצי גיששו מימין לצלחת ותפסו במשקפיים. היא הרכיבה אותם ועיניה התחילו להתרוצץ. תנועה דקה נקשרה בפניה, כאילו פקפק הרגש שהיה עולה בתוכה באיזו נקודה ייעצר — חַכָּה שמשתהה רגע באוויר קודם שיטילנה הדייג. ואז, באחת, ננעץ הקרס והיא קמה. פניה שוּנוּ לבלי הכר ובקול מעובה וזר החלה לנבוח: "לִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס!"

כאן נשלמת מערכת ההנמקה שיצרה אלמוג עבור האם. זו מבוססת, רובה ככולה, על התגובה הקיצונית שלה למילות הצופן שמשמיע האב, והיא אמורה לספק הסבר משכנע לכל פעולותיה בסיפור. כלומר, העובדה שהיא ניצולת שואה — ובאורח מסוים יותר: ניצולת סלקציית מנגלה ו/או ניצולת אחת מצעדות המוות (בגלל הלִינְקְס! רֶשְׁטְס!) — אמורה לתרץ באורח חד־משמעי את הטרנספורמציה הקיצונית שעוברת עליה: פניה שוּנוּ לבלי הכר ובקול מעובה וזר החלה לנבוח — טרנספורמציה קיצונית מאדם לכלב…

לורנס לאנגר וחוקרי ספרות אחרים כבר עסקו בכך שסופרים שעוסקים בקורבנות השואה בוחרים לתאר את התגובה של הקורבנות לטראומה שעברו באמצעות הסמנטיקה החייתית. כדאי לשים לב לכך שבתוך השדה הזה מככבות התכונות הכלביות — גם אצל קניוק באדם בן כלב ואצל גרוסמן בעיין ערך: 'אהבה' ועוד… אני מנסה להתמקד בסצנה הקשה, אבל קשה לי. עובדה: אני בורח לסוגיות אקדמיות. כך, כנראה, גם מכיוון שאני מנסה לגעת באש שאינה שלי, למרבה המזל, אלא של אמא שלי, ושַל נעליך… לי נותרו, שוב, למרבה המזל, רק רמצים קלושים ובעיקר דבלולי עשן. וגם, והדברים מתמזגים, בגלל סערת הגשם שתוקפת את חלון החדר שבו אני יושב בדֵמְינִייץ אוּצָה 42 בבודפשט. סערת גשם באמצע אוגוסט. השמים בחלוני קמורים כמו הכיפה שהנחתי אתמול על ראשי בבית הכנסת הגדול ברחוב דוֹהיינִי, לא רחוק מכאן. בית כנסת שמעיד על ימים מפוארים יותר של הקהילה היהודית בהונגריה. אבל הכיפה ההיא היתה לבנה ונקייה [לעומת זאת, ספר תהילים לא היה בנמצא] ואילו כיפת השמים הנשקפת עכשיו בחלוני עשנה־עכורה, מסנוורת באפור החצי־מט חצי־מבריק שלה. מעבר לחלון המחולק לריבועי זכוכית, הנתונים במסגרות עץ תואמות, יש עוד חלון, העשוי באותה תבנית. וביניהם עומד אוויר, שתפקידו, כנראה, לשמש כחומר בידוד בימים הקרים. ומעבר לו, תריס פלסטיק מתרומם, מכוער ומסורבל, כזה שהיה כמעט בכל בית בישראל עד לפני עשרים שנה. ומאחוריו — שבכת ברזל מולחמת ביד חצי־מקצועית. גם החלונות האחרים בבית עשויים באותה מתכונת רב־שכבתית, שאמורה להגן גם מפני הקור וגם, ולא פחות מכך, מפני אורחים לא רצויים. בודפשט משדרת בימים אלה תחושה של ביטחון אישי רופף מאוד. זה ניכר גם בכניסה לבית. דלת הכניסה עשויה מעץ מסיבי. מתחת לידית האפורה הישנה הותקן מנעול ייל משוכלל. במרכז הדלת יש חלון הצצה גדול, מוגן בשבכת ברזל. מתחתיו חריץ לדברי דואר, ומתחת פתח כניסה לחתול. שלא קיים. הדלת מאובטחת על ידי שער ברזל שאותו נועל בשני מקומות מפתח גדול. מי שחפץ לצאת מהבית לרחוב צריך לעבור, אחרי שיצא מהדלת, על שלל מנעוליה, דרך דלת מסדרון בין־שכֵנית, ואחר כך דרך דלת כניסה לבניין הדירות כולו, שנפתחת בעזרת מפתח נוסף או בעזרת האינטרקום. כך ביום. בלילה נעולה גם הכניסה למתחם שבו שוכן הבניין, הכולל כמה עשרות דירות, בשני שערי ברזל נוספים, גבוהים ומסיביים; שער אחד להולכי רגל והשער השני למכוניות, שמגיעות אליו לאחר שחצו קודם לכן זרוע מחסום ארוכה באמצעות הקשה על מספר השמור רק לתושבי הבניין.

העץ הענקי שבחלוני רטוב כולו, וכך גם השרכים שמטפסים עליו. קרוב לוודאי שגם עץ המתכת, העשוי במתכונת של ערבה בוכייה, המוצב בחצר בית הכנסת ברחוב דוהייני, רטוב עכשיו, וכך גם עלי המתכת שלו, שעליהם כתובים מקצת משמותיהם של היהודים ההונגרים שהנאצים רצחו, וביניהם העלה שעליו כתוב רוזה אנגל, שמה של אם אמי, ששולחה באחת הסלקציות מעיר הולדתה נירטהזה לאושוויץ־בירקנאו, ושם עלתה בעשן השמימה.

ביסטוש ("בטח" בהונגרית) ופיסקוש ("מלוכלך") הלכו לים. ביסטוש טבע, אז מי נשאר? חה. חה. חה…

משהמריאה הציפור המודרנית, גיששתי באצבעותַי אחר השיחון הגרמני־עברי שרכשתי, וחיפשתי ומצאתי, מעל ימים ויבשות, מעל הרים וחיות, כיצד אומרים בשפתו של אשמדאי: נסיעה טובה. כיצד אומרים: נא להתפשט! כיצד מבקשים: סליחה. כיצד פוקדים: ימינה, שמאלה! כיצד: מה מקצועך? כיצד אומרים: אמבטיה. כיצד אומרים: אמבטיה. אמבטיה. מקלחת. חדר רחצה. שירותים. כיצד אומרים: תחנה אחרונה! […]

כאן התחנה טרבלינקה/ כאן התחנה טרבלינקה/ בקו שבין טלושץ' לורשה/ מתחנת הרכבת וורשאו אוסט/ יוצאים ברכבת ונוסעים ישר/ הנסיעה נמשכת לפעמים/ חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות/ ולפעמים נמשכת אותה נסיעה/ חיים שלמים עד מותך/ והתחנה היא קטנטונת/ שלושה אשוחים גדלים בה/ וכתובת רגילה אומרת:/ כאן התחנה טרבלינקה/ כאן התחנה טרבלינקה.// ואין אפילו קופה/ גם איש המטענים איננו/ ובעבור מליון/ לא תקבל כרטיס חזור/ ואיש לא מחכה בתחנה/ ואף אחד לא מנופף שם במטפחת/ רק באוויר תלויה דממה/ לקדם פניך בשממה אטומה/ ושותק עמוד התחנה/ ושותקים שלושת האשוחים/ שותקת הכתובת השחורה/ כי כאן התחנה טרבלינקה/ כאן התחנה טרבלינקה/ ורק שלט פרסומת/ תלוי עוד מאז/ סיסמה ישנה ובלויה האומרת:/ "בשלו רק בגאז"/ כאן התחנה טרבלינקה/ כאן התחנה טרבלינקה. הקשר האוטומטי שיוצרת אלמוג, באמצעות מילת הצופן שמשמיע האב, בין מעשיה ותגובותיה של האם לבין מאורעות השואה שחוותה, היו אשר היו — ואכן היו: ובראשם צעדת המוות שנכפתה עליה בנובמבר 1944 — הוא, כפי שאפשר ואולי ראוי לחשוב, קשר נסיבתי אולטימטיבי. ואולם, ואני נכנס כאן לשדה מוקשים, שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!/ עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,/ בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,/ לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,/ עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,/ הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.// וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם/ בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,/ בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,/ אֵשׁ הָעֲיָרָה. ועומדת לזכותי רק ידיעת אמי, מוגבלת ככל שתהא, אני מבקש לומר שהקשר הנסיבתי הזה אינו אולטימטיבי. הוא אינו יכול להסביר — לבדו!!! — את תגובותיה של האישה ה"אמיתית" שלוצי אמורה לייצג. הוא יכול אולי להיות אולטימטיבי (שימי לב, רות, שוב אני נחלץ "להגנתך") ביחס ללוצי עצמה, כדמות בדיונית בסיפור קצר, דמות בדיונית שאינה אפילו דמות ראשית [המקום המרכזי שהיא תפסה עד עכשיו ב"סיפור הכיסוי" שלי ל"סיפור הכיסוי" של אלמוג ל"סיפור שלי", נובע, כנראה, גם מכך שנלכדתי בעצמי במלכודת "אפקט הראשוניות", שכבר התרעתי על הסכנה הטמונה בה (המסקנה הממילאית, לכאורה, שהדמות אשר לה מוקדשת הפתיחה היא גם הדמות הראשית בסיפור), וגם, וכנראה בעיקר, משום שאני חש שלאם ה"אמיתית" מגיעה, כמו לכל אדם "אמיתי", מערכת הנמקות מלאה יותר מאשר לדמות בסיפור, בכל סיפור, וודאי, בבחינת קל וחומר, יותר מאשר לדמות משנה בסיפור קצר]. משמע מכאן, שאת מעשיה ותגובותיה של "האם האמיתית", שהמספרת/מחברת מייחסת ללוצי, ומנמקת אותם בזיקה לאירועי השואה, שעליהם מצביע הצירוף לִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס!, צריך להבין בהקשר רחב יותר. הקשר זה צריך לכלול הן את חוויית החיים המלאה יותר שלה באותה תקופה איומה, הן את מה שנדמה כ"חוויית היסוד" שלה מן התקופה שקדמה לאותה תקופה, כלומר מילדותה בקרב בני משפחתה, חבריה וכו', והן את נסיבות חייה ב"הווה הסיפורי"; דהיינו, בזמן ה"חי", הסמיך של הסיפור, בישראל של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

אני חייב לסייג: ברור שאיני יכול להתיימר ולומר שאני יודע מה באמת הביא את אמי לתגובות הקיצוניות שלה — שדווקא לא כללו את מופע האימים של הטרנספורמציה הכלבית המתוארת בקטע לעיל, אבל כללו "מופעים" אחרים שאלמוג תיארה, ועוד כהנה וכהנה, "מופעים" שאת חלקם איני נועז מספיק לספר (או אולי, ביישן מכדי לספר, ובכלל, צריך להחזיק לפחות קצת פסון, לפחות טיפה, משהו, לא?) אפשר לחשוב, הזין הקטן, מה כבר עשו לו, הנסיך הקטן מרמת גן (או כמו שהוא נהג לומר עד גיל חמש או שש, מרת גן), בטח לקחו אותו לסיורים בבתי קפה בתל אביב עם כל מיני גברים מהודרים, כאילו ש… או שאמרו לו שאבא שלו הוא בכלל לא אבא שלו ורמזו לו כל מיני רמזים על אבא אפשרי… או מקסימום משכו לו קצת בבולבול… ממש אומלל. מה שאני עברתי עד גיל שתים־עשרה הוא לא עבר בחיים שלו. כולל בצבא. אני הייתי מתה ללכת לצבא. אבל בגיל שבע־עשרה וחצי כבר הייתי עם בטן ובגיל שמונה־עשרה כבר הייתי אישה נשואה. יותר נכון, ילדה נשואה. ילדה מפגרת אבל נשואה. עם ילד. והוא, מה כבר עשו לו. הכי הרבה קצת מכות בחגורה… אה, וכן, גם המקרה ההוא עם האקדח. מצחיק שאף אחד מאיתנו לא ידע על השני… עד שנתתי לו, שלושים שנה אחר כך, לקרוא את השירים שלי, ששלושה מהם, מה אתם יודעים, הוא אפילו פירסם… גם איני יכול להתיימר ולומר שאני יודע מה באמת הביא את אבי לתגובות הקיצוניות שלו. אבל אני יכול לשער. להשערה הזאת, שנסמכת על הרבה נתונים שלא ניתן להכניסם לסיפור קצר אחד, יש מבחינתי שני צדדים מרתקים. הצד הראשון: ההשערה הזאת מחריגה אותנו ממערכת ההנמקות שאנחנו מפעילים באורח כמו מכני־אוטומטי כשאנחנו נחשפים לתגובה קיצונית של אדם לשמע אחת ממילות הצופן של השואה. הצד השני: תחת כנפיה של ההשערה הזאת ההורים שלי מתחברים לי. פתאום נוצר ביניהם מכנה משותף — ולא היו רבים כאלה — שמשותף, לדעתי, גם לפליטי ועולי שואה אחרים, ואולי גם למהגרים אחרים, שהשאירו את משפחתם ואת ארצם ומולדתם מאחורי גבם ונדדו למקומות שונים בעולם.

שאלתי את עצמי לא פעם, עוד כנער, מדוע דווקא אמי, ורק היא מכל בני משפחתה ששרדו את השואה, עלתה לארץ. היתר נשארו בהונגריה. ואותה שאלה ממש הטרידה אותי גם ביחס לאבי, שהיה האחד והיחיד מכל בני משפחתו שהגיע לארץ. היתר, כמעט כולם, הגיעו לארצות הברית, והם פרו ורבו ויש להם עשרות צאצאים ובני צאצאים שאיני מכיר ולוּ אחד מהם — הם הלכו והתחרדו יותר ויותר ואינם מוכנים להיפגש עם שכמותי [אגב, אחותי, כדרכה, עשתה ניסיון, שצלח באורח חלקי ומקרטע מאוד, ואילו אני, כדרכי, אפילו לא ניסיתי] אמת ויציב — אגב, קוראים יקרים, שימו לב, האמת יוצאת אצלו בעיקר בקטעי הסוגריים, מעניין למה — הוא באמת תמיד רץ קדימה, בלי להביט לאחור. קדימה, ממטרה למטרה. לא אחות. לא אבא. לא אמא. כלום. מי שתמיד היה האחראי על המשפחה הייתי אני. גם על אבא ששתק ושתק, עד שהצלחתי לחלוב ממנו כמה מילים. וגם על אמא, שרוב הזמן אני דאגתי לה. הלכתי איתה לאופרה, ולסרטים, וכשכבר בקושי תיפקדה הייתי בקשר עם המטפלות שלה. והוא? אולי בא אליה לשעה פעם בשבוע. אבל לה זה הספיק. אותי היא לא ספרה. לכל מי שבא אליה היתה מנופפת בעיניים מתנוצצות בגזירי עיתונים ששמו של הנסיך הקטן, שכבר בגר, למרות שנשאר ילד מפונק, נזכר בהם, מסבירה להם כמה הוא חשוב, בלי שהבינה חצי מילה ממה שנכתב שם. בעיקר אחרי השטף דם בראש… כל היום רק יגאלקָם ויגאלקם… קרובי החרדים שיגשגו ופרחו בארצות הברית, ואחר כך גם בקנדה. וכך גם בני משפחתה של אמי שנשארו בהונגריה, שעליהם אני יודע הרבה יותר. אלה הצמיחו כנפיים בעולם התורה ובעסקים, ואלה עשו חיל במפלגה, באוניברסיטה, בתקשורת. ואילו שניהם, אמי ואבי, שהגיעו לכאן… הם היו סיפור אחר. לגמרי אחר. היא היתה — בתקופות שבהן שהתה בארץ — "עקרת בית". אמנם היא טרחה ושבה וטרחה להבהיר ש"את הכול עשיתי לבד". כלומר, שכל מה שהיה לנו היה תוצר של עמל ידיה. אבל, למען האמת, כל חייה, במצטבר, היא לא עבדה יותר משנתיים, אולי שלוש: פעם הפעילה מלון בבת ים [נדמה לי, זה שייך לאזור הערפל היותר סמיך בממלכת הילדות הערפילית שלי], שניים או שלושה קיצים מכרה כרטיסים בקופת ברֵכת קריית אונו [היה לאבי — או לא היה לו? — איזה חלק שם… מכל מקום, יכולתי לקבל מפתח לשער הברֵכה, ובלילות הקיץ היינו נכנסים, קופצים למים, שוחים, מתגלגלים ומתערסלים, כמו דולפינים בטרנס], טיפלה בילדים כמה חודשים [בטוח שלא יותר מזה. אגב, כשהפכה לסבתא הסכימה לקבל לרשותה לערב אחד את שני בני, ולאחר שעה טילפנה בצעקות והודיעה שהמשימה מעל לכוחותיה. היא משתגעת. שנבוא תכף. ובכך מיצתה את פרק השמרטפות], וזהו [אה, כן, היא עבדה פעם או פעמיים כמוכרת/קבלנית משנה בדוכן ב"יריד המזרח" בגני התערוכה]. שום קריירה. כלומר, אם לא מביאים בחשבון את קריירת הבשלנית, שמומשה רק בקרב המשפחה והחברים [היא היתה, לדעת כל מי שטעם ולוּ פעם אחת מתבשיליה, טבחית בחסד עליון, לא פחות, ועכשיו כשאני עושה סיורי מסעדות בהונגריה אני יכול לתקף את הקביעה הזו, כמעט במנותק מן העובדה שגדלתי על תבשיליה], ואת קריירת הטיילנית המקצועית [אף אישה מבנות חוגה לא סבבה בעולם כמותה; דומה שלא עשתה חשבון לאף אחד ולא פחדה משום דבר], ואת קריירת הפסנתרנית הגדולה [שנחמסה לדבריה בגלל הנאצים], ואת קריירת נהגת המרוצים [היא נהגה כמו הקרפד בהרוח בערבי הנחל: יד ימין על ההגה (זה התחיל, אני זוכר, במכונית אמריקנית: לארק, סטודיבייקר, 1963), יד שמאל מחוץ לחלון אוחזת בסיגריה ארוכת פילטר. ימין מחליפה הילוכים, שהיו סמוכים להגה, שמאל ממשיכה לאחוז בסיגריה מחוץ לחלון. וכל זה במהירות לא שפויה ברחובות רמת גן, בני ברק, קריית אונו ותל אביב], קריירה שהסתיימה לאחר "האירוע המוחי", שלא מנע אותה מלהמשיך לנהוג, ולעשן, עד שנכנסה מאחור בעוצמה במכונית חונה. וגם, איך לא, את קריירת המאהבת הדגולה, גיבורת ה"אֲפָרים" הגדולים — כאלה שהיו וכאלה שנחלמו, שלל גדול ורב, היכול לפרנס כמה וכמה רומנים רומנטיים כרסתניים. בשעות שדעתי על אמי היתה נוחה — ולא היו הרבה כאלה — שבתי ודימיתי אותה בדמות אישה־ילדה העומדת ברחוב, בידה פרח, חרצית או משהו כזה, תולשת עלה כותרת אחר עלה כותרת ושואלת בקול: אוהב / לא אוהב. שכן, כל האנשים בעולם נחלקו מבחינתה על פי נייר הלקמוס הזה. היא היתה נוהגת לומר בלי לעפעף: הוא היה איש רע או גנב, אבל הוא אהב אותי. ומי שהיה מראה לה סימני אהבה, אמיתיים או מדומים, היתה מתמסרת אליו בלי שהיות. לא רק גברים. גם שכנות. שליח מהסופר, נהג מונית, וכל כיוצא באלה. ואחרי חמש דקות הם היו יקרים בעיניה — כפי שלפחות טרחה להצהיר — יותר מילדיה, שממילא לא אכפת להם ממנה לא רע, אחי, לא רע. אני פחות ידעתי להתחשבן איתה. למרות שהיתה הרבה יותר רעה אלי. נכון, אחותי, את התחשבנת יותר עם אבא. אנחנו נוהגים להתחשבן, כנראה, עם מי שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להתחשבן איתו. זה שאנחנו יודעים שהקשר איתו יישמר בכל תנאי. הנה, אצלך בשירים יש לא מעט אבא. וכמעט אין זכר לאמא. אמת, וכפי שאני רואה, גם אצלך אבא לא מככב. שוב ושוב אתה סותם לו את הפה. כמו שעשית לו כשהיית קטן. וחטפת. לא כמוני. אבל חטפת. ועכשיו אתה עושה מה שבא לך. אנחנו פרשנו וכל הביצה עומדת לרשותך…

גם אבי היה רחוק מלמצות את כישוריו, שאולי היו באים לידי ביטוי, כמו אצל בני משפחתו האחרים, לוּ בחר במקום חיים אחר. הוא היה יכול להיות פרופסור למתמטיקה — היה לו כישרון נדיר למקצוע הזה — או בוטניקאי, הוא, בניגוד לאמא שלי, אהב את הפרדס, גם מפני שהיה יכול להרחיק בו בלי שאף אחד יוכל לבלבל לו את המוח, וגם בגלל האהבה שלו לעצי פרי — גדלים בשקט, דורשים מעט טיפול ומחזירים תמורה כפולה ומכופלת — בדיוק ההפך מבני האדם — אהבה שהתפתחה, כנראה, עוד בתקופה שעשה בבודפשט, לשם גלה כנער בהסכמת אביו, מחליף את ספסל הישיבה בעבודות גינון [לעולם לא אדע, כנראה, למה ואיך אירעה הגלות הזאת מבית אביו. הוא לא סיפר. אני לא שאלתי. ולאחר שמת שאלתי את אחיו, הדוד יצחק, שבא להתנדב בבית החולים שערי צדק לשנתיים, מה קרה שם, ולמה דווקא הוא, אבל הדוד הפטיר, "פשוט מאוד, הוא לא התאים," והמשיך בניסיונותיו לתקן את דרכי ולהחזיר אותי בתשובה, בין היתר באמצעות מפגש פתטי שזימן בין אורי זוהר לביני בישיבת "אש התורה" בירושלים, מפגש שהלכתי אליו כי חשבתי שאצליח לשכנע את זוהר לכתוב אוטוביוגרפיה ראויה, והוא הסתיים בלא כלום מבחינתי — האירוע כולו היה סר טעם, שלא לומר דוחה — ובמפח נפש של דוד יצחק]. שם, בבודפשט, בשנים שלפני המלחמה, עשה אבי, כנראה, את ה"סטאז'" שלו בגידול ורדים, ובכלל זה במלאכת ההרכבה שלהם, ואולי בתחומים נוספים שיתקיימו לעד מאחורי מסך ברזל. בארץ, בפרדס, הוא התמקד בגידול עצי הדר והתמחה במלאכת ההרכבות שלהם: "הרכבות ענף" — בוחרים ענף של עץ הדר בסיס (עץ ממשפחת ההדרים, שיש לו כוח חיים גדול אך הוא אינו מניב פירות מקובלים למאכל: חושחש [שממנו, כמו מכל פירות הפרדס האחרים, וגם מעלי הוורדים, הכינה אמי ריבות, ששוכנו בצנצנות, שורות־שורות, בארון קטן שניצב בהדרת כבוד בין ה"הול" לחדר השינה של ההורים, על כל צנצנת רשום שמו של הפרי שממנו הוכנה המרקחת בתוספת ציון יום חתימת הצנצנת] ולימון צרפתי [שפירותיו לא שווקו מעולם, אבל אנחנו זללנו אותם בתאווה]), מסמנים בו, באמצעות אולר הרכבה, "משקוף", מין צלב לא גמור בחלקו העליון, ואליו מחליקים, בעדינות, את ה"דלת", פיסה אובלית מקליפת ענף של עץ הדר המניב פירות רצויים [תפוז, אשכולית, קלמנטינה וכיוצא באלה], שבמרכזה "העוקץ" — בסיס קטום של עלה, שממנו עתיד לצאת הענף החדש; כורכים הכול, להוציא "העוקץ", באיזולירבנד שקוף וקושרים. ו"הרכבות גזע" — גוזמים ענף של עץ הדר המניב פירות רצויים, מחדדים אותו בקצהו ומשחילים אותו, מצדו המחודד, ברווח הלח שבין הקליפה לגזע של עץ הדר בסיס, שעל פניו הגדומים נקרשה משכבר "המשחה השחורה", משחת הריפוי המסריחה, ושוב קושרים היטב בעזרת איזולירבנד שקוף. אני זוכר את עצמי במכנסי התעמלות, שמהם משתלשלות רגליים ילדותיות, ובסנדלים, ובכובע, אני חושב שטמבל, אבל אני לא בטוח, משתרך אחרי אבי במסעות ההרכבה שלו. בידי דלי ובתוכו כלי העבודה: האיזולירבנד השקוף, המשחה השחורה, מזמרה, לכל צורך שלא יבוא, ושני הכלים היקרים מכול, שהלוואי שהיו כיום בידי: אולר ההרכבה המשוכלל וזכוכית המגדלת המתקפלת, משולשת החלקים, ששימשה את אבי לזיהוי מזיקים על עלי העצים. אם הניבה הבדיקה תוצאות חיוביות, היה מתרחש בעקבותיה, לאחר ימים ספורים, מסע ריסוס עם הטרקטור, שמאחוריו נגררה חבית כרסתנית ענקית על גלגלים. מצדדיה היו הצינורות המרססים, שניים מכל צד, והפועלים, ולעתים אני ביניהם, היו הולכים בין השורות, הלוך ושוב, ומפריחים עננים שקופים־לבנים. אבי גם ערך ניסויי הרכבות. וכך צמחו להם, בעיקר מאחורי הבית, עצי כלאיים מוזרים ביותר. תלו עליהם בחורף, כמו על אשוח בחג המולד, אלה לצד אלה, תפוזים מסוגים שונים, לימונים, אשכוליות ופומלות, וגם ה"קליפים" הראשונים, פירות מהונדסים, משהו בין תפוז למנדרינה, שעד היום אני מתייחס אליהם בחשד, כמו לעמיתיהם הטרנסג'נדריים: הפומלינה, האשכולינה, האפרשזיף וכל כיוצא באלה. אבל בערבים, או יותר נכון בלילות, כשכל בני הבית האחרים היו שוקעים בשינה, הוא היה שוקע בקריאה אובססיבית, כמעט לא מובחנת. הוא בלע כל מה שבא לידו. עיתונים חדשים וישנים. את כל האנציקלופדיות שקיבלתי בשפע, חוברות טרזן ובוק ג'ונס ואחר כך ביל קרטר ופטריק קים (שאמי כינתה אותם "ספרות 'בום־בום'") ורומנים טובים (עגנון ובלזק ודיקנס וסטנדל) וקלוקלים (הרולד רובינס, דפנה דה מוריה). בעברית ובהונגרית. הוא ישן מעט. לפעמים שעה או שעתיים. וקרא, מטביע את עצמו בים של מילים. הוא היה יכול להיות איש עסקים. הוא כנראה היה. אבל כנראה לא מספיק מוצלח. כי היה עקשן גדול. לעולם לא ויתר ולא התפשר עד שקיבל את מה שחשב שמגיע לו. כך גם במשחקי הקלפים. ב"רמי" תמיד "ירד" רק כשכל הסדרות היו מוכנות ומסודרות במניפת הקלפים שבידו, ובז לפחדנים שמיהרו ו"ירדו" עם סדרה אחת או שתיים וכך מנעו מעצמם או ניצחון שלם או הפסד שלם. הוא היה היחיד מבין כל המשתתפים במשחק [שבחורף שטף, את ה"הול" שלנו ואת שני חדרי השינה, שאחד מהם, זה של ההורים, שימש גם כ"סלון", ובקיץ התרווח במרפסת, בין העציצים, ועל משטח החול שהשתרע בין המרפסת לבין חלקת הוורדים והורבץ במים מבעוד מועד והדיף ריח נהדר] ששתק. האחרים זימזמו, דיברו, עקצו זה את זה. הנשים — היתה הפרדה בין קבוצת הגברים לקבוצת הנשים — פיטפטו, ריכלו ואפילו שרו יחד, ורק הוא לבדו, זאב בודד מאוד שכמותו, ישב מרוכז, מכונס בעצמו וקפוץ פה. כאילו שיחק על חייו. על כבודו. על גבריותו. הפגומה. על כל מה שנגזל ממנו.

[לעתים הצטרפה לחבורה הצבעונית הזו גם נגה, שסיפרו עליה שההורים שלה — אמה, שלידה ישבה תמיד, אישה משכילה ומרשימה, ואביה, אתלט עבר מטורזן — מנעו ממנה להתחבר לאהובה ובגלל זה היא השתגעה. היא היתה יושבת שעות ליד אמה. מעשנת סיגריה בסיגריה. לא אומרת מילה. גבוהה, בעלת גזרה נאה, שיער שחור, משקפיים, עיניה תלויות בחלל, מזוגגות. דמותה כישפה אותי. הייתי יושב בחדרי, הדלת פתוחה כדי חרך, כדי שתוכל להבחין בי — ומנסה למשוך את תשומת לבה בכל מיני דרכים, נאותות ונאותות פחות… וכלום. היא היתה מסתכלת לעברי דרך מסכי הזכוכית והעשן ולא רואה כלום. ושמא כן ראתה?].

אמי ואבי — ושוב, הדבר נכון לדעתי ביחס לעולים רבים לארץ — היו "הכבשים השחורות" של משפחותיהם. הם לא היו פחות מוכשרים. לא פחות חכמים ולא פחות יצירתיים. וגם הם היו יכולים, לכאורה, להישאר בהונגריה או להגר לארצות הברית ולעשות חיל. אבל רק לכאורה. שכן, למעשה — וכאן, אלמוגה, אני חלוק עלייך בנוגע למקום האקסקלוסיבי שנתת לאירועי השואה כגורם מעצב דמות, פעולות ותגובות מסוימות — בשני הורי נטמן, כנראה, איזה יצר מרדני, שניכר בהם כבר בילדותם, איזה זרע חורג, גֶן שנצרב בהם כירושה מאיזה בן משפחה "אחר"; יצר, זרע, גן שחולל בהם מרי, שלבש תדיר פנים של כעס על כל העולם. וזה עלה וצף בשואה, וזו צרה לו צורה חדשה, והוא, בצורתו החדשה, שבללה את האחרוּת האישית באחרוּת האתנית, היה זה שהבריח אותם מארצם וממולדתם, טילטל אותם בדרכים ובימים וגזר עליהם — ובעקבות כך גם על ילדיהם וילדי ילדיהם — גורל חדש בארץ הישנה־חדשה. הקשר הכמעט־אוטומטי שיצרת, אלמוגה, באמצעות מילות הצופן שמשמיע האב, בין דמותה והתנהגותה של האם, לוצי, לבין קורותיה בשואה, אינו ממצה ביחס ל"פרוטוטיפ" שלה, אמי, גם בגלל טריטוריה נפשית שעל קיומה למדתי, לראשונה באקראי, מרסיסי דברים שאותם שמעתי ממכרה של אמי, שאף היא נשלחה לאותה "צעדת מוות" צער רב הצטערו הצִפֹרים למיניהן, שוכנות היער, ומאֹד התרעמו כי טובה אינה מטה אֹזן לציוצן ולזמרתן, כשם שנהגו לעשות ילדים אחרים. אנחה עמֻקה הרעידה את גופה. — נכון! לילדים ההם היתה שהות לשחק ולהשתעשע: מוריהם הרבו להובילם היערה ושם בִּלו את זמנם בנעימים. לא כן אני! מצֻוָה אני להיות רצינית אם יש את רצוני להציל יהודים, לא להפקירם, למנֹע בכל מחיר כי יובילום למחנות המוֶת, לתאי הגז, לבתי המשרפות וגם מרסיסי דברים ששמעתי מאמי על אותם ימים.

אבל רגע.

לפני זה.

שני קטעים מתוך שתיים מהעדויות על אותה "צעדה" שהוצגו במשפט אייכמן:

הרעיון להוליך את היהודים ברגל מבודפשט עד לגבול האוסטרי, מרחק כ־220 קילומטר, נולד עקב הפצצות בנות הברית שהרסו את קו מסילת הברזל. צעדה זו של אלפי יהודי בודפשט התחילה ב־10.11.44. שמענו על קורות המבצע הזה מפי הגב' אביבה פלישמן שהשתתפה בצעדה, ומפי ד"ר אריה ברסלאור, שעבד בצירות השוויצרית בבודפשט, והוא ראה את הצועדים בדרכם, וגם כתב בשעתו דו"ח על כך. אנשי "צלב החץ" אספו את היהודים מבתי היהודים המיוחדים. נלקחו לא רק מבוגרים — על פי רוב נשים, כי הרבה גברים היו מחוץ לבתיהם בשרות עבודה — אלא גם ילדים וזקנים. אלפי יהודים נדחסו אל תוך שטח של בתי חרושת ללבנים, ששימש כמקום ריכוז לצועדים. שם הם הוחזקו בצפיפות איומה תחת כיפת השמים, ובמזג אויר גשום. משם התחילה הצעדה בקבוצות גדולות. העדה פלישמן שהתה בבית החרושת רק לילה אחד, אבל אחרים נשארו גם 3-2 ימים, עד שיצאו לדרך. הליווי היה של אנשי "צלב החץ", שהתעללו ביהודים, ושדדו מהם את כל חפצי הערך, בגדים, שמיכות ואת הצידה שלקחו עמם לדרך. כך הם צעדו שבעה עד שמונה ימים, בלי שאוכל בא אל פיהם במשך ימים. הם לנו באורוות, בדיר חזירים או אף תחת כיפת השמים, בקור של לילות נובמבר. לא ניתנה להם שום עזרה רפואית. מי שנפל בדרך מאפיסת הכוחות נורה על ידי אנשי "צלב החץ", או שגווע בצדי הדרך. הנותרים נמסרו בגבול האוסטרי לאנשי הס"ס הגרמניים. עד 22.11.44 שולחו בדרך זו 25,000 יהודים. וזנמאיר העריך את כלל מספר היהודים שהולכו כך לגבול בלא יותר מ־30,000, מר ברסלאור העיד על 50,000.

צעדה זו נראתה כמעשה זוועה אפילו בעיני קציני ס"ס, שראו את הצועדים בדרכם. קרומי, עוזרו של איכמן, שוחח עמו על הצעדה. תשובת איכמן היתה רק: "לא ראית כלום", כלומר, התעלמות גמורה ופקודה לקרומי, שגם זה יעצום עיניו (עדות קרומי, בע' 16/15). העד ייטנר, שהיה קצין ס"ס בדרגת גנרל, מתאר את מראה הצועדים כמזעזע. הוא פנה אל המפקד הבכיר של הס"ס והמשטרה בהונגריה, וינקלמן, אך זה הודיע שהוא חסר אונים בעניין זה, היות ומטפלת בו יחידתו של איכמן שאינה כפופה לו, לוינקלמן. ייטנר פנה אל משרד הנאשם, ומשם נשלח אליו קצין צעיר שהסביר לו, שאין לו, לייטנר, להתערב בעניין, כי יחידתו של איכמן מקבלת את פקודותיה אך ורק מן הרזה"א (תצהיר ת692/, ועדות ייטנר במשפט זה). לבסוף הופסקה הצעדה בפקודת הימלר. כמה מן העדים הגרמנים זוקפים זאת לזכותם (בכר, ייטנר, וינקלמן). אין זה מענייננו לקבוע אם אחד מהם או מישהו אחר השיג את פקודת ההפסקה. יצוין שגם סלשי הורה מצדו על הפסקת הצעדה.

נשים יהודיות מובלות בבודפשט

שנים רבות לא שמעתי מאמי מילה וחצי מילה על המסע הזה, שהיא חוותה בגיל ארבע־עשרה וחצי. אולי אמרה בהקשר זה, אם הבנתי נכון, מילה או שתיים, באחת ממאות המריבות המרות עם אבי; מילה או שתיים סתומות־כהות, מגלות רבע טפח ומכסות על כל השאר, שנמלטו מפיה — כמו מפיה של לוצי בסיפור לוצי שהולך בשלג יותר רחוק מאתה הולך כל החיים שלך לא מפחד מבוץ בטון תקיף, פסקני, חותך, כצרור יריות. כאמור, לראשונה שמעתי על ה"צעדה" הזאת ממכרה של אמי, שאולי היתה קרובת משפחה רחוקה, שאף היא "צעדה" באותו מסע ארור. היא שבה וטענה שאמי היתה "גיבורה", "פנומן". לדבריה, במשך כל ה"צעדה", עד השלב שבו היא נעלמה מעיניה — והיא היתה בטוחה שהיא מתה — היא, אמי… שָרה! היא הלכה ונפלה — ושרה. וגם נאנסה. אבל קמה והמשיכה ללכת ושרה. שרה? כן, שרתי. הייתי צעירה ויפה. וחזקה. היה חורף. נובמבר. קר נורא ושלג. הלכתי עם כמה חברות. שמרו עלינו ["שמרו" — מילה "קצת" משונה בהקשר הזה, לא?] הונגרים. מצלב החץ. שימותו במקום שבו הם נמצאים. כיוונו אלינו רובים ולקחו אותנו מהגטו ברחובות. וכולם הסתכלו והמשיכו ללכת. כאילו כלום. לקחו לנו כל מה שלקחנו ברגע האחרון. כסף, אוכל, ואחר כך גם את מעיל החורף והשָל. והיו כאלה שגם קיללו וגם זרקו דברים וירקו. סידרו אותנו בזוגות. אני זוכרת עם מי הייתי. אחר כך היא מתה. נפלה. וירו בה. התחלנו ללכת. קודם בעיר באחד הרחובות שאנחנו מטיילים בהם כאן, הלוך ושוב [מחפשים חנות צעצועים מקורית, או מסעדה הונגרית עממית, או חנות עתיקות עם ריח של פעם וחפצים של פעם ועיניים סמויות מפעם], אלה שיוצאים מאזור הגטו היהודי לצפון־מערב, לכיוון אוסטריה וגרמניה, שהיו היעד המעורפל של ה"צעדה" הזאת: בקרוֹלי קוֹרוּט לכיוון וָאצִי אוּצָה — לא המדרחוב, המקביל לדנובה, שבו צועדים כל התיירים, אלא אחיו הגדול המסחרי, שסופו חורג מהמפה העירונית ומסמן את הכיוון לעיר וָאץ. או שבכלל "צעדו" לצפון־מזרח: בדוהייני אוּצָה, הרחוב שבו שוכן בית הכנסת הגדול והמפואר, שקשה לי לדמיין אותו בימיו הגדולים, או בוֶוסֶלנִי אוּצָה או בדוֹב אוּצָה ואולי בקִירָלי אוּצָה, שהיום הוא רחוב מתעורר, גדוש חנויות קטנות, בוטיקיות, מערביות, לצד כוכים המשמרים את העבר הקומוניסטי שכולם פה מנסים להדחיק, כאילו הוא היה התקופה הכי שחורה של המדינה הזאת. ואם הם הובלו לדרום־מערב הם "צעדו" בקרוֹלי קוֹרוּט הרחב, ואחר כך פנו ימינה בקושוט לכיוון גשר אֶרזָבֶּט [אליזבת]. ואולי הם הובלו בדרך קצרה יותר, פנו ימינה בקרוֹלי קוֹרוּט ושמאלה ביוזף אטילה — כל אלה רחובות המובילים לדנובה שההונגרים קוראים לה דוּנָה. הדנובה, אבל לא זו הכחולה של שטראוס, אלא החומה, זאת שאני זוכר, שוב מרסיסי דברים על "מקרים" של יריות ודם שנשפך לקרבה כמים — "מקרים" שלזכרם הציבו ההונגרים, לא מזמן, על גדת הנהר פסל של זוגות נעליים שפניהן אל הנהר, ריקות מבעליהן, מחוּללוֹת, מייצגות את מה שהיה חלק מטקס אהוב, שחזר כל קיץ, הטבילה בנהר הגדול, ששימש כנושא לאלף שירים וסיפורים, והפך לאירוע חד־פעמי, לכרטיס חד־כיווני הנסיעה נמשכת לפעמים/ חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות/ ולפעמים נמשכת אותה נסיעה/ חיים שלמים עד מותך// הנסיעה נמשכת לפעמים/חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות/ ולפעמים נמשכת אותה נסיעה/ חיים שלמים עד מותך.// הנסיעה נמשכת לפעמים/ חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות/ ולפעמים נמשכת אותה נסיעה/ חיים שלמים עד מותך. גם כאן, כמו בצירוף "צעדת המוות" ובצירוף "קיר המוות" ובהרבה צירופים דומים, השתלטו תואר השם "המוות" ועמיתיו הרצחניים, כמו תואר השם "השמדה", על שמות עצם תמימים והפכו אותם בעל כורחם ל"משתפי פעולה", כפואי שד, מעוקמי גו, גרוטסקיים, מבחילים. וממש כך הפכה גם הרחצה בנהר האהוב ל"רחצת מוות" והדנובה הכחולה הפכה לדנובה החומה. בעשרים ותשעה באוקטובר 1938 היתה המלחמה תלויה על גגות הבתים, מתנופפת במרפסות, מתבדרת על חוטי החשמל. הקרבות הציצו מעל עצי העיר. בחלונות הבתים החומים התבצרה סקרנותו של העם הגרמני והציצה ביהודיה התמימה. ולא רק קירות הבתים היו בצבע האדמה. ברחובות ברלין מצאה נעמי עניבות וממחטות ומאפרות וספלי־בירה חומים. כרובים חומים ותפוחי־אדמה חומים. חולצות חומות. מוסיקה חומה נוגנה. המנונים חומים הושרו, "דויטשלאנד דויטשלאנד איבֶּר אַלֶס!", וכל אות צִבעה כצבעו של אבק הקפה. רייכסטג חום, וקנצלר חום, ויוּדֶן־רַאוּס חום. תופים חומים ודגלים חומים צעדו ברחובות. עיתונות חומה. מוזיאון חום. פוליטיקה בוצית. כרטיסי־מזון חומים. טפטים נאציים. תינוקות חומים. פרות אריות שחלבן מהגוני. תכריכים חומים. אבק חום. אשפה חומה. תרבות חומה. כמרים שצבעו את גלימותיהם שוקולדה. עתיד חום. עבר חום. שלג חום. ישו חום. סוציאל־דמוקרטים שעורם בצבע אגוז כהה. גשם חום. פסי־רכבת חומים. כלבים שפרוותם דבש. אצבע חומה. גולגולת חומה. "הנסיך הקטן" ששמלתו חלודה. מרגרינה חומה. חמאה חומה. סטודנטים חומים. שופטים חומים. תצלומים חומים. נוער חום. אהבה בוצית. אוטוסטרדות חומות, גשרים חומים, עצבות חומה, אסיפות חומות ופאשיסטים חומים. אחיות חומות, פולין חומה, אוסטריה חומה, שמלות חומות, דיו חום, דם חום, מפלגה חומה, וצלב־קרס חום. נעמי. האם ידעת נעמי. האם ידעת, נעמי?

ואולי היתה אמי אחת הצועדות בתצלומים האלה — שמא זו השלישית מקדימה בתצלום התחתון, המזכירה אותה מאוד במבנה הגוף ודרך ההליכה, שהוקפאה כאן לנצח? ואני תוהה אם בשני התצלומים אלה אותן נשים המצולמות פעם מאחור ופעם מלפנים, בקטעים שונים של אותו רחוב, או שתי קבוצות נשים שונות באותו רחוב או ברחובות שונים. האמת היא שאפשר לברר. אם רוצים. שימו לב, למשל, לשם בית העסק המופיע בתצלום העליון. וגם בתצלום שמתחת יש סימני זיהוי. בשני התצלומים זה רחוב מסחרי רחב, שוודאי שינה את שמו כמה וכמה פעמים, כנהוג במדינות עם עבר קומוניסטי, אך לא שינה את פרצופו, למעט שכבת פיח עבה שאינה מכסה את החרפה.

חשוב לשים לב שבשני התצלומים הנערות והנשים עדיין לבושות היטב, במעילי חורף כבדים, ומסורקות למשעי [כפי שאפשר לראות בבירור אצל שתי הנשים הקרובות אלינו בתמונה העליונה]. וחשוב גם לשים לב שבתמונה העליונה שתי דמויות הולכות מאחורי קבוצת הנשים [גברים? ואולי אלה שתי "צועדות" נוספות, המפגרות מעט אחרי הדבוקה המרכזית?] וגם מימינן, בתחילת הטור, הולכים גברים. ואי אפשר שלא להתבונן בתחושת פלצות בתנועת בני האדם בצד שמאל של התמונה. הכול כרגיל. שום דבר מיוחד. יום שגרתי באחד מרחובותיה המרכזיים של בודפשט, נובמבר, 1944.

העין שלי נמשכת כמהופנטת למשחקי הצללים [בהקשר אחר הייתי דן בעדיפות הברורה בעיני של תצלומים בשחור־לבן על תצלומי צבע] בתצלום העליון, צל ראשו של אחד משני הגברים המלווים — כנראה איש "צלב החץ" הפשיסטי ההונגרי — על גבה של הצועדת האחרונה משמאל, ובצדו צל שנראה כמו חץ, המורה בכיוון תנועתה של ה"צעדה", חץ, צלב חץ, שאולי הוא בכלל צִלה של ציפור שחגה מעל, חופשית לחלוטין, מלווה את ה"צועדות" ממרחק בטוח.

ובתצלום התחתון, המצולם מזווית אחרת, ואולי גם בשעה אחרת, משתלט הצל על רוב המשטח התחתון. יש לו, לצל המתפשט הזה, שני חלקים בולטים. אחד שנוצר מתחת לנשים ה"צועדות", והוא מרוח, נוזלי, מימי, שלולית צל ארכנית, חסרת צורה ברורה, למעט דמות הציפור פרושת הכנפיים שנוצרה באמצעה. והחלק השני, המלווה את ה"צועדות" משמאל ויוצר צלם רפאים: גוף צל וראש צל, שמתוכם נשלחות שש ידיים, המשכפלות באורח גרוטסקי את מחוות ידיהן המורמות מעלה של ה"צועדות" — כמה זמן הן הלכו ככה? — בתנועת כניעה. הצילום הזה הוא, קרוב לוודאי, עדות החיים האחרונה של המצולמות ובהקשר הזה איני יכול שלא להיזכר בתצלום שליווה רבים מסיוטי, ובעטיו, אולי, גם נסעתי ליפן — אני מתכוון לתצלום הצל של האם ובתה שיצרה הקרינה של פצצת האטום שהטילו האמריקנים על הירושימה והטביעה אותו על שבר של מדרכה ליד הבנק שבו ישבו. כל האזור התאדה בחום של שלושת אלפים מעלות צלזיוס, וכזה היה גם גורלן של האישה ובתה, ורק תצלום הצל שלהן נותר חקוק על אבן השפה האילמת, השמורה במוזיאון השואה בהירושימה.

כן, היה שם גם קצין גרמני אחד. יפה, גבוה. שמו אותנו במגרש של בית חרושת. ואחר כך ציוו עלינו ללכת. בדרך זרקו עלינו דברים וירקו. ואמרו מילים. ולקחו לנו כל מה שהיה לנו. היה לי סל קטן עם לחם וסלמי בתוך מפה. וגם את המעיל הטוב, והשל של אמא שלי, שנשאר לי. אחר כך יצאנו מהעיר. והלכנו כל יום המון. אולי ארבעים קילומטר. הרבה מתו. אבל אני הלכתי ושרתי. אמרו לי לשתוק. אבל אני לא שתקתי. הלכתי וכל הזמן שרתי. הייתי צעירה ויפה, לא פחדתי מאף אחד. ופעם כמעט ירו בי כי לא שתקתי. אבל אני המשכתי ללכת ושרתי כל הזמן. ואחר כך הגיע הקצין הגרמני הגבוה. הוא היה נורא יפה. סיפרתי לך כבר? וגם אני הייתי צעירה ויפה. הוא הציל אותי. בלילה. הוא רצה אותי ואמר לי להיפגש איתו מאחורי המחסן שעצרנו לידו ללילה. לא, אין לי מושג איפה זה היה. היה שם איזה כפר. אני זוכרת קול של פרות. בדרך לאוסטריה… ואני הלכתי אליו, אבל הסתתרתי. ראיתי שהוא בא וחיכה והסתתרתי. וכשהלך ברחתי. אבל הוא בעצם הציל אותי. לא. לא שאלתי את אמי על האונס. וגם לא איך בדיוק הקצין הגרמני הזה הציל אותה. לא הייתי מסוגל. גם לא שאלתי אותה למה היא נשלחה ל"צעדה" הזאת ואילו אחותה הגדולה, קלארי, ובעלה של קלארי, שאצלם היא התגוררה בבודפשט, לא נשלחו. לא שאלתי. אבל, יש לי תחושה שיש לכך קשר לעובדה שהיא היתה "הכבשה השחורה" של המשפחה [מִבְּנה של קלארי, אנדריש, אני יודע שבעלה של קלארי חזר ואמר כל השנים שהוא חש אשמה גדולה על כך שהתיר לאמי, שהופקדה בידיו, לנסוע לארץ ישראל… ואני חושב, שיכול להיות שהמקור לאשמה היה אחר]. לא שאלתי, גם מפני שבכל פעם שנזכרתי בכך וכבר אזרתי עוז לשאול, זימזם לי בראש הסיפור ששמעתי באקראי, כילד ואחר כך שוב כמבוגר, מנעמי, בתו של אנדריש, שקלארי, סבתה, אחות אמי, היתה צריכה לבחור באחת הסלקציות, עוד בנירטהזה, עיר לידתם, את מי למסור ל"משלוח" לאושוויץ: את אמה או את בנה. ובחרה באמה.

אבל ה"פרט" שאני רוצה להתעכב עליו, ולהבליט אותו, הוא שהדבר שאמי בחרה לזכור מכל אותה "צעדה" הוא שהיא שרה, וגם שהיתה צעירה ואמיצה ויפה. וכן, כמובן, את "הרומן הזעיר" עם הקצין הגרמני [שנראה הזוי, בערך כמו הפגישות של סבא של מומיק של דויד גרוסמן בעיין ערך: 'אהבה' עם מפקד מחנה הריכוז שלו, אוברשטורמבנפיהרר נייגל. אבל, אני צריך לסייג את הסייג: אצל אמי כל דבר נראה הזוי, וגם, ובה במידה, הגיוני, על פי דרכה, ולכן גם אפשרי]. איני יודע ולעולם לא אדע — וגם איני רוצה לדעת — מה באמת אירע שם. אבל נדמה לי שאני יודע מדוע היא תיארה כך את ה"דברים", וכיצד דרך התיאור הזאת מתיישבת עם דרכי התנהגותה כאם וכרעיה — מצחיק אותי עד דמעות להצמיד לה את הכינוי הזה, ובכל זאת.

מי שפקחה את עיני בעניין הזה, ואני מודה לה על כך, היא רחל טלשיר ברומן היפה שלה, האהבה משחררת, העוסק בקורותיהן של שלוש נערות בתקופת השואה, על גלגוליהן האיומים — אבל גם באהבותיהן לפני ואחרי השואה, וגם, וזה העניין כאן, במהלכה. קראתי וירד לי האסימון. ראשית הבנתי, מה שלמדתי גם ממחקרים היסטוריים, שרוב השורדים במחנות הכפייה, במחנות המוות, בצעדות המוות ובשאר דרכי הייסורים באירופה של אותם ימים היו אנשים צעירים וצעירים מאוד. נערים ונערות, ילדים וילדות. ולא בכדי. עבור המבוגרים המצב החדש יצר שבר קולוסאלי בין חייהם הקודמים לחיים האלה, שלא היה אפשר לאחותו. הפער היה תהומי והוא יצר השפלה בלתי נסבלת. ה"אני" שלהם, שנבנה במשך שנים בתנאים אחרים לגמרי, נחמס והתרסק, ואיתו קרסו רגליהם בשלג, ואחר כך גם לבם שנכנע לקור המרדים והמשחרר. הילדים והנערים היו במצב אחר. זאת היתה מציאות החיים שלהם. זאת היתה הילדות שלהם או הבחרות שלהם. ומה שהיה קודם היה בגדר זיכרון שהלך והתרחק והתעמעם והפך לחלום, שלא תמיד האמינו בקיומו. אמנם העבר הזה לחש בתוכם כגחלים, וגם סיכן אותם, פיזית ונפשית, אך גם שמר על שפיותם. מכל מקום, זו היתה עבורם הוויה רחוקה, עמומה, כמעט כמו אגדה, ומה שמילא אותם רוב הזמן היה ההווה הבוער, העכשיו שנחווה כמשך סמיך, עבה, שצריך לחצות אותו, כמו שחוצים נהר גואה וקוצף או יער עוין.

ואשר לשירה ולאהבה: כמה שזה אמא שלי. הילדה־אישה־ילדה שאינה יכולה לחיות שנייה אחת בלי לקבל אישור, ולוּ גם מזויף בעליל, שהיא נאהבת. אמת, זאת עדות מובהקת לפן האינפנטילי השליט באישיותה. אבל, בגלל הפן האינפנטילי הזה היא כנראה שרדה. לא, הסיבה לכך שנמנעה מלספר לי על אֵימֵי ה"צעדה" וסיפרה לי רק על ה"יופי" שהיה בה [אני זוכר שזה נשמע מפיה כמעט כמו תיאור של מחנה קיץ, שהתרחש, בשל איזו תקלה מוזרה, דווקא בחורף, בשלג ובבוץ, וגם, משום־מה, בגלל איזו תקלה לוגיסטית מגוחכת של המארגנים, לא היה כל כך מה לאכול] אינה משום שחסה על ילדותי הרכה — היא לא נהגה להביא בחשבון נימוקים "חינוכיים" כאלה. היא נהגה כך משום שבאמת בנתה לעצמה כך את ה"אירוע". אלה היו נעוריה. הנעורים היחידים שהיו לה. וכדי להמשיך לחיות, היא הבינה בחושי ההישרדות המופלאים שלה שהיא צריכה לצייר אותם לעצמה, כבר בעת התרחשותם, וודאי אחרי שפסו ועברו, כתקופה שהיו בה גם מאפיינים של תקופת התבגרות נורמלית, כזו של נערה רגילה בכל מקום ובכל זמן. חיוניות, יופי, שירה, וכמובן, איך לא, גם "רומן" בלתי אפשרי, שהלקח שראוי להילמד ממנו הוא, בראש ובראשונה, ואולי אפילו אך ורק, כמה עוצמתי היה השארם שלה כבר אז (והוא, כמובן, נשאר כזה, לאורך כל השנים לבוא אתה יודע, פישטה היה פה אתמול והביא לי פרחים, אבל הוא כבר זקן… מסכן, אשתו לא יכולה לזוז מהכיסא) השארם שלה… הו הו, אח שלי, כמה שאתה מחזיק מהאמא הזאת שלך. בוא נודה על האמת. היא היתה ונשארה זונה. או בשפה שלך, שרלילה. היא תמיד עשתה עיניים לכל אחד. לא סתם קלארי, אחותה, דודה שלנו, לא סבלה אותה, ולא טרחה לשכנע את בעלה שישאירו אותה בביתם אחרי שחזרה יו הישטֶנֶם, תראו מי מדבר. למי היה חבר בגיל שתים־עשרה, ולא במלחמה? לי? ומי שכב עם החבר שלו בגיל שתים־עשרה, ולא במלחמה? אני? אני, אם לא היתה מלחמה הייתי גומרת גם את הארבע כיתות תיכון. ואחר כך הייתי הולכת לאוניברסיטה. או לאקדמיה למוסיקה. כמו אחותי ואחי. ולא כמוך, שזרקו אותך מהתיכון עם שמונה שליליים. ואם היה לי קצת יותר שכל לא הייתי מתחתנת עם אבא שלך, ולא הייתי חיה בחור ההוא ארבעים שנה, עם הערבים והשועלים. רק בגללכם נשארתי שם בסדר, שמענו. ממש אֵם המאה, אִם ואִם ואִם… מזל שהיתה מלחמה. מי יודע מה היה יוצא ממך אם לא היתה מלחמה… ומה היו התירוצים שלך אז…

ו.

גיורא, שישב מול מאיה, שלח את ידיו אל ראשו והצמיד אותן בכוח אל אוזניו, אבל מאיה ישבה בלא ניע, מביטה נכחה בגוּלוֹת חלב מבריקות כשל אמה. רק איזידור הביט בה בעיניו הקטנות המחייכות, ובפניו ניכרה שביעות רצון.

Well done, רות. עוד בטרם נגמר העמוד הראשון בסיפור [המכונס בספר קטן מידות, הכולל שישה סיפורים ורומן קצר, שכל גיבוריהם הם ילדים המנסים לפרוץ את גבולות הווייתם הקשה] כבר מתברר לנו, בדרכי עקיפין, שלפנינו משפחה שבה מתנהלת מלחמת הכול בכול. אצל האם עצמה מתרוצצים כוחות וישויות שונים, עוינים וסותרים: הילדה, האישה, הצוענייה, האם, המלכה הרעה, הפתיינית וכו'. בין האם לאב מתנהלת מלחמת גוג ומגוג. ועכשיו אנו נחשפים לעימות בין שני הילדים והאב. הם מתופעלים אנושות על ידי ריטואל האימים המוצג לפניהם, ואילו הוא, האב, לוחץ על כפתור המנגנון שמחולל את הריטואל הזה, שתוצאותיו אינן רצויות לו, בוודאי לא לטווח הארוך, אך הוא אינו מסוגל להימנע ממימוש תחושת השליטה הרגעית שהלחיצה על הכפתור המפתה הזה מקנה לו — ולכן הוא לוחץ עליו, ואז, לכמה שניות הוא, רק הוא, יכול להביט בה, בלוצי, בעיניו הקטנות המחייכות, כשבפניו שביעות רצון.

השאלה שהקוראים בוודאי שואלים את עצמם ברגע זה — וגם אני שואל, למרות שאני יודע את התשובה, ביחס לסיפור ולחיים כאחד — היא האם האחדות הנקודתית שנוצרת פה בין הילדים, מול האם שמאבדת שליטה מכאן ומול האב שמתעלל בה ובהם מכאן, תחזיק מעמד, תהפוך לברית של ממש, שתאפשר לשניהם לשרוד בעולם הסבוך־האלים שנקלעו אליו? זה יתברר בהמשך. בשלב הזה מתברר לנו שגיורא ומאיה מגיבים לעולם הזה בשתי דרכים שונות מאוד:

גיורא, שישב מול מאיה, שלח את ידיו אל ראשו והצמיד אותן בכוח אל אוזניו, אבל מאיה ישבה בלא ניע, מביטה נכחה בגוּלוֹת חלב מבריקות כשל אמה.

גיורא שולח את ידיו אל ראשו ומצמיד אותן בכוח אל אוזניו. ממש כמו אנשי ספינתו של אודיסיאוס שסתמו את אוזניהם כדי להימנע מלשמוע את שירת הסירנות המפתה שהיתה עלולה לשגע אותם ולגרום להתנפצות ספינתם על הסלעים. אבל מאיה — כלומר, בניגוד לאחיה הצעיר, המגן על עצמו משירת הסירנה/הנביחות שמשמיעה האם תוך כדי המטמורפוזה שהיא עוברת — מביטה נכחה, אינה מסיבה את ראשה ואינה סותמת את אוזניה. היא נוהגת כאודיסיאוס שבוחר לשמוע את שירת הסירנות. ברם אולם, אודיסיאוס מצווה על אנשי צוותו לקשור אותו לתורן, ואילו היא יושבת בלא ניע ומביטה נכחה בעיניים שנספח להן גוון ילדותי [גוּלוֹת חלב מבריקות] שנפגם ונשחת כהרף עין בגלל מה שיוחס קודם לעיניים [התואמות] של אמה.

ברור לי לחלוטין שגיורא — קרי, אני — עושה/עשיתי נכון. ואילו מאיה — קרי, נעמי אחותי — שוגה/שגתה. שכן, אודיסיאוס הוא גיבור של אפוס עתיק, ואילו אנחנו רק בני תמותה רגילים. אלא שאחותי, בשונה ממני, לא נהגה בהתאם למגבלות המוטלות על בני אדם רגילים — כאלה שמבטיחות, לפחות במידת־מה, שפיות מסוימת ואורח חיים סביר. היא, בדומה לאודיסיאוס, אף פעם לא סתמה את אוזניה ואף פעם לא הסבה את מבטה. היא התנהגה ולפעמים גם דיברה כגיבורה של טרגדיה עתיקה [למשל, אנטיגונה] או דמות גדולה מהחיים בסרט של מלחמת הישרדות טוטלית [למשל, אליזבת טיילור ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף"], ועל זה, אני סבור, היא שילמה בחייה. אולי, אח קטן, אולי. זה בטח אחד ההבדלים הגדולים בינינו. אתה, כמו אדיפוס, פוגש ספינקס ומיד מנסה לפתור חידות, לברוח לשכל, לאינטלקט, לנסות לחבר פאזל, במקום להתחבר לחוויה, למה שאתה מרגיש. אני לא כמוך. אני ילדת פרדס לא מתוחכמת. מרגישה, מנסה להרגיש כמה שיותר ולדחות את המחשבה, יהיה מה שיהיה. סירנות או לא סירנות. מי שבא ברוך הבא. הדלת פתוחה. ואילו אני, עד היום, כשהראש צורח לי, כשהסירנות מתחילות להשתולל, סוגר את הדלתות ואת כל האורות, נשכב מיד באפלולית, מצמיד בכוח את ידי אל אוזני, בדיוק כמו גיורא (ובעצם הוא למד את זה ממני), נושם כמה שפחות עמוק, ונמזג לאט־לאט לשקט שלא מכאן ולא מעכשיו, עוצם את עיני ומדמה שאישוני צוללים כמו גולות, אבל לאט ובעדינות, לקרביו של אגם קריר, רוגע, רוגע —

ואז, באחת, ננעץ הקרס והיא קמה. פניה שוּנוּ לבלי הכר ובקול מעובה וזר החלה לנבוח: "לִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס!"

[…]

ככל שנתמשך הדבר, והוא היה מלוּוה בנהמות ובכעין נביחות, אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם. ואולם הצרחות פקעו באחת, והפנים הזרים נתייצבו ושָבוּ להיות יפים להפליא, כה לבנים במסגרת השיער השחור השופע.

לא, לא היה ולא נברא. אבל במחשבה שנייה, היה ונברא, ועוד איך. אמנם סצנת האימים הזאת, כהווייתה, לא התרחשה מעולם, לפחות לא אצלנו בבית. מילות הקוד האלה לא נהגו אף פעם. אבי לא היה יכול לומר אותן, ולוּ אמר, הן לא היו פועלות על אמי בדרך כזאת. אבל, וזה מה שמדהים בקטע הזה, התוכן בדוי, ואילו מבנה העומק פלדה מחושלת — הן ביחס למה שהתרחש אצלנו בבית, הן ביחס לתוקף האמנותי של הסצנה שמתרחשת ב"גמדים על הפיז'מה", והן, אני בטוח, ביחס למה שהתרחש באלפי בתים של משפחות בארץ שההורים הגיעו אליה "דרך השואה".

מה שהצמיח בי אימה, הן בהתנהגות של אמי והן, וכנראה הרבה יותר, בהתנהגות של אבי, מגולם בקטע המצמרר הזה במילה באחת, המופיעה בתחילת הקטע ושוב לקראת סופו, וגם בצירופים שוּנוּ לבלי הכר, מעובה וזר והפנים הזרים, המפוזרים כמרתפי אינקוויזיציה בין שני השערים הסוגרים באחת את מושבת העונשין הזאת.

מה קולט ילד שהאדם שאמור לשמור ולגונן עליו משתנה באחת ולבלי הכר; רגע מחייך ומחבק ורגע מתנהג בדרך מפלצתית, מעובה וזר. רגע לוחש מילות אהבה ורגע נוטש, לתקופה קצרה או ארוכה. רגע מסביר ומלמד ורגע מכה מכות רצח. רגע מחבק ומנשק לתמיכה ורגע מחבק ומנשק למטרה זרה. או־אז מתערבלות התחושות, וגם המילים המייצגות אותן. מתי חיבוק הוא חיבוק ומתי הוא "חיבוק", מתי נשיקה היא נשיקה ומתי היא "נשיקה". מתי הפנים הם אמיתיים ומתי הם העמדת פנים, או גרוע מזה, פנים זרים, פנים של ישות אחרת, מוכרת אבל זרה לבלי הכר. האם אלה פנים מוכרים שהשתלטה עליהם ישות זרה אלימה, או שמא אלה הפנים האמיתיים, שנחשפו באחת.

פעם, בנעורי המאוחרים, צפיתי לבדי בסרט אימה שבו אדם הפך כמעט באחת לזאב. זה היה סרט קלוש מאוד, גם מבחינת האפקטים, אבל אני כמעט התעלפתי. התכסיתי זיעה קרה והייתי משוכנע שלקיתי בלבי. דידיתי מבית הקולנוע החוצה, ושלושה לילות רצופים לא עצמתי עין מחשש שהתמונות ישובו וישתלטו על הכרתי. כך אירע לי, לאחר שנתיים או שלוש, גם כשצפיתי ב"אמדיאוס" של מילוש פורמן. מוצרט שומע נקישות על דלת הכניסה לחדרו, פותח אותה, ועל הסף נגלית לו דמות אביו שפניו שונו לבלי הכר וקולו מעובה וזר — ואני שוב הוכיתי אל החומש. ווי, אחי, גם עלי הסרט הזה עבד רצח. עד עכשיו חשבתי שזה בגלל היחסים של גוזל ונגזל בין סליירי ומוצרט — כמו שאתה גזלת ממני את הבכורה, ואולי גם את היצירה. תירגע… אני מתכוונת ברמה הסמלית. אבל כמו שהילדים שלך אומרים, יש מצב. אני, כשניסיתי לחשוב איך ההשתנויות המהירות והמפחידות האלה עבדו עלי, עלה בראשי תמיד הרגע שבו כיפה אדומה נכנסת לבית של סבתא ורואה אותה בדמות הזאב מה הפלא אפוא שהייתי מכור, ועודני, להחתול במגפיים, שאותו יש לי בעשר מהדורות מאוירות, שכל אחת מהן מחיָה באופן אחר את הרגע שבו החתול, אמן התחפשויות בזכות עצמו, משכנע את הקוסם הענק הרשע, אמן ההשתנויות (שמסכים בגלל גבהות לבו), להפוך לא רק לפיל ענק ולאריה שואג אלא אפילו לעכבר קטן, או אפילו קטנטן למען הדיוק […] ועוד לפני שאפשר היה לספור עד שלוש החל להתרוצץ בחדר עכבר קטן, קטנטן למען הדיוק. […] ועוד לפני שהיה אפשר לספור עד אחת, טרף החתול במגפים — שמייצג את צדה המואר של היכולת הפרוטאית, היכולת לשנות צורה, שמפתה ומבעיתה אותי בעוצמות קשות, זו שאת צדה האפל מייצג, כמובן, הקוסם הרשע — את העכבר הקטן, הקטנטן למען הדיוק.

אחותי נעמי אמרה לא פעם שמגיע לנו, לה ואפילו לי, פרס נובל על כך ששרדנו את ההורים שלנו. היא לא שרדה, לפחות לא למספיק זמן. למה, אחותי? למה היית צריכה לחזור על השטות הזאת של אשת לוט ולהסתכל לאן שאסור להסתכל? לוּ רק השתמשת בזכוכית מפויחת… [תראי, אפילו איזידור, אבא של מאיה, נציגתך עלי הבדיון של רות אלמוג, אומר לה ואת שתיזהרי, שאף פעם לא תביטי בשמש. מתעוורים] או, לחלופין היית מחכה, כמוני, עוד כך וכך שנים, שהשמש תשקע קצת בים השכחה המבורך, ורק אז מפנה את הראש, בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר. אבל את היית, כפי שקראתי לך, "אשת אשכוליות". סירבת "להיתַרבֵּת", ללמוד לגעת באש באמצעות כפפות של היגיון, של "רוחק אסתטי", מה שלא יהיה. התעקשת להביט נכחך בגוּלות זכוכית בגון החלב כשל אמא, שגם הן שונו לא אחת ללא הכר כשמשהו הכעיס אותך נורא, והתיזו גצי אש ירוקים, אבל לא למדת ממנה להנדס את העולם, לשכתב כל רגע, כמעט ברגע התהוותו, על פי צו ההישרדות. התעקשת להביט בפני מדוזה, הוצאת לה לשון. חשבת שהיא תתרשם. הא. או כפי שלוצי אומרת: הה. ואולי כלל לא חשבת, פשוט נכנסת, במלוא עוצמת המרי העיוור שלך, שירשת מאמא ומאבא שלך, לתפקיד במחזה שלא היה תפור למידותייך. עם הראש הבלונדיני שלך — היישר לתוך קיר המוות. הלו הלו, אח קטן, אל תתפוס תחת, אני שלמה עם מה שעשיתי, ואיך שעשיתי. נכון, חבל לי שלא ראיתי אף נכד שלי, ושלא יכולתי לעמוד לצדו של הבן שלי בשעות קשות. הייתי שמחה להכיר את אשתו וגם את אשתך החדשה. וגם להיות יותר עם בן ויואב ולהכיר את זהר [אני חייב להתפרץ ולומר שבן ויואב מעידים, ואני מסכים בכל לבי, שהיית דודה אולטימטיבית, ואני מאוד מצטער שזהר, שאגב דומה לך מאוד, הפסידה אותך] ואולי, אולי, באמת הייתי צריכה ללמוד ממך איך לשנות כיוון כשרואים את הקיר מתקרב במהירות לראש שלך. אבל, אתה יודע, כל אחד והגורל שלו.

ואולם… הפנים… נתייצבו ושָבוּ להיות יפים להפליא, כה לבנים במסגרת השיער השחור השופע.

מדהים, חשבתי, כשקראתי את חלקי המשפט האלה, מה שצבע [שיער] יכול לעשות. איך ייתכן, חשבתי, שרות היתה יכולה לצייר בעיני נפשה את דמותה של אמי בשיער שחור שופע. לדעתי, השיער השחור הזה בא לגמרי ממנה. לא מצבע שערה, אלא מהמקומות שלה, של הביוגרפיה הנפשית שלה. אמי היתה בלונדינית עם עיניים כחולות. אחותי היתה בלונדינית עם עיניים ירוקות. אבי היה קירח עם עיניים חומות, ואני, ילד בלונדיני עם עיניים חומות. ולא היה יכול להיות אחרת [כאן אמור להפציע חיוך על שפתי הקורא/ת]. בשום אופן [החיוך מהסס לו ונמחה]. במיסתולוגיה שיצרתי מהרסיסים שאני זוכר מהחיים המוקדמים שלי, שם, בפרדס ההוא, הגן־עדן־גיהינום ההוא, אמי היתה יכולה להיות רק בלונדינית עם עיניים כחולות. ואולי, רות, את השחרת את שערה והלבנת את פניה מפני שתמיד, במלודרמות וגם ברבים מהרומנים הנחשבים, האישה ה"אחרת", הרעה, היא בעלת שׂער עורב? ואולי חשבת שהקונטרסט בין השיער השחור והפנים הלבנים, שמודגש על ידי שני אגמי תכלת — מראה כשל האם הקדושה, מדונה, מלאכית, שמימית — מעצים על דרך ההיפוך את הרכיבים הקוקייתיים־ליליתיים של אמי? ואולי, בכל זאת, חסת עליה והחלטת להעניק לה קורטוב חסד, שאיני מזהה אותו כאן. מה את אומרת? יש לך תשובה בשבילי בעניין הזה? ואולי, אם את כבר טורחת, תגיבי גם על עוד כמה מהתהיות והתובנות שלי, וכמובן, גם על התלונות שלי על מלאכת המספר שלך? כלומר, תתייחסי לסיפור (הכיסוי) שלי על הסיפור (כיסוי) שלך על הסיפור ה"אמיתי" שלי, וכן הלאה והלאה, עד אין סוף — שהלוא כך, בעצם, מתנהלים הדברים, לא? או בשפתך (היפה להלל), הלא כן?

אמי היתה יכולה להיות רק בלונדינית עם עיניים כחולות. אחותי היתה יכולה להיות רק בלונדינית עם עיניים ירוקות. ואולי, בעצם, גם בעלת שׂער עורב עם עיניים ירוקות. אולי, אבל בעצם לא. שכן היא, כמו שרות הבינה היטב, צריכה להיות דומה לאם. דומה מאוד, אפילו, אבל גם שונה מאוד — יש דבר כזה. אשר לאבי, הוא בוודאי לא היה יכול להיות בעל עיניים כחולות. מה לו ולכחול — נצר של חסידים שחורים משחור.

ואני, עיניים כחולות? בשום אופן לא. מדובר בדיני נפשות, בצופן הפנימי ביותר של מקומי במיסתולוגיה המשפחתית שיצרתי. כן, הייתי יכול להיות בלונדיני. וגם גבוה. גבוה בהרבה מאמי ומאחותי ומאבי [כולם היו באותו גובה בערך], למרות שחשתי שעדיפות הגובה שלי על אבי מסוכנת לי, קריאת תיגר בולטת מדי על מעמדו, שאותו עירערתי, בעידוד מסיבי של אמי, באלף ואחת דרכים. מזל, אפוא, חשבתי כבר אז, שלפחות אין לי עיניים כחולות. ועוד חשבתי: מזל שיש משהו שבו אני דומה לו ולמשפחה שלו [כל אחיו ואחיותיו — ארבעה אחים ושלוש אחיות, ומאתיים בנים ובני בנים ובנות ובני בנות — הסתובבו/מסתובבים בעולם עם עיניים חומות, לפחות ככה החלטתי; סביר להניח שהמציאות כאן לא עומדת לצדי]. ואולי בכל זאת, התנחמתי ביני לביני, הוא אבא שלי. ולא מישהו אחר, כמו שאמא רומזת כל הזמן. ועם זאת, חשבתי, אולי הוא לא אבי, ואולי אבי הוא מישהו אחר, מרשים יותר. גבוה יותר, כפי שאני כבר, וחשוב יותר, כפי שאני אהיה. ומיד סטרו היוהרה והאשמה על פרצופי, וכהרף עין הייתי מעלה לנגד עיני את הבולבול הגדול שלו ומדקלם לעצמי: מזל ששלי קטן יותר. הרבה יותר קטן. ואולי זה מה שיציל אותי מידיו הגדולות והכבדות. אולי בגלל זה הוא לא יפגע בי. אני בסך הכול קטן. נורא קטן. נער קטֹן אצבעוני!

אז התכופפה לוצי כלפי איזידור ואמרה:

"טֶרְפֶּּה!"

כשנתקלתי לראשונה בטֶרְפֶּּה! הזה לא היה לי מושג ירוק למה רות שמה אותו בפיה של לוצי. הבנתי את המילה הזאת, או יותר נכון את המילה "טרֵפָה" בלי הדגש בפא, כדרך שאני מניח שרוב הקוראים העברים מבינים אותה ואצים רצים הלאה — כלומר, בהקשרה ההלכתי ובשדה המשמעויות שנוצר מסביבו: בשר לא כשר, חזיר, עברה על חוקי הדת וכל כיוצא באלה. אבל משהו הציק לי, חוץ מהדגש התמוה בפא. לא הצלחתי לראות את אמי, שבאה ממשפחה מתבוללת, משתמשת במילה הטעונה הזאת. נכון, אבי בא ממשפחה סטמרית, ולאמא שלי היה יחס של כבוד למסורת. היא החזיקה מאלוהים, דיברה איתו, וגם, לא מעט, קיללה אותו ובשמו, בהונגרית עסיסית. אבל מכאן ועד "טרפה" מפיה — ביטוי לשוני שהיה אמור להיות לו כוח של מילת הפעלה כמו לצירוף המקביל, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לִינְקְס! רֶשְׁטְס! — המרחק גדול מאוד, בערך כמו המרחק מוויליאמסבורג, ברוקלין, ניו יורק, לפרדס ברמת גן. ואם כבר טרפה והמרחק בין ויליאמסבורג לפרדס, חובה עלי לספר את המחווה הגדולה ביותר, כנראה, שאמי עשתה ליהדות.

מעשה שהיה כך היה: כשאמי עשתה שנה באמריקה — היא נסעה לחודש וחזרה אחרי שנה — היא עשתה מצווה והלכה לבקר את אמו הקשישה של אבי במעונות סטמרן. היא פגשה אישה כבת תשעים, קטנת קומה אף יותר ממנה, בעלת עיניים חומות ערניות ומוח חד כתער. אם־אבי, שמעולם לא פגשתי בה — כמו גם, אבל מסיבות אחרות, את שאר הורֵי הורַי (תמיד כשהייתי ננזף על ידי אמי על התנהגותי המבישה כבן, בעיקר אחרי שאחותי מתה, ואז אני מילאתי את תפקיד הילד הרע, הייתי עונה ואומר לה, בחצי חיוך, שהיא אינה יכולה להתבטא בנושא הזה, כי ממנה הגרמנים חסכו צער גידול הורים) — כאבה את הניתוק מבנה, אבי, שנמשך מרגע עזיבתו את הבית, בגיל שלוש־עשרה וחצי או ארבע־עשרה, ועד שאמי הגיעה לביתה, למעלה מעשרים שנה. היא ידעה שאין שום סיכוי שאבי יבוא לבקרה — חצץ ביניהם אוקיינוס של כעס, זעם והשפלה — ולא יכלה להשלים עם התפקרותו. אמי, אני רואה אותה היטב מבעד למסך הזמן, עטויה צעיף, חסודה להפליא, עיניה זולגות דמעות השתתפות כנות (יכולת האמפתיה שלה, גם ביחס למי ששנאה, היתה פנומנלית — אם כי לרגע אחד בלבד, שלאחריו שבה ליחסה הקודם אליו, במלוא העוצמה), הבטיחה לה מיד שמרגע חזרתה ארצה ועד עולם תישמר בביתנו הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. והיא עמדה בדיבורה. מיד כשחזרה לפרדס סודרו מגירות נפרדות לכלים: מגירה לסכו"ם חלבי, בעיצוב כפרי, עם ידיות בקליט ורודות מעוקלות, ומגירה לסכו"ם בשרי של "רדד", בעיצוב מודרני, עם ידיות מעוטרות בשני פסים זהובים. וגם, ובהתאמה, שני סטים של צלחות שטוחות, קטנות, גדולות ועמוקות. מערכת הכלים החלבית שימשה בבקרים ובערבים ובצהרי יום שישי (ארוחה שהיתה נפתחת, איך אפשר לשכוח, במרק שמנת עם דובדבנים). המערכת הבשרית שימשה בארוחות הצהריים של ימי השבוע ובארוחת הערב הבלתי אפשרית של ערב שבת [כבד עוף מטוגן בבצל ו/או סלט כבד, מרק עוף עם כופתאות, פפריקש עם נוקדלי — תבשיל עוף הונגרי, פרוסות בשר בקר בציר כלשהו, פשטידת שכבות תפוחי אדמה, או כרוב ממולא, או ריזי־ביזי, תבשיל אורז עם אפונה. ולצדם, וזאת היתה העבודה של אבי, הסלטים ההונגריים הקלאסיים: סלט עגבניות עם בצל בחומץ וסוכר, וסלט מלפפונים במלח, חומץ, מעט סוכר והרבה פפריקה. ואחר כך, לקינוח ראשון, אטריות עם שמנת. לקינוח שני, קומפוט שזיפים. ואחר כך, איך אפשר בלי, "קפה ממכונה" (פרקולטור) עם עוגות שמרים: טוּרוֹש (גבינה) וְדִיוֹש (אגוזים עם צימוקים) ומקוֹש (פרג). לקח לי שנים להבין למה אהבתי כל כך לבלות שבתות אצל קרובים־רחוקים בתל אביב. תחילה חשבתי שכך היה מפני שהיינו הולכים ברגל לים. ואולי גם בגלל הווספה שהיתה לאב המשפחה, בת דודם הצנועה של האופנועים שקסמו לי כבר בילדותי. אבל בחלוף השנים קלטתי שאלה היו רק תירוצים. הסיבה האמיתית היתה ארוחת השבת שהוגשה לשולחן כשחזרנו מהים: האֵם בבית ההוא, שאף לה קראו קטי, היתה מגישה לנו, שומו שמים ותחרד הארץ, שניצלים וצ'יפס, ולצדם נחו, אוי לאוזניים שכך שומעות, מלפפונים חמוצים מקופסה…]. מכל מקום, מצוות ההפרדה בין בשר לחלב נשמרה במטבח הקטן שלנו בהקפדה יתרה. בכל פעם שמישהו שגה בשימוש בסכו"ם היה הכלי המחטיא נזרק לפח אחר כבוד או למצער ננעץ באדמה מחוץ לבית ליממה או שתיים. ואולם היתה בעיה קטנה אחת שהעמידה את הסדר החדש בסכנה: מדי כמה חודשים היינו מקבלים מבני משפחתה של אמי בהונגריה, מתבוללים עד לשד עצמותיהם, את הסלמי ההונגרי המפורסם של בית החרושת "דיק", שלא בדיוק עלה בקנה אחד עם חוק הכשרות החדש שמשל בבית. ואולם, הפתרון המקורי — האופייני כל כך לאמי — נמצא כהרף עין: שולחן קטן בעל שלוש רגליים הוגלה מחדר הילדים לפינה במטבח, מארסנל האולרים המפואר של אבי נחסך אחד, וכך נמצא מקום גם לטרפה.

אבל אבל, עניין הטרפה עם הדגש בפא המשיך להציק לי. עלה בדעתי שאולי זו מילה בהונגרית, אבל ביטלתי את האפשרות הזאת. גם, כנראה, משום שמעולם לא שמעתי את המילה הזאת, או לפחות לא היה זכור לי ששמעתי אותה, וגם משום שהמילים האחרות בהונגרית המשובצות בסיפור לא יצרו שום בעיה. למשל, המילה אַניוּ, או בהקטנת חיבה אַניוּקה, מובנת מאליה. ברי לי שמי שקורא את "גמדים על הפיז'מה" מבין כבר בפעם הראשונה שאניו, או בהקטנת חיבה אניוקה, פירושה בהונגרית אמא. כך, גם כשהוא מתייחס למילה הזו כשלעצמה, בבידודה, בגלל קרבתה למילים המקבילות לה בשפות אחרות, וגם, וקל וחומר, בגלל ההקשר המסוים, הברור לחלוטין, שבו היא מופיעה: בפנייה של אחד הילדים אל האם. גם הצירוף קִיש הֶרְצֶג לא מעורר בעיית הבנה. זאת כי הוא מופיע בלוויית המובן שלו בעברית, נסיך קטן, וכך נמנעת כל אפשרות לבלבול. מובן שכך היתה אלמוג יכולה לנהוג גם ביחס לטרפה [וגם, אגב, ביחס ללִינְקְס! רֶשְׁטְס!], אבל היא נמנעה מכך. מדוע? אולי משום שהיא ידעה, אני מרשה לעצמי לשער ברוב יוהרה, שיהיה לפחות קורא אחד, אני, שיחזור וייכשל בהבנת הנקרא. קורא שלא יצלח, פעם ופעמיים ושלוש, את מבחן הפענוח — הבסיסי, צריך להודות — של הטֶרְפֶּּה הזה. והוא ישייט, מסיבות שראוי לברר אותן, במשך זמן קריאה ארוך מאוד בתוך אזור דמדומים הכרתי, אזור שמולכת בו אי־בהירות תקיפה ועקשנית.

אחרי זה פנתה והתחילה ללכת. במחצית הדרך אל חדר השינה עצרה…

אפשר לחשוב, במחצית הדרך אל חדר השינה עצרה. כל הבית כולו היה אולי שישים מטר רבועים. לא ייאמן, איך כל כך הרבה דרמה התכנסה בשטח קטן כזה, ואיך הבית שהכיל את כל זה לא קרס כבר אז אל תוך עצמו — אלא רק אחרי שכל בני המשפחה עזבוהו ואת מקומם תפסו כל מיני ארחי פרחי, מסוממים מזדמנים שמצאו בו משכן, וזונות על לקוחותיהן, וחסרי בית, וחיות. אולי התנים הבוגרים הביאו את צאצאיהם להראות להם, כביכול בלי מורא, איפה גרו אותם הולכי על שניים שהאירו את הלילות. נעלמה תקרת הרעפים, המנסרה המשולשת, שהיה אפשר להיכנס אליה לאחר שטיפסת על סולם מחוץ לבית, מכיוון מזרח. היית צריך למשוך החוצה דלת עץ קטנה ולהיכנס. אך כמעט לא עשינו זאת, ולכן המקום, עליית הגג האירופית כל כך, הצטייר בדמיוננו כמקום משכנם של יצורים מוזרים ופחות מוזרים. שדונים, רוחות רפאים קלות כנף, וגם עכברים וחולדות שבעקבותיהם דולק נחש שחור ענקי. יחד עם גג הרעפים קרסו גם משטחי הפלסטיק הגליים, שהחליפו את משטחי הפח הישרים, שחיפו על המרפסת, שדרכה נכנסו לבית, ולהטו בקיץ, ואחרי שסר כבודם הם הועתקו לחלק המערבי של הבית, שם שימשו כגג מאולתר לחדר העבודה הקטן של האב, שבו הוא התקין, במסגרת מה שהוגדר על ידו "מלאכה להשלמת הכנסה", מסגרות לתמונות של אמנית קרמיקה, בת של אחד מזוגות החברים של הורי. אבל, למעשה, זה היה בעיקר מקלט ערב ולילה מאמי ומאחותי וממני. לשם היה נמלט כדי לעבוד ולהרהר בלי הפרעות. וכשהיה מסיים את עבודתו שם, לאור מנורת לילה שהפיצה אור עירום, היה נכנס לבית וקורא בדחיפות לא ברורה, מה שלא יהיה.

לפי אלמוג אפשר להבין, אולי, שהיה בבית חדר אוכל. לא היה. היה רק "הול" שהוביל מהמטבח הקטן לשירותים שלא ננעלו מעולם [בבית שלי כיום יש, אלא מה, מפתח לכל דלת ודלת, ואני שב ומתַפעל אותם, כשצריך וגם כשלא צריך], וב"הול" הזה היה שולחן אוכל נפתח וסביבו ארבעה כיסאות. מאחוריו היה קיר ועליו שני ארונות תואמים אך לא תאומים, לפחות לא זהים. ביניהם ניצב ה"ארגז"; תיבת עץ ארוכה, בגובה כיסא, שהיינו מקרבים אליה את שולחן האוכל, יושבים עליה ונשענים על הקיר הקריר שמאחור. זו היתה תיבה גדולה משוחה בפוליטורה בהירה, שנפתחה כלפי מעלה בעזרת דלת בעלת שני צירים. ב"ארגז" היו כמה אוצרות, ובראשם אלבומי הבולים. אמי רשמה את אחותי ואותי לשירות הבולאי כמעט מיום היווסדו. היינו מקבלים את כל הבולים הישראליים, על מופעיהם השונים, וגם את מעטפות הדואר המיוחדות. בשבתות שבהן היתה בבית היתה אמי יושבת בחדר השינה שלהם, שומעת מוזיקה קלאסית או ג'ז, שאותה ניגנו עשרות התקליטים שהביאה איתה כשחזרה מאמריקה, ומסדרת את הבולים באלבומים גדולים. למעטפות היו אלבומים מיוחדים, ארוכים. בשלב מסוים הצטרפתי גם אני למשימה. תחום האחריות שלי היה, בתחילה, הבולים המשומשים. הייתי מקבל מכאן ומשם גזירי מעטפות ועליהם בולים, מניח אותם במים, מייבש ומכניס לאלבומים. האוסף הגדול והמרשים ביותר היה, כמובן, של הבולים מהונגריה, שהקיף (כפי שלמדתי מביקורי במוזיאון הבולים ההונגרי בבודפשט, מוזיאון קטן אך מהמם בפונקציונליות האסתטית שלו) את רוב הבולים שהונפקו בהונגריה מ־1947 ועד תחילת שנות השבעים. שלא כמו הבולים האמריקניים, שאותם הורדתי מהמעטפות שהגיעו מקרובי החרדים בוויליאמסבורג, ברוקלין, והבולים האנגליים והגרמניים, שהיו פונקציונליים ומשעממים, הבולים ההונגריים היו גדולים וצבעוניים, והצטרפו אט־אט (בגלל המאמץ הבולאי המתוכנן שהשקיעו קרובינו בבודפשט) לסדרות נושאיות יפהפיות. סדרות פירות, סדרות פרחים, סדרת רקדניות, סדרת רקמות הונגריות, סדרות של מקצועות ספורט, סדרה של ציורים של אמנים מפורסמים, סדרות של כלי תחבורה, סדרות מחווה לתעשיית החלל הרוסית. סדרות חתולים, כלבים, פרפרים. בולים מלבניים, ריבועיים, משולשים — עשרות סדרות שהיה ברור שנועדו קודם כול לענג את העיניים ורק אחר כך לשרת מטרות שימושיות. אהבתי במיוחד את סדרת הפירות והירקות מהשנה שבה נולדתי, 1954. הפירות והירקות שהופיעו על גבי הבולים הגדולים והצבעוניים האלה — פלפלים, עגבניות, ענבים, תפוחים, אגסים, אפרסקים — היו אחרים בצורתם ובצבעיהם מאלה שהכרתי בארץ. הייתי בטוח שיד הדמיון של הציירים אחראית ל"עיוותים" האלה, עד שהגעתי להונגריה לראשונה, ואז גיליתי שהאגסים שלהם באמת נראים אחרת, וגם התפוחים, שלא לדבר על האבטיחים, במיוחד אלה הארוכים הצהובים שנמכרים בקיץ בשולי הכבישים הבינעירוניים, והגזר והעגבניות. וגם הטעם שונה לגמרי. לפירות של העצים הנשירים ההונגריים — אפרסקים, שזיפים וכו' — יש טעם עמוק, אפל. התירס ותפוחי האדמה טעימים הרבה יותר מאשר בארץ, כנראה משום שהם צומחים על אדמה נדיבה יותר. והענבים — להם יש טעם של יין, מבחיל לטעמי. בכלל, אני מעדיף את הגוון היבש־בוסרי־חצוף של הפירות והירקות הישראליים (למעט התירס ותפוחי האדמה) על פני הגוון הבשל מדי, הדקדנטי, של הפירות של אירופה — זו שמשתרעת מעל האזורים התחומים בים התיכון. גם סדרות הבולים שהציגו את הישגי המהפכה הקומוניסטית משכו את לבי. בולים ענקיים בצבעים חזקים, שעליהם נראו עובדים מניפים פטישים בבתי חרושת למתכת, נהגי טרקטור גאים, איכרות נושאות אלומות בשדות רחבי אופק. וגם טייסים, חיילי שריון על גבי טנק. ולצדם מנהיגי המהפכה, לנין וסטלין ומאו צה טונג, והמון דגלים אדומים, מתנופפים ברוח, כמו הטיארה שאבי קשר למגדל המים, כולם משורטטים בקווים נקיים, ברורים, קלאסיים, ומספקים מסרים חד־משמעיים, כמצוות הדוקטרינה הריאל־סוציאליסטית.

כשבגרתי מעט הורשיתי לטפל גם בבולים הישראליים — שאמי שבה וקבעה שהם הירושה שהיא חוסכת לנו — שסודרו בדרך כלל לפי מועד הופעתם. לאוסף הכפול של הבולים הישראליים שקיבלנו בדואר, או ליתר דיוק, שהדוור הביא לנו הביתה, לתוך הפרדס, במכונית האדומה הקטנה שלו, שהיתה, למעשה, תלת־אופנוע שהרכיבו לו תא מטען לא גדול שנגרר מאחוריו, נוספו בולים שקניתי מדמי הכיס השבועיים שלי ומהשכר שקיבלתי על עבודתי בפרדס [תחילה השקיה בצינור ותיקון ה"צלחות", גומות העפר העגולות שערמנו סביב העצים כדי שהמים לא "יברחו", ואחר כך "העברת קווים" של צינורות אלומיניום ארוכים, שהיו מתחברים באמצעות ווים הפוכים, "זכר ונקבה" — את הצינור האחרון בשרשרת היינו סוגרים במכסה מתברג, שהיתה לו נטייה כפייתית ללכת לאיבוד. והשיא בשבילי היה הקטיף, בעיקר קטיף האשכוליות, שבו לא היו לי מתחרים. אמת, קצת רימיתי, לפעמים לא "גמרתי" את העץ שלי, ובדרך למכל הייתי מגניב לתרמיל הגדול שעל בטני כמה וכמה אשכוליות מהעצים השכנים. ובכל זאת, הייתי קוטף האשכוליות המהיר ביותר מכל הפועלים שעבדו בפרדס לדורותיהם, יהודים, ערבים מהצפון, בעיקר אלה מדבורייה, ומשפחות הבדווים שהגיעו מאזור באר שבע. וגם אחר כך, כשעבדתי במסגרת השירות בנח"ל בקטיף אשכוליות בפרדס של קיבוץ יפתח, בעמק החולה, שאליו היינו יורדים השכם בבוקר מגבעת נבי יושע, בתוך פוך־עננים, הייתי גומר את המכסה היומית עוד לפני ארוחת הבוקר המפתה].

מצויד בכסף שהיה ברשותי כחוק ושלא כחוק — לפעמים גנבתי כמה מטבעות מהמגירה של אמי — הייתי צועד לסניף הדואר נווה יהושע, השכונה הסמוכה לפרדס מדרום־מערב, מהלך שני קילומטרים בערך, חוצה את כביש גהה, שהיה אז בן מסלול אחד, עובר דרך "הפרדס הקטן", עוקף משמאל את בית הספר "ארנון" שבו למדתי, ועולה עם רחוב נווה יהושע עד למתחם שבו שכנו זה לצד זה כמה מקדשים: הספרייה הציבורית, הקיוסק של מרדכי, שהיו בו ממתקים ומעדנים שלא היו באף מקום אחר, וסניף הדואר. בסניף הדואר, שבו הייתי לקוח מוּכּר, קניתי, בחדוות לב, בולים שזה עתה הופיעו: החל בבול ההדור של גלגל המזלות, שסמלי המזלות המוזהבים עיטרו אותו במעגל חיצוני שהקיף מעגל פנימי של סימניהם ביוונית, וכל זה על רקע כחול עמוק, וכלה בבול הלא פחות שווה שהוקדש לאילת, שבמרכזו משולש ים כחול וספינה לבנה זעירה משייטת וכמה בתים אדומי גגות, שסימלו את אילת של אז, עיירת נופש נהדרת, שבתי המלון טרם כבשו את החוף שלה והרים סביב לה בצבעי פסטל מרנינים, ירוק־זית וחום־אגוז וורוד־וניל עדין. בצד שמאל של הבול הארוך והיקר — 3 ל"י שלמות — היה דקל ולמעלה מטוס הנוסע מדרום לצפון, חורג, בלי שום ספק, מהמרחב האווירי של ישראל, אבל, וזה כנראה היה חשוב יותר לאמן, משלים יפה את הקומפוזיציה. קניתי גם את שלושת הבולים האלגנטיים שאיירו יחד את נבואת אחרית הימים של ישעיהו. באחד זאב עם כבש, בשני נמר עם גדי ובשלישי נחש עם תינוק. ואת הבול המפחיד שעניינו המלחמה במלריה, שהצטרף לבולים המפחידים של ימי הזיכרון ושל אלה שהתקשרו לשואה, אותם לא קניתי, כמו זה שבמרכזו פניו של יאנוש קורצ'ק, לשמאלו ילדים בריאים למראה ולימינו ילדים הנראים כצללים של הילדים הבריאים. לעומת זאת קניתי, בכיתה ב', המון בולי מזלות. אמנם הם היו "פּוּשטים" — הם הופיעו בהמוניהם על מכתבים וגלויות ובעיקר על המעטפות הקטנות שהכילו את כרטיסי הברכה לראש השנה תשכ"ב, אבל היה בהם משהו ישראלי חם ופשוט, תמים במכוון, ששיעשע אותי, מה עוד שיכולתי להרשות לעצמי לקנות גיליונות שלמים שלהם. והבולים הצבעוניים של דגי ים סוף שהשלימו את הנסיעה בסירת הזכוכית באילת [לשם לקחה אותי אמי — "כמובן" רק אותי, היא ואני לבד, בלי אבי ובלי אחותי — לפחות פעמיים. התגוררנו בדירה של זוג חברים של הורי, שחלקו את זמנם בין רמת גן לאילת. אני זוכר את פיהם הפעור ועיניהם הריקות של דגי האבו נפחא, שבעל הדירה דג באמצעות רובה המים שלו, שהיה מונח במרפסת המקלחת, ואת הריח הדוחה של הדגים המתייבשים, שאליו הצטרף, בתואם מוזר, מגעם השמנוני של המים המותפלים], שאמנם היתה פרימיטיבית למדי, אבל אז עדיין היה אפשר לראות דרך קרקעיתה — ואחר כך דרך זכוכית המשקפת עם השנורקל — תפאורות של מושבות אלמוגים ויצורים מוזרים, שכמו הושאלו מסרט מדע בדיוני. ובולי מלכי ישראל. ושלישיית הבולים המגוחכים על סיפורו של הנביא יונה, שבאחרון שבהם הוא נראה משתרע בניחותא במעי הדג שבלע אותו, תופס כמחצית מנפחו, מניח את ראשו המזוקן על אחת מידיו. הוא עטוי בגלבייה, נעול בסנדלים תנ"כיים ומהרהר, רק אלוהים יודע על מה. בול שווה ממש היה זה שעליו צוירה האונייה א/ק שלום, הארוכה־אלגנטית־מודרנית, תכונות שהודגשו על ידי האמן באמצעות ציור הרקע של הבול: צלליות של אוניות פיניקיות שמשייטות בים הגדול. וסדרות הבולים של הפרחים והציפורים, לא מרשימות כמו של ההונגרים אבל יפות ושלנו. ובולי אולימפיאדת השחמט הגיאומטריים, וששת בולי ימי הבריאה, והבולים הנהדרים, הגדולים, שהציגו פריטים ממוזיאון ישראל…

סופו של אוסף הבולים הכפול היה כסופו של הבית. לאחר שאחותי ואני עזבנו את הבית נשארו כל האלבומים ב"ארגז". אמי השאירה אותו שם שנים, לא פתחה ולא איווררה, ואנחנו לא טרחנו לדרוש בשלומו. כשנזכרנו בו יום אחד, פתחנו את ה"ארגז" וגילינו ש"הירושה" טחובה ומעופשת, הבולים דבוקים לאלבום, מוכתמים, וכמובן, לא שווים פרוטה.

הארון הימני ב"הול", זה הקרוב לשירותים, היה מחולק לשניים. החלק הימני כלל שישה מדפים ועליהם, מקופלים למשעי, סדינים, ציפות, ציפיות ומגבות, וגם כלי הלבן של אמי, וביניהם היו ספונים סבונים ריחניים. בין המדף השלישי לרביעי שכנה מגירה ובה חלק מאוצרותיה של אמי: אביזרי קוסמטיקה, מברשות שיער, שפתונים וכל כיוצא באלה, ולפעמים גם שטרות כסף ומטבעות מארצות שונות. החלק השמאלי של הארון היה מקום משכנם של בגדיה של אמי. על מוט עץ שחיבר בין שתי הדפנות תלו שמלותיה — איני חושב שאי־פעם ראיתי אותה לובשת מכנסיים — ה"בלוזים" שלה, המעילים וכך הלאה, ומתחתם הציצו קוביות מהוקצעות של מפות: מפות שולחן רקומות מהונגריה, מפות מטבח למיניהן ואחרות. בתחתית הארון הזה, על שני חלקיו, היתה מגירה גדולה שבה שכנו הנעליים, בעיקר של אמי, שלא נקלטו בארון הנעליים בשירותים — בדרך כלל החגיגיות, המיוחסות יותר. על החלק הימני של הארון הזה סגרה דלת שאת רוב שטחה הפנימי כיסתה מראה גדולה. על החלק השמאלי של הארון הזה סגרה דלת שבחלקה הפנימי, בערך בשני שלישי הגובה, הותקן מלבן מתכת שעליו נתלו ה"שָלים" של אמי והעניבות של אבי.

החלק השמאלי של הארון הגדול, זה שהיה קרוב למטבח — המרחק בין השירותים למטבח היה חמישה־עשר צעדים — לא חוּלק לתאים. את שתי דופנותיו, בחלקו העליון, חיבר לכל רוחבו מוט עץ, דומה לזה שבארון התואם, אבל כפול באורכו, שעליו תלו בגדיו של אבי ובגדיה של אמי, שלא נמצא להם מקום בארון השני והם פלשו לכאן. על המשטח התחתון של הארון היו מקופלים בגדים, בעיקר מכנסיים של אבי. בעורף הארון, צמוד לקיר הדיקט שחצץ בין תכולת הארון לקיר שמאחוריו, נשען בנונשלנטיות, מוסתר על ידי הבגדים התלויים בצפיפות, רובה הציד של אבי. היה זה רובה ציד מדגם וינצ'סטר, שאותו הכרתי בשלב כלשהו, איני זוכר בדיוק מתי, מסִפרי ה"בום בום" ומספרי קארל מאי. אז לא ידעתי עדיין מה רבה היתה חשיבותו של הערב הזה לגבי עתידי, ובאותה מידה גם לא עלה בדעתי שרובה הדובים הכבד הזה, שהֶנרִי כינה אותו "הרובה הישן", ורובה הקַרַבִּין הלא־גמור, פרי המצאתו של הֶנרִי, ימלאו תפקיד נכבד כל־כך בשלבים הבאים של חיי. היה זה רובה ארוך קנה עם קת מעץ שהלכה ונעשתה צרה יותר ויותר עד שנקטעה מתחת לאמצע הקנה; קנה בעל קֶדח גדול, נטול סלילים, שמעט לפני סופו הצריחה ברוב כוונה הכוונת הקדמית, בת זוגה של הכוונת האחורית, שצפתה עליה ממש לפני ראשיתו של בית הבליעה. זה נראה לרוב בשעת מנוחה, אך לעתים חשף את לועו המאיים, כאשר ההדק נדרך בשמורתו וגרר אחריו את הפטיש, בן זוגו העצל משהו אך הפסקני.

מתחת לארון השמאלי התמקמה מגירה שכונתה "המגירה הגדולה". במגירה הזו דרו בכפיפה אחת כל האביזרים שהיו יקרים ללבו של אבי: כלי ההרכבה למיניהם (להוציא זכוכית המגדלת התלת־דופנית), מקטפות ומזמרות וסכינים מסוגים שונים, סלילי איזולירבנד בצבעים שונים, ספרי קבלות מסוגים שונים. וגם, כמובן, קופסאות הכדורים של רובה הציד. כל קופסה הכילה שישה גלילי קרטון קשיח אדומים, שבסיסם טבעת נחושת מבריקה צרה, במרכזה הפיקה הכדורית, ומעליה טבעת רחבה יותר המהווה בסיס לתרמיל על עשרות הכדוריות האצורות בו בצפיפות, מחכות בקוצר רוח להתפזר בעולם בעוצמה הרסנית, פורצות בדרכן את מחסום תפרחת הקרטון שמעליהן, ששורטטה בדייקנות עילאית.

מעל לארון כולו, החלק שקרוב לשירותים, החלק שקרוב למטבח, והארגז שחיבר ביניהם על גבי הרצפה, היו שישה תאי אחסון עונתיים. בקיץ הם אירחו את בגדי החורף ובחורף הם אירחו את בגדי הקיץ.

ז.

אחרי זה פנתה והתחילה ללכת. במחצית הדרך אל חדר השינה עצרה והפטירה: "אני אומר לךָ, נכון? אני אומר לך הרבה פעם…"

זהו שלב חשוב בהבנת אחת האסטרטגיות הסיפוריות העיקריות של אלמוג, שבאמצעותה היא מאירה באור חזק ובהיר פקעת רגשית מרכזית אצל הדמויות הבדיוניות שלה. הסיפור מתחיל באמצע החיים, ב"עכשיו" של הדמויות שלה. הוא לא מתחיל ב"התחלה": לא בילדותה של לוצי וגם לא בילדותו של איזידור, ואפילו לא ביום שבו נפגשו לראשונה. הוא גם לא מתחיל בלידתה של מאיה או בלידתו של גיורא. הסיפור גם לא מתחיל מ"הסוף": מאירוע מותה של אחת הדמויות, או מנטישה סופית של מי מהן את הפרדס, וכיוצא באלה.

הסיפור מתחיל בסצנה אחת, חזקה מאוד, שנדמית, וזה העיקר פה, חד־פעמית. כך, הן בשל רמת הפירוט שלה, הניכרת במיוחד בשל העובדה שהיא מהווה חלק מסיפור קצר, והן בשל רושמה העז, שמקורו בדרכי השימוש בלשון המשוכללות של המחברת ובכך שאנו עדים לאירועים במהלך התרחשותם. הדיווח במסגרת "הווה סיפורי" מובהק כזה, שקיומו מתבטא באורח מפורש בצירוף אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם, יוצר כאן, מבחינת הקוראים, "שטח מידע מת", לפחות זמנית, המתפרשׂ בין מה שהקוראים היו יכולים לחשוב שיקרה [למשל, שכל האירוע המחריד הזה לא ייגמר לעולם] לבין מה שאכן קרה "באמת" [הצרחות פקעו באחת וכו']. אבל, כמובן, זה אינו "שטח מידע מת", גם לא זמנית, מבחינתה של המספרת/מחברת. שהרי, היא מדווחת לנו על האירועים מפרספקטיבה מרוחקת וגבוהה — משמע, שמורה לה הזכות לדעת "הכול", בכל עת. והנה, אותו מנגנון השהיה בדיוק, יצירה של "שטח מידע מת זמנית" — מפעילה המספרת/המחברת גם באשר לשאלה, החשובה מאוד לענייננו, האם מדובר באירוע יחיד, חד־פעמי, או שמא מדובר באירוע אחד המייצג רבים כמותו — אפשרות שמשמעה שאנו נחשפים לאירוע שהוא למעשה רק עוד מופע, גרסה נוספת, מתוך מערך שלם של טקסים משפחתיים.

כאמור, התיאור הפרטני של האירוע, ומאפיינים נוספים שלו, מעלים את הסברה שמדובר כאן באירוע חד־פעמי. ברם, המשפט שלוצי מפטירה בדרכה לחדר השינה, אני אומר לך הרבה פעם, טורף את הקלפים. הוא מפקיע באחת את הרושם של אירוע חד־פעמי שמיהרנו להצמיד לסצנה הדרמטית שפותחת את הסיפור. מתברר לנו, בעיכוב מכוון, שהרבה פעם איזידור הביט בה [בלוצי] בערמומיות ואמר "רֶעכְטְס", וצחוק לא נשמע התלַגְלֵג בקולו, ובחדר נפלה דממה נוראה. והרבה פעם גיורא שלח את ידיו אל ראשו והצמיד אותן בכוח אל אוזניו, אבל מאיה ישבה בלא ניע, מביטה נכחה בגוּלוֹת חלב מבריקות כשל אמה… והרבה פעם… אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם…

ההרבה פעם של לוצי חשוב כל כך משום שהוא מצביע על הגיונה העמוק של העלילה. מתברר לנו שהסצנה הנוראית שפותחת את הסיפור אינה שיאו של הסיפור, ואפילו לא אירוע חריג במסגרת איזו שגרה המתקיימת בו — זו היא השגרה עצמה. הריטואל האלים הזה, ודומים לו שמיד ניחשף אליהם, הם אבני הפינה של הבית הרעוע שנבנה כאן. אנחנו רגילים להבין עלילות של סיפורים, וגם את החיים, כסדר בראשיתי שהופרע, ועכשיו הוא מנסה לחזור לאיזון חדש. אפילו סיפורת השואה עשויה כך; בני אדם נורמטיבים ממשפחות נורמטיביות שנחת עליהם גרזן והן מתרסקות, ורק יחידים שורדים ומנסים "להשתקם"; כלומר, לחזור למתכונת חיים שגרתית חדשה. ואילו ב"גמדים על הפיז'מה", הריטואלים האלימים והריטואלים ההזויים המשמשים להם כראי עקום, רודפים זה את זה ומתחרים זה בזה בעוצמתם, הם־הם השגרה. הם חוזרים שוב ושוב, פעם אחר פעם, ומקבעים סדר מופרע משלהם.

למעשה, וזאת כמובן עוד פריווילגיה של הסיפור על פני החיים, אלמוג סילקה מן הסיפור כמעט לגמרי את "הזמן השגרתי" — זה שאינו מבוסס על הריטואלים האלימים למיניהם. שהרי האירועים בסיפור מתפרשׂים על פני למעלה מעשר שנים, ואפשר להניח שבתקופה הארוכה הזאת התרחשו גם אירועים רבים שהיו נורמטיביים לגמרי, אך לאלה ניתן בסיפור רק מקום מזערי. כך, למשל, שני הילדים לומדים בבית ספר. יש להניח שהם נפגשו עם חברים, התאהבו במורים/מורות תלמידים/תלמידות. וגם שהצטיינו, כשלו. הלכו לים. קיבלו מתנות. חלו. הבריאו… ומכל זה — כמעט כלום, למעט הפניות ספורות לנוף ולשגרת החיים בפרדס, המרחיבות מעט־מעט יחידות תיאור זמן סיכומיות, לקוניות, כגון: כמעט שנה התגוררה דודה מגדה בבית בפרדס או מאיה היתה [כבר] כבת ארבע־עשרה או הזמן נקף.

ההבלטה החריפה של היסוד הריטואלי, החוזר, טקסי, פולחני, אלים בחיי בני משפחת דויטש — וגם בחיי הדמויות הסובבות אותה — יוצרת תחושה מעיקה של סבך רגשי ונפשי חסר מוצא. הדמויות מופעלות, שוב ושוב, על ידי אותם טריגרים בדיוק, כמו בובות ממוכנות. היסוד הכפייתי־מחזורי הוא, לפחות כפי שנראה בשלב הזה של הסיפור, "ציר התשוקה" המרכזי שלו; כלומר, זה שמניע את הדמויות ושממנו, באורח מעוות, הן שואבות את חיוניותן. האב מקניט את האם, האם נוטשת את הבית, הבת ממלאה את מקומה, הבן מנסה לחלץ אותה, מגדה מגיעה וחזקל פונה בשופר לשמש, האם חוזרת כמו תמיד, מגדה חוזרת לביתה, האב מקניט את האם, האם נוטשת את הבית, הבת ממלאה את מקומה, הבן מנסה לחלץ אותה, מגדה מגיעה וחוזר חלילה גדי קטן, גדי לבן.// בא חתול —/ בלילה הוא ארב ארב/ ואת גדיי הקט טרף —/ טרף־טרף־טרף! ונותרו רק עצמותיו, ונותרו רק עצמותיו.// גדי קטן, גדי לבן.// בא כלבלב — / בא חרש־חרש, לא נבח,/ את החתול נשך נשך — / שך־שך־שך!/ החתול רגליו מתח/ החתול רגליו מתח.// גדי קטן, גדי לבן.// בא מקל —/ את הכלבלב חבט, חבט:/ פה לקח טוב אתה תלמד —/ הך־הך־הך! הכלבלב גוע מיד, הכלבלב גוע מיד […ועכשיו, בדילוג, סוף הסיפור החוזר להתחלה] גדי קטן, גדי לבן […] הנה עתה הגיע זמן,/ ושוב יש לי גדי קטן —/ גדי, גדי, גדי;/ בשדות ציון ארענו,/ תמיד לי אשמרנו,/ לי לי, לי. השאלה שעולה כאן, בחריפות גדולה, בשל מעגל העלילה, שמונע במין פרפטאום מובילה, מנוע דמיוני הנע לעולם מכוח עצמו, היא האם יש דרך מוצא מהמחזוריות הכפייתית הזו, או שגורלן של הדמויות נגזר לנוע כך בסחרחרת עד יומן האחרון. זו שאלה פרטית וציבורית. היא פרטית ביחס לאם, לאב, לחזקל, למגדה, לרובן וכו', וגם ביחס לקטי/ברכה ולבלה/בן־ציון, לנעמי וליגאל, ואולי אפילו לצאצאיהם. והיא רלוונטית גם ביחס לציבור הישראלי כולו. האם בכל פעם שנשמע, אנחנו וצאצאינו, לינקס! רשטס! לינקס! רשטס! או ביטויים דומים־מקבילים, נגיב בהתקפת שיגעון כמו לוצי וגם, כפי שקורה בהמשך, כמו מאיה, ש"יורשת" את ה"רפלקסים" של אמה.

שני הילדים ישבו קפואים, מביטים זה בזה, ואיזידור חייך אל החלל שעמד בו ריח של ביצים מטוגנות.

בסצנה הזאת, כמו בסצנה שהיא מהדהדת [גיורא, שישב מול מאיה, שלח את ידיו אל ראשו והצמיד אותן בכוח אל אוזניו, אבל מאיה ישבה בלא ניע, מביטה נכחה בגוּלוֹת חלב מבריקות כשל אמה], מוצגים שני הילדים גם כמי שנמצאים בשתי חזיתות: יחד עם האב נגד האם, ושניהם יחד כיחידה אחת מול האב. החזית הראשונה מחזיקה מעמד, בינתיים, אך ורק מכוח האחרוּת של האם: כולם ב"הול", היא בדרך לחדר השינה. כולם יושבים לאכול ארוחת ערב, היא בדרך החוצה. בחזית השנייה נמצאים הילדים, שניהם, כיחידה אחת, כקורבנות סבילים, מול האב המתעלל באם, בילדיו ובעצמו. שני הילדים ישבו קפואים, מביטים זה בזה, ואילו הוא חייך אל החלל שעמד בו ריח של ביצים מטוגנות; הם ישבו קפואים, בתוך הבית אבל קפואים, כאילו היו מצויים מחוץ לבית, כמו האם, העושה את דרכה, בקור ובחושך, אל מחוץ לפרדס, אבל, שלא כמותה, לא מלובשים כיאות ל"חלל הקר". ורק הוא חש בנוח; רק הוא משויך לחלל הביתי החמים, לפחות על פי חוש הריח: החלל שעמד בו ריח של ביצים מטוגנות. אבל, אבל, הילדים מביטים זה בזה ואילו הוא מחייך אל החלל. אל החלל ולא אל נמען אנושי — פשוט כי אין לו אופציה כזאת. לאב, לאיזידור, אין בסיפור ולוּ שותף, חבר או בעל ברית אמיתי אחד. לא בקטע שלפנינו וגם לא בקטעים אחרים. הבדידות האיומה שבה הוא קלוע, ושב וקולע את עצמו, היא, אולי, המקור היחיד שממנו הוא זוכה לסימפתיה כלשהי בסיפור הזה. שהרי אין לו בני משפחה מעבר לים שאפשר להיעזר בהם בעת מצוק — כמו הדוד אישטוון, "האל מן המכונה", שנחלץ הן לעזרת לוצי והן, במין פעולת הד, שעוד אדון בה, לעזרת מאיה. אין לו חברים לקלפים, כמו ללוצי, אשתו שבוגדת בו ומתהדרת בכך, וילדיו אמנם נשמעים להוראותיו בגלל פעולות הטרור שלו, אבל, כל אחד בדרכו, בזים לו. אפילו הפועֵל שלו והאורח המזדמן בפרדס שהוא גר בו יוצאים נגדו. חזקל מכה אותו לאחר שהוא יורה בגיורא, ורובן, שמשכן בביתו את גיורא לאחר אותו "אירוע", מפגין נגדו, נגד האב האלים, יחס חשדני מאוד. היחידה שמפגינה אליו חיבה, להרף עין, היא הדודה מגדה, אבל מופע החיבה הקצרצר הזה לא ממש נחשב — מסיבה שתתברר בהמשך (נא להתאזר בסבלנות) — לפחות לא ביחס למה שהיה באמת, כלומר ב"סיפור האמיתי". בצר לו הוא התחיל ללכת לשטיבל של חסידים במושבה, אבל זאת יותר פעולת מחאה מאקט התחברות אמיתי, מה עוד שהוא לא מצליח לקחת איתו את גיורא לשם, שכן לוצי פוסקת: גיורא לא הולך אל השחורים.

כן, נכון. הוא היה לבד. הוא אכל את עצמו כל הזמן ולא אמר מילה. גם לי. אפילו שהיה נורא קשה לו. גם כשלא ישן. גם כשכעס. והוא כעס על כולם. בעיקר עלי. הוא אהב אותי מאוד. אני יודעת. רק אני יודעת. וכמה. אבל לא אמר מילה. לא על הילדוּת שלו. לא על המלחמה. לא… אולי קצת על העבודה… על הפועלים. על זה שאין לו כסף, למרות שתמיד היה לו. הוא כעס נורא והרביץ. לא לי. ממני הוא פחד. אבל לילדים. ואני ניסיתי להגן עליהם כן כן בטח בטח אחרי אחרי ששיסית ששיסית אותו בנו אותו בנו, בעיקר בי בעיקר בנעמי. שיסית שיסית ואחר כך ניסית לעצור את היד המונפת עם החגורה. ואחר כך ניסית לעצור את היד המונפת עם החגורה. שיסית שיסית ואחר כך קראת לו רוצח ואיימת שתקראי למשטרה ואחר כך קראת לו רוצח ואיימת שתקראי למשטרה אבל לא עשית כלום. במקום זה הלכת לאהובים שלך והשארת אותנו איתו. אנחנו שנינו, בפרדס המבודד הזה, רחוק מכל העולם, חוץ מכמה תימהונים שלפעמים עזרו לנו. הצילו אותנו ממנו.

ריח של ביצים מטוגנות כן. בכל זאת, ויחד עם זאת, לא הכול היה לא שפוי בבית הזה, שהיה מוקף מכל רוחות השמים במאות דונם של עצים. ובינו לבין כל יישוב אחר הייתי צריך ללכת ברגל לפחות רבע שעה. וקולות העולם החיצוני היחידים ששמענו — בלילה (ביום היינו עסוקים בדברים אחרים) — מעבר לתחום אטמוספרת הפרדס, שהיתה מנוקדת באינספור קולות של צרצרים ותנים, וקרפדות וציפורי לילה, היו קול החשמל שזימזם מהכבלים של עמודי המתח הגבוה, שהותקנו בסמוך לכביש גהה, והרעש העמום האחיד של מכוניות שנסעו עליו, שלעתים לא מזומנות נבצע לכמה עשרות שניות על ידי קול של סירנת אמבולנס שעשה את דרכו לבית החולים תל השומר או של מכונית מכבי אש שיצאה בדחיפות מתחנת כיבוי האש בשכונת רמת עמידר, וגם, לפעמים, איך אפשר לשכוח, הקולות המיוסרים של הכלבים שנכלאו במחסן באוניברסיטת בר־אילן ועשו בהם ניסיונות, שאחר כך נאסרו והופסקו.

כן, היו ארוחות בוקר וערב, ישראליות להפתיע. חביתה או עין הפוכה או לא הפוכה; חמאה — מרגרינה היתה בבחינת מוקצה; פרוסות לחם — לבן, השחור היה מוקצה, "אוכל של עניים"; גבינות, ואפילו סלט. וגם סנדוויצ'ים הוכנו והוטמנו ב"ילקוטים" יחד עם שקית שוקו ואיזה חטיף.

אבל, צריך לסייג ולומר, זו היתה ישראליוּת בעירבון מוגבל. את הגבינה הלבנה החליף ה"קורוזוט", ממרח גבינה הונגרי, שעשוי מכמה סוגי גבינות לבנות ו… חמאה, בצל קצוץ והרבה פפריקה. גבינה כחושה ולבן וגיל וכיוצא באלה המצאות של מה שכונה אצלנו "תקופת הצנע" מעולם לא חוו את אוויר המקרר שלנו. דרו בו, דרך קבע, רק גבינות צהובות דשנות וממרחים עתירי שומן, והרבה שמנת, וחמוצים הונגריים — בעיקר הפלפלים הירוקים הבהירים הארוכים, והעגבניות הירוקות המוחמצות, וכל כיוצא באלה מטעמים "יהודיים", שנקנו במעדנייה חלומית של הונגרים חרדים בבני ברק, שם נהגה אמי לקנות בימי שישי, לאחר ש"עשתה תסרוקת" במספרה הסמוכה. הישראליוּת בבית ההוא בפרדס היתה בעירבון מוגבל גם ביחס למה שנשמע ולא נשמע. כשאמי היתה בבית הרדיו היה פתוח רוב היום על מוזיקה קלאסית, למעט התוכנית "לעקרת הבית", עם רבקה'לה מיכאלי — נדמה לי שהיא שודרה בין תשע לאחת־עשרה בבוקר. מוזיקה ישראלית לא נשמעה כלל, להוציא אותם שירים שנוגנו ב"לעקרת הבית" וב"יומן השבוע", שאותו הקפידו לשמוע ב"הגל הקל" בשבת בעשר בבוקר. זו היתה שעה חגיגית, שבה למדתי מה קורה בעולם בזמן אמיתי, לרבות הבוקר ההוא בכיתה ג' ששינה את חיי, כשמהרדיו בקע קולו של מרטין לותר קינג בנאום ה־I Have a Dream ההיסטורי שלו. לא הבנתי מילה, אבל הצטמררתי כולי, הקול הילך עלי קסם, הגביה את קומתי והצמיח לי כנפיים. האמנתי לו בלי לראות אותו ובלי להבין את כוונותיו ומטרותיו. באיזה אופן מוזר, ועלום, הוא העביר לי תחושה שאפשר להתגבר, להיחלץ, לקרוע את הכבלים, ולצעוד. איני בטוח כלל שהמסר של ה"אנחנו" שלו עבר אלי. הייתי צמוד מדי ל"אני" השברירי שלי. אבל כוח עצום זרם מקולו לנשמתי, כוח שעזר לי לפרוץ, אם אכן הצלחתי לפרוץ, ולוּ במקצת, מהמטריקס שאליו נקלעתי, בטובתי ושלא בטובתי.

מדהים: משפט אייכמן, שאמנם היה מוקדם יותר — הייתי רק בכיתה א' — אבל הכה הדים עצומים ושינה את פני המדינה, לא הותיר בי שום חותם. נכון, לא ממש שמעו אותו בבית, אבל זה היה חזק באוויר, ואני לא נשרטתי, לפחות לא חשתי אז בשריטה, ואילו הנאום של מרטין לותר קינג, שאותו שמעתי בין עשר לאחת־עשרה, בשבת, ביומן השבוע ב"הגל הקל", נחרת בי כאילו הייתי עד לאירוע התגלות.

בדומייה האזינו לרעשים שבקעו מן החדר הסמוך:

רק כאשר אנחנו עוקבים אחרי טקסטים ברמת רזולוציה גבוהה ומושהית, כמו למשל זו שעשה רולאן בארת בקריאה המופתית שלו את סרזין של בלזק, אנחנו יכולים לראות כמה החלטות לא פשוטות מקבל הסופר במהלך עבודתו. על חלק מהן הוא מחליט מראש, לפני הכתיבה, ועל חלק מהן במהלכה. חלק מן ההחלטות שמתקבלות תוך כדי הכתיבה שונות מההחלטות התואמות שהתקבלו מראש, ולפעמים אף סותרות אותן. וכמובן, לא מעט מההחלטות, הן מן האגף המוקדם והן מן האגף המאוחר, הן החלטות שהוא אינו מודע להן.

בהקשר זה ברור לי, למשל, שאלמוג החליטה מראש שחדר השינה של ההורים יהיה מרחב טאבו מבחינתה של מאיה, ושהכניסה שלה אליו תהיה הפרה ברורה ומשמעותית של הטאבו הזה. כך עולה הן מן העובדה שמאיה "זוכה" לישון במיטה הגדולה בחדר השינה של ההורים — לאחר שהיא משתפת פעולה (זמנית) עם האב ובוגדת סופית בגיורא — ושם במיטה הגדולה מתרחש הריטואל שהתרחש עד אז רק באורווה. בלילה באה מאיה לישון במיטה הגדולה. לפני שנרדמה נישק אותה איזידור על ראשה והכניס את ידו הייתי רוצה לצייר אישה מקופלת ונפתחת לאט… כן כן, אישה מקופלת ונפתחת לאט מתחת לחולצת הפיז'מה שלה וליטף את גופה והן מן העובדה העוקבת, שהמספרת מציינת אותה במפורש, והיא שבמשך השנה שדודה מגדה מתגוררת בבית בפרדס היא לא הרשתה למאיה לישון במיטה הגדולה ובעצמה ישנה בחדר המבוא, כלומר, ב"הול". לעומת זאת, כלל לא ברור לי אם העובדה שגיורא לא חוצה בסיפור ולוּ פעם אחת את מפתן חדר השינה של ההורים היא תוצאה של הכרעה מראש של אלמוג, או שמא היא התקבלה במהלך הכתיבה או "פשוט" "קרתה" ואז פותחה ושוכללה. כך או אחרת — כלומר, גם בלי קשר לנסיבות שהובילו לכך שמגיורא נמנעת הכניסה לחדר השינה של הוריו — העובדה הסיפורית הזו אומרת דרשני.

הסיפור שלפנינו מקיף רצף אירועים שהתרחשו על פני למעלה מעשר שנים. על רקע הנתון הזה, ועל רקע העובדה שכניסתה של מאיה לחדר השינה של ההורים היא אירוע עתיר משמעות כל כך, נדמה לי כי העובדה שהדמות המקבילה לה בסיפור, דמות מרכזית לא פחות, אינה חוצה לעולם את סִפו של חדר השינה של ההורים, היא, איך לומר בעדינות, עובדה סיפורית מוזרה, ואפילו מוזרה מאוד, אם מביאים בחשבון שבכל הבית הזה היו רק שני חדרים!

את ה"מוזרות" הזאת אפשר לנסות ולנמק בניסיונה של אלמוג להימנע מלגלוש לתיאורים "פורנוגרפיים". אבל זהו נימוק קלוש. שהרי אלמוג מתארת בהרחבה יחסית, ויותר מפעם אחת, את הדרך שבה האב כופה את עצמו על הבת, בבית ובאורווה. אם כך, אולי כדאי לחפש תשובה מחוץ להקשר האמנותי "נטו"; דהיינו, לתלות את העובדה ה"מוזרה" שגיורא אינו נכנס לחדר השינה של ההורים במידע החוץ־ספרותי שאלמוג קיבלה ממני. אולי? ואולי לא, ואפילו אולי להפך. אולי המידע שאלמוג קיבלה ממני דווקא מתיישב להפליא עם המניפולציות המיניות ששני ההורים, כל אחד בדרכיו ה"יצירתיות", מפעילים על שני הילדים, אבל הסופרת, שהיא גם ידידה קרובה שלי, החליטה לצנזר את אירועי ההתעללות המינית כדי לחסוך מגיורא, בן דמותי, את החוויה המפוקפקת הזאת, ולהקל עלי, לפחות בסיפור שלה, את משא העבר.

ההחלטה הזאת, לצנזר את היסטוריית הקשרים המיניים בין האם לבן באתר התשוקה המרכזי של הסיפור, או לפחות ההתעלמות הבולטת מאפשרות של היסטוריה כזו (מתבקשת למדי, על פי הנורמות המשפחתיות המתוארות כאן), מתיישבת להפליא, כפי שנראה בפירוט בהמשך, עם כיוונה הכללי של העלילה. אלמוג החליטה, כנראה, לצנזר את המידע על גילוי העריות באגפו של גיורא, משום שהמידע הזה היה יוצר, על פי הערכתה, מלכוד נפשי חסר מוצא.

במילים אחרות, אלמוג חשבה, כנראה, שהיא חייבת לצנזר את המידע על גילוי העריות באגפו של גיורא, שאם לא כן, הוא, גיורא, יואר באור קורבני ישיר באמצעות שני זרקורים רבי־עוצמה: זה שכבר מכוון אליו חושף ומאיר, באורח ברור ובוטה, את ניסיונו של האב לפגוע בו; וזה שהיה יכול להיות מכוון אליו ולחשוף ולהאיר, באורח ברור ובוטה, את מעלליה של האם ביחס לבנה, אבל בפועל מוסט הצידה, מגלה טפח זעיר ומכסה טפחיים ענקיים.

נדמה לי שרות חששה שאם תכוון בכִוונון ישיר גם את הזרקור שמאיר את מעלליה של האם ביחס לבנה, ייתפס גיורא כמי שעל כתפיו העדינות מונח משא כבד מנשוא, שימנע ממנו את העתיד שהיא תיכננה לו: להשתחרר מכבלי העבר, לאגור כוח בתנופה ולהצליח להתגבר על כוח הכבידה המצמית של הפרדס.

מאיה, בשונה מגיורא, מעוצבת משלב מוקדם יחסית בסיפור כדמות קורבנית. אמנם היא מורדת, אך היא גם משתפת פעולה עם האב המתעלל ומשכפלת את התנהגותה החריגה של האם. לפתע התחילו עיניה להתרוצץ. בפניה נקשרה תנועה וראשה התחיל להתנועע אילך ואילך. קולות נביחה בקעו מפיה ומפעם לפעם נהמה: "טֶרְפֶּּה! טֶרְפֶּּה!" ככל שנתמשך הדבר אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם, אבל הקולות פקעו באחת, והפנים של מאיה נתייצבו, רק גולות החלב שלה נתבלטו עוד זמן מה כעיני זיקית. וזהו שכפול מכמיר לב במיוחד, גם מאחר שהוא חסר מקור "אמיתי", שהרי מאיה, למרבה המזל, מעולם לא שמעה את הלינקס! רשטס! לינקס! רשטס! בזירת הפעולה המקורית שלו. נכון, בסוף הסיפור מאיה עומדת על שלה, הסתכלה חזק בעיניים שלו ואמרה בשקט: "אבא, אני רוצה," אבל מכיוון שהתחילה כל־כך מאוחר היא פורצת נתיב עצמאי אך עושה זאת בכנפיים קצוצות.

נכון, לקח לי שנים על שנים להבין מה אני רוצה, וכשכבר הבנתי לקח לי המון זמן לעשות את זה. נגררתי אחרי בעלי לשנים לשממת הקרח של קנדה, התחלתי את הלימודים שלי כשכולם כבר גמרו מזמן. ואני לא מדברת על התיכון, ששם בעצם אף פעם לא ביקרתי. כל מה שאתה עשית בהבזק שרמנטי אחד אני עשיתי בעשרות תנועות מגומגמות, ולרוב לא השלמתי. צודקת אלמוג בעניין הכינור. הלו, גברת, את… תירגע, אח קטן, אני יודעת שאני מקדימה את המאוחר, אז מה, תשחרר קצת את הראש המתוכנת שלך — מה שאתה השלכת כלאחר יד אני אספתי ושמרתי וטיפחתי. אני זוכרת איך היית בהלם כשאמרתי לך שבכלל עד גיל שש וחצי הייתי בת יחידה, ושאתה באת והרסת לי את העולם שהיה כולו שלי — כן, גם אם הוא רק כאילו היה כולו שלי. לא קלטת. כמה דקות ממש לא קלטת. מבחינתך העולם, המשפחה, הכול התחיל ברגע שאתה הופעת. לפני זה כלום, שום דבר. כן, היו שמים, אדמה ועוד כמה דברים, אנשים ואולי אפילו משפחה; אבל כל זה נתפס אצלך, לכל היותר, כסוג של רקע, מין שטיח אדום שהכינו לכבוד הגעתך… מהכיוון הזה אני מבינה את מה שרות עשתה בעניין גילוי העריות שלך. היא השאירה אותו בכוונה במצב של השערה, של אפשרות, שהסיפור לא מבסס אותה בשום אופן. היא עשתה כך משום — ואני בעצם מסכימה איתך, אבל מוסיפה עוד חומר למהלך שעשית — כדי להבטיח את העתיד של גיורא (אגב, אחלה שם, אתה יודע למה, ואני מקווה שלא תגלה גם את זה). היא לקחה מאדיפוס את התנאים שהופכים גיבור לגיבור, אבל קיצצה בעוצמת הרעל שלהם, תירבתה אותם, עידנה אותם, הפכה אותם ל"אכילים", עשתה לבולבול הפגאני של אדיפוס ברית מילה, כדי למנוע מגיורא, ממך, איך שתרצה, את הסוף הטרגי.

נקישות עקבים, חפצים שהושלכו והוטחו אי שם, זכוכית מתרסקת.

אז מה באמת היה שם, בחדר השינה של ההורים? החדר הסודי כל כך. זה שאלמוג מסכימה להסגיר רק מעט ממה שהתרחש בו, וגם אז רק בדרכים עקיפות, באמצעות פענוח של קולות שנשמעים משם חפצים שהושלכו והוטחו אי שם, זכוכית מתרסקת או באמצעות מה שאנו מסיקים על פי השינויים בהופעת הדמויות כשהן יוצאות ממנו לבסוף הופיעה לוּצי הדורה במעיל שחור, פרוות שועל מושלכת על כתף אחת ברישול גנדרני, מתנדנדת על נעלי עקב שחורות ובידה המזוודה הקטנה… העגילים באוזניה השמיעו קול צלצול עדין. מהעובדה שלוצי יוצאת מחדר השינה לבושה בבגדים אחרים מאלה שאיתם נכנסה לשם צריך להסיק, בין היתר, שבגדיה מאוחסנים שם, וכך גם נעליה ותכשיטיה. עובדה תיאורית זו תואמת את הדיסקרטיות היחסית שמאפיינת את עמדת המספרת בסיפור, להוציא, שוב, את התיאורים המפורשים למדי של הקשר המיני בין האב לבת. אבל, אני מרשה לעצמי לציין, וכמובן, לא בכדי, כי ב"סיפור האמיתי", שהייתי שותף פעיל בו, ה"גרדרובה" של אמי נמצאה רוב השנים ב"הול" — הבגדים, הנעליים ה"שוות" וגם התכשיטים והתמרוקים. וגם מלאכות ההתלבשות וההתאפרות וההתמרקות נעשו, ברובן, במרחב הביתי הציבורי הזה ו/או בחדר השירותים, שכאמור, לא ננעל מעולם.

אשר לחדר השינה של ההורים, זה אכן היה, כפי שרות עיצבה אותו, מחוז חפץ טעון מאוד, אתר תשוקה שנספחו לו מאפייני טאבו "קשים". אבל, וחשוב לי להדגיש זאת, בעיקר בהקשר שעניינו עתידם של גיורא את יגאל בע"מ, לאתר הזה היו גם מאפיינים "כשרים", משמחי נפש ומרחיבי דעת.

כללית, אפשר לומר, ולא הבנתי את זה ב"זמן אמת", ששני חדרי השינה של הבית, שהיו למעשה החדרים היחידים בו, היו שונים מאוד זה מזה בדרכי עיצובם — בריהוט, בתמונות שעל הקירות וכו' — ומכאן גם ב"אמירה התרבותית" שלהם. חדר השינה של הילדים היה החדר המזרחי של הבית. מדי בוקר הציף אותו אור השמש דרך אחד משלושת חלונותיו הגדולים, זה שצפה מזרחה לעבר הלול ושתי הבארות, "הקטנה" ו"הגדולה". משעות הצהריים ועד כמעט לשקיעה היו קרני השמש מחטטות בקרביו של החדר, בלי בושה, בעד שני חלונותיו הדרומיים, חולפות דרך הרווחים שהיו קרועים בין ענפיהם החסונים של ארבעת עצי האבוקדו והעלווה הדשנה אך דלילה שלהם; עצים צעירים יחסית, שאחריהם עבר השביל, שיצר הפרדה בין המתחם הביתי לפרדס.

החדר הזה, חדר הילדים, היה כנראה ביטוי למה שאמי תפסה כישראליוּת בהתגלמותה המרחבית־חומרית. היו בו שתי "מיטות נוער", שולחן כתיבה חום בהיר, לא מרשים במיוחד, עם שתי מגירות פונקציונליות, עמוקות, שהכילו חפצי ילדוּת מגוונים: מחברות, ספרים, כלי כתיבה, ג'ולות, גוגואים, בולים, שברי זכוכיות מעושנות, בונקלך של ברושים, כדורי פרי קטנים של אזדרכת ששימשו ככדורי ירי שננשפו דרך קנים חלולים, ממתקים שפג זמנם וכו'. על השולחן עמדו מנורת כתיבה פשוטה וגלובוס סובב על ציר ומואר מבפנים. מצדי המיטות ניצבו שתי ארוניות צבועות כחול ולבן, דגמים מוקטנים של ארון בגדים גדול משוח אף הוא בצבעי דגל ישראל. את חללו הפנימי של החדר הקיפו קירות גבוהים, שנצבעו מדי שנה בצבע פסטל בהיר אחר. הרצפה היתה עשויה אריחים סטנדרטיים, גלויה, נקייה, בלי שטיחים. כן, היו גם כמה תמונות על הקירות — אני זוכר שתיים: אחת שאהבתי ואני עדיין אוהב, רפרודוקציה של "הנער מצית מקטרת" של הצייר ההולנדי הנדריק טרברוחהן, שאמי בחרה, ואחת, שנתלתה מאוחר יותר ונבחרה על ידי, רישום פחם של אהרונה, אשתו הראשונה, היפהפייה, של אסי דיין.

חדר הילדים היה אפוא — להוציא את "הנער מצית מקטרת", ציורי סיפורי הילדים האירופיים שצוירו על הקירות בילדותנו המוקדמת ווילונות הכותנה שתלו על החלונות מעומלנים וצחורים וחצצו (יחד עם רשת צפופה נגד חרקים וסורגי ברזל עבים) בין מרחב הבית, הנאור והמתורבת, למראית העין, לבין עולם הפרדס, שאמי לא הכירה מעולם בקיומו — חדר ישראלי למופת.

חדר השינה של ההורים היה אחר לגמרי. למעשה, קשה להאמין ששני החדרים שכנו זה לצד זה באותו הבית. זה היה החדר המערבי. רוב היום שררה בו אפלולית. אמנם, גם בו היו קבועים שני חלונות דרומיים, אך עליהם וגם על החלון המערבי תלו שני מסכי וילונות שחצצו בין חלל החדר לעולם שבחוץ. הווילון החיצוני היה עשוי שתי כנפיים של יריעות משי אדומות ארוכות, שהיה אפשר לקשור אותן בצמות — עם גדילי בד מצויצים בסופן — אל טבעות שנקבעו בצדי המשקופים. הווילון הפנימי היה עשוי בד תחרה לבן ועליו נתפרו בחוט לבן דוגמאות של עלי כותרת של פרחים שונים, כנראה על פי דוגמאות של פרחים שגדלים בהונגריה. בבקרים נפתח מסך הקטיפה של החלון המערבי ואור רך חדר דרכו פנימה. מסכי הקטיפה של החלונות הדרומיים לא נפתחו מעולם, אלא כאשר הורדו לכביסה, ואז התמלא החדר רסיסי אור ששוטטו עיוורים ומבוהלים במרחב הזר והעוין. החפצים האחרים שדרו בחדר השינה של ההורים תאמו להפליא לאפלולית האירופית ששררה שם. הרצפה כוסתה שטיחים עבים: שטיח גדול במרכז החדר, ושטיחים קטנים יותר, ששימשו לו כבני לוויה, כולם ארוגים בשילוב צבעים עדין של כחולים, ירוקים וסגולים, השילוב הסזאני שכובש אותי מאז בכל פעם מחדש.

"המיטה הגדולה" היתה ספה ארגמנית נפתחת. היו לה שתי כורסאות עמוקות תואמות, שיצרו איתה יחד מרחב של משולש כמעט סגור, שבמרכזו ניצב שולחן עץ בעל שלוש רגליים עדינות למראה שנשאו עליהן לוח זכוכית כבד בצורת ענן.

לקיר הדרומי ולקיר המערבי של החדר נסמך "מזנון" ארוך בגובה מטר ועשרים ובצבע חום כהה, שעוצב ככוננית דו־מדפית. החלק הדרומי של "המזנון" היה גדוש ספרים הונגריים: עשרות ספרים של סופר בשם יוקאי מור, רובם ככולם רומנים היסטוריים, הומניסטיים ואופטימיים להפליא; סופר נחשב מאוד בשעתו, שספריו נמצאו בבתים הונגריים רבים, והיום מעטים מוכנים להגן על המוניטין הרב שזכה לו. לצד ספריו של יוקאי, שכולם נכרכו בעטיפה חומה מעוטרת רישומים גיאומטריים בקווים שחורים דקים עדינים, ניצבו קובצי שירה הונגרית בעטיפות מודרניות יותר, וביניהם גם, איך לא, שני קובצי שירים של שנדור פטפי, הביאליק של ההונגרים, אחד בהונגרית ואחד בעברית בתרגום אביגדור המאירי. שירי פטפי, הנאומיים־פתטיים, פטריוטיים עד לשד עיצוריהם, התמזגו לי באורח טבעי עם מה שלמדתי בבית הספר על תקומת ישראל החדשה וגם עם הספרים שכבשו אז את דמיוני: מיכאל סטרוגוב, הלב, בישימון ובערבה, סיפורו של בר כוכבא, סיפורו של יהושע בן נון. וגם, אני חייב לדווח אמת, המרד של בגין, ובמיוחד, ארוכה הדרך לחרות של יעקב מרידור, שני ספרים חרותניקיים שהגיעו לידי מידיד של הורי, אף הוא הונגרי וגם לאומי או לאומני לתיאבון, כמו רבים מילידי ארץ המדיארים, יהודים ולא יהודים, ובראשם, כאמור, נסיך השירה שנדור פטפי. הנה, "שיר לאומי": על רגליך, מדיאר! המולדת קוראת!/ עתה הוא הזמן, או לעולם לא!/ האם נהיה עבדים או בני חורין?/ זו השאלה, בחר את תשובתך! — / בשם אלוהי ההונגרים/ אנו קוראים/ אנו קוראים, לעולם לא נהיה עוד עבדים/ לעולם לא עוד!//Nemzeti dal: Talpra Magyar, hi a haza! / Itt az idó, most vagy soha!/ Rabok legyünk vagy szabadok?/ Ez a Kérdés, válasszatok! —/ A magyarok istenére/ Esküszünk,/ Esküszünk, hogy rabok tovabb/ Nem leszünk!

וגם ספרים עבריים שכנו שם. כרכי האנציקלופדיה העברית שהופיעו בעצלתיים. האנציקלופדיות מכלל ומעיין ומרגליות, וחוברות תרבות, שעשו מהפכת גודל וצבע והצטרפו בהדרגה לכרכים כתומים ענקיים, ועוד אנציקלופדיות, והמון מבחרים של סיפורים מרחבי העולם, שבגללם ביליתי תדיר יותר בבית מאשר בבית הספר: כשנחתה בבית אנציקלופדיה חדשה הייתי לוקה בחום גבוה — לָקַח זמן עד שהורי קישרו בין הסיבה למסובב — שוכב במיטה כמה ימים, מסיים את הקריאה, ואז מבריא וחוזר לבית הספר. שבה את דמיוני אז ספרו של האמודאי — איזו מילה מדהימה — וחוקר מצולות הים — איזה צירוף מעלף דעת וחושים — ז'אק איב קוסטו, עולם הדממה, חגיגה של מחקר והרפתקה: צירוף מלהיב שצרב בי חץ של תשוקה שנשלח לעתיד. הספר כלל תמונות בשחור־לבן (ואחת בצבע), שמתחתן הופיעו הסברים בעברית חגיגית, שאפיינה את כל הספר והעצימה את חוויית ההרפתקה והמסתוריות. הנה דוגמה:

הזרקור הגדול מאיר את הלילה באור נגוהות — אבל בתוך המים יש לאלומת אור כזאת טווח של מטרים ספורים בלבד. שפע היצורים המיקרוסקופיים, גרגירי טין וכו', הצפים בתוך המים, מבדרים ובולעים את האור מהר.

המזנון המערבי חולק, כמו אחיו הדרומי, לשני חלקים שווי גודל. על פני כמחצית מחלקו התחתון הצטופפו אלבומי המשפחה. היו שם כמה אלבומים של משפחת אמי בהונגריה, שכיכבו בהם אנשים בהירים, גבוהים, אלגנטים. ביניהם בלט תצלום דיוקן של סבתי מצד אמי, אישה מרשימה מאוד, לבושה בהידור, עם תווים יהודיים קלים ועיניים גדולות, כנראה חומות בהירות; העתק של תצלום אולפן אמנותי שדומים לו ראיתי בכל אחד מבתי קרובי בבודפשט.

בתצלום אחר ששבה את לבי ודמיוני, והוא עדיין מופיע בחלומותי־סיוטי, נראית אישה צעירה, הנגלית לנו מן המפתח הצנוע של שמלתה השחורה הדקה, המעוטרת מינֵי עלעלים לבנים, ומעלה. על חזהּ החלבי מונחת שרשרת כסף פשוטה, עדינה, ומעליה ראשה: פנים עגלגלים עם סנטר מחודד, שפתיים עדינות, משורטטות להפליא, פשׂוקות בחיוך בתולי ביישני, שנספחת לו עווית ברורה של כאב, שהרווח החינני בין שתי שיניה הקדמיות מטשטש אותו, אבל לא מבטל אותו ואולי בעצם מעצים אותו. באמצע הפנים בולט אף, תקיף למראה יחסית לפנים העדינים, צר בחלקו העליון ורחב יחסית בחלקו התחתון, ומעליו, מצד ימין ומצד שמאל, שתי גבות שחורות, ארוכות ועבותות משהו, אך עשויות בקפידה. התסרוקת עשויה בצורת קסדת קארה, עם פוני חתוך באלכסון, בסגנון שנות השלושים המוקדמות.

כבר כילד שמתי לב לכל הפרטים הללו, אבל לא הם שהסעירו אותי. הם נראו, כבר אז, רק כפרטי רקע למוקד הבלתי מעורער של התצלום: העיניים שהרטיטו וקדחו חור בנשמה. עיניים שחורות, לא חומות, שחורות־פחם. העין השמאלית ערנית, הגלגל השחור נצפה בה כמעט כולו; העין הימנית פוזלת מעט, צפה עצלה, מרוחקת, הגלגל השחור שלה נראה רק בחלקו. העיניים האלה הובילו אותי אל עולם שלי ולא שלי; תבנית נוף נשמתי, אך מקום שחשתי שאיני רשאי להיכנס אליו, כי אם אכנס אהיה כמו פיל בחנות חרסינה, אהרוס את הקסם בגסות לא נסלחת. העיניים של האישה הצעירה הזאת שידרו עדינות ופגיעות בלתי נסבלות כמעט; וגם, וזה התחבר לי מיד לשואה, משהו יהודי, עמוק, סובל, אבל באצילות אנינה עליונה.

כמו ביחס לכל דבר אחר שהיה קשור לעבר, נמנעתי שנים מלשאול את אמי מיהי האישה הצעירה הזאת. לבסוף הרהבתי עוז ושאלתי. אמי השתהתה דקה או שתיים ואמרה: זאת בורישקה, אחותי. היא חיה? שאלתי. לא, היא מתה, אמרה. ממה? שאלתי. היא שתקה. ממה? שאלתי שוב. משחפת. באותו הרגע קלטתי מדוע היא שבה והתרתה בי שאחדל לעשן, והוסיפה מדי פעם, בלי להרחיב, שאצלנו במשפחה זה מסוכן [וכל זאת, כדרכה, בלי שחשבה לרגע שהמידע המשפחתי הזה רלוונטי גם לה איכשהו; רלוונטי לעובדה שגם היא וגם אבי עישנו, והרבה]. באיזה גיל? שאלתי, שש־עשרה, אמרה, לא, תיקנה, שמונה־עשרה, אולי עשרים. שאלתי אם היו עוד אחים שאיני יודע עליהם. נו, מספיק, אמרה ושתקה כמה שניות ואחר כך אמרה, כן. היתה לנו עוד אחות שמתה כשהיתה ילדה. ממה? שאלתי. זה היה אצל סבא בכפר. סיפרתי לך על סבא בכפר, היתה לו אחוזה קטנה, כמו הפרדס, אבל הרבה יותר יפה, היו גם פרות וכבשים ועזים. נו, אמרתי. מה נו. איך זה קשור לאחות שמתה? היא נפלה. מהמדרגות? לא מהמדרגות. אז איך? היא ירדה לבד למרתף בבית של סבא. היא ירדה לבד למרתף החלבי. היה להם מרתף חלבי ומרתף בשרי. הם עוד שמרו, לא כמו ההורים שלי. מה היא עשתה שם? הקשיתי. כלום, היא ירדה. היא היתה בת שלוש וכבר ידעה ללכת ולרדת במדרגות. היא ירדה ואף אחד לא שם לב. נו? היה שם סיר שהרתיחו בו עגבניות, והיא נפלה לשם [ועכשיו אני שב ונזכר שעגבנייה, פראדיצ'ום בהונגרית, גזורה מהמילה פרדייז, גן עדן, ומצטמרר (הונגרית משונה שפה: יין זה בור, בוקר זה רגל, עלמה זה תפוח ואסון זה אישה)]. ואיפה את היית? שאלתי. עוד לא נולדתי. רק בנדי אחי הגדול היה. היא היתה השנייה ואחר כך קלארי, בורישקה, ובסוף אני. לא שאלתי אז, וגם לא אחר כך, מה היה שמה. שנים אחר כך ניסיתי לברר עם קרובי בהונגריה. כולם שמעו עליה מתישהו, במהלך השנים, אך איש מהם לא ידע את שמה.

התצלומים של משפחת אבי כונסו כולם באלבום אחד. חלקם מתעדים אירועים משפחתיים וחלקם מתעדים את ביקורה ה"היסטורי" של אמי אצל משפחת אבי באמריקה. אל הדמויות המאכלסות את התצלומים הללו היה לי קשה הרבה יותר להתחבר. תצלום של סבתי, אֵם אבי, עטויה שחורים — אגב, מעולם לא ראיתי תצלומים של הסבים שלי: אחד, אב אמי, מת לפני השואה, והשני, אב אבי, מת במחנה עבודה בגרמניה, ביום השחרור עצמו, ונקבר שם בקבר אחים — שמלה, צעיף עבה ומטפחת ראש, פה מחייך בקמצנות, לחיים תפוחיות, המאזכרות, כך אפשר לדמות, את הילדה השובבה שאולי היתה, סנטר מחודד, מצח גבוה ועיניים קשות. לצדה, אחיו ואחיותיו של אבי, בלבוש מסורתי מוקפד. האחיות מופיעות גם בשני תצלומים אחרים, שסביר להניח שעיניה הקשות של אמן לא שזפה אותם. שתיהן מצולמות בלבוש מודרני. אחת נראית כמו גרסה נשית של אבי, ליתר דיוק, כמו תוצר של ניתוח מין שעשו בו והוא הצליח מעל ומעבר למשוער, בעלת שיער שחור עבות, רצינית, חכמה, מסתירה אונים אפלים. השנייה, קלילה ואוורירית, עוטה שמלת קיץ, נשענת בנינוחות קוקטית על כיסא באיזה בית קפה או מרפסת של אתר נופש, שנראה נטוש, משום־מה. מאחוריה דקלים שכפותיהם נעות ברוח. קשה לזהות בתצלום: מיאמי? איפשהו בקליפורניה? אולי בקריביים?

ועוד תמונות, בעיקר מחתונות, תמיד גדושות דמויות, כמעט עד אפס מקום. בכולן מופיעות דופליקציות של אבי, גברים שפניהם כפניו, בגרסאות שונות: עם כובע, בלי כובע, עם שפם, בלי שפם, צעיר או מבוגר, שרמנטי או רציני — ולצדם רעיותיהם, בשמלות ארוכות שרוול וקמצניות מחשוף, בכובעים מהודרים שונים ומשונים, וסביבם קהל גדול של ילדים, שכמותם ראיתי בילדותי רק בתצלומים מהעיירות במזרח אירופה ואחר כך במסעותי עם אמי בבני ברק: זאטוטים עם שיער מתולתל שלא סוּפַּר מעולם. בוגרים מהם מעט, עם פאות צהבהבות. בנות צהובות שיער, אחת מהן דומה לאחותי. מסודרים לצד ההורים או בלעדיהם, בשורה או בטור. לפי הגיל, בהפרשי גובה של חמישה סנטימטר זה מזה.

ועוד אלבומים. מזמנים קרובים יותר. תצלומים המתעדים ביקורי קרובים ואורחים בפרדס, תצלומים מטיולי המשפחה, שנערכו תמיד עם משפחות החברים לקלפים, בצפת, באילת, בטבריה, בנתניה. סדרת תצלומים איומים של אחותי ושלי, אני כנראה בכיתה א' ונעמי בכיתה ז', מלאכותיים להחריד. אנחנו נראים כמו זוג יתומים למכירה, השכרה או החלפה, שאבי טרח לביים אותם, מזוויות "מרשימות", באולפן צילום גרוע, ושלח אותם לאמי באמריקה, בתקווה שהיא תתפתה ותבוא לרכוש אותנו מחדש. שום דבר לא מוצא חן בעיניך, זהו. נכון, רציתי שתחזור. ילדים צריכים אמא. ואתם שיגעתם אותי. במיוחד אתה. היית כאילו ילד טוב ירושלים, אבל בעצם היית תחבולן ומפונק. אלוהים יודע כמה שהיית מפונק. ושום דבר ממה שניסיתי לעשות לא מצא בעיניך. כבר אז. נראה אותך, מסתדר עם שני ילדים קטנים נעמי לא היתה בדיוק קטנה… ילד קטן ומפונק, שרוצה רק את אמא, וילדה, נערה עקשנית ומרדנית, שאמא שלה מסתובבת אלוהים יודע איפה ועם מי… מה, שומעים אותי? הוא נותן לי לדבר? וגם, איך לא, תצלומים של אמי עם כל מיני גברים לא מזוהים, שעל זהותם למדנו בשעה שנאלצנו להתבונן איתה באלבומים, במחווה של מין "אירוע משפחתי אינטימי": זה שאהב אותי שם ורצה להתחתן איתי וכבר קנה טבעת… וזה שאהב אותי שם והיה מוכן לעזוב את אשתו, אבל אני לא הסכמתי… חתיכת אתיקה יש לה לאמא שלך, הא? התעוררת? וזה, ההוא, שם, שאהב אותי, ורצה לקחת אותי איתו לברזיל, אבל אז באו הגרמנים איזה מזל וההוא, לנעמי כבר סיפרתי מזמן, הוא נורא אהב אותי ואני אותו, אבל כבר הייתי נשואה. כנראה לאבא, לא? מה אתה אומר? הרי אתה, השמועה הגיעה עד לפה, מומחה לגירושים ונישואים. פעם, אחרי הרבה שנים, כשהתלוננתי באוזני אילדיקו, אשת בן דודי, אנדריש, על הרפתקאותיה של אמי שצלבו את ימי ילדותנו, היא חייכה ואחר כך הרצינה ואמרה: אתה צריך להבין, לא היתה לה ילדוּת וגם לא ימים נורמליים כנערה צעירה, ובגיל שמונה־עשרה היא כבר היתה אמא. אז היא הרגישה שהיא חייבת להשלים את החסר. אתה מבין?

מעל מדף האלבומים סודרו בקפידה, על מפיות הונגריות רקומות, מזכרות קטנות משלל מסעותיה של אמי בעולם: חיות מזכוכית מוונציה, כדים מיניאטוריים שעליהם מאוירים קטעי מיתוסים מכרתים, תפרחות קרמיקה מבתי חרושת בצ'כיה וכו'. לאלה נוסף, בהדרת כבוד מיוחדת, מאחורי דלת חומה שזזה על ציר, לאורך חלקו הדרומי של המזנון, סרוויס יפהפה של רוזנטל, מעוטר בצמת זהב דקה, ששימש בארוחות ערב לאורחים מכובדים מאוד.

אבל, למזנון היו גם תאים סודיים. תיבות פנדורה נעולות במפתחות. ובכל זאת היה אפשר לפתוח אותם, כי בחור המנעול של אחד מהם, היותר מפתה אך הפחות מסוכן, זה ששכן בסוף מערב, מין ארגז גדול סגור בדלת משופעת, היה נעוץ מפתח שהתאים לכל המנעולים. כדי לפתוח את הארגז הזה, שכונה "הבר", היינו צריכים להיעזר בשרפרף העץ שהיה עטוי עור מעובד בצורות גיאומטריות, לעמוד עליו ולסובב את המפתח. שם, בפנים, ממול, נגלו לנו פנינו במראה, ובין הפנים הנשקפים לבין הפנים שלנו, אלו המציצים בתאומיהם, ניצבו מיני פלאים: בקבוקי יין וברנדי וויסקי. חלקם, שטרם נפתחו, היו חתומים בפקקים המקוריים שלהם, הרגילים למראה. וחלקם, אלה שכבר זכו לנשום אוויר עולם, היו פקוקים, כולם, בפקקים שמעליהם התנוססו דמויות מהפולקלור ההונגרי, שלכולן היו כינויים שונים ומשונים. אני זוכר רק את "פישטה הטיפש", שדמה להפליא לפועל ההונגרי באותו שם שעבד בפרדס ולא יכולתי לשאת אותו, גם בשל ערמומיותו הטיפשית, השקופה והזדונית. הוא לא סבל את הפועלים הערבים ודיבר בהם סרה מאחורי גבם, אבל כשנמצא בחברתם היה מתבטל בפניהם ומדבר סרה באבי ובאמי. איני יכול לשכוח כיצד הוא שיתף פעולה עם עבדאללה התחמן, שהיה ערמומי ורע כמוהו, ועם חליל בנו, בעל השרירים המשורגים ו"משקפי הלֶבֶּנייה", והתעלל יחד איתם בחיים, הפועל האילם־חירש. לעולם לא אשכח איך נגלה לעיני באמצע הפרדס, ביום קיץ חם, פתאום, חיים המסכן, כשהוא קשור לעץ, מכנסיו ותחתוניו מופשלים והוא משמיע נאקות אין אונים ודמעות זולגות על פניו. זה היה, כנראה, המפגש הראשון שלי עם רוע לשמו, חסר מניע ותכלית, רוע נוסח יאגו, לצרכים "אסתטיים" בלבד. כן, כולם בפרדס הזה היו לא נורמלים. חבורה של לוזרים שהתקבצו שם, כי לא היה להם מקום אחר. אף אחד לא היה מקבל אותם. זאת היתה ממלכה אטומה, סגורה עם חוקים משלה. בראשה עמדה מלכה יפה, נכה ומשוגעת, שהיתה מוקפת נתינים מפסידנים. אחד אילם־חירש, השני גוי משוגע, יתום מוחלט, השלישי עקר, הרביעי טיפש ורע, וכך הלאה. אף אחד לא יוכל להבין לעולם מה הייתי צריכה לעבור כדי שאוכל להתאים את עצמי לדרישות הכי פשוטות של החיים מחוץ לממלכה המטורללת הזאת, מחוץ לחוקיה ולמהלכיה המטורפים, שלקח לי המון־המון זמן להבין שהם לא תופסים בשום מקום אחר.

שני התאים הסודיים האחרים, אחד בקצה הדרום־מזרחי של "המזנון" והשני בקצה המערבי, מתחת ל"בר", היו קשורים זה בזה. בשניהם הוצפנו כל מיני מכתבים מסקרנים, שהיה אסור לנו להציץ בהם, וגם עטים נובעים ושעוני יד ושטרות של כסף מכמה ארצות. אבל, מה שהיה מסקרן ומפחיד הרבה יותר היו האקדח של אבי, שהוטמן בתא שמתחת ל"בר", והכדורים שלו, שהוטמנו בתא התאום, בקצווי דרום־מזרח, כדי להפריד בין הדבקים, שמעליו, אגב, הותקן אחד משני מכשירי הטלפון שהיו בבית (השני הותקן על מדף קטן בגומחה שמעל הארגז שחיבר את שני חלקי הארון הגדול ב"הול"). האקדח, שאותו בחנתי בגנבה, תמיד לבד, בלי נעמי, היה אקדח תופי מתוצרת קולט, ככל הנראה ישן, כנראה 44, כזה שכמותו הכרתי מהמערבונים שקראתי ומפרטים שלמדתי עליו מאנציקלופדיה מרגליות. אקדח ישן, אולי בן עשרים או שלושים שנה, אך כזה שירה בכל מערכה שנדרש להשתתף בה. הוא נח בתאו, אוצר אנרגיה עצומה, כנחש שרירי מקופל, שחום וזהוב. כל איבריו — המחלץ, הפטיש, עצר הפטיש, הקנה, הכוונת הקדמית, קפיץ המחלץ, פיקת המחלץ, התוף התפוח והעגלגל שממנו בא לו שמו ועליו גאוותו — שישה פיות לו, פעורים, שחורים, רעבים תמיד [מחכים דרוכים לרגע הפקודה, להיטען בכדורים שהיו מסודרים בקופסאותיהם בשלשות מרחק שמונה צעדים משם — כל כדור תשעה מילימטר קוטרו, התרמיל נחושת יצוקה, הבסיס רחב מעט מהתרמיל, כדי שלא יחליק לתא הבליעה, באמצע בסיסו פיקה שקועה בהיקפה ובולטת מעט במרכזה, ובקצהו הקליע, אפרפר, גושי, נראה לא מזיק] — וגם קפיץ הפיקה, ההדק ושמורת ההדק, הקפיץ העיקרי ובבסיס הקת, טבעת פתיל־תלי, האיבר היחיד בכלי המשחית הזה, אולי חוץ מהקליע, שנראה כשייך לאקדח צעצוע — כולם, משוחים בשמן רובים דק. התעוררתי לפתע ושכבתי דומם בחשיכה, מקשיב לנקישתן החפוזה והמרוחקת של פרסות. הסוס דהר במהירות. לפרקים היה צעדו הקצוב כושל ומאבד את קצבו, ואחרי כן חוזר ומתקדם לעבר בית החווה […] אבא אף הוא שמעו. שמעתי את קפיצי המיטה חורקים שעה שהתרומם. אחרי כן החל שעון הקיר העתיק לצלצל במונוטוניות, לא טרחתי למנות את הצלצולים, אולם ידעתי שהשעה חייבת להיות שעת חצות. נקישות הפרסות הלכו וגברו. התרוממתי ומשכתי עלי את מכנסי. מצאתי מתחת למיטה את מגפי ותחבתי בהם את רגלי מבלי לטרוח ולהעלות אור. אחרי כן נאחזתי במעקה המדרגות וגיששתי את דרכי למטה. אבא היה עומד ליד הדלת הקדמית. רוח קלה שחדרה מהפתח ניפנפה את כתונת הלילה הלבנה שלו. הוא עמד שם והציץ אל תוך החשיכה כשרובה נתון תחת בית שחיו. "טאל?" אמר מבלי להפנות את ראשו. "כן, אבא." "מוטב שתיטול את הארבעים־וארבע מתוך מגירת השידה."

סמוך לקיר הצפוני, משני צדיה של דלת הכניסה לחדר שהיתה עשויה, כמו בת זוגה בחדר הילדים, משני ריבועי עץ לבנים רחבים, משוחים בכמה שכבות של צבע לבן־שמנת, שהקיפו זכוכית עבה, עשויה גבישוני פרחים שבלטו לכיוון פנים החדר, ועליהם היינו נוהגים להצית גפרורי נור אדומי ראש, עמדו שתי ארוניות תואמות, בצבע חום כמו זה של "המזנון". באחת מהן, זו שהיתה קרובה לחדר הילדים, אופסנו עוד כלי מיטה, מפות ומפיות, ובאחרת, זו שהיתה צמודה לאחורי השירותים, אוחסנו הפטפון ועשרות תקליטי בקליט, גדולים וקטנים יותר, שחיברו אותנו למקומות ולצבעים אחרים. הרבה מוזיקה צוענית הונגרית, פאדו, פלמנקו, מוצרט, בטהובן, גריג, ויוואלדי, ורדי, בך, סטרווינסקי. קול פורטר, ארתה פרנקלין, בילי הולידיי. וגם פחות נחשבים: דלידה. פול אנקה. הצלליות. ואפילו, באיזשהו שלב, קליף ריצ'רד וסן רמו. לעומת זאת, לא היה שם ולוּ תקליט ישראלי אחד, למרות שאמי אהבה את אריק איינשטיין ויהורם גאון ושושנה דמארי. לעומת זאת, היא לא סבלה את חווה אלברשטיין, בגלל המבטא "הפולני" שלה. כן, גם לא היו שם תקליטי חזנות, למרות שדומה שזאת המוזיקה היחידה שאבי אהב, אם כי מעולם לא ממש הודה בכך.

מסביב על הקירות היו תלויים ציורים. רפרודוקציות ומקוריים. שתי רפרודוקציות של רמברנדט, שנקנו על מסגרותיהן המוזהבות ב־Rijksmuseum באמסטרדם, "הכלה היהודייה" ו"משמר הלילה". שתי תמונות שמן של שני אמנים צפתים. אחת קטנה יותר של מ' לאופר, שבמרכזה פרח צהוב גדול, והשנייה של י' אמיתי, גדולה וארוכה, ובה רחוב צפתי שאברך עולה במעלה מדרגותיו, ובקצהו הגבוה של הרחוב שני רכסי הרים שביניהם מסתתר הירח. לאלה נוספו שני רישומים מסתוריים יותר. אחד המתאר בקווים עדינים בית בתוך אזור חקלאי, הנדמה כפרדס שגדלתי בו אבל איני בטוח. והשני, האהוב עלי במיוחד, בחזיתו אישה יושבת ומשלבת ידיים וברקעו ילד עסוק ביצירת משהו על שולחן; רישום בקווים עזים ובמריחות עיפרון או בגוש פחם, בסגנון המזכיר מאוד, כפי שגיליתי שנים רבות לאחר מכן, את סגנון הרישום המדהים של הסופר הגאון ברונו שולץ.

לבסוף הופיעה לוּצי הדורה במעיל שחור, פרוות שועל מושלכת על כתף אחת ברישול גנדרני, מתנדנדת על נעלי עקב שחורות ובידה המזוודה הקטנה.

היא הניעה את ראשה בהתרסה, והעגילים באוזניה השמיעו קול צלצול עדין.

הנה לוצי, בצאתה מחדר השינה, בטרנספורמציה נוספת, הפעם בתפקיד האישה הגדולה מן החלומות. אולי בחלומות שלך, אחי. נכון, היא שיחקה את הפאם פאטאל, והצליחה לא רע. אני גם מסכימה שהיו לה פנים יפים מאוד וגם רגליים לא רעות. אבל בחשבון אחרון היא היתה גוצה. ואני לא מדברת על מה שלא לך ולא לי נוח לדבר עליו. אתה יודע. את הנתונים שלה היא מיקסמה. די, חלאס. הבנו. אין לי כוח למלחמת העולמות שלכן. ואני מודה, עלי היא עבדה, ובגללה נשביתי ביופי האירופי, אם כי האופציה השחורה הפראית, זאת שרות המציאה, כולל כל הרמיזות למשהו צועני בדמות שלה, עובדת עלי הרבה יותר. ונכון, כשראיתי אותה בבית החולים, כשכבר רצתה למות, אחרי שגם אבא וגם את כבר ביליתם לכם שנים יחד בשמים, מגומדת, וכבר לא היו לה ציצים, רק שתי שקיות שטוחות, שנאלצתי לראות מבעד לחלוק הירוק הדפוק של בית החולים, וכן, גם הגב ש… תגיד, כן, תגיד. היתה לה גיבנת. לא גדולה, לא בולטת, אבל היתה לה. שמשון, שרות שלך החליטה להפוך אותו לחזקל — למה היא בחרה דווקא בחזקל מכל השמות בעולם — סיפר לי פעם שכשנכנס בפעם הראשונה לפרדס וראה אותה מלפנים היה המום: הוא אמר שלא ראה אישה יפה כזאת מימיו. עד שלפתע ראה את גבה והתאכזב. את קצת אכזרית, אחותי. אני לא אוכל אף פעם לשכוח, ואני מרשה לעצמי לחשוב שגם את, במקום שבו את נמצאת, כמה תחבולות היא המציאה כדי שלא יראו את הגב שלה. היא הלכה אחורה בחצי הטיה, היו לה כל מיני עליוניות שהסתירו וכל מיני תירוצים איפה לשבת כדי שלא יראו. אני נזכר שאמרתי פעם ליואל הופמן, ולא קישרתי בראש את האמירה הזאת לאמא, שאין דבר שמכמיר יותר את הלב מאשר אישה צולעת שמנסה להסתיר את צליעתה. בסדר, בסדר, חסיד אומות העולם. אתה תמיד בתפקיד הטוב ואני בתפקיד הרעה. רק תזכור מדי פעם שלא אני טיילתי ערומה בבית, ולא אני עשיתי עיניים לחברים שלך, כשבגרת קצת. שלא להזכיר את החברים שלי. ולא עשיתי הפרד ומשול בין כולם לכולם, בגלל הפרנויה שלי מה זה? מה אתם אומרים פה? מדברים על אמא שלהם מאחורי הגב שלה. ושמעתי מה שאמרת, רעה אחת. את כמו קלארי, אחותי, גם דומה לה בצורה וגם בנשמה הרעה. גם היא שנאה אותי. ובעלה אהב אותי. כמו בת. שמעתי מה אמרתם על הגב. תתביישו. כל האחים שלי גבוהים. כמעט שני מטר. ולי נשבר הגב כשהייתי ילדה. הייתי יכולה להיות גבוהה בדיוק כמוהם. לא ככה, נמוכה כמו אבא שלכם. אבל, זה הגורל שלי, וגם ככה כולם רוצים אותי.

היא אמרה: "אני הולך. איזידור לא שומע — איזידור לומד."

איזידור, האבא, שב ונכשל בתלמודו. הרבה פעמים שמע לקח מפי המלכה האם, ולא למד ולא הפנים. ולכן עליו להיענש, ומיד. וזאת, כמובן, כדי לאשרר את מערכת החוקים המטורללת של אותו הבית הקטן בערבה.

האבא מוצג פה כילד שסרח. והוא, כבן הגדול בבית, שלעתים נדירות ניתן לו לשחק את תפקיד המשרת הראשי, שהוא גם מאהב על תנאי, צריך לשמש דוגמת מופת. ולכן הוא נענש מיד ובחומרה, ולכן גם ההתנהגות הקלוקלת שלו והתגובה ה"הולמת" על כך מוצגות בתבנית לשונית דוגמאית: איזידור לא שומע — איזידור לומד [ממש מכתם, בנוי לתלפיות משני אגפים, המוצגים באורח סימטרי משני צדי המקף המפריד, כמו שתי כפות מאזניים]. אבל, רגע, למה הילדים צריכים להיפגע? על זה היתה אמא שלנו אומרת, אילו הכירה את הסיסמה הרוסית — רוסים היא נורא אהבה, הם הצילו אותה, וחוץ מזה הם יפים ורומנטים — שזכתה לתפוצה גדולה במיוחד לאחר מהפכת אוקטובר: אין מה לעשות, כשכורתים עצים ביער ניתזים שבבים.

"עם נעליים כאלה את חושבת ללכת עד הכביש? השביל מלא בוץ. ירד גשם כל היום," אמר איזידור.

"לוצי שהולך בשלג יותר רחוק מאתה הולך כל החיים שלך לא מפחד מבוץ."

כאן, לראשונה בסיפור, אנחנו מקבלים קצת מידע על קורותיה של לוצי בשואה, והוא עולה בקנה אחד עם קורותיה של אמי בצעדת המוות בנובמבר 1944. ועולות כאן אל פני השטח שתי מילות צופן, "שלג" ו"נעליים", שיש להן כמובן משמעות בעבור קולקטיב מסוים, אבל גם, אני מרשה לעצמי להתפרץ ולומר, משמעות אישית, פרטית, שנגזרת מסיפורה החד־פעמי של אמי, שאלמוג רקמה מחדש בקורים עדינים באורח כזה שיתאים גם לביוגרפיה שהיא החליטה ליצור לגיורא.

אני שונא שלג. מתעב אותו ומפחד ממנו. בכל פעם שאני שומע על ישראלים שיוצאים לסקי אני נבעת. אני גם לא מצליח להבין מה יפה במעטה המוות הזה. שלא לדבר על הקרח העכור והמכוער שהוא הופך להיות לאחר שהוא מתקשה. ושלא להזכיר את הבורות החומים־לחים שאפשר לנקוע בהם את הרגל, ואת סכיני הקרח המטפטפים בשולי הגגות המזכירים לי סרטי אימה. כל זה נראה לי כמו פטה מורגנה, כמו אחיזת עיניים זדונית. חייתי שנתיים בבוסטון ובשיקגו ומעולם לא הצלחתי להתחבר לשמחת הלבן־הלבן הזה. הוא תמיד נראה לי כנציג של ישות עוינת, אלימה־מפוקסת, אימפרסונלית, שכמעט אי אפשר להתחמק מפגיעתה הרעה. ברור. אני "דור שני" — מוזר הצירוף הזה, "אני דור", בשונה מ"אני מדור", שהומצא, כך נראה לי, במיוחד לגנאלוגיה של פליטי השואה — השלג דופק לי בראש את אמי צועדת ב"צעדה" בשלג בנובמבר 44'. ואיני יכול להשתחרר מזה, ואולי גם איני רוצה, כמו שאיני רוצה להשתחרר מהחרם הדבילי שלי על מוצרים גרמניים. כמו אמי, אולי יש לי צורך בהתרסה. לא מהראש אלא מהמותן, ולעשות עם זה רושם, במין דווקא שאולי הוא אינפנטילי, אבל בדרך משונה הוא שומר על כבודי. מול מי? מול עצמי במראה? מול האנשים שאני סובב בתוכם? דווקא יהודים וישראליים מאוד? ואולי, וזו כנראה התשובה הנכונה, מול העולם האדיש, שהשלג והקרח והקור הלא אנושיים הם באי כוחו האולטימטיביים בעיני.

אשר לנעליים — אלה מהוות פן נוסף של אותו עניין. ולא, איני מתכוון לערמות הנעליים באושוויץ ובמיידנק, וגם לא לפסל הנעליים המחריד על גדת הדנובה בבודפשט. אני מתכוון לנעליים של אמי, האורתופדיות, אלה שהיא נזקקה להן בגלל "הגב" שלה, ואשר בזכותן יש לי אישור רשמי, אחד ויחיד, שהיא היתה קיימת גם לפני שהיא הגיעה לחופי ארץ ישראל בסתיו או בחורף 1947.

לפני כמה שנים החלטתי לנסות ולהנפיק לי ולילדי דרכון הונגרי. פניתי לאיזו "מאכרית" שעוסקת בזה ושכרתי את שירותיה. היא טענה שברגע שיהיו לי מסמכים המעידים על כך שהורי הם ילידי הונגריה אוכל לראות את העניין כמסודר.

ברם, העניין — הוא לא היה כל כך פשוט. לעולם אינך יודע איזה שד מסתתר בעבר ומה הוא זומם. למען האמת, שדים לא היו שם. אבל רסיסי מידע שחדרו לי ישר ללב היו גם היו. ה"מאכרית" וגם קרובי בהונגריה לא הצליחו, במהלך חודשים רבים, למצוא שום עדות כתובה לקיומם של הורי — מה שהביא אותי לחשוב, שהנה, סוף־סוף נמצאה ההוכחה שנולדתי מרוח הקודש. או לפחות הוכחה למה שאחותי אמרה פעם, שהיינו ילדים יתומים להורים שלנו. בסוף נמצאו הראיות. ראיה מס' 1: רשימת הנכנסים למחנה בוכנוולד, שבה נכלל שמו של אבי. ראיה מס' 2: מסמך חתום מרופא אמריקני במחנה צבאי של כוחות הברית, המעיד על כך שאמי היתה זכאית, בשל "גַבָּה", לנעליים אורתופדיות. את רואה, אחותי, בסוף יצא לנו משהו מ"הגב" הזה.

"חכי עד הבוקר," אמר איזידור, "אין אוטובוס עכשיו."

"לא צריך אַאוּטוֹבּוס," אמרה לוּצי, "לוּצי כבר מוצא אַאוּטו. אולי אהוב שלי בא, הה?" חייכה אליו והניעה את פלג גופה העליון דרך הכתפיים כרקדנית בטן. העגילים והצמידים צלצלו ולא חדלו עד שנשתתק גופה.

"הה?" חזרה ואמרה צוחקת כולה, "הה? אולי אהוב שלי בא עם אַאוּטו. הה?"

יודעת לכתוב, האלמוגה הזאת. שתהיה בריאה וחזקה. היא ממשיכה לסחרר את הסיפור סביב אותם צירים וצירי משנה כמו להקת רקדניות המסובבות־מחשקות הולה־הופ סביב מותניהן [שומע, אחותי, שומע אותך. אני מכיר את הסיפור הזה, שגם בו הצלת את חיי, שקרה, אני זוכר, כשהייתי עדיין במיטת תינוקות והעפתי את ההולה־הופ על תנור הנפט, שהצית את השטיח וכו'. לפחות החזרתי לך כשחזרתי פעם הביתה ואת ובעלך הטרי שכבתם תחת שמיכה, שבערה מפני שנגעה בתנור חשמלי — כן, אני בטוח שאת צוחקת עכשיו, מתפוצצת מצחוק, כמו שהיה קורה לך לעתים רחוקות, חושבת, כמוני, שבטח אף אחד לא מאמין שכל מה שאני מספר כאן זו אמת לאמיתה (ושנינו יודעים שזה רק קצה הקרחון) בסדר, בסדר. אבל נא לא לשכוח שהקטע הזה שבו שיחקת באש, כהקדמה לכל תאונות הדרכים שלך שבאו אחר כך, קרה כשאמא שלך כרגיל לא היתה באזור, ואבא היה ב"פרדס הקטן", ומישהו הזעיק אותו הביתה. וכשהוא כבר הגיע, האבא הזה, וראה שהרצפה מוצפת מים, כי אני סחבתי דליים וכיביתי את האש, אז במקום לחבק ולנשק ולהרגיע אותי הוא צרח עלי ונתן לי סטירה]. הכול פה סצנות ריטואליות, חוזרות על עצמן בווריאציות נהדרות, כמו פזמונים בשירים פולחניים. זה עתה האם חזרה להיות אדם מן היישוב [נניח] אחרי שהיתה כלב [ואפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם. ואולם הצרחות פקעו באחת, והפנים הזרים נתייצבו ושָבוּ להיות יפים להפליא] והנה שוב היא פוצחת במופע גופני מרהיב, המקנה לה פנים זרים — הפעם של רקדנית בטן [צוענייה?].

…חייכה אליו והניעה את פלג גופה העליון דרך הכתפיים כרקדנית בטן. העגילים והצמידים צלצלו ולא חדלו [כמו הפנים הזרים שנתייצבו ושָבוּ להיות יפים להפליא] עד שנשתתק גופה.

כמה ג'סטות גופניות רות מייחסת לאם. בעצם, היא כולה ג'סטות כאלה. וטוטליות. כשהיא כלבה היא כלבה לגמרי. כשהיא צוענייה אין צוענייה ממנה. כשהיא צוחקת היא צוחקת כולה, וכשהיא אלגנטית היא הדורה מכף רגל ועד ראש. וכשהיא סרסנית, אוהו כמה שהיא סרסנית, היא עושה את זה ובגדול. ליידי גיליוטינה במופע מזהיר, חד, מהיר ואכזרי. וגם כשהיא הולכת בבוץ של הפרדס, סתם בוץ שהצטבר בגובה שניים־שלושה סנטימטר על שביל החצץ שהוביל מהבית לכביש, היא הולכת כמו בצעדת מוות. הכול בגדול, הכול בהתרסה. מגה מלודרמה קווין. לא פלא שאהבה כל כך אופרות, שאליהן היתה לוקחת אותנו מדי פעם, ומחזות זמר, אופרות לעניים, שאליהם הלכנו ביתר שמחה. שם היה בשבילה העולם האמיתי. שם כל העולם היה במה, כמו בבודפשט ובווינה ובמילנו ובניו יורק, מקומות של ממש, לא כמו הפרדס העלוב, עם השאקאלים והערבים, שנלקח מאיזה סיוט פרובינציאלי. שם הידסו להן דיוות הדורות במעילים שחורים, פרוות שועל מושלכות להן על כתף אחת ברישול גנדרני, והן מתנדנדות על נעלי עקב שחורות […] מניעות את ראשן בהתרסה, והעגילים באוזניהן משמיעים קולות צלצול עדינים. שרות בטבעיות, הכי מלאכותית שיש, רפליקות כמו: לוצי שהולך בשלג יותר רחוק מאתה הולך כל החיים שלך לא מפחד מבוץ וגם — בעודן מניעות את פלג גופן העליון דרך הכתפיים כרקדניות בטן, והעגילים והצמידים שלהן מצלצלים ולא חדלים — רפליקות כגון לוצי כבר מוצא אַאוּטו. אולי אהוב שלי בא, הה? ושוב, בהגזמה אופראית מכוונת, הה?… הה? אולי אהוב שלי בא עם אאוטו. הה?

"תגידו לה," אמר איזידור.

אוי אוי, רות. את מכסחת את האבא הזה ומפילה אותו לקרשים, עד שאפילו אני, שהייתי מת לראות אותו אלף פעם על הקרשים, חס עליו. תחילה לוצי מציגה אותו כדוגמה ומופת לילד ששוב סרח, איזידור לא שומע — איזידור לומד, כמו שאמי עשתה גם לי פעם [למרות שנהגה להכריז עלי, שוב ושוב הוא כן, כן, יודעים הוא הכי גדול, הוא הכי גדול, מפגרת], כשאחד הפועלים מצא בפרדס תחתונים צואים שלי, שזרקתי שם כי התביישתי לשים אותם בסל הכביסה, והביא לה [בטח פישטה החנפן־המגעיל], והיא סיפרה לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא, איזה ילד "גאון" יש לה שזורק תחתונים מלוכלכים בפרדס, ואני רציתי למות/לרצוח אותה. וזה היה שיעור בסרסנות למתחילים, שממנו הייתי צריך להפיק, מה שכמובן לא עשיתי, איזה קורטוב הזדהות עם אבי — ועכשיו מגיע גם התגידו לה הזה, שאיזידור מפנה לילדיו כדי שימנעו מהאם ללכת, משפט שנשמע כתלונה שילד מפנה להורה על התנהגות לא נאותה של אחיו כלפיו, ולא כתגובה הולמת של אב, גבר מבוגר, שאשתו מתייחסת אליו כאל דרדק ואחר כך נוטשת אותו באורח הפגנתי־ראוותני. והוא שולח את ילדיו למערכה, אל החושך, במקומו, ונשאר מאחור. ואז, כשהמשימה נכשלת, הוא מוסיף חטא על מפגן אין־אונים ופוקד על מאיה אותו שיעור בית שקיבל מלוצי: איזידור לומד — גם מאיה לומדת, משפט שמהדהד את אחיו הבכור, איזידור לא שומע — איזידור לומד, אבל בעיוות גרוטסקי. הסימטריה בין שני חלקי המשפט הראשון משקפת איזו עמדה אתית מתקבלת על הדעת: בעל מתעלל ראוי לזה שאשתו תיטוש אותו. לעומת זאת, הסימטריה בין שני חלקי המשפט השני, המקביל, שהמקף המצוי בין אגפיו משמש גם הוא כמין ציר של מאזניים, משקפת עיוות מוסרי מטורף.

מה שאני יכול לומר לזכות האב הזה — אבי? — טמון כמדומה במשפטים שחותמים את סצנת הנטישה הזאת, או ליתר דיוק, במשפטים שהיו חותמים אותה אלמלא פתאום אמרה מאיה: "אבא, מה זה טֶרְפֶּה?" אני מתכוון למשפטים של האב שמנסים, בדרך מגוחכת אך נוגעת ללב, לנרמל כמה שאפשר את המצב: "אין דבר," אמר איזידור, "היא תחזור. כמו תמיד." ואחר כך, "מאוחר, לכו לישון". ואגב, אחותי, בקרב על התואר "מי היה יותר מסכן", שאת ניצחת אותי בו בגדול, את חייבת להודות שב"סצנות הנטישה", תפקיד שחקן המשנה הראשי היה שמור לי ולי בלבד: אמא'לה אמא'לה אל תלכי, בבקשה תישארי איתנו. האמא עומדת בחצר, במיטב מחלצותיה, המזוודה הקטנה [שמהופעתה הראשונה בסיפור נספחת לה הא הידיעה, משל היא אמורה להיות מוכרת משכבר הימים, הלילות, הסיוטים] בידה הימנית, הבן עומד על ברכיו ומחבק את ברכיה אני מבטיח, אנחנו נהיה ילדים טובים, אני מבטיח, נכון נעמי'לה? נו, תגידי כבר, נכון? האם מניחה את המזוודה על משטח הכורכר שלפני המרפסת, שמה את ידה הימנית על ראשו הבלונדי של הבן, מאחוריה ניצב הדקל, שעוד מעט יהיה בגובה שלה, האב עומד בתוך המסגרת המוארת מבפנים של דלת הבית, מחזיק בידו, פתוחה עד כדי מחצית, את דלת הרשת שהורכבה למניעת כניסת מעופפים למיניהם, והבת בתווך, בין האב מזה לאם ולבן מזה. כן, היא אומרת, לאחר נצח זמן, בטון קשוח, אני מבטיחה. ושוב בטון קצת רך ובכייני יותר, כן, אני מבטיחה. האם נותנת בה מבט מצמית, שבה ומלטפת את ראשו של הבן ואומרת כשמבטה מופנה מעלה, הצידה, אלוהים יודע לאן, זה לא אתם. אתם מתוקים. גם את, נעמי. זה אבא. הוא רע. הוא צריך ללמוד. אני אלך ואחזור. אני אביא לכם מתנות. הכי יפות. אל תדאגו. אתם כבר גדולים. נעמי גדולה, היא תשמור עליך. היא מתכופפת, מנשקת את הראש הבלונדיני הקטן, מרימה שוב את המזוודה הקטנה בידה הימנית, והולכת. וכך שוב ושוב, פזמון קיטשי מפגר, על תקליט ישן שרוט, שנתקע וחזר על עצמו כל כמה חודשים.

"אין דבר," אמר איזידור, "היא תחזור. כמו תמיד."

כן, גם את זה אי אפשר לקחת מהאב. הוא היה משוכנע שהיא תחזור, והצליח לגרום לנו שנאמין לו, לפחות בשעות הערות שלנו. וגם שהוא יהיה שם תמיד. לטוב ולרע. כמו הפרדס. כמו הדרורים שהיו רוחצים בחול והיונים והעורבים. ולא כמו העננים, שאף הם, כמו האמא, הלכו וחזרו, וכמוהם גם הנרקיסים, והדוכיפתים והנחליאלים, והשלוליות שנמלאו ראשנים פזיזים, והקרפדות, והסביונים, והחרציות, והפרפרים שהזדווגו והטילו ביצים ומתו. והזחלים ששמנו ותפחו והתגלמו והתנשמת שעל המגדל, שהתמידה לצאת לשליחויות נסתרות, אבל בסוף כמו תמיד חזרה למקומה.

הם אכלו בדממה. כשסיימו, אסף איזידור את הכלים והניח אותם בכיור.

"מאוחר, לכו לישון," אמר לילדים.

גיורא ניגש אליו והוא פרם את כפתורי חולצת המלחים שלו ואת כפתורי המכנסיים ואת שרוכי הנעליים.

תודו. אם מבודדים את השורות הללו, תוחמים אותן בגדר גבוהה־גבוהה, אטומה, אפשר לחשוב [אם לא נהיה קטנוניים ונתעלם לרגע מן המילה בדממה] שמדובר במשפחה רגילה. אוכלים. אמנם, בלי שיחות וצחוקים, אבל אוכלים. ואפשר אפילו להניח, אולי לאו דווקא ביחס לארוחה המסוימת הזאת, אלא, נאמר, ביחס לארוחה בתנאים פחות סוערים, שהאב עשה לבת חביתה וקצץ לה סלט או מילא לה חצי גמבה ב"קורוזוט", כפי שאהבה, ולבן הוא הכין "חיילים" כמו שאהב: ריבועי לחם, גזורים מהחלק הפנימי של הפרוסה, בלי הקשה, ועליהם ריבועי גבינה צהובה או פרוסות אבוקדו או מערוֹמֵי קוטג' קטנים וכדומה, ומעליהם, וזה היה עצם העניין כולו, "כומתות" בצבעים שונים: אדום־גמבה, ירוק־מלפפון, לבן־מוקף־פס־אדום־צנונית, כתום־גזר. ואחר כך האב אסף את הכלים, הניח אותם בכיור, הסתכל על השעון, זכר שמחר בית ספר ושלח את הילדים לישון, ואף עזר לילד הקטן להתפשט.

ח.

גיורא ישב בחליפת המלחים שלו וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִים ועיניה של מאיה היו נעוצות בצלחתה וַיִרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. אין חדש תחת השמש, אה, אחותי? עשיו, יעקב, יוסף, בנימין והאחים שלהם, מוצרט וסליירי, ומי לא? אני יודע שאת כועסת, ובצדק, מבחינתך. אבל אני לא לקחתי כלום מרצוני החופשי. עוד בכלל לא היה לי רצון חופשי. אם בכלל יש דבר כזה. הפילו אותי לנישה בדיוק כמו שהפילו אותך. לא מכחיש, אני מעדיף את הנישה שלי על שלך. עמדת "הנסיך" טבעית לי. אבל, ושוב, אני לא מתבכיין, גם היא לא כל כך פשוטה. כל החיים חלמתי, וכנראה אמשיך ואחלום, שאני מצליח לרחף מעל הפרדס, לא ברור לי בדיוק איך, אבל אני מצליח, בערך בגובה צמרות הברושים, בדרך כלל לא מעל הבית, אלא בקרבת שורת הברושים, שחצצה בין הפרדס לבין בית החרושת לפקקים, שנהגנו להתגנב אליו ולחפש מציאות, אבל אני מרגיש שכוח חזק מושך אותי למטה, כמו שהרגשתי כמה וכמה פעמים שאתם, שלושתכם, מנסים לשאוב אותי למעלה, אליכם לשמים. והכוח הזה, אני מזהה את הֶרכֵּבו, כולו רסיסי אשמה על חלקי הלא ברור בקיומה של איזו גופה, כנראה של איזו ילדה קטנה, הקבורה בפרדס. בכל פעם במקום אחר, מתחת למגדל, מתחת לבית, מתחת למחסן של "הפרדס הקטן", שלשם עבר לגור מתישהו שמשון/חזקל, גופה קטנה, קבורה עמוק באדמה, לפעמים מתחת לשכבות בטון עבות. ברור לי, כמעט תמיד, שלעולם לא יצליחו למצוא אותה, אבל החשש, החרדה, לא מרפים.

נכון, יכול מאוד להיות שמקורו של הסיוט הזה, או לפחות פרטי העיצוב שלו, קשורים, כפי שאבנר הולצמן אמר לי כשסיפרתי לו על החלום הטורדני הזה, לאירוע מחריד שקרה באזור שגדלתי בו כשנה לפני שנולדתי, והוא המשיך להכות גלים ולעורר פחדים וסיוטים עוד שנים לאחר מכן — ואולי לפרשה הזו רומזת הדודה מגדה כשהיא עונה למאיה — הקובעת בשמחה, השאקאלים יאכלו אותו (כלומר, את גיורא, לאחר שהוא בורח מאביו שירה עליו) — אני לא דואגת משאקאלים. ועולה השאלה, אם כן, ממה היא כן דואגת. אבנר הולצמן, שגדל בנווה יהושע, שכונה שגבלה בחלק הפרדס שמעבר לכביש גהה, מצדו הדרום־מערבי, ולמד כמוני בבית הספר "ארנון", שנתיים מתחתי, סיפר לי — והוא, שלא כמוני, זוכר הכול — על ילדה בשם רחל לוין שנחטפה ונרצחה. בדקתי וגיליתי בכתבה שמצוטטת באינטרנט שאכן במוצאי שבת, 14 בפברואר 1953, שלחה גב' לוין את בתה רחל בת הארבע וחצי, משכונת נווה יהושע ברמת גן לקרוא לאביה שהיה אצל ידיד בקרבת ביתם. מאז לא נראתה הילדה. המשטרה הוזעקה והחלו חיפושים בסביבה. מאות שוטרים הוזעקו מבסיס האימונים בשפרעם וחיילים מבסיס תל השומר הסמוך.‏ כעבור יומיים הבחין טייס שהשתתף בחיפושים בכתם אדום בשדה ליד חירייה. כיוון שידעו שהילדה לבשה מעיל אדום הוזעקו המחפשים ומצאו את המעיל האדום ולידו גופתה של הילדה שנרצחה במהלומה של חפץ קהה על גולגולתה, לאחר שנאנסה. בקרבת מקום נמצא מפתח שבדי שהיה מכשיר הרצח.

כעבור מספר ימים דיווח אזרח על תימהוני המתגורר בבקתה בשייח' מוניס. השוטרים מצאו במקום אדם בשם בן־ציון סמוכה. על בגדיו היו כתמי דם ובשערו השחור מצאו שערה בהירה כצבע שערה של הילדה, והוא נעצר כחשוד ברצח. ב־21 במרץ 1953 הורה בית משפט השלום בפתח תקווה לשחרר את סמוכה והמליץ לאשפזו בבית חולים לחולי נפש. התברר שהדם שעל בגדיו היה דמו שלו והשיער הבהיר היה של כלבו.

המשטרה מינתה צוות חוקרים חדש. נקודת המוצא היתה המפתח השבדי שנמצא ליד גופת הילדה. המשטרה הפיצה את תצלום המפתח בעל שלושת החריצים בכל בתי המלאכה באזור. בבית מלאכה, לא רחוק ממקום הפשע, זכרו הפועלים פועל עם התנהגות מוזרה שעזב בינתיים את העבודה. השוטרים הגיעו לביתו אך הסתבר שזמן קצר לפני כן הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש. באותו זמן התקשרו למשטרה מבית החולים לחולי נפש בטלביה ומסרו כי חולה חדש בשם ויקטור מיזאן מתאר בפני הרופאים בפרוטרוט כיצד הרג ילדה קטנה שלבשה מעיל אדום ומדוע עשה זאת. דבר מעצרו פורסם רק כחודש לאחר המעצר.‏

מיזאן מסר לחוקרים כי בנו חולה, ושכנה הורתה לו למצוא תרנגול אדום ולשחוט אותו בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. מיזאן עשה זאת, אך מצב ילדו לא הוטב. במוחו המעוות הגיע למסקנה שרק הקרבת ילד אחר במקום ילדו, תעזור לו. הוא נטל את אופניו ויצא לחפש קרבן. כשראה את הילדה עם המעיל האדום כמו התרנגול, חשב, לטענתו, שהאל זימן לו אותה. הוא הציע לה "סיבוב" על אופניים והיא התפתתה. ליד חירייה אנס אותה, ואחר כך רצח אותה במכת המפתח השבדי בראשה.

כן, אני ממש זוכרת את הסיפור של הילדה הזאת. זוועה. הייתי ב"גן שרה", והיתה בהלה עצומה. אני זוכרת, כי עד אז רק שמעון היה לוקח אותי בחמור ועגלה שלו ל"גן שרה", ופתאום אבא הצטרף אליו, לפחות לכמה חודשים. אבל, אם חוזרים לעניין הבכורה, יש לך על מה להרגיש לא בסדר. אני לא יודעת אם אתה זוכר שבאת וסיפרת לי כמה חלום יוסף מדבר אליך. ואני חשבתי: באיזו חוצפה הוא מספר לי את הסיפור הזה, שמשתחווים לו וכל זה. אין מצב, חשבתי, שאבא היה משתחווה לו, ובכלל, את הכותונת אבא נתן לי. לא לך. נכון, בשנים האחרונות שלו הוא התחיל להזדהות איתך, להתגאות בהצלחותיך — כן, כן, אני יודעת שלעולם הוא לא שיבח אותך באוזניך שלך, מסכן שלי, אפשר לחשוב — אבל שום כתונת פסים. ואשר לאמא — לה בכלל לא היתה כותונת כזו שהיתה יכולה לתת. סתם, הקנאה מדברת מגרוני. מוזר, התחלתי להיות כמוך — כל הזמן צומחות לי אגדות בראש. עולה בראשי עכשיו מכשפה זקנה ומכוערת רבת־עוצמה שמגישה עצם שדופה, גרומה, רעה; נותנת אותה לילדה כדי שלא תגווע אבל גם שלא תשבע ולא תגדל ולא תהיה יפה, כדי שלא תוכל לגזול את ממלכתה. כן, אני מבינה מה אתה אומר, על האשמה שאתה לא אשם בה. אתה צודק, כנראה, עבור שנינו זה לוז־לוז סיטיואיישן, או יותר נכון, עבורך זה וין־לוז ועבורי זה לוז־לוז, ואולי לא לגמרי. מכל מקום, ברור לי ששנינו, על כל ההבדלים בינינו, נרגיש, כל החיים, שלא מגיע לנו. שהאהבה שלנו באה בגנֵבה, או על חשבון מישהו. ניגע ונתפעם ונתרחק בגלל אשמה. כל אחד מהסיבות שלו. נרקוד עם דמעות חלולות, נבובות. כמו זריחה של טל, כמו בקיעה מביצה, כמו האפרוח הרך בידיה של ליידי צ'טרלי כששומר היערות צופה בה. שירה תפציע ביער וצהוב יתערבל בירוק. וצלילי פסנתר יישמעו ממרחק. אמדיאוס וסליירי יהיו לאחד, וצלילי אלוה יפרחו מכפות ידיהם, והמנגינה תרקיע ותגבר על הכול, ואלוהים יאמר, שמש בגבעון דום, שמש בגבעון דום, שמש בגבעון דום, הללויה.

לוצי יצאה אל החושך ואיזידור קם ואמר לגיורא: "רוץ אחריה!"

מאיה ירדה מן הכיסא והלכה אל הפתח. דמות כהה פסעה בשביל המוליך אל הפרדס. היא עמדה על הסף וקראה: "אַנְיוּ! אַנְיוּקָה!"

איזידור שעמד מאחוריה הדף אותה קדימה. "לכי תביאי אותה," אמר.

מאיה יצאה אל החושך והלכה כמה צעדים צועקת: "אַנְיוּקָה! אַנְיוּקָה!"

אבל לוצי לא עצרה. אז צעק איזידור: "לוּצי! לוּצי!"

לוצי עצרה רגע, אולי אף החזירה את פניה לאחור. היא צרחה לעברו: "טֶרְפֶּּה!" ושבה ללכת.

איזידור נכנס פנימה ומאיה באה אחריו ואמרה: "היא לא רוצה."

"טיפשה אחת!" אמר איזידור ואחר־כך פנה אל גיורא וצעק: "מה אתה יושב שם כמו טמבל עם הידיים על האוזניים שלך. רוץ, תביא אותה. אותך היא אוהבת."

גיורא החליק את גופו הקטן אל הרצפה. הוא הלך אל הפתח והציץ אל החושך ואמר: "לא רואים אותה יותר."

אלמוג ציירה לאב עיגול ואינה מרשה לו לצאת ממנו. נגזר עליו הגורל של מר קו, הגיבור של סדרת הסרטים הגאונית, שצורח וצווח, קופץ ומשתולל, אבל לעולם אינו יכול לצאת מהקו שלו. הוא חמוד, מר קו, מלא חן ואנושי כל כך, אבל אבוד. אבוד לגמרי. גם האב ככה, אם כי אינו חמוד כלל. הוא חי שקוע בחרה אבל אינו יכול לשנות כלום. כל התנועות שהוא עושה, כולן, כל תנועות ההיחלצות־ייאוש שלו, ללא יוצא מן הכלל, רק משקיעות אותו יותר ויותר עמוק.

תספר לי על זה. באמת. אני באמת צריך אותך בשביל זה. אה… מה, שוב שומעים אותי? הוא שוב שכח את המיקרופון פתוח. אז אני אגיד את זה מהר… למרות שבמחשבה שנייה אני לא בטוח שאני בכלל רוצה שישמעו אותי. הרי דיני כבר נחרץ, כפי שכתבת. הרי אתה שונא אותי או כמעט שונא אותי או, מה שיותר גרוע, מרשה לעצמך לרחם עלי. בלי טובות. אני אסתדר. והסופרת הזאת, הרי היא חברה שלך, וכותבת הכול דרך העיניים שלך. אם אני הייתי נפגש איתה ומדבר איתה, כל הסיפור הזה היה נראה אחרת. אבל אני לא פרופסור, ולא עורך ספרות "חשוב", סתם עובד פשוט בפרדס דפוק. אם היו לי התנאים שלך, הכול היה אחרת. החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי. ואולי בכלל לא הייתי צריך לעזוב את הבית של ההורים שלי, ואז, אחר כך, עם כל המשפחה הייתי נוסע לאמריקה, ומתחתן עם אישה טובה, ולא עם אישה משוגעת ומופקרת, שאי אפשר לספק אותה. אישה־ילדה משוגעת. היה לה מזל שאני אהבתי אותה, ככה היה לה לפחות בית, בסיס, שממנו היא היתה יכולה לצאת לטיולים שלה. אני יודע שהיו לה אחרים, למרות שהרבה פעמים היה נדמה לי שכל זה פי פו פה, כמו שאומר מנדלי שלך, או שמיט מיט שמיט, כמו שאומרים בהונגרית; או גוּרנישְט מיט גורנישט, כמו שאומרים באידיש. הכול בשביל הרושם. בזה היא היתה מומחית עולמית. וגם אתה ארטיסט לא קטן. אבל גם אם באמת כל המחזרים וה"אהובים" שלה היו אמיתיים, אני בטוח, מה זה בטוח, שאף אחד מהם לא היה מוכן שהיא תהיה אשתו, שהוא יהיה בעלה, הבית שלה.

האבא, ה"גבר", נשאר אפוא מאחור ושולח למערכה את ילדיו: איזידור קם ואמר לגיורא: "רוץ אחריה!"; עמד [מאחורי מאיה] והדף אותה קדימה. "לכי תביאי אותה"; ואחר־כך פנה אל גיורא וצעק: "רוץ, תביא אותה." פלא שהאם לא חזרה? היא לכל היותר עצרה רגע, אולי [והדגש פה הוא על האולי] אף החזירה את פניה לאחור, ואגב, אם מותר לי להתערב גם בעלילה של אלמוג, קרוב לוודאי שלא החזירה את פניה לאחור, שהרי אין זה כלל ממנהגה, כל מהותה מבוססת על הפניית העורף לאחור והצגת הפנים קדימה, הפוך לגמרי מאשת לוט, שנצמדה בכוח לעבר, שאם לא כן, ספק אם היתה מצליחה לשרוד.

אשר לגיורא, תחילה הוא מתעלם מהפקודה של האב וממשיך לשבת כמו טמבל [חכם] עם הידיים על האוזניים. וכשהאב דוחק בו, אחרי שגם מאיה וגם הוא נכשלים במשימה, וכבר אין לו ברירה ו/או שהוא כבר יודע שמופע האימים הסתיים, רק אז הוא מחליק את גופו הקטן אל הרצפה… הולך אל הפתח ומציץ אל החושך ואומר: "לא רואים אותה יותר."

תחמן היית ותחמן תישאר, תמיד ידעת לשמור על התחת שלך. צודקת, את צודקת. הלו הלו, שוב שומעים אותי? בעל הבית השתגע, זאת בטח מלכודת. סתם ככה הוא לא היה נותן לי לדבר. אז שתדעי לך, נעמי, אחיך, הנסיך הקטן, תמיד ידע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. אמרתי לו את זה אלף פעם. ואת, היית צריכה ללמוד ממנו איך לסובב את העולם לטוב… עד כאן, אבא, אל תתלהב. לקח לי הרבה זמן להחליט לתת לך פתחון פה, ואני לא בטוח שאעשה את זה שוב בקרוב. אני אייצג אותך כמיטב יכולתי, ונעמי בטח תגדיל לעשות, כי היא הרי הבת שלך, ואני הבן של אמא, לא? החלוקה הקדושה. כל כך קדושה עד שנעמי, הבת שלך היקרה, כמעט הוציאה אותי מדעתי בתקופה ששני בני היו קטנים, לפני שנולדה הבת. טחנה לי במוח שלא יכול להיות שאני אוהב את שניהם, ואם כן, אז בטח לא באותה מידה. היא אף פעם לא יצאה מהמטריקס של הפרדס; הכול נראה לה בתבנית של הבית ההוא. היא אפילו אמרה לי פעם שכנראה היה לה רק ילד אחד כי לא היתה יכולה לחלק את אהבתה לשניים או יותר. ואשר לך, אבי היקר, אם בכלל אתה מוכן להודות באבהותך עלי, תנוח בינתיים על משכבך (אתה בטח לא נח, אלא מתקן משהו, או קורא איזה ספר "בום־בום" מספריית העולם התחתון של המלאכים), אתה צודק, לא היה מזיק לה, לבתך, אהובתך, ללמוד ממני, אחיה התחמן הקטן, כמה כללי הישרדות פשוטים. אבל אני חייב להודות שזה היה לא רק ואפילו לא בעיקר עניין של כישרון, אלא של עיתוי; כלומר, של מזל. היה לי מזל אדיר שהיא קדמה לי בתור, שנולדה לפני וספגה את רוב האש, וגם שנולדתי רחוק יותר ממנה מאזור האסון. שכן גם בלי הטירופים המסוימים שלכם, וכאלה לא חסרו, בלי עין הרע, זה היה, כנראה, בלתי אפשרי לצאת בשלום מידיהם של [כל] אם ואב שהשואה זה עתה דרסה אותם. בקושי שנתיים עברו מסוף המלחמה ועד שהתחתנתם, ופחות משלוש עד שנעמי נולדה. לא תנאים אופטימליים להתפתחות של משפחה תקינה.

ולעניין הטיפשות של הבת שלך, שנכנסה עם הראש כמעט בכל קיר אפשרי [אחד או שניים היא פיספסה, למרבה המזל, אחרת היא לא היתה חוצה אפילו את גיל עשרים, האמזונה הפסיכית הזאת], הנה עוד דוגמה: איזידור קם ואמר לגיורא: "רוץ אחריה!" ומי קם, מי מתנדב מיד, מי ילדה טובה של אבא? מאיה ירדה מן הכיסא והלכה אל הפתח. למה, מפגרת, למה? מה בער לך בתחת? למה לא יכולת לשבת בשקט על הטוסיק הרזה שלך? (אגב, אני אף פעם לא זוכר אותו רזה, ולא זוכר אותך שטוחה, תמיד היית בעיני, גם בהקשר הזה, חייכי אחותי, אשת אשכוליות). וכשכבר עמדת מרצונך על הסף כל מה שהפחדן הזה עשה זה להדוף אותך קדימה ולהגיד לך, "לכי תביאי אותה," למרות שהיה ברור שאין לך שום סיכוי. את הרי לא היית מסוגלת להתחנן ובטח שלא לבכות, שלא לדבר על להעמיד פנים. כן, כן. חזיר אחד. בכיין קטן וחזיר גדול. אני הלכתי אחריה כמו שפחה. רציתי לגלות את רזי מלכותה. אלמנה שחורה לוכדת ברשתה קרני חמה, אורגת אותן לקורי זהב, עושה מהן חיתולים רכים ותכריכים, לעטוף אותי. לכרבל אותי. ולמצוץ את לשדי. אתה, אחי, ינקת דבש, חלב ציפורים. אני קיבלתי עצם גרומה, קמצנית, רעה.

לוּצי יצאה אל החושך שלה, החושך שממנו באה, שלו היא שייכת ואליו היא שבה. למעשה, והתאפקתי לא לכתוב את זה עד עכשיו, לוצי והחושך חד הם. לוצי בסיפור שלנו הוא אמנם שם של אישה, שאכן קיים בהונגריה, אבל גם "שם החיבה" של לוציפר, או אם תרצו, לוציפר במין לשון הקטנת־נקבה. וכן, אני מתכוון להלוציפר, השטן במסורת הנוצרית, שהוא־הוא, על פי אותה מסורת, הילל בן שחר, "נושא האור", כמו פרומתיאוס, שחטא בחטא הגאווה, ההיבריס, זה שניסה לצאת כנגד מלכות השמים בראש סיעת מלאכים, הובס והושלך לשאול תחתיות; כפי שמסופר בפסוקים המכונפים של הנביא ישעיהו: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר; נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל־גּוֹיִם; וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן; אֶעֱלֶה, עַל־בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן; אַךְ אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל־יַרְכְּתֵי־בוֹר. לוציפר זה, ובגלגולו הנשי, לוצי, היה/היתה נושא/ת האור, ועתה הוא/היא מזוהה עם החושך, יצור לילה; כלומר לילית; בת זוגו של לוציפר, ולעתים אף ממלאת מקומו, המורדת הגדולה, אשת המחוות הגדולות, זו שבזה ליום הקטנות לוצי שהולך בשלג… לא מפחד מבוץ ולאיש הקטנות, הגמד האנושי, איזידור/יצחק, הישראלי־יהודי, הקורבן הנצחי. ולנעליה של הלילית הזאת מאיה מנסה להיכנס? נעליים שגדולות עליה בשש מאות ושישים ושש מידות. ובעבור מה?

אבל, אל דאגה, מאיה כמו מאיה. משתפת פעולה עם האב, מרוויחה קצת "אהבה", ומיד הורסת לעצמה:

פתאום אמרה מאיה: "אבא, מה זה טֶרְפֶּּה?"

זאת בלי ספק שאלת הספינקס של מאיה. השאלה שאם לא יודעים עליה את התשובה — הספינקפלצת, כמו בסיפור ההוא של אדיפוס, טורף אותך. מאיה שואלת את השאלה הזאת, שאסור לשאול, כמו שהיא יוצאת אל מפלצת החושך מרצונה, בלי שאף אחד מכריח אותה. בשני המקרים היא מחליקה לנעליים הגדולות של האם — ובזה היא יוצרת הצדקה ספרותית, לא מוסרית, הנמקה ברמת הסובב והמסובב העלילתיים, לטקס הבא בסיפור: טקס האורווה.

איזידור אמר בשקט: "הכול את צריכה לדעת, מה? בדיוק כמו האמא שלך, מה?" ואחר־כך צווח: "לכי מיד לאורווה. את תלמדי אצלי לשאול שאלות. איזידור לומד — גם מאיה לומדת."

כשצרח היה קולו נעשה כשל זמרת סופרן, אבל לקראת הסוף הלך ודעך.

האב, כאמור, לא מתפתח, אבל מדי כמה שורות הוא מעורטל עוד קצת, עד שהוא נגלה כמעט בערוותו בלבד. וזו, לפי אלמוג, בניגוד גמור להתרשמותי כילד, לא מרשימה. הוא זה שנשאר בבית ומכין אוכל ושוטף כלים [אבא שלי באמת שמח לשטוף כלים. הוא עשה את זה מיד בסיומה של כל מנה, מה ששיחרר אותו, סוציומט שכמותו, מלהשתתף בשיחות על דא והא של המשפחה, ועוד יותר מכך של אורחים למיניהם] ואמא שלי טיילה בעולם. וכאן, בסצנת הנטישה, הוא נשאר בבית ושולח את ילדיו למערכה. החלוקה המגדרית המהופכת הזאת מסתדרת יופי עם הנתון החדש: כשצרח היה קולו נעשה כשל זמרת סופרן; כלומר, קול כשל זמרי הקסטרטו המסורסים, המעצים את המגמה של הגמָדַת דמותו.

ואז:

מאיה היססה רגע ואיזידור אמר: "לכי כבר."

מאיה יצאה החוצה.

זהו. נפל הפור. מאיה מקבלת־לובשת את חליפת הקורבן. מאיה היססה. היא קולטת שהאב חלש, והיא, שיש לה גנים אמזוניים, היתה יכולה להתנגד לו, כפי שהיא עושה, אחר כך, לקראת סוף הסיפור. אבל כאן, בשלב המכריע הזה, מאיה היססה. היא היתה יכולה לנסות לאחד כוחות עם גיורא, למרות שכנראה לא ממש ספרה אותו, אבל היא נכנעת.

מאיה יצאה החוצה. אלא מה רצית שאני אעשה? שאני ארביץ לו? שאברח ואשאיר אותך לבד? מה? הא? מה? כן, אני מזהה את הניצוץ בעיניים שלך. ידעתי שאמא אבודה בשבילי. למרות שבניגוד לך עשיתי הכול כדי לרכוש את לבה, שהיה תמיד קר אלי. מכשפה אחת, רעה ועלובה. אתה השתלטת לה על הלב, למרות שכל החיים היא אמרה לי שהיא רצתה רק בנות וסיפרה לי, כמה פעמים, מתפתלת מצחוק, שכשראתה אותך יוצא מהבטן היא פלטה, אוי ואבוי, הוא דומה לבן־ציון. אז הלכתי על האופציה היחידה שהיתה לי, למלא את מקומה של אמא. הרגשתי שאצליח למצוא את דרכי בחושך, שאוכל ללכת בין הצללים, שאבא לא ממש יזיק לי, כי ידעתי, אני חושבת שידעתי, שהוא, לא כמו אמא, הוא אוהב אותי. ככה חשבתי, שלפחות הוא צריך לאהוב אותי ולשמור עלי.

גיורא אמר: "אבל אבא, קר שם."

"שתוק, ילד," אמר איזידור.

אני לא הייתי מייחס לגיורא אומץ כזה — לנסות לחצוץ בין האב לבין מאיה במטרה להגן עליה מפניו, וכנראה גם האב לא מעלה בדעתו התערבות מסוג זה מצדו של גיורא, ולכן הוא פוטר אותו בשתוק, ילד, ולא בשתוק, גיורא, כדי להבליט את אי־השייכות שלו, דרדק שכמותו, לסצנת הכמו־מבוגרים המתרחשת לנגד עיניו. אבל אחותי טוענת שכך זה היה באמת. וכשהיא כבר מגינה עלי ואפילו מדברת בשבחי, מי אני שאסתום לה את הפה? כשהכו אותי אני חושבת שלא צעקתי. יגאל צעק שיעזבו אותי. אחר כך לקחו אותי על הידיים והכו אותי. הלו הלו, מי זה לקחו? מי זה הכו? או־קיי, כשאבא לקח והכה אותי, אני חושבת שלא צעקתי. הוא לקח אותי על הידיים — אני זוכרת את רגלי מתנופפות באוויר. אבל צחקתי. סטופ. סטופ. רואה, אחותי, גם כאן את מתחברת לאמא. לא רק שנסחפת לחושך, גם כשעמדת מול הרע, או יותר נכון, היית מונפת בזרועותיו — ולא יעזור לך כלום, זה משהו שלא עושים, שאין עליו כפרה — מה עשית? בכית? לא. התחננת? לא. צחקת. מזל שלא שרת. באורווה היו נחשים ועכברושים וסירחון וחושך. פחדתי, בטח שפחדתי, הייתי פוחדת פחות אם לפחות היו שם סורגים לחלונות, כמו בבית. אבל לא היו, וכל אחד היה יכול להציץ, ואני התביישתי, לא תאמין, גם בשביל אבא, ובשביל אמא ובשבילך.

"יש שם נחשים. הם יהרגו את מאיה!" צעק גיורא. "די," אמר מהדק שיניו, "עברת את הגבול. לא תרצח את נֵל, ולא אף אחד אחר!" "בחורף הנחשים ישנים. שב, אני אוציא לך את הנעליים."

"לא רוצה לישון בלי מאיה," אמר גיורא. ולפתע חש שחָטְמו ולחייו מלבינים שוב, אבל היה זה קֹר אחר, הנובע לא מפחד אלא מהחלטה נוראה ונחושה, שבגללה הלב נעשה כעין ברזל […] "לא תשחט אותה!" חזר ואמר. […] עמד שוב — ולפתע הרים במהירות הבזק את הרובה אל פניו. שתי יריות בזו אחר זו זעזעו את הדי הערוץ.

איזידור חלץ את נעלי הילד והוריד את מכנסיו. "אתה תעשה מה שאומרים לך. לך ללבוש פיז'מה, טיפש אחד."

גיורא התחיל לבכות ואיזידור הדף אותו לעבר חדר הילדים. הוא הציג אותו על המיטה, הלביש לו פיז'מה וכיסה אותו בשמיכה. "לישון," אמר איזידור, "מספיק לבכות," אמר איזידור, "אני ארביץ!" אמר איזידור, "די כבר! תגיד שמע ישראל!"

פרק הגבורה של גיורא הסתיים מיד לאחר שהחל. איזידור הדף אותו לעבר חדר הילדים כמו שקודם עשה למאיה. אלא שאותו הוא הודף למקום הטבעי, חדר הילדים, ואותה, את מאיה, הדף… קדימה… אל החושך. תחילה בעקבות אמא שלה, שיצאה אל החושך, ואחר כך אל האורווה, אל הסוס והנחשים והעקרבים, מחוץ לגבולותיו של הבית, מחוץ לחדר הילדים, מחוץ לאור. ושימו לב, גם לאתר הזה, האורווה, המספרת אינה מתירה לגיורא להיכנס, אפילו לא להציץ. לא בשעות היום, ודאי וודאי שלא בשעות הלילה. וגם, שימו לב בכמה הרבה פעולות חוסם איזידור — שרות אלמוג מפעילה אותו בשלט־רחוק — את יציאתו של גיורא מחוץ לבית ואת קיבועו בחדר הילדים: איזידור הדף אותו לעבר חדר הילדים. הוא הציג אותו על המיטה, הלביש לו פיז'מה וכיסה אותו בשמיכה. ואחרי סדרת הפעולות הצפופה הזאת באה סדרת ציוויים צפופה: "לישון," אמר איזידור, "מספיק לבכות," אמר איזידור, "אני ארביץ!" אמר איזידור, אז מגיע ה"שמע ישראל!" קריאת שמע שעל המיטה שאמורה לסמן גבול ברור בין האור לחושך.

עד כאן, צריך להוסיף ולומר, מתקיימת בסיפור חלוקה ברורה למדי בין יום ללילה, בין שמש לירח ובין הנורמלי למשוגע. גיורא הוא נסיך היום. ביום הוא עטוי בכתונת הפסים שלו, חליפת המלחים, שאליה נספחים אביזרי מלכות תואמים ובראשם עניבת הפרפר. בלילה הוא פושט את בגד השרד ולובש פיז'מה. סתם פיז'מה. מאיה, לעומתו, היא נסיכת הלילה, ולראיה: חולצת הפלנל הוורודה עם הגמדים התכולים. אבל, למעשה, אלו בגדי שרד שאינם מייצגים עמדת כוח ממשית. שכן מאיה היא רק שחקנית מחליפה המקבלת תפקיד שגדול עליה בכמה מספרים. ואגב, ביומיום של "הסיפור האמיתי", אחותי, נעמי, לבשה רק מכנסיים קצרים או ארוכים וחולצות או סוודרים פשוטים. שמלות היא הסכימה ללבוש רק באירועים רשמיים ו/או לכבוד תצלומים משפחתיים חגיגיים. ובכך, בלי דעת, היא פינתה לאם — שלבשה רק שמלות וחצאיות — את השטח. כי המלכה האם יכולה להתרגז במהירות החושך ואז… ובעצם, אם כבר נוגעים בעניין הזה, האמת היא שאמא שלנו היקרה היא זו שעודדה את אבא להכות את נעמי מכות רצח. ורק אותה. עלי שמרה, כשהיתה באזור, מכל משמר. אבל בה היא שילחה אותו שוב ושוב "לכרות את ראשה!" צרחה […] בכל הכוח. ואחרי שנעמי חטפה מכות נמרצות, עם חגורה — לא, לא עם השוט שהיה תלוי על וו בקיר באורווה, "רק" עם חגורה — היא, אמי, היתה מתנפלת עליו, בוכה, מייללת, שורטת אותו וקוראת לו רוצח. וכבר אז היה ברור לכולנו, כמו ירח מלא בליל קיץ, שתכליתו של הטקס הזה הוא להבטיח שלא ייווצר שום איום על שלטונה של המלכה־האם. נבהלה המלכה, הצהיבה והוריקה מקנאה. כל כך שנאה את הילדה שכשהביטה בה מאותה שעה ואילך, התהפך לבה בקרבה. הקנאה והרהב צמחו בה כמו עשבים שוטים שגבהו והלכו, עד שלא ידעה מנוח יומם ולילה. היא קראה לאחד הציידים ואמרה: "הוצא את הילדה אל היער, איני רוצה לראות אותה עוד לפני העיניים שלי. הרוג אותה והבא לי את הריאה והכבד שלה כהוכחה". הצייד ציית והוליך אותה החוצה, וכששלף את סכינו קוטל הצבאים ורצה לדקור את לבה התמים של שלגייה, היא החלה לבכות ואמרה: "אח, צייד יקר, הנח לי לחיות; אני ארוץ אל היער הסבוך ולעולם לא אשוב עוד הביתה." מאחר שהייתה יפה כל־כך ריחם עליה הצייד ואמר: "רוצי לך, ילדונת מסכנה. עד מהרה יטרפו אותך חיות הפרא". ובכל זאת כמו נגולה אבן מלבו משום שלא היה עליו להרוג אותה. וכאשר ממש אז הופיע בדילוגים חזירון צעיר, דקר אותו הצייד, עקר את הריאה והכבד והביא אותם כהוכחה למלכה. לא פלא, אחי, שנדבקתי לשומר היערות ב"מאהבה של ליידי צ'טרלי", היה לי ברור שהוא זה שצריך להגן עלי מפני המלכה הרעה… אופס. יש בעיה, שומר היערות שלי היה אבא, והוא גם זה שהכה אותי. מהפח אל התחת כמו שאומרים. או בשפה ספרותית, כזו של אלתרמן, שגם הוא לא היה אבא דגול, האורב יושב בחדר. ועדיין, אני חושבת שהוא היה שומר היערות שלי, כפי שכתבתי פעם בשיר: הִיא בָּאָה עֲטוּפָה בְּחִבָּה/ אַבָּא נִסָּה לְיַצְּבָהּ/ אַךְ הָיוּ לָהּ רַגְלֵי רַכֶּכֶת/ שֶׁל יַלְדָּה אַנְגְּלִיָּה/ מִמֵּאָה שֶׁעָבְרָה/ כְּשֶׁרֶגֶל אַחַת הִתְיַצְּבָה/ רֶגֶל שְׁנִיָּה הִתְעַקְּמָה/ בֹּרֶג נָפַל/ סוֹרֵג נִשְׁמַט/ כְּשֶׁהִתְיַצְּבוּ כָּל הָאַרְבָּעָה/ אַבָּא אִמָּא אָח וְיַלְדָּה/ כְּשֶׁבְּכָל הַצְּדָדִים הִתְיַשְּׁרָה/ הַמִּטָּה/ נִשְׁאֲרָה פְּעוּרָה/ אַבָּא נִסָּה, לִבְנוֹת מִטָּה,/ מִטַּת יַלְדוּת קָשָׁה.

בקיץ היה הפועל של דויטש ישן באורווה על מיטת ברזל שניצבה באחת הפינות. מאיה שכבה עליה בבגדיה [כמו שגיורא יישן, מאוחר יותר בסיפור, במיטתו של פועל אחר: רובן], מקופלת בתוך עצמה. אחרי זמן מה נכנס איזידור עם הלוּקס. "הבאתי לך פיז'מה ושמיכות. בואי תתפשטי."

איזה אבא טוב. איכס. הוא דואג לי. צבוע אחד. מביא לי שמיכות ואת הפיז'מה עם הגמדים. אולי הוא סולח לי. אז למה הוא לא לוקח אותי הביתה, על הידיים? למה את גיורא הוא לא מעניש ככה? אף פעם לא מענישים את גיורא. אותי אף אחד לא אוהב. אולי רק הסוס ג'קי אוהב אותי. אבא רע. אמא רעה. אני שונאת את כולם. שימותו. ואולי בכלל אני הרעה. עובדה: אני שונאת את כולם ורוצה שכולם ימותו. צאי, צאי ממני הרעה. קישטה. לא, תישארי. תישארי. לא רוצה להיות טובה. רוצה רעה ושיישרפו כולם בקבר השחור של היטלר.

"לא רוצה," אמרה מאיה, פניה אל הקיר.

"שלא תתחצפי, קומי מיד, אני אומר לך."

"לא רוצה," אמרה מאיה, "יותר טוב שאני אמות מקור ואז תדעו לכם שניכם."

ואולי באמת הסיפור היה צריך להיגמר כבר אז. למה כל הסבל הזה? שהרי, כמו שאחי אמר — מדי פעם יש לו איזו תובנה, מצליח לצאת מעצמו ולראות גם אותי — ממילא כל החיים ראיתי הכול, כל דבר, רק בתבנית המשפחה הארורה ההיא מהפרדס. הכול חזר על עצמו, רק יותר גרוע, בלי העוצמות הראשוניות. אז בשביל מה? זה אבא וזאת אמא. וזאת אני. הילדה. אני? וזה אבא וזאת אמא. זאת אמא? שמעולם לא תיפקדה כאמא. שלא רצתה אותי. שמקסימום רצתה אותי ככלי, כמו הבובה רותי, שסגרה ופתחה את הריסים שלה כשהרימו והורידו אותה. למה לא הגיע גם לי. לאן נעלמתי. מתי נעלמתי. איפה אני קבורה. למה הופעתי שוב. האם באמת היה לי הכוח להופיע רק כשגייסתי את נעמי הרעה, כשציוויתי עליה לצאת. צאי, צאי, צאי. תשמידי. תשרפי. מדוע לא הגיע לה, לילדה ההיא, הבלונדינית עם הצמות הקלועות, ילדת פרדס עם רגלי רככת.

"לא רוצה, מה? כמו האמא שלך, מה? מתחצפת, מה?" צעק איזידור. הוא הסיר את השוט שהיה תלוי על וו בקיר והצליף בה. מאיה צרחה והסוס הרים את ראשו וצנף.

הקול החנוק. הילדה. הכורסה. החגורה. אבא שלי? והווילונות. חוזרים על מה שהיה. מבוך של אהבה־שנאה. הכול משומר כפרח בר מיובש בין דפיו של ספר. לילה מחוץ לסורגים. גנבים. רוצחים. ריח חריף של פריחת התפוזים.

"את רוצה עוד פעם, או שאת קמה?" אמר איזידור.

מאיה ירדה מן המיטה ועמדה בראש מורכן, מחבקת את גופה בזרועותיה. איזידור תלה את השוט על הוו, הרים את השמלה של מאיה ומשך אותה. אחר־כך הסיר את הגופייה ואת התחתונים. גוף לבן קטן רעד באור הקלוש שהפיץ הלוּקס.

איש גדול ואישה

אִישׁ גָּדוֹל וְאִשָׁה עַל שִׁפּוּד גִינֶקוֹלוֹג

שׁוֹלֵף, נוֹטֵף, אַבָּהִי כְּאוֹהֵב

עֲרֻמָּה, הוּא נָעוּל, הִיא קְטַנָּה

בְּחֵיקוֹ עַל בִּרְכָּיו חֲלַקְלַק הַמַּצָּב

נִדְבָּק עַל הַגּוּף הֶעָרֹם חִלָּזוֹן

בְּמִקְלַחַת יַלְדוּת בְּלִי מַנְעוּל

שְׂמָמִית וְרֻדָּה לְכוּדָה עַל רֶשֶׁת הַחַלּוֹן.

"תרימי רגל," אמר איזידור.

מאיה הרימה רגל, והוא השחיל את שרוול המכנס של הפיז'מה על הרגל הרזה.

"את השנייה," ומאיה הרימה את הרגל השנייה והוא משך את השרוול השני והרים את המכנסיים עד למותניה. אחר כך הלביש לה את חולצת הפלנל הוורודה עם הגמדים התכולים וכִפתר אותה ודחק את שוליה בתוך המכנסיים.

הכול פה מעוות, ומזמין רצח. שוב דבר אחד בתחפושת של דבר אחר. האמא והמכשפה. האבא והזאב. עושים דבר אחד ומתכוונים למשהו אחר. פעם מישהו שאל אותי למה למדתי ספרות. אמרתי לו, אתה יודע שגם אחותי למדה ספרות. באמת, שאל, שניכם? כן, אמרתי לו, גדלנו על מסרים רב־משמעיים, עמומים, שהשאירו אותנו תלויים באוויר, תמיד בין לבין, תמיד בערפל סמיך, שלא היו בו שום תמרורים ברורים: עושים לנו כך ואומרים לנו הפוך, אומרים לנו כך ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. הלכנו על פני האדמה כמו שכנראה — כפי שאהרן אפלפלד אמר בהקשר אחר, נורא הרבה יותר — בני האדם הלכו עליה אחרי המבול. היינו חייבים לבדוק, כל צעד וצעד, אם האדמה יציבה, אם זו בכלל אדמה, או משהו אחר, לא־אדמה. כמבוגרים ניסינו להשתלם שנים בללמוד איך מפרקים ומנטרלים מסרים עמומים. איך שמים אהבה בצד אחד ותשוקה בצד אחר. אבא בצד אחד ומאהב בצד אחר. אמא בצד אחד ואישה מאהבת־זונה בצד אחר. משפחה בצד אחד ומלחמה בצד אחר…

"שבי!" אמר, וכשישבה על קצה המיטה חלץ את נעליה והסיר את גרבי הצמר, וליטף את כפות הרגליים הערומות והגישן אל פיו ונישק אותן, אחת אחרי השנייה. "איזה רגליים מתוקות. בדיוק כמו של לוּצי. אפילו הריח," אמר והוסיף, "תשכבי."

אפשר להמשיך ולומר פה הרבה דברים על העיוות הנורא ביחסי הורה וילד. על איך הכול נראה אותו דבר ואחרת באמצעות אותן המילים ממש. איך טקס ההתפשטות וההתלבשות הזה נראה תמים — כולל האקט של נישוק כפות הרגליים, שיכול להיראות תמים לגמרי בתנאים נורמליים, ואילו כאן, בשל ההמרה של החסות ההורית בבעלנות ארוטית, המטענים הקניבליים החבויים בו (שהרי לנישוק של כפות הרגליים מתלווה תדיר המשפט "אפשר לאכול אותן") יוצאים החוצה ומרימים ראש. ולפתע תואר השם מתוקות מקבל משמעות ריאלית של טעם שנשאר בפה אחרי נגיסה, ומצטרף לו אפילו הריח שאחריו באה ההוראה תשכבי, שסופחת אליה את המטענים העודפים מקודם ומקבלת את כל הטעם והריח והצבע הצבועים, המושחתים והמעוותים שלהם.

אבל מה שנורא פה לא פחות מהעיוות המיני, ומניצול האמון והבגידה בו, זה המעמד של מאיה כאובייקט תחליפי. מאיה היא אף לא לרגע האובייקט המיני של האב, אלא רק התחליף שלו. אמנם, היא הדבר הכי קרוב ל"מקור", אך זו הטרגדיה שלה, שהיא רק הכי קרובה, ולא יותר. כמו שהפסידה את הבכורה לאח הקטן, וכמו שלעולם הפיז'מה הוורודה עם הגמדים התכולים לא תהיה שוות ערך לחליפת המלחים, כך לעולם הטעם והריח של כפות רגליה של מאיה לא יהיו שווי ערך לאלה של אמה. לפער הקבוע הנורא הזה יש, כמו לרוב הרעות החולות במציאות המתוארת כאן, ביטוי לשוני מבריק. הסצנה הזו מתחוללת, לפחות במישור סיפור המעשה, בשל העובדה שמאיה "מעזה" לחקות את אמה. היא עושה את זה פעמיים. פעם ראשונה כשהיא שואלת "אבא, מה זה טֶרְפֶּה?" ופעם שנייה כשהיא מתחצפת… כמו האמא. את החיקוי הזה מציג האב כנימוק להובלתה לטקס האורווה. אבל, וזה אבל זוועתי, זו "הובלה" לטקס של מי שגם סובל וגם לא זוכה ולו לרגע קט במעמד של מי שבעטיו הוא סובל. שכן החיבור בין מאיה לאמה קבוע לעד במתח הקיים בין איבריו של הצירוף בדיוק כמו. שהרי אין "חיה" כזאת. יש או בדיוק או כמו. בדיוק הוא מעצם טיבו ייחודי, חד־פעמי, לא בר חילוף. מקורי, בא לעולם בפס ייצור המתוכנן למופע אחד. לעומת זאת, כמו הוא כמו ההוא, אבל לא בדיוק. רק בערך; כלומר, מי שיוּצר בפס ייצור של העתקים שהריח והטעם שלהם רק מזכירים את המקור. הד לקיום של המשהו האמיתי היחידי.

מאיה שכבה על המזרון ואיזידור כיסה אותה בשמיכות. "זה דוקר," אמרה והוא השיב, "גם לי זה דוקר מה שאמא שלך עושה."

ושוב מאיה היא יד "שנייה", ושוב הדבר בא לידי ביטוי בלשון. הדקירה שהיא סובלת ממנה היא בדרגה שנייה כפולה, הן מפני שהיא תוצר נגרר של הדקירה של האם באב, והן מפני שהיא הפכה מדקירה מטפורית, פגיעה של האם בנפשו של האב, לדקירה ממש, גופנית ונמוכה. והגופני־הנמוך הזה נגרר גם לפסקה הבאה, שבה נוצר מעבר מחליא מהגוף בהקשר המיני המעוות, אבל עדיין בתחום האנושי, לגוף בהקשר המזכיר בית מטבחיים: ואיזידור כרע לידה והכניס פנימה את ידו… וליטף את בשרה הקר.

"אם תהיי ילדה טובה ולא תשאלי כל כך הרבה שאלות, תוכלי לישון מחר בבית."

מאיה נענשת אפוא על שאלת הספינקס שלה. אך היא אינה לומדת דבר מן העונש הזה [כן, אחותי, אני יודע שאת תגידי, כמו עוד כמה קוראים, וכולכם צודקים, שאני הופך את הקורבנית לאשמה. זה יכול להישמע כך, ואולי זה אפילו כך. אבל איני יכול שלא לבַכּוֹת מרות את זה שהמאיה הזאת לא ניצלה את חרכי ההזדמנויות שלה לצאת ממסלול הבדיוק כמו… לוּצי, שלא היה סיכוי לשרוד בו. לוּ סטתה מהמסלול הזה, אולי הייתי מרוויח אחות לעוד קצת זמן — ותמורת הפִנטוז הזה אני מוכן לספוג את כל הביקורת הפמיניסטית שבעולם].

"טֶרְפֶּּה!" לחשה מאיה.

זהו. כאן סגרה אלמוג את המסלול של מאיה. נכון, היא תמשיך להופיע בסיפור, אבל גורלה נגזר סופית. הלחישה "טֶרְפֶּּה!" מעמידה אותה לעד בתפקיד השחקנית המחליפה [או גרוע יותר, בתפקיד הלחשן, זה שתקוע בחור של הבמה, גבו לקהל, שזה לא כל כך נורא, כי ממילא הוא לא יכול לראות אותו, ופניו אל השחקן, ושפתיו נעות ומדברות חרש — כמו חנה, אמו של הנביא שמואל, בתפילתה, שעֱלִי, כשראה אותה מתפללת, היה משוכנע שהיא משוגעת — אבל מבליטות את ההברות, מטעינות את מְכל הזיכרון של השחקן שהתרוקן לפתע], הבת החורגת שלא הצליחה לתפוס את מקומה של האם ההורגת. אלמוג נתנה לה, לפחות לכאורה, הזדמנות. היא הובילה אותה במסלול שבו עוברים כל הגיבורים שמצליחים להתגבר על המטריצה הקיומית שלתוכה נולדו. היא שולחת אותה להתמודד עם מפלצת החושך, שבבטנה (על מיטת הברזל שבאורווה, שבדומה לה [אבל מעץ], בילה את ימיו הראשונים, בערך אלף תשע מאות וחמישים שנים קודם, משיח אחד) היא היתה צריכה למות, רק באורח סמלי, באמת חלמתי פעם שפעם הייתי בים/ וכריש אכל אותי/ אחר כך חזרתי/ ובאתי ונשארתי/ ילדה טובה ואחר כך להיוולד מחדש ולצאת לחופשי. אבל מאיה עקשנית איומה. היא ממשיכה להתגרות בספינקס, כמו ילד שחוזר ומתגרה בחיית־שחץ.

ט.

חושך שרר עדיין כשהקיצה מאיה לקול תקיעת השופר, שהגיעה רמה ותקיפה מכיוון מגדל בית הבאר.

היא חשבה: "רק אמא הלכה, התחיל חֶזקל לתקוע."

"שימי לב," אמר לה פעם איזידור, "חזקל עובד את השמש. הוא לא תוקע כשיורד גשם. הוא ממש עכו"ם."

"מה פתאום?" צחקה מאיה, "חֶזקל ישר כמו מטאטא."

אחרי שאיזידור הסביר לה, שאלה מאיה מאיפה בא לו השיגעון של השמש.

"מי יודע?" אמר איזידור, "ואת שתיזהרי, שאף פעם לא תביטי בשמש. מתעוורים."

"אבל אבא," מחתה מאיה, "חֶזקל אילם, לא עיוור."

"ילדה חכמה," אמר איזידור וליטף את ראשה.

הסיפור מתחיל באם. אחר כך הוא עובר אל האב, ולאחר מכן אל שני הילדים, מאיה וגיורא. עד כאן עבר עלינו, הקוראים, די הרבה, ובדחיסות גדולה. אבל, והא בהא תליא, הכול היה בוואקום. כאילו אין עולם מחוץ לעולם של המשפחה המבודדת בפרדס המבודד, המצוי באמצע הארץ ובקצה העולם.

והנה, סוף־סוף, נכנסות עוד כמה דמויות. אני כותב סוף־סוף, כי הכרח לפתוח איכשהו את סיר הלחץ המבעבע הזה לפני שיתרחש אסון, ודמויות מבחוץ אולי יכולות לשחרר קצת את הלחץ. אבל, כפי שמתברר כהרף עין, העניין כלל לא פשוט. גם כי חוקי הפרדס הם תקיפים ועריצים מאוד, וגם כי לפרדס לא נמשכו גיבורים גדולים, אלא כל פליטי ההיסטוריה, בני אדם שבורים ועקומים.

זה, כמדומה, המקום לעשות קצת סדר ב"בלגן" שעשתה רות — "בלגן" שיוצר סדר משלו, שחושף את ה"בלגן" ב"סדר" שעליו גדלנו. אז ככה. כאמור, לא היה שום חזקל, אבל היה שמשון לביא. שמשון זה אכן גר בחדר במגדל, שאליו הובילו מדרגות עץ רעועות מקומת הקרקע, קומת הבאר, לקומה השנייה, שמעליה, בדרך לשמים, התנוססה הברֵכה העילית. שמשון זה הופיע, כמו כולם בפרדס, יום אחד משום מקום. בלי קרוב ומכר. בלי רכוש. בלי כלום, חוץ מזיכרונות שאותם רצה לשכוח, ובלי הרבה ציפיות מהעתיד. הוא מעולם לא עבד בעבודה קבועה. למעשה, לאף אחד לא היה מושג ממה הוא חי — חוץ מהארוחות שאליהן הוזמן אלינו הביתה [וכשחזקל בא אל הבית, משמיע קולות משונים ומניע בידיו, היתה נותנת לו דבר מה לאכול. הוא היה חוטף מידיה… ובורח] ואשר בסופן [והוא ידע לאכול, למען האמת, הוא אכל כמו כולנו יחד] הוא תמיד שאל באותה נימה ליצנית [ועל הליצנות שלו עוד אדבר], מתי מתחילים לאכול? הוא היה חידה מהלכת. הוא בא מהונגריה, זה היה ברור. אבל לא היה ברור כלל אם הוא יהודי או לא. הוא סירב בכל תוקף להוכיח את העניין קֳבָל הפועלים האחרים, שכמה מהם טענו שהוא לא נימול ואחרים טענו שהוא בכלל חסר את החלק ההוא, ושאולי הורידו לו אותו בתקופת המלחמה. מה שהעשיר את השיחות בנושא היה העובדה שמעולם לא נראה בחברת אישה. או גבר. לשמשון לביא זה, שרק אלוהים, שאיתו היה לו קשר סבוך, יודע מאיפה ולמה הוא ניכס לעצמו את השם הזה, לא היו שום תעודות מזהות. כמובן, לא תעודת זהות, אבל גם לא פנקס קופת חולים או רישיון נהיגה. והס מלהזכיר חשבון בנק. לא היתה לו כתובת רשומה, שהרי התגורר בפרדס, בלי לדווח או לשלם למישהו. הוא גם לא נצרך לכתובת כי איש לא שלח לו כלום מעולם. לא חשבון מים, לא מכתב. לא גלוית שנה טובה. לא כלום. הוא לא היה אילם וגם לא עיוור. היתה לו שמיעה מצוינת ועיניים בוחנות. אמנם קטנות אך חשדניות וערמומיות. נכון, היה אילם־חירש בפרדס, אבל זה היה חיים, שגם לא ראה טוב, זה שבו התעללו פישטה ועבדאללה. אבל הוא היה מאופרה אחרת.

כאן, כמדומה, כדאי לשאול, מדוע אלמוג, שהכירה את הפרטים, "שיבשה" אותם. כלומר, למה היתה צריכה להפוך את שמשון לאילם? וגם, כמובן, למה החליטה לקרוא לו דווקא חזקל? לשתי השאלות האלה חוברת עוד שאלה: לחזקל/שמשון זה כלל לא היה שופר — היתה לו מפוחית והוא הפליא לנגן בה, כפי שהפליא לרשום בעט ולקפוץ ממקפצת הברֵכה — שלוש היכולות הבולטות שלו — וממילא לא ידע לתקוע בו. מה טעם אפוא דחפה לו רות שופר לפה, ואיך זה קשור (לבד מן העובדה שבמציאות קראו לו שמשון) לעבודת השמש?

בלגן? כן, אבל לא נורא. יש קצת היגיון בשיגעון, למרות שיש פה הרבה שיגעון. המחברת קלטה יפה־יפה שהמרחב שאליו החליטה לחדור הוא אזור תווך. מה שנקרא בשפה של אנתרופולוגים, אזור לימינלי. אזור של בין לבין. בין לבין של המון דברים שאפשר לפרט אותם, אבל מה שחשוב יותר מהפירוט הוא האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם. ערפל הכרתי ורגשי, מערבולת של זהויות, סחרחרת של רצונות, דחפים וציווּיִים. האווירה הזאת — שבתוכה צמחה למעשה ישראל החדשה — מעוגנת בסיפור במישור הפסיכולוגי, אלא שזה, כדרכו, ואלמוג מודעת יפה־יפה למגבלה הזאת, מציג לנו רק אזורים שהיו פעם חשוכים אבל מפרויד ואילך הם מופגזים בפרוז'קטור חזק מדי. והרי אי אפשר — כפי שאמרתי לפסיכולוגית שביקרתי אצלה פעם, לאחר שהיה לי הכבוד המפוקפק להשתתף בקרב בסולטאן יעקוב — להכניס את השטן לנעלי בית. אלמוג מודעת אם כן למגבלה של ההיגיון הפסיכולוגי, ולכן היא מעגנת את האווירה בסיפור גם במישור המיתי־דתי, שמתאים קצת יותר, כמדומה, לאזורי דמדומים. יותר מזה, היא אינה מסתפקת בהוספה של המישור המיתי־דתי, ובהתנגשות שנוצרת "מטבע הדברים" בינו לבין המישור הפסיכולוגי, הרציונלי עד זרא. היא גם טורחת לערבב את חומרי המישור המיתי־דתי כשלעצמם. שהרי ברור שלחבר שופר, שהתקיעה בו נתפסת בעיני כל יהודי כפעולה שאמורה לפתוח בפני האדם את שערי השמים, עם עבודת השמש, זו פעולת כלאיים בלתי נסבלת, כמעט כמו לאכול חזיר בבית המקדש ביום הכיפורים. אבל, וזה עצם העניין שאותו מצליחה אלמוג להבליט, הפרדס הוא לא בית המקדש. ממש לא. הוא אזור פרוץ, בכל המשמעויות שאפשר לקשור למילה הזאת. מרחב המתקיים מכוח חוקיו שלו בלבד, חוקים הנושקים לחוקים חיצוניים שונים אבל אינם כפופים אליהם. יש שם איזידור לא שומע — איזידור לומד; יש שם איזידור לומד — גם מאיה לומדת. ויש את תלמדי אצלי לשאול שאלות ויש תהיי ילדה טובה ולא תשאלי כל כך הרבה שאלות. ולעומת זאת, יש ילדה טובה מאיה שלי. לא שקרנית בכלל. ותמיד יש גם היא תחזור. כמו תמיד. ובסך הכול, מה? בסך הכול, הכול פשוט מאוד… היה מלחמה והגרמנים באו ושרפו הכול… וגם פשוט מאוד… היה לנו מזל — ויש בסיפור עוד שלוש־עשרה(!) "פשוטים מאוד" מהסוג הזה, מבית מדרשה של הדודה מגדה, ובנוסף יש גם אסור לשאול יותר מדי שאלות, וגם זה לא בשביל ילדים…

ובמרחב הפרוע הזה, באזור הדמדומים הזה, בפרדס, יש התנגשויות חוזרות ונשנות בין פגאנים לפגאנים מסוג אחר. ובין פגאנים למונותיאיסטים. מאבקי הכול בכול, וכמעט כל האמצעים כשרים, ובסופו של דבר לא ברור מי מהם טוב ומי מהם רע. למי אי אפשר לסלוח ולמי אפשר לסלוח, או לכל הפחות להקל בעונשו. וכשהמאבקים האלה מסתיימים — או ליתר דיוק, כשסיבוב אחד שלהם מסתיים — מציינת המספרת שאחר־כך שבה הדממה כשהיתה, צירוף לשוני ש"נגזל" מ"מתי מדבר" של ביאליק, כדי לאותת לנו, בדרך נוספת, שגם הפרדס, כמו המדבר של ביאליק, הוא אזור סְפָר, על קו התפר שבין ההיסטורי למיתי, ושגם כאן מתרחשת מרידה מחזורית נגד האלוהים או הגורל או…

ובמרחב הזה מתרחש מאבק (יותר במישור המיתי ופחות במישור האנושי־פסיכולוגי — שם ברור לגמרי מי השליט הכול־יכול) בין לוצי[פר] — שבאה מהחושך ויצאה אל החושך, שלדמותה הקוקייתית וה"שטנית" סופחת המספרת גם שלל מאפיינים צועניים־פגאניים [היא הניעה את פלג גופה העליון דרך הכתפיים כרקדנית בטן. העגילים והצמידים שלה צלצלו ולא חדלו עד שנשתתק גופה] — ובין חזקל, ששמו נגזר, כנראה, משמו של יחזקאל, הנביא שרבות מנבואותיו (כך כתוב במכלל, אנציקלופדיה לנוער) הן בצורת חזיונות, המתגלים לפתע־פתאום לעיני רוחו […] כמראות חלום. אנו שומעים את תקיעות השופר של חזקל, המבשרות את עליית השמש, ולהן עונה אותו ניגון צועני עגום ומכמיר לב… צליל ועוד צליל, שאותו מפיקה לוצי מהכינור — כלי יהודי, אבל לא פחות מכך צועני.

מאבק מקביל מתנהל בין לוצי, מלכת הלילה הצוענית־פגאנית, לבין האב המנסה להשליט את "חוקי התורה". הוא כופה על גיורא להגיד לפני השינה שמע ישראל. הוא גם מנסה להתקומם נגד מה שהוא מכנה בית־מרזח שלוצי ממסדת בבית, תחילה בימי חול ואחר כך גם בשבתות, ובמקומו הוא מציג את האופציה של השטיבל של חסידים, שאליו הוא מנסה למשוך את גיורא. הוא גם דורש מגיורא — וזה אקט מוזר ביותר, בהקשר הזה — לומר קדיש על חזקל. קדיש, על עכו"ם? שעובד במסירות את השמש ונכנע רק למלכת החושך?

ולכל הבלגן הזה מצטרף גם היזוש־מריה, יזוש־מריה של הדודה מגדה, יהודייה ששבה ועושה שימוש בצירוף השמות הזה, בעתות מצוקה, כאיכרה נוצרייה, "כשרה למהדרין".

"שימי לב," אמר לה פעם איזידור, "חֶזקל עובד את השמש. הוא לא תוקע כשיורד גשם. הוא ממש עכו"ם."

"מה פתאום?" צחקה מאיה, "חֶזקל ישר כמו מטאטא."

אחרי שאיזידור הסביר לה, שאלה מאיה מאיפה בא לו השיגעון של השמש.

"מי יודע?" אמר איזידור, "ואת שתיזהרי, שאף פעם לא תביטי בשמש. מתעוורים."

לבלגן המיתי־דתי הזה מצטרף בסיפור בלגן מגדרי. אמנם מאיה קלועה במקום של אמהּ, תחילה במיטה החלופית באורווה ואחר כך, כשהיא בוגדת סופית בגיורא ומסוככת על האב האלים, היא "עולה בדרגה" ו"זוכה" לישון במיטה הגדולה בחדר השינה של ההורים. אבל, בה בעת, היא עושה ככל יכולתה, ואלמוג עוזרת בידה, לצמצם את נוכחותה הנשית; צמצום שמתבטא, בראש ובראשונה, בכך שהיא מעכבת את גדילתו של הגוף הלבן הקטן שלה — טקטיקה שבה נוהג, כזכור, גם הנער אהרון, גיבורו של גרוסמן בספר הדקדוק הפנימי — המאפשרת למאיה להימנע מעימות חזיתי עם לוצי, עובדה שמשתקפת בהכרזת הניצחון של לוצי, האמא ההורגת, המתבוננת בבתה לאחר שלא ראתה אותה שנה שלמה, שבה עשתה באמריקה, וקובעת: יוֹי. מאיה נשאר קטן… מאיה לא גודל.

כן, הייתי סימביוטית עם אמי ושכבתי דרכה עם אבי (והיא איתי…?). אבל אמי התחתנה עם אחי. והיה עלי להתחתן עם אבי. אבל בלי אונס. אני יודעת שזה נשמע משוגע… והייתי צריכה להיות ילד ולא ילדה, כדי לזכות חזרה בבכורה שאחי גזל ממני. וניסיתי להחליף את אמי. אבל גם להישמר ממנה ומאבא, שהיה צריך לשמור עלי. מה יכולתי לעשות? איזה אבא הוא היה בשבילי? הוא אשם! לחיות עם זה שאבא שלי אשם! שהגיבור שלי אשם? שהגיבור שלי, שומר היער שלי, אשם? שהגיבור שלי רמאי? שהגיבור שלי נוכל? האם אתאכזב אם אחשוף את אבי? האם הוא היה מפלצת מכוסה במסכה? האם לכן לא התגלה כשהיה צריך להתגלות? למה הספינקס חד חידות? אדיפוס חשב שיצליח לפתור את החידה שלו בעזרת המחשבה. הוא היה צריך להיעזר ברגש ולא בשכל. אבל האם לי, שנאחזת ברגש כמו ניצול סערה בשבר של ספינה טובעת, האם הרגש הזה מציל אותי או מערבל ומסחרר אותי? למטה. למטה. למה אמי רצתה רק בת? כדי לחיות דרכה? לחיות מחדש? להיות ("שוב") ילדה. או להיות, כפי שאחי אומר, הילדה שמעולם לא זכתה להיות. ואולי היא ברחה מאיתנו בגלל שלא יכלה להתמודד עם ילדוּת, כמו שלא ידעה להתמודד עם זוגיות — ולא רצתה להרוס לנו את הילדוּת שלנו. והכול בגלל השואה? שווה לחיות, נעמי, אני אומרת לעצמי. אפילו רגע אחד. אמא לא חיה. היא היתה חלולה. ריקה. האם היא חייתה דרכי? האם היא תתחיה במותי?

הייתי ילדה יפה עם עיניים כחולות־ירוקות ושיער בהיר מתולתל. עם גוף קטן ורגליים רזות. שטוחה. בובה. עם חצאיות קלוש מעומלנות — רק מאוחר יותר הפסקתי ללבוש שמלות. בלי נשמה משלי. כמו כלי. כלי. חומר. שמחפש נשמה. מהבובות האלה ששותות ופולטות — בלי לעכל ובלי לנקות. להתחזק, נעמי. להתחזק. לרצות ולחיות. עלי להפריד, כמו שאלוהים עשה בבריאה, בין ארץ ושמים ושמש וירח וכוכבים. כמו בחלום של יוסף — שלי! לא שלך, אחי…

אני רוצה לכתוב. אני רוצה לכתוב מבחוץ על עצמי. לכתוב ממרחק של בריאות. בכלל לא סיפרת להם שהיה לי לופוס — זאבת, שם מתאים לי. כלבים מתים מכלבת, ואני הזאבה, אולי התנה, מַתִּי מזאבת, ואולי מתַנֶנֶת. גיחי־גיחי. מחלה של גוף שתוקף את עצמו, אלא מה. קודם הלכו לי הכליות (מרוב אשמה? מוסר כליות?), ואחר כך, יותר נכון, בסוף, גם הלב הלך. הפסיק ללכת. קרס. בדום שתיקה. אני רוצה לכתוב. נעמי הבריאה, הגדולה, על נעמי הקטנה, החולה, החלשה. נעמי החזקה, החיה, היוצרת, על זו המפחדת. הרעה? החלולה. כמו אמהּ. האשמה־הנענשת. על מה? זו שרואה על זו שמסונוורת. זו שרואה אחרים כמו מבעד לזכוכית מגדלת, לפני ולפנים. זו שיכולה לנסוק פנימה לתהום הנשייה, ולהיות מספיק חזקה לעלות. למשות את עצמה משם, כמו ההוא, הברון מינכהאוזן, שמעלה את עצמו ואת סוסו מנבכי הביצה באמצעות משיכה בציצית שׂער קודקודו, ולספר מה ראתה שם. אבל מפה. כי אם הייתי מספרת משם, אולי היו שומעים אבל לא מבינים.

מאיה לא מפסיקה לשאול שאלות ספינקס. שאלות שאסור לשאול. והפעם היא שואלת על השיגעון של השמש. בכך היא, נסיכת הלילה, המחליפה הכמעט רשמית של מלכת הלילה, פולשת, ברגל גסה, לטריטוריה של גיורא, נסיך היום. היא מנסה, ולא בפעם הראשונה, ובוודאי לא בפעם האחרונה, לגנוב את מלכותו של אחיה. שהרי, לפי חוקי הפרדס, השמש היא שלו. והירח והכוכבים שלה. והאבא — שאהב אותה הרבה יותר מאשר את גיורא, אותי, מבין שהיא פולשת לתחום שאינה תחומה ומזהיר אותה. מזהיר, כמו שדדלוס הזהיר את איקרוס בנו — כי בדרך כלל אלה הבנים שמסתבכים עם השמש, הראייה והעיוורון. ואמנם, אחותי, אני חושב שבסופו של דבר לא איפשרת לעצמך להגביה עוף, השארת לי את ההתגרות בשמש, שחשבתי שאני יכול עליה, והיא כמעט חיסלה אותי, יותר מפעם אחת. אבל לעומת זאת העמקת לצלול, כנראה הרבה יותר עמוק ממני. אני נעזרתי לרוב, לא תמיד, בחליפת האמודאי, מגובה בציוד כזה או אחר. את צללת בלי כלום, בלי שום ציוד, כמו שרכבת על ג'קי, הסוס המשוגע שלנו, בלי אוכף ובלי מושכות, רק בעזרת רעמת השיער שלו. צללת בלי לחשוב על הדרך חזרה. כמו אורפיאוס, רק בלי נבל. כמו החלילן מהמלין, רק בלי חליל. לתהום. לנהר. ללב ההר. כרטיס לכיוון אחד. כמו בתחנה הקטנה טרבלינקה.

י.

כשהאיר היום, נפלו קולות זרים בדממת הבוקר: בטישה של פרסות סוס וקרקוש אופנים. ובתוך כך נשמע קול קורא: "הוֹיְסָה! הוֹיְסָה!" אחר־כך שבה הדממה כשהיתה ושירת הציפורים נשמעה עדינה ומתוקה.

בסיפור הזה הכול נופל. בתחילה אור נפל על עיניה של לוצי, הלטושות כעיני תנשמת, ועכשיו נפלו קולות זרים בדממה. ולתוך העיסה המעורפלת והמתעתעת הזאת נופלות המילים, המילים הספרותיות כל כך, בְּטישה של פרסות סוס וקרקוש אופנים, מילים גבוהות, חגיגיות, מזכירות את אלה המופיעות בחזון המרכבה של יחזקאל — ואחר כך נשמע הקול הקורא, שהוא נטול מוען בינתיים: "הוֹיְסָה! הוֹיְסָה!" ואז שבה הדממה כשהיתה. לא, אני ממש מקווה שלא זו החוצצת אצל ביאליק ב"מתי מדבר" בין מרד נפילים אחד לבא אחריו, אלא כזו שעל רקעה שירת הציפורים נשמעת עדינה ומתוקה — אותה שירה שתחזור גם בסוף הסיפור, בהדהוד מהפֵּך, עדינה ומתוקה עלתה שירת הציפורים — ושאחריה הכול […] ידרדר ויחדל […] ידרדר ויחדל, ואז, יש לקוות, למרות האסוציאציה החידלונית המובלעת במשפט הזה, יבוא באמת השקט — השקט הנכון, המבורך. לא הדממה הכבדה, המפחידה הבולענית, כמו הלילה השחור, זה שלוצי באה אליו וחוזרת ממנו, אלא שקט, בלשון זכר, כמו ירח לעומת לבנה. שקט סמיך, פוכי, עוטף, עמוק, אבל כזה שרואים את קרקעיתו, שקט שמטמיר את הפחד. שקט, כמו זה שינקתי מנהר האור הכחול־אפור־מופז שזרם אלי, מעדנות, טיפין־טיפין אבל בנדיבות אין קץ, דרך הווילונות של החלון המערבי של חדר השינה של הורי, באותן שעות בין ערביים שזכיתי לנוח שם לבדי. כן, אני מכור לשקט. לשקט עמוק, רחב, שקט ערביים או שקט דמדומי שחר, מנוקד בקולות רחוקים של תנים, צפרדעים וצרצרים. בלילות קיץ שקטים במיוחד היה קול הצרצרים בפרדס עבה ממש כמו נד ענקי שעשוי מאלפי פיסות קול צפופות. והציפורים. בעיקר אלו שפותחות את הבוקר. הבולבולים השמנמנים, עם הכיפה השחורה וקצה זנבם הצהבהב, שהיינו מתחרים, הם ואני, מי יאכל ראשון את פירות השסק, והם, מה לעשות, ניצחו כמעט תמיד. החוחיות הקוקטיות, קודקודן ועורפן שחורים וחזית ראשן למעלה ולמטה משוחה בצבע חלודה. והיונים שאף פעם לא התפעלתי מהן, מהדסות באיזו חשיבות שאין לה שום כיסוי. וצהלתי כאשר הדרורים הקטנים והזריזים, שכולנו למדנו ששמם ניתן להם מפני שאינם שורדים בשבי, והיינו צריכים להבין לבד את הלקח [חיי זהר, חיי דרור], הצליחו, שוב ושוב, לחטוף ליונים, שהתפקעו משביעות רצון זעיר־בורגנית מגוחכת, ממש מתחת למקוריהן, את פירורי החלה שהשלכתי להם בשבת בבוקר, שעה שכולם עוד ישנו. והדרורים שהיו רוחצים בחול. ולהקות הסנוניות, שזנבן חתוך כמו מגזרת נייר מושלמת, שערכו מופעי אירובטיקה מסחררים, פרי מכחולו של כוריאוגרף גאון, מעל לכידוני צמרות הברושים ומתחתם, חותכות בנונשלנטיות את מסלוליהם של העורבים המסורבלים, שמישהו, פעם מזמן, הפך אותם, אין לי מושג למה, לחורשי רע. ולהבדיל, הנחליאלים, כלילי הסגנון הקליל, מין ציפורים־מלצרים, עם סינרים שחרחרים על החזה, שצעקנו לעבר כל אחד מהם, נח־לו־אלי, נח־לו־אלי, עוקבים אחר מסלולי מעופם ההפכפך. והדוכיפת, מלכה אמיתית. ששנים לא ראיתי אותה, וכמה שמחתי כשראיתי משפחת דוכיפתים שלמה על הדשא באוניברסיטת בן־גוריון. ואיך לא, הציפור שלי, השַחְרוּר. הזכר. השחור כולו. עם המקור הכתום. ובכל פעם שראיתי אותו זה היה סימן שהכול בסדר: שומר פתאים ה'. וכשחזרתי ממלחמת לבנון אמי סיפרה שמאוד דאגה לי, אבל יום אחד היא ראתה את "הציפור שלי" — כך אמרה, אני לא חושב שהיא ידעה לזהות בשמה שום ציפור מלבד אולי יונה ועורב — ואז ידעה שאני בסדר. ואדום החזה, והצופית, והעפרוני המצויץ ובעלי כנף מדהימים אחרים, מקומיים ואורחים.

איזידור והילדים יצאו לקבל את פני רוּבֵן העגלון, שהביא את הפועלים. בחוץ, באור, סקר את הילדים, נגע בעניבת הפרפר שלצווארו של גיורא, יישר את דשי המקטורן ואמר: "יפה מאוד. מאיה כבר יכולה להיות אמא."

הכרנו את חזקל. עכשיו מצטרף אלינו רובן — ובעצם קראו לו שמעון, הפעם רות לא ברחה רחוק מדי (שמעון וראובן הם, כידוע, מכרים ותיקים בתרבות העברית) — לסצנת בוקר, סצנת "מסדר המפקד". איזידור והילדים יצאו לקבל את פני רוּבֵן העגלון. בחוץ, באור, סקר את הילדים, נגע בעניבת הפרפר שלצווארו של גיורא, יישר את דשי המקטורן ואמר… רגע, רגע. משהו לא הגיוני פה, אם זה "מסדר המפקד" מי המפקד כאן ומי הפקודים? נראה כי רובן הוא המפקד, כי איזידור והילדים יצאו לקבל את פניו. אבל רובן הוא הפועל של איזידור, לא הבוס שלו. אז מה? אז אולי איזידור הוא זה שעורך את המסדר, לפני שרובן העגלון מגיע. אולי הוא זה שסקר את הילדים, נגע בעניבת הפרפר שלצווארו של גיורא, יישר את דשי המקטורן ואמר… אפשר כך ואפשר גם כך. הסיפור מכוון לשתי האפשרויות כאחת, ולא יוצר דרך להכריע ביניהן, ובמכוון. אלמוג יצרה פה אי־בהירות ביחס לזהותו של "המפקד" שמטרימה את אי־הבהירות ביחס למי שמשמיע את המשפט המרכזי בקטע: "יפה מאוד. מאיה כבר יכולה להיות אמא". שהרי גם כאן אי אפשר, בשום אופן, להכריע אם איזידור, האב, הוא שאחראי על הרפליקה הזאת, או שמא זהו רובן. האם זה משנה? מאוד.

יש הבדל גדול אם רובן הוא שאומר למאיה שהיא כבר יכולה להיות אמא, ואז זה נשמע כמו מחמאה תמימה של מכר אוהד, או אם זה איזידור, האבא, שלא מכבר הכניס את ידו… מתחת לחולצת הפיז'מה עם הגמדים התכולים [של מאיה] וליטף את בשרה הקר, ואז זהו [לפחות גם, אם לא רק] משפט מיתמם־נלוז־מרושע של אב מתעלל. כך או כך, אי־הבהירות בזהותו של הדובר כאן יוצרת תבנית של חפיפה תפקודית בין איזידור ורובן, תבנית שנפגוש בה ובשכמותה במקומות אחרים בסיפור, ומטרתה לרמז על כך שגם רובן משמש כסוג של אב בסיפור, קצת של מאיה הרבה של גיורא, כמו שמגדה משמשת כסוג של אם בסיפור, קצת של גיורא הרבה של מאיה.

"מתי תחזור אַנְיוּשׁ?" שאל גיורא, אבל איזידור לא שעה אליו ואמר למאיה: "אל תזוזו מהשביל כשאתם חוזרים. ותכיני ארוחת ערב. יש ביצים במחסן."

הוא הניף את מאיה והושיב אותה על הדוכן ליד רוּבֵן. את גיורא הושיב מאחור. רוּבֵן הניף את שוטו וקרא "דִיוֹ!" ובשעה שאיזידור הלך עם הפועלים לקטוף תפוזים והעגלה התגלגלה בשביל בין העצים, דחק גיורא את גופו כלפי קורת הזנב וכל הדרך התנדנדו רגליו הקטנות באוויר והוא שר: "נדנד, נדנד, רד עלה עלה ורד…"

זהו, גיורא יקירי. בן דמותי הקטן. אני שהוא לא אני וכן אני. זהו, יש לך עוד שני מילימטר זמן להיות ילד. עוד שְנִיטפָה, כמו שאומרים במשפחה של אשתי, שיתייחסו אליך כמו אל ילד. ולא משנה למה. אם מרצון לתת לך לנשום כילד, ואם מרצון להדיר אותך ממקומות של לא־ילדים, כדי שלא תתערבב. עוד חודש. עוד שבועיים. עוד עשר שורות. חמש. גזור ושמור. ונצור. זה, בניגוד להרבה דברים שאליהם נחשפת עד עכשיו, לא יחזור. ייעלם וגמרנו. פלוּפ…

"מתי תחזור אַנְיוּשׁ?" שאל גיורא.

בכוחותיו הילדיים האחרונים מנסה גיורא לעשות שני דברים בו־זמנית: להמשיך ולהגן על מאיה, שיהיה ברור שלא היא האמא, שהיא באמת רק המחליפה, ובה בעת לשמר את מחפורת הילדות שלו המגולמת במילה "אניוש", שמשמעה בהונגרית אמא בהקטנת חיבה. אבל איזידור לא שעה אליו. שימי לב, אחותי, זה, מבחינתך, רגע מרתק בסיפור. רגע שמעיד כי מערכת יחסי הכוחות בפרדס היתה שונה מאוד כשהאם היתה שם וכשהיא לא היתה שם. כשהאם בסביבה ברור מי השליט. כשהיא איננה, האבא משחק בתפקיד אלוהים, וכמו בסיפור המקורי, וַיִשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, גם כאן ברור מאוד למי משני האחים שועים ולמי לא. רואה? גם לך היה קמצוץ מלכות. פה אני הוא הבן המקולל ואת הבת הנבחרת. אֵלַי האב — שאמנם הוא רק "אלוהים" זמני — לא שועה, ואלייך כן. ואם לא די בכך, הנה מגיעה ראָיַית הנזיד: ותכיני ארוחת ערב. יש ביצים במחסן. את ממש הבל ויעקב יחד, ואני — אני קין ועשיו. התהפכו היוצרות. ואם חסרה לך עוד הוכחה, אולטימטיבית מסוגה, הנה היא באה: הוא הניף את מאיה והושיב אותה על הדוכן ליד רוּבֵן. ולעומת זאת: את גיורא הושיב מאחור. יותר ברור מזה אין, לא? אותך הוא מושיב מלפנים, ליד האוחז במושכות, בן דמותו מ"מסדר המפקד" — ואותי מאחור.

כן, אני יודע מה את רוצה לומר, אני קצת מכיר אותך, לא? לעולם לא תסכימי להודות שמשהו בכל זאת היה לטובתך. נכון, נכון. את צודקת. גם זאת הוכחה, עוד אחת בסדרה ארוכה, שלך לא איפשרו ילדוּת, ולי, לפחות יחסית, כן. ולכן נשארו לגיורא השורות: ו[כש]העגלה התגלגלה בשביל בין העצים, דחק גיורא את גופו כלפי קורת הזנב [כמו שבראשית הסיפור הוא החליק את גופו הקטן אל הרצפה] וכל הדרך התנדנדו רגליו הקטנות באוויר והוא שר: "נדנד, נדנד, רד עלה עלה ורד…"

אמת ויציב. שרירי הבטן שלי זוכרים את טלטלת העגלה של שמעון, שהחמור האפור והממושמע שלו משך אותה, ואת רגלי הקטנות המתנודדות באוויר בעודי שר: "נדנד, נדנד, רד עלה עלה ורד…" אני גם זוכר את אחד מימי החורף ההוא, שבו שיחקנו, אני וכמה מחברי לגן, ב"מלחמה". היינו שמונה. וכל ארבעה בנו להם טירה מתיבות תפוזים. אני זוכר את האוויר הנקי השקוף שלאחר הגשם, ואת ריח האדמה, שהיתה מעוטרת שלוליות, שבהן השתקפו עננים קלים, צמריריים, מאלה שמופיעים אחרי הגשם, כמו קשת בענן. בכל טירה היו דליים שנערמו בהם בונקלך, אצטרובלים של ברושים, ששימשו לנו כרימוני קרב. והיה כנראה גם קרב. אבל אותו אני לא זוכר. אני זוכר רק שהייתי מאושר. ובקיץ שלפני כן, ממש לפני שאמא שלנו נסעה לאמריקה לחודשיים, וחזרה אחרי שנה, אני זוכר את יום הולדתי החמישי. ישבנו בחדר השינה של הורי, ואמא, שהיתה מומחית בלקנות מתנות מרהיבות, הוציאה מקופסה מכשיר עגול קטן שציר בולט במרכזו. על הציר הונח עיגול בקליט קטן, שעליו צוירו ילד ואחריו כלב ואחריו חתול ומלמעלה יונה, ועל העיגול הזה היא הניחה מין בקתה קטנה מתומנת קירות, כולם עשויים מחומר פלסטי מבריק שיש לו אפקט של מראה, ועליהם כיסה גג רעפים אדום, מתומן גם הוא, תואם לתבנית הקירות הקטנים. ואחר כך היא הזיזה איזה מתג חבוי, ולפתע נשמע השיר "חמש שנים על מיכאל", ומיכאל הקטן שעל עיגול הבקליט החל להתרוצץ על קירות הבקתה המתומנת, ואחריו מיהרו, בקצב קבוע להפליא, נבחן שזה הרגע יצא מהמלונה, חתול שחור רבי לקיק, ומלמעלה, כמשגיחה עליהם, יונה צחורה.

אח קטן, גמרת להתפייט? יופי. אז שים לב שפיספסת בקטע הזה [ולא במקרה, כפי שאתה נוהג לומר, כדי להוסיף עוד קצת רושם חכמני] שכאילו מוכיח שאבא העדיף אותי — את משחק המילים הזדוני בין הוא [כלומר, אבא] הניף את מאיה והושיב אותה על הדוכן ליד רובן לבין רובן [שאתה בעצמך אמרת לפני רגע שהוא תחליף אב] הניף את שוטו לבין הוא [שוב אדון אבא] הסיר את השוט שהיה תלוי על וו בקיר והצליף בה.

אבל עזוב, הוויכוח הזה מתיש, ולמי הוא עוזר. בטח לא לי, כאן ועכשיו. במקום זה תעשה טובה. תמצא לי — מפה קצת קשה לי — את השיר של פוגל "אמא קטנה", שכל כך דיבר אלי. חפש ושלח, או־קיי? כמו איזה ד"ש עם שיר ששולחים לחיילים (נורא אהבתי את "קולה של אמא") שלא מגיעים הביתה בשבת.

בכבוד, אחותי הגדולה, בכבוד. הנה זה (בכל השירים של פוגל הוא מופיע בלי כותרת, ומסווג במפתח על פי מילות השורה הראשונה) באהבה:

בֻּבָּה שֶׁלָּךְ הַגִּדֶּמֶת

תֵּשֵׁב עַל מִטָּתֵך בּוֹכִיָּה

כִּי כְּבָר נָסָעַתְּ.

דֻבֵּך הַשָּׁחֹם

יֵשֵׁב עַל מִּטָּתֵךְ וּבוֹכֶה,

כִּי כְּבָר נָסָעַתְּ.

הַאִם לֹא תָבֹאִי מְהֵרָה

אִמָּא קְטַנָּה,

לְאַמְּצָם אֶל לִבֵּךְ,

אִמָּא קְטַנָּה?

אַבָּא יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה,

צוֹפֶה אֶל עוֹלָם רֵיק

אִמֵּך יוֹשְׁבָה בַּפִּנָּה

וּשְׂמָלוֹת קְטַנּוֹת לֹא תִתְפֹּר

עוֹד לִילָדַיִךְ,

אִמָּא קְטַנָּה.

וְקוֹפֵץ עֶרֶב בְּעַד הַחַלּוֹן

כֶּלֶב שָׁחוֹר,

בּוֹלֵעַ אַבָּא וְאִמָּא

וּבֻבָּה וָדֹב.

וְיוֹם לְיוֹם יֵחָרֵז —

וְאַתְּ אֵינֵךְ —

פְּנִינֵי זְכוּכִית עֲכוּרָה

בְּלִי אִשֵּׁי עֵינַיִךְ,

אִמָּא קְטַנָּה.

ליד בית־הספר אמרה מאיה: "אמא הלכה."

"כן," אמר רוּבֵן, "אל תפחדי, היא תחזור. כמו תמיד."

גיורא אמר: "אמא הלכה, חֶזקל חזר."

"הוא כבר שוב תקע הבוקר," אמרה מאיה.

"איך הוא יודע שיוצא לו קול מהשופר?" אמר גיורא.

רוּבֵן חייך ופניו השחומים התקמטו. "אין מה לפחד," אמר.

הסיפור הזה מלא וגדוש ממלאי מקום, ולא בכדי. כאשר ממלאי התפקידים הטבעיים, כאן ההורים, לא נמצאים או לא מתפקדים, אחרים תופסים את מקומם. כך בדרך כלל, לא תמיד. לפעמים התפקיד נשאר ריק, ואתה עצמך צריך למלא אותו למען עצמך. אשר לתחליפים — אם מתמזל מזלך התחליף טוב מהמקור, או לפחות הוא מלמד אותך, בדרכים ישירות או עקיפות, איך להסתדר עם בעל התפקיד המקורי, כשזה יואיל לחזור. אם לא מתמזל — אז קיבלת תחליף שהוא אפילו רע מהמקור. גם הקטע המסוים הזה מלא בתחליפי הורים. חלקם קשורים לסוף עידן הילדות של גיורא ולמעבר הצפוי שלו לעולם המבוגרים, וחלקם מטרימים את העיסוק האינטנסיבי בסוגיית המקור והתחליף בעולמה של מאיה, שאלמוג טיפלה בה בכמה אופנים בקטעים הבאים.

ליד בית־הספר אמרה מאיה: "אמא הלכה."

בסיפורים, כך לימדו אותנו, על כל דבר אפשר לשאול למה. וזה לגיטימי. למה? כי אנחנו מניחים שמי שכתב את הסיפור הוא כמו אלוהים של העולם שלו, והוא יודע בדיוק למה הוא עשה כך ולא אחרת. ומכאן "מתבקש" שלכל פרט ופרט בסיפור יש משמעות.

כך, למשל, אמורה להיות משמעות לעובדה שמאיה אומרת לרובן אמא הלכה דווקא ליד בית־הספר, ולא, נניח, ליד הבית שבפרדס או באיזו נקודה על השביל שמוביל ממנו לכיוון בית הספר. נדמה לי, אם כי איני בטוח, שרות הצמידה את אמא הלכה אל ליד בית־הספר משום שהיא ביקשה לרמוז לנו שהיא מודעת לכך שחברת הילדים בבית הספר או אחד המורים או המורות בו היו יכולים להוות מסגרת חלופית למשפחה המשובשת מהפרדס, או לפחות לאחד מאיבריה. אבל היא החליטה לדחות את האפשרות הזאת על הסף, וזאת משום שהיא לא רצתה לסדוק את פעמון הזכוכית שבתוכו כלואים בני המשפחה, ואיתם עוד כמה דמויות, וכולם אורגים באותו סבך ירוק, עבות ומנותק.

זוהי בלי ספק החלטה פואטית תקפה מבחינתם של מאיה וגיורא, שהם דמויות בדיוניות בסיפור קצר. אבל, וכבר היינו בצומת דומה של פרשנות, היא אינה תקפה ביחס לדמויות שהם מייצגים, נעמי ואני, שהרי ברור לקורא כי בני דמותם הממשיים של מאיה וגיורא לא תיפקדו רק כייצוגים חלקיים של "הנזל וגרטל", אלא גם כילדים שהלכו כל בוקר (נניח) לגן, ואחר כך לבית הספר. ואולם, מה שאולי פחות ברור לקורא, וצריך הבלטה, הוא שהמעבר מבית כזה, על החוקיות החריגה שלו, לבית ספר ממלכתי בתחילת שנות השישים לא היה פשוט…

"אין דבר," אמר איזידור, "היא תחזור. כמו תמיד."

[…]

"כן," אמר רוּבֵן, "אל תפחדי, היא תחזור, כמו תמיד."

הנה עוד נדבך בעיצוב שורת ממלאי המקום בסיפור. דמותו של רובן, שכבר עברה חפיפה עם דמותו של האב ב"מסדר המפקד", עכשיו כמעט מתאחדת איתה. שתי הדמויות מגלות עמדה דומה ביחס לעובדת היעלמותה של האם, וכמעט באותן מילים. ושתיהן, צריך לומר, אינן מביאות בחשבון שאולי מאיה אינה חפצה שהאמא הורגת תחזור, או, לפחות, שיחסה לאפשרות הזאת הוא דו־ערכי. כך או כך, מיד אחר כך נרמזת חפיפת תפקידים נוספת, הפעם בין האם לחזקל:

גיורא אמר: "אמא הלכה, חֶזקל חזר."

"הוא כבר שוב תקע הבוקר," אמרה מאיה.

זה הרגע שבו גיורא מסמן את חילוף המשמרות בין האם ליחזקאל ומבליט אותו באמצעות התבנית הלשונית הסימטרית אמא הלכה, חֶזקל חזר, שמעניקה לו צביון של חוק (המאזכר חוקי פרדס אחרים שנוסחו בדרך דומה.) מאיה מחרה־מחזיקה אחרי גיורא. היא מעבה את הסימון שלו באמצעות המילה שוב, המדגישה את הרכיב הטקסי של אירוע חילוף המשמרות הזה. זה גם הרגע שבו מעלה גיורא את השאלה המתבקשת, אף כי רק בלשון עקיפה: האם הוא ומאיה צריכים לפחד מממלאי המקום המוזרים. איך הוא [חזקל] יודע שיוצא לו קול מהשופר? שואל גיורא [שהרי חזקל אילם־חירש] ורוּבֵן חייך ופניו השחומים התקמטו. "אין מה לפחד," אמר. אמר, וכלל לא ברור למה התכוון. האם דבריו הם בבחינת אישוש של הקביעה שלו [ושל האב] שהיא [האם] תחזור, כמו תמיד, או שמא כוונתו היא שאין מה לפחד מחזקל המוזר, או בכלל ממשהו או ממישהו אחר? אין לדעת. בדיוק כפי שאין לדעת למה כוונתה של מגדה, "בת זוגו" של רובן בשורת ממלאי המקום, כשהיא אומרת למאיה, אחרי שגיורא בורח מפני אביו היורה בו, אני לא דואגת משאקאלים.

יא.

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה.

הדודה מגדה היא, בסיפור שרות מספרת לנו, ממלאת המקום הקבועה של האם. היא מופיעה בפרדס על פי אותה חוקיות שבה חזקל תוקע ומפסיק לתקוע בשופר — אלא שהוא מגיב מיד לפעולותיה של האם ואילו היא משתהה יומיים. הנה כך, גם בשלב מאוחר יותר, כאשר האם מפליגה לאמריקה, אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה.

הדודה מגדה היתה היחידה שניצלה מן השריפה בבודפשט, חוץ מלוצי ומהדוד הגדול אישטוון שנסע לאמריקה.

לאחר שכמה רכיבים בסיפור התבררו כ"נגועים" במטענים נפיצים שהוסוו היטב — גם כל יתר המרכיבים נעשים חשודים, עד שתוכח חפותם. קרקע הסיפור, כמו אדמת הפרדס שגדלתי עליה, נדמית כזרועת מוקשים, וצריך לפרק אותם בשום שכל ובזהירות.

הנה, המשפט הזה, הדודה מגדה היתה היחידה שניצלה… חוץ מלוצי ומהדוד הגדול אישטוון, נראה תמים להפליא. הוא נדמה כמוסר מידע חשוב בחסכנות כמו מדעית ותו לא. האומנם? ממש לא. איתות לכך הוא העובדה שהמידע הזה, ששייך לעבר הרחוק של הסיפור, נמסר לנו רק עכשיו; עובדה מחשידה הדורשת הנמקה משכנעת. ובכן, הנמקה אפשרית היא שמידע ממשי על העבר היה יכול להגיע לילדים רק בצירוף של שני תנאים: היעדרה של לוצי, המפנה גב לעבר, ונוכחותה של אחותה מגדה, שהיתה לה סבלנות לענות על שאלות, גם כאלה שנוגעות לעבר — לפחות עד גבול מסוים.

אוקי. נניח. העניין הזה נראה כְּפתור. אבל אז, כשקוראים שוב את המשפט הזה, ליתר ביטחון, נחשף מוקש נוסף; גדול ונפיץ הרבה יותר מקודמו: זה שעל קיומו מאותתת התבנית התחבירית ה"מוזרה" ש"דווקא" באמצעותה בחרה אלמוג לקשר בין מגדה מזה לבין לוצי ואישטוון מזה.

שכן, אי אפשר שלא לתהות מדוע אלמוג פותחת את הדיווח הזה בציון שהדודה מגדה היתה היחידה שניצלה מן השריפה בבודפשט, ולא, כפי שהיה הגיוני לציין, בעקבות המידע שמופיע בחלקו השני של הדיווח, שהדודה מגדה, לוצי והאח אישטוון, שנסע לאמריקה, היו (כולם) היחידים שניצלו וכו'? במילים אחרות, ישירות יותר, אני שואל: למה רק אחרי שכבר קלטנו שהדודה מגדה היתה היחידה שניצלה מן השריפה בבודפשט אלמוג טורחת להוסיף את הסיפא, ה"סרח עודף": חוץ מלוצי ומהדוד הגדול אישטוון שנסע לאמריקה. האם זו רק צורת העמדת דברים אחת מתוך כמה אפשריות ואני סתם מציק לכם? או שמא, לפי הכללים שלאורם אנו מתנהלים כאן, יש דברים בגו? אני סבור, כמובן, שהאפשרות השנייה נכונה. וספציפית לענייננו: אני סבור שאלמוג בחרה להניח כך את המילים על הדף משום שהיא רצתה לרמוז לנו שבמובן מסוים הדודה מגדה אכן היתה היחידה שניצלה מן השרפה בבודפשט, ואילו לוצי ואישטוון — הם לא ניצלו. לפחות לא ממש. ועל כך, לפחות בכל מה שקשור ללוצי, יש לנו הוכחות למכביר.

המסקנה הזאת עולה בקנה אחד עם העובדה שמכל המעשים והמבעים של מגדה לאורך הסיפור עולה דמות של אישה נורמלית למדי (לא לגמרי, לא צריך להגזים), שונה מאוד מאחותה לוצי, היפה הזאת… המשוגעת הזאת. המסקנה הזאת מתיישבת גם עם עובדה נכוחה אחרת, והיא שמגדה משמשת כממלאת מקום מצוינת ללוצי. למען האמת, היא עולה בהרבה על המקור. כך, בעיקר, בכל מה שקשור לתפקודה כ"אמא הורגת" שקוּלה ואחראית למאיה. כך מבשרת לנו המספרת מיד בפגישתנו הראשונה עם הדודה מגדה:

מאיה אהבה את הדודה מגדה, כי היא אהבה לספר להם סיפורים לפני השינה, וגם היתה לה סבלנות לענות על שאלות.

שימו לב, מאיה אהבה את הדודה מגדה. שומו שמים. אהבה ב"גמדים על הפיז'מה"? ועוד במחוזה של מאיה? לא יכול להיות. יש כאן איזו טעות קולמוס. שהרי עד עכשיו הדבר היחיד הקרוב לאהבה שפגשנו בסיפור יוחס לחזקל המשוגע, "הו, הו!" שאגה דודה מגדה, "חזקל הולך בשביל לוצי עד סוף העולם." אהבה היא לא החומר שממנו עשוי הסיפור הזה. תאווה ניחא, קנאה מלוא הכף, שנאה כמה שתרצו. אבל אהבה? אהבה, לפי ספר התקנות הכללי של הפרדס, היא חומר נפץ, אשר מרגע שהוא מונח בידך, ואפילו רק קרוב אליך, אתה צריך להיפטר ממנו במהירות הבזק, להשליך אותו, כמו רימון, הרחק ככל האפשר, ולתפוס מחסה בשוחה הקרובה, הכי עמוקה — כמו אלה שחפרנו ערב מלחמת ששת הימים ושידרגנו בשקי חול, והן שימשו אותנו אחר כך, במשך חודשים, למשחקי המלחמה שלנו. אהבה משמעה אמון במישהו אחר; כלומר, שוב, על פי ספר התקנות הכללי של הפרדס — לאבד שליטה, לאבד אוריינטציה, לקרוס.

תמונה לנגד עיני: אחותי ואני יושבים מחובקים על ספסל עץ באגם סנט לואיס בהרי הרוקי הקנדיים. מאחורינו אגם רגוע בין צוקים שחורים, דוקרים בקצותיהם את העננים והשמים. על הרקע המושלם הזה, למען האמת מושלם מדי, נוף שצולם עוד לפני שצולם, גלוּיָתי, רואים אותנו. ראשינו צמודים זה לזה, ונראה שאחותי, נעמי, אומרת משהו בצחוק ואני מקשיב בחיוך אוהד. החלק הימני של פלג גופה העליון נסמך על החלק השמאלי המקביל של גופי, ובהתאמה ברכינו צמודות. תמונת מופת של אח ואחות אוהבים. אבל, כמו ברקע, גם בחזית משהו מושלם מדי, מסתיר איזה פגם. ואכן, כשמסתכלים טוב יותר, רואים הבדלים ניכרים בתנוחות הישיבה והחיבוק שלנו. האח הקטן, אני, יושב ברגליים פשׂוקות ומחבק ברוחב יד את אחותו — פישׂוק רגליים ורוחב יד שמפגינים נוחות מוגזמת, שיש בה יותר משמץ של גבריות מוחצנת וגם קורטוב פטרונות. גם האחות הגדולה משדרת אי־נוחות, אבל בדרך אחרת. היא לא מחבקת אלא רק מחובקת, רגליה צמודות, ידיה נחבאות בין ברכיה והיא נסמכת על אחיה, הצעיר ממנה בשש שנים וחצי, תוך כינוס זהיר של גופה פנימה. שלא תבינו לא נכון, ניכרת בתצלום קרבה גדולה, וכנראה גם אהבה, אבל היא מתדפקת על כפות מנעול נעולות; שהרי, מי משאיר דלתות פתוחות לאחר שגדל בבית שבו בין חדר לחדר או שלא היו דלתות כלל, או שהיו אבל לא היה אפשר לנעול אותן לעולם? נכון מאוד, אחי, מסכימה. אצלנו אהבה, או יותר נכון "אהבה", הלכה רק עם בגידה. חינכו אותנו, אמא כמובן, שרק מים גנובים הם מתוקים. מה שכבר שלך, מה שחוקי, הוא ברור ומשעמם, ואיך תקבלי אישור לקיום החלול שלך, לבור בלי תחתית שנקרא אַת, אם לא תמלאי אותו כל הזמן מחדש? יש אהבה, אבל אין באמת. זאת אומרת, יש באמת, אבל אף פעם לא נדע אם היא אמיתית, אז חוזרים ומנסים, אבל לא מאמינים, ואז שוב ושוב. אמא שלנו, אחי, לפחות העמידה פנים שהיא מאמינה לכל הצהרות האהבה ששמעה ולכל המחמאות שקיבלה או סחטה שקט, נעמי, אותי אהבו הרבה יותר ממה שאותך יאהבו כל החיים. את יכולה לשאול אפילו את קלארי ובנדי. כבר בהונגריה, כשהייתי קטנה, כולם הסתכלו עלי. אפילו שהייתי נמוכה ואפילו עם הגב. הרבה יותר מאשר על קלארי, אחותי הגדולה, למרות שהיתה גבוהה והיה לה גוף מצוין. וגם אחר כך. אם לא, אבא שלך לא היה משתגע ככה. ולא היה יורה על כל העולם. וגם כשהייתי באמריקה היו לי די, גברת אמא, שמענו. די. כדאי שתדעי, ולא אמרתי לך את זה אף פעם — ואמרתי לך הרבה דברים איומים, שעל חלקם אני מתחרט — שאין לך צל של מושג איך מרגיש ילד, בן, אני, שאמו שבה ומספרת לו על הרפתקאותיה עם גברים. נכון, לא היו הרבה פרטים טכניים, ובדרך כלל גם הייתי מפסיק אותך אחרי הפתיח אין לך מושג איך הוא/הוא/הוא/הוא אהב אותי. אבל זה עבד עלי, ועוד איך עבד. הוציא אותי מדעתי. גם קשרת אותי אלייך בעבותות של חושך, וגם השנאת את עצמך עלי כבמכוות אש. כששנאתי אותך שנאתי אותך בכל לבי, ואני לא בטוח שפחות מנעמי. אולי גם מפני שקינאתי לך, כמו שרצית, אבל יותר בגלל האטימות הרצחנית שלך, אי־היכולת שלך לצאת מעצמך, שהיתה, אולי, בעצם, מקור כוחך. גברים — אבא, פישטה, חזקל־שמשון רובן־שמעון, כל המאהבים שהיו לך בתל אביב ובבת ים, ובאמריקה ובאיטליה וביוון, וגם אלה שלא היו, שהמצאת, נמשכו אלייך לא בגלל יופייך ולא בגלל תכונותייך הטובות והרעות, אלא בגלל האגוצנטריות המופלגת שלך ששידרה: נראה אתכם, גיבורים גדולים, תנסו לכבוש מבצר חלול, מבצר מדומיין. תנסו לרַצות אישה שאי אפשר לרַצותה. נראה אתכם אוחזים באישה שמעבר להרף הרגע שבו אתם פונים לעברה ומחייכים ומודים בקיומה ומשדרים שאתם חפצים בה, אין לה שום עניין בכם. נסו לשתות מבור שאינו מתמלא לא מחולייתו וגם לא ממקומות אחרים. נסו למלא חבית בלי תחתית. חור שחור. נסו לפצח את סודה של הפאם פאטאל דה לה פאנטום. נראה אתכם מנהלים רומן עם חתיכה מהממת, אבל מצוירת, כמו ג'סיקה ראביט ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט". וכילד לאם כזאת: תביא לה מנחות, ציורים מהגן, ציונים נהדרים מבית הספר, חוכמות נפלטות בצרורות, תחנוני אל־תלכי, שיתופי פעולה מתוחכמים נגד האב, נגד האחות, בן זוג קטן למופת, אוהד שרוף עם נעלי לכה ועניבת פרפר, ואילו היא, כמנהג האלות העריצות אשר מעולם, אֵלֶה העשויות אבן או גרניט או מה שלא יהיה, שועה למנחות האלה, אם בכלל, להרף רגע, ומיד דורשת עוד. עוד מנחה ועוד מחווה. אחרת היא, כמותן, אינה קיימת. היא, כמותן, רק גוש חומר, אבן או זהב. עם או בלי יהלומים — אבל חומר בלי רוח ונשמה. בדיוק כפי שנראית לי, אמא, בבית החולים תל השומר, דקה אחרי שנשמתך פרחה, אלוהים יודע לאן.

כן, אבא, בזה אני דווקא יכול להתחבר אליך. כל חייה נעמי לא הצליחה להבין למה אהבת — ואני לא חושב שאפשר לקרוא לזה אהבה — את אמא. גם עכשיו, מפה, קשה לי להבין איך יכולת לאהוב אישה שדחתה אותך, שסירסה אותך. אישה שמבחינות רבות ראתה בך אויב, ממש אויב, ה־אויב. מדוע היית תלוי באהבתה? לא האמנת שמגיעה לך עסקה טובה יותר? וזה למה? כי עזבת את הבית? כי היית בודד בעולם בלעדיה? כי לא האמנת בשום דבר שגדלת עליו ולא היה לך משהו חדש להאמין בו? כי הילדים שלך, גם אני, שיתפו איתה פעולה נגדך? בגלל שהיתה ססגונית יותר, דרמטית יותר, מושכת יותר? ואולי באמת, כמו שיגאל טוען, ואני מודה שמהזווית שלי זה כמעט לא נקלט, נהגת כך משום שלא יכולת להתגבר על העלבון של לא להשיג אותה? לא יכולת לסלוח לעצמך שלא הצלחת להשיג את הפאם פאטאל דה לה שמטע הזאת, שבהגדרה לא היתה ניתנת להשגה על ידי אף אחד?

מאיה אהבה את הדודה מגדה, כי היא אהבה לספר להם סיפורים לפני השינה, וגם היתה לה סבלנות לענות על שאלות.

ראו. הדברים מתייחסים רק למאיה, למרות שאפשר להניח [בוודאות] שגם גיורא אהב לשמוע סיפורים לפני השינה, וכתוב במפורש שהדודה מגדה אהבה [לא להאמין, פעמיים אהבה במשפט אחד, ממש אינפלציית אהבה] לספר להם [לשניהם!] סיפורים לפני השינה. וגם הוא אהב, בלי ספק, שלמבוגרים סביבו יש סבלנות לענות על שאלות. אבל, אחותי היקרה, עובדה — וכמו שאמר מורי ורבי המנוח, גרשון שקד, שגם אליו אני מתגעגע, גם עובדה זה fact לפעמים — הדברים הללו מיוחסים למאיה, ולה בלבד. הנה, סוף־סוף מישהו מתייחס גם אליה כאל ילדה ולא כאל אמא קטנה. אפילו מותר לה לשאול שאלות — אבל עם סייגים, כפי שקורה בכל משפחה שיש בה הורה נורמלי דיו, וכשהיא אינה מקפידה בהם היא מיד מועמדת במקומה. מקום של ילדה. הנה כך: פעם ביקשה אותה מאיה לספר על השריפה בבודפשט. "זה בטח היה יפה מאוד. מדורה כזאת גדולה!" אמרה מאיה, אבל הדודה מגדה אמרה בזעף שזה לא היה בדיוק ל"ג בעומר, ואחר כך, כשמאיה התעקשה, הדודה מגדה אמרה: "לא. פשוט מאוד, זה לא סיפור בשביל ילדים."

כאן, ממקום מושבי בדמייניץ אוּצָה מס' 42 בבודפשט — אני, ישראלי שהוריו נולדו בהונגריה ועברו בה את השואה, וקרוביו, הקרובים היחידים באמת שלי, מתגוררים כולם בעיר היפהפייה, המהודרת־מעוכה, מקסימה, מלאה חיים ורוחשת רע הזאת — ההיסטוריה נראית לי כמו ערב־רב גרוטסקי במיוחד. בסיר ענקי מתערבבים השריפה בבודפשט, כנראה בגטו בודפשט, שכלל כמה גושי בניינים, מסביב לבית הכנסת בדוהייני אוּצָה (היום יש מסביב לו כמה מסעדות יהודיות לא כשרות, ואחת או שתיים כשרות, כולן פתוחות בשעות משונות ביותר; והגימיק האחרון: "חומוס בר", עוד פרויקט של ישראלים בעיר הזאת, כמו כמה מהקניונים הגדולים שהוקמו כאן ומנוהלים בשלט־ רחוק מישראל), ול"ג בעומר, חג לאומי ישראלי, שאף אחד מקרובי בהונגריה, שכולם מתבוללים עד העצם, לא שמע עליו מעולם, והגרמנים שבאו ושרפו הכול, והיחס הכפול של אמא שלי להונגריה: היא אהבה את הארץ עצמה, בעיקר את בודפשט, אבל שנאה הונגרים שימותו כולם במקום שהם נמצאים, אסור לסמוך עליהם. הם נחמדים. אבל, אם רק ייתנו להם הזדמנות קטנה הם ירצחו את כולנו. כן, גם היום, גם עכשיו. תראו את האנטישמיות שם. והחבר פרלמנט הזה. המשפחה שלנו היתה שם מאות שנים לפני שהוריו הגיעו מאיזה חור ברומניה או בסלובקיה או אולי אפילו בפולניה, או שהם בכלל הגיעו עם אטילה, הרוצח הברברי, שההונגרים הטיפשים החליטו שהוא האבא הגדול שלהם, וכל הונגרי רביעי נקרא אטילה, אפשר לחשוב איזה ייחוס. ועכשיו, החבר פרלמנט הזה, הוא רוצה לספור יהודים. לעשות רשימות. כמו אייכמן. לא שמעו כלום ולא למדו כלום. זה עובר להם בדם. הקנאה הורגת אותם. הם לא יכולים לסבול שהיהודים תמיד יותר מוכשרים, יודעים לנצל כל מצב, וכל כמה שלא יפגעו בהם, הם תמיד יתגברו, יימח שמם ההונגרים האלה, אבל איזו עיר בודפשט, והמוסיקה, והאוכל, והנשים שלהם, יפות לא? ראית שהן לא לובשות בכלל חזיות, הן לא צריכות את זה וההרגשה המשונה שמלווה אותי כשאני הולך ברחובות שלהם וכולם פה, לא להאמין, מדברים הונגרית. ואני הייתי בטוח, בטח כמו כל בני דורי בארץ שהוריהם הגיעו מארצות אחרות, שהונגרית זו שפה של מבוגרים. מה מבוגרים, של זקנים. מין שפה נכחדת בכלל. כמו אידיש או לדינו. וכאן הכול בהונגרית. והכי מצחיק? היפ הופ בהונגרית. ברדיו. מילא שירי ילדים, זה עוד איכשהו, אבל היפ הופ? והגאווה המסותרת שחוצה אותי, ברצוני וגם נגד רצוני, על שהעיר הזאת, בודפשט, יפה כל כך. ובה בעת החרדות והניסיונות להעמיד חיץ ביני לבין המקום הזה, המוכר, מוכר מדי: המבטים הזהירים שלי לתוך חצרות הבתים. הסלידה מהריח והטעם הייני מדי של הענבים, שאינו שונה בהרבה מהריח והטעם של דמו של ישו, שאותו שותים בכנסיות הכפריות שבהן ביקרתי. השיכורים, חסרי הבית, המכולות הקומוניסטיות הקטנות, הקיוסקים שיש בהם עשרים פריטים בערך ולא ברור איך הם מפרנסים את בעליהם — כל מה שמשמר את העבר, גם זה של שנות החמישים והשישים, שכביכול לא רלוונטי עוד. ויחד עם זאת ואף על פי כן, השמחה של החך והעין והאף על האוכל המוכר המופלא, בעיקר על מאכלים שעשרות שנים לא אכלתי, האטריות בגבינה או בפרג ואגוזים, והגוֹמבּוֹצים הממולאים בריבת שזיפים, ומרק השום הגאוני, והירקות הכבושים, הוי הישטנם, החמוצים, כובשים אותי. אבל אני מקפיד לשמור על מרחק בטוח משלל הפיתיונות, כי אני לא רוצה להילכד, כי זה לא שלי, כי אני לא מכאן, כי אני לא רוצה להיות מכאן. ועם זאת, השאלה הבלתי נמנעת: מה היה גורלי לוּ נולדתי כאן, כמו בני דודי? והאם באמת היו פה, בכל הבלגן הזה, זה שפיזר אותנו על פני כמה יבשות, איזו יד מכוונת, איזה היגיון נסתר, או שהכול, כפי שהדודה מגדה גורסת, פשוט מאוד… מזל?

יב.

דודה מגדה היתה משוגעת לניקיון וכל היום טרחה בענייני הבית כשהיא נאנקת ורוטנת: "איזה חושך, איזה לכלוך." ולאיזידור היתה מציקה בענייני סיוד.

פעם נוספת: Well done, רות. משוגעת לניקיון. סוף־סוף משוגעת נורמלית, או לפחות חצי נורמלית, בבית המשוגעים הזה. ועוד אחת שכל היום טרחה בענייני הבית. באמת לא להאמין. וכן, העיקר: היא לא רק נציגת הניקיון אלא גם נציגת האור, כשהיא נאנקת ורוטנת: "איזה חושך, איזה לכלוך." כאילו שחושך ולכלוך הן מילים נרדפות, החושך מלוכלך והלכלוך חשוך. והחושך שורר בבית הזה, שימו לב, כל היום. ועוד פרט קטן: ממלאת המקום הזאת מציקה לאיזידור, המצולק והמצלק, בענייני סיוד, כאילו מריחת שכבת סיד על כותלי הבית תשנה את הווייתו החשוכה.

את מקומה של מלכת החושך תופסת אפוא שליחת הניקיון והאור; עוזרת בית, לכלוכית מצד אחד, ופרומתיאוס ממין נקבה מצד שני. שילוב של נמוך וגבוה, שאלמוג מאפיינת בו את הדודה מגדה, כפי שנראה בהמשך, בעוד הקשר, חשוב ומפתיע לא פחות. הדודה הזאת, צריך לציין, היא קרובת המשפחה היחידה הנוכחת בסיפור באורח מוחשי — שהרי הדוד אישטוון פועל כאן כ"אל מן המכונה" מ"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", אמריקה. הדודה מגדה מקפידה מאוד לשרטט גבולות בין תחום הילדים ותחום ההורים. היא פועלת כך בשני תחומי טאבו, שהקשר הגורדי ביניהם הוא, כמדומה, ציר החושך המרכזי בסיפור: גילוי עריות מזה, ומידע על זוועות השואה מזה. היא מסלקת הצידה, באותה תקיפות, בדרך כלל בצירוף המילים שקט ושטויות או באמצעות אחד מצירופי המפתח שלה "זה לא סיפור בשביל ילדים", כל התייחסות לא זהירה לאחד משני שדות המוקשים האלה.

אכן, הדודה מגדה פועלת אחרת מאחותה לוצי. הן נציגות של כוחות סותרים. אחת שליחת החושך ונוודת צוענייה, והשנייה שליחת האור ומלאך הבית, שאיכשהו, בשל האירוניה האכזרית של שר ההיסטוריה, דווקא לראשונה יש בעל וילדים, ואילו לשנייה, הביתית, אין בעל ואין ילדים. זהו ליהוק מחוכם, שהמספרת מעבה אותו באמצעות הסצנות החוזרות על עצמן בכמה וריאציות, שבהן גם איזידור וגם לוצי משתעשעים במחשבות על שידוכה של מגדה לשני הגברים האחרים שיש להם בולטות בסיפור, חזקל ורובן.

אבל העובדה שמגדה פועלת אחרת מאחותה, וממניעים נעלים יותר, אינה צריכה לטשטש את העובדה שהיא מתפקדת רק כממלאת מקום שלה. עובדה היוצרת מכנה משותף ברור ומוצק בינה לבין מאיה: שתיהן (רק) ממלאות מקום של לוצי. האחת, מאיה, בגרסה לגיטימית יותר, כאמא קטנה לגיורא, ובגרסה בלתי לגיטימית, בתפקידה כתחליף מיני לאם. והאחרת, מגדה, המתפקדת כתחליף של לוצי כאם לילדים, אבל לא כתחליף מיני לאחותה.

ערב אחד, כששכבו במיטה, אמרה מאיה חרש: "דודה מגדה, מה זה טֶרְפֶּּה?"

"אה, טֶרְפֶּּה," אמרה דודה מגדה, "מאגדות! טוב, אז פשוט מאוד, דודה מגדה יספר לכם סיפור."

ערב, הילדים שוכבים במיטה, קרוב לוודאי שהם רחוצים, מסורקים, נעמי עם צמות ויגאל עם שביל בצד שמאל, מסומן בדיוק, על חוט השערה, ומצוחצחי שיניים. ואז מאיה שבה לסורה. אלא מה. היא שואלת את שאלת הספינקס שלה, אמנם חרש, כדי שהאב לא ישמע [אולי, אם כי קשה לי להאמין, היא בכל זאת הצליחה להפנים משהו] תוק תוק, אח קטן, אני פה ואני עדיין לא חירשת… אגב, חשבת פעם על כך שיש קשר בין חֶרֶש לחירשת? אבל בכל זאת שואלת, דודה מגדה, מה זה טֶרְפֶּה? והדודה, מתברר, לא נבהלת. היא עונה. אמנם לא ישירות, אלא דרך סיפור, ועדיין: עונה. וקובעת שזה פשוט מאוד. פשוט? מאוד?

והיא סיפרה על ילדה של שלג ועל מלכה רעה ועל אנשים קטנים ביער ומדי פעם היתה אומרת אמא הורגת.

כשסיימה, שאל גיורא: "אני לא מבין למה היא כל הזמן הורגת, האמא הזאת?"

חוש הומור, ולוּ גם מריר מאוד, גם הוא, כמו אהבה, הוא מצרך נדיר ב"גמדים על הפיז'מה", ולכן צריך להקפיא את הרגע הזה, יחד עם ילדה של שלג, מלכה רעה ו… אנשים קטנים ביער ו… אמא הורגת. ההמרה של החורגת להורגת בגלל המבטא של ילידי הונגריה שאינם מסוגלים לבטא חית גם מצחיקה וגם מבעיתה. אבל, בסופו של דבר, יותר מצחיקה. אני לא יכול שלא להיזכר באיבי, אמא של מיכאל, חברי מגיל אפס, שהיתה עומדת במרפסת הקומה הרביעית ברחוב מגוריהם בנווה יהושע ברמת גן וצועקת, "מִיהָאֵל, הַיִים, מיהאל, היים, בואו הביתה לאהול," ואני שבתי ושאלתי את עצמי, למה? למה? כל כך הרבה שמות יש בעולם, אז דווקא מיכאל וחיים? מה רע בדני? יורם? יוסי? אלי? אפילו רובן ושמעון בסדר. דווקא מיכאל וחיים?

מאיה אמרה: "זה הסיפור על שלגייה. קראתי אותו. אבל מה זה טֶרְפֶּּה?"

הדודה מגדה הביטה בה ואמרה: "מאיה לא מבינה שום דבר, מה? אין שכל בראש כמו לגיורא. אז פשוט מאוד, זה כמו האנשים הקטנים ביער…"

"גמדים?" אמרה מאיה.

"כן, גמד," אמרה דודה מגדה.

"מה? אבא שלנו גמד?" שאלה מאיה, ודודה מגדה פרצה בצחוק: "נו, פשוט מאוד, לא כל־כך גבוה, איזידור."

אבל, רגע, מה קורה פה? כך שאלתי את עצמי כשהגעתי לצומת הסיפורי הזה בפעם הראשונה וגם השנייה, ואני יודע שקשה להאמין, אבל כשמסרבים לקלוט משהו [וזה קרה לי פעם נוספת בסיפור הזה] אז פשוט מאוד לא קולטים. לא הצלחתי לחבר בין טֶרְפֶּּה לגמדים. הקישור הפשוט מאוד הזה לא הסתדר לי עם המחשבות הקודמות שעלו אצלי ביחס ל"טרפה"; כלומר, משהו ששייך לשדה המשמעויות הדתי־הלכתי: לא כשר, טמא, מוקצה וכיו"ב; סוג של שיוך סמנטי שהסתדר לי בשופי עם עלילת הסיפור — כל כך בשופי עד שלא יכולתי לסלק אותו הצידה, והכול כדי לשמור על "רציפות הקריאה".

אבל הטֶרְפֶּּה סירב להתפנות מזירת הסיפור. הוא ספח נֶפח ותפח, ספח ותפח, וכבר לא היה אפשר להתעלם ממנו. אז מה עושים? תחילה המשכתי לאחוז בקונספט הקודם בדרך "מתוחכמת". אמרתי לעצמי, הרי הטֶרְפֶּּה הזה, יהא אשר יהא מובנו, הוא חידת הספינקס של מאיה, ואם בחידת ספינקס עסקינן, לא מן ההכרח שיהיה לה מובן חד־משמעי. מבחינתי, שיכנעתי את עצמי, החידה יכולה להיוותר סתומה… וכבר בניתי מערך פרשני שלם שיחזק את הביצורים של התזה הסוגסטיבית הזו. אבל… אבל… משהו הוסיף להציק לי. ועדיין אמרתי לעצמי, זה סביר שזה יהיה סתום, כי דודה מגדה, כמו לוצי, היא "גויה" גמורה ואין לה מושג ירוק מה זה טרֵפָה, ואולי זה מצלצל לה דומה למילה "גמד" באידיש או באיזו שפה סלבית או בטורקית. וביררתי: יוֹק. ושבתי וניסיתי לחזק את הביצורים שקרסו ברעש גדול, באמצעות אותו טיעון מתחכם שיש פה עניין סתום, שזה תפקידו בסיפור, להיות סתום. וגם גייסתי לעזרתי את אבחנתו של חוקר ספרות רוסי גאון, אחד מרבים, שטען שבכל רומן ריאליסטי רחב יריעה צריכים להיות כמה חלקים שהפונקציה שלהם היא שאין להם פונקציה — זאת כדי שהרומן "יסבול" ממידה של שרירותיות, שהיא מאפיין מובהק של החיים, שאותם הרומנים מהסוג הזה מנסים לחקות, וכו' וכו' וכו'.

רק בסופה של כל ההתפתלות המחשבתית הזאת עלה בדעתי, לפתע, שאולי הפתרון לסוגיית הטֶרְפֶּּה הטורדנית הזאת הוא פשוט מאוד: טֶרְפֶּּה פירושו גמד בהונגרית. עובדה: מגדה אומרת את זה. "כן, גמד," אמרה דודה מגדה. אבל מיד חזרתי לסורי. אחרי כל המסלול שעברתי עם הטֶרְפֶּּה הזה, הפתרון הזה נראה לי פשוט מדי. מפיג באחת, כאילו לא קרה כלום, את הערפל הסמנטי שהלך והצטבר סביב המילה הסתומה, רובץ כמו עשן סמיך המעיד על אש מכלה, שפרצה אי־מתי מלועו של דרקון אימתני.

אבל, מה לעשות, הייתי צריך להתמודד עם המציאות. המילה טֶרְפֶּּה, שכאמור, מעולם לא שמעתי אותה לפני כן, ואני סבור שכך גם רוב הקוראים האחרים של הסיפור, היא באמת, מה אפשר לעשות, רק גמד בהונגרית. איזו אכזבה…

ואז, שוב לפתע, קלטתי מה אלמוג עשתה. היא הוליכה אותי שולל, אותי ואת הקוראים האחרים שלא יודעים שטֶרְפֶּּה בהונגרית זה גמד — והמספרת, צריך לציין, לא עוזרת לנו להבין זאת עד הסצנה שלפנינו. ורק עכשיו, לאחר שעברנו כבר שליש מהסיפור והחריקות שהיא יוצרת בהקשר הזה כבר בלתי נסבלות, היא מכריחה אותנו לברר מה מתרחש פה. וכשאנחנו מגלים, לפתע, שטֶרְפֶּּה בהונגרית זה גמד, מיד אנחנו צריכים — כמו בסיפור פואנטה קלאסי, אוֹ הנרי כזה — לקרוא שוב את הסיפור, מן ההתחלה. ואז אנחנו חוטפים אגרוף. ישר לפנים. "מה? אבא שלנו גמד?" שאלה מאיה, ודודה מגדה פרצה בצחוק: "נו, פשוט מאוד, לא כל־כך גבוה, איזידור."

אגרוף לפנים. קודם כול כי אולי עכשיו מתבררת ההנמקה העמוקה של האיזידור הזה לכל מעשיו הבלתי נסלחים [ואני מבקש להדגיש: הנמקה ולא הצדקה, אבל גם זה משהו]. פתאום מתברר לנו שלא רק שהוא סובל מאישה סרסנית, אלא שהוא מגומד, מסורס מלכתחילה — אגב, לא היו דברים מעולם, אבי היה, כמו שמגדה אומרת, לא כל־כך גבוה, אבל גמד לא. יש גבול. מה שיכול להאיר באור קצת אחר את התגובות הקיצוניות שלו כשהוא שומע את המילה הזאת, טֶרְפֶּּה, הן מפיה של אשתו והן מפיה של בתו, שיש לה, מתברר, לא רק רגליים מתוקות. בדיוק כמו של לוּצי, אלא גם פה גדול בדיוק כמו של לוּצי, על כל הכלול בבדיוק כמו הזה.

אגרוף לפנים עוצמתי הרבה יותר, בא מכיוון אחר: מתנועת הפליק־פלאק לאחור הקושרת בין האב ה"גמד"… לבין הגמדים התכולים המעטרים את חולצת הפלנל הוורודה של מאיה. קישור פורנוגרפי ברוטאלי, פדופילי מחליא: מאיה שכבה על גבה בעיניים עצומות ואיזידור — האב, הגמד, הטֶרְפֶּּה הזה בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים/ רַעַשׁ, מְהוּמָה:/ הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים/ יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה.// וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד/ (איזידור) הַמְּפַקֵּד:/ הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה/ וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה — כרע לידה והכניס פנימה את ידו מתחת לשמיכות, מתחת לחולצת הפיז'מה עם הגמדים התכולים וליטף את בשרה הקר.

יג.

הפשוט מאוד של הדודה מגדה בעניין הטֶרְפֶּּה הוא אפוא לא פשוט מאוד בכלל — מה עוד שהוא מתקשר לפשוט מאוד של השריפה בבודפשט; קישור שמוסיף ומעבה את קשר החושך הנטווה בסיפור בין אירועי השואה לסטיות מיניות.

זה, כמדומה, המקום לברר מה באמת מקומה של גב' פשוט מאוד בסיפור, שלאט לאט מתברר שהיא תופרת חלקים נכבדים בו — את הזיקות בין הדמויות הראשיות והמשניות בו, את אירועי העבר וההווה ואת שדות המשמעות המרכזיים — בחוט תפירה חזק; ממש, כאילו היתה בת דמותה של המחברת.

הזיקה בין הדודה מגדה למחברת מתבקשת גם מן העובדה שהדודה מגדה היא היחידה, מבין כל הדמויות בסיפור, שיש בלבה קורטוב של חסד ביחס לאב.

אמת, היא מצטרפת לחגיגת הסירוס שלו, אבל, בניגוד לאם ולבת — וגם לבן, בדרכו שלו, ואל חשש, גם לעניין רגיש זה אגיע — שרושפות טֶרְפֶּה בזעם, בשנאה, בתיעוב, היא, מגדה, פרצה בצחוק: "נו, פשוט מאוד, לא כל־כך גבוה, איזידור." תגובה מחויכת, שמעניקה לדברים ממד נורמלי, אנושי. אין תמה, אפוא, שהיא היחידה בסיפור שמסוגלת להיות אמפתית אליו. גם כשהוא מאבד את השליטה על עצמו ויורה על גיורא: דודה מגדה ניגשה אליו ושמה את ידה על שערותיו השמנות והדלילות. "אני יודע," אמרה חרש, "אני יודע…"

כאן צריך לעצור רגע ולהרהר בהתנהגותה של הדודה מגדה בסצנה הזאת. אפשר, מצד אחד [שהוא הצד האוטומטי מבחינתי] לרתוח. האב יורה על בנו, והדודה מגדה, במקום להסגיר אותו למשטרה, ניגשת אליו ושמה את ידה על שערותיו השמנות והדלילות. "אני יודע," אמרה חרש, "אני יודע…" מה קורה פה? זה מה שמגיע לאבא הזה? הוא יורה על בנו כמו על ברווז במטווח ובתמורה זוכה לגילוי של הבנה? לחמלה? עקום לגמרי, לא?

כן. ולא. כן, אם מתבוננים בסצנה הזאת מזווית נפשית נורמטיבית.

אבל בסצנה הזאת צריך להתבונן גם מצד אחר, ואם עושים כך נגלים רבדים נוספים באישיותם של האב ושל הדודה מגדה, וגם, והא בהא תליא, מתבררות כמה הכרעות לשוניות "תמוהות". ולא. או גם לא, אם מתבוננים בסצנה הזאת מזווית "נוצרית". שהרי, לא קשה לדמיין את הדודה מגדה בדמותה של מריה מגד[ה]לנה הכורעת לצדו של איזידור/יצחק/ישו העקוד לאסונו, ושמה את ידה על שערותיו השמנות והדלילות/מטפלת בפצעים שהותירו מסמרי הצלב. ועכשיו, משאנו מודעים ליכולת האמפתית הלא אנושית שמגלה הדודה מגדה לאיזידור, באחד מרגעיו השפלים ביותר, גם מתברר לנו, חד וחלק, למה היא, ורק היא, חוזרת ונוקטת בצירוף יזוש־מריה.

חודש יצא ועוד שבועיים. בכל בוקר בהיר תקע חֶזקל בשופר והעיר את הציפורים ואת איזידור ואת מאיה. גיורא היה ממשיך לישון כמו דוב בחורף. גם דודה מגדה היתה מקיצה ומיד היתה מתחילה לרטון ולקלל את חזקל ואת החושך ואת הפרדס. בכל זאת היתה קמה ויוצאת לחלוב את העז ואחר־כך הדליקה את הפתילייה ושפתה את סיר החלב ובצעה פרוסות עבות של לחם שחור ומרחה אותן בריבת תפוזים שרקחה. וכשחזקל בא אל הבית, משמיע קולות משונים ומניע בידיו, היתה נותנת לו דבר מה לאכול. הוא היה חוטף מידיה את פרוסות הלחם ובורח, ומגדה היתה נושפת באפה ומגרשת בידה את האוויר ואומרת: "פוי, מַזְרִיחַ."

הקטע הזה החותם את השהות הארוכה הראשונה של הדודה מגדה בפרדס. שהות בת חודש… ועוד שבועיים, הוא רק בבחינת חזרה גנרלית לקראת היום שבו לוצי תיסע לאמריקה לחודשיים ותחזור אחרי שנה. אבל כבר בתקופה הזאת, הקצרה יחסית, מתבלט ההבדל העצום בין בעלת התפקיד הראשי לממלאת המקום שלה. האחת פאם פאטאל קפריזית, השנייה מתונה ועניינית. האחת נגועה בהתקפי שיגעון, השנייה שפויה למדי. האחת דרמטית, ליתר דיוק מלודרמטית, קוקייה, צוענייה, מלכת לילה, השנייה נגועה ב"שיגעון ניקיון" ולוחמת אור. האחת מסרסת את בעלה, ממליכה את בנה וקוברת את בתה בעודה בחיים, השנייה מאזנת את היחסים בין הילדים ומגלה אמפתיה אפילו לאב המופרע — מעניקה לכל דבר פרופורציה אנושית ולעתים אף מוסיפה קורטוב של הומור ו/או של חסד. לאחת אין גבולות: בין גבר חוקי לגברים מזדמנים, בין אמא אמיתית ל"אמא הורגת", בין אמא למאהבת, בין אשת בית לנווד. כל גבול, כל גדר, כל מחסום הם בשבילה סכנה מוחשית המעיבה על קיומה. ואז, כדי לחוש קיימת, נוכחת, רצויה, "אהובה", עליה לשוב ולמלא את הבור הזהותי שלה, שכאמור, לעולם לא יתמלא מחולייתו. למעשה, היא חייבת במילוי אינסופי, ולכן — ולקח לי שנים להבין את זה — היא ממלאה אותו בהמון רכוש לא לגיטימי. שכן זה, הרכוש הגנוב, מעיד על "בעליו" שבעצם הוא חסר כל רכוש משל עצמו, ששום דבר בעצם לא מגיע לו, לא שייך לו, וככל שיגנוב יותר כך יהיה הבור ריק יותר, כי תחושת האי־לגיטימיות תתעצם. ובאופן פרדוקסלי, מעוות ואיום, רק כך, באמצעות הרכוש הגנוב, המייצג את האהבה שמעולם לא היתה לך, ולא היתה יכולה להיות לך, כי היא לא מגיעה לך — רק כך נשמרת תחושת הקיום שלך. שהיא תמיד ארעית, תלויה על בלימה. ואילו השנייה אינה נוגעת לעולם במה שלא שלה. בניגוד ללוצי, הדודה מגדה היא אשפית בלגדור גדרות ולשים גבולות בדיוק במקומות שאחותה פורצת: בין הורים לילדים, בין סיפורים של מבוגרים לסיפורים של ילדים, בין אשת איש לאחותה הממלאת את מקומה, בין בת לאישה, בין אחות בכורה לאח צעיר.

וכך גם בקטע שלפנינו. שימו לב, היא מקללת את חזקל ואת החושך ואת הפרדס, אבל לא את איזידור, ובוודאי שלא את הילדים. וכן, כמו שהיא מגלה אמפתיה לאיזידור כשהוא קורס, כך, למרות שחזקל הוא מוקצה מחמת לכלוך מבחינתה, כי היא משוגעת לניקיון והוא פוי, מַזְרִיחַ, היא מאכילה אותו. אבל כשאיזידור מפריח את האמירות המרושעות שלו המקשרות תמיד בין "שידוכים" לבין השואה, היא מחמיצה פנים ושותקת ואפילו מעמידה אותו במקומו, שקט! שקט! אך מקפידה לא להלבין את פניו לפני ילדיו.

הדודה מגדה ממלאה את תפקידה כאם הורגת מושלמת גם כשלוצי נוסעת לשנה לאמריקה [כמעט שנה התגוררה דודה מגדה בבית בפרדס. היא לא הרשתה למאיה לישון במיטה הגדולה ובעצמה ישנה בחדר המבוא. בבית לא נשמעו עוד צלילים צורמים וכל השאר היה כשהיה]. וגם אחר כך, בעת הצורך, כלומר, כשלוצי שבה ונעלמת, היתה הדודה מגדה מגיעה ושוהה בבית שבפרדס כמה שצריך. (ושימו לב, לשימוש החוזר במילים הצומחות מן השורש צ.ר.כ, החוזר ומעיד על כך שהדודה מגדה פשוט מאוד עושה הכל כמו שצריך).

רגע רגע, מר שוורץ הצעיר — וואו, אחותי, התהפכו היוצרות, לא שאני אוהב את זה, ממש לא, אבל עכשיו אני הבכור, לפחות כרונולוגית בעולם הזה, אני מבוגר ממך בשתים־עשרה שנה, כלומר, מגילך ביום שבו החלטת לפרוש מן העולם. עשית לי את מה שאמא של אמא שלנו עשתה לה — היא מתה הרבה יותר צעירה ממנה — אבל היא נרצחה, עלתה בעשן השמימה, ואת פרשת, פשוט מאוד פרשת אמרתי לך כבר, הדודה מגדה הזאת מוצאת חן בעיני, אבל מאיפה לכל הרוחות הרות אלמוג שלך הקריצה אותה? כשאמא שלך נעלמה, ליום, לשבוע, לחודש, לשנה, אני ורק אני החלפתי אותה. לא מגדה ולא שמגדה. כל המשפחה הזאת תמיד היתה על הראש שלי, ולעולם, גם כשברחתי לחבר שהיה לי בגיל שתים־עשרה, וגם כשהתחתנתי בגיל שמונה־עשרה, כשכבר הייתי בהיריון, וגם כשגרתי שמונה שנים בקנדה, בכל שמונה־עשרה הדירות שעברתי בהן, תמיד כל הפרדס הזה שנייה, אחותי, שנייה. זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד — ותסלחי לי, שוב, על הנימה הפטרונית…

אמת ויציב, לא היתה שום מגדה!!! כשאמא לא היתה הייתם את ואבא. ואת מילאת את מקומה של אמא, וכנראה בצורה מוצלחת יותר. המגדה הזאת, לוּ באמת היתה, היתה יכולה לשמש לך עוגן, דגם של אמא לא הורגת, היית יכולה לאהוב אותה כמו שמאיה אהבה את הדודה מגדה. מה, לא גדלנו על עשרות סיפורים שבהם ילדים גדלו על תחליפים מצוינים לאמא או לאבא או לשניהם — גם בפעמים שהם, ממלאי המקום, ממש לא נראו טוב בהתחלה, כמו הסבא של היידי בת ההרים, או הדודה של האסופית, או נהג הקטר המפויח בג'ים ונהג הקטר — הוא, בעצם, נראה מצוין מההתחלה. וככה זה, גם בחיים, הרבה פעמים יש איזה דודה מגדה שמצילה אותנו, מציעה לנו דרך אחרת, שפויה יותר מדרכם של ההורים, או שהיא מציעה דרך להתמודד עם ההורים — בדרך כלל עם אחד מהם — מלמדת אותנו איך לשרוד אותם.

בסדר, עוד תיאוריה… רק שעוד לא ענית לי מאיפה, לכל הרוחות והשדים, הרות אלמוג הזאת שלך, שאתה כל כך מחזיק ממנה, הקריצה את הדודה מגדה הזאת, שלא זכיתי אפילו בפירור של מישהי כמוה, אה? אני אגיד לך מה אני חושב, אחותי הגדולה, הצעירה ממני עכשיו בשתים־עשרה שנים, ואני לא בטוח שתאהבי את זה, כי תמיד דחית כל סוג של אמפתיה, שמיד פיענחת אותה — ואני לא רחוק ממך בעניין הזה — כסוג של פטרונות; כלומר, של ניסיון לחסום את חירות התנועה/הקיום שלך. אני חושב, וכבר רמזתי על כך, שהדודה מגדה היא הנציגה של רות אלמוג בסיפור. היא מבטאת, בדרך המובהקת ביותר, את עמדותיה ותחושותיה ביחס לכל רכיביו של העולם שהיא בראה כאן, ובמיוחד ביחס לדמויות הסיפוריות.

למשל, גם אלמוג, כמו הדודה מגדה, כועסת על לוצי אבל גם מקנאה בה. על חירותה, על הצועניות שלה. גם היא היתה רוצה לקום וללכת. לנסוע רחוק. אבל היא תמיד מגיעה ושוהה בבית […] כמה שצריך. גם היא היתה רוצה לישון כמו דוב בחורף, אבל בכל זאת היתה קמה ועושה את כל מלאכות הבית; אינספור פעולות שגרתיות שנובעות מאיזו תחושת אחריות מעיקה, כובלת, שאין בה שום הוד והדר — מין צלב עץ פשוט מאוד, שני ענפים שבורים, שחוברו להם יחדיו והם מעיקים על החזה של מגדה־מגדלנה.

הדודה מגדה דומה לסופרת שיצרה אותה, כפי שאפשר ללמוד מעשרות סיפורים אחרים של רות אלמוג, גם בעמדת הרגישות הקיצונית לדמויות פגועות, במיוחד כאלה שעברו התעללות, ובראש ובראשונה ילדים, ובעיקר ילדות. הפגיעות הזאת מצמיחה בסיפורים עמדה של אהדה וחסד, שיש לה ייצוגים דמותיים מרשימים, ואחד מהם הוא דמותה של הדודה מגדה ב"גמדים על הפיז'מה". ואולם — וזה אולם גדול ועצוב מאוד, ענקי — במציאות דודה מגדה כזאת לא היתה ולא נבראה. לגיורא, וגם לי, יגאל, היה אב הורג ושני אבות חורגים, ואילו לך אחותי היתה רק אם הורגת.

יד.

יום אחד, לפנות ערב, שבה לוּצי.

ככה. ממש ככה. אלמוג עשתה את מלאכתה נאמנה גם בכל מה שקשור בסימני הזמן שבסיפור. כשאני סיפרתי לה מה שסיפרתי היא הבינה בנקל, בוודאי, שאין אצלי מוקדם ומאוחר בילדות. למעשה, האירוע היחיד שאני יכול למקם אותו בזמן כרונולוגי ברור, מוחש, עד גיל תשע או עשר או אחת־עשרה, הוא הרגע שבו קיבלתי את "חמש שנים על מיכאל". כל יתר האירועים צפים בעיסת זמן, מתערבלים, משנים מיקום. פה אבא שלי ירה עלי. שם הלכתי לבית ספר. האומנם קצת ביליתי לצד אמא שלי בבת ים? באמת היה דבר כזה? היא גרה שם באיזה בית הארחה קטן? כן, אני זוכר עוד עשרות דברים באופן די מוחשי, יש לי זיכרון תמונתי מצוין, אבל זה נתפס אצלי כמו זיכרונות של מישהו אחר. או ליתר דיוק, אני רואה אותי מסתכל מבחוץ על עצמי כילד. ידידה אמרה לי כשדיברנו על כתב היד של הספר הזה שנראה לה שניתקתי את עצמי מעצמי, והיא צודקת. אבל מה? היתה לי ברירה? ראיתי מה קורה לאחותי. ראיתי מה קורה לאבא שלי. ראיתי מה קורה לאמא שלי. והייתי צריך לבחור את האופציה הכי פחות גרועה. אז בחרתי באופציה "אמא לייט". שלא כמוה: לא לנכס לי מה שלא שלי, ולא לשכתב כל יום מחדש את הביוגרפיה שלי. אבל, קצת בדומה לה, לתפוס מרחק מהביוגרפיה הזאת; לא להביט לאחור, כמו אחותי, אשת לוט, ולא לרצוח את ההווה, כמו אבא שלי. ללכת בין הטיפות ולדמיין שאין גשם. למרות שאני מת על גשם, וקולן של הטיפות הניתכות על גג המרפסת ועל גג ה"הול" בביתנו שבפרדס מילא אותי עונג, כמו גם תנועת העלים שהסתמנה דרך הווילון המערבי בחדר השינה של הורי. בכלל, אם משהו הציל אותי זה היופי. אולי לא רק הוא, כנראה שגם הנסיכוּת האמיתית או המדומה, במובן הטוב שלה; לא זה שאומר "מגיע לי" כמובן מאליו — מה שאבא שלי ואחותי תמיד ניסו להלביש עלי — אלא במובן של האצילות מחייבת, שהעניק לי חופש פעולה רחב יחסית, גם כדי שאוכל לעשות דברים "חשובים". אבל עלי להימנע מלומר דברים בסגנון הזה. מילא בעל פה, אבל בכתב. זה ישר מקפיץ את זוג תאומי החושך שלי, היהירות וההיחשפות [פַּרְפַּרַע וּמֻפְרָע/ צְלִיל שֶל סַכִּין גִּלּוּחַ/ אִי שֶׁל קַשׁ שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל זְמַנִּית], שהעונש עליהם יכול להיות אכזרי: עיוורון? סרטן ערמונית? משהו באזור הסימבולים האלה ובסדר הגודל הזה. טפו טפו טפו. צריך לשמור את הדברים קרוב לחזה עד שהם ראויים להתגלות, וגם אז להישמר. אבל, ממה בעצם? ממי? כבר מזמן לא ברור. מה שברור הוא שגדלתי בערפל, בפרדס בישראל, במרכז הארץ, באור התכלת העזה, שמאדמתו עלו, בדרך פלא, אדי ביצה משחירים, כמו בסיפורים של האחיות ברונטה, ובערפל הזה היו כל מיני ציוּנֵי זמן אבל הם היו כמו יתדות בתוהו, כל אחד לעצמו. אני שב ושט בין יתדות הזמן האלה — כמו אז, כשהיינו ילדים והיינו צריכים למשוך קו בין מספרים כדי שתתגלה איזו חיה, כלב, חתול, פיל — בכל פעם בדרך שונה, ואף פעם לא נוצר לי לוח שנים מסודר/הגיוני.

וצודקת רות. הכול היה יום אחד, לפנות ערב. או למחרת או ערב אחד. וגם בשבת בבוקר ואחרי יומיים, וכל הלילה וכשהאיר היום ושוב בלילה. ועם הנץ השחר, ובסתיו ויום אחד בקיץ. ואז, גם כשכבר מופיעה יתד יציבה יותר, כמו כמעט שנה התגוררה דודה מגדה בבית בפרדס, ואפילו לאחר שגיורא סיים את כיתה בית ומאיה עלתה לכיתה הא או מאיה היתה כבת ארבע־עשרה כשהתחילה ללמוד לנגן, יש לה תוקף מקומי, רגעי: אור של פנס בודד בלב ים, ערער סחוף, יחידי, בערבה מדומדמת, מַזָר ערירי ברקיע משחיר.

תחילה הם שמעו את חֶזקל תוקע פתאום בשופר כמו משוגע. כשנדם קול השופר, הגיעה לאוזניהם שריקה עליזה, ומגדה אמרה: "יוי, לוּצִי בא."

הם יצאו החוצה וראו אותה הולכת לקראתם, מתנדנדת על עקביה הגבוהים, שורקת את השיר החביב עליה [אין לי מושג אם היה כזה, ואם כן מהו. לעומת זאת, אני זוכר היטב מה היתה אחותי שרה במקלחת, בזמן שהייתי מתדפק על הדלת הלא נעולה ומבקש ממנה רשות להציץ, קצת, כי מה יש, אני בסך הכול אחיה הקטן. היא שרה את Summertime של גרשווין, לפי הביצוע של אלה פיצג'רלד, שאותו הכירה מאחד התקליטים שאמי הביאה מאמריקה, וגם את "בדרך לתבור" של בנימין אביגל, על פי הלחן של שלמה וייספיש, וכשבגרה — למעשה, בַּשנה־שנתיים שלפני מותה — אהבה מאוד את "תודה" של חיים משה (מילים: עוזי חיטמן, לחן: עממי יווני)] בידה האחת המזוודה הקטנה ובידה השנייה תיבה שחורה משונה, ופרוות השועל מושלכת בגנדרנות על כתפה.

הנה האמא חוזרת out of the dark. כרגיל, דופקת הופעה. חוזרת כאילו כלום. אבל מה שחשוב פה יותר, לפחות מבחינת העתיד הסיפורי, ומבחינת סיכוייו של גיורא לשרוד, בהקבלה לסיכוייה של מאיה, זה ריצת השליחים שבה משתתפים כאן חזקל ולוצי. שכן חזקל זה, או שמשון שאותו הוא מייצג, יחד עם רובן, או שמעון שאותו הוא מייצג, שאלמוג עירבבה אותם זה בזה, היו בשבילי, זאת אומרת בשביל גיורא, שגם בעניין זה מייצג אותי נאמנה, מה שמגדה היתה יכולה להיות בשביל מאיה; כלומר, בשביל נעמי, אם היא או מקבילתה היו קיימות — מדריכים לחיים. אחד בהרבה כוונה תחילה, רובן/שמעון, והשני, חזקל/שמשון שמככב בסיפור, ממש כעת, לצד לוצי, ממש בלי כוונה תחילה, ועם זאת כמודל אפקטיבי לא פחות ואולי אף יותר מאשר רובן/שמעון.

תחילה הם שמעו את חֶזקל תוקע פתאום בשופר כמו משוגע. כשנדם קול השופר, הגיעה לאוזניהם שריקה עליזה. זה הסידור אפוא: או קול השופר של חזקל או שריקה עליזה של לוצי. אף פעם לא בו־זמנית. בחלל הפרדס מתקיימת מחזוריות רציפה של שתי המנגינות האלה. כמו שמתקיימת — בסיפור, לא בחיים — ריצת שליחים, שבה משתתפות לוצי ומגדה, המחליפות זו את זו, עד שמגדה מיידעת את לוצי על כך שגיורא יוצא לדהור בכבישים כמו משוגע… ומאז [לוצי] לא הסתלקה עוד.

כשקרבה אל הבית הגיח חזקל מבין העצים, נעצר מולה והניע את ידיו בפראות. לוצי אמרה: "שלום חֶזְקל."

המלכה האם טורחת להתייחס גם לאחרון נתיניה, שהוא כנראה גם הנאמן שבנתיניה, כפי שקובעת הדודה מגדה: "הו, הו!" שאגה דודה מגדה, "חזקל הולך בשביל לוצי עד סוף העולם."

תמונה לנגד עיני: שמשון ואמי מחובקים בפרדס — בטח אחותי כפייתית הכתיבה והצילום החליטה שחובה לתעד אותם, אולי כדי שיעמדו לנגד עיניה כשתכתוב עליהם, כפי שאני עושה עכשיו — הוא שם יד על כתפה, והיא, שהיתה נמוכה ממנו, מחבקת את גבו. הוא, כמו לרוב, בקיץ ובחורף, ערום ממותניו ומעלה. על מותניו משהו, מין אזור, סמרטוט שהוא בין בגד ים למכנסיים קצרים. לורד גרייסטוק הצעיר היה דמות מוזרה ומטילה־חתת בלב רואיה. שערו השחור גדל פרע וגלש עד לכתפיו. את השיער שהסתיר את עיניו, גזר בסכינו וקשר על המצח [שמשון מעולם לא נזקק לספר, היה גוזז את שערו במספריים, ולפעמים כשהיה מתמלא בגודש של תיעוב עצמי היה עושה קרחת באמצעות תער של בית החרושת Wilkinson, שבעבר ייצר חרבות. אני זוכר את סמל החברה: השם Wilkinson נחצה על ידי שתי חרבות ומתחת כתוב Sword. את צרכיו היה עושה בפרדס, ומתרחץ תחת שיבֶּר, לא רחוק ממקום משכנו בקומה השנייה של המגדל. ממש טרזן, אף כי לא פרא אציל, אף שהיתה בו, בחשבון אחרון, איזו אחרות גאה. וזהו, חוץ משרשרת זהב שהיתה תלויה על צווארו ובסופה עוגן קטן מזהב, סימן לאהבתו הגדולה לים ולברֵכות]. ואילו היא, אמי [כבר לאחר האירוע המוחי שעברה — כך עולה מהדרך שבה סרוק שערה, המסתיר את השקע שנוצר במצחה], לבושה בחצאית שחורה ובחולצה לבנה מכופתרת עם הדפס של ריבועים כחולים, ועל צווארה שרשרת זהב עם תליון מגן דוד. כל הפרטים הללו, וגם קרנבל האורות והצללים בעומק התמונה בין עצי הפרי של הפרדס והברושים, שנוסף להם דחפור צהוב, מהווים רקע למשחק ההבעות של השניים. אמי מחייכת חצי כמי שכפאה שד — קרוב לוודאי שאחותי היתה צריכה להשתדל הרבה כדי לגרום לה להתחבק עם שמשון [והיא, אחותי היקרה, בטח נהנתה מכך שאמי עשתה מעשה בעל כורחה, ועוד כזה שמעמיד אותה בדרגה אחת עם הנתין האחרון במדרג החשיבות של מצבת הנתינים שלה] — אבל גם חצי ביוהרה, שבלולה בה מחווה של ויתור מלכותי: טוב, שיהיה, אבל רק פעם אחת. ובה בעת היא מפטירה: "פוי, מַזְרִיחַ." ואילו הוא? גם הוא מחייך. אבל זהו חיוך מוקיוני. חיוך של ליצן המלכה, שנתון למרותה, אבל גם מודע היטב לחולשותיה, בעיקר להיזקקות הנואשת שלה להכרה, ובכלל זה למחוות המשרת הנכנע שלו. יש פה תן וקח עמוק, אכזרי, שהוא ער לו, שמעניק לו תחושת כוח, שניכרת בכיווץ של עיניו הקטנות ובפישׂוק הפה, שחושף, קשה להאמין, שתי שורות של שיניים צחורות ותואמות.

כשקרבה אל הבית הגיח חזקל מבין העצים, נעצר מולה והניע את ידיו בפראות.

לוצי אמרה: "שלום חֶזְקל."

חזקל חטף את המזוודה מידה של לוצי וביקש לחטוף גם את התיבה השחורה המשונה, אבל לוצי לא הניחה לו.

הוא הניח את המזוודה במרפסת, ובינתיים נשקה לוּצִי לילדים ושאלה לשלומם. אחר־כך חזר חזקל וכרע על ברך אחת ותפס בידה של לוצי ונשק לה.

אבל לוצי משכה את ידה ואמרה: "ללכת, ללכת!"

הקטע המדהים הזה בנוי, מבחינת דרך ההצגה של חזקל, משני חלקים [שביניהם, אחרי הצירוף ובינתיים, מואילה לוצי לנשק לילדים ולשאול לשלומם — כאילו הם מכרים רחוקים שלה; ואילו הם, כמו בתמורה, אינם מגיבים כלל]. בחלק הראשון הוא מתנהג כמו טרזן משוגע. הוא הגיח… מבין העצים והניע את ידיו בפראות. אחר כך הוא מנסה לתרגם למעשים את התרגשותו לרגל בואה של מלכת הלילה, והוא עושה זאת, שוב בסגנון הפרא הממש לא אציל: חזקל חטף את המזוודה מידה של לוצי וביקש לחטוף גם את התיבה השחורה המשונה.

ואז חזקל משנה סגנון במהירות הברק. את מקומו של טרזן, שעבר עיוות, ואולי גם סירוס, תופס לפתע לורד גרייסטוק, המתנהג כמעט — והכמעט הזה הוא קריטי כאן — על פי הצפנים של מוצאו האריסטוקרטי: אחר־כך חזר חזקל וכרע על ברך אחת ותפס בידה של לוצי ונשק לה. מחווה אבירית להפליא, אבל בה במידה מגוחכת. דמיינו את הסצנה הזאת לנגד עיניכם. זירה כללית: הפרדס. זירה מוגדרת יותר: איפשהו בין האורווה ללול. קולות רקע: נעירת חמור, קרקור תרנגולות. לוצי מופיעה לתוך הזירה כאילו היתה זו כיכר קטנה בווינה, פראג או בודפשט: הם יצאו החוצה וראו אותה הולכת לקראתם, מתנדנדת על עקביה הגבוהים, שורקת את השיר החביב עליה, בידה האחת המזוודה הקטנה ובידה השנייה תיבה שחורה משונה, ופרוות השועל מושלכת בגנדרנות על כתפה. ולפתע מגיח מבין העצים, היישר אל הכיכר המרוצפת, שעצי ערמון גבוהים מקיפים אותה ודנדון של פעמוני כנסייה רחוקה חוצה אותה, החזקל הזה, לבוש באזור סמרטוטי ותו לא. מַזְרִיחַ. משמיע הברות קטועות ומרוסקות. החזקל הזה, שימו לב, לא כרע ברך לפני לוצי, אלא חזר… וכרע. ובטח חזר… וכרע כמה וכמה פעמים. והחזרתיות הכפייתית הזאת מוציאה כמובן את העוקץ מכל המעמד הזה, חושפת אותו במלוא המלאכותיות שלו, נלעגותו ותפלותו.

נזכרתי במעמד הזה, ובמעמדים דומים רבים ב"דיאלוג" בין מלכת הפרדס לליצן החצר שלה, כשהייתי פעם לפני המון שנים בניירובי. ישבתי בלובי של בית מלון. השעה היתה חמש אחר הצהריים וחשקתי בקפה. הרמתי את ידי, והמלצר, שהיה לבוש כמו כל המלצרים בסרטים הקולוניאליסטיים, שאל אותי: האם אתה בטוח, אדוני? ואני אמרתי, כן, למה? והא ענה לי, ספק בהשתאות ספק בתוכחה נסתרת של מי שמופקד על הדקורום: אבל, אדוני, עכשיו שעת שתיית התה של חמש אחר הצהריים. ואז הבנתי, לפני שקראתי ולוּ מאמר פוסט־קולוניאלי אחד, מה זה mimicry (שהוא מקרה פרטי של mockery), או, בלשון בני אדם, הקפדת יתר על גינונים המבליטה את המכניות שלהם וכך מגחיכה אותם ואת בעליהם המקוריים.

זה מה שעשה חזקל־שמשון ללוצי־אמי, וכך הוא הסתדר איתה. הוא נתן לה את הכבוד שכאילו הגיע לה, אבל בה בעת חתר תחתיו וחשף את הבסיס הרעוע שלו. זה עבד, כי המכניקה של החזרה הליצנית שלו התאימה להפליא לצורך הבלתי מסופק עולמית של אמי במחוות של הכרה, ולא סתם הכרה, אלא, וכבר נגעתי בנקודה הרגישה הזאת, הכרה שברור שהיא מלאכותית, ומזויפת — מה שהשאיר את בור ההזדקקות שלה ריק ורעב כתמיד.

שמשון הוריש לי את ה־mockery הזה. זה היה הכלי העיקרי, ואולי אפילו היחיד, שבאמצעותו יכולתי להתגונן מתובענותה האינסופית של אמי; מההכרח לשוב ולהוכיח לה באלף ואחת דרכים וצורות ותת־צורות ותת־תת־צורות שאני באמת אוהב אותה, ממש באמת. אבל גם לא לגמרי, זאת אומרת לא ממש, זאת אומרת לא. אבל בעצם כן, אם כי לא באמת. וחוזר חלילה. במצבים האלה הייתי יכול לצרוח, לאבד שליטה, לשבור דברים או לאיים בפריצת גבולות חמורה או לפגוע בעצמי [פַּרְפַּרַע וּמֻפְרָע/ צְלִיל שֶל סַכִּין גִּלּוּחַ/ אִי שֶׁל קַשׁ שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל זְמַנִּית]. או. או. לשחק את המשחק. להיענות בטקסיות מלכותית, מדיפה ריח של זולות וזילות — כמו שלמדתי משמשון לביא המשוגע — וכך להישאר שפוי. עד העונג הבא.

הטכניקה הזאת של חזקל־שמשון הפכה לבדיחה מרה לא רק את היחסים בינו לבין לוצי־אמי, אלא גם את היחסים בין איזידור־אבי ללוצי־אמי. גם איזידור־אבי נדרש להתנהג "בהתאם למעמד" — כדי לזכות בתגמול. אבל הוא, שלא כמו חזקל־שמשון, לא שמע על mockery, ולמרות שבהרבה תמונות הוא נראה מחייך, הפן הקומי של החיים היה זר לו:

לוצי התיישבה והשעינה את זרועותיה גבוה על מסעד הכיסא, מרפקיה זקורים לצדדים ושדיה בולטים.

"מה, לא מוצא חן לאיזידור?"

איזידור שתק ולוצי הרימה רגל ומתחה אותה. איזידור התכופף והסיר את הנעל. היא הרימה את החצאית ואיזידור ניתק את הגרב מן הבירית וגלגל אותה. אחר כך ליטף את כף הרגל הקטנה ונשק לה. לוצי חייכה ונגעה בבהונותיה בלחיו. אחר־כך הרימה את הרגל השנייה.

חתיכת טקס. יש להניח שהוא התרחש ב"הול", בין המטבח הזעיר לשירותים שלא ננעלו מעולם. מכל מקום, הומור אין כאן, והוא חסר מאוד גם במשפט הבא, שבו מתברר שוב שגם מאיה, כמו איזידור, משחקת את התפקיד שלה במלודרמה המשפחתית ברצינות תהומית, בלי שמץ של קלות ראש, שהיא, כנראה, התבלין ההכרחי בכל מתכון לחירות: מאיה הלכה אל החדר הסמוך והביאה את נעלי הבית.

טו.

הם נכנסו פנימה ואיזידור אמר: "מה זה הבאת לנו פה?"

"קולטורה," אמרה לוצי, "פה צריך קצת קולטורה. גיורא הולך ללמוד."

"מה זה?" שאלה מאיה.

לוצי פתחה את התיבה השחורה והוציאה מתוכה כינור קטן ותפסה בו בין סנטרה ועצם הבריח ואחזה בקשת והעבירה אותה בעדינות על המיתרים. קול צורם נשמע. עיני החרסינה של מאיה התבלטו כעיני זיקית ונעשו כמו חלב.

לוצי השמיעה צליל ועוד צליל וסובבה מפתחות עד שהכינור היה מכוּוָן. אז ניגנה ניגון צועני עגום ומכמיר לב, ומאיה אמרה: "אַנְיוּשׁ, איזה יופי את מנגנת. גם אני רוצה."

מגדה אמרה: "פשוט מאוד, לפני שריפה בבודפשט, לוצי לומד לנגן בהֶגֶדוּ."

"אנחנו להיות ג'נטלמן בבודפשט," אמרה לוצי ואז נשפה בבוז והוסיפה: "רק רוּמֶנִים טיפשים גרים בפרדס כמו שַאקַאלִים."

"רק באה וכבר מתחילה," רטן איזידור.

הנה יוצא המרצע מן השק. בסוף זו תמיד השאלה: התרבות של מי נעלה/נחותה יותר? והמלחמה הכי קשה בהקשר הזה היא בין בנים לעמים שכנים או אורחים של עמים שכנים, כמו היהודים, שהגורל קבע להם שייוולדו כאן או שם — והם מתנהגים כאילו קודם היו מה שהיו ולפי זה נבחר להם מקום לידה מתאים. אחרי הרמיזות והאמירות המפורשות על המשפחה המפוקפקת שממנה אתה/את באת מגיע תור הדירוג התרבותי — וכאן אבי תמיד הפסיד, גם משום שלא ממש נלחם על כבוד משפחתו; גם משום שבהקשר הישראלי החילוני של שנות השישים — שלא כמו היום — נצרים סטמריים לא היו ממש מטבע קשה; וגם כי "מובן מאליו" שאי אפשר להשוות את המרכז — במקרה הזה בודפשט [היה אסור להזכיר ש"במקור" גם משפחת אמי באה מעיר לא גדולה בצפון־מזרח הונגריה, ולפני כן, רחמנא ליצלן, אולי אפילו מאיזה כפר בסמוך לעיר הזאת] — לפריפריה; כלומר, לאיזה אזור לא של "הונגרים" ממש [העובדה שמדובר ביהודים נבלעה תמיד, איכשהו], אלא של רומנים דוברי הונגרית, או סלובקים דוברי הונגרית, כאלה שאיתרע גורלם והמרב שהוקצה להם הוא לצפות מרחוק ומלמטה במימוש האורבני של תמצית רוח האימפריה האוסטרו־הונגרית — הלוא היא "פריז הקטנה", או "פריז של מרכז אירופה" עם הדגש על מרכז — להבדיל אלף אלפי הבדלות ממזרח.

אז ניגנה ניגון צועני עגום ומכמיר לב, ומאיה אמרה: "אַנְיוּשׁ, איזה יופי את מנגנת. גם אני רוצה."

[…]

לוצי הניחה את הכינור בנרתיקו בזהירות וניגשה אל גיורא וחיבקה אותו ונשקה לו, צמידיה מצלצלים ועגיליה מְרַצְרְצִים. היא אמרה: "איזה ילד יפה. מִינְט אֶג' קִיש הֶרְצֶג."

באמת ניגנתי על כינור. בערך מגיל שש עד שלוש־עשרה, ואפילו לא הייתי כל כך גרוע. בהתחלה למדתי אצל המורה לנגינה בבית הספר, ואחר כך נסעתי, לבדי, לקונסרבטוריון ששכן בבית יהלום במרכז רמת גן. הנסיעות האלה, בניגוד גמור לביקורים שלי בבית הספר, היו אהובות עלי. הייתי חופשי, לבד, שוטטתי במרכז רמת גן, אכלתי, שתיתי, קניתי בולים, הצצתי לחנויות מפתות ברחוב ביאליק, הרחוב המרכזי של רמת גן, חנות הספרים הלל, חנות הטבק האסורה, חנותו של השען החביב שמכר גם מיקרוסקופים ומשקפות. הרגשתי שאני רואה עולם. הייתי עולה על קו 60 משכונת רמת עמידר או על קו 65 מצומת תל השומר, נוסע עשרים דקות ונמצא בעולם אחר, פתוח, חופשי. אבל אז אמי החליטה שצריך להוציא אותי מהבית המשוגע ושלחה אותי לפנימייה צבאית — שבעיני רוחה נדמתה כבית ספר לקאדטים — שהיתה, כנראה, המקום הכי פחות מתאים לי בעולם. הייתי קטן וחלש ומפונק, וקצת חכם. והיתר, רובם, לא כולם, היו בריונים קטנים, בני ההתיישבות העובדת, חזקים ונמרצים. התעוררנו בחמש לריצת בוקר, כולם שרו בגוונים שונים של קולות מתחלפים, "חם לי וטוב לי, אני בפנימייה," ואני שרתי ש"קר לי, וחרה לי," ושם, כמובן, הסתיים הרומן שלי עם הכינור. בכל הכבוד, כינור ופנימייה צבאית לא הולכים יחד, יש גבול.

אז ניגנה ניגון צועני עגום ומכמיר לב…

אבל מה שעגום ומכמיר לב פה זה, כמובן, לאו דווקא הניגון הצועני — אגב, אני משוגע על מוזיקה צוענית, בכל גרסאותיה — אלא ההתעלמות הבוטה של האם מבתה, שעושה שוב הכול כדי לזכות באיזו מחווה מצדה. כתשובה ל"אַנְיוּשׁ, איזה יופי את מנגנת. גם אני רוצה" של מאיה, היא, לוצי, ניגשה אל גיורא וחיבקה אותו ונשקה לו, צמידיה מצלצלים ועגיליה מְרַצְרְצִים. היא אמרה: "איזה ילד יפה. מִינְט אֶג' קִיש הֶרְצֶג." ועוד דבר עגום פה. מגדה, שכאמור לא היתה ולא נבראה במציאות הפרדסית, נוכחת מאוד בסיפור, אבל רק כשהאם איננה. כשלוצי באזור, מגדה — שהיא האחות הבכורה — נמוגה והופכת לבת־הד שלה, לא יותר: לוצי השמיעה צליל ועוד צליל וסובבה מפתחות עד שהכינור היה מכוּוָן. אז ניגנה ניגון צועני עגום ומכמיר לב, ואז מגדה "מתרגמת" את גוף הסיפור: "פשוט מאוד, לפני שריפה בבודפשט, לוצי לומד לנגן בהֶגֶדוּ." זהו אותו פשוט מאוד שהוא סימן ההיכר הסגנוני שלה, שקודם העיד על תבונתה ועצמאותה הרגשית, ואילו כאן הוא מסמן את הווייתה כדמות חלופית, דמות הד. מין זיקית, בדיוק כמו מאיה. ושוב, באותו מערך קולות בדיוק: לוצי… ניגשה אל גיורא וחיבקה אותו ונשקה לו, צמידיה מצלצלים ועגיליה מְרַצְרְצִים. היא אמרה: "איזה ילד יפה. מִינְט אֶג' קִיש הֶרְצֶג." והדודה מחרה מחזיקה אחריה: "פשוט מאוד, נסיך קטן, מה?" זהו הדהוד ריק של דברי האם, הנעדר לחלוטין את אפקט ה־mockery הליצני־ממזרי־חתרני, הנלווה להכפלות המקבילות של חזקל/שמשון, ואפילו את האפקט המקביל, הצבוע בגוון מריר־טרונייתי, המאפיין את ההכפלה הלשונית של האב, שמופיעה מיד אחרי ההכפלה־הדהוד של הדודה מגדה: "קִיש הֶרְצֶג! קִיש הֶרְצֶג!" רטן איזידור.

טז.

"מאיפה הכינור, תגידי? מאיפה היה לך כסף?"

"אה, כסף!" אמרה לוצי וניפחה את לחייה והניעה בראשה וצחקה, וצחוקה צלצל עם הצמידים והעגילים.

"אז לוצי עובד במסעדה, מה?" אמרה, "אז בערב בא אנשים וחברים במסעדה. לוּצִי משחק. לוצי מרוויח כסף. לוצי תמיד מרוויח. לוצי יש מזל. איש בא על יד מסעדה. הוא למכור בגדים, פרווה, הֶגֶדוּ קטן. לוצי אומר לו: הֶגֶדוּ שלי. הֶגֶדוּ בשביל בן שלי, גיורא. לוצי יש כסף — לוצי קונה הֶגֶדוּ."

המבקרים שעסקו ביצירותיה של רות אלמוג התמקדו בעיקר בפן הפסיכולוגי ובפן המגדרי שלהן. נדירות הביקורות המתייחסות לסוגיות אחרות ביצירתה, חשובות לא פחות: פילוסופיות, תיאולוגיות, אידיאולוגיות ופוליטיות. סוגיה חשובה נוספת היא הסוגיה הכלכלית בהקשרה הבינאישי: הכסף כאמצעי לשליטה באחר או לחלופין הכסף כאמצעי להשתחרר משליטה. כך, למשל, בספרה האחרון עד כה, אישה בגן, בולט מאוד הקשר בין עצמאות כלכלית לעצמאות רגשית ורוחנית. בספר הזה, ובספרים קודמים של אלמוג, קשה שלא לחוש באמפתיה העמוקה שלה לנשים ש"עומדות על רגליהן" מבחינה כלכלית, מצב המאפשר להן מרחב יצירה ולו גם במחיר ויתור על "נכסים נשיים": זוגיות, אימהוּת וכו'.

"מאיפה הכינור, תגידי? מאיפה היה לך כסף?"

"אה, כסף!" אמרה לוצי וניפחה את לחייה והניעה בראשה וצחקה, וצחוקה צלצל עם הצמידים והעגילים.

לאבי ולאמי היה יחס שונה מאוד לכסף. אלמוג היטיבה להבחין בכך והפכה את השוני האישיותי הזה לציר מרכזי בסיפור. הציר הזה מחבר בין הצמתים העיקריים בעלילה, החופפים לנטישותיה ושיבותיה של לוצי. הוא מקנה לה אחדות, וחושף, מזווית נוספת, את ההיגיון האכזרי שלה.

תחילה עולה עניין הכסף בסיפור לאחר הפעם הראשונה שלוצי נוטשת את הבית לתקופה ארוכה [חודש יצא ועוד שבועיים]. כשהדודה מגדה מופיעה במקומה מאיה שואלת: "ראית את אַנְיוּש?" ומגדה עונה: "כן… היא בסדר. היא כבר עובד במסעדה במקום אני. פשוט מאוד, כשיש לה הרבה כסף היא לחזור." גיורא שואל: "בשביל מה היא צריכה הרבה כסף?" והדודה מגדה לא טורחת לענות לו, אבל, השאלה עצמה במקומה, והיא דורשת תשובה. זו מתפענחת שעה שעוקבים, בדרך שהויה, אחר מסלול ההופעות של הכסף בסיפור, והיא מתיישבת עם "הסיפור האמיתי".

הכסף הוא, "בסופו של חשבון", האמצעי היחיד שעומד לרשותו של איזידור, או ליתר דיוק, האמצעי שהוא חושב שעומד לרשותו, בניסיונותיו למנוע את נטישותיהן של אשתו ובתו. הוא שב ומשתמש בכסף כאמצעי לאיסור/עיכוב יציאה מהפרדס, מרחב שבו יש לו, להבנתו, כך נראה לפי תגובותיו ופעולותיו, לפחות שליטה חלקית, באמצעות האלימות שלו.

הוא מפעיל את האלימות הזאת בשני מסלולים: מכה על כפתור הלינקס! רשטס! לינקס! רשטס! מזה, ועורך את סצנות האורווה הליליות מזה — ציר השואה והפרוורסיה המינית שבלולות פה בתערובת מבחילה — ובונה על כך שהוא בעל ההכנסה הקבועה היחיד בבית; כלומר, בעל המאה, ו"ממילא" גם בעל הדעה.

אלא שהחשיבה של איזידור מתבררת (שוב) כמוגבלת, מכיוון שהיא אינה מביאה בחשבון את התכונה העמוקה המשותפת של לוצי ומאיה: המרדנות. המרדנות הצוענית האקסטרווגנטית של לוצי מחד גיסא, והמרדנות האפורה־מהוהה משהו של מאיה, אבל הלא פחות עיקשת, מאידך גיסא, פורצות (בראשית הסיפור, במקרה של לוצי, ובסוף הסיפור, במקרה של מאיה) את החומות שהאב מקים מסביב לפרדס. הענק הקים סביב גנו חומה גבֹהה ועליה קבע שלט: מסיגי גבול יענשו! מסיגי גבול מבחוץ, כאלה שניסו לגנוב פירות או ירקות, ומסיגי גבול מבפנים, אלה שניסו להמרות את פיו ולברוח מהבית בפרדס. לצאת. לצאת. לברוח אל מעבר לשורת הצפצפות שחצצה במערב בין מטע השזיפים לכביש גהה, או אל מעבר לשורת הברושים שהבדילה בדרום בין חלקת תפוזי השמוטי והמנדרינות לבין בית החרושת לפקקים ולאתר של חברת החשמל, או אל מעבר לגדר התיל החלודה במזרח, שעליה הסתלסלו שושני הפרא, שהפרידה בין חלקת האשכוליות והפומלות לכפר אז"ר, או אל מעבר לגדר התיל שנמתחה בניצב לה, בצפון, נבלעת בשורות צפופות של קני סוף, ששמרה על קיומו של חיץ נראה ומוחש בין עולם הקלמנטינות, הלימונים והשמוטי והנרקיסים והסביונים לבין אוניברסיטת בר־אילן. לא משנה מאיזה כיוון. העיקר לצאת. לצאת. לחצות את הגדר ולברוח. לברוח אל העולם הגדול, ורצוי כמה שיותר רחוק. לאמריקה? לקנדה?

"אה, כסף!" אמרה לוצי וניפחה את לחייה והניעה בראשה וצחקה, וצחוקה צלצל עם הצמידים והעגילים.

בעיני אמי כסף לא נחשב מעולם כמשהו שצריך להתייחס אליו ברצינות. הוא קונה כרטיס נסיעה מפה לשם. נועד לבזבוז ותו לא. לחסוך? מה פתאום? בשביל מה? חיים רק פעם אחת. וכשצריכים אותו משיגים. איך? נו באמת, אני יפה, לא? וחכמה. אז לא כמו אח שלי, ואולי גם לא כמו אחותי. אבל אני יודעת להסתדר, ואותי אוהבים יותר. תמיד הסתדרתי, בכל מקום. כסף חשוב רק למי שאין לו שום דבר אחר. למי שאין לו מזל, זאת אומרת, שארם, או שהוא לא סומך על המזל שלו. ואז הוא יושב בבית ובודק כל יום כמה חסך. כמו האבא שלכם, החסכן, מילה יפה לקמצן, שהיה שומר על הכול, בלי שאף אחד ידע איפה. היה לו המון כסף, אבל הוא נתן אותו למוחמד ולעבדאללה, ולחברים שלו שאיתם היו לו עסקים שחורים. נתן לכל אחד, רק לא לנו, ובסוף השאיר אותנו בלי כלום. אבל אני הסתדרתי. מה זה כסף. בא והולך. צריך מזל, שזה האופי שיוצא דרך היופי החוצה, ולא לפחד, כי מה כבר יכול לקרות.

לוצי יש מזל… לוצי יש מזל… "חושב לוצי אין כסף, מה?" אמרה וצלצלה במטבעות שבכיסה… לוצי הרוויחה כל הזמן וצלצלה במטבעות שבכיסה… תוחבת את ידה בכיסה ומצלצלת במטבעות [עד שאיזידור היה הולם בשולחן באגרופו וצועק: "די! שקט!"] צלצול ששב ומתקשר לצחוקה ולקולות שמשמיעים תכשיטיה. "אה, כסף!" אמרה לוצי וניפחה את לחייה והניעה בראשה וצחקה, וצחוקה צלצל עם הצמידים והעגילים… צמידיה מצלצלים ועגיליה מְרַצְרְצִים… כל הבית היה מצלצל… והעגילים באוזניה צלצלו…

איזידור מתגרה בלוצי בעניין הכסף. כשהיא מאיימת שהיא "הולך מחר בבוקר לתל־אביב, לקוּק" [כלומר, לסוכנות של תומאס קוק ששכנה אז ברחוב אלנבי בתל אביב, ובה קנו כריטיסים להפלגה באוניות לחוץ לארץ], הוא לועג לה: "אניות, מה? אין לך כסף בשביל אניה," והמשיך לצחוק ולצעוק: "קוּק! קוּק אַ־הִין, קוּק אַ־הֶר. קוּק: דְרַיי פְלִיגֶן פְלִיגֶן אִים צִימֶר. קוּק!" שיר עליז, השולח חצים מורעלים הן ל"פנטזיות" הכסף של לוצי הן לעבר מנדל גולדברג (הר זהב) כהן השוטר וענתבי פקיד הבנק (!), שלושת הגברים הסובבים סביבה — כמו שלושה זבובים המעופפים־מזמזמים בחדר. ואז הוא שוב מתגרה בלוצי, וכמי שכפאו שד משמיע את מילות הצופן שהשימוש בהן — הוא יודע היטב — יוביל בניגוד גמור לרצונו לנטישה נוספת של לוצי. אבל הוא נכפה להשמיע את המילים האלה, בדיוק כפי שלוצי נכפית לנטוש אותו ואת הילדים בעטיין, או לפחות הן משמשות מבחינתה כעילה מספקת לנטישות שלה. אלמוג מודעת יפה לקשר החושך הזה בין בני הזוג דויטש. כך מתברר מאופיו של החיבור שהיא יוצרת בין צחוקו הזדוני של איזידור לצלצול המטבעות בכיסה של לוצי: איזידור… חייך בשביעות רצון. צחוקו שלא נשמע צלצל בחדר כמו המטבעות שקשקשו בכיסה של לוצי… והתוצאה, החרותה בעור מראש כבחרט פלדה, לא מאחרת לבוא: אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה. "לאמריקה?" אמר איזידור, "זה מנדל שנתן לה את הכסף. היא הכינה את זה מזמן, מה?"

אותה טעות עושה איזידור ביחס למאיה, שהולכת, שוב, במסלול שאמה התוותה משכבר: "אני הולך. איזידור לא שומע — איזידור לומד." מאיה הולכת בעקבות לוצי, עקב בצד אגודל, עד הרגע האחרון שלה בסיפור, שאותו היא עוזבת הרבה לפני שהאירועים בו מסתיימים. היא נוסעת לאמריקה, נסיעה שהיא שכפול של נסיעת האם, אם כי באורח שנראה פחות גחמני, שכן היא נוסעת ללמוד פיתוח קול (האִם נרמז כאן שאין לה קול משלה, או שהוא לא מספיק מפותח?) ונוטשת לשנים רבות [כן, אחותי היקרה, עם כל הרוח והצלצולים שלך, שאת החזקת את כל הבית המשוגע הזה על ראשך, טיעון שאני חוזר ומאמץ אותו כדי להספיג בקצת רטיבות טרייה את בור האשמה שלי, איני שוכח שפרחת לך, בשלב די מוקדם, לשנים רבות בצפון אמריקה, איפשהו אי־שם בטונדרה הקנדית, והשארת אותי לבד, מול הצמד־חמד המשוגעים האלה].

נחזור לענייננו. כזכור, בתחילת הסיפור, איזידור משיב למאיה "כגמולה" על מה שאמה עושה לו. איזידור לומד — גם מאיה לומדת. מאוחר יותר, לאחר שמאיה כבר פוסעת כמה צעדים בנעליה של אמה, הוא מפעיל נגדה את אותה מילת צופן, רעכטס, וזו, הפלא ופלא, במין העברה בין־דורית מעוותת ומזעזעת, מפעילה את מאיה, בדיוק כשם שהיא מפעילה את אמה: מאיה ניצבה ללא נוע. לפתע התחילו עיניה להתרוצץ. בפניה נקשרה תנועה וראשה התחיל להתנועע אילך ואילך. קולות נביחה בקעו מפיה ומפעם לפעם נהמה: "טֶרְפֶּּה! טֶרְפֶּּה!" ככל שנתמשך הדבר אפשר היה לחשוב שלא ייגמר לעולם, אבל הקולות פקעו באחת, והפנים של מאיה נתייצבו, רק גולות החלב שלה נתבלטו עוד זמן מה כעיני זיקית. הוא "מגדיל לעשות" ומנסה לחסום את דרכה של מאיה אל מעבר לגבולות הפרדס, והוא עושה זאת באותו אמצעי ממש שבעזרתו ניסה ושב וניסה לחסום את דרכה של לוצי אל מעבר לגבולות הפרדס, שבו, כאמור, יש לו שליטה, לפחות למראית העין:

המורה לכינור יעץ ללוצי ולאיזידור לשלוח את מאיה למורה בתל־אביב לפיתוח קול. "יש לילדה קול מצוין," אמר להם, "ויש לה בית חזה רחב. יכול להיות שתהיה פעם זמרת גדולה."

לוצי ואיזידור חזרו לבית שבפרדס. איזידור אמר: "לא בא בחשבון." אבל מאיה אמרה: "אני רוצה." איזידור חזר ואמר: "לא בא בחשבון." ומאיה צעקה: "אני רוצה!" איזידור נמלא חימה, אבל לא העז לשלוח אותה אל האורווה.

"אני רוצה! אני רוצה!" אמרה מאיה שוב ושוב ובכל יום ויום ואיזידור שב ואמר: "לא בא בחשבון. אין כסף."

כדרכו, איזידור מנצח קרב אחד או שניים, ומרוויח קצת זמן, אבל הוא מפסיד את המלחמה:

אבל יום אחד הגיע מכתב מאמריקה ולוצי אמרה לאיזידור: "אין כסף? יש אישטוון. יש אמריקה. יש ניו־יורק. יש מורים טובים."

"מה את אומרת?" אמר איזידור והתחיל לצעוק: "יש קוּק! יש אישטוון! יש אמריקה! מה את אומרת?"

אבל מאיה נעמדה מולו והסתכלה חזק בעיניים שלו ואמרה בשקט: "אבא, אני רוצה."

"תכתבי לפעמים," אמר איזידור בגרון חנוק, ולאחר שנסעה הלך וישן על מיטת הברזל באורווה חמישה לילות רצופים.

מחסום הכסף, כמו סנקציות האלימות, קורס אפוא שוב, כמו בהפלגה של לוּצי לאמריקה, בסיועו של "האל מן המכונה", הלוא הוא הדוד הגדול אישטוון.

האב שלא הסכים לשלוח את בתו ללמוד פיתוח קול בתל אביב (כפי שלא הסכים לשהייתה של לוצי בתל אביב) נאלץ להסכים לנסיעתה לאמריקה, והוא עצמו יוצר קשר לשוני בין הנסיעות של אשתו ובתו — יש קוּק! יש אישטוון! יש אמריקה!

וגיורא? הוא, כדרכו, מתבונן ולומד מטעויות של אחרים. אמן בללמוד מטעויות של אחרים. הוא רואה כיצד אביו משתמש בכסף כדי לשלוט, או לפחות לנסות לשלוט, בגורלן של אמו ואחותו, ומבין שעליו להשיג את הכסף הנחוץ לו בכוחות עצמו. ולכן, או מוטב גם לכן, הוא עומד מהופנט כשהוא מגיע לקיר המוות… קיר מבריק כזה… מבריק כמו כסף… היתה שם מין רשת מבריקה… הבחורה החזיקה ביד מין צלוחית והאנשים הסמוכים אל הגדר הטילו בתוכה כסף. ואחר כך הוא חולם על הבחורה הזאת: בחלומות היה רואה אשה צעירה מרצדת בזהרורי כסף, מופיעה רגע וחומקת, נגלית שנית ונמוגה. הוא היה רץ אחריה והיא היתה נמלטת מפניו רכובה על אופנוע מבהיק. לפעמים היתה מושיטה יד של כסף ונוגעת בלחיו ולכן גם הוא נענה לאיש שאומר לו: "ילד, אולי אתה רוצה להרוויח כמה גרושים?" הוא עובד בניקיון כמעט כל יום ואוסף את הגרושים עד שהם מצלצלים בכיסיו, בדיוק כמו שאמו, לוצי, מצלצלת במטבעות שבכיסה. אבל בשני הבדלים. אחד: אצל לוצי השאלה בשביל מה היא צריכה הרבה כסף? נשארת תלויה באוויר, ואילו השאלה המקבילה המופנית לגיורא מה תעשה בכל הכסף? נענית בתשובה ברורה: אני אקנה לי אופנוע. וההבדל השני: איזידור מאוד לא מרוצה, בלשון המעטה, שלוצי מצליחה להשיג כסף, שהרי כך היא אינה תלויה בו כלל. לעומת זאת, הוא מרוצה מכך שגיורא מרוויח כסף: איזידור היה מרוצה. הוא אמר לדודה מגדה: "כזה קטן וכבר מרוויח כסף." לא קשה לאתר את מקור ההבדל ביחסו של איזידור לסוגיית הכסף, ביחס ללוצי ולמאיה מזה וביחס לגיורא מזה. את ה"נשים" שבחייו הוא מעוניין לשמור לצדו, ואילו את גיורא ממש לא. גם משום שאין לו עניין מיני בו — מזל, לפחות סטייה אחת לא מככבת כאן — וגם משום שהוא מהווה איום עליו, בעיקר בגלל השימוש המסרס שהאם עושה בגיורא נגדו — עד כדי כך, שהוא אפילו מפקפק במפורש בכך שהוא אביו מולידו: ליד הקבר [של חזקל] הושיט איזידור לגיורא סידור ואמר לו: "תגיד קדיש. מי יודע. אולי הוא האבא שלך."

אבל, אלמוגה — מזמן לא פניתי אלייך ישירות — הדברים בסיפור בהקשר הזה, אני חייב לציין ולתקן, לא תואמים את מה שהתרחש במציאות. אני לא הייתי פועל חרוץ, ממש לא. למען האמת, הייתי ילד מפונק. אמנם פה ושם הרווחתי כסף, בעיקר בעבודות בפרדס, אבל לא הייתי מתמיד גדול במלאכות יד. ספרים וחלומות בהקיץ והתבוננות בצבעי האור המתחלפים מבעד לשבכות החלונות בבית דיברו אל לבי הרבה יותר מאשר עבודה פיזית קשה, בעיקר אותם חלומות בהקיץ והתבוננות בצבעי האור המתחלפים מבעד לשבכות של חלונות חדר השינה של ההורים בשעות הערביים. שם שמעתי, לא פעם ולא פעמיים, את תנועת הרוח בין עלוות העצים, קול ארצי־שמימי שגדש אותי אושר צמיג כדבש, כמו ריח פירות ההדר הנקלפים, וכמו התחושה המופלאה כשכף ידי הקטנה אחזה ברגב אדמה רטוב וריחני או כשניסתה לאחוז במים הניגרים בין אצבעותיה. כן, שם שמעתי את קולה המכונף של הרוח עוברת בין עלעלי הצפצפות המכסיפות, העלעלים בעלי פני היאנוס, ירוק מכאן וכסוף משם, קול אלוהי, לא פחות, שטיבו התחוור לי כששמעתי בתדהמה, לאחר שנים לא רבות, בהרוח בערבי הנחל, את קולו של החלילן בשערי השחר.

לא, לא היה לי ממש כסף משלי. ונוסף לכול הייתי, כמו אמי, וגם נשארתי כזה, בזבזן איום. כסף משמעו מגבלה, גבולות. כמו חוק (האב) שאני צריך, על פי חוק (האם), להפר אותו כדי להרגיש חופשי, להרגיש קיים. חיסכון, כמו שמירה על חוקים, מילוי טפסים, עמידה בתור, זחילה בפקק, מתאימים אולי לאנשים "רגילים", ל"עמךָ", ולא ל"נבחרים", אלה הנמצאים כל הזמן בתנועה, או ליתר דיוק בסלָלוּם. העולם נחלק למי שקובע את החוקים לאחרים, לאותם אחרים שמתנהלים על פי החוקים שנקבעו להם, ולאלה שפשוט מאוד מלהטטים ביניהם בנונשלנטיות. והנונשלנטיות הזו גם של אמי וגם שלי הרגה את אבא שלי, תרתי משמע. הוא הטיף לי יום ולילה שכסף לא גדל על עצים וגם שאי אפשר לישון בה בעת על שתי מיטות ומשפט השיא שלו, שעליו חזר עשרות פעמים: אתה אף פעם לא תעמוד על הרגליים שלך, גם כשכבר הייתי נשוי, ואבא, ועבדתי בשתי משרות וחצי, וגם כשהרווחתי יותר ממנו. אותו משפט, באותה אינטונציה מעצבנת, אתה אף פעם לא תעמוד על הרגליים שלך. אתה אף פעם לא תעמוד על הרגליים שלך. עד שבא לך לרסק כל דבר שעומד בינך לבין תנועה חופשית, אינסופית.

אבל אני מחמיר איתך, אבא. אני יודע שהכסף היה האמצעי היחיד שלך ליצור איתנו קשר, ואולי ליתר דיוק, להחזיק את הקשר הדל שהיה. כשקצת בגרתי שאלתי אותך למה אתה עושה כזה עניין מכל מה שקשור בכסף. לא ענית, אבל כבר הבנתי. המריבות סביב הכסף — תמיד נתת בסוף, אבל כשכבר "יצא הטעם" — והפיוסים החלקיים, יצרו חום מדומה של קשר, כמו אהבה, כמו החום המדומה שיצרו המניפולציות המיניות של אמא. וזה התברר סופית כשבאה "הנקמה הגדולה". הזהרת אותנו שתשאיר את אמא בלי גרוש. וקיימת. עד הגרוש האחרון. השארת אותה — וגם אותנו, בלי בית — הבית בפרדס היה שייך לבעלי הפרדס, ועם חשבון בנק מאוזן — על אפס. ועם פנסיית שארים, הדחוקה ביותר שיש. כל היתר, והיה הרבה יתר, גז, פרח, האדמה בלעה אותו. כמו בקלפים, שיחקת את היד שלך עד הסוף. כל הכבוד.

יז.

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה. לפני שנים רבות יצא מג'נובה נער אחד בן שלֹש־עשרה, בנו של פועל, ונסע לאמריקה לבדו — לחפש את אִמו. אמו יצאה שנתיִם קֹדם לכן לבואנוס־איירס, עיר הבירה ברפובליקה של ארגנטינה, כדי לעבֹד בשרותה של משפחה אמידה כלשהי וכך להשתכר בתוך זמן קצר סכום כסף כזה שיקים את המשפחה מעֹני וחובות, מצב שהגיעה אליו בגלל פגעים שונים. לא מעטות הן הנשים אמיצות־הלב היוצאות למסע ארֹך כזה, ובזכות השכר הגבוה המשתלם לעובדי השֵרותים — חוזרות למולדתן מקץ שנים מעטות עם כמה אלפי לירות. "לאמריקה?" אמר איזידור, … היא הכינה את זה מזמן, מה?" הוא הביט בגיורא. הוא אמר: "קִיש הֶרְצֶג, מה? של מי הוא הילד הזה, קיש הרצג, של מי?" הוא בא לעולם בעֹבי היער, באחד מאותם התאים הקטנים והחבויים של היער, שלמראית־עין הם פתוחים לכל העברים, אך בעצם מסוככים הם מכל צד ועבר. גיורא התחיל לבכות. שם על שפת המער, על שיח־אגוז גבוה עומדת איזו דמות. במבי לא ראה מעודו דמות אשר כזאת. בה בעת נשאה הרוח לאפיו ריח, שכמותו לא חש ולא הריח עד עתה. זהו ריח זר, כבד, חריף ומרגיז, עד כדי טירוף־הדעת. "אני אראה לך מה זה קיש הרצג," צעק, "החוצה!" במבי תקע עיניו בדמות. זקופה היא להפליא, צנומה באופן יוצא מן הרגיל ופנים חיורים לה, עירומים וחשופים לגמרי סמוך לאף ומסביב לעינים, חשופים עד כדי להטיל אימה. גיורא לא זז ממקומו ואיזידור תפס אותו בעניבת הפרפר שלצווארו והדף אותו. "החוצה!" צעק. אימת זוועה מפיקים הם הפנים הללו. אימה קרה. תקיפות לא־תשוער לפנים הללו והיא גורמת לשיתוק־אברים ממש. עינוי שאין לשאתו הוא להביט בהם, בפנים הללו, אף־על־פי־כן עומד כאן במבי על עמדו ומסתכל בהם מבלי לגרוע עין […] ופתאום והנה גם האם שוב כאן. "עזוב אותו, מה אתה רוצה ממנו, הוא רק ילד!" צעקה מגדה [האמא הורגת]. במבי נלחץ סמוך לאמו. הוא שכח את האפר. כל־כך נוח היה לשבת כאן ולהאזין למה שהאם מספרת. אבל איזידור לא נרגע…

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה. איזה מרקו ואיזה במבי. ואמא של במבי? מגינה עליו? וואו, מרשים, ממש אמא קוראז'. וזה לא שפתאום שמענו ממישהו שהיא נסעה לאמריקה. זה בכלל לא היה ככה. היא לא נהגה לברוח. היא נסעה לפי כל כללי הטקס, ובהרבה רושם.

אנחנו ליווינו אותה לאונייה, והיא נופפה לנו במלכותיות מהכבש לשלום, לפחות כמו המלכה ויקטוריה. ואנחנו, שלושה טמבלים, פראייר גדול ושניים קטנים, עמדנו על המזח ונופפנו לשלום עד שנעלמה. בן כמה היית? חמש? חמש וחצי? כן, אני הייתי בת שתים־עשרה. ואתה בטח לא זוכר כלום מהשנה הזאת שהגברת בילתה באמריקה בילתה… מצחיק מאוד… כמו חמור עבדתי, בניקיון, עם נשים מבוגרות, במטבח, וכמו שהבטחתי אני חוזר — אני מביא הרבה מתנות… כל מה שיש בבית אני הבאתי, אני עשיתי הכול. הבאתי כלים וסדינים ובגדים לכם, לך וליגאל ואפילו לבן־ציון, וגם דולרים לפעמים הגיע מכתב והדודה מגדה סיפרה להם מה כתוב בו, וגם חבילות הגיעו, עם בגדים ונס קפה ונקניק יבש ושוקולד.

ונשלחו דברים גם בכיוון ההפוך. בעיקר מכתבים, שנעמי כתבה. למשל זה:

שלוֹם אִמא יְקָרַה

מַה נִשְמַע אֶיךְ אַתְ מַרְגִישָה אַנַחְנוּ מַרְגִישִים טוֹב מְאוֹד רַק אַתְ חַסֶרַה לָנוּ וְנַרְגִיש מצוּיוָן, הַלִימוּדְים הוֹלְכִים בְּסֶדֵר וְאַנִי מֵקָוַה לְקַבֵּל תְעוּדַּה טוֹבַה מִן הַרַגִיל כל הַמִקְצוֹעוֹת אָנִי יוֹדַעַת הִיסְטוֹרִיה מֶלַמֶד מוֹרֶה חַדַש הוּא מֶלַמֶד טוֹב וְזֶה לא קָשֶׁה חֶשְבּוֹן אַנַחְנוּ לוֹמְדִים אִם הַמוֹרֵה יְשַעַיהוּ הוּא מֶלַמְד טוֹב מֶאֹד הַיה לָנוּ מִבְחַן וְקִבַּלְתִי 80% בַּזְמַן ש75% מֶהַכִּיתה חוּץ מִפְּרִידַה שִמְעוֹן בְּאֵרִי שִפְרַָה ופודיִ קִבְּלוּ מִתַחַת ל40% הַמוֹרֶה מַסַר לַךְ דְרִישַּׂת שָלוֹם וְכֵן גם מִילְכַּה מוֹרַתוֹ שֶׁל יִגְאַל. יִגְאַל כְּבַר יוֹדֵעַ לְכְתֹב 25 מילים וְהוּא מֶאוֹד שַמֶח הוּא יוֹדֵעַ לְִספֹּר טוֹב עַד 10 וְלִכְתוֹב מִיסְפַּרִים עָד 4.

אַכְשַיו יֵש לָנוּ חֹפֵש חֹפֵש סֻכּוֹת אַנַחְנוּ לֹא נוֹסְעִים אָבַל מֶבַלִים אֶת הַחֹפֶש בְּנְעִימִים. נִרְשַמְתִּי לַסִפְרִיה וֶהֶחְלַפְתִי כְּבַר הַמון פְּעַמים סְפַרִים הַסְפַרִים יָפִים מֶאוֹד וְאָנִי אוֹהֶבֵת מֶאוֹד לָשֶבֵת וְלִקְרא בהם. אִירְנְקֶה וְזוֹלִי הַיוּ אֶצְלֵינוּ היוֹם וְיִגְאַל כְּבַר חוֹלֵם חַלוֹמוֹת נְעִימִים יֶש לֶיִגְאַל חַבֶרִים נֶחְמַדִים לַכִּתַה וְהוּא נֶהֶנֵה מֶהֵם

שַלוֹם לַךְ בְּאַהַבַה וּלְהִתְרַאוֹת בְּקַרוֹב

נעמי

אני חוזר — אני מביא הרבה מתנות… אני זוכר רק מתנה אחת, אבל איזו מתנה: רכבת חשמלית עם קטר יצוק מברזל, עם כל הפיתוחים הנחוצים וגלגלי קטר אמיתיים וארובה מעלה עשן, ואליו התחברו קרונות, הרבה קרונות, שהיה אפשר לחלץ אותם ממקומם ולהחליף ביניהם: קרון ירוק שטוח שמוביל גזעי עצים קשורים בחבל עבה, וקרון מכלית שמוביל אבני חצץ זעירות, וקרון שמוביל ברזלי בניין ארוכים, ועוד ועוד קרונות, שאני שב וחולם עליהם בלילות, ולא ראיתי כמותם באף חנות לרכבות בכל העולם, וכולם עמדו על פסי רכבת שהתחברו זה לזה, והתחילו לנסוע בהזזת המנוף, שהיה מלווה בחילוף האור מאדום לירוק ברמזור הקטן, בשקשוק גלגלים מרנין, שמילא את חלל החדר שעות ארוכות…

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה. אני באמת לא זוכר כלום. לא את אמא עוזבת ולא את האונייה, ולא שעמדנו על הרציף. כלום. נאדה. אבל אני זוכרת. זה היה ערב. אני לא בכיתי. יגאל בכה במקומי. כן, גם אני זוכרת אותו. אלא מה, אותי? הוא אמר, "אמא, אל תעזבי אותי, לא יפה, אל תעזבי אותי" — איזה מותק. בטח איזה מותק. הרי זה היה רגע השיא ביחסינו, קיבלת אישוש אולטימטיבי לזה שממש נזקקתי לך — וזה, כנראה, היה שווה נטישה. אני יודע שאני מתאכזר אלייך, אבל זו האמת וכל האמת. אני זוכר את התגובות של הילדים שלי ברגע שאמא שלהם ואני הודענו להם על הפרידה, זה היה הרגע המקולל ביותר בעולם, חטא חסר כפרה, שהייתי שותף לו כמו רוצח בסדרה משפחתית. נוטש־בן־נוטשת. למען האמת, זה אפילו לא עניין מוסרי, זה מעל זה, קיומי, תיאולוגי, אני לא יודע, כמו המרחק בין האצבעות של אדם ואלוהים אצל מיכלאנג'לו, כמו בגירוש של אדם מגן עדן אצל בלייק. סדק בתקרת היקום, שהאדם, כך לפחות במקרה של אמי, דוחף בו אצבע כדי לקבל אישור מופרך לזה שהוא קיים, כמו שהיא עשתה יותר מפעם אחת כשהכניסה יד רטובה לשקע החשמלי במטבח או כשקפצה מהקומה הראשונה של המגדל, מהמרפסת הקטנה שליד החדר של שמשון שם כן, אני זוכרת, שהלכתי פעם במפדה, כלומר, בנווה יהושע, לא סיפרתי לך על זה, אני לא יודעת בת כמה הייתי כשאמא של נורית, זאת שגרה ליד בית הספר, אמרה, "זאת הילדה של האישה היפה הזאת מהפרדס שניסתה להתאבד." אנשים שהתעכבו שם אמרו איש לרעהו […]: "זה הבן של לוּצי, היפה הזאת, הקרובה של מגדה מהשיכון של הפליטים, המשוגעת הזאת." אף פעם לא שאלתי את אמא על זה. אבל היא רמזה לי על כך פעם, באחת ממאות הפעמים שירדה על אבא והוסיפה, "אבל לא נורא רק את הרגל חתכתי ככה," וצחקה בצחוק המתפרץ, המשוגע, המתגרה־בגורל שלה. משוגעת או לא, נזקים היא עשתה כמו ממוּתָה בחנות חרסינה. היא עזבה אותי בגיל שתים־עשרה. יגאל נכנס לכיתה א' ואני הפכתי לאישה. אני זוכרת אותי באמבטיה עם הדם. הרבה זמן. ואבא בחוץ. ואני מתה מפחד שייכנס לאמבטיה שאי אפשר לנעול אותה. זה היה אז שנאלצתי לוותר על אהבה? על אהבתה של אמי? התחברתי לבחור שרצה אותי כדי למנוע את עצמי מאבי, וכך, אולי, לנסות לשמר לעצמי רסיסים מאהבתה של אמי. הייתי בת שתים־עשרה, בלי שום דמות אם בסביבה. אבא ושמשון ושמעון ופישטה ומוחמד ועבדאללה וחליל וסולימאן, כולם גברים, ולרובם, אם לא לכולם באמת, כמו שאיזידור אומר, היה חסר בורג. הם כולם חסר להם בורג. היה בי, ונשאר בי, משהו קשה, חזק, בחוץ. רציתי כל כך, ואני עדיין רוצה, להיות חשופה ונאהבת. שמישהו יבין את השבירות שלי, שלא אצטרך להתגונן כל הזמן, להיות מוכנה להתקפות לא צפויות. הפכתי לאמא כשהיא עזבה אותנו, וגם לאישה. ילדה, אמא, אישה, איזה בלגן.

אחרי יומיים הגיעה הדודה מגדה וסיפרה שלוצי נסעה לאמריקה.

"לאמריקה?" אמר איזידור, "זה מנדל שנתן לה את הכסף. היא הכינה את זה מזמן, מה?" הוא הביט בגיורא. הוא אמר: "קִיש הֶרְצֶג, מה? של מי הוא הילד הזה, קיש הרצג, של מי?"

מתברר שיש "סדר" ו"סימטריה" בעולם, והלשון של אלמוג משקפת אותם במלוא עיוותם. בפעם הראשונה שהאם נעלמה האב איזידור עמד מאחוריה של מאיה והדף אותה קדימה… אל החושך, ואחר כך באורווה הכניס פנימה את ידו מתחת לשמיכות. ועתה, כשהאם נעלמת שוב, גיורא משלם את המחיר, כמעט באותה הלשון: איזידור תפס אותו בעניבת הפרפר שלצווארו, פריט הלבוש ה"נסיכי" שלו, והדף אותו. ו"הסדר" ו"הסימטריה" מתקיימים גם בתוך התגובה העכשווית של איזידור, שמגיב כנשוך נחש על ההודעה של הדודה מגדה שלוצי נסעה לאמריקה. הוא פולט מיד, היא הכינה את זה מזמן, מה? ובלי שהיות מביט בגיורא ואומר, "קִיש הֶרְצֶג, מה? וכהד מסורס למה? מה? הסימטריים האלה מופיעים המי מי במשפט המראה החותם את הפסקה.

הוא גרר את גיורא החוצה ועד בית הבאר ושם הציג אותו ליד אחד מעמודי הבטון ואמר לו: "שלא תזוז מפה. אם אתה זז אני הורג אותך."

גיורא בכה.

"שקט שיהיה!" צרח איזידור.

דודה מגדה ומאיה עמדו על המרפסת והביטו.

יופי־טופי. ממש ההצגה הכי טובה בעיר. שתי הגראציות מביטות מלמעלה [אגב, ה"העמדה" כאן ממש לא תואמת למיקום ה"אלמנטים" בזירה האמיתית. המרפסת של הבית לא היתה מוגבהת, ופנתה לצפון ולא לדרום־מזרח, שם ניצב בגאון המגדל] על הסצנה הדרמטית. מביטות ומוסיפות דברי פרשנות:

"יזוש־מריה. הוא השתגע אני חושבת," אמרה מגדה.

"מה פתאום?" אמרה מאיה וחייכה.

"מה פתאום?" אמרה מאיה וחייכה. זהו זה, הלך על מאיה. כאן היא חוצה לגמרי את הקווים. היא מתגייסת רשמית ל"ציר הרשע" [אגב, חיוכים אצלה מופיעים רק לצורכי רשע]. זוהי פעימת הבגידה הראשונה שלה מתוך שלוש וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ: אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לְךָ כִּי בַלַּיְלָה הַזֶּה בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל תְּכַחֵשׁ בִּי שָׁלֹש פְּעָמִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו פֶּטְרוֹס גַּם כִּי־יִהְיֶה עָלַי לָמוּת אִתְּךָ כַּחֶשׁ לֹא אֲכַחֵשׁ בְּךְ וְכֵן אָמְרוּ גַּם כָּל־הַתַּלְמִידִים ככה זה, הכול חוזר שלוש פעמים במיתולוגיות ובסיפורי עם כרגיל אתה מנסה למרוח אותנו בסיפורים ובלמדנות שלך. קודם היית יוסף עם החולצה המכוערת שלו, עכשיו אתה כבר ישו, מה השלב הבא, אלוהים? אבל בחיים זה הרבה יותר מורכב. נכון, שנאתי אותך לפעמים, עמדתי שעות ליד מיטת הסורגים שלך והתפללתי שתיעלם, שתתאדה, שתשאיר את אמא ואת אבא לי, בעיקר את אמא. אבל גם טיפלתי בך והגנתי עליך מפני אבא, למרות ששמחתי שגם לך הוא הרביץ, אם כי לא הרבה ולא חזק כמו לי. בכל זאת יש דרג ויש — נו. יש נסיכים ויש משרתות, שאף פעם לא הופכות לנסיכות. ותיעבתי אותך בגלל ששיחקת אותה צדיק תמים, ילד טוב מרת גן, ורק אני התפרצתי והייתי רעה ומפלצת. ואתה אף פעם לא החזרת לי כגמולי על כל השנים ששמרתי עליך. פרחת לך, אחי היקר [אולי חוץ מהתקופה שהיית אפוטרופוס של הבן שלי — לא חשבתי על זה קודם], ובכל מקרה [גם אם שמרת קצת על הבן שלי] שכחת שאני בכלל קיימת, ועכשיו אתה גם מספר את מה שאני הייתי צריכה לספר…

כשאיזידור יצא מן האורווה הוא החזיק בידו רובה. את כל זה לא ראה ולא שמע טום, כמובן. ואולי אילו היה רואה ושומע, לא היה הדבר משנה הרבה בסיפור, כי היה לוהט וצמא כל־כך, והשתוקק כל־כך להיות נקי מיד, שטבל מהר ככל שיכֹל בזרם הצלול והצונן. עדין לא היה במים שתי דקות, וכבר שקע בשֵנה עמֻקה, שלֵוה, בהירה וחמימה מכל שידע מימיו. והוא חלם על האפָרִים הירֻקים שבהם עבר הבֹקר, ועל הבוקיצות הגבוהות, ועל הפרות הנמות, ואחרי זה לא חלם על דבר. הסִבה לתרדמה הנעימה הזאת שנפלה עליו פשוטה מאוד, ובכל זאת לא גִלה אותה איש. זה היה פשוט מפני שהפיות לקחו אותו.

איזידור צעק: "לא לזוז!"

אבל גיורא ניתר ממקומו והסתתר בזריזות מאחורי העמוד.

איזידור ירה. מעמוד הבטון ניתזו שבבי טיח.

איזידור ירה שוב […]

קום, אבי, היום יִוָדע כי איש קשת אתה. […]

על־אף הזֵד וחמתו יְרֵה, אבי, וגם הַצליחה!

איזידור כיוון את הרובה בשלישית…

שנים הייתי בטוח שהמצאתי את האירוע הזה, או לפחות לא הייתי בטוח שלא המצאתי אותו. שכפי שהדודה מגדה, שמשתדלת לא לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת, אומרת לרובן: "שטויות. פשוט מאוד, לילד הזה יש הרבה פנטזיה." וכך טוענת גם מאיה, הבוגדנית, שהופכת להיות בת־הד של מגדה, המחליפה של אמה; כלומר, מחליפה של מחליפה. היא משעתקת את המניירות הסגנוניות של הדודה מגדה מה פתאום? פשוט מאוד וגם ממירה את הלילד הזה יש הרבה פנטזיה של דודתה בלילד הזה, גיורא, יש המון פנטזיה, "עדות" המצביעה שמית על ה"פושע" ה"אמיתי", הילד הזה, גיורא, וסופחת לעצמה נופך ילדותי באמצעות ההמרה של ההרבה של הדודה מגדה להמון; המרה שאמורה להקנות יתר אמינות לעדות השקר הבוטה. ושימי לב, מאינ'קה, התרנגול טרם התעורר ואת כבר בפעימת הבגידה השנייה, כחש־מכחשת, ובגדול.

כן, לא הייתי בטוח אם היה או לא היה. זכרתי את הערב ההוא ואת הלילה שבא אחריו. זכרתי את צבע השמים האפור־עמוק מאחורי המגדל, וגם, משום־מה, את חוט החשמל שהיה תלוי ברפיון בין שני עמודי העץ שעמדו ליד הבית, אחד פחות או יותר ישר והשני עקום למדי. וגם את נביחותיו חסרות האונים של ג'ימי, הכלב האהוב שהיה לי באותה תקופה, שהבין טוב ממני, כנראה, לפחות בשניות הראשונות, מה קורה. אבל אני לא זוכר הד של ירייה, ובכל מקרה, אני בטוח שהיתה רק אחת. אצל רות אותה ירייה בודדת הפכה לשלוש, כנראה מכוחה של התבנית הספרותית. שלוש פעימות בגידה של מאיה ובמקביל שלוש יריות וכו'. וגם, זה לא היה הרובה אלא אקדח תופי. אני כמעט בטוח. וזכרתי את ריצת חיי, שבאה אחרי… אבל, כאמור, ממש לא הייתי בטוח אם היה או שמא היה יכול להיות על פי הגיונם האובר־דרמטי, הספרותי מדי, של האירועים בבית המשוגעים ההוא — כך עד שמתישהו בתחילת שנות התשעים אחותי קראה לי כמה שירים שכתבה, וביניהם נח לו "מעדנות" השיר הבא, שמעלה מן הבארות של הפרדס ההוא עוד כמה רסיסי מראות ומכיתות זיכרון חבוטות, ומלוא החופניים צלהבי־סנוורים:

אָבִי הִתְחִיל לְהִפָּרֵד מֵחַיָּיו, אַחֲרֵי הַתְקָפַת לֵב שֶׁקִּבֵּל

אֲנִי רָאִיתִי שֶׁהוּא בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם.

טִפּוֹת שְׁקוּפוֹת אִטִּיּוֹת זָרְמוּ עַל פָּנָיו.

רָאִיתִי אוֹתוֹ בּוֹכֶה בַּסֵּתֶר פַּעַם אַחַת

בְּחַיַּי, אֲנִי פָּחוֹת מְנֻתֶּקֶת מִשֶּׁחָשַׁבְתִּי.

לְפֶתַע אֲנִי מְזֻעְזַעַת.

יִתָּכֵן שֶׁהוּא מְנַסֶּה לַחֲגֹג אֶת קִיּוּמוֹ הַזְּמַנִּי

בְּתוֹך הַטְּרָגֶדְיָה הַמְפָעֶמֶת בְּהַתְקָפוֹת הַלֵּב שֶׁלּוֹ.

תָּמִיד הִתְעַלַּמְנוּ מִמֶּנּוּ. אִמָּא הֶחְלִיטָה: לֹא הָיוּ לוֹ רְגָשׁוֹת,

חֲוָיוֹת, דְּבָרִים לוֹמַר. מִכְתָּבִים לְמִשְׁפַּחְתּוֹ לֹא כָּתַב

וְאִמִּי נָהֲגָה לְהַחְתִּים אוֹתוֹ עַל הַמִּכְתָּבִים שֶׁכָּתְבָה לְאִמּוֹ

בַּת הַשְּׁמוֹנִים שֶׁלֹּאָ רָאָה מִגִּיל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה.

תָּמִיד אָמְרָה עָלָיו שֶׁהוּא קוֹרֵא סִפְרֵי "בּוּם בּוּם" וְכָל הָעוֹלָם שֶׁלּוֹ

זֶה רַק לְשַׂחֵק קְלָפִים. וַאֲנַחְנוּ צָחַקנוּ.

כְּשֶׁנִּסָּה לְהִתְנַגֵּד הָיָה מַרְגִּיז אוֹתָנוּ מְאֹד.

הָיוּ לוֹ תְּקוּפוֹת פּוֹרִיּוֹת עֲשִׁירוֹת וְהַרְפַּתְקָנִיּוֹת לִפְנֵי שֶׁפָּגַשׁ אֶת אִמִּי.

מֵאָז, יָרָה פַּעַם אַחַת בְּרַגְלָיו שֶׁל גּוֹנֵב תַּפּוּזִים.

פַּעַם אַחֶרֶת, מְאֻחָר בַּלַּיְלָה, יָרָה לְתוֹךְ אֲוִיר הַפַּרְדֵּס הָאָפֶל

מִתּוֹךְ אֶקְדָּח יָשָׁן שֶׁהִתְכַּוֵּן לִירוֹת לְעֶבְרִי.

בּבֵית הַחוֹלִים, כְּשֶׁשָּׁכַב מוּל הַסֵּיסְמוֹגְרָף שֶׁהִמְחִישׁ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ,

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ. אָדָם חַם וּפָתוּחַ, שֶׁפָּחַדְתִּי מִיָּדָיו הַחַמּוֹת מִמַּבָּטוֹ הַמְלַטֵּף.

נִזְכַּרְתִּי בָּרְתִיעָה שֶׁלִּי מֵאָז, בִּזְמַן שֶׁהָיָה מַגִּישׁ לְפָנַי מָרָק חַם לַשֻּׁלְחָן

וְהָיְתָה סַכָּנָה שֶׁזְּרוֹעוֹתָיו יִתְחַכְּכוּ בְּשַׁדַּי.

חָשַׁבְתִּי שֶׁאָבִי יַחֲזֹר לַחֲגֹג אֶת אֲבִיב חַיָּיו.

אִמִּי הִשְׁלִימָה עִם מוֹתוֹ.

אֲנַחְנוּ לוֹחֲצִים עָלָיו לִהְיוֹת

מִי שֶׁהָיָה.

אני זוכר שקראתי את השיר לראשונה, אז, בנוכחות אחותי, הסתכלתי עליה ושאלתי, אז מה, גם עלייך? והיא אמרה: גם עליך? ושנינו התחלנו לצחוק. מה־זה לצחוק, התפתלנו מצחוק, כמעט נחנקנו מרוב צחוק. אגב, ה"אנחנו לוחצים" זה אך ורק אחותי, בגוף ראשון רבים. אני לא עשיתי כלום בעניין הזה. קצת ניסיתי להתקרב אליו, אבל בלא הצלחה יתרה. עמדו בינינו חומות עבות מדי של חשד ואיבה, כעס אין־אונים, אכזבה ובושה. יותר מדי אתה אף פעם לא תעמוד על הרגליים שלך, יותר מדי החלפת מסכות, מוצרט־סליירי, טקסי אימה ומלחמות עולם בינו לבין אמי. וגם יותר מדי פה גדול יש לך, לדבר אתה יודע נכון, ואתה לא תסתום לי את הפה מעניין מאיפה למדת את זה? אתה לא תסתום לי את הפה מה אתה אומר? "דיאלוג" שחזר על עצמו כל יום, בדרך כלל בתחומי חדר הילדים, כשנעמי לא היתה נוכחת, ואז אני אסתום לך את הפה ועוד איך איך? תרביץ לי עם "הרצועה"? מהצד של האבזם או מהצד השני? אתה חצוף, אתה חושב שאמא שלך תמיד תגן עליך, אני אראה לך מה זה ומיד אחר כך באה טריקת הדלת בפני, הדלת הגדולה הלבנה, עם הזכוכיות העמומות. ואני הייתי נשאר כשרק חצי תאוותי בידי, חצוי בין אשמה לגאווה על המרדנות החצופה שלי כלפיו, על כך שהדרך היחידה שלו לסתום לי את הפה היא לטרוק את הדלת ו"לברוח", אבל גם עם שאריות פחד והרגשה שמשהו בהתנהגות שלי בכל זאת לא תקין.

אבל חזקל שהופיע פתאום התנפל עליו והוציא מידיו את הרובה והחל לחבוט בו.

כל הכבוד, חזקל. אני מרגיש, כשאני קורא את זה, כמו הילדים הקטנים שמזהירים בצעקות את הגיבור בהצגה שמישהו עומד מאחוריו ומנסה לפגוע בו, תגובה של צופים אמיתיים שטרם שמעו על "רוחק אסתטי". מכל מקום, גם זה לא היה ולא נברא. אם כי בהחלט היה יכול להיות. כי היה בו בשמשון המשוגע איזה חוש של צדק בסיסי, למרות שהעמיד פנים כאילו כלום לא נוגע לו. ובגלל זה חיבבתי אותו. אתה, לעומת זאת, לא שמת עליו, למרות שלמדת ממנו איך להסתדר עם האמא המופלאה שלך, בטח בגלל שהוא היה מ"אגף המשרתים", מין חצי מוקיון חצי משוגע על אמת, ברבע משרה. דבר אחד זה להתנהג יפה לאנשים כשהם חיים, ודבר אחר זה לעשות להם כבוד אחרי שמתו — אבל, בחשבון אחרון, גם זה משהו.

"יזוש־מריה! חזקל הולך להרוג אותו!" אמרה דודה מגדה והתחילה לרוץ.

נעשתה קלת רגליים, הדודה מגדה הזאת. מעניין איפה הסתתרה הזריזות שלה כשהאב ירה וירה וירה בגיורא.

היא עזרה לאיזידור לקום ותמכה בו כשהוליכה אותו אל הבית. חזקל טיפס בזריזות על סולם הברזל ונעלם במגדל.

בחדר הביטה מגדה באיזידור ואמרה: "אתה משוגע או מה?"

איזידור כבש את פניו בידיו והחל להתייפח. דודה מגדה ניגשה אליו ושמה את ידה על שערותיו השמנות והדלילות.

"אני יודע," אמרה חרש, "אני יודע…"

מאיה נשארה לעמוד במרפסת, מרפקיה שעונים על המעקה, עיניה נעוצות בשביל האפל שבין העצים. השביל היה ריק. מאיה חייכה.

אחרי זמן מה, כבר היה חושך גמור, יצאה מגדה החוצה והתחילה לצעוק: "גיורא! גיורא!" קולה נפל בתוך השקט עוד זמן רב.

"השאקאלים יאכלו אותו," אמרה מאיה.

אבל דודה מגדה אמרה בעצבנות: "אני לא דואגת משאקאלים."

היחידה הזאת מורכבת בעיקר מ־action. כך קורה גם ברוב היחידות האחרות בסיפור, מה שלא אופייני לפרוזה של אלמוג, בעיקר לא הארוכה יותר. לרוב כוללים סיפוריה הרבה קטעי תיאור ואווירה. ואילו כאן, קטעי התיאור והאווירה הם ספורים ומשמשים בעיקר להפוגה בין הקטעים האולטרה־דרמטיים. אבל מדובר כאן, צריך להבהיר ולהדגיש, ב־action מדרגה שנייה. אמנם זהו action דרמטי מבחינתן של כל הדמויות, אבל הוא מן הסוג שמהדהד אירועים מכריעים שכבר התרחשו בסקאלה אחרת, עוצמתית הרבה יותר, איפשהו שם, בילדותם ובנעוריהם של האב, האם, הדודה, רובן, חזקל, וכל יתר דור ההורים. כאן אנחנו מקבלים "רק" את ה־after shock, את הצונאמי, את בני ובנות הקול של הרעש הגדול שמכבר; הדהודים של טראומות, שנחווים כריטואלים, שעל מקורם מוטלת צנזורה מלאה או חלקית, וכך הם הופכים לשעתוקים מכניים, המתפקדים, למרבה הזוועה, כמנגנון היחיד השומר על אחדות המשפחה ומונע ממנה להתפרק לכל הרוחות.

לכן, האב ירה שוב ואחר כך כיוון בשלישית. ולכן מאיה צריכה לבגוד שוב ושוב. ולכן, שוב, הדודה מגדה "מאזנת" את התמונה, נוטה לצדה של מאיה, ואפילו לצדו של האב, על חשבונו של גיורא. וכל זה קורה, כמובן, על רקע האם השבה ונוטשת, והאב השב ונוקם בילדיו, ששבים ומתגרים בו, וגם הקולות והאורות שבים ונופלים…

אבל החזרתיות הזו מאפשרת גם את ההדגשה של פעולות חד־פעמיות. כאן, את התגובה של חזקל־שמשון־טרזן, שהופיע פתאום והתנפל על האב והוציא מידיו את הרובה והתחיל לחבוט בו. ולאחר שהציל את גיורא מידיו של איזידור טיפס בזריזות על סולם הברזל ונעלם במגדל, חצי־אדם חצי־קוף. לעומת זאת, הקטע הזה, כמו הסיפור כולו, כולל מופעים הנראים כחד־פעמיים, אך הם רק נראים כך — עובדה שעליה מרמזת לנו המחברת באמצעות קישורים לשוניים יצירתיים למופעים דומים שכבר צפינו בהם או שנצפה בהם בהמשך הסיפור. כך, היציאה של מגדה החוצה אל החושך והצעקות שלה כל הלילה — "גיורא! גיורא!" — מאזכרות את הצעקות של מאיה, היוצאת אל החושך בעקבותיה של אמה הנוטשת, "אַנְיוּקָה! אַנְיוּקָה!" ואת צעקותיו הנלוות של איזידור, "לוּצי! לוּצי!" וכך גם עמידתה המתגרה של מאיה — שנשארה לעמוד במרפסת… עיניה נעוצות בשביל האפל שבין העצים. השביל היה ריק. מאיה חייכה [שימי לב, מאינ'קה, פעימת הבגידה השלישית והסופית בדרך] מרפקיה שעונים על המעקה — מאזכרת את עמידתה המתגרה של אמה, מרפקיה זקורים לצדדים. וחד־פעמי רק לכאורה הוא גם מראה עיניה של מאיה הנעוצות בשביל האפל שבין העצים. שכן, הוא משכפל את מבטה לשביל המוליך אל הפרדס, שעליו פסעה בשעתה דמות כהה. אלא שעכשיו השביל ריק. וגם הבהלות והחרדות חוזרות, אם כי בשינוי מודולציות. גיורא מוטרד שהנחשים באורווה יהרגו את מאיה, ואילו מאיה מכריזה בציפיית עונג על גיורא שברח מיריות אביו, השאקאלים יאכלו אותו. ושני האזכורים הללו של בעלי חיים המייצגים כאן מוות "משוחחים" עם פרטים בלבושה של מאדאם לוציפר: פרוות השועל המושלכת בגנדרנות על כתפה וארנק מעור נחש. וגם, יחידת החיתום של הקטע הזה, אבל דודה מגדה אמרה בעצבנות: "אני לא דואגת משאקאלים", מהדהדת יחידת חיתום קודמת, רוּבֵן חייך ופניו השחומים התקמטו. "אין מה לפחד," אמר.

משמע מכאן, ב"גמדים על הפיז'מה" כל הדמויות שבות ונכנסות לאותה ביצה, ואינן משתנות, כאילו גורלן נחתם מראש. כולן, למעט אחת: גיורא, שרות החליטה להציל אותו מן הגורל המשפחתי, או, למצער, מן הגורל המזומן לאחותו הבכורה. לשניהם מזומן מסלול דומה, מסלולם של כל הגיבורים אשר מעולם: המלחמה במפלצת החושך, הצלילה למעמקי הלא־מודע, המהווה תנאי מקדים, הכרחי, ליצירת המיזוג בין אינדיווידואליזציה וסוציאליזציה. אך בעוד מאיה צוללת לחשכה ומתמכרת לה — לקנאה, לשנאה, למחשבות הנקמה ולמוות — גיורא צולל לחשכה אך עולה וצומח ממנה כשאבוקת אור בידו.

יח.

בהתחלה הוא רץ, אבל כשהחושך בלע אותו… הם אחרו את המועד! המפלצת הדביקה אותו: כשהיא שואפת נשימה אחת פנימה, שתתה המפלצת את ליצן־העץ המסכן, כפי שהיתה שותה ביצת תרנגֹלת, ובלעה אותו בכֹח כה רב ובשקיקה, עד שפינוקיו נשאב מטה־מטה אל תוך גופו של הלויתן, והֻכה מכה עזה שהותירה אותו המום למשך רבע שעה. בשובו לעשתונותיו לאחר הבהלה הזאת, לא ידע כלל היכן הוא נמצא ולאן עליו לפנות. סביבו שררה עלטה גדולה בכל — עלטה כה שחורה ועמֻקה, שדומה היה כי נכנס, ראשו תחִלה, לתוך קסת מלאה דיו שחורה.

עד סוף סצנת האורווה כלל לא ברור של מי הסיפור הזה, מי היא הדמות המרכזית בו, זו שכל החוטים העלילתיים מובילים אליה. תחילה היו סימנים שהאם, לוצי, תככב, בגלל "אפקט הראשוניות" שהיא זוכה בו ובגלל ה"צועניות" שלה, שהמספרת/המחברת משתוקקת אליה כל כך ובה במידה יראה ומתרחקת ממנה. אחר כך היה אפשר לחשוב שמלחמת העולם בין ההורים תעמוד במרכז והילדים יתפקדו כעדים, נפגעי מלחמת העולם שלאחר מלחמת העולם. אבל די מהר התברר שלבה של אלמוג נוטה לילדים (לאב לא ניתן סיכוי של ממש מהרגע שבו הוא מתעלל בניצולת שואה, בלי שיש לנו שמץ של רקע "מקל" להתעללות המכוערת הזאת), אם כי לא ברור למי מהילדים, לפחות עד סצנת האורווה, שבה מאיה חוזרת על מילת הצופן "טרפה", מפגינה "עזות מצח" בנוסח שאותו יצרה אמה, ובכך פוגמת באהדה שזכתה בה כקורבן חסר ישע.

לאמיתו של דבר, כל מי שמכיר את הסיפורת של אלמוג היה יכול לצפות שזה יהיה הסיפור של מאיה. הבת הלא־נבחרת, הפגועה, זו שנשיותה פגומה, זו שלא זוכה לאהבה שהיא ראויה לה וכו'. לציפייה הזאת יש על מה להסתמך גם "מבית"; כלומר, גם על פי הנתונים שהסיפור עצמו מספק — בראש ובראשונה בגלל הכותרת שלו, שלט כניסה המכריז, לפחות לכאורה, על מרכולתו העיקרית, גמדים על הפיז'מה, שהיא לבוש הלילה של מאיה. שהרי, לו רצתה אלמוג לאותת לנו מלכתחילה על גיורא כעל הגיבור שלה, היתה יכולה לקרוא לסיפור "עניבת פרפר" או "מקטורן צמר כחול".

העובדה שלא עשתה כך, ובחרה בגמדים על הפיז'מה, היא, אולי, איתות נוסף לכך שהיא התלבטה לא מעט בין מאיה לגיורא, ואז, בסוף, ממש בקצו של אותו רגע במהלך העלילה שאחריו כבר לא היה אפשר עוד לפסוח על שתי הסעִפים, היא בחרה [וחשוב לי לומר זאת: לפחות כפי שאני מבין את הסיפור הזה, שקשה לומר שאני קורא חסר פניות ביחס אליו] בגיורא.

גיורא זה, לבו, בשונה מלבה של מאיה, גס בעבר. הוא אינו משעתק את אביו ואמו, אלא צולל לחשכה, כדי לצאת ממנה מחוזק אל האור. אין פירושו שנתיבו לא חוצה את מעגלי הקיום של האם והאב או שמסלולו חלק ונקי ממעקשים וסיגים. ממש לא. הוא נכנס למעגלי הקיום של ההורים, אבל נחלץ מהם בעור שיניו; הוא חוזר על קטעים מאותם מסלולים אבל בהטיות זווית מסוימות, שמאפשרות לו לגבור על כוח המשיכה המצמית שלהם. בניגוד למאיה, שמסתחררת פנימה, למטה ואחורה, וחוזרת על אותה מנגינה כ"כינור שני" בלי "קול" משלה, גיורא מוצא לו מסלולי מילוט ממשיים יותר: החוּצה, למעלה, או לפחות הצידה, והעיקר קדימה. הוא נופל וקם, נופל וקם, כשפניו קדימה ולא לאחור, תופס מרחק, פרספקטיבה, קונה לו שליטה על עולמו; "כמובן" תוך כדי אינספור "תאונות" דרכים.

כשהחושך בלע אותו…

גיורא פחות אמיץ ממאיה אבל יותר סתגלן וגמיש ממנה. הוא יוצא אל החושך רק כשאין לו ברירה. אבל אז, שלא כמותה, שיצאה אל החושך והלכה כמה צעדים… הוא רץ… וקם והתחיל שוב לרוץ… ונפל… והמשיך לרוץ, עד שהגיע לקיר המוות. הוא רץ עד הסוף, נוטש את מרחב הבית, חורג מגבולות הפרדס, בוחן טריטוריות חדשות, מגיע למקום אחר…

הריצה הזו ארכה אולי ארבע־חמש דקות, אבל נמשכה נצח. ארבע מאות המטרים שהפרידו בין הבית לגבולו המזרחי של הפרדס, זה שהפריד בינו לבין הפרדסים של כפר אז"ר, היו המרתון של חיי. אכן, רצתי ורצתי ורצתי. ואני זוכר היטב את המסלול. מעט אחרי המגדל סטיתי מהשביל שבין הברושים, ימינה, לתוך הפרדס, כדי שלא אהיה חשוף לירייה נוספת, עברתי ליד השיבּר שבו נהג שמשון להתרחץ, נשרטתי מענפי עצי הלימון שסובבים את השיבּר, המשכתי דרך אזור האשכוליות, המרווח יותר, ואז, מול בית האריזה הקטן, שהוקם בדיוק במחצית אורכו של השביל בין המגדל לסוף הפרדס, חזרתי לדרך הפתוחה בעודי מציץ מדי פעם לאחור לבדוק אם הוא רודף אחרי, ואחר כך, בגלל החרדה שלא הרפתה, נכנסתי, ליתר ביטחון, לצד השמאלי של הפרדס, לאזור עצי הוולנסיה, כדי לא לצאת מהשער, שמא הוא ימתין לי שם, ומשם ברחתי החוצה לכפר אז"ר דרך פרצה בגדר שהכרתי היטב במסעותי לאזור הזה, בעיקר בקיץ, שאז הייתי הולך למקבץ שיחי הצבר שהתפראו שם, פירותיהם מתהדרים בכל גוני הצהוב, הכתום והסגול, חמוש במקל ארוך שבסופו קופסת שימורים ריקה, ששימשה לתלישת הפרי הנחשק במינימום נזקים; כלומר, רק בכמה עשרות קוצים זעירים אבל מציקים, שסולקו, בסוף הסעודה, על ידי שפשוף כפות הידיים בחול.

החושך בלע אותו ואחר כך הדממה והחושך עטפו אותו כמו הפֶּרֶנֶה ששמרה על חום הסיר שהיה מנדל מביא מן המסעדה בשבת. פינוקיו בבטן הלווייתן או כיפה אדומה בבטן הזאב. ואחר כך גם אופנוע כבד שגיורא חושק בו — אף הוא סמל של אפשרות כפולה: מתחם חנוק ואפשרות פריצה ממנו, הכרוכה בסכנת מוות — אופנוע כבד, שהוא יכול לגשת ולבחון אותו רק כשבעליו נבלע באולם הקולנוע האפל. רחם וקבר, womb ו־tomb, המרחב השעטנזי שבו צומחים החיים החדשים מתוך המוות בסיפוריהם של כל הגיבורים אשר מעולם — וגיורא, כך החליטה אלמוג, ילך בדרכם. מצד אחד, החושך בלע אותו, חושך מבעית, מפלצתי. ומצד שני הדממה והחושך עטפו אותו, כמו מגינים עליו באורח ביתי, כמו הפֶּרֶנֶה ששמרה על חום הסיר… בשבת. אבל, כמובן, בסיפור הזה שום דבר לא מושלם, ולכן לא מדובר כאן בפֶּרֶנֶה ששמרה על חום הסיר שניצב לו קודם על פלטת שבת, אלא בכלי שטולטל בשבת עצמה, המכיל לא תבשיל ביתי אלא תבשיל מסעדה, ואותו מביא לא האב אלא מנדל גולדברג, אחד משלושת המחזרים של האם…

בהתחלה הוא רץ, אבל כשהחושך בלע אותו, האט ואסף את נשימתו עד שלא נשמעה יותר. הוא התיישב תחתיו על העפר הלח וחיבק את ברכיו. הדממה והחושך עטפו אותו.

נפלא, רות. פשוט נפלא. גיורא מתמסר לחושך. הוא האט ואסף את נשימתו עד שלא נשמעה יותר, כמי שמאמץ את דמות המת, נטול הנשימה. ואחר כך הוא נולד מחדש: בתוך חיתולי החושך והדממה, שומר על תנוחה עוברית, הוא התיישב תחתיו על העפר הלח וחיבק את ברכיו והתמכר לחרדת מפלצת החושך, המינוטאור האורב במבוך, התנים שבפרדס, שאולי הם תנים לא משוגעים והם לא עושים שום דבר ולא צריך לפחד מהם אבל אולי אורב שם תן משוגע נושך ואז אם לא מקבלים זריקות בבטן מתים מכלבת והופכים לחצי־אדם חצי־כלב וככל שנתמשך הדבר… הוא היה מלווה בנהמות ובכעין נביחות…

גיורא ידע שאם התנים לא משוגעים הם לא עושים שום דבר ולא צריך לפחד. איזידור אמר להם [לו ולמאיה] לא פעם שרק תן משוגע נושך ואז אם לא מקבלים זריקות בבטן מתים מכלבת. אבל אותו איזידור עצמו, אבא שלו — אבא שלו? — אמר לו כשהציג אותו ליד אחד מעמודי הבטון של המגדל, "שלא תזוז מפה. אם אתה זז אני הורג אותך." והוא, ילד טוב מרת גן שכמותו, לא זז. ואז איזידור ירה ואיזידור ירה שוב ואיזידור כיוון את הרובה בשלישית…

בכל זאת התחיל לשיר בקול רם סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור. בקטע הזה, רות, אני חושב ש"נרדמת" קצת, ויחד איתך גם העורך שלך, אני. עכשיו, ממרחק של כמעט שלושים שנה מאז שהורדתי את כתב היד שלך לדפוס, לא נראה לי שילד פיקח שנמלט על חייו יתחיל לשיר בקול רם וכך יסגיר את מיקומו. אבל זה לא נורא, כי השיר הזה קושר את גיורא לשני מסלולים סיפוריים שיצרו מבחינתו, כנראה, שילוב מנצח: ההצטרפות למלחמת האור והחושך, בצד של האור, והסיפור המכבי־חנוכתי־ציוני שחיבר אותו (כנראה) ואותי (יותר בטוח מאשר כנראה), לאדמה הזאת, וזאת למרות יצר הנדודים שאותו גיורא ואני ינקנו משדי אִמותינו [אגב, אין לי מושג אם אכן ינקתי משדיה, וגם אם כן, כמה זמן, אבל בכל מקרה, אני שונא חלב חם, ואפילו פושר].

סורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור. הנה לכם עוד דוגמה לדיבור־פעולה speech act)) של ממש, כמו — להבדיל, אלף אלפי הבדלות — הלִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס! כן, אלף אלפי הבדלות, גם ברמה הקולקטיבית, בגלל השוני המוחלט בין שני ההקשרים שמילות הדיבור־פעולה הללו גוררות אותנו אליהם, וגם, ברמת הדמויות, כי הלִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס! שאליו מאיה מתחברת מערבל אותה למטה, לעומק, אל האופל, ואילו הסורה חושך, הלאה שחור, סורה מפני האור, הציוני־נאיבי כל כך, שאליו גיורא מתחבר, מניף אותו אל על ומרחיק אותו מן האופל.

הוא רץ. הוא נתקל באבן ונפל. אני זוכר את הנפילה. נתקלתי במשהו. אני לא בטוח אם זאת היתה אבן. נדמה לי שזה היה צינור השקיה. נפלתי, כי כבר הייתי בפרדס זר, מעבר לגבול הפרדס שלנו. עולם יותר בטוח, כי התרחקתי ממנו. אבל פחות בטוח, כי זר. אני זוכר את הנפילה. והרבה יותר אני זוכר את טעם אדמת החצי־חול חצי־חמרה שנתחבה ונגרסה בפי, מתערבב בטעם של דם שפתי, שנחתכו בשעת הנפילה. נפלתי על בטני, ידי בצדי ראשי, ברכי וראשי, מצחי, אפי ופי נעוצים באדמה.

אני זוכר את הנפילה. שכבתי כך נצח. ואחר כך התהפכתי ושכבתי פרקדן נצח־נצחים. גבי, רגלי וקרקפתי סופגים את תמצית חיוניות האדמה, ועיני תועות בשמים, בין גזירי הענפים וקרעי העננים, שם שט לו מעדנות ירח מלא, עגול למופת, מושלם, גבוה מעל גבוה, יפה להלל, מכושף, פלאי.

לא, גיורא לא התחיל לשיר בקול רם, וממילא גם לא נבהל מקולו. ואחרי שנשכב אפרקדן, גבו ואחוריו ורגליו צומחים מהאדמה ועיניו ופיו גומעים אבק כוכבים, הוא גם לא קם והתחיל שוב לרוץ. כי השוב הזה, מנגנון השעתוק הזה, שהוא בסיס הקיום של עלילת הסיפור, נעשה כאן מיותר, וממילא גם המשך הריצה. כי כבר לא היה פחד, לפחות לא באותו רגע נצחי. הוא לא קם ורץ. הוא קם וניקה את עצמו, ומשם ואילך הלך, הילוך איטי, מודע ולא מודע לעצמו, כמו היה אדם חדש, ממש כפי שחש, שנים רבות לאחר מכן, לאחר שהסתיים הקרב בסולטאן יעקוב — קרוב לוודאי גם בעטייה של הסצנה המופתית של הנסיך אנדרי בתום הקרב שלו במלחמה ושלום — שדממה נפלה על היקום, שכמו נחתם בפעמון זכוכית, ויחד עם זאת הכול נפתח ונפתח ונפתח, רקיע נולד מתוך רקיע נולד מתוך רקיע ושמים בולעים שמים בולעים שמים. הכול גבוה עד אין מידה, אינסופי, ואני, המתבונן, שרוע על גב הטנק, נעשה קטן יותר ויותר. אבל אין לא פחד ולא חרדה. רק שקט. שקט. והשלמה שלאחר הכול.

רגליו של גיורא כבדו. בוץ דבק בסוליות נעליו. צלעותיו כאבו. אבל הנה כבר נגמר השדה… עוד מעט הקולנוע. מה זה כל האנשים שם? מה זה שם? מה זה שם אור חזק כזה וקיר מבריק כזה. נדמה היה לו שהוא שומע במרחקים צליל חלילים וקול הלמות תֻפים: פי־פי־פי… בום־בום־בום. הוא עצר והאזין […] "מהי המנגינה הזאת?" […] מיד פנה אל דרך העקלתון ופתח בריצה מהירה. ככל שהגביר את מהירות ריצתו, כך נשמעו צלילי החלילים ורעם התֻפים ברורים יותר לאזניו: פי, פי, פי… בום, בום, בום. והנה הגיע למרכזה של כִכר מלאה אנשים, ואלה נקהלו סביב אֹהל עץ ובד שהיה צבוע באלפי צבעים. "מהו האֹהל הזה?" פנה פינוקיו ושאל ילד אחד מבני המקום. "קרא את השלט הנמצא שם, ותדע." "ברצון הייתי קורא, אבל דַוְקא היום אינני יודע לקרֹא." "טִפש מטֻפש! אני אקרא לך, אפוא. דע לך שבשלט בעל האותיות האדֻמות כאש כתוב: "התיאטרון הגדול של בֻבות העץ".

גיורא פילס לו דרך בין האנשים עד שהגיע למעין גדר ומאחוריה ראה בחור ובחורה. הם לבשו בגדים מבריקים. מין בגד אחד מהרגליים עד לצוואר, צמוד לגוף כמו בגד ים, מבריק כמו כסף. נראה רטוב. הבחורה החזיקה ביד מין צלוחית והאנשים הסמוכים אל הגדר הטילו בתוכה כסף. גיורא הסתתר והציץ. הוא ראה שהבחור חובש קסדה ועולה על אופנוע ומתניע אותו ומתחיל לנסוע מסביב במסלול עגול. אחריו גם הבחורה. היתה שם מין רשת מבריקה ומשהו דומה לקיר. הבחור והבחורה דהרו עם האופנועים מסביב יותר ויותר מהר עד שנסעו ממש במאוזן, ממש על הקיר. גיורא חשב שהם עפים באוויר והעיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, עפו אחרי האופנועים. הוא עצר את נשימתו. הוא פחד שהם ייפלו.

לפתע חש יד על כתפו והסתובב.

"מה אתה עושה פה?" שאל רוּבֵן.

"מה זה? מה זה האופנועים האלה?" אמר גיורא.

"זה קיר המוות," אמר רוּבֵן.

ושוב, רות, אני מסיר בפנייך את הכובע. כי אני, בשונה מכל האנשים האחרים על פני כדור הארץ, יודע מה מקורם של חלק נכבד של החומרים שמהם בנית את החלק הזה בסיפור, ולפיכך גם כיצד בנית אותו.

אמת, סצנת הירייה והבריחה הלילית שאחריה התרחשו גם התרחשו, ואמת לא פחות תקפה היא שסצנת קיר המוות התרחשה גם התרחשה. ברם־אולם, במציאות, זו שעליה דיווחתי לך, התרחשו שני האירועים במרחק של כמה שנים, בלי שום קשר נראה לעין ביניהם. אחד התרחש בפרדס, כשהייתי, כנראה, בכיתה א', והשני התרחש ב"יריד המזרח" בגני התערוכה בתל אביב כשהייתי כבן עשר או אחת־עשרה. את החלטת לקרב את הרחוקים ובכך ליצור ביניהם קשר של הקבלה על דרך ההסמכה, שיש לה כאן צביון של סיבה ומסובב, או ליתר דיוק, של סיבוך והתרה. בשל הארגון המחודש והמפתיע של האירועים אנו מנותבים להבין שיש קשר משמעותי בין "קיר המוות" של גיורא, אותו עמוד בטון ששם הציג אותו איזידור כדי שיוכל לירות עליו, פעם, פעמיים ושלוש, לבין קיר המוות, שאליו מגיע גיורא בסוף ריצת חייו [ואיני מזכיר כאן, למרות הפיתוי המציק, את "קיר המוות" ההוא, מאושוויץ, מחשש, מוצדק, לאי־מידתיות זועקת לשמים ולדרמטיזציית יתר, שמפגיעתה הרעה ניסיתי להימלט עד כה, ואני מקווה שהצלחתי], שבמהלכה הוא עובר דרך כרסה של מפלצת החושך ויוצא בשלום. הנסיעה שהוא עד לה על קיר המוות כובשת את תודעתו משום שהיא מציגה דרך חלופית להתמודד עם כוחות החושך המאיימים לבלוע אותו, או לסרס אותו, כמו את מאיה. הבחור והבחורה הדוהרים על קיר המוות מנצלים את חוק הטבע, כאילו לעומתו, כנגדו: הם דהרו עם האופנועים מסביב יותר ויותר מהר עד שנסעו ממש במאוזן, ממש על הקיר. הם כמו מתגברים על כוח המשיכה עד שגיורא חשב שהם עפים באוויר. ואז העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, עפו אחרי האופנועים [כפי שעיני החרסינה של מאיה התבלטו כעיני זיקית כששמעה את נגינתה של לוצי בכינור]. הנסיעה על קיר המוות מתגרה במוות. היא נעתרת לו, משתמשת בכוח המשיכה שלו כדי להימלט ממנו, ועוד בדרך אסתטית להפליא.

אחר־כך הם ירדו מהקיר ונסעו שוב סביב סביב יותר ויותר לאט עד שנעצרו. אז ירדו מן האופנועים שלהם והסירו את הקסדות. הקהל מחא כפיים והם החוו קידה. מישהו צעק: "בראוו! בראוו!" גיורא הציץ ברוּבֵן וכשראה שאינו מביט בו צעק בקולו הדק: "בראוו! בראוו!"

הקהל התחיל להתפזר והבחור והבחורה התחילו לפרק את הקיר ואת המסלול והעמיסו אותם על משאית שחנתה בכיכר שלפני הקולנוע.

"בוא הביתה," אמר רוּבֵן.

"לא!" אמר גיורא, "אני הולך אתם!" ורץ לכיוון המשאית. רוּבֵן הלך אחריו וצעק: "גיורא!" אבל גיורא כבר היה על ארגז המשאית.

הבחור עם הבגד המבריק תפס בגיורא והשליך אותו למטה. גיורא צעק:

"אני רוצה לבוא אתכם! תנו לי לבוא אתכם!"

— בואו אתנו, בואו אתנו! להרים — להרים הרמים! […] בלבו של אַוְזָן צעיר אחד עוררו הקריאות של אוזי־הבר בֻּלמוס־נסיעה ממש. — אם תבוא עוד סיעה אחת אעוף גם אני איתה! — קרא. והנה באה סיעה חדשה וקראה גם היא כדרך הסיעות שקדמוה. מיד נענה האַוְזָן הצעיר: — חכו לי, חכו לי, הנה אני בא אחריכן!

הבחור אמר משהו לבחורה והיא צחקה. היא ירדה מן המשאית וניגשה אל גיורא וליטפה את ראשו.

קשה להאמין, אבל זו אחת — השלישית — מארבע מחוות החיבה היחידות בסיפור, והיא מוענקת לגיורא מהבחורה הזרה הזאת, בבגד המבריק הצמוד לגוף כמו בגד ים, מבריק כמו כסף. סירונית על אופנוע דוהר. אמזונה מודרנית. צוענייה כמו האם. אבל שחורה. היא חייבת להיות שחורה, כמו הצוענייה במיכאל סטרוגוב שחטפה את לבי בכיתה ג' או ד' בינתיים פסע הצועני שתיים־שלוש פסיעות קדימה והתכוון לחקור את מיכאל סטרוגוב חקירה מעמיקה יותר, כאשר לפתע נפתחה דלת הסוכה. אשה [סנגר, קראו לה] שאי אפשר היה שלא להתרשם מיופייה הפראי, התקדמה בצעדים נמרצים ובשפה מחוספסת, שמיכאל סטרוגוב היכיר בה תערובת של מונגולית וסיבירית. לפעמים היה גיורא חולם. רק לרוּבֵן סיפר שבחלומות היה רואה אשה צעירה מרצדת בזהרורי כסף, מופיעה רגע וחומקת, נגלית שנית ונמוגה. סנגר היתה שם הוא היה רץ אחריה והיא היתה נמלטת מפניו רכובה על אופנוע מבהיק. לפעמים היתה מושיטה יד של כסף ונוגעת בלחיו.

מחוות חיבה ראשונה מופיעה כאשר מאיה לא יכולה להירדם בגלל הרחשים… מעבר לקיר… וצלצול צחוקה של לוצי, המעידים, בפעם האחת והיחידה בסיפור, על יחסי קרבה פיזיים (או אחרים) בין האם לאב. מאיה מקשיבה, מחכה. כשנשתרר שקט לבסוף, ירדה מן המיטה. בפתח חדרם אמרה בלחש: "אניוקה, אניוקה." והאם, בתגובה, קמה וחיבקה אותה ואמרה: "בוא לישון." וישבה לידה עוד זמן מה. מחוות חיבה שנייה היא זו שמפגינה הדודה מגדה כלפי איזידור, אחרי שהוא יורה בגיורא. למחוות הללו יש מכנה משותף ברור — הנדירוּת המופגנת שלהן, המבליטה את ייחודה של המחווה שלה זוכה גיורא מידיה של רוכבת האופנוע. הסירונית שלי. מדובר כאן במחווה של אדם זר לחלוטין, מה שמדגיש עוד יותר את היעדרה של יד מלטפת קרובה. כמו כן, שלא כשתי המחוות הראשונות, המעידות על מצב של השפלה ו/או כניעה מצדו של מי שזוכה להן — שני המפסידים הגדולים של הסיפור, איזידור ומאיה [מאיה זוכה לחיבוק בסצנה מבריקה ומכמירת לב. היא ניצבת על מפתן חדר השינה, מכירה בניצחון הנשיות הבשלה של האם על פני נשיותה הבוסרית והפגומה. תרשה לי, אחי היקר — כבר מזמן לא נתת לי לפתוח את הפה, היית עסוק בסיפור הנסיקה שלך מן החושך אל האור (מיתוסים תמיד תפסו אצלך בראש את המקום של החיים האמיתיים) וכיבדתי את זה — להטיל ספק ב"עוּבדת" "הנשיות הבשלה" של האמא שלנו. גם בסיפור זה לא נראה מי יודע מה. אבל במציאות, אתה יודע, זה היה יותר חנחונים של ילדה חסרת ישע שמשחקת אותה האישה היפה חסרת הרחמים — ושים לב לשליפה התרבותית שלי, אה? ועל ההכרה הזו בתבוסתה השלמה, שתחילתה כבר בפסקה הקודמת — מאיה הלכה אל החדר הסמוך והביאה את נעלי הבית — היא זוכה בחיבוק יקר מציאות, ולא פחות חשוב, בהתייחסות אימהית נדירה: "בוא לישון." וישבה לידה עוד זמן מה. ובדומה, מחוות הליטוף שאיזידור זוכה בה מידה של דודה מגדה היא אישור סופי, דפיניטיבי, למפלתו — איזידור כבש את פניו בידיו והחל להתייפח — הן כגבר והן כאב] — ואילו המחווה שבה זוכה גיורא מידה של הבחורה הזרה אינה מעידה כלל על תבוסה. יש בה שמץ של גיחוך טוב לב, הבחור אמר משהו לבחורה והיא צחקה, אבל ניכרות בה אמפתיה וחיבה אנושית פשוטה.

לאמפתיה וחיבה זוכה גיורא — וזו מחוות החיבה הרביעית והאחרונה — בהמשכה של אותה סצנה מרובן, ששב ומשמש בסיפור כממלא מקומו השפוי של האב:

בינתיים הגיע רוּבֵן ותפס את גיורא ביד.

"השתגעת?" אמר לו.

גיורא התחיל לבכות. הבחורה חייכה והלכה לשבת בתא הנהג. רוּבֵן הרים את גיורא ואימץ אותו אל לבו.

"מה יש? מה קרה?" שאל רוּבֵן.

גיורא המשיך לבכות ויילל: "אני רוצה ללכת אתם. אני רוצה לדהור על אופנוע."

"מספיק," אמר רוּבֵן, "מספיק עם השטויות."

[…]

רוּבֵן… החזיק בגיורא שניסה להשתחרר ובעט בו ברגליו. "בחיי שהילד הזה השתגע," אמר רוּבֵן והתכופף והרים אותו והחזיק בו כמו בתינוק. גיורא הוסיף להניע את רגליו באוויר [כפי שהן התנדנדו… באוויר כשישב, לפני עידן ועידנים, בירכתי העגלה של רובן ושר: "נדנד, נדנד, רד עלה עלה ורד…"] וליילל.

שימו לב להתפתחות היחסים בין רובן לגיורא, המתרחשת בסצנה קצרה, עדינה ומשוכללת, שאיכותה "ההורית המחבקת" בולטת על רקע סצנת הירי המתועבת שקדמה לה.

תחילה מתנהג רובן אל גיורא כמו איזידור. כפי שזה תפס אותו בעניבת הפרפר… וצרח… "שקט שיהיה!" כך זה תפס את גיורא ביד: "השתגעת?" אבל מיד לאחר מכן מתבלטים ההבדלים התהומיים. גם בסצנת הירי וגם בסצנת קיר המוות גיורא בוכה. בסצנת הירי מצוין כי גיורא בכה, ובסצנה העוקבת מצוין כי גיורא התחיל לבכות. לבכי הזה מגיב האב החוקי באיום, "…אם אתה זז מפה אני הורג אותך", והולך לאורווה שממנה הוא יוצא ובידו רובה, ואילו רוּבֵן מרים את גיורא ומאמץ אותו אל לבו. בסצנת קיר המוות הראשונה, איזידור מרים את הרובה ומכוון אותו אל ראש הילד, גיורא… זז. איזידור צועק: "לא לזוז!" אבל גיורא מנתר ממקומו ומסתתר בזריזות מאחורי העמוד. ואז איזידור יורה. גיורא, חצוף שכמותו, ממרה את פי אביו, וזה יורה שוב. גם בסצנת קיר המוות השנייה גיורא לא נשמע להוראות של האדם המבוגר הקרוב לו. גיורא ממשיך ליילל: "אני רוצה ללכת אתם. אני רוצה לדהור על אופנוע." רובן מנסה להרגיע אותו: מספיק עם השטויות. ואחר כך, משגיורא עדיין אינו נרגע, הוא מתכופף ומרים אותו ומחזיק בו כמו בתינוק.

הוא הולך עם גיורא בזרועותיו. ואחר־כך כשהוא נרגע מציג אותו על הקרקע ואומר: "אנחנו הולכים אל הבית שלי."

ובבית של רוּבֵן הם ישבו זה מול זה, סיטואציה שדומה לה לא התרחשה מעולם בבית דויטש, ורוּבֵן אמר לגיורא: "עכשיו אתה מספר לי הכול." ולאחר שזה מספר לו, רובן לא אומר לו, כמו דודה מגדה ומאיה, ש"לילד הזה… יש הרבה/המון פנטזיה." אלא: "בוא לישון עכשיו. מחר בבוקר נראה." ושניהם, הבן המאומץ והאב המאמץ, גיורא ורוּבֵן, שכבו ביחד במיטה הצרה.

רובן הזה, או נכון יותר, מקבילו האמיתי שמעון, היה גם היה, והוא אכן תיפקד כממלא מקום חלקי של האב. שלא כמו מגדה, שלא היתה לה מקבילה בעולם האמיתי. אמת, רובן־שמעון זה לא היה כלל ניצול שואה. הוא היה יהודי מצרי. הוא היה נשוי לאישה מאותה קהילה, ולא היו להם ילדים. אני בטוח שהם מאוד רצו בילדים, לפי הדרך שבה התייחסו אלי, אבל כנראה זה לא הסתייע. שמעון ואשתו, שאת שמה איני זוכר, אכן גרו בבית אזבסט… שעמד בשולי השיכון רמת עמידר. ואכן בחצר הקטנה שלו לא צמח דבר… ומתחתיה זרמה התנועה כל היום וכל הלילה בכביש הגדול, הלוא הוא כביש גהה שחיבר את דרום הארץ עם צפונה, שהיה אז כביש דו־מסלולי אבל נחשב לכביש הגדול. ומעליו, כמו להדגיש את גדלותו ואת אופק מרחקיו, הוצבו ענקי מתח גבוה, שנראו כמו הרובוטריקים שייוולדו שנים אחר כך, ובסמוך לו נחפרה תעלה עמוקה שאליה הורדו הצינורות הענקיים של המוביל הארצי, שהיינו רצים בהם, הלוך ושוב, מעוררים את שרירינו הצעירים בתוספי אדרנלין, ושואגים: ואן, טו, טרי, פור, שה נה נה נה נה… מכל מקום, שמעון זה היה. כמו שגם שמשון היה. ושניהם הושיטו לי יד. אחד כאב חלופי והשני כמין דוד מוזר. שניהם, כמו מגדה הבדיונית לגמרי, היו חשוכי ילדים. לא סתם אצל רובן בחצר אין אף עץ… והיו אז המון כאלה, אנשים עריריים, וכמה מהם נמשכו למשפחה שבפרדס. אמנם, הם נמשכו אליה בעיקר בגלל כוח המשיכה של האם, המלכה הפתיינית־גחמנית, אבל גם בגלל החום המדומה של המשפחה הזאת, או מה שנראה לפחות מבחוץ כמו משפחה.

יט.

כל הלילה התהלכה דודה מגדה בחצר הגדולה וסביב מגדל המים וקראה: "גיורא! גיורא!" [נזכרה קצת מאוחר מדי, הייתי אומר] בבוקר, עם הנץ השחר, תקע חזקל בשופר ממרומי המגדל [כאילו הכול כרגיל] ומאיה קמה להכין אוכל [כאילו הכול כרגיל]. כשיצאה לחלוב את העז ראתה את דודה מגדה ישנה בכיסא־נוח במרפסת. [נו, לפחות "פוסט־מורטם" מגדה מגיבה בדרך חריגה]. מאיה נגעה בכתפה ודודה מגדה קפצה בבהלה והביטה אילך ואילך. "איפה גיורא?" שאלה, ומאיה חייכה אליה ואמרה: "השאקאלים אכלו אותו. אני היורשת." וַיִקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשִׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת־הַפַּסִּים וַיָבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךֶ הוּא אִם לֹא: וַיַּכִּירָה וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלְָתהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף "מה?" אמרה דודה מגדה.

"כן, כן," אמרה מאיה, "עכשיו הֶגֶדוּ שלי."

זהו, מאיה, הנה פעימת הבגידה השלישית שלך, שמגיעה בדיוק עם הנץ השחר, מיד לאחר שתקע חזקל בשופר ממרומי המגדל וַיִּזְכֹּר פֶּטְרוֹס אֶת דְּבַר יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר אָמַר אֵלָיו לֵאמֹר בְּטֶרֶם יִקְרָא הַתַּרְנְגוֹל תְּכַחֵשׁ בִּי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

וכן, מאינ'קה, עוד ניצחון ירושה כזה ואבדת. מבחינתו של גיורא הכינור היה יכול להיות שלך מלכתחילה. את מפנטזת לך ניצחון דרמטי, בעזרת נציגי הטבע, השאקאלים [שאת פרוותו המעובדת של אחד מבני משפחתם המת, אל תשכחו, נהגה האם להשליך בגנדרנות על כתפה], וירושה, אבל, כרגיל, זוכה רק במה שהוא מואס בו. כואב הלב, אבל היית "כינור שני" ותישארי "כינור שני". למאיה יש כישרון גדול… יש לה שמיעה אבסולוטית וזיכרון יוצא מן הכלל… אבל מכיוון שהתחילה כל־כך מאוחר, כבר לא תוכל לעולם להיות כנרית ממש. לוצי רוכשת את ההגדו בשביל גיורא כי פה צריך קצת קולטורה וכי אנחנו להיות ג'נטלמן בבודפשט… ורק רוּמֶנִים טיפשים כדוגמת איזידור גרים בפרדס כמו שַאקַאלִים. אבל לגיורא אין שום עניין בכינור. אמנם, בכל יום שלישי היו גיורא ומאיה הולכים אחרי הלימודים אל ביתו של המורה לכינור, אבל גיורא היה נכנס אל חדר הלימוד והמורה היה סוגר אחריו את הדלת… עוד פעם חוסמים למאיה את הכניסה לאתר תשוקה שלה. וגם כאן, כמו בפעם היחידה שבה אנו נרמזים על קיום יחסי מין בין האב לאם בחדר השינה של ההורים, מאיה ממוקמת מבחוץ ואוזניה כלות. לעומתה, גיורא, לאחר שצפה במופע קיר המוות, מואס בהגדו ובכל מה שהוא מייצג בסיפור: הגולה היהודית והג'נטלמניות המרכז־אירופית והעמדות הפנים המגוחכות, ובוחר באופנוע, סמל של היבריס זכרי, אדיפלי נטו. מרידה באב, והתגרות בוטה במוות:

בינתיים קנה איזידור אופנוע, ובכל פעם שגיורא ניגן בכינור, היה איזידור יוצא אל החצר ומתניע את האופנוע, עד שגיורא הודיע יום אחד שהוא מפסיק עם זה והתחיל להתניע את האופנוע בעצמו — כאילו עד עכשיו האב התניע אותו בעבורו… בתוך כך צמח והיה לנער גבוה שכל רואיו השתאו ליופיו וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה ואפילו הדודה מגדה אמרה באחד מביקוריה שצריך לשלוח אותו להוליווד [כמו שהיא אומרת על אמא שלו, שדופקת הופעה כשהיא שבה מאמריקה, יוֹי, פשוט מאוד מודֶל. פשוט מאוד מז'ורנל]. אבל מאיה נשארה קטנה וגוצה והתבוננה בעולם בגולות החלב שלה בחשד ובאיבה.

איזה סבך דביק ומגעיל של סרסנות דו־כיוונית. האב התניע את האופנוע בכל פעם שגיורא ניגן בכינור. ואחר כך גיורא זנח את הכינור והתחיל להתניע את האופנוע בעצמו ובתוך כך צמח והיה לנער גבוה שכל רואיו השתאו ליופיו. ומיד אנחנו עתידים להתבשר על עוד אגף של הסרסנות הדו־כיוונית המעוותת הזאת, שסובבת סביב הפאם פאטאל, האם הקוקייה־צוענייה מזה, וסביב מחליפתה, "הכינור השני", מאיה מזה; מאיה זו, שלפתע מבינה שזכתה בירושה שגיורא מאס בה. פעם שאלה אותו הדודה מגדה: "מה תעשה בכל הכסף?" גיורא ענה: "אני אקנה לי אופנוע." ומאיה שנשארה קטנה וגוצה והתבוננה בעולם בגולות החלב שלה בחשד ובאיבה שואלת, בהפתעת אכזבה בולטת: "מה פתאום אופנוע?" ואחר כך, כשחלום הכינור נגוז, היא נלחמת על החלום החלופי של פיתוח קול — על המשמעות הגלויה והנסתרת, ובעצם, לא כל כך נסתרת שלו — שאותו היא עתידה להגשים במסע לאמריקה, שוב מהלך של "כינור שני"… נכון, גם אני הייתי באמריקה, ואפילו הרבה יותר זמן מאמא. והכי גרוע, הייתי שם כשהבן שלי בן השלוש־עשרה בארץ, תחת חסותך, אחי, שאולי אינך כל כך גרוע כמו שאני מציגה אותך. בטח יש יותר גרועים. נסעתי כמו שאמא נסעה לאמריקה כשאני הייתי בת שתים־עשרה. מישהו שם למעלה משחק מוזר בקוביות שלו, ויש לו נטייה לדָבֶּלים: 13:12, ו־6:6 וגם 18:18, הגיל שבו גם אמא וגם אני כבר היינו אימהות. ו־47:47, הגיל שבו אמא כמעט פרשה מהעולם עם האירוע המוחי שלה, והגיל שאני — לפחות פעם אחת ניצחתי אותה — פרשתי מהעולם לגמרי… ובטח יש עוד כמה כאלה, גם אצלך, אחי הקטן והיקר, שמפנטז לעצמו שהוא נמלט מהביצה המשפחתית. על אחד מהם כבר הצבעתי, אבל זה עניין שלך.

כ.

איזידור לא שב לירות ברובה, אבל כשלוצי היתה מסתלקת, היה מכלה את זעמו במאיה, ובזמן שאיזידור היה מנשק את כפות רגליה הקטנות, קודם שעזבה לנפשה באורווה ההיא, היה גיורא גונב את האופנוע ויוצא לדהור בכבישים כמו משוגע.

כמו קודם, גם כאן בא קול האופנוע להחריש קול אחר. קודם הוא בא להחריש את קול הכינור, על כל מה שהוא מסמל כאן, וכעת הוא בא להחריש את הקולות הבוקעים מן האורווה. זהו מבנה של קונטרפונקט כפול, משוכלל, אבל עלי לציין, שלאבא שלי לא היה אופנוע. וממילא לא גנבתי לו אותו ולא רכבתי עליו. אבל גם כאן פגעה רות בול. שכן, אינספור פעמים גנבתי לאבי את האופנוע שלא היה לו, ואינספור פעמים כמעט נהרגתי על האופנוע הזה — כל זאת, כמובן, בשלב שבו היה לי אופנוע משלי, אמיתי, עד שהרסתי אותו, כשנכנסתי בניידת משטרה ברחוב שבכניסה אליו היה שלט אין כניסה שעבר בהצלחה מבחן גודל של קידוש לבנה, וריסקתי, בפעם השנייה בחיי, רגל ויד, וגם כמה שיניים, ואחר כך המשכתי לנהוג בלי רישיון, עד שהרסתי את האופנוע ואותי כמעט לגמרי.

הדודה מגדה היתה זו שסיפרה ללוּצי את כל העניין, ולוצי אמרה לאיזידור: "הילד הזה עוד יהרוג את עצמו." ומאז שנודע לה הדבר לא הסתלקה עוד, וגם אם נסעה לתל־אביב עם מנדל לשבת בבית־קפה על שפת הים, היתה שבה לעת ערב…

והלילה חלמתי שאני משמש כמין אחראי זמני או מנהל מחליף באיזה בית מלון, או ליתר דיוק מין בית דירות או פנסיון, משהו כזה. וגם אני גר שם, בקומה הראשונה. היו שם לבטח שתי קומות, אבל איני בטוח שיותר. באורח מוזר, לי יש חדר שצדו האחד פתוח ופונה לחדר אחר, שאף הוא פתוח מצד אחד, ובו מתארחות שתי בנות, או אולי שלוש בנות. לא ברור. ובתווך, על הרצפה בין שני החדרים, מכסה טפט גדול. עד כאן הכול נראה כמין תצלום, עם תנועה קלה בשוליו. האורחים בחדר שלידי זעים קצת, אפשר להבחין בתנועה של אורצל קלה וזהו. ולפתע אני ניגש ומרים את הטפט מעל הרצפה, כמו שהילדה בציור של דאלי מרימה את הים, ומתחת נגלית קופת שרצים: מיני מרבי רגליים ויצורים זוחלים שעירים אחרים, לא גדולים ולא הרבה, אבל נוכחים מאוד. ואז, כמו במקרן שקופיות, מתחלפת שקופית. בשקופית הזו, ששוב מתחילה בדממה כמעט גמורה ורק בשוליה מתרחשים חיים, אני עומד ברחבת הכניסה של הפנסיון הזה ומודיע לקהל הנוכחים שסביבי — שכמה מהם יורדים באותו הרגע מהקומה השנייה — שאני סוגר את המקום בגלל תנאי תברואה ירודים. אני מודיע שהמקום שייך לאבי — למרות שאני יודע שזה לא נכון, או לפחות לא מדויק — ושלפיכך אני רשאי לנקוט צעד זה. אני גם מתנצל ומודיע שלכל האנשים יוחזר כספם. האנשים מתחילים להתפנות — ביניהם כמה מכרים לא ממש מזוהים, ואולי גם תלמידים או תלמידים לשעבר שלי — ופתאום עולה על דעתי שכלל לא נועצתי באבי. אבל איני מתקשר אליו. לאחר מכן אני שומע ברדיו שמודיעים על סגירת הפנסיון, והקריין מוסיף שכתבנו בדק את הפרטים ומתברר שלפנסיון אין כלל ביטוח למקרה של סגירה חד־צדדית, ושוב עולה על דעתי שלא נועצתי באבי, ואפילו לא דיווחתי לו על מה שעשיתי, ואני מחליט לצלצל אליו, ואז אני מתעורר. אלף פעמים אמרתי לך: אתה אף פעם לא תעמוד על הרגליים שלך. גם כשתרוויח המון כסף, גם כשתרוויח יותר ממני, גם כשתהיה מפורסם, אם תהיה, אתה אף פעם לא תעמוד על הרגליים שלך. כן, בדיוק כמו בחלום הזה שלך, ובדיוק כמו בסיפור הזה שאתה מוכר כאן, שאתה עומד בו על הרגליים של הסופרת הזאת, תופס עליה טרמפ, משתמש בחומרים שלה, כאילו הם שלך. כן, אני בטוח שהיא הסכימה, איך לא? "קִיש הֶרְצֶג" היא קוראת לך, בטח גם היא התאהבה בך, כמו כל הנשים שתמיד התאהבו בך והצילו אותך. פר גינט דה לה שמטע. כריזמה קוראים לזה. חוצפה צריך לקרוא לזה. חוצפה בלי כיסוי. ילד מפונק היית ונשארת. תעשה שמיניות באוויר, ובכל זאת, אף פעם, אף פעם, אתה לא תעמוד על הרגליים שלך. אין פלא, אפוא, שהסיפור על מסע השמים של פאטון חרת בי, בכיתה ג' או ד', חריצי אימה, שרק הלכו והעמיקו. פאטון היה בנם של אל־השמש אפולו ובת־האלים קלימנה. יום אחד צחק לו אחד מחבריו בבית־הספר ואמר לו, כי אך שטות היא להאמין, כי בנו של אפולו הוא. מלא בושה ורגז שב אז פאטון הביתה ואמר אל אמו: — אם אמנם מצאצאי בני השמים אני, אמי, תני־נא בידי הוכחה. האם שולחת אותו לאביו. פאטון מבקש מאביו לתת בידיו את מושכות הסוסים המובילים את השמש במסעה היומי ממזרח למערב. האב חושש מאוד ואף מתרה בבנו, הנך מתנשא לעשות מעשה אשר אף האלים עצמם לא יעזו לעשותו. אך העלם קל־הדעת מתעקש, קופץ לתוך המרכבה, מזדקף מלֹא קומתו, תופס בשמחה את המושכות בידיו ושולח תודה לאביו האחוז חרדה. עד מהרה מרגישים הסוסים שהם נתונים בידיו של רכב לא מיומן. הם דוהרים קרוב מדי לפני האדמה ואלה מתחילים לעלות בלהבות. ערים גדולות נחרבות, חומותיהם ומגדליהם מתמוטטים ונופלים, והמוני בני־אדם, אֻמות שלמות, אין נשאר מהם כי אם ערימות של אפר! […] הארץ האחוזה שלהבות […] מתחננת לפני צאוס: — הוי, שליט העולם, מלך האלים כֻלם! […] הושיעה־נא והצילה את אשר נִתן להציל מידי שלהבות האש! […] ואז קם צאוס […] לקח בידו כדור־רעם ושלח אותו במלֹא עֻזו ברַכָּב! אחוז כֻּלו שלהבות התגלגל פאטון מתוך המרכבה, וכמו כוכב נופל העובר על שמי הלילה כברק, נפל לתוך מימיו הכבירים של נהר השמים. אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם; וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי־אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר־מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן; אֶעֱלֶה, עַל־בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן; אַךְ אֶל־שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל־יַרְכְּתֵי־בוֹר.

כא.

הזמן נקף. הפרפרים הזדווגו והטילו ביצים ומתו. הזחלים שמנו ותפחו והתגלמו. כשפרחו ההדרים נחנק האוויר בריחות המתוקים. אבל גם הפרחים נשרו ומתו והותירו אחריהם פירות זעירים. אחרוני התפוזים נשרו אל הגומות והחלו להרקיב.

הזמן נקף. זהו כל הסיפור כולו בקליפת אגוז. כל הסיפור כולו, "גמדים על הפיז'מה", כל הסיפור כולו של לוצי ואיזידור ומאיה וגיורא, וגם של אבי, אמי, אחותי ואני, ובעצם של כולנו, פרפרים, פירות ובני אדם כאחד. הזמן נקף. צירוף גאוני. הוא מכיל בתוכו את שני סוגי התנועות העריצוֹת של חיינו. קדימה, לפנים, כמו שהזמן זז, או כמו שנדמה לנו שהוא זז, כרונולוגית, והזמן המחזורי, זה הנוקף, זה שמקיף, סובב וחוזר, עובר ושב, זה שכאילו בא במקום מה שקדם לו, מחליף אותו ובעצם רק מהדהד. הזמן השועט קדימה, חלוצי, נמהר, נחשוני, מודרני, אדיפלי, חדשני, היבריסי. לעומת הזמן המחזורי, זה שהעבר צובט בגבו, מעיק על שכמו, כבד על כתפיו, אבל גם מעניק, לפחות לפעמים, תחושת ביטחון שורשית. ובין לבין, וזה, אני חושב, הבסיס של הסיפור של כולנו, הניסיון שלנו, האווילי והמעורר הערצה כאחד, למצוא סדק צר בין שני הזמנים העריצים הללו, שייתן לנו הרף עין של תחושת חירות, שאיננו עבדים נרצעים של הזמן הנוקף. זהו זמן הסדק שאותו מייצג בסיפור הסמל, ואולי מוטב המגה־סמל, קיר המוות: התנועה קדימה על הקיר הזה אפשרית רק בגלל התנועה הסיבובית, ורק ביצוע מדויק של התנועה הזו מאפשר את החוויה החד־פעמית, הקסומה, המופלאה של מעוף, מעוף חופשי. גיורא חשב שהם עפים באוויר והעיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן, עפו אחרי האופנועים. לא. לא עמדת המרי של סיזיפוס, לפחות על פי נוסח קאמי, הניצב על ראש ההר עם האבן המתגלגלת שלו. וגם לא עמדתו של טנטלוס, שהמרחק בין פיו הרעב לפירות העץ הנחשקים נשאר קבוע, כמו המרחק הקבוע בין אצבע אלוהים לאצבע האדם בקפלה הסיסטינית, ואף לא הברון מינכהאוזן, הנחלץ משקיעה בביצה כשהוא מושך את ציצית ראשו למעלה. לא כל אלה, אלא צלילה לתוך המערבולת, קבלה מוחלטת של תנאי הסחרור שלה, היישר למטה בסיבובי קידוחי בורג מתמקדים ומצטמצמים, ואז, רק אז, בפירור של סדק זמן, פיתול זעיר, הטיה כמעט לא מורגשת של הצוואר, הגו, ואחר כך של כפות הידיים והרגליים, הכרה, בלי מורא, בעוצמת דורסנותה הסופית של המאפליה ובכוחו המוחלט, הדוחס והמהדק של המוות, ונסיקה חיצית מושלמת אל האור.

אלמוג מודעת לזמן הנוקף עם פני היאנוס המאיימים שלו. היא השכילה להבין שהוא מתאים לסיפור הזה והסיפור הזה מתאים לו, כמו תאומים סיאמיים, או מוטב, כדי לאפשר את סדק החירות, כמו תאומים כמעט סיאמיים. לכן, הסיפור כולו מתוח, אם כי רק ברקע הרחוק שלו, בין יהדות אורתודוקסית, האב, לבין תפיסה עכו"מית מפורשת של האב החלופי, חזקל־שמשון, שעובד בשופר את השמש. האב, יליד הארץ, מחובר לדת היהודית אבל, משום מה [העניין הזה נותר סתום בסיפור], שונא את כל מה שקשור בשואה, שלפליטיה הוא בז בדרכים מכוערות ובזויות. הוא שייך למה שתום שגב כינה "המיליון השביעי", אלה שהתמזל מזלם ונולדו בארץ, ונחסכה מהם ה"חוויה" של ה"חיים" באירופה בתקופת השואה. חזקל־שמשון לעומתו מחובר אך ורק לזמן המחזורי. הוא מכחיש לגמרי את ההווה כדבר חדש, משתנה. יש שני מרכזי פולחן־הערצה בחייו — ש"כמובן" אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת — וסביבם הוא עג בדבקות, מוכן ללכת עבורם עד סוף העולם: השמש מזה, ולוצי, מלכת הלילה, מזה.

המודעות של אלמוג לזמן הנוקף משתקפת גם בתחביר של הטקסט שלה ובריתמוס שהוא יוצר. הסיפור נע, כל העת, בין תנועות מחזוריות (עונות השנה, ההופעה וההיעלמות של ציפורים, מעגלי הצמיחה והקמילה של הפירות והצמחייה), לבין תנועות חד־פעמיות (המסומנות תדיר במילה אחד), המתבררות, כמעט תמיד, כתנועות מחזוריות במסווה חד־פעמי. בין שתי התנועות הגדולות האלה, זו הקבועה והחוזרת על עצמה, וזאת המיוחדת והמסוימת, לפחות לכאורה, מתווכות תדיר תנועות הלפעמים, תנועות הנדנד: לפעמים היה גיורא מצטרף אליהם. הם היו ממלאים גומה אחר גומה במים… לפעמים היה גיורא חולם… לפעמים היתה מושיטה יד של כסף ונוגעת בלחיו… לפעמים היה יוצא עם רוּבֵן והפועלים אל היישוב… ועוד לפעמים כאלה, המופיעים תמיד בתחילת משפט ויוצרים שרשרת אנאפורית התלויה כמחרוזת פנינים מלאכותיות, על צוואר הזמן של השנה שבה האם נעדרת מהבית, שרשרת שנקטעת באחת עם שובה של האם מאמריקה. מרגע זה ואילך מגיע רצף של ציוני זמן חד־פעמיים [אחד], המעיד על היציאה מזמן הַמֶּשֶך הספוגי, המגמד את עוצמתם של האירועים, לזמן דרמטי יותר. תחילה אנו מתבשרים שערב אחד נעלם למאיה ספר הספרייה שלה. אחר כך אנו מדוּוחים שיום אחד בקיץ… שבה לוצי. ואז שוב, לתקופת מה, הכול היה כשהיה: איזידור הולך לשטיבל והבית נמלא מדי ערב קולות צורמים. בימי שלישי, אחרי הלימודים, מאיה לוקחת את גיורא אל המורה לכינור… וכיוצא באלה פעולות חוזרות, המעידות, כביכול, שבאמת הכול… כשהיה. אבל, למעשה, מרגע חזרתה של האם, פטיש האירועים הדרמטיים, החד־פעמיים, המקדמים את סיפור המעשה אל סופו, עובד בקצב רצחני, תרתי משמע.

כב.

יום אחד, בקיץ, שב גיורא מן העבודה בפרדס ואמר ללוצי: "אניוש, מסריח מן המגדל." בעת ההיא למד גיורא בבית־ספר לקציני ים, הרחק מן הבית, ובמשך שנת הלימודים הגיע רק לחופשות קצרות, אבל בקיץ עבד כפועל אצל אביו. כך חסך להוצאותיו השוטפות.

וואו וואו, רות. איזו קפיצת דרך. בעצם, מתחילת בית הספר העממי ועד סוף כיתה ח'. כמובן, זה סיפור קצר, ולפי הגיונו הפנימי עיקרו בתקופת הראשית של חיי שני הילדים, שעמדה בחותמה של תקופה מוקדמת יותר, שהרחיבה את שלטונה מעבר לגבולותיה הכרונולוגיים. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר.

שמונה שנים עברו על גיורא־יגאל, כמעט כתבתי מיכאל, בבית הספר ע"ש ארנון בנווה יהושע. ושם לא היה לו טוב הרבה יותר מאשר בבית. לא ארחיב. רק תארו לכם איך התקבל ילד מסורק למשעי, עם מכנסי צמר כחולים קצרים ובחולצה לבנה מעומלנת ובמקטורן צמר כחול… ענוד, ואולי מוטב עקוד, בעניבת פרפר, רגליו נתונות, או שמא אזוקות, בגרביים ארוכים עד הברכיים בדוגמה סקוטית — בקרב שלל ילדי עולים או מהגרים שזה עתה הגיעו לבית הספר מכל קצוות העולם. רובם דיברו עברית עילגת, חלקם הגדול באו מבתים שטרם התבססו כלכלית, חלקם בתים עניים ממש. והנה, מסתובב בקרבם קִיש הֶרְצֶג, פשוט מאוד, נסיך קטן. ילד קטן וחכם ועדין כזה, שלמזלו אבל גם לאסונו כל המורות היו מאוהבות בו. הילדים האחרים אהבו אותו הרבה פחות, והכינור — שהגיע יחד איתו ועם שלל בגדיו החגיגיים על עגלת החמור של רובן־שמעון — הוסיף חומר בערה למדורה. והוא נדרש להרבה תושייה כדי להיחלץ מהרבה מצבים מביכים: להכחיש אמיתות, להמציא בדותות, לשחד לעצמו שומרי ראש, חוץ ממיכאל (הלוא הוא מיהאל, הזכור לטוב), שעשה זאת בשל החברות בין שתי המשפחות. הוא גם נהג להמיר חופן ממתקים או חצי לחם לבן חצוי לשניים מרוח בפלפל צ'ומה, שאותם קנה בדמי הכיס שלו במכולת השכונתית, הסמוכה לבית הספר, בקציצת בשר גדושת גושישי לחם שנחה לה בין שתי פרוסות לחם שחור: מנת הבית של מסעדת בית הספר, שהיתה פתוחה לכולם — אבל לא לו, שהרי נסיכים קטנים לא אוכלים בבית הספר, והס מלהזכיר קציצות פּוּשטיוֹת כאלה ולחם שחור… ואחרי כל המסע הזה, שאת אחותי עברת אותו ביתר קלות, דווקא משום שהיית פחות נסיכה נניח, נניח, גם לי אמא דפקה הופעות מביכות, בעיקר בחגים, ובסיומי שנה, לפחות אלה שבהם היא הואילה להימצא איתנו… אפילו על זה לא תיתנו לי קרדיט. כל הילדים קינאו בכם. לאף אחד לא תפרו תחפושות כאלה, ולאף אחד לא היו בגדים כמו שאני הבאתי מאמריקה. הכול הבאתי משם — אחרי כל המסע הזה בבית הספר העממי, שרק בכיתה ז' או ח' התחלתי להסתדר בו, להיות אחד מהחבר'ה, פחות או יותר — באה מכת הפנימייה הצבאית. לא, לא בית הספר לקציני ים, הוא לא היה מספיק מכובד בשביל אמא שלי. הפנימייה הצבאית שאני נשלחתי אליה שילבה לימודים בגימנסיה הרצליה, שהיתה אז מאוד יוקרתית. וכך הגעתי, ילד מפונק, חכמולוג, שאולי ישן עד אז לילה אחד מחוץ לבית, באיזו קייטנת קיץ, שממנה באו לקחת אותו למחרת, לחברת נערים לוחמנית. לחדר עם עוד שלושה נערים. ומקלחת משותפת לכולם. קימה בחמש וחצי, ריצת בוקר, מסעות על החוף, לפעמים במי הים, עם תרמיל מלא חול ים רטוב, תרגילי סדר ומשמעת קפדניים, ארוחות צבאיות, ביקורים דו־שבועיים של ההורים, שלא תמיד זכרו להגיע וכו'. והפיצוי. "הפיצוי": נבחרתי ללמוד במגמה היוקרתית בבית הספר, הריאלית־אלקטרונית, שהתאימה לי בדיוק כמו הפנימייה הצבאית על כל שיגיונותיה. אבל שרדתי. בטח שרדת. אלא מה. זה מה שהציל אותך. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היית נשאר בבית הזה — או שהוא היה הורג אותך או שהיית נעשה פושע, ואולי היית אתה הורג אותו. או אותי. ואולי אפילו את כולנו… נו, באמת, אל תגזימי. בטח, היא הוציאה אותך מהבית, אלא מה, אני כבר לא הייתי שם לשמור עליך. כשאתה הלכת לפנימייה אני כבר הייתי אמא לילד בן שלוש, אתה קולט? ילדה ילדה ילד. חשבתי שהמשפחה החדשה תציל אותי, כמו שחשבתי שהחבר שהיה לי בגיל שתים־עשרה יציל אותי. אז חשבתי.

אותו ערב אמרה לוצי לאיזידור: "גיורא אומר מסריח ממגדל."

היה קיץ והרוח נשאה את הסרחון עד הבית.

תארו לעצמכם כמה זמן השמשון־חזקל הזה היה מת עד שגילו אותו. אדם בשולי החיים, שמצא לו מפלט מהכוחות הצנטריפטליים של כור ההיתוך הישראלי בפרדס שהיה מחוץ לרשת הבקרה הלאומית־ממלכתית. אי נידח, הכי באמצע הארץ והכי רחוק ממוקדי החיים שלה, שאליו התכנסו אחרוני הפיראטים.

חזקל הובא לקבורה בבית־העלמין של המושבה, לא הרחק מבית האזבסט של רוּבֵן, שמחרוזות של שוּם היו תלויות על חלונותיו.

למען האמת, איני יודע איפה קברו אותו. כשמת שהיתי בשבתון בחו"ל. כששבתי אחותי סיפרה לי על מותו, אבל לא ביררתי את הפרט הזה, וגם לא פרטים אחרים. כמו, למשל, האם קברו אותו בתוך בית הקברות או מחוץ לגדר? שאלה שתשובה עליה היתה מסירה לפחות צעיף אחד מעל פניו של האיש הזה. יהודי או לא יהודי? גם חשתי סוג של הקלה על כך שמת — למרות שהיה לו תפקיד חשוב בחיי — הוא היה עוד אחת מהקליפות הרעות של הפרדס ההוא שרציתי להשאיר הרחק מאחורי. המקסימום שהייתי מוכן לו אז היה לשבץ אותו, כמו את שאר האנשים שחייתי במחיצתם בילדותי, במין ביוגרפיה דמיונית שיש לי איזה קשר עקיף אליה. כזו שיש לי קרבת נפש אליה, אבל אני יכול לצפות בה מרחוק. נניח, כפי שהרגשתי בשנות העשרה שלי כשקראתי בשקיקה את הדוב; הראשונים של פוקנר ואחר כך את יתר כתביו של הגאון הזה, שכולם נראו לי עשויים מאותם חומרים עשירים־רעילים שמהם היה עשוי עולם הפרדס שלי.

לוצי ואיזידור, גיורא ורוּבֵן ליוו אותו בדרכו האחרונה.

מגדה לא באה. כשגיורא בא להודיע לה, אמרה: "פשוט מאוד, לא זכיתי לקבור ילדים שלי וגם לא הורים שלי וגם לא בעל שלי, אז אני הולך עכשיו לקבור את חזקל? מנגלה כבר קבר אותו מזמן כשהוציא לו את המיתרים."

אוי, רות, כמה שהסיפור הזה כבד. מאה טון על כל ריס. ולחשוב על כך, וקשה להימנע מזה, שעל התשתית הנפשית המעוותת הזו, שהסיפור שלך מיטיב כל כך לשקף אותה, נבנתה מדינה. פלא שאנחנו מתנהגים כמו משוגעים. לא מבדילים בין מציאות לדמיון. נרדפים ורודפים כאילו אנחנו באיזה סרט מצויר, אבל כזה הגובה קורבנות אדם לא מצוירים בכלל. אמיתיים.

הקטע הזה מציג תחילה שני צמדים: לוצי ואיזידור, גיורא ורוּבֵן. שתי יחידות לשוניות שחוֹנוֹת משני צדי הפסיק ומציגות איזו דו־זוגיות סימטרית, כמו טבעית: לוצי ואיזידור, גיורא ורוּבֵן. אבל מה בדיוק טבעי כאן? מילא לוצי ואיזידור (זוג שלא נדע). אבל למה לא כתוב לוצי, איזידור, גיורא ורובן? קודם בני המשפחה, ואחר כך הנספח. אולי כי גיורא כבר חרג מהמשפחה בשלב הזה, וחבר למי שמתנהג אליו כאב אמיתי?

אחר כך אנחנו מתבשרים שמגדה לא באה. אבל היא לא היחידה שלא באה. עוד מישהו חסר אבל לא נזכר: מאיה בת הזוג של מגדה, שנמלטה או מוטב "נמלטה" לקצווי מערב ללמוד פיתוח קול, שחסרונה מובלט בגלל ההצמדה של גיורא לרובן. מאיה נסעה ללמוד פיתוח קול ולכן אינה יכולה ללוות את חזקל בדרכו האחרונה — אפשר לחשוב שהיתה לו בכלל איזו דרך קודם — ללוות את מי שמנגלה הוציא לו את המיתרים… שישו ושמחו. יופי חי.

והדודה מגדה, שכבר אמרנו שרות אלמוג מדברת מפיה, מגדילה לעשות, וחושפת את המבנה של התשתית הנפשית המעוותת שעליה הוקם הסיפור. היא מסרבת לבוא להלוויה גם בטענה המצמררת שעל פיה חזקל כבר נקבר מזמן. ההלוויה של חזקל היא אפוא מאורע רפאים, הדהוד מתעתע של מאורע אימתני שהתרחש משכבר, קרוב במהותו ובמה שנגזר ממנו לתשליל התצלום של הקיום של האם ובתה שהוטבע על אבן השפה של הבנק בהירושימה.

לוצי ואיזידור, גיורא ורוּבֵן ליוו אותו בדרכו האחרונה.

מגדה לא באה. כשגיורא בא להודיע לה, אמרה: "פשוט מאוד, לא זכיתי לקבור ילדים שלי וגם לא הורים שלי וגם לא בעל שלי, אז אני הולך עכשיו לקבור את חזקל? מנגלה כבר קבר אותו מזמן כשהוציא לו את המיתרים."

הקטע הזה גדוש זוגות. כמה מהזוגות נוכחים: לוצי ואיזידור, גיורא ורוּבֵן. וכמה נפקדים: מגדה ומאיה, וגם מגדה וחזקל. לאלה נוסף עוד זוג: חציו נפקד וחציו נוכח, חזקל ורובן. על מצבו הקיומי של חזקל, ועל מה שהוא מייצג בסיפור, ומעבר לו, עומדת מגדה בפיכחון מושחז ומדויק. על מצבו הקיומי של בן הזוג שלו, רובן, ועל מה שהוא מייצג בסיפור, ומעבר לו, עומד, לקראת סוף הסיפור, גיורא שכבר בגר, וכבר מבין משהו בסיפור שהוא לא בשביל ילדים:

גיורא התחיל לצחוק.

"מה אתה צוחק?" התרעמה לוצי.

"נזכרתי במשהו שדודה מגדה היתה אומרת," אמר גיורא וצחוקו הלך וגבר.

לוצי קמה ממקומה וחיבקה את גיורא. "מה מגדה אמר?" שאלה.

וגיורא, בפרצי צחוק שמסתבכים בפיו, אמר לה: "מגדה תמיד היתה אומרת שרוּבֵן מסריח כמו בקאצט ושלמרות שהוא בארץ־ישראל, הוא עוד שם. אפשר לחשוב! אפשר לחשוב שמישהו בכלל…" ודבריו לעו.

"מה אתה מדבר שטויות כאלה," קראה לוצי.

בכל טקסט יש מאות פערים. מתחת לכל שורה מסתתרים יצורים חשודים. לפעמים ארסיים. השפה היא תיבת פנדורה. תמיד. ובשפה האמנותית — על אחת כמה וכמה. הסופר מנהל מחול חיזור מתמיד עם הקורא, שולח לו רמזים, מטמין הטרמות, שולח אותו לחפש סיבות בעבר הרחוק והקרוב. והקורא ממלא את תפקידו. כל אחד על פי כישוריו ומידת ההתמסרות שלו. פעמים רבות הקורא מזהה חור, ומנסה למלא אותו, כי לא כל כך נעים לגור בבית מחורר, ואפילו הוא בית זמני, כמו רומן ואפילו סיפור קצר. אבל לא תמיד הוא מצליח, וזה מעצבן. זה מעצבן עוד יותר כשהקורא לא מגלה לבד את החור אלא הסופר מצביע לו עליו, אך בלי לרמוז לו איך לסתום אותו. זה מעצבן יותר, כי חור שאתה בעצמך גילית אתה יכול לומר לעצמך שאף אחד אחר לא רואה, וזה לא נורא. אבל כששמים חור מול העיניים שלך ואתה רואה אותו אבל אינך מסוגל למלא אותו — טוב, במצב כזה אני מרגיש די אידיוט.

כבר נתקלנו במצבים כאלה בסיפור, ויצאנו מהם בעור שינינו. כך בפרשת הטרפה, שהסתובבתי והתפתלתי בה עד שמצאתי את התשובה שהיתה שם כל הזמן מתחת לפנס (אם כי, במקרה הזה, כש"הלכתי לאיבוד" הרווחתי בדרך את הבונוסים של ה"טרפה" הלא נכונה). כך קרה גם כש"הלכתי לאיבוד" בניסיון לענות על האמירות הפתוחות של רובן ומגדה; תחילה כשניסיתי לברר למה בדיוק התכוון רובן כשטען שאין מה לפחד, ומאוחר יותר כשניסיתי לברר מה מסתתר מאחורי האמירה של הדודה מגדה כשזו קובעת אני לא דואגת משאקאלים, וגם כשתהיתי למה היא לא עונה לגיורא ששואל בשביל מה היא [לוצי] צריכה הרבה כסף? את כל הפערים, כל החורים במידע המכוונים האלה, אני מזכיר כהקדמה לבור הענקי במידע שאורב בקטע הבא בדרך גלויה וחצופה:

גיורא התחיל לצחוק.

"מה אתה צוחק?" התרעמה לוצי.

"נזכרתי במשהו שדודה מגדה היתה אומרת," אמר גיורא וצחוקו הלך וגבר.

לוצי קמה ממקומה וחיבקה את גיורא. "מה מגדה אמר?" שאלה.

וגיורא, בפרצי צחוק שמסתבכים בפיו, אמר לה: "מגדה תמיד היתה אומרת שרוּבֵן מסריח כמו בקאצט ושלמרות שהוא בארץ־ישראל, הוא עוד שם. אפשר לחשוב! אפשר לחשוב שמישהו בכלל…" ודבריו לעו.

מה רוצה גיורא לומר ולא מצליח? הוא צוחק וצוחק בפרצי צחוק שמסתבכים בפיו. ומה הם מסתבכים כל כך? ובסוף דבריו לעו, וזה כבר ממש חשוד, כמו בכל פעם שאלמוג משתמשת בשפה גבוהה במיוחד — כמו אז כששלפה את הזמן נקף או את כנף הצלחת. במקרים כאלה ברור שמשהו רקוב בממלכה. אבל מה?

מה שברור הוא שמה שחסר במשפט הזה קשור לשואה. זה ברור מפני שלוצי אומרת לגיורא: "מה אתה מדבר שטויות כאלה," ובכך מהדהדת את הצירוף שמגדה משתמשת בו כשמדברים על השואה. אבל על איזה שטויות בדיוק מדובר? מה בדיוק רוצה גיורא לומר ולא מצליח? אולי אתם הצלחתם להשלים את המשפט, אני בשום פנים ואופן לא הצלחתי. בסוף נשברתי, לא כמו בפרשת הטרפה, ושאלתי את רות אלמוג מה גיורא לא מצליח להוציא מפיו בשום פנים ואופן. והיא, בלי שהיות כלל, השלימה את המשפט בקלילות, כאילו לא עברו למעלה מעשרים שנים מאז כתבה אותו: אפשר לחשוב! אפשר לחשוב שמישהו בכלל יצא משם.

פשוט, מה? ממש פשוט. פשוט מאוד. ואז, או ליתר דיוק, יום לאחר מכן, נפל לי האסימון. בטח שגיורא לא מסוגל להוציא את המילים האלה מפיו, הרי גם אני לא יכול. בחיים שלי, לעולם, לא אוכל לומר משפט כזה. לכעוס עליהם כן, לשמור להם טינה גם, להיות אמפתי בגלל מה שעבר עליהם כן. אבל לומר בקול או לכתוב במפורש שהם לא יצאו משם? עד כאן. למה? ובכן, כנראה, מאותה סיבה שהולכתי אותם צעד אחורה מהשואה — צעד קטן, אבל משמעותי, לילדותם, לתקופת הנעורים שלהם, וגם, אמנם, לפחות מהצד של אמי, שקל לי יותר, אם לא שמתם לב עד עכשיו, להזדהות איתה, בתקופת השואה שלה, אבל באור הנעורים המנצנץ שהיא שפכה עליה, שהוא אולי מפונטז לגמרי אבל אור. והכול כדי לא לתת ליצורי החושך של השואה למלא את העולם, להתנחל לנו בנשמה ולהשתלט עליה, כאילו כל העבר הקרוב וכל ההווה וכל העתיד הסתיימו משכבר בעבר ההוא.

אני יכול לחיות עם לִינְקְס! רֶשְׁטְס! לִינְקְס! רֶשְׁטְס! אני מעדיף לא לבטא את המילים הללו וגם לא להקליד אותן. אבל אני יכול. אני יכול לחיות גם עם פשוט מאוד… היה מלחמה והגרמנים באו ושרפו הכול וממשפחה שלנו נשארו רק לוּצי ופִּישְׁטִי ואני. אני חש בחילה וכעס איום כשאיזידור מחווה בידו בתנועת ביטול ואומר: הם עבדו פעם יחד בבית־חרושת לסבון. וגם כשהוא לועג לרובן שאוכל הרבה שום ואומר שזה מחזיק אותו בחיים מפני שבזמן המלחמה הסתתר במרתף אחד ולא היה שם מה לאכול, רק שוּם. את האיזידור הזה, המרושע, הייתי יכול לחנוק. אבל אני מסוגל לשמוע את דבריו. ואולם לעולם לא הייתי מסוגל להשלים את המשפט הזה בדרך שבה אלמוג ציפתה שהוא יושלם, וגם, ומאותן סיבות ממש, לא הייתי מסוגל להוציא מפי את המילים שמגדה אומרת לגיורא — ולה יש כמובן "זכויות" שלגיורא אין — שבא להודיע לה על מותו של חזקל: פשוט מאוד… מנגלה כבר קבר אותו [את חזקל] מזמן כשהוציא לו את המיתרים.

כג.

ליד הקבר הושיט איזידור לגיורא סידור ואמר לו: "תגיד קדיש. מי יודע. אולי הוא האבא שלך."

רוּבֵן אמר: "השתגעת?" ולוּצי ניגשה אליו וסטרה לו על לחיו. אבל גיורא צחק ולקח את הסידור ואמר קדיש.

זהו, המרצע יצא לגמרי מן השק. עכשיו איזידור "סוגר חשבון" עם לוצי, כמובן, על גבו של גיורא. לחשבון הזה, שכלל כבר את הקִיש הֶרְצֶג והג'נטלמן וההגדו, כל סממני הפסאודו־אצולה האוסטרו־הונגרית, נוסף החוב העיקרי: הפריצוּת של לוצי, שגובתה באמירותיה המפורשות על זהותו הלא ברורה של אביו של גיורא. על קברו של חזקל, שתיפקד כאב חלופי לגיורא, והגן עליו מפניו של אביו האמיתי, יוזם איזידור פעולה שיש לה שתי תוצאות מרנינות מבחינתו. הוא פוגע חזיתית בלוצי (ואגב כך גם בגיורא) ומצליח לחבר את גיורא לפולחן היהודי — משימה שנכשל בביצועה בעבר כאשר ניסה לקחת את גיורא לשטיבל של חסידים במושבה. אמנם, הוא זוכה בתגובה כפולה, שוב סימטרית: רוּבֵן אמר: "השתגעת?" ולוּצי ניגשה אליו וסטרה לו על לחיו. אבל, כפי שכבר למדנו להכיר את איזידור, יש להניח שצחוק לא נשמע הִתְלַגְלֵג בקולו.

אבל לא זה מרכז העניין כאן. מרכז העניין הוא התגובה של גיורא לדברי אביו: אבל גיורא צחק ולקח את הסידור ואמר קדיש. זוהי תגובת הצחוק העצמאית הראשונה של גיורא בסיפור, המתרחשת דווקא על קברו הטרי של חזקל.

מתקיים פה טקס של החלפת מקל במרוץ שליחים — שדוגמתו כבר ראינו בין לוצי וחזקל וגם בין לוצי ומגדה, ששבים ומחליפים זה את זה במשימות הסיפוריות שלהם. כאן זוהי החלפת מקל מכרעת, משום שהיא מסמלת את הרגע שבו גיורא עוטה על כתפיו את אדרת הצחוק, שאת סוד פעולתה הוא למד מחזקל, שבמובן הזה הוא באמת, כפי שאיזידור מציין, אביו. ובאדרת הצחוק הזאת של חזקל, אדרת ה־mockery, הוא עושה שימוש מסיבי עד סוף הסיפור, וכך הוא מציל את עצמו גם מהרעל שבו ספוגות אמירותיו של אביו, וגם, ובעיקר, מציפורניה הפתייניות־מניפולטיביות של אמו. גיורא, בדומה לחזקל, ליצן החצר של לוצי, השוטה המדומה, המיטיב להבין, יותר מכולם, את ההזדקקות הנואשת של מלכתו למחוות נבובות, נענה למשחקי החיזור של לוצי, אך בה בעת חושף את אופיים המופרך, הקלישאי:

אחרי ההלוויה של האב גיורא ליווה את לוצי לבית שבפרדס ושם אמר לה שהוא חוזר אל הקיבוץ של אריה, החבר שלו מבית־הספר לקציני ים. לוצי בכתה ואמרה: "איך ילד שלי משאיר אותי לבד בבית בפרדס עם השאקאלים?" אבל גיורא צחק ואמר: "לוצי, לוצי. את לא תשארי לבד הרבה זמן." לוצי נשקה לו ואמרה: "קִיש הֶרְצֶג של לוצי. דרלינג של לוצי."

גיורא ליווה את לוצי, לא הלך איתה, לא חזר איתה, ליווה, כמו מחזר צעיר. אבל הוא לא נכנע למניפולציה השקופה שלה. איך ילד שלי משאיר אותי לבד בבית בפרדס עם השאקאלים? ושוב מצוין שאבל גיורא צחק, בדיוק כפי שהגיב לאמירה המרושעת של האב על קברו של חזקל. יותר מזה, האניוקה והאניוש הופכים בפיו ללוצי, לוצי, הכפלה גדושת לעג אך נטולת עוקץ; הפגנת חיבה משועשעת של אחד משני שותפים מבוגרים המכיר על בוריים את כל הטריקים של שותפתו, שנספח לה משפט שאין בו — ולוואי שהיה כך גם במציאות — ולו שמץ של טינה. ולוצי, היא לא נשארת חייבת, ומשדרגת את הבן־יקיר־לה ממעמד של ילד שלי, קִיש הֶרְצֶג של אמא, שזה צירוף מניפולטיבי לנסיך מחמד בתחילת דרכו, לפסאודו־מאהב, דרלינג של לוצי — שדרוג לשוני שכולל המרה, מכוח השתלשלות האירועים, מתואר של בית אצולה אוסטרו־הונגרי לכינוי מחונחן בנוסח "חלף עם הרוח", סרט שבו צפתה עשרות פעמים, תחילה באמריקה ואחר כך בישראל.

מכאן, ועד סוף הסיפור, גיורא לא מפסיק לצחוק ולדבר שטויות, ולאלתר נוסח משלו ל־mockery על סגנון הדיבור של לוצי. מה שחזקל הפליט, האילם־חירש עושה בתנועות, הוא הצבר, השולט בעברית, עושה במילים, והוא אינו נופל ולו פעם אחת — ושוב, ולוואי וכך היה במציאות — למכמורת המניפולציות המשוכללת של אמו. היא מזמינה־מפתה, מצרפת אותו לעדת מחזריה. והוא נענה בנונשלנטיות, ובה בעת מתחמק ומפליג לדרכו שלו:

ביום האחרון של השבעה הגיע גיורא לביקור בבית שבפרדס… לוצי ישבה אל שולחן האוכל בשמלת משי שחורה עמוקת מחשוף. סיכת פנינה היתה נעוצה בכובעה והמלמלה השחורה הטילה צל בגולות החלב [זה משפט ענק, שאפשר לקרוא אותו בשני אופנים הפוכים. אחד שאינו מתחשב בהקשר שבו הוא משובץ, ושני שמתחשב בו. האפשרות הראשונה מרמזת על שינוי עדין אבל משמעותי ברגשותיה של האם ביחסה לאב, שכעת הוא שוכן עפר. שכן, בפעם השנייה בסיפור שהאב מפעיל את מילות הצופן שלו על האם — אירוע שבעקבותיו היא נוסעת לאמריקה — המספרת חוזרת על התגובה ה"רגילה" של האם [בקול מעובה וזר שבקע מבטנה החלה נובחת: "לינקס, רשטס! לינקס, רשטס!"] וטורחת להוסיף, כמו אגב אורחא, המלמלה השחורה רעדה על מצחה. התיאור שמופיע לאחר מות האב, והמלמלה השחורה הטילה צל בגולות החלב, מרמז אולי — כמו שאמי חזרה וטענה, בעיקר בסמוך ליום השנה לפטירתו של אבי — שמותו בכל זאת הטיל צל על חייה.

אבל האפשרות הזאת, כך נראה, נפסלת על הסף, כשמביאים בחשבון את ההקשר המרשיע: ממולה ישב מנדל גולדברג. ביניהם ישבו כהן השוטר וענתבי פקיד הבנק. הרדיו השמיע מוסיקה עליזה! והם שיחקו. זהו "שידור חוזר" של המעמד שבו נזכרה המלמלה השחורה בפעם הראשונה. גם שם סבבה עדת המחזרים את לוצי [עדה שמזכירה — כבר אמרתי? — את עדת המחזרים של פנלופה; אזכור המוסיף קורטוב סימפתיה לאב, הממלא במשוואה הנוצרת כאן את מקום "אודיסיאוס", שאמנם היה ערמומי אבל גם, בדרכו, נאמן לאשתו] במשחק קלפים מצלצל.

דמיון נוסף בין שני המעמדים הוא ששניהם מתרחשים ב"זמן של משמעות" שיש לו ערך דתי מוסרי. הראשון מתרחש בשבת והשני ביום האחרון של השבעה. וכן, כמעט שכחתי את האלמנט המבדיל ביניהם: במעמד הראשון איזידור היה חי, מאוד חי, ואילו במעמד השני הוא שוכן עפר מזה שבעה ימים. אבל אולי, מי יודע, שתי האפשרויות נכונות, והן דרות בכפיפה אחת. אולי?

"גיורא דרלינג!" קראה לוצי כשנכנס, "בוא תשתה אתנו כוסית יין מתוק."

לוצי מזגה לו כוסית טוקאי וגיורא שתה. הוא ישב אתם זמן מה והם המשיכו לשחק. לוצי הרוויחה כל הזמן וצלצלה במטבעות שבכיסה.

הרגל זה הרגל. אמנם, כבר אין את מי להרגיז, אבל היא ממשיכה לצלצל במטבעות שבכיסה. ואולי היא כבר מאותתת משהו למנדל גולדברג?

אחר־כך קם גיורא ולוצי אמרה: "כבר הולך?"

גיורא נענע בראשו ולוצי אמרה: "היום נגמר השבעה. ביום ראשון אני הולך מכאן לגור בבית של מנדל."

"תיארתי לעצמי," אמר גיורא.

לוצי המשיכה: "רוּבֵן יבוא לגור פה. הוא יהיה משגיח."

גיורא התחיל לצחוק.

[…]

"מה? כבר הולך?" אמרה, "תבוא לבקר, הה? אתה יודע איפה מנדל גר. מקום טוב. הרבה בית־קפה. הרבה ג'נטלמן."

"כן," אמר גיורא, "הרבה בתי־קפה…"

הוא נשק ללוצי על לחייה והיא נשקה לו ואמרה: "תיזהר עם אופנוע, טוב?"

"אל תדאגי," אמר גיורא, "אני אלוף, כשאני גומר את הצבא, אני הולך על קיר המוות."

"מה זה? מה אתה אומר פה?" נדרכה לוצי.

"שום דבר. סתם בדיחה," אמר גיורא ויצא והתניע את האופנוע.

האם לא מבזבזת זמן. היא משחקת קלפים עם שלושת מחזריה בזמן השבעה, ומכריזה שכבר ביום ראשון אני הולך מכאן לגור בבית של מנדל. ומוסיפה, תבוא לבקר, הה? משל גיורא הוא איזה מכר רחוק או אורח מזדמן או מאהב פוטנציאלי או לשעבר. אתה יודע איפה מנדל גר. מקום טוב. הרבה בית־קפה. הרבה ג'נטלמן. גיורא אינו מתרגז על ההתנהגות הקלוקלת של אמו. על הבשורה הצפויה [שהרי הוא כבר ניבא: לוצי, לוצי. את לא תישארי לבד הרבה זמן] הוא מגיב ב"תיארתי לעצמי," ועל הדיווח של לוצי ביחס למקום מגוריה החדש, המשודרג — שתדעו לכם שהיום שבו עזבתי את הפרדס היה אחד הימים הכי טובים בחיים שלי. אני שונאת את המקום הזה. שונאת. אני גדלתי בעיר גדולה. נכון, רק עד כיתה שישית הייתי שם. אבל עד אז גדלתי שם. טיילתי ברחובות. ניגנתי בפסנתר, שרתי. הלכתי עם קלארי, אחותי הגדולה, לחנויות בגדים. היו לי שמלות נהדרות ונעליים. המון זוגות נעליים. והייתי יפה. בלונדינית, שיער ארוך מתולתל ועיניים כחולות. מי שלא הכיר אותי לא היה יכול לדעת שאני יהודייה. גם קלארי נראתה גויה. רק בנדי, עם האף, נראה יהודי. אבל הוא היה גבוה ורחב וחזק. והיה לי שָם טוב. נהדר. אני אוהבת את בודפשט. היתה שם חנות ממתקים אחת שאהבתי במיוחד. היו מוכרים שם חלבה עם שוקולד, שהיו חותכים בסכין, ופסים של ליקריץ, שהיו מודדים בצֶנטימטר, וסוכריות גומי חמוצות נורא. ושיחקתי עם חברות בחבל ובגומי ובקלאס. והיינו הולכים בשבתות ובימי ראשון לדונה, ובפסח היינו נוסעים לאחוזה של סבא בכפר. הוא היה דתי, אבל לא שחור. בכלל לא הפריע לו שהלכתי בשמלה או שהתרחצתי יחד עם הבנים בפיילה בחוץ, כשהיו ימים יפים. אותי הוא אהב יותר מכל הנכדים. הוא היה אומר לי, קטיצה, בואי אני אספר לך סיפור, מושיב אותי על ידו, אף פעם לא על הברכיים, וקורא לי סיפורים ואגדות. ועם קלארי ובעלה היינו הולכים לשמוע מוסיקה קלאסית. ביזה, באך, הנדל, צ'ייקובסקי, גם בלט שעשו לפי המוסיקה שלו, וגם, בטח, קומפוזיטורים הונגרים. במסעדות לא אכלנו, לא היה נהוג. אבל ישבנו הרבה בבתי קפה ועשינו פיקניקים בפארקים, בעיר, למעלה בבודה, וגם על יד הדונה. ואחר כך, אחרי המלחמה, הגעתי הנה, ופגשתי את אבא שלכם, ומאז הכול התקלקל. והפרדס הזה, שימות במקום מי שגידל אותו, היה חלום רע בשבילי. חור של תנים, עכברים, ערבים ומשוגעים. ואני באמצע. כמה פעמים ניסיתי לברוח, ובסוף רק בגללכם נשארתי, ועכשיו, סוף־סוף, נפטרתי מהחור הזה, ואף פעם לא אחזור לשם, אפילו לא לבקר — הוא מגיב בחיקוי ליצני מגחיך [אם כי — כמנהג המספרת הצברית — בלי לשכפל את הטעות הדקדוקית] אבל, כאמור, נטול רוע: "כן," אמר גיורא, "הרבה בתי־קפה…"

גיורא מגיב בצחוק על ההערה המגעילה של איזידור בהלוויה של חזקל: תגיד קדיש. מי יודע. אולי הוא האבא שלך. אבל הצחוק בסיפור הזה, כפי שכבר ראינו, לעולם אינו צחוק של ממש. הוא תמיד מסתיר איזו טראומה, כמו פצע המצמיח שלפוחית הנדמית, לרגע, כבלון צבעוני. גיורא צחק… ואמר קדיש. אבל בערב ההוא לקח את האופנוע ויצא לדהור בכבישים עד שהתהפך. נהג שכמעט דרס אותו הביא אותו לבית־חולים. כהן השוטר בא להודיע ושלושתם הלכו לשם ברגל דרך הפרדס.

שוב, מדהים מה אלמוג עשתה פה, על בסיס רסיסי המידע שהיו לה. נכון, דהרתי בכבישים כמה וכמה פעמים, וגם התהפכתי, לרוב אחרי אירועים מן הסוג הזה — אם כי לא רק… וגם נכון שהיֹה היתה סצנה ובה הגיע לבית שבפרדס שוטר והודיע שאני בבית חולים. אלא שהאירועים שבמציאות היו רחוקים זה מזה — כמו הירייה של אבי וקיר המוות — מרחק כמה וכמה שנים. תחילה היתה סצנת השוטר ובית החולים. הייתי בכיתה ב' והלכתי לבד לבית הספר, דרך כביש גהה. בערך במחצית הדרך ירד נהג משאית גז לשוליים ודרס אותי. הייתי שלושה שבועות בלי הכרה ושלושה חודשים בגבסים ברגל הימנית — ואחר כך הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש — אירוע ש"זיכה" אותי בבית הספר בכינוי "פרעה נכה", ובכמה טקסים חינניים שהתלוו אליו, שניטרלתי אותם, כדרכי, בתחבולות יצירתיות. מכל מקום, בשעה שאני כבר נלקחתי לבית החולים — תל השומר היה הבית השני שלי, הגעתי אליו כל כמה חודשים בגלל תאונה זו או אחרת — הגיע שוטר לבית הורי ודפק בדלת. אמי, שלא היה לה מושג מה קרה לי בדרכי לבית הספר, באה לקראתו. הוא שאל: "משפחת שוורץ?" והיא הינהנה, ואז הוא הושיט לה את בגדי ואמר: "זה של הבן שלך."

ליד המיטה של גיורא אמרה לוצי לאיזידור: "אתה רוצה להרוג בן שלך, מה? יותר טוב שתהרוג אותי."

לוצי מזהה את הקשר בין התאונה של גיורא לבין דבריו של איזידור על קברו של חזקל, המטילים ספק בכך שהוא אביו של גיורא, מציפה אותו, ומפגינה עמדה של לביאה ביחס לגור שלה, יותר טוב שתהרוג אותי. אבל, כשעוברים כמה שבועות היא כבר במקום אחר. אמנם, בסצנת הפרידה מגיורא היא אומרת לו: תיזהר עם אופנוע, טוב? וכשהוא עונה אל תדאגי… אני אלוף, כשאני גומר את הצבא, אני הולך על קיר המוות היא מפגינה חרדה, מה זה? מה אתה אומר פה? אבל כשגיורא אומר שום דבר… בדיחה, היא נרגעת, נפטרת מיד, כדרכה, מכל משא מעיק.

ועם זאת, נדמה לי שלוצי יודעת יפה, בדומה לרובן שלא גילה את הסוד לאיש, שהדהירה של גיורא על האופנוע היא אכן קיר המוות שלו, לרע, אבל גם לטוב, ואולי לכן היא נרגעת. בחושיה המחודדים היא קולטת שמצד אחד תשוקת קיר המוות של גיורא משחזרת את פחד המוות שאחז בו כשהועמד בגבו אל הקיר ופניו צופים באביו היורה בו, אך, מצד שני, תשוקת קיר המוות שלו כרוכה אצלו בלימוד שקדני ומדוקדק — "אל תדאגי", אמר גיורא, אני אלוף — שמטרתו לפענח את צפונותיו של מסע המוות הקצר הזה, לפצח את הגיון המערבולת שלו, ואז להתמסר אליו, ללמוד עד דק את שיפועיהם של פיתוליו הסודיים, ובהם לגלות את אותו סדק חבוי, שאל בין שפתיו הצרות, שנפתחות ונסגרות במהירות עצומה, עליו להתכוונן, במהירות־על, תוך כדי סטיית תער מזערית. ואחר כך להיחלץ משם בשלום.

ליד המיטה של גיורא אמרה לוצי לאיזידור: "אתה רוצה להרוג בן שלך, מה? יותר טוב שתהרוג אותי."

"את הבן שלי?" אמר איזידור ותפס בחזהו ונפל.

רות יקרה. יש גבול לכמה את יכולה להתעלל באב הזה. שהרי כשלוצי שואלת את איזידור אתה רוצה להרוג בן שלך, מה? הוא, וגם אנחנו, הקוראים, יכולים למות מצחוק. שהרי על השאלה הזו כבר ניתנה תשובה ניצחת, לא? [אגב, יש מקום להניח, וככה היה גם במציאות, שסצנת הירי המסוימת הזו לא הגיעה לאוזניה של לוצי/אמי, ששהתה אז, כזכור, באמריקה. במשפחה שבפרדס הסודות האפלים לא עברו מיד ליד. הם נשמרו באגרופים קפוצים, כסכינים מקופלות, המחכות לשעת כושר להישלף ולהינעץ.]

"את הבן שלי?" ואחר כך תפס בחזהו ונפל. האב, כמדומה, לא יכול יותר לשאת את ההשפלה. הוא לא יכול לסבול שמישהו, ובראש כולם לוצי, אשתו הבוגדנית, ייחס לו עוד, ולוּ עוד פעם אחת, את הקִיש הֶרְצֶג הזה, שעצם קיומו הוא ההוכחה הנחרצת ביותר לכך שהוא באמת טרפה, גמד…

אבל — רגע, רגע. וואו. איך אני שבוי בקונצפט אחד ועיוור לאחר. לא פחות משכנע. אולי יש אפשרות אחרת. אפשרות שבה אלמוג — וזה ממש מתאים לאופי המגדלני שלה — פורשת שלמת רחמים וחסד גם על האבא הזה. אולי — ותאמינו או לא, לאפשרות הזו יש לא פחות שורשים במציאות — האב נרגש עד כדי קבלת התקף לב מכך שלוצי־ברכה־קטרינה מוכנה להודות, לראשונה, אחרי שנים ארוכות של התעמרויות דו־משמעיות, שגיורא הקִיש הֶרְצֶג, הנסיך הקטן הזה, שצמח והיה לנער גבוה שכל רואיו השתאו ליופיו, הוא באמת הבן שלו עצמו ולא של אחד ממאהביה הדגולים…

כשהחלים גיורא, הוציא את האופנוע מן האורווה [מקום נהדר האורווה: כל מכשירי ההרג של הסיפור מאופסנים בו. ראשית השוט, אחר כך הרובה, ועכשיו, קצת להבדיל, אבל לא לגמרי, האופנוע] ואמר ללוצי: "אני נוסע אל החבר שלי אריה, לקיבוץ. אין לי מה לחזור לפה." לוצי בכתה והתחננה לפניו [התחלפו התפקידים, מה?], אבל גיורא עלה על האופנוע… ולא חזר עד שהודיעו לו שאבא שלו מת.

[…]

קברו נכרה סמוך לקבר של חזקל. בבוא היום ייקבר שם גם רוּבֵן [ממש מערת המכפלה, אחוזת הקבר של "שלושת האבות" של גיורא].

גיורא אמר [שוב] קדיש ולוצי בכתה ולא יכלה להפסיק.

באוגוסט 1985, שלושה ימים לפני יום הולדתי השלושים ואחד, בערך בעשר בבוקר צילצלה אלי אמי לביתי בירושלים ואמרה לי בקול רווי דמעות שאבא לא מרגיש טוב, לקחו אותו לבית החולים, והיא רוצה שאני אבוא מהר לפרדס לקחת אותה איתי אליו. ניסיתי לברר מה בדיוק קורה, כי הוא סבל מבעיות לב מזה כמה שנים, ומדי פעם חש ברע, אם כי לרוב תיפקד כרגיל ועמד בכל המטלות שלו, כולל הפיזיות, הקשות והיותר קשות.

אמי לא השיבה לשאלותי ושבה ודרשה שאבוא מיד. הדחיפות שהיתה בקולה לא ממש שיכנעה אותי, כי באותה נימה, פחות או יותר, היתה יכולה לנקוט כשביקשה־דרשה־ציוותה שאביא לה לימון מהפרדס. ובכל זאת, לקחתי מיד מונית למוניות שטראוס בירושלים, ומשם מונית לבני ברק, שנהגה הסכים להוריד אותי בצומת בר־אילן הסמוך לפרדס, אף על פי שלא היתה לו שם תחנת עצירה רשמית.

עד כאן, הכול היה רגיל ושפוי. מכאן ואילך הדברים נעשו הזויים.בתחילת השביל המגיע לבית שבפרדס, אחד מהארבעה, זה שמוביל מצפון לדרום, פגשתי את מ', חברה של אמי. אישה נאה, מרשימה ושתקנית. היא בירכה אותי לשלום, נשקה לי כהרגלה על הלחי, ולאחר עוד שני משפטי נימוסין הלכה לצדי, בלי להוסיף מילה. כעבור כמה דקות הגענו לבית. ב"הול" ישבה אמי ובכתה — שוב, אירוע לא בלתי שגרתי. כשראתה אותנו היא קמה, נישקה את מ' ואחר כך אותי, ושבה לשבת בוכייה, בלי לומר מילה.

בשלב הזה נכנסתי לחדרי כדי להניח את התיק שלקחתי איתי, פתחתי את דלת הזכוכית הגדולה, שחצצה בין ה"הול" לחדר, אותה דלת שאבי נהג לטרוק בפרצופי בכל פעם שבחילופי הדברים בינינו הוא נותר בלי מענה. פניתי מעט שמאלה לכיוון המיטה שלי וראיתי את אבי שוכב עליה. אותו אבא ממש, נח לו על הגב, מת לגמרי, בהבדל אחד נוסף — לסתותיו היו ריקות. מישהו, כנראה, תוך כדי ניסיון ההחייאה — שנערך, כפי שלמדתי מאמי לאחר כמה שעות, בחלקת הוורדים מול הבית, שם הוא התמוטט, והיה מאוחר מדי — או אולי אחר כך, חילץ את שיניו המלאכותיות, שמעולם קודם לא ראיתי אותו בלעדיהן. מה שצץ במוחי באותה שנייה שראיתי את גופתו היה: כמה צפוי, אבא, לא יכולת להרשות לעצמך לראות אותי מקבל דוקטורט, אה? ואז, בלי לחשוב, הנפתי את ידי בכל הכוח וריסקתי את דלת הזכוכית הגדולה.

עשר שנים אחר כך, בספטמבר 1995, מתה אחותי. היא ישבה בסלון ביתה בגבעת זאב וצפתה בטלוויזיה יחד עם חברתו הקנדית של בנה. ואז, לאחר ששרדה את כל משוגות הלופוס שהכה בה, שכבר משנות העשרים שלה פגע באיברים מאיברים שונים, כולל הכליות שהפסיקו לתפקד כליל, לאחר כל האשפוזים והכדורים והאינפוזיות, שאת כולם היא עברה בגבורה — היא טענה, לפעמים, שהיא תהיה זקנה עליזה ונמרצת — היא לקתה בדום לב.

זה היה דום לב שהיה יכול להימנע לוּ היתה עוברת את הצנתור שציוו עליה לעבור, והיא סירבה: נמאס לה, אמרה, שחוזרים ובוחשים בגופה.

אבא שלי מת בתל השומר. גם אמא שלי. נעמי מתה בהדסה הר הצופים. שם נולדו שלושת ילדי. ושם, ממש ליד, בגבעה הצרפתית, גרתי כאשר דודו, בנה, צילצל להודיע לי שהיא מאושפזת חסרת הכרה. היא היתה בקוֹמָה, ולא יצאה ממנה. אמרו לנו לדבר איתה. אבל אני, שלא כמו גיורא, ששכב ליד מיטתו של אביו ולא הפסיק לדבר אליו, לא דיברתי אל אחותי, לפחות לא מספיק. נראה לי מגוחך לדבר אל מישהו בקומה. סליחה, אחותי. לאחר כשבועיים, איני זוכר בדיוק כמה זמן, הודיעו שהיא מתה. נכנסנו לחדר שבו היא שכבה על גבה, מתחת לסדין, פניה גלויים. שלא כמו אבי, היא לא נראתה כמי שישן לפי תומו. כמי שלקח הפסקת מנוחה מהחיים ותכף ישוב, ישים את פלטת השיניים, ויצא לעדור את חלקת הוורדים שבה צנח כשהוא משווע לעזרתה של אמי. היא נראתה בובתית, ואפילו ספוגית. כל כך ספוגית, עד שלא יכולתי להימנע מלגעת בלחייה שאכן שקעה בעדינות כאילו היתה עשויה בצק.

עשר שנים אחר כך, בסוף אוגוסט 2005, מתה אמי. גם היא כמו אחותי רצתה למות. לא האמנתי לה. החזרות האינסופיות שלה על כך שהיא רוצה למות נשמעו לי כמו עוד צליל בסימפוניית המניפולציות שלה. אבל יום אחד, כשבאתי לבקרה, היא חירחרה וירקה בלי הרף, ולקחתי אותה מיד לבית החולים. בדרך שבתי ונזפתי בה שהיא מעשנת כל כך הרבה, אבל היא עשתה תנועת יד מבטלת ואמרה שממילא נמאס לה והיא רוצה למות. השכיבו אותה על מיטה בחדר מיון, וסגרנו סביבנו בווילון פלסטיק לבן. לאחר כשעה קמתי ויצאתי למסדרון לברר מתי יטפלו בנו. כשחזרתי, לשמחתי בלי רופא, ראיתי את אמא שלי עם סיגריה דולקת ביד, באותה פוזה נונשלנטית שלה, שאותה למדה, כנראה, מסרטי פילם נואר של שנות השלושים והארבעים, אולי מאינגריד ברגמן או מלורן באקול, ואולי, בעצם, ממרלן דיטריך או מסימון סניורה, שתמיד הזכירה לי אותה. שאלתי אותה מה היא עושה, והיא ענתה לי: מה כבר קרה? הווילון סגור.

היא אושפזה במחלקה פנימית. שבה ונבדקה. צולמה, טולטלה, נבחנה שוב וחוזר חלילה. הרופאים אמרו שיש לה אמפיזמה קשה, אבל היא אישה חזקה והיא תשרוד את זה, כמו ששרדה את הנחשול ששטף לה את המוח כמה שנים קודם לכן. אני הסתכלתי בעיניה וידעתי שהם טועים. היא לא יכלה לסבול את מצב האין־אונים שלה, את ההשפלה, את העובדה שמטלטלים אותה כמו חפץ, שהיא לא מרשימה אף אחד בחלוק שלה שנפתח מדי פעם לפנים וחשף גוף תשוש, מדולדל. אני משוכנע שהיא היתה שמחה לחזור לאותו רגע, אמיתי או מפונטז, בצעדת המוות שבה היא היתה צעירה ויפה, והוא, הקצין הגרמני, הסתכל עליה והיא עליו. לאחר שלושה ימים הגיעה רופאה חדשה וטענה אף היא שאמי תעמוד בזה. קרוב מאוד לוודאי, אמרה הרופאה, שמחר תשוחרר. תאמיני לי, אמרתי לה, את טועה, אני מכיר את אמי. היא הסתכלה עלי בחיוך סלחני ואמרה, אתה נראה לי עייף, לך תשתה משהו בקפטריה ותנוח. אם יקרה משהו אצלצל אליך. היא צילצלה אחרי עשר דקות בערך. כשהגעתי היא כבר מתה.

אבי נראה לי במותו כמי שישן לפי תומו. כמי שלקח הפסקת מנוחה מהחיים ותכף ישוב אליהם, רתום לעגלת חייו שאותה גרר בחמת זעם נואשת. אחותי נראתה לי כמי שהמעטפת החיצונית הקשיחה שלה קרסה בשל איזה באג במערכת התכנות שלה. היא הפכה להיות חדירה, רכה, ספוגית, כאילו השרו אותה במאגר מים לכמה ימים. אמי, לעומת זאת, נראתה במותה כאילו חזרה להיות חומר גלם, גוש חמר לפני שאלוהים נפח בו רוח חיים. אם תורת הגלגולים הבודהיסטית נכונה, אבי בקושי התחיל את מכסת גלגוליו, אחותי נמצאת איפשהו באמצע המסלול, ואילו אמי — היא השלימה את סאת ייסוריה. עכשיו היא אולי הפכה להיות, כפי שתמיד רצתה, במבי.

האומנם נענעה העֵז שבחצר את ראשה?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מקהלה הונגרית”