החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על גב סופה

מאת: ,
הוצאה: | 2014-06 | 192 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"על גב סופה" הוא סיפור אהבה נואשת הנמשך לאורך שני דורות בחילופי העיתים של מלחמות העולם והנכבה: אהבתם של הולידיי ואדווארד ושל בתם ויולט עם אורי על רקע נופיה הקסומים של איטליה והסימטאות הקמורות של עכו וכפרי הגליל המערבי.

הולידיי ואדווארד הם נוצרים קתולים מכפר בגליל המערבי. הולידיי, אמריקנית פלשתינאית יפהפייה, נישאת לאדווארד האיש העשיר ביותר בחברה הפלשתינאית בתקופת המנדט הבריטי. התנהגותה המשוחררת של הולידיי מעמידה את אדווארד, ערבי מסורתי בכל רמ"ח אבריו, בקונפליקט הולך ומתעצם.

אדווארד נקלע לעימותים מסוכנים עם דרשני המסגדים – אבותיהם הרחוקים של אנשי אל-קאעידה של ימינו, ועם כנופיית "כף היד השחורה" של רוצחי מוכרי האדמות ליהודים – אבותיהם המקוריים של "גדודי אל-אקסא" ו"הקסאם" של ימינו.

אהבתם של הולידיי ואדווארד גם נסחפת במערבולת העזה של המתחים בחברה הפלשתינאית בימי המנדט עד הסוף המפתיע.

אחרי חורבן החברה הפלשתינאית במלחמת השחרור הולידיי מעודדת את בתה ויולט להינשא לאורי, עמית לעבודה – יהודי.

האם יצליחו לממש את אהבתם?

"על גב סופה" מגולל סיפור חובק עולם ומצליח לתאר באמינות רבה

קונפליקטים דרמטיים המתחוללים בנפשן של הדמויות וגם בינן לבין עצמן.

התיאורים בו חיים ונושמים והעלילה מהירה וסוחפת.

אמנון ז'קונט

אביבה תומר-ענברי מרצה לתולדות האומנות, אמנית קרמיקה ומעצבת תכשיטים.

www.avivatomer.worldpress.com

פנחס ענברי הוא אנאליסט בכיר לענייני הפלסטינים והאיסלאם. חיבר ארבעה ספרים על תולדות הפלסטינים: "משולש על הירדן", "האופציה הפלסטינית", "בחרבות שבורות"

ו-"The Palestinians between Terrorism and Statehood".

הנשיא פרס אמר עליו: "פנחס ענברי מפגין בכתיבתו ידע נרחב, הבנה מעמיקה, וניתוח מקורי".

www.pinhasinbariblog.worldpress.com

מקט: 9-1-63102-974-5
מסת"ב: 978-1-63102-974-5
לאתר הספר הקליקו כאן
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

בכוך של רומֶרו, רומא

חום הקיץ לא הירפה. אורי השעין עצמו בכבדות על מעקה האבן המסולסל המשקיף מווילה בּוֹרְגֶזֶה על כיכר פּוֹפּוֹלוֹ. מזרקת המים התיזה מים נוצצים אחרי ימי יובש ארוכים. עשור לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה הכיכר המתחדשת לבשה ארשת עליזה. אף על פי שרבץ באיטליה כמעט שנה, ועד מהרה גילגל בלשונו את שפתה, אירופה עדיין הייתה חדשה לו, והוא לא ירד לפשרה. בקצה העין ראה את בית הקפה שבכוך העמוק שליד הכנסייה הגדולה, ורגליו לא נשאוהו לשם.

אחר התיישב בכבדות על ספסל האבן הישן ועצם את עיניו לרגע. פרש את רגליו לפנים והביט אל השמים: עננים צמריריים הלכו ונערמו בקצותיהם. עדיין לא ידע כיצד לפרש את הזמנתו של ליאונֶה הבלש לפגוש אותו שלא במשרד החקירות אלא בגן. קרן השמש נפלה על התמונה שהחזיק בידו ויצרה הילה סביב ראשיהן; עיניו הביטו שוב ושוב בדמויות שתי הנשים. התמונה צולמה במהירות בצמצם פתוח והדמויות ספק נמרחו ספק התעופפו בבגדיהן הצבעוניים כמו שובלי משי. הולידיי פניה בצדודית, מבטה נוצץ, מופנה לעבר בתה ויולט, והיא- ראשה רכון קדימה; שיערה הארוך נופל במפל רך ופניה קורנות. רגע אחרון של אושר שחמק ממנו.

לפני שבוע סר במצוות לֵיאוֹנֶה הבלש לתחנת המשטרה שליד הוותיקן. זאת הייתה לו הפעם הראשונה שהוזמן לחקירת משטרה. אף על פי שעמוק בתוכו ידע אל נכון כי הוא חף מכל פשע, הרגיש אשם מבלי דעת מדוע.

הדפיקות העמומות אך תקיפות שעלו מדלת הברזל שמתחת לעקלתון המדרגות העירו את אורי משנתו הכבדה. המאוורר האיטי רק בקושי הרחיק מעל גופו החשוף את חום הקיץ הרומאי הלח והדביק. הוא עטה עליו את חולצתו הקמוטה וגרר עצמו במדרגות. רקותיו הלמו, ושרידי שנתו עדיין העיקו בחלל ראשו. "הגרמניה"! חשב לעצמו, כאשר ראה מולו שוטר רזה וגבוה, במדים מגוהצים, חמור פנים. לידו, בבגדים אזרחיים וכובעו שמוט לו בקצה מצחו, עמד בלש איטלקי קטן קומה, כהה משהו, ממזריות סיציליאנית, ושמא קַלַמְבּריאנית, הייתה משוכה על קצות פיו וריצדה בזוויות עיניו.

בימים ההם של אמצע שנות החמישים של המאה העשרים היה חסר מעש. גם אתמול בלילה גרר עצמו לבית הקפה של רוֹמֶרוֹ בכיכר פופולו. המקום היה קטן וצר בקצהו הפונה לרחוב. אבל בפנים מאחורי וילון אדום וכבד נמשך כוך ארוך ומסתורי; שם אהב אורי להתבודד בבטן הגומחה. ממול, מעבר לרחוב הצר בפינת כנסיית 'מריה דה פופולו' הייתה מסעדה מיוחסת ואנינה שנתכנפה לה בפינתה מפני צעירי רומרו הרועשים. אבל אותם ימי חום מעיקים פלטו את אורחיו של רומרו לפינת הרחוב. למצער ניסה לתפוס לו מקום בצד, מובדל מן האיטלקים הצוהלים, אבל אותו מבט חצוף שנזרק אליו מכיוונה של בחורה תמירת קומה, בלונדינית ועורה חלק-לבן ובוהק מִזֵּיעה ריתק אותו אל חבורת הדון ג'ובנים שנערמה סביב החוצפנית. הוא הרחיק עצמו מספיק מהם, אבל לא מכדי שיאבד קשר עין מן הבחורה.

זוג חבוק יצא מן המסעדה שממול. אורי ניסה לחדור מבעד למסך הלילה כדי לברר את דמותם- גבר רזה שחרחר: גבה קומה מהודר ושפמו דק ומטופח במיטב האופנה האיטלקית, ואישה קורנת בשיער קצוץ כרוכה לו על זרועו. שובל צורב של ריחה הכבד של סיגריה ווירג'יניה משובחת נכרך אחריהם. "פּלָאיֶירס"? תהה אורי בינו לבינו. ואז כאשר ביקש לברר את פשרם של השניים הופתע ולא הופתע כאשר אותה צעירונת תמירה ניתקה עצמה מקהל מעריציה וללא הזמנה מיוחדת התיישבה לידו. "בריגיטה"! הציגה עצמה והושיטה לו ידה, וראשה מוטה לפנים כאילו לדחוק את ריח שֵיערה החמוץ-מתוק לתוך נחיריו הלחים. הוא תפס את ידה כאינו יודע מה לעשות ושתק. "בריגיטה, בריגיטה"! צחקה, והמון מעריציה צוהל אחריה. "אורי", גימגם.

היא הידקה את כף ידו בשתי ידיה וכל שפילל לו כעת היה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו בתוכה. "ככה אתה מקבל אורחים"? אמרה וקרצה לאחור. דיבורה היה איטלקי ללא דופי, אבל מבטא גרמני כבד הסגיר את מוצאה. "בריגיטה", חשב, "גרמניה, זה מה שעכשיו חסר לי". זה היה קול ההיגיון, אבל כאב מתוק בתחתית בטנו ריתק אותו למקומו והכריח את עיניו לחפש את עיניה ולחמוק מהן בה בעת.

מתוך תבנית פניה המתריסים של בריגיטה ניבטו בו פניה הביישניות של ויולט הערביה, אהבת חייו, שאיתה שוטט בעיני רוחו לעת ערב בסימטאות המעוקלות של עכו, ועדיין צרבה באצבעות ידו הנגיעה היחידה שנגעה בו כנגיעת נוצה לפני שנעלמה.

"סיניור אורי סלימה"? שאל השוטר וניתק את חוט מחשבתו.

"סי".

"האם אפשר להיכנס"? "אנטֵרי, פּרֶגוֹ תיכנסו".

אורי הציע להם את שני הכיסאות בחדרו, והוא עצמו התיישב על המיטה. השוטר נטל את הכיסא, אבל הבלש הלבוש אזרחית העדיף להישאר עומד אוחז את כובעו בידו והוא זה שהוביל את השיחה. ידיו של אורי רעדו, לא מחמת שחשש ממשהו, אלא מחמת הלא נודע. איש זר בארץ נוכריה, שרק לאחרונה הכיר זרה אחרת, שהרעישה את עשתונותיו.

"שמי ליאונה", אמר הבלש. "לא תאמין גם שמו של השוטר שאיתי ליאונה". עשה עצמו שואג כאריה—ליאונה. הוא צחק, כאילו לנסות להתיידד. אבל אורי לא נרגע. מכיוון שלא עלה בדעתו דבר, חוץ מעניינה העלום של בריגיטה, נזהר שהבלש לא יכשילו בלשונו החלקלקה. בכל זאת חייך, כמחווה עצבנית.

"טוב", אמר ליאונה הבלש, "אתה מישראל. מאיפה באת לישראל, מעיראק"?

"מעיראק", אישר.

"בעיראק היית קומוניסט? אל תדאג זה לא פשע להיות קומוניסט, גם פה יש הרבה קומוניסטים".

אורי אכן נהה בילדותו בבגדאד אחרי הקומוניסטים, כמו רבים מן היהודים. אבל יחד עם זאת ידע כי אסור לו בשום אופן לאשר זאת. הוא חשש מליפול למלכודת הדבש. "מה עניין קומוניסטים לפה"? תהה בינו לבינו.

"לא", אמר, "מעולם לא הייתי קומוניסט. הייתי ציוני, ועליתי לישראל". כל אותה עת היה מוחו מנסה לדלות משאריות זיכרונו מה פשר קומוניסטים למעשיו ברומא.

"מה אתה עושה ברומא"?

"כלום. מעביר את הזמן".

"וממה אתה חי"?

"קיבלתי ירושה מדודתי הערירית בלונדון. לא מי יודע מה, אבל מספיק".

"מדוע באת לרומא"?

"סיפור ארוך. אפשר לומר לרפא לב שבור".

"ומה עשית בפֶּרוּגָ'ה"?

"כריסטינה! העניין הוא עם כריסטינה"! נהרה שטפה את חזהו של אורי עם פתרון התעלומה, אבל עדיין חרד.

"מה קרה לכריסטינה"? שאל כמעט בצעקה.

"מה צריך לקרות לכריסטינה"? היתמם ליאונה הבלש.

"מה קרה לכריסטינה"?! אורי עמד על דעתו.

"היא נעצרה", אמר ליאונה. "יש לך מושג על מה"?

"אתה תגיד לי". אורי התפלא על עוז רוחו.

"הכרת את בעלה"? שאל הבלש.

"וודאי. שניהם היו שחקנים בלהקה רומנית נודדת. כריסטינה הייתה הכוכב, ובעלה ניקולאיֶה היה שחקן ומנהל".

"ואינך יודע דבר על יחסיהם".

"אני יודע", אמר אורי. "היא בגדה בו איתי".

ליאונה הבלש, אחר שבינתיים התיישב על הכיסא, קם כנשוך נחש. "האם ניקולאיה ידע"?

"אינני יודע. אני מניח שכן. כל הזמן ליוותה אותי תחושה כי ידע".

"מדוע הגעת לפרוג'ה"?

"סתם. טיילתי על יד הכותרת האטרוסקית שבחומת העיר ורגלי משכו אותי לסמינר למורות. שם ראיתי פתק על הצגת התיאטרון, והגעתי. כריסטינה היפנטה אותי, והגעתי גם להצגה הבאה וגם לזאת שאחריה. היא השגיחה בי והתפתח רומן".

"אנו מבקשים שתבוא לחקירה בתחנת הוותיקן", אמר ליאונה השוטר.

"מה קרה לכריסטינה"? חזר אורי על שאלתו בעקשנות, בלי לוותר.

"כריסטינה נעצרה מכיוון ששפכה חומצה על פניו של ניקולאיה. מצבו קשה. אם ימות היא תואשם ברצח".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על גב סופה”