החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על נחמיה בן־ציון

המחבר, נחמיה בן־ציון, יליד 1953. בילדותו גר בשדרות. ב־1956 נחרת זכָּרון המלחמה הראשון ב"מבצע קדש". בשנת 1966 עברה משפחתו להתגורר בקרית ביאליק, שם חוה כנער את מלחמת "ששת הימים". ב־1971 התגייס לצה"ל. בשנת 1977 נישא. ב־1980 התיישב במושב יבול בנגב ... עוד >>

מלחמה. לא סיפור.

מאת:
הוצאה: | 2020 | 194 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

כמתאגרף בפינת הזירה, אחרי הגונג, שטוף־דם ועתק־נשימה, חבוט ונפוח מסנוקרות. כך נראה הגדוד בבוקר, על קו ההגנה והבלימה אליו נחלץ. קו גבעות חול הצופות אל מרחב הקטל בגזרת "ליטוף", כ־5 ק"מ מהתעלה. מטח הטילים עלינו והמלמול הגווע של יאיר פלט, היו אקורד סיום של לילה נורא, שהותיר את חטיבה 401 עם מצבת כוח של 22 טנקים כשירים, כשבערפה, מדבר סיני, ריק עדיין מעתודות.
רבים מהחשים אל החזית, אתמול צהרי יום־כיפור, בוטחים ונחושים, בלי חִּיל וַרעד, וברוח קרב מפעמת, נפגעו. בהם רֵעים שאור יום לא יפוז יותר בעיניהם. ואנו, הנותרים, אילמים והלומים מליל הבלהות. עגומי נפש ונטולי הישג מנחם. בלי הַבין, מה עבר עלינו בחצי היממה האחרונה.

מקט: 001-3780-001

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

התגייסתי לצה"ל, לשריון, במאי 1971. רוב השירות הצבאי עבר עלי בסיני, למעט הטירונות – בבט"ר רפיח, והקורסים – "מקצועות" (צריח תותחנות) ו"קמ"ט" (קורס מפקדי טנקים) – בג'וליס, ליד קסטינה. הייתי טנקיסט בטנק מגח, פטון M-48.

מלחמת יום־כיפור פרצה, חצי שנה לפני תום השירות הסדיר שלי. לחמתי בחטיבה 401 בגדוד 46 בגזרה הדרומית שבחזית התעלה. השתתפתי בלחימה, מתחילתה ב־6.10.73 עד ערבו של היום ה־11 (17.10.73), שבו נפצעתי מרסיס ארטילריה שפער פצע בראשי. הפציעה הוגדרה "קלה", ללא פינוי לבי"ח וללא ליווי והשגחה רפואית. מפרוצדורת הטיפול בפציעה, תיפקודי כטנקיסט נפגע לגמרי. אחרי "אִשפוז" לילי בתאג"ד, ו"החלמה" באחת מנקודות ריכוזי הכוחות בעורף החזית, התחלתי במסע חבירה שארך ימים נוספים אל הגדוד שהיה כבר במסע כיבוש על אדמת מצרים, מעבר לתעלה. ההחלמה, ובעיקר השיבה לתפקוד סביר, הייתה אטית והדרגתית ורק אחרי חודשיים תפקדתי כראוי ללא מוגבלות מהותית.

לקראת יום השנה הראשון למלחמה, יום־הכיפורים תשל"ה, ראה אור יומן קרבות של החטיבה, בן כ־40 עמודים, כולל תעתיקי מפות ותמונות ארכיון שונות, אשר חולק ללוחמיה, בכללם אלה שהשתחררו מצה"ל, כמוני. מהלכי החטיבה נרשמו בתיאורים כלליים, בתמציתיות ובלקוניות המאפיינים יומן. הפעילות המלחמתית נרשמה בכתובים מרמת פלוגה ומעלה, בגלל איסוף החומרים החפוז וההחלטה להוציאו ביום השנה הראשון. התיעוד נסמך על הקלטות של רשתות הקשר ותחקירים ראשוניים גולמיים ברמות הפיקוד הגבוהות, חטיבה ומעלה.

תיאור הארועים היה במתכונת עיתונאית. לא אינציקלופדִית־מחקרית, ללא בקרה על רמת דיוק התיאורים והאם כל הנכתב, אמת מוכחת. זאת, מהיעדר פרספקטיבה ומידע מוצלב ובדוק. בשל התמשכות ימי אי־הוודאות אחרי המלחמה, דחיפות השיקום הפיזי של צה"ל ובאווירת הימים ההם, נעדרו או נדחקו הרצון לנבור בחומר ולטפח את זיכְרון המלחמה. רבים העדיפו לא לזכור את מה שהצטייר בדעת הקהל ככּישלון צבאי בחזית סיני. המצרים צלחו, כבשו שטח ויצרו מציאות שלא הצלחנו לשנותה עד תום הקרבות.

תפקוד החטיבה המתואר ביומן, בבלימה בסיני, במסע הכיבוש לאחר צליחת התעלה ובהשלמת הכיתור על הארמיה המצרית השלישית, היה כמצופה מחטיבת שריון בצה"ל. אומנם ללא עלילות הנושאות אופי מורשתי, כמו "הקרב בעמק הבכא" ו"כוח צביקה" ברמת הגולן, אלא "רק" שעטה לקו, בלימה, הִטִיית הכּף (בהשמדת חטיבת שריון מצרית, צליחה, כיתור של שליש הצבא המצרי על סף כניעה, ובסופו של דבר, כדור אחרון שלנו במלחמה על אדמת מצרים, ב"אפריקה". היינו בסדר גמור. עם דמים וכישלונות, עם תרועות (מאופקות) של ניצחונות. אחרי הקריאה, היומן הונח, נשכח וצבר אבק על אחד המדפים העליונים והלא נגישים תדיר בספרייה, בבית.

כאמור, השתתפתי בכל המהלכים בנתיב הקרבות הגדודי עד לפציעתי. באחד מאירועי המלחמה בלילה הראשון, אשר בגינו למעשה נכתב ספר זה, הייתי אישית במוקד ההתרחשות.

מלחמת יום־כיפור חקוקה בזיכּרון הקולקטיבי, בלא הצדקה, ככישלון צבאי, בצירוף תגי הזיהוי "קונספציה" ו"מחדל". ללא הצדקה, בגלל נקודת הסיום הרחוקה כל כך וההפוכה מנקודת השפל העמוקה של תחילתה. זו הייתה מלחמה קשה, הרת גורל, "כִּבְדַת ימים וכִבדת דָּמים", (כדברי שר הביטחון משה דיין), דמם של חללים ופצועים רבים, אשר חרתה טראומה לאומית, עם מלחמות גנרלים, כישלונות ופאשלות לרוב, שהֵאֵפילו על הצלחות ונקודות אור של לחימה והקרבה. זוהי תולדת היהירות וחטא הגאוה המסוחררת, מהנצחון הפנומנלי שהעניק צה"ל לעם ישראל במלחמת ששת הימים. מלחמת בזק מדהימה, מפוארת ועתירת מיתוסים, אשר כל מערכה צבאית עתידית לא תִשווה לה ברף ההישגים (גם התודעתיים) הפנטסטי שהנחילה.

מלחמת יום־כיפור היא "מלחמת עבר" מבחינת הסיקור וההנצחה. מערכות מאוחרות יותר מתועדות לעייפה במיטב הטכנולוגיה ומאפילות על קודמותיהן. יפי בלורית ותואר, חיים וחללים, ממלחמות עבר, בשחור לבן מצהיב, נדחקים מפני "חתיכים הורסים" ו"מהממים סוף הדרך", המונצחים במצגות וידאו מיום בואם לעולם. תמונות קפואות ואילמות, סרטים שרוטים ומרצדים, נבלעים אל אפלולית הזיכרון הקולקטיבי, מפני מסכות חיים, חיות וצבעוניות המונצחות לעולמי־עד ב"עננים" וברשתות. בחלוף השנים, המלחמה, מהלכיה ואירועיה הנקודתיים, יצטמצמו מטבע הדברים לכדי שורות בודדות בספרי ההיסטוריה ובוויקיפדיה, כשרוב סיפורי המלחמה האישיים שקועים בתהום השיכחה או אי־הידיעה.

גם לפוליטיקה יש כמובן חלק ותפקיד בהנצחה. היא קובעת, או למְעָט, "רק" משפיעה מאוד, איך ייזָכְרו בגאוה גיבוריה ובכמה קיתונות בוז ואשמה יאוזכרו לוּזריה. מחד, תעלה על נס ותנציח… מאידך, תכֶּה בָּשֵבֶט או תשכיח.
***

בסוף שנת 1999 רגשה הארץ מידיעה תקשורתית שלה ייחלתי שנים, אשר הייתה עבורי סגירת מעגל וסיום סופי בהחלט של מלחמת יום־כיפור תשל"ד. אחרי שנים של מאמצי חיפוש בדיונות החול בסיני, באזור המעוז "ליטוף", בגזרה הדרומית של חזית התעלה, נמצאו עצמותיהם של לאון כהן ונדיב מרדכי הי"ד, שני אנשי צוות שהיו עמי בטנק שנפגע בלילה הראשון למלחמה. שניהם הוכרזו בתום המלחמה חללים נעדרים על סמך עדותי, עדות יחידה של מי שראה בזמן אמת שנפגעו. איש צוות שלישי, מפקד הטנק משה ניסנהאוז (עוז), נפצע, שקע לאובדן הכרה ונשבה על ידי המצרים בצהרי יום המחרת. בפעולת חילוץ לילי שהתבצעה ביוזמתי ובהשתתפותי, על מנת לנסות לחלץ את הטנק או לפחות את הצוות, נפגעו שני טנקים נוספים, שחשו אף הם לעזרה. שני צוותיהם, שמונה חיילים, נפלו חללים. הטרגדיה העיקה עלי לא מעט זמן, כי בחשבון קר, די היה שצוות אחד, שלי, שכבר נפגע, ירד מהסד"כ הדליל נואשות. אך זו הייתה מחשבה בדיעבד, קרה ונטולת ערכים.

הידיעה אודות מציאתם של חבריי סיפקה כותרות עיתונים וכתבות, כולן גבבות מילים נטולות קשר למציאות המוכרת לי, שנכתבו בשטחיות בלי לתרום דבר להבנת האירוע. באותו בוקר, בתוכנית "הכול דיבורים" ברשת ב' עם שלי יחימוביץ', תיארתי על קצה המזלג את השתלשלות האירוע. אך כיוון שזהו סיפור עם המון פרטי פרטים שלא ניתן לסקר באייטם רדיופוני, ומכיוון שמבצע החיפוש שבו נמצאו במקום קבורתם במדבר, אשר לא נטלתי בו חלק, היה הנושא שבמוקד העניין התקשורתי באותו יום, רבע מאה אחרי המלחמה, קיננה בי שאיפה להעלות את הסיפור על הכתב, על מנת לפרוס את היריעה מלוא אורכה, רוחבה ועומקה. להפוך סיפור עלום על הנסיבות שהובילו לנפילתם של עשרה לוחמים בליל הקרבות הראשון, לתיעוד ראוי, כיוון שהיה אפסי ולקוי. הייתי היחיד שהשתתף בארוע הנ"ל מתחילתו ועד סופו.

כאמור, שני הנעדרים הוכרזו אחרי המלחמה כחללים. להכרזה כזו יש השלכות הִלכתיות ובעדותי זו נשאתי באחריות ערכית, כלפי המשפחות, אנשים יראי שמיים, שנאחזו אמנם בכל שביב תקווה, אך שאפו לידיעת האמת, קשה נוראה ומוחלטת ככל שתהיה, שתאפשר לקיים כהלכתן את מצוות האבלוּת.

שנים רבות אחרי הבאתם של השניים לקבר ישראל, בסוף שנת 2013, במלאות 40 שנה למלחמה, התקיים ב"יד לשריון" בלטרון כנס לבוגרי, לוחמי ושורדי גדוד 46 ממלחמת יום־כיפור. לכבוד היום והאירוע יצא לאור הספר ציר סקרנות – צומת ודאות. (שמות קוד במפת "סיריוס" – מפה מבצעית־טופוגרפית, ששימשה אותנו לפני המלחמה ובמהלכה.) כתב אותו רון פונדק, דמות ציבורית מוכרת מתקופת ממשלת רבין והסכמי אוסלו בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. הספר, על אחיו אורי, קמב"ץ גדוד 46, הוא מסכת חיים הכוללת את שירותו הצבאי של אורי ובו כמובן נתיב הקרבות הגדודי במלחמה, שבה לחם ונפל. מסופר בו בין השאר גם אודות הטנק שלי שנפגע. אין קשר ישיר של אורי לאירוע הנ"ל. המג"ד ואורי עלו על הטנק המסוים הזה בתחילת הלחימה, מאחר הצהריים עד שעת לילה מאוחרת, סך הכול כמה שעות. בגלל תקלת חשמל שהשביתה למעשה את מערכת הקשר ולא אפשרה למג"ד המשך פיקוד ושליטה, עזבו שניהם לטנק אחר.

בעת כתיבת ספרו התקשר רון פונדק אלי, כמי שהכיר את אורי וגם היה איתו בשעות הראשונות של הלחימה, כדי לדלות רשמים וחוויות משותפות, אולי יש עמי מידע מעניין שיעשיר את הספר. מתוקף תפקידו של אורי כקמב"ץ גדודי ידעתי שסיפור הטנק הפגוע שלי יקבל מקום בספר. בהחלט היה לי עניין שיסופר בהרחבה המתבקשת וסוף־סוף גם כתיעוד אמיתי, עם ניסיון החילוץ שלא הגיע לכדי מיצוי ותוצאָתו, בשורה התחתונה, אכזבה כואבת.

לרוע המזל, כשביקש רון לבוא לפגשני, התחיל מבצע "עמוד ענן" (בסוף 2012) וסיכמנו שנפגש בימים שקטים יותר. (מגוריי במושב יבול, במועצה האזורית "אשכול", ובמשך כל תקופת המבצע הוטרדנו על ידי קסאמים ואזעקות "צבע אדום". למעשה זו שגרת חיינו גם בתקופות שבין המבצעים.)

ובכן, פגישה כזאת לא התקיימה גם מאוחר יותר בשל מצבו הבריאותי של רון. בסופו של דבר הספר יצאלאור והמעט שסופר בו עלי לא היה מפי ולעניות דעתי האובייקטיבית, הוצגתי בו ככלי ריק (אשתמש בלשון המעטה לתאר את תחושתי הסובייקטיבית). אין לי ספק, כי לו פונדק ישב איתי היה נאלץ לערוך מחדש את הקטע בספר ואולי, כתוצאה מכך, לא היו עולים בי הרהורי כתיבה במטרה לפרסמם.

כאמור, בספרו של פונדק, האירוע מאוזכר. אך כמי שחי את הסיפור לפרטיו, על כל שניותיו, דקותיו ושעותיו, נחלתי אכזבה. הכיסוי היה שטחי ודל, נטול מידע וחף מעובדות. אולי הסתמך על "תיעוד" קיים, הנמצא באתר האינטרנט של "יד לשריון", או במצגת וידאו על גדוד 46 ברשת, אשר נערכה והופקה שנים רבות מאוד אחרי המלחמה. את התיעוד גוללו אחרים, כשאני אישית, "השחקן המרכזי" (מנקודת מבטי) באותו אירוע לילי, מעולם לא נדרשתי או התבקשתי לספר. אולי נסמך על כתבות העיתונים בעקבות מציאת הנעדרים, שעדיין הותירו את השתלשלות האירוע לוטה באפלת אותו לילה. או אולי בכוונת מכוון (רעיון קונספרטיבי שלי). "לשים סְפּוּט" על מחולל האירוע הקטלני ומולו את גיבוריו הטרגיים, שמונה חללים ושבוי, ששילמו את המחיר. לא מחיתי על התיאור הקלוש, המעורפל, הסתום או המגמתי של האירוע, אשר בו "יותר חורים מגבינה", כיוון שלא הייתי מודע לקיומו של "תיעוד" כזה. באירועים הרבים בלילה הראשון המר היו לגדוד נפגעים רבים. בתוהו ובוהו הלילי, סד"כ הגדוד נשחק לחצי, לכן קָטְנַה בעיניי מרכזיוּתו של האירוע. אזכורִי באותו פרק בספר היה נטול משקל וסתמי. לתחושתי, הוא שירת רצון או מטרה להשאיר את הבנת הארוע כסגורה בבקבוק. כי גיבוריו* הוצבו זה מכבר על הפודיום והאשֶם, כך נדמה, נשא בנפש חפצה את הצלב על גבו.

(*בימים שאחרי המלחמה זכורה לי אמירה מפורשת של המג"ד, אם בקולו ואם כמסר, לוועדת צל"שים שבדקה אם יש בגדוד חיילים הראויים לצל"ש, לאמור: אצלנו בגדוד אין צל"שים אישיים. כולם נלחמו ועשו את המוטל עליהם כיחידה, לא כבודדים. למרות שלא נשאלנו, לאמירה זו הייתה להערכתי הסכמה כללית ללא ערעור. שנים רבות אחרי המלחמה התברר, כי לאחד משמונת הלוחמים שנפלו, יאיר פלט, הוענק צל"ש.)

בעקבות מציאת הנעדרים, שהתאפשרה בזכות שיטת מדידות חדשה שהתפתחה באותה תקופה באמצעות לוויינים, GPS, הגיע סיפור מציאתם של הנעדרים גם לאקדמיה. שנים רבות אחרי מציאתם למדה בִּתִּי בחוג אקולוגיה באוניבסיטת בן־גוריון. שם הביא המרצה, כדוגמה, את הקושי במציאת מיקומם המדוייק של השניים, בהקשר של נדידת דיונות החול במדבר. (הסבר: הפִספוס בחיפושים אחריהם והכישלונות הקודמים במציאתם, נבעו בגלל נדידת הדיונה, עשרות מטרים לכיוון כללי מזרחה ממקומה הראשוני, שם בסופו של דבר בוצע החיפוש שהביא למציאתם. זאת, אחרי השוואת מיקום הדיונה על פי תצ"א מאותם ימים, לקואורדינטה שניתנה על ידי הג'י.פי.אס). וסיפר המרצה יפה הנפש לתלמידיו צמאי התואר, כי מדובר ב"אותו אירוע מפורסם ממלחמת יום־כיפור", שבו נפגע טנק, אשר שניים מאנשי צוותו נהרגו, שלישי נפל בשבי ורביעי… ברח! איש אקדמיה, המזכיר "אירוע מפורסם" במלחמה ובו חייל בורח משדה הקרב, לא בודה דברים מלבו. הדבר הגיע אליו איכשהו, ממישהו, מתישהו…

ובכן, הרביעי, הוא אני… זכיתי בביזיון האקדמי, כמה מכעיס, לא ביושר. הייתי חייל טוב וערכי. בכאוס של שדה הקרב מזדמנות לא מעט אפשרויות "לחתוך" ולהיעלם לקווים פחות קטלניים והיו כאלה שעשו זאת. לא אני. אין בי "יסוד נפשי" למחשבות ולמעשים מסוג זה. אני ורבים מבני הדור שנולד עם המדינה ובשנותיה הראשונות, כאלה. ספוגי חינוך פטריוטי מילדות לאהבת מולדת, המהוֶה גם הכנה מנטלית לשליחות ולהקרבה. כך היה במקרה ספציפי זה וכך בכל הימים הבאים, כפי שיפורט בהמשך. אינני מבקש על כך אות ועיטור. לא חושב שמגיע לי ולא לכל הלוחמים המגינים שניצבו בחזית בכל ימי הלחימה. זו הרי דרישה וצפייה מחייל שהושבע ונשבע להילחם למען ארצו, תוך הכרה שהסיכון המרחף על חייו איננו תיאורטי. לכן, "הרביעי שברח" הייתה קביעה מבזה, העולה על הדעת רק כתוצאה מתיעוד רשלני ופרטאצ'י, שאפשר מסקנות, היקשים ורעיונות דלוחים כמֵי־אפסַיים, אשר תחת פניהם, בעומק לא רב של הדברים, גם פגיעה באתוס, במורשת צה"ל ובאמון העם בצבא.

ובכן, מילים לא עולות כסף ושתיקה אינה שווה זהב. אולי בשירים. במקרה זה, רק כלימה ועוגמת נפש. על כן החלטתי לספר את קורות האירוע, אשר לאיש מלבדי אין עליו מושג מלא מתחילה ועד סוף, אלא רק רסיסי מידע והבנה. משתתפיו הבודדים ששרדו נמשלים לנוסעי אוטובוס עירוני העולים ויורדים בתחנות וזמנים שונים. ידיעתם את שאירע מעורפלת, לא צרובה ואיננה מגעת. אי־ידיעה שציירה תמונת פאזל אבסטרקטית, מעוטת חלקים ורבת פרשנות. חלקי פאזל חסרים היו אצלי מאופסנים בבויידם שמעל הכתפיים. הציפייה הנאיבית שלי כי המעט שנאמר בריאיון הרדיו אחרי גילוי הנעדרים, יצעיד אלי בסך את חטיבת ההיסטוריונים של צה"ל, על מנת להשלים את תמונת האירוע, לא התממשה.

עלו בי בעבר הרהורי כתיבה, אך מסיבה אחרת. לספר מזווית אישית בהחלט לילדיי שהתעניינו, את קורותיו, המעניינים יש לומר, של אבא כלוחם במלחמה ואשר נלמדת בכלליות בשיעורי היסטוריה. אך מול הרהורי הכתיבה עברו דרמת המלחמה ומוראותיה שחיקה וטשטוש. לא בגלל מרחק הזמן שמשכיח, כי אי־אפשר לשכוח, אלא לנוכח המציאות המתמשכת, שאזרחי ישראל חיים וחווים אותה במינונים עולים ובעוצמות גוברות מאז פרצה האינתיפאדה הראשונה באמצע שנות השמונים. עַם ישראל, כבר שנת דור ארוכה, חווה בחיי היום־יום מציאות של מלחמה, פיגועים וטרור. קולות, הרג, הרס, פציעות, שריטות נפש, זוָעות ומוראות מלחמה, שהיו פעם מנת חלקם של חיילים בשדה הקרב, הפכו לנחלת הכלל, גם "בזכות" תקשורת מהירה, חושפנית ובוטה המביאה את הצִמרור, את הסער ואת האדום המזעזע, לכל סלון. מציאות חיים שבהחלט גרמה ללבטים, לשם מה בכלל להעלות סיפור מלחמה שאיננו מקרה קיצון של גבורה עילאית או משקע-טראומטי? אך הפרסומים השטחיים והבלתי מתקבלים על הדעת, "מדרשי האגדה" כמו של המרצה מהאוניברסיטה ועוד… הביאוני להחלטה לא להותיר את הרִיק העובדתי על השולחן. ראיתי חובה, הכרח ממש, לנקות את הגרסה השטחית שהתקבעה כאמת, מפני האמת האחת והמלאה אשר אין בִּלתָּהּ. זו הנכתבת כאן.

התרחשות האירועים בספר זה, אמת לאמיתה. כל ההגיגים, המונולוגים והדיאלוגים אותנטיים ומשקפים את המחשבות במצבים שבהם נמצאתי. הוספתי חידודים שנועדו לשפר את הבנת המציאות של המקום והזמן. כך גם הסיפור שנכתב בשפה יותר מוקפדת. כל אלה, מבלי לסטות כמלוא הנימה מהאמת, שנועדה אומנם להשיב את כבודי האבוד, אך לא פחות מכך להעלות תיעוד אמיתי ומדויק לאירוע ממוסמס. למען הסר ספק, אם ניתן להציג מידע סותר לבחינת אמיתות הדברים, אדע להתמודד. וַלא, נתון הדבר לשיפוטו של הקורא. כי הרי המובא כאן הוא בחלקו הגדול סיפור אישי, לכן יעלה על הדעת לפקפק באמינותו. אך המסופר כאן אכן התרחש עד לפרטי פרטיו ונכתב, דָבָר דָבוּר על אֹופניו.

האירוע המרכזי מתואר בפירוט בהמשך. תחילתו, כשהמג"ד והקמב"ץ עזבו את הטנק בשל תקלה. במקומם הגיעו מט"ק וטען־קשר מחליפים. תוך דקות, בעלטה הכבדה, איבדנו את הגדוד. סביר שאיש בדבוקה הגדודית לא ידע אם אנחנו נמצאים בין שאר טנקי הגדוד. אם הדומייה תקשורתית שלנו נובעת מהתקלה, אם אנו מתפנים לאחור, או שמא אבדנו. גם סביר להניח שלא היינו בראש מעייניו של איש. מצער כי המ"מ, שהמט"ק המחליף בא ממחלקתו, לא המתין מעט ולא עיכב את הפלוגה ואת הגדוד המצומק ווידא שאנחנו נמצאים בדבוקה. אך לא אשפוט איש. בשטף האירועים, מהבוקה והמבולקה של תחילת המלחמה, נמחק חצי מסד"כ הגדוד. זאת כתוצאה מהתנפצות תורת הלחימה שלנו מול מציאות שלא שיערנו והפתיעה אותנו לשלילה בעוצמתה. בתמונת החטיבה, האוגדה ובכלל, המצב היה קטסטרופלי.

כנהג הטנק, הנמצא בתאו שעות ארוכות, רובן בחושך, תוך תהליך של גוויעת קשר, בעיוורון לילה מוחלט ובטנק ששימש עד לאותה נקודת זמן רק כעמדת פיקוד, הייתי חסר יכולת לחוש ולהפנים את המראות המחלחלים שראו חבריי המפקדים. את תחושתם המבעתת, כשטנקים נפגעים ונדלקים, קולות שמשתתקים באחת, בַּרשת הקשר, מבלי לדעת היכן האורב, ומי יהיה הבא בתור ברולטה הרוסית הזאת. ברור שבשלב זה של הלילה האינסטינקט הבסיסי והמיידי של כל אחד מהעומדים בצריח בחושך היה לא לאבד את הפלוגה והגדוד. לדאוג, בקריעת אישונים, שזה לא יקרה לו. כי איבוד הגדוד והתברברות בחושך במרחב שבו נמצאנו, שבשעה זו כבר הוברר והוכח שנוכחותנו בו קרובה לאפס, יחסית לַמִצרִים, העלו את הסיכון להיפגעות והפחיתו סיכוי אפסי ממילא לסיוע וחילוץ. בדיוק מה שקרה לנו ולשני צוותי הטנקים הנוספים שנקטלו.

וחשבתי כי הקורות שפקדוני, מעניינים כסיפור רב־רבדים. מפחיד ומצמרר, מוזר, משעשע ומרגש, ואחריתו מחממת לב. לכן החלטתי להרחיב ולפרוש אותו כדוקומנט עלילתי, כאמור אמיתי לחלוטין, עם גיחות למקומות ולזמנים אחרים, כולם חלק מהווייתי, כאדם, כחייל וכלוחם, באופן שיוסיפו נפח ועניין לקריאה. יש כמובן שמץ של ביקורת, כולה בדיעבד, בעיקר בנושא התיעוד. אך לא קהו והִטשטשו אצלי האחווה והרעות לחבריי לנשק, אנשים אמיתיים, נפלאים וערכיים, שלכל היותר טעו פה ושם. שהרי אין מי שעושה ולא שוגה, בוודאי לא בתוך צונאמי של אירועי אש וקרבות. לא פחת בי אף לא שמץ מההערכה אליהם, היאָה להם כּמפקדים וּכרֵעים לנשק. כולנו נשאנו במטלה כבדה של הגנה על העם והארץ, בחֵרוף נפש, במובן הכי ריאליסטי של המושג, אשר אין אחד מאיתנו שלא נושא ממנו טביעה וחותָם.

הסיפור צרוב בי. אף שנכתב ממרחק זמן, הפרטים באירוע זה, בימי לחימה אחרים ובהרפתקאות שעברתי אחרי הפציעה, זכורים בלא טשטוש. גם היום, ממרחק שנים, אני זוכרם היטב, כי זיכרון שצרוב היטב, צף ועולה מייד, גובר על מרחבים ותהומות של אוקיינוס הזמן. פנקס כיס קטן שהחזקתי כמט"ק (השמור עד היום), אטלס כרטא שפאר את סִפרייתי בשנות השמונים מייד עם צאתו לאור, האינטרנט – ויקיפדיה ויוטיוב, עם המידע המצטבר והנערם בהם, בהחלט שמרו על רעננות התאים מפני אפרוריות.

במהלך הכתיבה, ביושבי על תאור אירועי ליל המלחמה הראשון, שבו כל משפט מונצח בזיכרוני כתמונה או כסצנה מסרט, נאלצתי לעצור את הכתיבה להפוגות אחדות. כי העלאת הזיכּרון, הכתיבה והליטוש, תוך קריאה חוזרת ונשנית של הכתוב, גרמו לי לשיבה מוחשית אל המציאות ההיא, הבלתי נשכחת והכבושה. התוצאה – לילות שבהם נדדה ממני שנתי. סף פוסט־טראומה שלא רציתי לחוות שוב. הנפש, מסתבר, נשארה רגישה גם אחרי עשרות שנים.

ואוסיף, כי לכתיבת ספר, כמסמך וגם כיצירה שאתגאה בה כשתונח על מדפי ספריות או ברשת, נדרשת פרקטיקה מקצועית שאין לאיש פשוט כמוני, שהכתיבה איננה עיסוקו, כדי להתחיל ולסיים ספר כפרויקט. לכן משך הכתיבה התארך.
***

"אחת שאלתי ואותה אבקש…" לספר סיפור קטן, אמיתי, בתוך אפוס היסטורי גדול, רב אגדות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.