פלשתינה (א"י) 1949-1919

מבוא

א. רקע היסטורי

ההכרה הבין-לאומית ביהודים כלאום של ארץ ישראל איננה מקרית. מהמאה ה-19 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה לא הייתה בארץ ישראל או בכל רחבי סוריה רבתי קבוצה לאומית. אמנם מוסלמים דוברי ערבית היוו את הרוב המוחלט בסוריה ובארץ ישראל, אך רבים מקרבם לא היו ערבים. בתקופות שונות היגרו לאזורים האלה בני עמים שונים שהיו נתונים למרות העות’מאנית. במרחבים אלה היו כל כפר או חמולה מעין לאום העומד בפני עצמו. הזהות ה’לאומית’ הטריטוריאלית של כל דובר ערבית הייתה מתוחמת בתוך גבולות הכפר ולא חרגה ממנו. מעולם לא הייתה זהות ערבית לאומית אחידה.

בניגוד גמור למוסלמים היו היהודים עצמם בעלי זהות לאומית אחידה שהתבטאה הן בחיבור הפנימי ביניהם הן בזיקתם הלאומית לארץ ישראל. אחת מביטוייה של הלאומיות היהודית הארץ ישראלית הייתה רכישת אדמות שלא נועדו להתיישבות בלבד. מעבר לכך, היהודים הם האומה היחידה שטיפחה את הארץ ואת נופיה, ובפעולותיהם הצהירו על כוונותיהם להיאחז בקרקע לצמיתות.

היהודים זכו להכרה בין-לאומית בזכותם הלאומית על ארץ ישראל במסגרת החלת עקרון ההגדרה העצמית על העמים הכבושים. קדמו לכך התנאים שהעמידה ארצות הברית להצטרפותה להילחם לצד מדינות ההסכמה, במחצית הראשונה של 1917:

1. השטחים שייכבשו בידי מדינות ההסכמה לא יסופחו.
2. עקרון ההגדרה העצמאית יוחל על העמים הכבושים.

ב-4 ביוני 1917 יצאה צרפת ב’הצהרת קמבון’ המכירה בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל. חמישה חודשים לאחר מכן, נחתמה ‘הצהרת בלפור’ המכריזה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל עקב תיאום בין בריטניה, צרפת, ארצות הברית ושאר בעלות הברית.

לימים הדגיש שר החוץ הבריטי, הלורד ג’יימס בלפור, שאלמלא הצהרת קמבון שקדמה להצהרתו, לא היה ביכולתו לחתום על המסמך המדיני ההיסטורי התומך בחזון הציוני. וכשנשאל בלפור ביוני 1917 מדוע אינו יוצא בהצהרה משלו, ענה שללא הסכמת בעלות בריתה של בריטניה כצרפת וכארצות הברית לא היה מסוגל לצאת בהצהרה בריטית.

מעצמות ההסכמה ומדינות שונות שלא היו מעורבות במלחמה קיבלו את הנוסח הבריטי במהלך 1918. בוועידת סן רמו באפריל 1920 הסכימו ראשי המעצמות המנצחות ליישם את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. ב-1922 אישר חבר הלאומים את הסכם סן רמו והעניק לבריטניה את המנדט על פלשׂתינה. בהתאם לכתב המנדט התחייבה בריטניה לסייע ליישוב היהודי בארץ ישראל לעמוד בכוחות עצמם, ולהקים שלטון משלו כשיבשילו התנאים לכך. משימותיו של המנדט הבריטי היו לעודד עלייה יהודית לארץ ישראל; לסייע לעולים להתיישב בארץ; להקים בה מדינת לאום יהודית כשישיגו היהודים רוב דמוגרפי מוחלט. הקמת המדינה היהודית הותנתה בהתחשבות בזכויותיהם האזרחיות של המיעוטים הלא יהודיים.

דא עקא, בריטניה לא נטשה את מדיניותה האימפריאליסטית והקולוניאליסטית חרף התחייבותה לעשות כן בימי מלחמת העולם הראשונה. היא התכוונה להשתלט, דה פקטו, על המזרח התיכון תוך ניצול המנדט שהוענק לה. שאיפתה העיקרית הייתה לדחוק את רגלי צרפת מהמזרח התיכון, כדי ליצור רצף טריטוריאלי מעיראק ועד מצרים. למימוש מאווייהם פעלו הבריטים לשאת חן בעיני ערביי האזור הזקוקים לסיועם. מנקודת מבטם, הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל הייתה שמה קץ לתוכניתם. ואכן, מכשול נכון לאינטרס המובהק שלהם במזרח התיכון.

בניגוד לרוב העדות בארץ, ליהודים החלוצים שהגיעו ארצה בעיקר ממזרח אירופה ומתימן, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ומימי העלייה הראשונה ואילך, היו תוכניות מעשיות להפרחת השממה, ליישוב האדמות הלא ראויות ולשיפור איכות החיים בכל תחום שהוא. הבריטים קלטו שבעתיד הנראה לעין עשוי להתגשם החזון הציוני, הודות להשכלתם המערבית של מתיישבי הקבע היהודים, הודות לכישרונותיהם ולדחפם העז להגשים את החזון הציוני בכל מחיר.

אם כן, מסיבות אלה ואחרות שקלה בריטניה לסייע להקמתה של מדינה ערבית עצמאית, מתוך הנחה שתלותה בממלכה המאוחדת ודאית. כך בפועל יתממש היעד שהציבה לעצמה בשטחי ארץ ישראל.

עד מהרה תורגמו האינטרסים הבריטיים למעשים. כדי לקבל גושפנקא חוקית לצעדיהם העניקו הם לסעיפי כתב המנדט פרשנות מסולפת, עוד לפני צאתו של הספר הלבן. למשל בכתב המנדט נאמר בסעיף 6: המינהל בארץ ישראל יסייע לעלייה יהודית ויעודד התיישבות צפופה של יהודים, תוך שמירה על הזכויות והמעמד של הלא-יהודים בארץ. אלא שהבריטים נתנו לסעיף 6, הקורא להתיישבות צפופה של יהודים בארץ ישראל בעידודם, פרשנות משלהם. הם החליטו שסעיף זה מעניק להם את הזכות לצמצם את עליית היהודים במקרה שהיא פוגעת באוכלוסייה הלא יהודית. וכך פילסו לעצמם דרך להקשות על עליית יהודים ארצה, מאחר שכביכול היא מכבידה על חיי כלל האוכלוסייה. הבריטים התעלמו מהמציאות במפגיע. הרי כ-70% מערביי הארץ הביעו את תמיכתם בעלייה היהודית מראשית שנות ה-20 ואילך. הם שיבחו את השיפור בתנאי חייהם מבחינה כלכלית ותברואתית ועוד. רוב ערביי הארץ אף ציינו שהעלייה מספקת מקורות פרנסה ללא יהודים.

בסילוף המטרות של כתב המנדט ובמעילתם בתפקידם זרעו הבריטים את ניצני הסכסוך הישראלי-ערבי באזור. צביעותם הזדקרה לא רק במניעתם את העלייה היהודית לארץ ישראל, אלא גם בפתיחת שעריה לפני מוסלמים מארצות ערב השכנות (בעיקר מחורן וממצרים). שלטון המנדט העדיף אותם על פני הערבים המקומיים משום נחיצותו בכוח עבודה זול. כפועל יוצא מהגירת החוץ של המוסלמים נפגעו מקורות הפרנסה של ערביי הארץ.

מנקודת מבט דמוגרפית, לפי הדוחות של שלטון המנדט, רק מאות אחדות של מהגרים ערבים נרשמו בשנה, אם כי בפועל דוחות בריטיים פנימיים, דוחות של מוסדות ערבים ויהודים דיווחו על אלפים ועשרות אלפים מהגרים ומהגרי עבודה ערבים לארץ ישראל, בעיקר בשנות ה-30 ובמהלך מלחמת העולם השנייה. ובאשר להגירתם של יהודים לארץ, משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד שלהי שלטון המנדט עקבו הבריטים בהקפדה אחר נתוני העלייה שלהם בלבד.

בהמשך הֵפֵרו הבריטים את כתב המנדט בְּרֵישׁ גְּלֵי. ב-1939 פרסמו את הספר הלבן שהתנער לגמרי מהחלטות חבר הלאומים. עיקריו היו כדלקמן: ביטול הקמת הבית הלאומי היהודי; הקמת מדינה ערבית שבה מיעוט יהודי באישור חבר הלאומים; הגבלת העלייה היהודית ל-75,000 יהודים בלבד במשך חמש שנים. מעבר למספר זה תתאפשר עלייה יהודית רק בהסכמת הערבים. יתר על כן, מניעה מהיהודים לרכוש קרקעות ב-95% משטחי הארץ; ולבסוף הקמת מדינה ערבית עצמאית תוך 10 שנים וביטול הוראות כתב המנדט. יודגש כי בהתאם לספר הלבן, האוכלוסייה היהודית היושבת בארץ, היא ואין בלתה, תהווה את המיעוט היהודי ולא מעבר לכך.

חרף דחיית הספר הלבן בידי ועידת המנדטים של חבר הלאומים התקבעה המדיניות הבריטית עד שלהי תקופת המנדט. הבריטים פרסמו את חוקי הקרקעות (1940), ובחסות עיקרי הספר הלבן ביקשו לממש את מדיניותם. הם הגבילו את רכישת הקרקעות בידי יהודים, ועד שלהי המנדט ערכו סקר של הסדרת קרקעות באזורים שכיסו את האדמות שבבעלות יהודית בלבד. ב-1943 רשמו הבריטים את כל הקרקעות, שלא היו בבעלות יהודית (כ-94%), בבעלות ערבית על אף שלא הסדירו את הקרקעות בכל הארץ כולה (לעיון נרחב בנושא ראו פרק ו).

בפרוץ מלחמת השחרור נהרו ערבים מהארץ לארצות ערב. בהתאם להגדרות של אונר’א, הם נחשבו לפליטים. עד עצם היום הזה מצהירים הערבים שהם אדוני הארץ וטוענים שמאז ומעולם חיו בה ורק מחמת המלחמה גורשו ממולדתם. מסיבה זו הם תובעים את זכות השיבה לאדמותיהם. היהודים דוחים על הסף את טענתם ואומרים שהם אינם פליטים. שכן רבים מקרבם היגרו ארצה בתקופת המנדט. ועוד, הפליטים היהודים שהתיישבו בארץ התאזרחו בה. בשונה מגורלם של הפליטים הערבים, הם לא גודרו במחנות פליטים להנצחת הסטטוס המשפיל שלהם.

המחלוקת סביב שאלת הקרקעות אף היא עומדת בעינה. הערבים הציגו את מסמכי הבריטים הקובעים שחלק הארי של קרקעות הארץ היו בבעלותם, ולכן מן הדין היה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל. העמדה היהודית נחרצת: רישומי הקרקעות של הבריטים נעשו שלא כדין. יתרה מזאת לא נערך בארץ שום סקר הסדר קרקעות מעבר לאזורים בעלי השפעה יהודית שלימים הוצע שתוקם בהם מדינה יהודית (החלטה 181). נוסף על כך, כשסיפחה ירדן את יהודה ושומרון באורח לא חוקי, החליט הממשל הירדני לרשום, באופן שרירותי, בעלות ערבית על קרקעות שסופחו בשטחים אלו.

ב. נושא המחקר ומטרתו

במוקד העיון של מחקר זה עומדים הדמוגרפיה, אומדני ההגירה, הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל והפליטות בשנים 1949-1919. מטרתו היא להשלים, לתקן ולשפר נתונים על תחומי המחקר הנדון ולהציג את המסקנות הנובעות מהפערים בין הנתונים, ההערכות וההסברים המופיעים בספרות המחקרית שקדמה לעיון זה לבין ממצאי המחקר הנוכחי. בהתבסס עליהם מבקש המחבר לממש את מטרת העל של עבודתו: עקירת מיתוסים (ציוניים ואנטי ציוניים) שחדרו לספרות המחקרית האקדמית ולמאמרי דעה פובליציסטיים בעיתונות הכתובה או המקוונת.

כפועל יוצא משדה המחקר יופרכו שלושה מיתוסים נפוצים:

1. ההגירה הערבית הייתה מועטה בתקופת המנדט הבריטי: עורכי המחקרים שהתבססו על נתוני הבריטים בלבד הסיקו שההגירה הערבית לארץ הייתה מועטה.
2. למעלה מ-700,000 ועד כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש’ח: לטענת התעמולה הפרו פלסטינית, כמיליון ערבים הפכו לפליטים בעקבות מלחמת השחרור. מחקרים המתיימרים להיות אובייקטיבים נשענים על נתוני לשכת הסעד של הפליטים הערבים ובהסתמך עליהם קובעים שמספרם נע בין 726,000-711,000.
3. בבעלות הערבים היו 94% מאדמות ארץ ישראל: ההיסטוריונים הפרו פלסטינים טוענים שלא היה מן הצדק להקים מדינה יהודית — לא בכל שטחי ארץ ישראל ולא בגבולות תוכנית החלוקה. לדבריהם, 94% מארץ ישראל היו בבעלות ערבית. להצדקתם, הם מציגים את נתוני הבריטים על בעלות הקרקעות שפורסמו ב-1 באפריל 1943, כהוכחה לבעלות ערבית על 94% מאדמות ארץ ישראל, ורק 6% הנותרים הם בבעלות יהודית. הואיל והנתונים הללו מופיעים בדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), הם טוענים שכך היה המצב ב-1946. ואכן המפה המוצגת בידם מבוססת על הנתונים הבלתי קבילים הללו.

ג. שיטות המחקר

המחקר הוא איכותני וכמותי. הוא מתאר את השפעת השלטון המנדטורי על יחסי הגומלין בין היהודים לערבים בארץ ישראל מכמה היבטים: דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים. ננקטה בו הגישה ‘התהליכית-רדיקלית המתקדמת’. הממצאים השונים הנוגעים להשפעת העלייה היהודית על האוכלוסייה הלא יהודית מחזקים את הבחירה בנקיטת גישה זו.י1

לצד תיעוד הנתונים האיכותניים ופרשנותם, בעבודה זו מוצגים חישובים דמוגרפיים סטטיסטיים המבוססים על מקורות ראשוניים שונים שלוקטו מארכיונים בריטיים ומנתונים של סטטיסטיקות פנימיות. כל אלה נערכו בידי מומחים עבור גורמים ציוניים שונים או עבור הוועדה האנגלו-אמריקאית (1946) ובידי אחרים. לצידם מובאים חישובים מתמטיים וסטטיסטיים של המחבר וניתוחם. בהסתמך עליהם, מחקר זה מציע תיקונים להערכות שונות שנעשו במחקרים קודמים, וביקורת על שגיאות משמעותיות המצויות אם במחקרים פרו פלסטינים ואנטי ציוניים או פרו ציוניים, אם במחקרים חפים מהשלכות פוליטיות כלשהן.

ד. ספרות מחקרית, השׂגות על שיטות המחקרים ועיקרי ממצאיהם

דיו רב נשפך על סוגיית ההגירה והפליטות הערבית בתקופת המנדט. מומחים בתחומי הדמוגרפיה, הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הכלכלה ועוד נרתמו לחקר הנושא. בתוכם חוקרים בעלי השם כגון: רוברטו בקי (1974), משה סיקרון (1956), אלפרד בונה (1935), יוסף שכטמן (1937), זאב אברמוביץ’ ויצחק גלפט (תש’ד), מיכאל אסף (1970), משה ברוור (1975), פרד גוטהייל (1973; 2003), אריה ל’ אבנרי (1980), אפרים קארש (2010; 2011) ואברהם וילן (2006, בהנחיית גדעון ביגר ושלום רצבי).

מסיבות אובייקטיביות מחקריהם של אנשי מחקר בעלי שיעור קומה אינם חפים מליקויים. שכן, ממצאיהם מושתתים על מידע חלקי או על שיטות מחקר שאין בכוחן להצדיק את התוצאות שהתקבלו. החסרים או אי הדיוקים נובעים בעיקר מהאמצעים המוגבלים שעמדו לרשותם. חומרים ארכיוניים ראשוניים, מסמכים מעודכנים ומחקרים חדשים לא עמדו לרשות ראשוני החוקרים המובילים. עבודותיהם לא חוברו בעידן האינטרנט (למעט חיבוריהם של וילן וקארש), המנגיש לחוקרים של ימינו, את מרב הנתונים ואת אסופת העובדות בלחיצה על מקלדת. התוצאה היא שלפעמים מתקבלת תמונה חלקית בלבד. מושמטים נתונים משמעותיים ביותר ועל כן החסר גורע מרמת האמינות של התוצאות והמסקנות.

יתרה מזאת, פיסות מידע שונות המפוזרות לעיתים באי אלו מחקרים יוצרות סתירות פה ושם. גם מידע מהימן חלקית או הרבה מעבר לכך עלול להוליד מסכת מיתוסים שסופה ליצור תמונה היסטורית מעוותת ביותר. החלקים החסרים להרכבת פאזל הנתונים, שהצטברו אצל החוקרים במהלך עשרות בשנים, עדיין מרחיקים אותנו מקבלת תוצאות ומסקנות חד משמעיות.

לדוגמה בדיקת נתוני האוכלוסייה באזורים הקרובים למישור החוף. נתונים אלה הושפעו מהשיפור באיכות החיים הודות לעלייה הציונית. בדיקה זו מראה בעליל שקיים גידול משמעותי בקרב האוכלוסייה הערבית בהשוואה לגידול שלהם באזורים נטולי השפעה ציונית בשנים 1944-1922. כלומר ההשוואה היא בין האזורים, שלפי תוכנית החלוקה הוצע שיהוו את המדינה היהודית, לאזורים שבהם היה רוב ערבי והוצע שתקום בהם המדינה הערבית.

בקי (1974) סבר שהגידול הרב באוכלוסייה הערבית באזורי ההשפעה היהודית נעוץ בעיקר בהגירת הפנים של הערבים לאזורים אלה, ורק במידה מועטה הגידול שלהם תלוי בהגירת חוץ. עם זאת, בקי העיר שאין כל אסמכתא להנחתו והיא בגדר השערה בלבד. אף על פי כן, חוקרים שניסו להראות שכמות ההגירה הערבית לארץ איננה משמעותית — כטענת הפרו ציונים — נשענו על קביעתו מבלי להזכיר שאין כל הוכחה להשערתו של בקי.

לעומת בקי ערך ברוור מחקר באזורים ערביים שלגביהם נטען, שמתוכם הייתה הגירה ערבית לאזורים שהושפעו מההתיישבות היהודית. במחקרו, שנעשה בשנים 1975-1968, מצא ברוור שמהגרים ערבים מאזורים נטולי השפעה ציונית עזבו לארצות שונות, ואולי הגירתם של ערבים בודדים הייתה פנימית. רובם ככולם לא קבעו את מושבם באזורים שהפכו לימים חלק ממדינת ישראל. הממצא הזה של ברוור נכון. אך דרך הצדקתו את הגידול הערבי המשמעותי באזורי ההשפעה היהודית בהשוואה לאזורי ההשפעה הערבית לוקה בחסר. בעניין זה גרס ברוור שהגידול הערבי המרבי טמון בהגירה ערבית חיצונית, ממצרים בעיקר. אם כי קביעתו נכונה, הפגם בהצדקתו נובע מהסתמכותו בחישוביו על הנתונים הלקויים של מפקד 1922. בנתונים ההם לא נמנתה כמות מסוימת של תושבי קבע מוסלמים.

באשר לגידול של האוכלוסייה הערבית, ספר זה מחזק את קביעתו של ברוור, בין היתר, דרך הצגת המהלכים החיוניים הבאים:

1. תיקון מלוּוה בהסבר מושכל לנתוני מפקד 1922, ולאחר מכן השוואת הנתונים המתוקנים לנתוני המפקד המהימן של 1931.
2. השוואה נוספת בין מפקד 1931 לאומדן 1944 מלוּוה בהסבר מושכל על התוצאות.

בקי הציע בתיקונו מספר גבוה מדי של תושבי קבע מוסלמים שנמנו במפקד 1922, והוא מדגיש שהתיקון הוא בגדר השערה היפותטית בלבד. בהסתמך על נתוני המנדט, בחר בקי במספר גבוה, כשחקר את השינויים הדמוגרפיים בשנים 1931-1922. בנתונים האלה לא רשמו הבריטים את סך כל נתוני הכניסות והיציאות של ערבים לארץ, ולכן לא נמצא בידי בקי מספרם המדויק של המהגרים הערבים. אילו לקח זאת בחשבון, לא היה קובע בתיקונו מספר גבוה מדי. אפילו עמדו לנגד עיניו הספרים הכחולים של המנדט, היה בקי מוצא את הערת הבריטים על אי רישומם של 25,000-20,000 מהגרי חוץ ערבים. עוד היה ראוי שיבחן גם את התנאים הכלכליים של הארץ, בייחוד באזורי מישור החוף שהיו בעלי השפעה יהודית, וישווה אותם לתנאי המחיה של הארצות השכנות. העדפת המהגרים, להעתיק את מקום מושבם למקומות המפותחים, הקרובים גאוגרפית ליישוב היהודי ברורה לחלוטין.

אף בהשוואת נתוני גידול האוכלוסין בין האזורים בעלי ההשפעה הציונית לאזורים האחרים עולה שהפער בין מספר התושבים המתקבל עקב חישוב הריבוי הטבעי לבין מספרם בפועל ניכר ביותר, דווקא באזורי ההשפעה היהודית. אילו התקיים הפער הגדול דווקא באזורים המפותחים פחות, הייתה הצדקה להצעת המספר הגבוה שנקב בו בקי.

לאור העובדה שהפער הנדון בולט דווקא באזורים המפותחים, התיקון של בקי טעון בדיקה מחודשת. ואמנם ספר זה נוקט אמצעי הולם לקביעת התיקון למספר המוסלמים שנפקדו ב-1922.

הכלכלן, פרד גוטהיל, השתמש באלמנטים כלכליים לשנים 1931-1922 בלבד. בדרך זו ביקש להצדיק את הגידול הרב של תושבי הקבע הערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) באזורי ההשפעה הציונית בהשוואה לאזורים שהיו תחת הכיבוש הערבי בשלהי מלחמת תש’ח. כלומר גוטהיל השווה בין האזורים שהפכו למדינת ישראל בהתאם להסכמי שביתת הנשק מ-1949 לאזורים שהיו בשליטת ירדן ומצרים.

ואכן, באזורים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל קיים, לפי גוטהיל, פער לא מוסבר בין תוצאות החישוב של מספר תושבי הקבע הערביים שמקורם בריבוי טבעי למספר הערבים, שנפקדו ב-1931 של כ-55,000 איש. באזורים שהיו נתונים לכיבוש ירדן ומצרים נמצא פער של כ-5,000 איש בלבד. מכאן הסיק גוטהיל שעקב הפיתוח והקידמה שהביאו עימם היהודים, בחרו ערבים מארצות שונות להגיע דווקא לארץ. מתוכם היגרו מעטים מאוד לאזורים שהיו בעלי השפעה ערבית. מסקנתו נכונה אך השיטה שנקט והערכותיו המספריות שגויות עקב חישוביו המבוססים על הנתונים הלקויים של מפקד 1922. גם הבחירה לחלק את האזורים לפי קווי שביתת הנשק איננה משכנעת.

לנוכח ההשגות האלה, במחקר זה נערך חישוב זהה עבור האוכלוסייה המוסלמית בלבד, תוך התחשבות בנתונים הלקויים של מפקד 1922 והשוואתם לאזורים שחולקו בהתאם להחלטת האו’ם 181 (כ’ט בנובמבר). ההשוואה תיערך על פי החלטה 181 ולא על פי חלוקת הארץ לפי הסכמי שביתת הנשק (1949). זאת ועוד, במחקר זה מוצגים נתונים מפורטים עבור הנפות השונות ונדונים בו השינויים הדמוגרפיים באזורים השונים גם עבור 1944-1931. נוסף על כך, מוצעים הסברים לליקויים שנפלו ברישום של נתוני סקר הכפרים (1944).

מעריכת ההשוואות והחישובים המובאים בחיבור הנוכחי עולה שאמנם בשנים 1931-1922 ובשנים 1944-1931 לא היה פער משמעותי בין תוצאות החישוב של מספר תושבי הקבע המוסלמים שמקורם בריבוי טבעי למספר המוסלמים בפועל, באזורים שבתוכנית החלוקה הוצע להקים בהם מדינה ערבית. מנגד, קיים פער מהותי בשטח שהוצע להקים בו מדינה יהודית.

כמו כן נעשתה בדיקה דקדקנית של הנתונים הדמוגרפיים בנפות השונות. בדיקה זו מצביעה על פערים מהותיים, בין תוצאות החישוב של מספר תושבי הקבע המוסלמים, שמקורם בריבוי טבעי, למספר המוסלמים בפועל באותן נפות שבהן הייתה השפעה ציונית ניכרת ביותר. נפות אלה היו קרובות למישור החוף: חיפה, יפו ורמלה.

מבין כל עבודות החוקרים שהוזכרו, נראה שהמחקר המקיף שערך אריה ל’ אבנרי משקפות בתוצאותיו את המציאות שהייתה במידה רבה ביותר. בספרו ההתיישבות היהודית וטענת הנישול (1878–1948), שפורסם בעברית ב-1980 ובאנגלית ב-1982, הגיע אבנרי לאומדן סביר של מספר הערבים שהיגרו ארצה בתקופת המנדט. אבנרי אף נקב במספרם המדויק של הערבים שברחו מן הארץ בעקבות מלחמת תש’ח. נוסף על כן, הוא הציג תמונה רחבה של רכישת קרקעות בידי ציונים בתקופת המנדט.

ג’ון פיטרס, מחברת הספר מאז ומקדם (1984), צדקה באומרה שחלה הגירת חוץ משמעותית ביותר בתקופת המנדט, אך המקורות והמובאות בספרה אינם מאששים את קביעתה. קיימת בהם בעייתיות מכיוון שלא לקחה בחשבון את טענתם של בני סמכא שקדמו לה, כמו אבנרי ובקי. יתרה מזאת, המזרחן יהושע פורת מראה שפיטרס המירה מיתוסים ערביים במיתוסים ציוניים (Mrs. Peters’s Palestine,January 16, 1986).

בנושא ההגירה הערבית קבע ההיסטוריון ג’סטין מקארתי עמדה שונה. לדבריו היא הייתה זניחה בתקופת המנדט. דא עקא, לא רק שמקארתי השתמש בדוחות ההגירה הבריטיים הלקויים, אלא גם סילף נתונים שונים. למשל כדי לקבוע שההגירה הערבית הלא רשומה מ-1931 עד 1945 הייתה כ-13,500 בלבד, עיוות מקארתי את דברי בקי (1974). שכן, לפי בקי הנתון הזה מתייחס למהגרים הערבים הלא חוקיים שנתפסו בידי שלטונות המנדט, ולא גורשו מהארץ אף על פי שנשפטו (על טעות זו חזרו החוקרים נוספים כמו גד גילבר ומעיין הס-אשכנזי).

ועוד, מקראתי התעלם מטבלת נתוני ההגירה הערבית שמציג בקי ואשר לפיה בשנים 1945-1935 היגרו כ-20,000 ערבים לפחות. מקראתי ציין הפניה למחקרו של בקי כדי לקבוע שההגירה הערבית בתקופת המנדט הייתה מועטה, אלא שהתעלם מהסתייגותו לגבי אומדן ההגירה הערבית הנמוך שקבע. ואכן כך כתב בקי:

לא סביר שהתנועות הבלתי חוקיות שהתגלו בפועל כוללות את כל הכניסות הבלתי חוקיות שהתרחשו בפועל, או אפילו את רובן… באשר למוסלמים, זה [רישום ההגירות] כולל רק חלק מזערי מההגירה בפועל. עם זאת, לנוכח הידע העכשווי שבידנו, איננו מסוגלים לכמת את היקף ההגירה הכוללת (Bachi, pp. 389-390).

ה. מבנה הספר

ארבעה חלקים בספר. הראשון הוא פרק המבוא ובו מוצגים נושא המחקר, מטרתו, הספרות המחקרית שקדמה לו ורקע היסטורי. החלק השני כולל שלושה שערים. הראשון (פרקים א-ה) מנתח בפירוט ובהקפדה את התנודות הדמוגרפיות בארץ ישראל בשנים 1949-1919; השער השני (פרק ו) מתמקד בבעלות על קרקעות ארץ ישראל והשער השלישי (פרקים ז-ח) דן במקורות הסכסוך הישראלי-ערבי ובהתפתחותו בשנות המנדט הבריטי. חלקו השלישי של הספר מסכם את הממצאים ומביא את המסקנות העולות מניתוחי הנתונים הדמוגרפיים ונתוני הבעלות על קרקעות. החלק הרביעי כולל אחד עשר נספחים ובהם מפות, נתונים מספריים בנושאי דמוגרפיה וקרקעות. כמו כן מופיעים בהם הסברים מפורטים על שיטות חישוב הדמוגרפיה וביקורת על כל אחת מהן.

ו. דרך העבודה

חיבור זה יתחקה בשיטתיות אחר התנהלות המנדט הבריטי והשפעתה על נתוני ההגירה והדמוגרפיה ועל מתן בעלות ערבית, כמעט בלעדית, על אדמות ארץ ישראל. האינטרסים המובהקים של בריטניה במזרח התיכון הובילו להפרתה הבוטה את ההחלטה הבין-לאומית להקים, בסופו של תהליך, מדינה יהודית שבקרבה חיים מיעוטים בני עדות שונות. במישרין או בעקיפין התערבה הממשלה הבריטית בדמותה של המדינה שתקום בארץ ישראל, בלא שהוסמכה בידי המעצמות להפר את כתב המנדט. תוצאות פעולותיו של שלטון המנדט קיבעו בעיות ומחלוקות בין היהודים לערבים סביב הנושאים המרכזיים הנדונים במחקר הנוכחי.

שלוש תופעות יורחבו בעבודה בליווי טבלאות נתונים, חישובי נתונים וניתוחם, דיון בממצאים והסקת מסקנות. להלן עיקרי העניינים שיידונו בספר:

1. התרשלות ברישום נתוני ההגירה החיצונית בתקופת המנדט: כנראה במתכוון, הבריטים לא רשמו את כל הגירות הערבים מהארצות השכנות לארץ ישראל. אסופת הנתונים, ניתוחם, השוואתם למחקרים קודמים ותיקונם בהתאם לממצאים יראו שבשנים 1946-1922 היגרו לארץ כ-117,000-112,000 ערבים שהפכו לתושבי קבע. בהערכה גסה, מספרם של כלל הערבים שהיגרו לארץ מתום מלחמת העולם הראשונה ועד שלהי המנדט (1947-1919) נע בין 170,000 ל-200,000.
2. סילוף נתוני לשכת הסעד בידי חוקרים פרו פלסטינים: למניין הפליטים הוספו בזדון גם מקבלי המנות מלשכת הסעד שאינם פליטים, כדי להגדיל את מספרם לכדי מיליון.

   הנתונים של האומדנים הנמוכים יותר, סביב 700,000 פליטים, עוּותו כדלקמן: נופח מספר הבדואים שחיו בארץ; צומצם מספר הערבים ששבו ארצה לקראת תום המלחמה; התעלמו מנתוני שיעורי התמותה ומ-99,000 ערבים שאמנם ברחו אך לא הפכו לפליטים במחנות השונים. נראה שאם ניקח בחשבון את כל הנתונים הללו, ננתחם ונבצע בהם חישובים, לכל היותר, הגיעו כ-533,000-512,000 ערבים למחנות הפליטים. אם נחסיר מהם את מספר המהגרים ששהו בארץ שלא כדין נגיע לאומדן של 447,000-422,000 ערבים. ובניכוי מספר הערבים שנרשמו בידי הבריטים, נגיע לאומדן של כ-421,000-395,000 ערבים הזכאים למעמד ‘פליטים’ לפי ההגדרה הבין-לאומית המקובלת.

3. עיוות ממדי הבעלות הערבית על אדמות ארץ ישראל: ב-1 באפריל 1943 פרסמו הבריטים דוח מפורט, לכאורה, שקבע ש-94% מכלל האדמות הן בבעלות ערבית ו-6% בלבד בבעלות יהודית. בהסתמך על דוח זה ועל צירופו לדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), קובעים הערבים שכך היה המצב ב-1946.

   חיבור זה יראה שהנתונים על בעלות הקרקעות מפורטים יותר בדוח ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946), והם סותרים את רישומה בידי הבריטים בדוח מ-1943. דרך אומדני הדוח מ-1946, המבוססים על הערכות גסות, נוכיח שניתן להפחית דרסטית את אומדן הבעלות הערבית על הקרקעות מ-94% ל-35% לכל היותר.

   יתר על כן, תיאור סקר רישום הקרקעות (קדסטר) שערכו הבריטים יראה שנסקרו אך ורק אזורים שהקיפו את אדמות בבעלות יהודית. ונזכיר שהבריטים רשמו אך ורק את הקרקעות שבבעלות יהודית. בדיקת נושא זה תעלה שאזורים אלה יוצעו כשטחי המדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה מכ’ט בנובמבר.

   הבדיקה והסקירה של מקורות המידע ידגישו שאין כל הסדר קרקעות באזורים שהוחלט להמליץ עליהם כמדינה ערבית לפי החלטה 181. נראה שגם נתוני בעלות הקרקעות שם היו שרירותיים ובלתי מבוססים. לא תמיד טרחו הערבים לרשום את הקרקעות על שמם, כדי להימנע מתשלומי מיסים כבדים. כלומר גם במקומות שהיו בהם ערבים, לא בהכרח שהיו הם הבעלים החוקיים של השטח. תחת השלטון הירדני גם ניסו לערוך סקרי קרקעות ביהודה ושומרון אך סקר זה לא הניב תוצאות מוחלטות. לבסוף, אדמות של תושבי יהודה ושומרון נרשמו באופן שרירותי. ירדן לא הייתה הבעלים החוקיים של השטחים שכבשה, לכן אין כל אסמכתא חוקית לרישום הקרקעות.

   ממצאי הספר יחשפו שניתן להשיג הערכה גסה פחות ומדויקת יותר, אשר לפיה הבעלות הערבית איננה חורגת מ-20% מכלל קרקעות ארץ ישראל, ואף יכולה להיות נמוכה יותר משיעור זה. הערכה זו תכלול בתוכה גם אדמות שההתיישבות הערבית בהן הייתה בלתי חוקית או בלתי מוסדרת.

פרק א

תנודות דמוגרפיות בקרב תושבי הקבע בארץ בשנים 1931-1922

רקע

בעת העתיקה נערכה ספירת האוכלוסייה באזור נתון כדי לברר את כמות התושבים. מאוחר יותר נועד מפקד האוכלוסין למלא תפקידים שונים. הוא היה כלי לגביית מיסים, לאיתור גברים לשרת בצבא, לבחינת מעמדו של האזרח ועוד. בימינו מפקדי האוכלוסין נעזרים בנתונים סטטיסטיים לאיסוף מידע דמוגרפי בגבולות מוגדרים: במדינה מסוימת או באזורים נבחרים בתוכה, אם ביבשת מסוימת או ברחבי העולם כולו.

בפרק זה נתמקד בשני מפקדי אוכלוסין שנערכו בידי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ב-23 באוקטובר 1922 ובנובמבר 1931. מפקד האוכלוסין הראשון שבראשותו עמד ג’. ב. בארון פורסם ב-10 בפברואר 1923.יי2 על המפקד הראשון ציין בארון:י3

מדי פעם עשו השלטונות העות’מאניים ניסיונות למנות את האוכלוסייה. בחוק מ-14 באוגוסט 1914 נקבע מפקד אוכלוסין בקווים מודרניים, אך בפועל הליך הספירה בוצע על ידי ועדות שהאריכו את פעילותן על פני תקופה של חודשים רבים. מטרת המפקד לא הייתה למטרות סטטיסטיות או מנהליות, אלא לקבל שמות וגילאים של אנשים החייבים בשירות צבאי או במטרה להטיל מיסוי חדש. הצגת חקיקת מפקד האוכלוסין על ידי ממשלת פלשתינה הייתה אפוא אמצעי לא פופולרי לאוכלוסייה העירונית ובמידה פחותה לתושבים הכפריים. התסיסה הפוליטית הייתה אחראית גם לספקות הרבים שהתעוררו במוחם של האנשים. עד לתאריך המפקד, 22 באוקטובר, המכשולים הללו הוסרו בהצלחה.

ב-23 באוקטובר 1922 מנתה האוכלוסייה הכוללת של ארץ ישראל 757,182, בתוכם אנשי צבא ותושבים בעלי אזרחות זרה.

המגזר היחיד באוכלוסייה שלא הושגו לגביו סטטיסטיקות של מפקד היה שבטי הבדואים של באר שבע. ראשי השבטים לא הצליחו לשכנע את בני שבטם שמטרת המפקד לא נועדה למנות את הזכרים לגיוס צבאי. בעקבות התקדים שקרה לאלו שבחצי האי סיני ובמצרים, לא ניתן היה להניע את השבטים למלא טופס מתוקן של לוח זמנים שנועד להתאים לדרישות המיוחדות של הבדואים. מכיוון שלא ניתן היה להשיג את המספרים היה צורך לאמוד אותם על פי הערכה.

לדיוק האומדן, עד כמה שניתן, נעשה שימוש ברשימות משלמי המעשר. רשימות מעשר קיימות משנת 1918, והן מכילות את שמו של כל אדם המשלם מעשר או מעבד אדמה בשטחי השבטים של נפות באר שבע, עזה וחברון. המידע שמסרו השייח’ים הראשיים, יחד עם ניסיונם של פקידי המנהל במחוז, סיפקו מידע לגבי מספר המשפחות בכל שבט ותת-שבט, ומהנתונים שהוגשו כך הייתה האוכלוסייה הבדואית של מחוז הדרום חושב ב-72,898. בנפת בית שאן [ביסאן] שיתפו השבטים פעולה עם נוהל מפקד האוכלוסין הרגיל כך שלאזור זה זמינים נתונים מדויקים.

מדברי בארון ניתן להסיק שרמת אמינות של המפקד מ-1922 לא הייתה גבוהה בפרט עקב הבעייתיות שבמניין התושבים הבדואים. שכן בבדיקת טופסי משלמי המיסים בלבד ברור שכבר הורגלו רבים להשתמט מתשלומי מיסים מאז התקופה העות’מאנית. המקומיים נהגו להשתמט ממפקדי אוכלוסין מחשש שיגויסו לצבא ומסיבות אחרות. ביקורת חריפה על אופן עריכת מפקד האוכלוסין נשמעה מישראל טריווש ב-1946. טריווש מנה את המחדלים הבאים:י4

• טופסי המפקד מולאו על ידי ראשי חמולות הרואים בניפוח נתונים דמוגרפים כלי לשיפור מעמדם הפוליטי, הכלכלי והחברתי.
• טופסי ההתפקדות הערבית נבדקו בחיפזון, ומספרי המתפקדים הבדואים נופחו בשיטתיות.
• הדיווח על פטירות במגזר הערבי היה נמוך ביותר ביחס לכמות הנפטרים האמיתית.
• רבים ממהגרי הפנים הערבים מהכפר אל העיר נספרו פעמיים, לרבות ערבים תושבי חוץ לארץ שנכללו במפקד האוכלוסין.

החוקר גד גילברי5 אישר שהמפקד ‘אינו חף מפגמים’ ואריה ל. אבנרי הבליט שניים מהם: הערבים ‘חששו למסור מספרים נכונים’, ו’פקידים בלתי מנוסים ערכו את המפקד וכיוצא בזה’.י6 הדמוגרף רוברטו בקי חיווה דעתו בנושא וקבע:י7

מפקד זה היה תמציתי ובסיסי למדי; הוא סיפק רק מידע על התפלגות האוכלוסייה לפי דת, מין ויישובים; על נוצרים על ידי עדות שונות; על קבוצות גיל רחבות ועל מצב משפחתי; לפי נפות ועיירות; על שפות הנוהגות לדבר ועל תושבי ארץ ישראל המתגוררים בחוץ לארץ. מעט ידוע על ההליך שלו… בדרך כלל, המונים השיגו את המידע הנדרש דרך ראשי הכפר… ההשקה של חקיקת מפקד האוכלוסין בידי ממשלת פלשתינה לא הייתה פופולרית בקרב האוכלוסייה העירונית, ובמידה פחותה, גם בקרב תושבי הכפר, מכיוון שניסיונות קודמים למנות אנשים נעשו על ידי הממשלה העות’מאנית לצורך גיוס צבאי ומיסוי… המספר הכולל של המונים היה 553…

לפני מפקד האוכלוסין של 1931, אומדני אוכלוסין הוכנו בידי משרד הבריאות באמצעות הוספת דיווחים על גידול טבעי ונדידה של האוכלוסייה המיושבת שנמנתה ב-1922. שיעורים חיוניים עבור המוסלמים שהושגו בדרך זו הוערכו יתר על המידה: למשל במהלך 1925-31, תוך 4 שנים שיעור הילודה הרשמי היה מעל 60 לכל 1,000.

דוגמות לדיווח חסר שהוצע על ידי בדיקה פשוטה של נתוני מפקד האוכלוסין של 1922 הן כדלקמן: ככל הנראה היה חוסר משמעותי בדיווח על נשים מוסלמיות. מצד שני, השיעור הנמוך מאוד של גברים בגילאי 25-15 שנמצא במפקד 1922 עשוי להיות מוסבר בדיווח חסר או בעיוות הצהרת הגיל או שניהם, עקב חשש לגיוס צבאי.

על אופן ביצוע מפקד 1922 דיווחו הבריטים מאוחר יותר:י8

שיעורי הילודה והתמותה הכלליים המוצהרים גבוהים מכפי שהם אמורים להיות, משום שמפקד האוכלוסין של 1922, אמנם מדויק במצטבר, הִקצה מספר גדול מדי של בדואים לנפת באר שבע, כך שאוכלוסיית אזור הרישום הוערכה בחסר לאורך סדרת השנים 1931-1922. מנגד, שיעור עליית הריבוי הטבעי אינו משתנה במידה רבה עקב לקיחת אומדן אוכלוסין באמצע השנה במספרים גדולים יותר מהמקובל.

בנובמבר 1931 ערכו הבריטים את מפקד האוכלוסין השני. אם כי ביקורתו של טרוויש נגעה גם למפקד הזה,י9 עדיין נחשב הוא למהימן מאוד בקרב החוקרים.י10 לפי בקי:י11

המפקד השני שנערך בנובמבר 1931 אורגן היטב: קדמו לו תכנון והכנות מתאימים, והוא נערך, פחות או יותר, על פי מודל המפקדים בהודו. דעת הקהל הושפעה לטובה מוועדת מפקד אוכלוסין ערבית ויהודית ומהעיתונות. ניתנה הוראה מיוחדת להבטחת סודיות המידע במפקד, גם לגבי מהגרים בלתי חוקיים… צוות המפקד כלל כ-4,000 איש: למעלה מ-3,500 מונֵי מפקדים נבחרו מהציבור הרחב; שאר הצוות כלל עובדי מדינה. ניתן להעריך את מספר הנפשות על ידי מונה (למעט בדואים בנגב) בכ-280. רישומי המפקד נאספו, נבדקו ותוקנו תוך כשישה שבועות. בליל המפקד עודכנו הרישומים על ידי מחיקת ערכים הנוגעים לאנשים שכבר אינם נוכחים ועל ידי מילוי הפרטים הדרושים למהגרים חדשים.

נוסף על הליקויים באומדן אוכלוסיית הקבע בארץ בשנות המנדט שקדמו למפקד האוכלוסין ב-1931 קיימת בעיה באומדן המהגרים. ואמנם שאלת ההגירה הייתה מהסוגיות המסובכות ביותר שנאלצו להתמודד עימה דמוגרפים וסטטיסטיקאים מהעת ההיא ועד ימינו. נתונים על שינויים דמוגרפיים בארץ ועל סוגיית ההגירה הוצגו באופן תדיר בספרים הכחולים שפורסמו במהלך המנדט. כך למשל בשלוש השנים האחרונות לפני עריכת מפקד 1931 דווח בספרים הכחולים שקיים, כנראה, פער של בערך 25,000-20,000 איש בין נתוני האוכלוסין שפורסמו באותה שנה למספרם האמתי של תושבי הארץ עקב הגירה בלתי מתועדת. בספר הכחול לשנת 1936 דווח שבמפקד 1931 הופיעה סתירה בין מספר האוכלוסייה הצפויה לפי חישובי הריבוי הטבעי וההגירה נטו לבין האוכלוסייה שנפקדה. בספר הכחול הוסבר שאכן רישום מספר הלידות, הפטירות וההגירות לא היה שלם. אפשר גם שמקור השגיאה נעוץ בספירה של אנשים מפוקפקים ופרימיטיביים. עוד דווח שהפער במניין האוכלוסייה היהודית היה כאלפיים איש.י12

בספר הכחול מופיעה טבלה של נתונים דמוגרפיים על התפלגות תושבי ארץ ישראל לפי דת. בנתוני העלייה נטו של היהודים מ-1 בנובמבר 1922 עד 30 ביוני 1926 נרשם כ-54,920 יהודים; מ-1 בנובמבר 1922 עד 30 ביוני 1928 כ-50,343 ומ-1 בנובמבר עד 30 ביוני 1930 כ-56,330. מספר זה קרוב מאוד למספר שננקב בהמשך הפרק, מה שמעיד על דיוק רב בדיווחי העליות. לעומת זאת, חלונות נתוני העלייה של הנוצרים והמוסלמים נותרו בטבלה ריקים, ללא נתונים.י13 עובדה זו מרמזת שהפער הניכר בין נתוני התחזית לבין נתוני המפקד לשנת 1931 נשען, בין היתר, על הגירה לא מדווחת של נוצרים ומוסלמים. נתוני הנוצרים לשנת 1931 היו מדויקים מאוד ביחס לחישובי הריבוי הטבעי ולמאזן ההגירה, לכן סביר בהחלט שרוב ההגירה הלא מדווחת הייתה של המוסלמים.

לחיזוק עמדה זו יש להזכיר את הקושי לפקח על הגבולות בארץ. משטרת המנדט נהגה להציב עמדות פיקוח בכבישים. מהגר שרצה לחמוק מהן סטה מהכביש לפני שהגיע לגבול ופנה לשבילים מעל לגבעות. קצין ההגירה הראשי בארץ הבחין בכך שההגירה הבלתי חוקית דרך גבול המנדט הצרפתי הייתה מהותית. נוסף על כך, יוער שגם מסיני ומעבר הירדן היגרו ערבים לארץ בשנים 1931-1922.

רבים מהמהגרים ניסו להסתנן ארצה עקב מצבם הכלכלי הירוד. האבטלה הייתה כלי שרת פוליטי בידי מנהיגים ערבים מארצות שונות. הם עודדו את הגירת הערבים לארץ ישראל כדי להשפיע על המאזן הדמוגרפי בגבולותיה. לשם כך הרחיבו את רשימת המובטלים בעבר הירדן ובמקומות אחרים ולא סייעו לערבים החיים בארצות השונות. לאור המצב, המהגרים הערבים קלטו שבארץ ישראל יוכלו להתפרנס בכבוד.

כמו כן, ראוי לציין שבעקבות חילופי השטחים בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי ב-1923 נוספו כ-10,000 מוסלמים ו-300 יהודים למניין האוכלוסין.י14

יתר על כן, ראוי לציין את סוגיית התושבים במחוזות ששכנו בגבול הצפוני. לפי הדיווח של מפקד 1931, ‘תושבי המחוזות הלימוטרופיים בגבול הצפוני חופשיים לעבור את הגבול ללא מפריע, ורישומי המהגרים מעבר ירדן פגומים בהחלט. בנסיבות של ארץ ישראל, יש להתייחס לפער כקטן להפליא’.י15 כדי להבין את סוגיית האזורים הצפוניים ואת סוגיית ההגירה מעבר הירדן נסביר את השינויים שחלו בתום מלחמת העולם הראשונה.

נפתח בסוגיית ההגירה משטחי המנדט הצרפתי. בעיני היהודים והמערביים, תחומי ארץ ישראל הגיאוגרפית חולקו בתקופה העות’מאנית לגבולות מנהליים כדלקמן: החלק הצפוני של ארץ ישראל היה שייך למחוז בירות; החלק המרכזי-דרומי שלה לסנג’ק ירושלים והחלק הדרומי לדמשק.

סוריה העות’מאנית עד מלחמת העולם הראשונה

By User:Rafy The original uploader was HD1986 at English Wikipedia. — Own work based on based on File:Ottoman Syria 1918.png] by en:User:HD1986(Original text: I created this work entirely by myself.), CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Ottoman_Syria_1900.svg

כלומר, גלוי לעין שארץ ישראל השתרעה בחלק הדרומי של מחוז בירות ובסנג’ק של ירושלים. חלוקה מחדש של שטחי האימפריה העות’מאנית בידי המעצמות שינתה את מפת הגבולות ובעקבות זאת נולדו בעיות. אדמות פרטיות או חכורות של תושבים, שעד לא מכבר יכלו לנוע בחופשיות במחוז ביירות, נחצו בגבולה הצפוני של ארץ ישראל. הפתרון נמצא בחתימה על הסכם ‘השכנות הטובה’ שנערך בין ממשלת מנדט סוריה לממשלת מנדט פלשתינה ב-1926. בהתאם להסכם, הוענקה לתושבי הגבול הצפוני תעודת מעבר שאפשרה להם גישה חופשית לאדמותיהם בתחום הארץ הסמוכה, אך ורק לאורך הנפות הסמוכות של הגבול. במקרה של חצייתן ייחשבו למהגרים בלתי חוקיים.

בעבר הירדן נתגלעה תסבוכת מסוג אחר. ממלכת עבר הירדן וארץ ישראל היו נתונות למרותו של מנדט אחד, המנדט על פלשתינה. לפי פקודת ההגירה של אותה עת, הבריטים הותירו לכל יושבי הקבע בעבר הירדן לחדור ישירות לארץ ישראל ללא שום אישור כניסה, למעט במקרים שהנציב העליון הורה אחרת.

בעניין הריבוי הטבעי, מאז 1920 חלה החובה על משרד הבריאות של המנדט לרשום את מקרי הלידות והפטירות בארץ ישראל. הרישומים הוחזקו במשרדים המחוזיים של מחלקת הבריאות. הרישום בוצע בקבלת טופס הודעה מלא. בכפרים, נמסר המידע על השינויים במספר הנפשות לראש הכפר (מוכתר) בידי אחד מהגורמים הבאים: הורי היילוד, המיילדת המוסמכת, קרובי משפחה של הנפטר, אדם אחר שנכח העת הפטירה. המוכתר רשם את הפרטים בטופס ההודעה והיה אחראי לדווח עליהם. בעבור תפקיד זה קיבל תשלום. בעיירות בוצעו הודעות לידות כמעט במלואן בידי הרופאים והמיילדות המורשות, והודעות על פטירה — בידי רופאים. עד 1937 ערך משרד הבריאות את הסטטיסטיקה של לידות ומוות באופן ידני. הבעיות הכרוכות ברמת הכיסוי ובאיכות המידע, המצטבר הרישומים החיוניים שנאספו בידי ממשלת פלשתינה, היו מורכבות מאוד. בהתבסס על מאמרים שונים בנושא ועל סקרים אחדים שלא פורסמו, בלתי ניתן לדון בבעיות אלה אלא באופן שטחי בלבד. יצוין שבמהלך השנה האחרונה של המנדט נערכו סקרים מטעם המחלקה הסטטיסטית, שביקשה לבדוק את מידת סיקור דיווחי הלידות והפטירות. 16

סביר להניח שבשנים הראשונות לאחר הקמת רישום החובה, לא היה סיקור הדיווחים שלם. תסמין ברור של סיקור לא מלא ברישום הלידות היה הכמות הזכרית הגבוהה בלידות בכל קבוצות האוכלוסייה. מאוחר יותר, הן הסיקור הן איכות הדיווחים היו בדרך כלל טובים לגבי האוכלוסייה היהודית מהטעמים הבאים: ריכוז גדול בעיירות, רמה תרבותית גבוהה יחסית, שיעור גבוה של לידות בבתי חולים ואישור רפואי גבוה מאוד של מקרי מוות. מאותן בחינות, גם סיקור האוכלוסייה הנוצרית בידי מערכת הרישום היה טוב למדי, למעט תקופת פרעות 1939-1936 ותקופת מלחמת העולם השנייה עד שלהי 1947.

בנוגע לסיקור המוסלמים, רישומי הלידות והפטירות היו מספקות פחות מרישומי היהודים והנוצרים. ייתכן שהפער בין השורדים לנמנים המוסלמים נבע מסיבות רבות, (חלקן מוסברות בדוח מפקד 1931), בכללן עיגול וטעויות אחרות בהצהרות הגיל. עם זאת, ייתכן שהפער נבע גם מאי-שלמות מתמשכת של הסיקור ברישום הלידה, וכנראה רישום הפטירות אף היה חלקי, במידה מסוימת, בשנים הראשונות לאחר אכיפת פקודת החובה. אמנם לא קל לכמת נתונים אלו ולתקן את הנתונים הסטטיסטיים החיוניים, אך בדיקה מדוקדקת של הנתונים הקיימים מעלה כי החוסר ברישומי לידות של מוסלמים היה תדיר בפרט בשנים הראשונות שלגביהן קיימים רישומים ובאזורים מסוימים. הסוג היחיד של תיקון שניתן לבצע בקלות יחסית הוא ביטול החריגות בתיעודי הלידה הזַכרית, באמצעות הוספת מספר הולם של הלידות הנקביות החסרות. לכן היה הצורך לתקן את הלידות המוסלמיות לשנים 1931-1922 כדי שישתווה מספר הלידה הזכרית בתקופה הזאת לממוצע לידות המוסלמים בשנים 1935-1932, כלומר 106.25 לידות זכריות על 100 לידות נקביות. תיקון זה היה משמעותי מאוד לאוכלוסייה המוסלמית לעומת השגיאה היחסית לאוכלוסיית היהודים והנוצרים.י17

תוצאות המפקדים וניתוחןי18

תוצאות מפקד 1922 היו כדלקמן:

• 757,182 נפש. מתוכם 752,048 תושבים;
• 590,890 מוסלמים. מתוכם 589,508 מקומיים. מהם 503,811 תושבי קבע ו-85,697 בדואים;
• 83,794 יהודים. מתוכם 83,790 מקומיים;
• 73,024 נוצרים. מתוכם 71,464 מקומיים;
• 9,474 אחרים. מתוכם 7,617 מקומיים ומהם 7,028 דרוזים, 163 שומרונים, 255 בהאים ו-156 מתואלים.

מתוך כלל האוכלוסייה היו 657,560 דוברי ערבית. מתוכם כ-571,863 תושבי קבע, מהם כ-59,642 נוצרים.י19

ועוד, 17,634 מוסלמים מתוך תושבי הקבע היו בדואים ולכן מתיקון הנתונים נקבל 486,177 תושבי קבע ו-103,331 בדואים.י20

תוצאות מפקד 1931 היו כדלקמן:

• 1,035,821 נפש. מתוכם 1,033,314 תושבים;
• 759,712 מוסלמים. מתוכם 759,700 מקומיים ומהם 693,147 תושבי קבע ו-66,553 בדואים;
• 174,610 יהודים. מתוכם 174,606 מקומיים;
• 91,398 נוצרים. מתוכם 88,907 מקומיים;
• 10,101 אחרים.

מכלל האוכלוסייה היו 839,619 ערבים. מתוכם כ-773,066 תושבי קבע ומהם כ-69,919 נוצרים.י21

לעריכת חישובים דמוגרפיים על סמך נתוני המפקדים חשוב לקחת בחשבון את השינוי בגבולות ארץ ישראל בתקופה הזאת. ב-7 במרץ 1923 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת על חילופי שטחים בין שטחי המנדט הבריטי על פלשתינה לבין השטחי המנדט הצרפתי בסוריה. ב-6 בפברואר 1924 אישר חבר הלאומים את ההסכם. בעקבותיו שטחי רמת הגולן עברו לסוריה ובתמורה לכך הועבר עמק החולה לארץ ישראל.י22 לכן, אוכלוסייתו לא נפקדה במפקד של 1922. ב-1931 נמנו כ-10,000 תושבים. מתוכם 300 יהודים ו-9,700 מוסלמים.י23

By Costello, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=2469334

This work, ‘Golan Historical Borders’, is adapted from ‘Historical Golan Heights boundaries’ by Doron, used under CC BY-SA 3.0. ‘ Golan Historical Borders’ is licensed under CC BY-SA 3.0 by Ori~ https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=31785687

נוסף על הצורך בתיקון תוספת האוכלוסין בעקבות תיקוני הגבולות, יש להתחשב ב- 9,237 לידות שלא דווחו ב-1931, מתוכם: 1,436 יהודים, 258 נוצרים ו-7,543 מוסלמים.י24

כעת נבחן את מאזן ההגירה. מנהל מחלקת ההגירה דיווח ש-11,000 לא יהודים נרשמו כמטיילים ושלא כדין שהו בארץ עד להסדרת מעמדם כמהגרים. לדעתו, מרביתם אף נרשמו פעמיים; תחילה כמטיילים ולאחר מכן כמהגרים. בדיקה מעמיקה יותר של נתוני הנכנסים והעוזבים העלתה שבסופו של דבר עזבו 4,000 מהם. מתוך 7,000 שנותרו בארץ היו 1,825 נוצרים ו-5,175 מוסלמים. מאזן ההגירה נטו של הנוצרים היה +1,825 ואילו אצל המוסלמים -5,032. הנתון שלפיו 5,175 מוסלמים נכנסו ארצה מראה שסך הכול עזבו את הארץ 10,207 מוסלמים.י25 ואכן, לפי נתוני ירידת הלא יהודים לשנים 1931-1926 עזבו כ-8,024 בעוד בשנים 1931-1923 היגרו ארצה 8,990 לא יהודים. 26

דיון בתוצאות הריבוי של הקבוצות הדתיות

על מנת להבין עד כמה חמורה השגיאה במניין הקהילה המוסלמית בארץ, נבדוק תחילה את השגיאה במגזרים האחרים ונשווה אותה לשגיאה אצל המוסלמים. בכל מגזר נקבל בחישובים עודף תושבים בלתי מוסבר. המסקנה המיידית שתעלה על הדעת תהיה שמקור העודף בתושבים שהסתננו ארצה במרוצת השנים. מנגד, ניתן לתלות את העודף בליקויים החריפים שנמצאו במפקד 1922, כלומר היו תושבים שלא נספרו באותה שנה ולכן לתיקון תוצאות המפקד יש להוסיף את מספרם. ואולי העודף כולל הן מסתננים והן תושבים שלא נספרו במפקד הקודם. אם אכן חלקם או כולם שהו בארץ בעת המפקד, כמה מתוכם חיו בארץ ב-1919 לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, וכמה מתוכם היגרו ארצה במהלך שלוש השנים (1922-1919).י27

נתחיל ב’אחרים’. ב-1922 נמנו 7,617 תושבים וב-1931 נמנו 10,101, כלומר גידול כללי של 2,484. הריבוי הטבעי של האוכלוסייה נאמד ב-1,864. כלומר נותר עודף לא מובן של 620 תושבים, ולפנינו שגיאה של כ-8% ביחס למספר הנמנים ב-1922. השגיאה גדולה יחסית לאוכלוסייה שהייתה פחות מ-1.2% מאוכלוסיית תושבי הקבע הכללית. אולי משום שהיה רוב מוחלט של דרוזים שחיו בכפרים שונים בעיקר במחוז צפון, ובקרבם היו תושבים שהחסירו נתונים מחשש שיוטלו עליהם מיסים כבדים וכולי. נציין גם את הסברה ששאר הנמנים עימם תרמו מידת מה של עודפים לתוך אותם 620 מהסיבות השונות. הצדקת ההשערה הזאת בעייתית מכיוון שכאמור רמת האמינות של מפקד 1922 נמוכה ולכן נניח שהלכה למעשה חיו בארץ 8,237 אחרים. סביר להניח שהשגיאה העיקרית של הפוקדים תהיה מיוחסת לדרוזים ומספר שאר ה’אחרים’ מדויק.

כעת נעבור לנוצרים. ב-1922 נמנו 71,464 וב-1933 נמנו 88,907, כלומר גידול כללי של 17,443. הריבוי הטבעי נאמד ב-14,833 ומאזן ההגירה היה 2,083, כלומר הריבוי המוסבר כולל את סך כל 16,916 הנמנים. כעת נותר עודף בלתי מוסבר של 527, ובשגיאה נמוכה ושולית מאוד של כ-0.7%. מכאן שניתן לשער שהיו בארץ 71,991 נוצרים ב-1922.

מספר היהודים היה 83,790 ב-1922 ו-174,606 ב-1931, כלומר גידול כללי של 90,816. הריבוי הטבעי נאמד ב-29,206 ומאזן ההגירה ב-59,007. במרוצת השנים נוספו 300 יהודים עקב שינוי הגבולות שהוזכר ולכן סך הכול נותר ריבוי מוסבר של 88,513, ועודף לא מוסבר של 2,303 יהודים. במקרה זה שגיאה יחסית של 2.75%. השגיאה אינה זניחה אך גם אינה משמעותית מאוד. אוכלוסיית היהודים הכפילה את עצמה בתקופה כה קצרה ואין פלא שעיקר הגידול נבע ממאזן הגירה חיובי. מכיוון שמאזן ההגירה של היהודים גדול פי כמה וכמה ממאזן ההגירה של שאר העדות יחדיו, סביר להניח שמרבית 2,303 התושבים היהודים היו בעצם עולים שלא נקלטו בשל טעויות של משרד ההגירה דאז, ואולי מעטים מאוד מתוכם לא נרשמו במפקד 1922. ואכן, ב-1926 היגרו נטו 1,575 יהודים שלא נרשמו מה שמעלה את מאזן ההגירה ל-60,582 ומוריד את העודף הלא מוסבר ל-728. ייתכן גם כי מדובר בעולים שלא נקלטו ותו לא.י28 הנחה זו מצמצמת את השגיאה לכדי 0.87%.

לאחר מציאת ההערכות והשגיאות בנתוני האוכלוסייה לשאר המגזרים, ניתן לערוך חישובים דמוגרפיים בקרב המוסלמים. ב-1922 נפקדו 503,811 מוסלמים. ב-1931 נפקדו 693,147 מוסלמים, כלומר ריבוי של 189,336. הריבוי הטבעי המפורט לשנים 1931-1923 הוא כדלקמן:

• 1923 — 10,723
• 1924 — 12,963
• 1925 — 12,092
• 1926 — 16,763
• 1927 — 12,555
• 1928 — 14,463
• 1929 — 19,920
• 1930 — 19,083
• 1931 — 18,649
• סך הכול 132,211 נפש. 29

למספר זה יש להוסיף את 7,543 הנולדים שלא נרשמו וכך נקבל ריבוי טבעי של 139,754. למספר זה יש להוסיף את המוסלמים שנוספו בעקבות שינויי הגבולות ב-1923 ונקבל 149,454. אבל מאזן ההגירה השלילי צמצם את הריבוי הכללי לכדי 144,422 מוסלמים. מכאן שנותרה שארית של 44,914. אך ראינו שבמהלך העשור הנדון עזבו את הארץ 10,207 מוסלמים. השארית הגדולה מאוד שנותרה מעידה על כך שקיים לפחות מספר זהה של מהגרים שלא נקלטוי30 ומכאן נשאר, לכל היותר, עודף לא מוסבר של 34,707 תושבי קבע מוסלמים. אם נניח שכל אלה לא נפקדו ב-1922, נקבל שגיאה של 6.9% שהיא משמעותית מאוד בייחוד לגבי אוכלוסייה גדולה מאוד המהווה רוב מוחלט. לנוכח כל הליקויים המוסברים בראשית הפרק, נניח לעת עתה שהיו 538,518 תושבי קבע מוסלמים.י31

חשוב להעיר שבמהלך השנים 1942-1926 הייתה הערכת הפוריות בקרב אוכלוסיית תושבי הקבע המוסלמים כשבעה ילדים לאישה בממוצע.י32 נתונים קפדניים יותר מראים ששיעור הפריון הממוצע בקרב היהודים היה 3.45 לעומת 6.52 אצל המוסלמים בשנים 1931-1922. מנגד אם נתבונן בתוחלת החיים של האוכלוסייה הכללית באותה תקופה, נראה כי אצל היהודים הגיעה לגיל 54 שנים בעוד שאצל המוסלמים ל-37 שנים בלבד.י33 שיעורי הריבוי הטבעי בין שתי האוכלוסיות מתואר בטבלה שלפנינו:י34

מהטבלה ניכר שיעור הריבוי הטבעי של היהודים היה נמוך במעט משיעור הריבוי הטבעי של המוסלמים, אך באותה עת היה שיעור הריבוי של המוסלמים (25 לאלף נפש בשנה)י35 מהגבוהים בעולם.י36 חרף זאת, בקרב היהודים היה הריבוי הטבעי כשני שלישים משיעור הילודה ואילו בקרב המוסלמים — 47%. המשמעות היא שאם בקרב היהודים שיעור התמותה קטן פי שלושה משיעור הלידות, בקרב המוסלמים היה גדול ממנו בכ-53%.

הנתונים הללו, מורכבים ככל שיהיו, חשיבותם רבה כי נתוני הריבוי של האוכלוסייה היהודית מראים שגם אם עיקר הגידול שלהם נשען על הגירה, עדיין צמח קצב ריבויים הטבעי במהירות. מסיבה זו קיים חשד סביר שאולי אותם 2,303 היהודים שלא נספרו אינם אלא יהודים שגרו בארץ ב-1922. בכל מקרה, נחזיק במספר שננקב כי שגיאת החישוב של האוכלוסייה היהודית, גם ללא הוספת המספר, נטולת משמעות עקב אומדנם הנמוך ביחס לאוכלוסייה של 1922. מנגד, הריבוי הטבעי של האוכלוסייה המוסלמית גבוה ביותר למרות שיעור התמותה הגבוה, מאחר שמספר הלידות גבוה במיוחד. לכן, על פניו קיימת הצדקה לשער שהמספר שבחרנו בו לתקן את מספר תושבי הקבע המוסלמים מוצדק פחות או יותר (לכאורה, מקרב אותם 34,700 זניח מספרם של המהגרים שהסתננו לארץ. בפרק ד נראה שכלל וכלל המספר אינו זניח).

למרבית הצער, החוקרים דוד גורביץ’, משה ברוור ופרד גוטהייל לא לקחו בחשבון את תיקוני מפקד 1922 על כן תוצאותיהם אינן אמינות.י37 למשל, רצוי היה שבהשוואותיו של ברוור היו נערכים חישוביו עבור הגידול באוכלוסיית הכפרים הערבים בשנים 1931-1922, תוך שימוש בנתונים התקניים של מפקד 1922. למעלה מזה, היה ראוי לערוך השוואה נוספת עבור השנים 1944-1931 בגלל אמינותם של נתוני מפקד 1931. בנספח ה מוצגים חישובי הגידול עבור הכפרים הערבים שנחקרו בידי ברוור כמוצע.

תוצאות הגידול עבור השנים 1931-1922 הן: באזורים הנתונים להשפעה יהודית (מישור החוף הדרומי ומישור החוף המרכזי) — שיעור גידול האוכלוסייה הערבית רב יותר מזה של האזורים בעלי השפעה ערבית (צפון השומרון). במישור החוף הדרומי — גידול של כ-74% ובמישור החוף המרכזי — גידול של כ-84%. ואילו בצפון השומרון גידול של 13% בלבד. חשוב לציין שגם אם נבחר בתיקון הגס שצוין (34,700) עבור תושבי הקבע המוסלמים וננסה לפזר את המספרים בצורות שונות עבור האזורים שבהם גידול משמעותי באוכלוסייה המוסלמית, עדיין פערי הגידול משמעותיים. מחקרו של ברוור הוכיח מעל לכל ספק שלא הייתה הגירת מוסלמים מיהודה ושומרון (אזורים שהיו נתונים להשפעה ערבית) לכפריי מישור החוף במשך כל תקופת המנדט, ולכן לא ניתן להסביר את הגידול המהותי של המוסלמים באזורי מישור החוף, בהגירת פנים.

בפרק הבא נראה שגם בשנים 1945-1931 קיים פער משמעותי בין גידול האוכלוסייה המוסלמית באזורי מישור החוף לגידולה בצפון השומרון. נוכיח גם שהסיבה העיקרית לפער הזה טמונה בהגירת ערבים (בעיקר ממצרים).

אומדן אוכלוסיית הקבע של ארץ ישראל מתום מלחמת העולם הראשונה ועד 1922

מ-1918 ועד מפקד 1922 ניסו הבריטים להציב אומדנים שונים לאוכלוסיית הארץ כדלקמן:י38

• ב-1918 נאמדו בכ-647,250 תושבים. מתוכם 512,000 מוסלמים, 66,000 יהודים ו-61,000 נוצרים.
• ב-1919 נאמדו בכ-647,850 תושבים. מתוכם 515,000 מוסלמים, 65,300 יהודים, 62,500 נוצרים ו-5,050 אחרים.
• ב-1920 נאמדו בכ-673,193 תושבים. מתוכם 521,403 מוסלמים (כולל בדואים), 66,574 יהודים, 77,801 נוצרים ו-7,415 אחרים.
• ביוני 1921 נאמדו בכ-700,000 תושבים. מתוכם 547,000 מוסלמים (כולל בדואים), 76,000 יהודים ו-77,000 נוצרים. בנובמבר נאמדו בכ-761,796 תושבים מתוכם: 585,271 מוסלמים (כולל בדואים), 81,263 יהודים, 88,049 נוצרים ו-7,213 אחרים.

כעת ננסה לאמוד את גודלה של אוכלוסיית תושבי הקבע בארץ ב-1919 בהסתמך על נתוני הריבוי הטבעי ועל נתוני ההגירה נטו מ-1919 ועד 1922.י39

• יהודים — 21,943 עלייה נטו + 4,847 ריבוי טבעי = ריבוי של 26,790.
• נוצרים — -1,912 הגירה נטו + 4,376 ריבוי טבעי = ריבוי של 2,464.
• מוסלמים — -2,095 הגירה נטו + 31,272 ריבוי טבעי = ריבוי של 29,177.
• אחרים — ריבוי טבעי בלבד של 617.

מהנתונים המתוקנים נחסר את נתוני הריבוי. ב-1922 החלטנו להשאיר את מספר היהודים 83,794. נחסר ממנו את מספר הריבוי ונקבל 57,004 יהודים. יוצא אפוא שההערכה שישבו בארץ 56,000 יהודים בשנים 1918-1916 סבירה בהחלט.י40 אומדן הנוצרים המתוקן ל-1922 היה 71,991, לכן מספר הנוצרים נאמד בכ-69,527. אומדן תושבי הקבע המוסלמים המתוקן (לעת עתה) הוא 538,518, לכן אומדנם יהיה 509,341. האחרים כאמור יהיו 7,000 לאותה שנה. כלומר, ללא הבדואים נאמדת האוכלוסייה הכללית ב-635,872 נפש.

חשוב לשים לב שאומדן מספר המוסלמים שמצאנו קרוב ביותר לאומדן מספר המוסלמים ל-1918 ול-1919. כלומר, סביר להניח שבשנים אלה נאמדו תושבי הקבע בלבד (לרבות הבדואים שלא חיו בנגב), וזאת בניגוד לאומדנים של 1920 ו-1921.

אם נניח שהנתונים של מאי 1920 ושל יוני 1921 נכונים, נקבל ריבוי של 49 לאלף נפש בשנה שבהחלט אינו סביר לריבוי טבעי. כמו כן גם האומדנים לשנת 1921 מצביעים על ריבוי גבוה יותר מ-70 לאלף נפש בשנה. לכן, לאחר שנאמוד במדויק את מספר הבדואים בשנת 1922, את ריבויים הטבעי ואת אומדן ההגירה שלהם, נוכל לחשב אומדן הגיוני לשנים 1921-1919.

בהשוואה לאי הדיוק במניין האוכלוסייה המוסלמית, אומדני שאר האוכלוסייה סבירים יחסית. לנוכח הליקויים המוצגים, קיימת סבירות גבוהה שכנראה לא נמסרו נתונים מדויקים על היקף תמותת המוסלמים ואף לא נרשמו אצלם הגירות משמעותיות ארצה. מכאן, שסביר יותר להניח כי ריבויים הטבעי נמוך יותר ממה שדווח, והריבוי שלהם נשען, בין היתר, על הגירה לתוך הארץ (הצדקה לכך ראו בפרקים ב ו-ד).

לפי הערכותיהם של איתמר רבינוביץ’ ויהודה ריינהרץ ל-1918 היו 660,000 תושבים מהם 60,000 יהודים.י41 לשם השוואה, נצטרך לאמוד את מספר הבדואים ומכאן לראות עד כמה דייקו רבינוביץ’ וריינהרץ.

אין עדיין תגובות