החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בית גדול

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2011 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

דרך דמויות ססגוניות שחייהן שזורים להפליא, ניקול קראוס מַפנה את דמיונה הנוקב אל כמה מהנושאים החמקמקים של זמננו. זהו סיפור על מסע ארוך של שולחן כתיבה מרשים עשוי עץ כהה המתגלגל מיד ליד במהלך המאה העשרים, שולחן הצופן את סודות בעליו והופך לאובססיה שלו, בכל פעם מחדש. זהו גם סיפור על אהבה, גלות, הסיאוב שבמלחמה וכוחה המשקם של השפה. סיפור על זיכרון הנאבק ליצור קביעוּת בעלת משמעות לנוכח אובדן בלתי נמנע .

"הדבר הכי קורע לב בספר הזה הוא שקריאתו מסתיימת לבסוף… בעוד התעלומות ברומן הכתוב להפליא הולכות ונפרשות בפניך, אינך יכול שלא להתפעל מעומק יכולתה של מטפורה מעוצבת לעילא, שבמוקדה פריט עץ אילם, להזכיר לנו מה פירוש להיות בחיים." אֶל רומן נוּגה… עוצמתו טמונה בפרטי החושים שנבררו כאן למופת, טעוני רגש עז. ניקול קראוס מגישה לנו את חזונה הטרגי בצורה נקייה וטהורה. זוהי הליכה על חבל בגובה רב, אלא שאת מקום החבל תופס עצב חשוף, ואתה עוצר את נשימתך, והיא אינה נופלת." ניו יורק טיימס

"קולות נבדלים, מלאי חיים להפליא, שובים אותנו איש איש בגרסת חייו. קראוס, שהחלה את דרכה כמשוררת, יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בשפה האנגלית." בוסטון גלוב

מקט: 14000029
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


כולם לקום דברי אליו. כבודו, ר' ואני נפרדנו בחורף 1972, או ליתר דיוק הוא נפרד ממני. הנימוקים שלו היו מעורפלים, אבל עיקרם היה שיש לו אני סודי, אני פחדני ושפל שלעולם לא יוכל להציג בפני, והוא צריך להסתלק כמו חיה חולה עד שיוכל לשפר את האני הזה ולהביא אותו אל רמה שתהיה בעיניו ראויה לחברה. התווכחתי איתו — היינו חברים כמעט שנתיים, הסודות שלו היו הסודות שלי, אם היה בו משהו אכזר או פחדני ודאי הייתי יודעת — אבל ללא הועיל. שלושה שבועות אחרי שהוא עזב את הבית קיבלתי ממנו גלויה (בלי כתובת השולח) שבה כתב שהוא מרגיש שההחלטה שלנו, כפי שכינה אותה, קשה ככל שהיתה, היתה ההחלטה הנכונה, וביני לביני נאלצתי להודות שהקשר בינינו נגמר. המצב החמיר אז לזמן מה לפני שהשתפר. לא אכנס לכך, אומר רק שלא יצאתי מהבית, אפילו לא כדי לבקר את סבתא שלי, ולא הרשיתי לאף אחד לבוא לבקר אותי. הדבר היחיד שעזר, עד כמה שזה מוזר, הוא העובדה שמזג האוויר היה סוער, ולכן נאלצתי להתרוצץ ברחבי הדירה עם מפתח הפליז הקטן המשונה שנועד להידוק הבריחים משני עברי החלונות העתיקים — כשהבריחים השתחררו בשעת סופה, החלונות צווחו. היו שישה חלונות, וברגע שסיימתי להדק את הבריחים באחד היה אחר מתחיל ליילל, אז הייתי מתרוצצת עם המפתח, ולאחר מכן זוכה אולי בחצי שעה של שקט על הכיסא היחיד שנותר בדירה. במשך זמן מה, לפחות, היה נדמה שהדבר היחיד בעולם הוא הגשם הממושך והצורך להדק את הבריחים. כשמזג האוויר התבהר לבסוף, יצאתי לטייל. הכול היה מוצף, וכל המים השקטים, המשַקפים את המראוֹת, הִשרו תחושה של רוגע. הלכתי זמן רב, שש או שבע שעות לפחות, בשכונות שלא ביקרתי בהן קודם מימַי ולא שבתי אליהן מאז. כשחזרתי הביתה הייתי מותשת אבל הרגשתי שטיהרתי את עצמי ממשהו. היא שטפה לי את הדם מהידיים ונתנה לי חולצת טריקו נקייה, אולי אפילו משלה. היא חשבה שאני החברה שלך או אפילו אשתך. אף אחד עדיין לא הגיע בשבילך. אני לא אעזוב אותך. דברי אליו. זמן לא רב לאחר מכן הורידו את פסנתר הכנף של ר' מבעד לחלון הענקי בסלון, בדיוק כמו שהכניסו אותו. זה היה הפריט האחרון שלו שנלקח, וכל עוד הפסנתר עמד שם, היתה תחושה שהוא לא באמת עזב. בשבועות שהתגוררתי לבדי עם הפסנתר, לפני שבאו לקחת אותו, ליטפתי אותו לפעמים כשעברתי לידו בדיוק באותו האופן שליטפתי בשעתו את ר'. כמה ימים לאחר מכן התקשר אלי חבר ותיק בשם פול אַלפֶּרס בקשר לחלום שחלם. בחלום הוא שהה עם המשורר הגדול סֶזאר ואיֶיחוֹ בבית בכפר השייך למשפחה של ואייחו עוד מימי ילדותו. הבית היה ריק, וכל הקירות היו צבועים בלבן כחלחל. הרושם כולו היה שלֵו מאוד, אמר פול, ובחלום הוא חשב שוואייחו בר מזל שהוא יכול לבוא למקום כזה כדי לעבוד. זה נראה כמו אזור ההמתנה לפני העולם הבא, אמר לו פול. ואייחו לא שמע אותו, והוא נאלץ לחזור על דבריו פעמיים. לבסוף המשורר, שבמציאות מת בגיל ארבעים ושש, חסר כול, בסופת גשם, בדיוק כפי שחזה, הבין והינהן. לפני שנכנסו פנימה, ואייחו סיפר לפול סיפור על הדוד שלו שנהג לטבול את האצבעות בבוץ ולהטביע לעצמו סימן במצח — משהו שקשור ביום האפר הפותח את צום הארבעים. ולאחר מכן, אמר ואייחו (אמר פול), הוא היה עושה משהו שאף פעם לא הבנתי. כדי להדגים, ואייחו טבל שתי אצבעות בבוץ וצייר לפול שפם על השפה העליונה. שניהם צחקו. לאורך החלום כולו, אמר פול, הדבר הבולט ביותר היה התחושה כאילו הם שותפים לדבר עבֵרה, כאילו הם מכירים שנים רבות. מטבע הדברים פול חשב עלי כשהתעורר, כי כשהיינו שנינו תלמידי השנה השנייה במכללה הכרנו בסמינר על משוררי אוונגרד. התיידדנו משום שתמיד הסכמנו זה עם זה בכיתה, ואילו כל השאר חלקו עלינו, בתקיפוּת גוברת והולכת ככל שהסמסטר התקדם, ועם הזמן נוצרה ברית בין פול וביני שגם אחרי כל השנים האלה — חמש — יכולנו לפרושׂ ולנפח בן רגע. הוא שאל מה שלומי, רומז לפרידה, שמישהו ודאי סיפר לו עליה. אמרתי שאני בסדר פרט לכך שנדמה לי שהשיער שלי נושר. סיפרתי לו גם שנוסף על הפסנתר הלכו עם ר' גם הספה, הכיסאות, המיטה ואפילו הסכו"ם, מאחר שכשהכרתי אותו חייתי פחות או יותר על מזוודה, ואילו הוא היה מעין בודהה יושב, מוקף בכל הרהיטים שירש מאמו. פול אמר שאולי הוא מכיר מישהו, משורר, חבר של חבר, שחוזר לצ'ילה ואולי הוא צריך בית מאמץ לרהיטים שלו. שיחת טלפון אישרה שלמשורר, דניאל וארסקי, אכן יש כמה פריטים שהוא אינו יודע מה לעשות בהם, מאחר שאינו רוצה למכור אותם למקרה שישנה את דעתו ויחליט לחזור לניו יורק. פול נתן לי את המספר שלו ואמר שדניאל מצפה שאתקשר אליו. במשך ימים אחדים דחיתי את קיום השיחה, בעיקר מפני שהיה משהו מביך בלבקש ממישהו זר את הרהיטים שלו גם אם הקרקע לכך הוכשרה כבר, ומפני שבחודש שחלף מיום שר' וחפציו הרבים נעלמו התרגלתי לכך שאין לי כלום. בעיות התעוררו רק כשמישהו אחר היה בא לבקר והבחנתי, על פי ההשתקפות בפני האורח, שבמבט מבחוץ המצב, המצב שלי, כבודו, נראה פתטי. כשצילצלתי לבסוף לדניאל וארסקי הוא ענה כעבור צלצול אחד. היתה זהירות באותה ברכת שלום ראשונית שלו, לפני שידע מי מדבר מן העבר השני, שבהמשך למדתי לזהות עם דניאל וארסקי, ועם צ'יליאנים, מעטים ככל שפגשתי, באופן כללי. נדרשה לו דקה להבין מי אני, דקה עד שהכול התבהר ונגליתי כחברה של חבר, ולא כסתם מטורללת שמתקשרת — בקשר לרהיטים שלו? היא שמעה שהוא רוצה להיפטר מהם? או רק לתת אותם בהשאלה? — דקה שבה שקלתי להתנצל, לנתק ולהישאר במצבי הקיים, רק עם מזרן, כלי פלסטיק וכיסא אחד. אבל ברגע שהכול התבהר (אה! בטח! סליחה! הכול מחכה לך פה) קולו התרכך והתחזק בו־זמנית, פינה את מקומו לרחבוּת שגם אותה למדתי לזהות עם דניאל וארסקי, ובהרחבה, עם כל מי שמוצאו באותו פגיון המכוון אל לבה של אנטרקטיקה, כפי שהנרי קיסינג'ר כינה אותה פעם. הוא גר בצפון העיר, ברחוב 101 פינת סנטראל פארק מערב. בדרך עצרתי לבקר את סבתא שלי, שגרה במוסד סיעודי בשדרת וֶסט אֶנד. היא כבר לא זיהתה אותי, אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על זה גיליתי שאני מסוגלת ליהנות מהשהות איתה. בדרך כלל ישבנו ודנו במזג האוויר בשמונה או תשע דרכים שונות, לפני שעברנו הלאה אל סבא שלי, שעשור אחרי מותו הוסיף להוות נושא מרתק בשבילה, כאילו עם כל שנה של היעדרו הפכו חייו, או חייהם יחד, לתעלומה גדולה יותר בעיניה. היא אהבה לשבת על הספה ולהתפעל מהלוֹבּי — כל זה שייך לי? היתה שואלת מעת לעת, מנופפת בתנועה שהקיפה את המקום כולו — ולענוד את כל תכשיטיה בעת ובעונה אחת. בכל פעם שבאתי הבאתי לה בַּבְּקה שוקולד מ"זאבּאר". היא תמיד אכלה מעט מתוך נימוס, והעוגה היתה מתפוררת על ברכיה ונדבקת לשפתיה, ואחרי שיצאתי היא נתנה את השאר לאחיות. כשהגעתי לרחוב 101, דניאל וארסקי לחץ על הזמזם ונכנסתי. בזמן שחיכיתי למעלית בלובי הקודר עלה על דעתי שהרהיטים עלולים לא למצוא חן בעיני, שהם עלולים להיות כהים או מדכאים באיזה אופן אחר, ושיהיה כבר מאוחר מכדי לסגת בעדינות. אבל בדיוק להפך, כשהוא פתח את הדלת הרושם הראשון שקיבלתי היה של אור, אור רב כל כך שנאלצתי לכווץ את עינַי, ולרגע לא יכולתי לראות את פניו מפני שנראו בצללית. היה גם ריח של משהו שמתבשל, ובהמשך התברר שמדובר בתבשיל חצילים שהוא למד להכין בישראל. ברגע שעיני הסתגלו הופתעתי לגלות שדניאל וארסקי צעיר. ציפיתי למישהו מבוגר יותר כי פול אמר שהחבר שלו משורר, ולמרות ששנינו כתבנו שירה, או ניסינו לכתוב, הקפדנו לא להתייחס לעצמנו כאל משוררים, מונח שהיה שמור אצלנו למי שיצירתו נחשבה ראויה לפרסום, לא רק בכתב עת עלום או שניים, אלא בצורת ספר של ממש שאפשר לקנות בחנות ספרים. במבט לאחור זאת נראית הגדרה קונוונציונלית להביך של משורר, ולמרות שפול ואני ואחרים שהכרנו התגאינו בתחכום הספרותי שלנו, באותם ימים עוד הסתובבנו מלאי אמביציה, ובמובנים מסוימים היא עיוורה אותנו. דניאל היה בן עשרים ושלוש, צעיר ממני בשנה, ואף על פי שעדיין לא פירסם ספר שירים, נראה שהוא ניצל את זמנו טוב ממני, או באופן יצירתי ממני, או אולי אפשר לומר שחש צורך דוחק לבקר במקומות, לפגוש אנשים ולחוות דברים, צורך שכל אימת שנתקלתי בו במישהו, תמיד עורר בי קנאה. במשך ארבע השנים האחרונות הוא טייל, התגורר בערים שונות, על הרצפה בדירותיהם של אנשים שפגש לאורך הדרך, ולפעמים בדירות משלו כשהצליח לשכנע את אמו או אולי את סבתו להעביר אליו כסף, אבל עכשיו סוף סוף עמד לחזור הביתה לתפוס את מקומו לצד החברים שגדל עמם שנלחמו עכשיו למען שחרור, מהפכה, או לפחות סוציאליזם בצ'ילה. החציל היה מוכן, ובשעה שדניאל ערך את השולחן הוא אמר לי להסתכל על הרהיטים. הדירה היתה קטנה, אבל היה בה חלון דרומי גדול שדרכו נכנס כל האור. הדבר המדהים ביותר שם היה הבלגן — ניירות מפוזרים על הרצפה, כוסות קלקר מוכתמות בקפה, מחברות, שקיות ניילון, נעלי גומי זולות, תקליטים ועטיפות פּרוּדים זה מזה. כל אחד אחר היה מרגיש מחויב לומר, סליחה על הבלגן, או להתלוצץ על עדר חיות פרא שעבר במקום, אבל דניאל לא אמר כלום. המשטח היחיד שהיה פחות או יותר ריק הוא הקירות, שהיו חשופים פרט למפות אחדות של הערים שהתגורר בהן שתלה על הקיר — ירושלים, ברלין, לונדון, ברצלונה — ועל שדרות מסוימות, קרנות רחוב וכיכרות הוא שירבט הערות שלא מיד הבנתי משום שהיו בספרדית, והייתי מצטיירת כגסת רוח אילו ניגשתי וניסיתי לפענח אותן בשעה שמארחי ומיטיבי ערך את הסכו"ם. לכן עברתי להתמקד ברהיטים, או במה שיכולתי לראות מהם מתחת לבלגן — ספה, שולחן עץ גדול עם המון מגירות, חלקן גדולות וחלקן קטנות, זוג מדפי ספרים עמוסי כרכים בספרדית, בצרפתית ובאנגלית, והפריט היפה מכולם, מין תיבה או ארגז עם חבקי ברזל שנראה כאילו נִשלה מספינה טרופה ושימש כשולחן קפה. הוא ודאי קנה הכול משומש, שום דבר לא נראה חדש, אבל היתה איזו סימפתיה משותפת לפריטים כולם, והעובדה שנחנקו תחת ניירות וספרים עשתה אותם מושכים יותר ולא פחות. פתאום נתקפתי הכרת טובה לבעליהם, כאילו עמד להעביר לרשותי לא סתם עץ וריפוד אלא את הסיכוי לחיים חדשים, ועלי מוטל להתעלות כדי להיות ראויה לכך. אני נבוכה לומר שעיני ממש נמלאו דמעות, כבודו, אבל כפי שקורה לעתים תכופות כל כך, הדמעות נבעו מצְעָרים ישנים ועלומים יותר שהדחקתי, שקבלת הרהיטים במתנה או בהשאלה מאדם זר עירערה באיזה אופן. דיברנו איזה שבע או שמונה שעות לפחות. אולי יותר. התברר ששנינו אוהבים את רילקה. שנינו גם אהבנו את אודן, אם כי אני אהבתי אותו יותר, ולאף אחד מאיתנו לא היה עניין רב ביֵיטס, אבל בסתר לבנו שנינו הרגשנו אשמים בשל כך, למקרה שהדבר מרמז על איזה כישלון אישי במישור שבו מתקיימת השירה ובו יש לה חשיבות. הרגע היחיד של דיסהרמוניה הגיע כשהעליתי את נושא נֶרוּדה, המשורר הצ'יליאני היחיד שהכרתי, ודניאל הגיב על כך בפרץ של כעס: איך זה שבכל מקום בעולם שצ'יליאני מגיע אליו, הוא שאל, הוא מגלה שנרודה והצדפים המזורגגים שלו כבר היו שם והקימו מונופול? הוא הישיר מבט אלי וחיכה שאעלה טענה מנוגדת, ובזמן שעשה זאת קיבלתי את התחושה שבמקום מוצאו זה דבר שבשגרה לדבר על שירה כדרך שאנחנו מדברים, ואפילו להתווכח על שירה עד כדי אלימות, ולרגע הרגשתי שמץ של בדידות. אבל רק לרגע, ומיד מיהרתי להתנצל, וחזרתי ונשבעתי לקרוא את הרשימה המקוצרת של משוררים צ'יליאנים גדולים שהוא שירבט למעני על צדה האחורי של שקית נייר (שבראשה, באותיות גדולות המאפילות על השאר, התנוסס ניקנור פּארה), וכן לא להזכיר שוב את שמו של נרודה לעולם, לא בנוכחותו ולא בנוכחות אף אחד אחר. אחר כך דיברנו על שירה פולנית, על שירה רוסית, על שירה טורקית ויוונית וארגנטינית, על סאפפו והמחברות האבודות של פסטרנק, על המוות של אונגָרֶטי, ההתאבדות של וֶלדון קיס וההיעלמות של ארתור קרייבן, שדניאל טען שהוא עדיין חי, נתון לטיפולן המסור של הזונות במקסיקו סיטי. אבל מפעם לפעם, ברפיון או בחלל שבין משפט מתגלגל למשנהו, היתה עננה שחורה מקדירה את פניו, מהססת רגע כאילו היא עלולה להישאר, וגולשת הלאה, מתפוגגת אל שולי החדר, ובאותם רגעים הרגשתי כמעט כאילו עלי להפנות את מבטי, כי למרות שדיברנו הרבה על שירה, עדיין לא אמרנו כמעט שום דבר על עצמנו. בשלב מסוים קפץ דניאל ממקומו והתחיל לחטט בשולחן עם כל המגירות, פתח אחדות וסגר אחרות, בחיפוש אחר מחזור שירים שכתב. הוא נקרא תשכחי את כל מה שאמרתי, או משהו כזה, והוא תירגם אותו בעצמו. הוא כיחכח בגרונו והתחיל להקריא בקול שאצל כל אחד אחר היה עלול להישמע מזויף או אפילו קומי, בשל הטרֶמוֹלוֹ הקל שבו, אבל אצל דניאל נשמע טבעי לגמרי. הוא לא התנצל או התחבא מאחורי הדפים. בדיוק להפך. הוא הזדקף כתורֶן, כאילו הוא שואב אנרגיה מהשיר, והישיר מבט אלי לעתים קרובות, קרובות כל כך שהתחלתי לחשוד שלמד בעל פה את מה שכתב. היה זה באחד מאותם רגעים, כשנפגשנו עין־בעין בעיצומה של מילה, שקלטתי שבעצם הוא נראה טוב. היו לו אף גדול, אף יהודי־צ'יליאני גדול, וידיים גדולות עם אצבעות רזות, וכפות רגליים גדולות, אבל היה בו גם משהו עדין, שנבע מהריסים הארוכים או מהעצמות שלו. השיר היה טוב, לא מעולה אבל טוב מאוד, ואולי אפילו יותר מטוב מאוד, היה קשה לומר בלי שיכולתי לקרוא אותו בעצמי. הוא עסק כנראה בבחורה ששברה את לבו, אבל באותה מידה היה יכול להיות על כלב; באמצע השיר הלכתי לאיבוד, והתחלתי לחשוב על ר' שתמיד נהג לרחוץ את כפות הרגליים לפני שנכנס למיטה כי הרצפה בדירה שלנו היתה מלוכלכת, ולמרות שמעולם לא אמר לי לרחוץ את שלי זה השתמע, כי אחרת הסדינים היו מתלכלכים, ולא היה שום טעם ברחיצה שלו. לא אהבתי לשבת על שפת האמבטיה או לעמוד ליד הכיור עם ברך צמודה אל האוזן, ולהביט בלכלוך השחור שהתערבל לו בחרסינה הלבנה, אבל זה היה אחד מאותם דברים רבים מספור שאדם עושה בחייו כדי להימנע ממריבה, והמחשבה על כך כעת עוררה בי רצון לצחוק או אולי להשתנק. בשלב זה נעשתה הדירה של דניאל וארסקי אפלה ומימית, שכן השמש כבר הנמיכה מאחורי בניין, והצללים שקודם הסתתרו מאחורי הכול החלו לשטוף החוצה. אני זוכרת שהיו כמה ספרים גדולים מאוד על המדף, ספרים נאים עם גבֵּי־בד גבוהים. אני לא זוכרת אף אחד מהכותרים, אולי זאת היתה סדרה, אבל משום מה הם נראו כאילו קשרו קשר עם השעה המחשיכה והולכת. הרגשתי כאילו קירות הדירה צופו פתאום בשטיח כמו הקירות באולם קולנוע כדי למנוע מהקול לצאת החוצה, או מקולות אחרים לחדור פנימה, ובתוך המכל ההוא, כבודו, באור המועט, היינו הקהל והסרט גם יחד. או כאילו רק שנינו בלבד ניתקנו מהאי ונסחפנו עכשיו במים לא נודָעוּ, מים שחורים עמוקים לאין חקר. נחשבתי לבחורה מושכת באותם ימים, היו אפילו שכינו אותי יפה, אבל אף פעם לא היה לי עור טוב וזה מה שראיתי כשהסתכלתי בראי, זה ומבט מוטרד משהו, קימוט קטן של המצח שלא ידעתי שאני עושה. אבל לפני שהייתי עם ר', וגם בזמן שהייתי איתו, היו הרבה גברים שהבהירו לי שהם היו שמחים לחזור איתי הביתה, ללילה או יותר, ובשעה שדניאל ואני קמנו ועברנו לסלון תהיתי מה דעתו עלי. ואז הוא סיפר לי שהשולחן שימש, לזמן קצר, את לורקה. לא ידעתי אם הוא מתלוצץ או לא, זה נשמע מאוד לא סביר שהטייל הזה מצ'ילה, הצעיר ממני, הצליח לשים את ידו על פריט יקר ערך כל כך, אבל החלטתי להניח שהוא רציני כדי לא להסתכן בפגיעה במישהו שהפגין כלפַּי טוב לב בלבד. כששאלתי איך השיג אותו, הוא משך בכתפיו ואמר שקנה אותו, אבל לא פירט. חשבתי שהוא עומד לומר, ועכשיו אני נותן אותו לך, אבל הוא לא אמר, הוא רק בעט בעיטה קטנה באחת מרגלי השולחן, לא בעיטה אלימה אלא בעיטה עדינה, רוחשת כבוד, והמשיך ללכת. או אז או לאחר מכן התנשקנו. היא הזריקה עוד מנה של מורפיום לאינפוזיה שלך, והצמידה לחזה שלך אלקטרודה שהשתחררה. מבעד לחלון עלה השחר על ירושלים. לרגע התבוננו שתינו בזוהר הירוק של האק"ג שלך עולה ויורד. אחר כך היא סגרה את הווילון והשאירה אותנו לבד. הנשיקה שלנו היתה בבחינת אנטי־קליימקס. זה לא שהנשיקה היתה גרועה, אבל היא היתה רק מין דגש בשיחתנו הארוכה, הערת אגב שנועדה לאשש תחושת הסכמה עמוקה, הצעה הדדית של רעוּת, הנדירה הרבה יותר מתשוקה מינית או אפילו מאהבה. השפתיים של דניאל היו גדולות משציפיתי, לא גדולות יחסית לפניו אלא גדולות כשעצמתי את עיני והן נגעו בשפתַי, ולשבריר של שנייה הרגשתי כאילו הן חונקות אותי. מן הסתם רק הייתי רגילה כל כך לשפתיים של ר', שפתיים לא־שֵמִיוֹת דקות שלא פעם הכחילו בקור. ביד אחת דניאל וארסקי סחט את ירכי, ואני נגעתי בשערו, שהריח כמו נהר מלוכלך. נדמה לי שאז כבר הגענו, או שעמדנו להגיע, לבור השופכין של הפוליטיקה, ובתחילה בכעס, ואחר כך כמעט על סף דמעות, דניאל וארסקי השתלח בניקסון ובקיסינג'ר ובסנקציות שלהם ובתחבולות האכזריות שניסו, לדבריו, לחנוק את כל מה שחדש וצעיר ויפה בצ'ילה, את התקווה שנשאה את ד"ר איינדה כל הדרך עד ארמון מוֹנֶדָה. שכר הפועלים עלה בחמישים אחוז, הוא אמר, והדבר היחיד שמעניין את החזירים האלה הוא הנחושת והתאגידים שלהם! עצם המחשבה על נשיא מרקסיסטי שנבחר בבחירות דמוקרטיות גורמת להם לחרבן במכנסיים! שיעזבו אותנו כבר בשקט וייתנו לנו להמשיך בחיינו, הוא אמר, ולרגע היה מבטו כמעט מפציר או מתחנן, כאילו היתה לי איזו השפעה על הדמויות המפוקפקות המחזיקות בהגה השלטון של ספינת המדינה האפלה שלי. היתה לו פיקת גרגרת בולטת מאוד, ובכל פעם שבלע היא היטלטלה בגרונו, ועכשיו היה נדמה שהיא מיטלטלת ללא הפסק, כמו על גלים בים. לא ידעתי הרבה על מה שקורה בצ'ילה, לפחות לא אז, עדיין לא. כעבור שנה וחצי, אחרי שפול אלפֶּרס סיפר לי שדניאל וארסקי נלקח באמצע הלילה בידי המשטרה החשאית של מנואל קוֹנטרֶרַס, ידעתי. אבל בחורף 1972, כשישבתי בדירה שלו ברחוב 101 עם אור אחרון של ערב, והגנרל אוגוסטו פינושה אוגרטה עוד היה הרמטכ"ל המבויש והמתרפס שניסה לשכנע את הילדים של החברים שלו לקרוא לו טאטָה, לא ידעתי הרבה. מה שמוזר הוא, שאינני זוכרת איך הלילה (בשלב זה כבר ירד לילה ניו־יורקי אדיר) נגמר. מן הסתם נפרדנו והלכתי, או שאולי יצאנו יחד והוא ליווה אותי לתחתית או עצר לי מונית, כי באותם ימים השכונה, או העיר בכללותה, לא היו בטוחות. פשוט אין לי שום זיכרון של זה. כעבור שבועיים הגיעה לדירה שלי משאית הובלות והגברים פרקו את הרהיטים. באותה עת דניאל וארסקי כבר חזר הביתה לצ'ילה. עברו שנתיים. בהתחלה קיבלתי גלויות. בשלב ראשון הן היו חמימות ואפילו עולצות: הכול טוב. אני חושב להצטרף לחברה הצ'יליאנית לחקר מערות אבל אל תדאגי, זה לא יפריע לי עם השירה, נהפוך הוא, שני העיסוקים משלימים זה את זה. אולי תהיה לי הזדמנות לשמוע הרצאה של פּארה במתמטיקה. המצב הפוליטי הולך לעזאזל, אם לא אצטרף לחברה לחקר המערות אני הולך להצטרף לתנועה המהפכנית. תטפלי יפה בשולחן של לורקה, יום אחד אחזור לקחת אותו. בֶּסוֹס, ד"ו. אחרי ההפיכה הן נעשו קודרות, ואחרי כן סתומות, ואחרי כן, בסביבות חצי שנה לפני ששמעתי שהוא נעלם, הן חדלו להגיע לגמרי. שמרתי אותן באחת ממגירות השולחן שלו. לא כתבתי בחזרה כי לא היתה כתובת לכתוב אליה. באותן שנים עדיין כתבתי שירה, וכתבתי כמה שירים שמיענתי, או הקדשתי, לדניאל וארסקי. סבתא שלי נפטרה ונקברה רחוק מדי בפרוורים מכדי שמישהו יבוא לבקר אותה, יצאתי עם גברים אחדים, עברתי דירה פעמיים וכתבתי את הרומן הראשון שלי על השולחן של דניאל וארסקי. לפעמים שכחתי ממנו למשך כמה חודשים. איני יודעת אם כבר ידעתי אז על "וִיָיה גְרימַלדִי", כמעט בוודאות לא שמעתי על קאיֶה לוֹנדרֶס 38, על "קוָואטרוֹ אָלָמוֹס" או על "לָה דיסקוֹטֶק" המכונה גם "וֶנדָה סֶקסי" בגלל הזוועות המיניות שבוצעו בו והמוזיקה הרמה שהיתה אהובה על המְענים, אבל מכל מקום ידעתי מספיק כדי שלפעמים, כשנרדמתי על הספה של דניאל כפי שקרה לעתים תכופות, יהיו לי סיוטים על מה שעשו לו. לפעמים הייתי מסתכלת על הרהיטים שלו, הספה, השולחן, שולחן הקפה, מדפי הספרים והכיסאות, ומתמלאת ייאוש מדכא, ולפעמים רק עצב עקיף, ולפעמים הייתי מתבוננת בהם ומשתכנעת שכולם יחד מסתכמים לכדי חידה, חידה שהוא השאיר לי ואני אמורה לפצח. מפעם לפעם פגשתי אנשים. בעיקר צ'יליאנים, שהכירו את דניאל וארסקי או שמעו עליו. במשך זמן קצר אחרי מותו המוניטין שלו גדל, והוא נמנה עם המשוררים המעונים שהושתקו בידי פינושה. אבל מובן שאלה שעינו והרגו את דניאל לא קראו את השירה שלו; בהחלט יכול להיות שבכלל לא ידעו שהוא כותב שירה. כמה שנים אחרי שהוא נעלם, בעזרתו של פול אלפרס, כתבתי מכתבים לחבריו של דניאל ושאלתי אם יש אצלם שירים שלו שהם יכולים לשלוח לי. היה לי רעיון שאוכל לפרסם אותם היכן שהוא כמין הנצחה של זכרו. אבל קיבלתי רק מכתב אחד בחזרה, תשובה קצרה מחבר ותיק ללימודים שאמר שאין אצלו שום דבר. מן הסתם הזכרתי במכתבי את השולחן, אחרת הנ"ב היה מוזר מדי: דרך אגב, נאמר בו, אני מסופק אם השולחן באמת היה של לורקה. זה הכול. שמתי את המכתב במגירה עם הגלויות מדניאל. זמן מה אפילו חשבתי לכתוב לאמו, אך בסופו של דבר לא כתבתי. שנים רבות חלפו מאז. הייתי נשואה זמן מה, אבל עכשיו אני שוב חיה לבד, אם כי לא בעצב. יש רגעים שיורדת עליך מין בהירות, ופתאום אתה יכול לראות דרך קירות אל ממדים אחרים ששכחת או בחרת להתעלם מקיומם כדי שתוכל להמשיך לחיות עם האשליות השונות העושות את החיים, במיוחד את החיים עם אנשים אחרים, אפשריים. ולשם הגעתי, כבודו. אלמלא המאורעות שאני עומדת לתאר, ייתכן שהייתי ממשיכה לחיות בלי לחשוב על דניאל וארסקי, או רק לעתים רחוקות מאוד, למרות שעדיין היו ברשותי מדפי הספרים שלו, השולחן שלו והתיבה של תלת־סיפונית ספרדית או שרידת תאונה בלב ים, בשימושה המשונה כשולחן קפה. הספה התחילה להרקיב, איני זוכרת מתי בדיוק, אבל נאלצתי לזרוק אותה. היו רגעים שחשבתי להיפטר גם מהשאר. הם הזכירו לי, במצב רוח מסוים, דברים שהעדפתי לשכוח. למשל, לפעמים איזו עיתונאית שרוצה לראיין אותי שואלת אותי למה הפסקתי לכתוב שירה. או שאני אומרת שהשירה שכתבתי היתה לא טובה, אולי אפילו ממש גרועה, או שאני אומרת שבשיר יש פוטנציאל לשלמות והאפשרות הזאת השתיקה אותי לבסוף, או שלפעמים אני אומרת שהרגשתי לכודה בשירים שניסיתי לכתוב, שזה כמו להגיד שאדם מרגיש לכוד ביקום, או לכוד בידי הכרחיותו של המוות, אבל הסיבה האמיתית לכך שהפסקתי לכתוב שירה איננה אף אחד מאלה, לא באמת, לא בדיוק, האמת היא שאילו יכולתי להסביר מדוע הפסקתי לכתוב שירה אולי הייתי יכולה לשוב לכתוב אותה. מה שאני אומרת הוא שהשולחן של דניאל וארסקי, שהיה לשולחן שלי במשך יותר מעשרים וחמש שנה, הזכיר לי את הדברים האלה. תמיד ראיתי בעצמי רק אפוטרופוסית זמנית שלו והנחתי שיבוא יום שלאחריו, אמנם ברגשות מעורבים, אשתחרר מן האחריות הכרוכה בחיים עם הרהיטים של חברִי המשורר המת דניאל וארסקי ובשמירה עליהם, ומאותו היום ואילך אהיה חופשייה לנוע כרצוני, אולי אפילו למדינה אחרת. זה לא שהרהיטים דווקא החזיקו אותי בניו יורק, אבל אם לוחצים עלי אני נאלצת להודות שזה התירוץ שנקבתי לכך שלא עזבתי כל אותן שנים, הרבה אחרי שהתברר שלעיר לא נותר דבר בשבילי. ואף על פי כן כשהגיע אותו היום הוא הטיל את חיי, שהיו סוף סוף חיים של בדידות ושלווה, למערבולת. זה היה ב־1999, בסוף מארס. ישבתי לשולחן ועבדתי כשהטלפון צילצל. לא זיהיתי את הקול שביקש לדבר איתי מן העבר השני. באדישות שאלתי מי מדבר. במרוצת השנים למדתי לשמור על פרטיותי, לא מפני שאנשים רבים כל כך ניסו לפלוש אליה (היו שניסו), אלא מפני שכתיבה מחייבת אותך להיות מגוננת וקשת־לב בנוגע לדברים רבים כל כך, עד שמידה מסוימת, אפריורית, של סירוב לְרַצות גולשת אפילו אל תוך מצבים שאינה נחוצה בהם. הבחורה הצעירה אמרה שמעולם לא נפגשנו. שאלתי אותה מדוע היא מתקשרת. אני חושבת שהכרת את אבא שלי, היא אמרה, דניאל וארסקי. למשמע שמו עברה בי צמרמורת, לא רק בשל הזעזוע שבגילוי שלדניאל היתה בת, או בשל התרחבותה הפתאומית של הטרגדיה שעל סִפה ישבתי זמן רב כל כך, או אפילו בשל הידיעה הברורה שתפקיד ההשגחה הארוך שלי הגיע לסיומו, אלא גם מפני שמשהו בי חיכה לשיחת טלפון כזאת כבר שנים, ועכשיו, למרות השעה המאוחרת, היא הגיעה. שאלתי אותה איך מצאה אותי. החלטתי לחפש, היא אמרה. אבל איך ידעת לחפש אותי? פגשתי את אבא שלך רק פעם אחת, וזה היה לפני הרבה מאוד זמן. אמא שלי, היא אמרה. לא היה לי מושג על מי היא מדברת. היא אמרה, פעם כתבת לה מכתב ושאלת אם יש אצלה שירים של אבא שלי. לא חשוב, זה סיפור ארוך. אני יכולה לספר לך כשניפגש. (מובן שניפגש, היא ידעה טוב מאוד שמה שהיא עומדת לבקש אינו בר־סירוב, ואף על פי כן הביטחון שלה המם אותי.) במכתב כתבת שהשולחן שלו נמצא ברשותך, היא אמרה. הוא עדיין אצלך? הבטתי מעבר לחדר בשולחן העץ שכתבתי על גביו שבעה רומנים, ושעתה נחו עליו, בחרוט האור שהטילה מנורה, ערמות של דפים והערות שנועדו להוות רומן שמיני. מגירה אחת היתה פתוחה במקצת, אחת מתשע־עשרה המגירות, חלקן קטנות וחלקן גדולות, שמספרן המוזר ופרישתן המשונה, כך קלטתי עכשיו על סף הילקחן ממני בפתאומיות, רכשו להם במרוצת הזמן מעמד של סדר מַנחה אם גם מסתורי בחיי, סדר שכאשר עבודתי התקדמה באופן משביע רצון, ניחן באיכות כמעט מיסטית. תשע־עשרה מגירות בגדלים שונים, חלקן מתחת לפני השולחן וחלקן מעליהם, שמאחורי שימושיהן הארציים (בולים כאן, מהדקים שם) הסתתרה תבנית מורכבת הרבה יותר, העתק רוּחי־נפשי שנוצר במרוצת עשרת אלפים ימים של חשיבה תוך התבוננות בהן, כאילו הכילו את סופו של פסוק עיקש, את משפט השיא, את הפריצה הרדיקלית מכל מה שכתבתי אי פעם שתוביל סוף סוף אל הספר שתמיד רציתי לכתוב, ומעולם לא עלה בידי. המגירות ההן ייצגו היגיון ייחודי ומושרש, דפוס תודעה שאי אפשר לבטאו אלא במספרן ובסידורן המדויק. או שאני מגזימה? הכיסא שלי היה מופנה מעט הצדה, המתין שאשוב ואסובב אותו בחזרה למקומו. בערב שכזה הייתי עשויה לשבת לעבוד חצי לילה, לכתוב ולבהות בחשכת ההַדסוֹן כל זמן שתימשכנה האנרגיה והבהירות. לא היה אף אחד שיקרא לי לבוא למיטה, אף אחד שידרוש ממקצבי החיים שלי לפעול בדואט, אף אחד שאצטרך לכוף את עצמי אליו. אילו היתה המתקשרת כמעט כל אחד אחר, אחרי ניתוק השיחה הייתי חוזרת לשולחן, שבמשך שני עשורים וחצי גדלתי פיזית סביבו, עד ששנים של רכינה עליו והַתאמת עצמי אליו עיצבו את יציבתי. לרגע שקלתי לומר שנתתי אותו או זרקתי אותו. או פשוט להגיד למתקשרת שהיא טועה: מעולם לא היה ברשותי השולחן של אביה. תקוותה היתה ניסיונית, היא הציעה לי דרך מילוט — הוא עדיין אצלך? ודאי היתה מתאכזבת, אבל כך לא הייתי לוקחת ממנה דבר, לפחות שום דבר שהיה לה אי פעם. והייתי יכולה להמשיך לכתוב על השולחן עוד עשרים וחמש-שלושים שנה, או ככל שמוחי ישמור על ערנותו והצורך הדוחק לא ידעך. אבל במקום זה, בלי לעצור רגע ולשקול את ההשלכות, אמרתי לה שכן, השולחן אצלי. במבט לאחור תהיתי מדוע מיהרתי כל כך לומר את המילים, שבאופן מיידי כמעט הורידו את חיַי מהפסים. ולמרות שהתשובה הברורה היא שזה היה הדבר האדיב ואפילו הנכון לעשות, כבודו, ידעתי שלא זו הסיבה שאמרתי אותן. בשם עבודתי גרמתי עוול חמור בהרבה מזה לאנשים שאהבתי, והאישה שביקשה ממני משהו עכשיו היתה זרה גמורה. לא, הסכמתי לכך מאותה סיבה שהייתי כותבת כך בסיפור: כי להגיד כן היה בלתי נמנע לתחושתי. הייתי רוצה אותו, היא אמרה. כמובן, עניתי, ובלי לעצור רגע כדי לתת לעצמי שהות לשנות את דעתי, שאלתי מתי היא רוצה לבוא לקחת אותו. אני נמצאת בניו יורק רק בשבוע הקרוב, היא אמרה. מה דעתך על שבת? זה, חישבתי, ייתן לי עוד חמישה ימים עם השולחן. בסדר, אמרתי, אבל לא היתה יכולה להיות סתירה גדולה יותר בין נימת הקול האגבית שלי וסערת הרגשות שנתקפתי בשעה שדיברתי. יש לי עוד כמה רהיטים שהיו שייכים לאבא שלך. את יכולה לקחת את כולם. לפני שניתקה, שאלתי אותה לשמה. לאה, היא אמרה. לאה וארסקי? לא, היא אמרה, וייס. ואז, ביובש, הסבירה שאמה, שהיתה ישראלית, התגוררה בסנטיאגו בתחילת שנות השבעים. היא ניהלה רומן קצר עם דניאל בערך בתקופת ההפיכה הצבאית, וזמן קצר לאחר מכן עזבה את המדינה. כשאמא שלה גילתה שהיא בהיריון, היא כתבה לדניאל. היא לא שמעה ממנו שוב; הוא כבר נאסר באותה עת. כאשר, בשתיקה שהשתררה, התברר שאזלו לנו כל קטעי השיחה הקלים הקטנים, ונותרו רק הפיסות הכבדות מדי לשיחת טלפון כזו, אמרתי שכן, השולחן נמצא ברשותי כבר זמן רב. תמיד חשבתי שמישהו יבוא לבקש אותו יום אחד, אמרתי לה, אבל מובן שהייתי מנסה להחזיר אותו קודם אילו ידעתי. אחרי שניתקה הלכתי למטבח לשתות כוס מים. כשחזרתי לחדר — סלון ששימש לי חדר עבודה, כי לא היה לי צורך בסלון — ניגשתי לשולחן והתיישבתי לידו כאילו דבר לא השתנה. אבל מובן שמשהו השתנה, וכשהסתכלתי במסך המחשב על המשפט שזנחתי כשהטלפון צילצל, ידעתי שיהיה זה בלתי אפשרי להמשיך להתקדם אותו לילה. קמתי ועברתי לכיסא הקריאה שלי. לקחתי את הספר מהשולחן הקטן, אבל גיליתי שבצורה שאינה אופיינית לי כל כך, מחשבותי נודדות. נעצתי מבט בשולחן מעברו של החדר, כפי שנעצתי בו מבט בלילות רבים מספור כשהגעתי למבוי סתום ולא הייתי מוכנה להיכנע. לא, איני מחזיקה בשום רעיונות מיסטיים בנוגע לכתיבה, כבודו, זאת עבודה ככל מלאכה אחרת; כוחה של הספרות, כך חשבתי תמיד, טמון במידת הנחישות של מעשה היצירה שלה. ככזו, אף פעם לא התחברתי לרעיון שסופר זקוק לאיזה טקס מיוחד כדי לכתוב. בעת הצורך אוכל לכתוב בכל מקום כמעט, באַשראם או בבית קפה הומה באותה הקלות, כך לפחות התעקשתי, תמיד כשנשאלתי האם אני כותבת בעט או במחשב, בבוקר או בלילה, לבדי או מוקפת, על אוכף כמו גתה, בעמידה כמו המינגוויי, בשכיבה כמו טוויין, וכן הלאה כאילו יש בנמצא איזה סוד שעשוי לפתוח את מנעול הכספת שבה טמון הרומן, מגובש לגמרי ומוכן לפרסום, השוכן כביכול בכל אחד מאיתנו. לא, מה שהיה לי קשה במיוחד לאבד הוא את התנאים המוּכּרים של עבודתי; זאת היתה סנטימנטליות ותו לא. זה היה מעצור. משהו מלנכולי דבק בכל העסק, מלנכוליה שהתחילה עם סיפורו של דניאל וארסקי, אבל היתה שלי עכשיו. אבל זו לא היתה בעיה שאין לה פתרון. מחר בבוקר, החלטתי, אלך לקנות שולחן חדש. השעה היתה אחרי חצות כשנרדמתי, וכפי שקורה לי תמיד, כשאני הולכת לישון בעודי שקועה באיזה קושי, שנתי היתה רעועה וחלומותי סוערים. אבל בבוקר, למרות התחושה המתפוגגת והולכת שעבר עלי משהו אֶפּי, זכרתי רק קטע — איש שעמד מחוץ לבניין שלי, קופא למוות ברוח הקרה כקרח שנשבה לאורך מסדרון ההדסון מקנדה, מהחוג הארקטי עצמו, וכשעברתי ביקש שאמשוך חוט אדום שהשתלשל מפיו. נעניתי לבקשתו, נכנעת ללחצו המאיים של מעשה צדקה, אבל בזמן שמשכתי החוט הלך ונערם לרגלי. זרועותי התעייפו אבל האיש נבח עלי שאמשיך למשוך, עד שבחלוף הזמן, שהיה דחוס כפי שייתכן בחלומות בלבד, נקשרנו שנינו יחד באמונה שמשהו מכריע שוכן בקצה החוט; או שאולי רק לי היה הלוקסוס להאמין או לא, ואילו בשבילו היה מדובר בעניין של חיים ומוות. ביום המחרת לא יצאתי לחפש שולחן חדש, וגם לא בזה שאחריו. כשהתיישבתי לעבוד, לא זו בלבד שלא הצלחתי לגייס את הריכוז הנחוץ, אלא שכשעברתי על הדפים שכבר כתבתי הם נראו לי כמו מילים מיותרות חסרות חיים ואותנטיוּת, שאין מאחוריהן שום נימוק משכנע. מה שקיוויתי שהנו התחכום המורכב שנוקטת הסיפורת הטובה ביותר, היה בעיני עכשיו רק תחכום נדוש, תחכום שמטרתו להסיח את הדעת ממה שביסודו של דבר הוא רדוד במקום לחשוף את המעמקים העצומים השוכנים מתחת לפני השטח של הכול. מה שחשבתי לפרוזה פשוטה יותר, טהורה יותר, נוקבת יותר דווקא בגלל היותה חפה מכל קישוט מסיח־דעת, היה בעצם גיבוב גדול מסורבל ומשעמם, נטול כל מתח או אנרגיה, שאינו סותר דבר, אינו ממוטט דבר, אינו צועק דבר. למרות העובדה שזה זמן מה התחבטתי בנוגע למנגנון העומד בבסיס הספר, ולא הצלחתי להבין איך החלקים מתיישבים זה עם זה, כל העת האמנתי שיש שם משהו, תוכנית, שאם רק אצליח לחלץ ולהפריד מכל השאר, יתברר כי ניחנה בכל הרגישות ואי־יכולת הצמצום של רעיון שנחוץ רומן, כתוב באופן אחד ויחיד, כדי להביעו. אבל עכשיו ראיתי שטעיתי. יצאתי מהדירה וטיילתי זמן ארוך בפארק ריברסייד ובברודוויי כדי להעביר את מצב הרוח. עצרתי ב"זאבּאר" לקנות כמה דברים לארוחת הערב, נופפתי לאותו האיש במחלקת הגבינות שנמצא שם כבר מהימים שבהם ביקרתי את סבתי, התפתלתי בין הגיבנות הזקנות המפודרות בכבדות, שדוחפות צנצנת חמוצים בעגלה ברחבי החנות, עמדתי בתור מאחורי אישה בעלת הנהון נצחי ולא רצוני — כן, כן, כן, כן — הכן השופע של הנערה שהיתה פעם, גם כשביקשה לומר לא, לא, מספיק כבר, לא. אבל כשחזרתי הביתה דבר לא השתנה. יום המחרת היה גרוע יותר. דעתי על כל מה שכתבתי במשך השנה האחרונה או יותר לבשה מוצקות מעוררת סלידה. בימים הבאים כל שהצלחתי לעשות ליד השולחן הוא לאסוף לתוך קופסה את כתב היד וההערות ולרוקן את המגירות מתכולתן. היו בהן מכתבים ישנים, פיסות נייר שכתבתי עליהן דברים שהיו סתומים עכשיו, שיירים פזורים, חלקים שנותרו מחפצים שנזרקו לפני זמן רב, שנאים חשמליים למיניהם, נייר מכתבים הנושא את הכתובת שהתגוררתי בה עם בעלי לשעבר, ס' — אוסף של פריטים חסרי תועלת ברובם, ומתחת לכמה מחברות ישנות, הגלויות מדניאל. תקוע בחלקה האחורי של אחת המגירות מצאתי ספר מצהיב בכריכה רכה שדניאל ודאי שכח לפני שנים רבות כל כך, אוסף סיפורים מאת סופרת ששמה לוֹטי בֶּרג, שהמחברת הקדישה לו ב־1970. מילאתי שקית גדולה בדברים שרציתי לזרוק; את כל השאר שמתי בצד בקופסה מלבד הגלויות והספר. את אלה הכנסתי, בלי לקרוא, לתוך מעטפה חומה. רוקנתי את כל המגירות הרבות, חלקן קטנות מאוד כפי שאמרתי, וחלקן בגודל ממוצע, מלבד זאת עם מנעול הפליז הקטן. אילו ישבת לשולחן, המנעול היה ממוקם ממש מעל הברך הימנית שלך. המגירה היתה נעולה ככל שיכולתי לזכור, ולמרות שחיפשתי פעמים רבות מעולם לא מצאתי את המפתח. פעם, בהתקף של סקרנות, או אולי שעמום, ניסיתי לפרוץ את המנעול במברג, אבל הצלחתי רק לשרוט את מפרקי האצבעות. לא פעם הצטערתי על כך שאין זו מגירה אחרת שנעולה, כי המגירה הימנית העליונה היתה השימושית מכולן, וכל אימת שרציתי לחפש משהו באחת המגירות הרבות, תמיד הושטתי אינסטינקטיבית את היד קודם אליה, בתנועה שעוררה עצב חולף, מעין תחושה מיותמת שידעתי שאין לה שום קשר למגירה אבל שאיך שהוא מצאה לה שם משכן. משום מה הנחתי תמיד שבמגירה יש מכתבים מהבחורה בשיר שדניאל וארסקי הקריא לי פעם, ואם לא ממנה, ממישהי כמותה. בצהרי יום שבת שלאחר מכן לאה וייס צילצלה בדלת. כשפתחתי את הדלת וראיתי את הדמות העומדת שם, נעתקה נשימתי: זה היה דניאל וארסקי, למרות עשרים ושבע השנים שחלפו, בדיוק כפי שזכרתי שעמד באותו אחר צהריים חורפי כשצילצלתי בפעמון ביתו והוא פתח לכבודי את הדלת, רק שעכשיו הכול היה הפוך כמו במראָה, או הפוך כאילו הזמן עצר פתאום מלכת והחל להסתער אחורנית ולפרום את כל מה שחולל. אותו רזון, אותו אף, ולמרות האף, העדינות שביסוד. בת־קול זו של דניאל וארסקי הושיטה עכשיו את ידה. היא היתה קרה כשלחצתי אותה, למרות החמימות בחוץ. היא לבשה בלייזר קטיפה כחול בלוי באזור המרפקים וצעיף פשתן אדום סביב הצוואר, שקצותיו היו מוטלים על כתפיה כדרכה הפורקת־עול של סטודנטית הכורעת תחת נטל מפגשה הראשון עם קירקגור או סארטר, שנאבקת ברוח כדי לחצות חצר מרובעת. היא נראתה צעירה עד כדי כך, שמונה־עשרה או תשע־עשרה, אבל כשעשיתי חשבון קלטתי שלאה ודאי בת עשרים וארבע או עשרים וחמש, כמעט בדיוק בגילנו כשנפגשנו, דניאל ואני. ובניגוד לסטודנטית צעירה ורעננה היה משהו מבשר רעות באופן ששערה גלש אל תוך עיניה, ובעיניים עצמן שהיו כהות, כמעט שחורות. אבל בִּפְנים ראיתי שהיא אינה אביה. בין היתר היא היתה קטנה ממנו, קומפקטית יותר, כמעט שדוֹנית. היה לה שיער ערמוני, לא שחור כשערו של דניאל. תחת אורות התקרה במסדרון נשרו תווי פניו של דניאל במידה מספקת, שאילו הייתי עוברת על פני לאה ברחוב אפשר שלא הייתי מבחינה בה בשום דבר מוכר. היא ראתה את השולחן מיד וניגשה אליו לאטה. היא נעצרה מול הגוש המגושם שנוכחותו, כך אני משערת, היתה מוחשית עבורה הרבה יותר מזו של אביה אי פעם, הצמידה יד אל מצחה והתיישבה על הכיסא. לרגע חשבתי שתפרוץ בבכי. במקום זה היא הניחה את ידיה על השולחן, הסיעה אותן הלוך ושוב והתחילה להתעסק במגירות. כבשתי את כעסי לנוכח הפלישה הזאת, כמו גם אלה שבאו בעקבותיה, שכן היא לא הסתפקה בפתיחת מגירה אחת והצצה פנימה, אלא הוסיפה וחיטטה בשלוש או ארבע מגירות לפני שנראתה כאילו דעתה נחה מכך שכולן ריקות. לרגע חשבתי שאפרוץ בצרחות. מתוך נימוס, וכדי לשים סוף לכל חקירה נוספת של הרהיט, הצעתי לה תה. היא קמה מהשולחן והסתובבה להביט בחדר. את גרה לבד? היא שאלה. נימת קולה, או הבעת הפנים שלה בשעה שהסתכלה על ערמת הספרים הנטויה ליד הכורסה המוכתמת שלי ועל הספלים המלוכלכים שנאספו על אדן החלון, הזכירה לי את מבטי הרחמים שזכיתי להם לפעמים מחברים שבאו לבקר אותי בחודשים לפני שפגשתי את אביה, כשגרתי לבדי בדירה המרוקנת מחפציו של ר'. כן, אמרתי. איך את שותה את התה? אף פעם לא התחתנת? היא שאלה, ואולי משום שהופתעתי מישירותה הבוטה של השאלה, לפני שהספקתי לחשוב עניתי, לא. גם אני לא מתכוונת, היא אמרה. לא? שאלתי. למה לא? תראי אותך, היא אמרה. את חופשייה ללכת לאן שאת רוצה, לחיות כרצונך. היא תחבה את שערה מאחורי האוזניים וסקרה את החדר במבט אחד נוסף, כאילו הדירה כולה ואולי אפילו החיים עצמם עומדים להיות מועברים על שמה, ולא שולחן בלבד. היה זה בלתי אפשרי, לפחות לעת עתה, לשאול את כל מה שרציתי על נסיבות מאסרו של דניאל, היכן הוחזק, והאם ידוע משהו על האופן והמקום שבו מת. במקום זאת, במהלך חצי השעה הבאה למדתי שלאה התגוררה בניו יורק במשך שנתיים, למדה פסנתר ב"ג'וליארד", לפני שהחליטה, יום אחד, שהיא אינה רוצה לנגן עוד בכלי העצום שאליו היתה כבולה מאז היתה בת חמש, וכעבור שבועות אחדים חזרה הביתה לירושלים. היא מתגוררת שם בשנה האחרונה ומנסה להחליט מה בדיוק היא רוצה לעשות עכשיו. היא חזרה לניו יורק רק כדי לאסוף כמה מהדברים שהשאירה מאחור אצל חברים, ותיכננה לשלוח הכול, כולל השולחן, באונייה בחזרה לירושלים. אולי היו פרטים אחרים שהחמצתי, כי בזמן שדיברה מצאתי את עצמי מתאמצת להשלים עם הרעיון שאני עומדת למסור את החפץ המשמעותי היחידי בחיי כסופרת, את הייצוג החומרי האחד והיחיד של כל מה שבשאר המובנים היה חסר משקל ובלתי מוחשי, לאסופית הזאת שאולי תשב אליו מפעם לפעם כמו אל מזבח אבהי. ואף על פי כן, כבודו, מה יכולתי לעשות? נערכו הסידורים הדרושים לשובה למחרת היום עם משאית הובלות שתיקח את הרהיט הישר למכוֹלַת משלוח בניוארק. מאחר שלא יכולתי לשאת את מראה השולחן הנלקח, אמרתי לה שלא אהיה בבית, אבל אדאג לכך שוולאד, איש השירות הרומני הזועף, יהיה שם וייתן לה להיכנס. למחרת בשעת בוקר מוקדמת השארתי את המעטפה החומה עם הגלויות מדניאל על השולחן הריק ונסעתי לנורפוק, קונטיקט, שס' ואני שכרנו בה בית במשך תשעה או עשרה קיצים, ומיום שנפרדנו לא ביקרתי בה. רק אחרי שכבר חניתי ליד הספרייה, ויצאתי מהמכונית לחלץ עצמות אל מול המדשאה העירונית, קלטתי שתהא הסיבה שהביאה אותי לשם אשר תהא, אסור לי להתמסר לה, ויתרה מזאת, רציתי נואשות להימנע מפגישה מקרית עם מישהו שאני מכירה. חזרתי ונכנסתי למכונית, ובמשך ארבע או חמש השעות הבאות נסעתי ללא מטרה בכבישים הכפריים, דרך ניו מרלבורו לגרייט ברינגטון, והלאה אל לנוקס, בנתיבים שס' ואני נסענו בהם מאות פעמים לפני שהרמנו את עינינו והבחנו שנישואינו רעבו למוות. תוך כדי נסיעה מצאתי את עצמי חושבת על כך שארבע או חמש שנים אחרי שנישאנו, הוזמַנו ס' ואני לארוחת ערב חגיגית בביתו של רקדן גרמני שהתגורר אז בניו יורק. ס' עבד באותה עת בתיאטרון, שנסגר מאז, שהרקדן הציג בו קטע סולו. הדירה היתה קטנה ומלאה בחפציו יוצאי הדופן של הרקדן, דברים שמצא ברחוב, או במהלך מסעותיו הבלתי נלאים, או כאלה שקיבל, מסודרים כולם מתוך תודעת המרחב, הפרופורציה, העיתוי והחן שעשו את הצפייה בו על במה למענגת כל כך. למעשה, זה היה מוזר וכמעט מתסכל לראות את הרקדן בבגדי יומיום ובנעלי בית חומות, מתנועע בצורה מעשית כל כך ברחבי הדירה, בלי להסגיר כמעט דבר מן הכישרון הגופני העצום הרדום בתוכו, ומצאתי את עצמי משתוקקת לאיזו פִּרצה בפסאדה הפרגמטית שלו, לדילוג או סיבוב, לאיזו התפוצצות של האנרגיה האמיתית שלו. אף על פי כן, ברגע שהתרגלתי לזה ושקעתי בהתבוננות באוספים הקטנים הרבים שלו, חוויתי אותה תחושה מרוממת ויוצאת דופן שיש לי לפעמים כאשר אני נכנסת לעולמו של מישהו אחר, כשלרגע נדמה ששינוי הרגלַי הבנאליים כדי לחיות כך הוא דבר אפשרי בהחלט, תחושה שתמיד מתפוגגת בבוקר המחרת, כשאני מתעוררת אל הצורות המוכרות, הקבועות של חיי שלי. בשלב מסוים קמתי משולחן האוכל כדי ללכת לשירותים, ובמסדרון עברתי על פני הדלת הפתוחה של חדרו של הרקדן. הוא היה מרוהט בדלילות, היו בו רק מיטה וכיסא עץ ומזבח קטן עם נרות ממוקם בפינה. היה בו חלון גדול הפונה דרומה, שחלקה הדרומי של מנהטן נתלה בו מרחף בחושך. שאר הקירות היו חשופים פרט לציור אחד מוצמד בנעצים, תמונה תוססת שמבין משיכות המכחול העזות ומלאות החיים שבה צצים ועולים לפעמים פרצופים, כמתוך בִּיצה, חלקם חבושים בכובע. הפרצופים במחצית העליונה של הדף היו הפוכים, כאילו הצייר או הציירת סובבו את הדף או הקיפו אותו על הברכיים בשעת הציור, כדי להגיע בקלות רבה יותר. זאת היתה יצירה מוזרה, שונה בסגנונה משאר הדברים שאסף הרקדן, ובחנתי אותה במשך דקה או שתיים לפני שהמשכתי אל השירותים. האש בסלון הוסיפה לבעור, הלילה התקדם. בסופו של דבר, בשעה שלבשנו את המעילים, הפתעתי את עצמי כששאלתי מי צייר את הציור. הוא סיפר לי שחברו הטוב ביותר מילדות צייר אותו כשהיה בן תשע. החבר שלי ואחותו הגדולה, הוא אמר, אבל אני חושב שהיא ציירה את הרוב. לאחר מכן הם נתנו לי אותו. הרקדן עזר לי ללבוש את המעיל. את יודעת, לציור ההוא יש סיפור עצוב, הוא הוסיף כעבור רגע, כמעט כבמחשבה שנייה. אחר צהריים אחד האמא הכניסה כדורי שינה לתה של הילדים. הילד היה בן תשע ואחותו בת אחת־עשרה. אחרי שהם נרדמו, היא נשאה אותם למכונית ונסעה אל היער. בשלב זה כבר התחיל להחשיך. היא שפכה בנזין על כל המכונית והדליקה גפרור. כל השלושה נשרפו למוות. זה מוזר, אמר הרקדן, אבל תמיד קינאתי בצורה שבה עשו דברים בבית של החבר שלי. באותה שנה הם שמרו את האשוח של חג המולד עד אפריל. הוא נהיה חום והמחטים נשרו ממנו, אבל הרבה פעמים נידנדתי לאמא שלי בשאלה למה אנחנו לא יכולים לשמור את האשוח שלנו כמו בבית של יוֹרן. בשקט שהשתרר בעקבות הסיפור, שסופר בצורה ישירה ביותר, הרקדן חייך. אולי זה היה משום שכבר לבשתי את המעיל, והדירה היתה חמה בגלל האש באח, אבל פתאום נהיה לי חם והרגשתי סחרחורת. היו הרבה דברים אחרים שהייתי רוצה לשאול על הילדים וחברוּתו איתם, אבל פחדתי שאני עלולה להתעלף, ולכן אחרי שאורח אחר התלוצץ על סיומו המורבידי של הערב, הודינו לרקדן על הארוחה ונפרדנו. כשירדנו במעלית נאבקתי לא ליפול, אבל היה נדמה שס', שהימהם עכשיו בשקט, לא מבחין בכך. באותה תקופה ס' ואני חשבנו על ילד. למן ההתחלה שנינו תיארנו לעצמנו שיהיה לנו ילד. אבל תמיד היו דברים שהרגשנו שעלינו לפתור קודם בחיינו שלנו, יחד ובנפרד, והזמן פשוט עבר בלי שהביא עמו שום החלטה, שום הבנה ברורה יותר כיצד נוכל להיות משהו שהנו יותר מכפי שכבר נאבקנו להיות. ולמרות שכשהייתי צעירה יותר האמנתי שאני רוצה ילד, לא הופתעתי למצוא את עצמי בגיל שלושים וחמש, ואחר כך ארבעים, בלי ילד. אולי זה נשמע כמו אמביוולנטיות, כבודו, ואני מניחה שבמידה מסוימת זה אכן כך, אבל היה בזה גם משהו נוסף, תחושה שהיתה לי תמיד, למרות ראיות ברורות שסתרו אותה, שנשאר לי — שתמיד יישאר לי — עוד זמן. השנים חלפו, פּנַי השתנו בראי, גופי כבר לא מה שהיה פעם, אבל התקשיתי להאמין שהאפשרות שיהיה לי ילד משלי תפוג ללא הסכמתי המפורשת. במונית הביתה אותו לילה המשכתי לחשוב על האמא ההיא והילדים שלה. גלגלי המכונית הנוסעים חרש על מחטי האורנים שעל אדמת היער, המנוע הכבה בקרחת יער, הפנים החיוורים של אותם ציירים צעירים הישנים במושב האחורי, עם לכלוך מתחת לציפורניים. איך היא היתה מסוגלת לעשות את זה? אמרתי בקול לס'. זאת לא היתה השאלה שרציתי לשאול באמת, אבל זה הכי קרוב שהצלחתי להתקרב אליה אז. היא יצאה מדעתה, הוא אמר בפשטות, כאילו זה סוף הסיפור. זמן לא רב לאחר מכן כתבתי סיפור על חבר הילדות של הרקדן שמת בשנתו במכונית של אמו ביער הגרמני. לא שיניתי אף פרט; רק דמיינתי פרטים נוספים. הבית שהילדים גרו בו, ריחם הרענן של ערבים אביביים המחלחל מבעד לחלונות, העצים בגן ששתלו בעצמם, כולם התייצבו בקלות לנגדי. איך היו הילדים שרים יחד שירים שאמם לימדה אותם, איך היא הקריאה להם מהתנ"ך, איך ערכו את אוסף ביצי הציפורים שלהם על אדן החלון, ואיך היה הילד נכנס למיטה של אחותו בלילות סערה. הסיפור התקבל לפרסום במגזין ידוע. לא התקשרתי לרקדן לפני הפרסום, גם לא שלחתי לו עותק של הסיפור. הוא חי את הסיפור, ואני השתמשתי בו, הוספתי עליו כפי שמצאתי לנכון. במובן מסוים זה סוג העבודה שאני עושה, כבודו. כשקיבלתי עותק של המגזין, באמת תהיתי לרגע אם הרקדן יראה אותו ואיזו תחושה זה יעורר בו. אבל לא הקדשתי זמן רב מדי למחשבה על כך, ובמקום זאת התענגתי על הגאווה שעורר בי מראה עבודתי המודפסת בַּגופן המפורסם של המגזין. במשך זמן מה לאחר מכן לא נתקלתי ברקדן, גם לא חשבתי מה אומר אם אתקל בו. יתר על כן, אחרי שהסיפור התפרסם הפסקתי לחשוב על האמא והילדים שנשרפו למוות במכונית, כאילו העלמתי אותם באמצעות הכתיבה. המשכתי לכתוב. כתבתי עוד רומן על השולחן של דניאל וארסקי, ואחריו רומן נוסף, המבוסס ברובו על אבי שמת שנה קודם לכן. זה היה רומן שלא הייתי מסוגלת לכתוב כשהיה בחיים. אילו היה ביכולתו לקרוא אותו, אין לי כמעט ספק שהיה מרגיש נבגד. לקראת סוף חייו אבדה לו השליטה בגופו וכבודו זנח אותו, עובדה שנשאר מודע לה בכאב עד ימיו האחרונים. ברומן תיארתי את ההשפלות האלה בפירוט נמרץ, אפילו את הפעם שעשה את צרכיו במכנסיים והייתי צריכה לנקות אותו, תקרית שהיתה כל כך מבישה מבחינתו, שבמשך ימים רבים לאחר מכן הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים, ולמותר לציין שהיה מפציר בי, אילו היה מצליח להביא את עצמו להזכיר אותה, לא לספר עליה לאיש לעולם. אבל לא נעצרתי בסצנות האינטימיות המייסרות האלה, סצנות שאם היה אבי מסוגל להשעות רגע את תחושת הבושה שלו, אולי היה מכיר בכך שיותר משהן משקפות אותו, הן משקפות את המצוקה האוניברסלית של ההזדקנות והעמידה בפני המוות — לא נעצרתי שם, אלא ניצלתי את מחלתו ואת סבלו, בשלל פרטיהם הנוקבים, ולבסוף אפילו את מותו, כהזדמנות לכתוב על חייו, וליתר דיוק על מגרעותיו, הן כאדם והן כאבא, מגרעות שאת אופיין העשיר והמדויק אפשר היה לייחס לו בלבד. פרשתי בפני הקורא את פגמיו ואת השגותי, את הדרמה הגדולה של חיי הצעירים עמו, מוסווים במעטה דק בלבד (בעיקר של הגזמה) לאורך דפי הספר. סיפקתי תיאורים בלתי סלחניים של פשעיו כפי שתפסתי אותם, ואחר כך סלחתי לו. ואף על פי כן, גם אם בסופו של דבר עשיתי כל זאת כדי להביע חמלה שהושגה בעמל רב, גם אם הנימה הסוגרת את הספר היתה של אהבה מנצחת וצער על לכתו, בשבועות ובחודשים שלקראת פרסומו ירדה עלי לפעמים תחושה של גועל ומילאה אותי קדרות לפני שהמשיכה בדרכה. בראיונות שנתתי למטרות יחסי ציבור הדגשתי כי הספר הוא יצירה בדיונית והצהרתי על תסכולי לנוכח עיתונאים וקוראים גם יחד שמתעקשים לקרוא רומנים כאילו היו האוטוביוגרפיות של מחבריהן, כאילו אין בנמצא דבר מסוגו של דמיון המחבר, כאילו עבודתו של המחבר מתמצה בתיעוד נאמן בלבד ולא בכושר המצאה עז. הגנתי על חירות המחבר — ליצור, לשנות ולתקן, לכווץ ולהרחיב, לייחס משמעות, לתכנן, לבצע, לרגש, לבחור חיים, לערוך ניסויים, וכו' וכו' — וציטטתי את הנרי ג'יימס בנוגע ל"צמיחה העצומה" בחירות הזאת, ל"התגלוּת", כפי שהוא מכנה אותה, שכל מי שעשה ניסיון אמנותי רציני אינו יכול אלא לפתח מודעות כלפיה. כן, בשעה שהרומן המבוסס על אבי לא בדיוק נחטף מעל גבי המדפים אך לפחות פרח מהם בחנויות ספרים ברחבי המדינה, אני חגגתי את חירות המחַברת שאין שנייה לה, חירות מאחריות למשהו ולמישהו מלבד לאינסטינקטים ולחזון שלה עצמה. אפשר שלא בדיוק אמרתי זאת, אך בלי ספק רמזתי לכך שהמחַברת משרתת מטרה נעלה יותר, כזו שרק באמנות ובדת נהוג לכנות שליחות, ואינה יכולה להיטרד יותר מדי בעניין רגשותיהם של מי שמחייהם שָאלה. כן, האמנתי — אולי אפילו עודני מאמינה — שאל למחַברת להניח להשלכות האפשריות של עבודתה להגביל אותה. אין לה מחויבות לדיוק ארצי או לממשות דמוית מציאות. היא אינה רואת חשבון; היא אף אינה נדרשת להיות דבר מה מגוחך ומוטעה כמצפון מוסרי. בעבודתה המחַברת חופשייה מחוקים. אבל בחייה, כבודו, היא אינה חופשייה. חודשים אחדים אחרי שהרומן על אבי ראה אור, הלכתי ברחוב ועברתי על פני חנות ספרים ליד פארק כיכר וושינגטון. מתוך הרגל האטתי כשהגעתי לחלון כדי לראות אם מציגים את הספר שלי. באותו רגע בדיוק ראיתי את הרקדן בפְנים ליד הקופה, הוא ראה אותי, עינינו הצטלבו. לשנייה אחת שקלתי למהר לדרכי בלי שזכרתי מהו בדיוק שמעורר בי אי־נוחות כזאת. אבל עד מהרה זה נעשה בלתי אפשרי; הרקדן הרים את ידו לאות ברכה, וכל שיכולתי לעשות הוא לחכות עד שיקבל את העודף ויצא החוצה להגיד שלום. הוא לבש מעיל צמר יפה, וצעיף של משי היה כרוך סביב צווארו. באור השמש ראיתי שהוא מבוגר יותר. לא בהרבה, אבל די הצורך שלא יוכל עוד להוסיף ולהיקרא צעיר. שאלתי מה שלומו, והוא סיפר לי על חבר שלו שכרבים אחרים באותן שנים מת מאיידס. הוא דיבר על פרידה לא מזמן מבן־זוג אחרי תקופה ארוכה, מישהו שעדיין לא פגש בפעם האחרונה שראיתי אותו, ולאחר מכן על יצירה שתועלה בקרוב לכוריאוגרפיה שלו. למרות העובדה שחלפו חמש או שש שנים, ס' ואני עדיין היינו נשואים והתגוררנו באותה דירה בוֶוסט סַייד. במבט מבחוץ לא הרבה השתנה, ולכן כשהגיע תורי לספר חדשות, אמרתי בפשטות שהכול בסדר ושאני עדיין כותבת. הרקדן הינהן. אולי הוא אפילו חייך, בטבעיות, טבעיות שתמיד מעוררת בי, בגלל המודעות העצמית האכזרית שלי, עצבנות קלה ומבוכה כאשר אני נתקלת בה, בידיעה שאני לעולם לא אוכל להיות כל כך קלה, פתוחה, זורמת. אני יודע, הוא אמר. אני קורא כל מה שאת כותבת. באמת? אמרתי, מופתעת ומוטרדת פתאום. אבל הוא חייך שוב, והיה נדמה לי שהסכנה חלפה, שהסיפור לא יוזכר. הלכנו יחד כמה בלוקים לעבר כיכר יוניון, עד היכן שנאלצנו לפנות כל אחד לדרכו. בזמן שנפרדנו רכן הרקדן וסילק פיסת מוך מצווארון המעיל שלי. זה היה רגע עדין וכמעט אינטימי. הורדתי אותו מהקיר, את יודעת, הוא אמר חרש. מה? אמרתי. אחרי שקראתי את הסיפור שלך, הורדתי את הציור מהקיר. גיליתי שאני לא מסוגל להסתכל עליו יותר. באמת? אמרתי, משנתפסתי לא מוכנה. למה? גם אני תהיתי בהתחלה, הוא אמר. הוא נדד איתי מדירה לדירה, מעיר לעיר, כמעט עשרים שנה. אבל כעבור זמן מה הבנתי מה הסיפור שלך הבהיר לי כל כך. מה הוא הבהיר? רציתי לשאול, אבל לא הייתי מסוגלת. ואז הרקדן, שלמרות היותו מבוגר יותר עדיין היה נינוח ומלא חן, הושיט יד וטפח לי בשתי אצבעות על הלחי, הסתובב והלך לו. בדרכי הביתה חשתי בתחילה בלבול בעקבות מחוות היד של הרקדן ולאחר מכן רוגז. על פני השטח, קל היה לטעות ולראות בה רוך, אבל ככל שהוספתי להרהר בה, כך היה נדמה לי שיש בה משהו מתנשא, אפילו כזה שנועד להשפיל. בדעתי הלך חיוכו של הרקדן והפך פחות ופחות טבעי, ועלתה בי תחושה שמדובר בתנועה שהוא עובד על הכוריאוגרפיה שלה כבר שנים, הופך והופך בה, מחכה להיתקל בי. והאם זה הגיע לי? האם לא סיפר אז את הסיפור מרצונו, לא רק לי אלא לכל בּאֵי הארוחה אותו ערב? אילו גיליתי אותו בדרך חשאי — אגב קריאה ביומניו או במכתביו, דבר שלא היתה לי שום דרך לעשות, מאחר שכמעט לא הכרתי אותו — זה היה עניין אחר. או אילו סיפר לי את הסיפור בסוד, כשהוא טעון ברגש המוסיף לייסרו. אבל הוא לא עשה זאת. הוא הציע אותו באותו חיוך ובאותה עליצות שבהם הציע לנו כוס גראפּה אחרי הארוחה. תוך כדי הליכה עברתי במקרה על פני מגרש משחקים. כבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת, אבל השטח המגודר הקטן המה פעלתנות צווחנית של ילדים. אחת הדירות הרבות שהתגוררתי בהן לאורך השנים שכנה מעבר לרחוב מול מגרש משחקים, ותמיד שמתי לב שבחצי השעה האחרונה לפני רדת הערב נדמה שקולות הילדים נעשים רועשים יותר. אף פעם לא ידעתי אם הסיבה היא שבאור הדועך העיר השתתקה בדציבל, או שהילדים באמת הגבירו את קולם בידיעה שזמנם כמעט נגמר. משפטים או פרצי צחוק מסוימים היו מבקיעים מבעד לשאר, נישאים כלפי מעלה, ולמשמע אחד מהם הייתי קמה לפעמים מהשולחן כדי להביט בילדים למטה. אבל עכשיו לא נעצרתי להביט בהם. שקועה במפגשי הלא מתוכנן עם הרקדן, בקושי הבחנתי בהם עד שבקעה משם צרחה מהדהדת, כאובה ומבוהלת, צרחת ילד מייסרת שהתנפלה עלי, כאילו נועדה לי בלבד. נעצרתי במקומי והסתובבתי בטלטלה, בטוחה שאגלה ילד מרוסק שנפל מגובה רב. אבל לא ראיתי כלום, רק ילדים מתרוצצים השקועים במעגליהם ובמשחקיהם, ושום רמז למקום שממנו בקעה הצרחה. לבי דפק במהירות, נשטפתי אדרנלין, כל ישותי עמדה הכן לרוץ ולהציל את מי שפלט את אותה צווחה איומה, יהיה אשר יהיה. אבל הילדים המשיכו לשחק, לא מוטרדים. סרקתי את הבניינים למעלה מתוך מחשבה שאולי הצרחה בקעה מחלון פתוח, למרות שהיה חודש נובמבר וקר מספיק כדי להצריך חימום. עמדתי ולָפַתי את הגדר זמן מה. כשהגעתי הביתה, ס' עדיין לא חזר. שמתי את רביעיית כלי הקשת של בטהובן בלה מינור, יצירה שאהובה עלי מיום שהחבר שלי במכללה השמיע לי אותה בחדרו שבמעונות. עד היום אני זוכרת את הבליטות בעמוד השדרה שלו כשרכן מעל הפטפון והנמיך בזהירות את המחט. הפרק השלישי הוא אחד הקטעים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם, ומעולם לא הקשבתי לו בלי להרגיש כאילו אני לבדי הונפתי על כתפי איזה יצור ענקי התר את נופו החרוך של כלל הרגש האנושי. בדומה לרוב המוזיקה שנוגעת בי עמוקות, לעולם לא אקשיב לה כשיש אנשים אחרים בסביבה, כשם שלעולם לא אעביר ספר שאני אוהבת במיוחד למישהו אחר. אני נבוכה להודות בכך, בידיעה שזה חושף איזה חֶסֶר יסודי או אנוכיות באופיי, ואני מודעת לעובדה שזה עומד בניגוד לאינסטינקט של מרבית האנשים, שאהבתם הגדולה למשהו מוליכה אותם לרצות לחלוק אותו, להצית אהבה דומה בלב אחרים, ושאלמלא היתרון הגלום בהתלהבות מעין זו, הייתי נותרת בבורותי בנוגע לרבים מהספרים ולחלק גדול מהמוזיקה שאני הכי אוהבת, ובין השאר גם לפרק השלישי של אופוס 132 שרומם אותי בליל אביב של 1967. אבל במקום התרחבות תמיד הרגשתי שפוחתת ההנאה שלי עצמי כשהזמנתי מישהו אחר ליטול בה חלק, שנשברת האינטימיות שחשתי עם היצירה, שזו פלישה לפרטיות. הגרוע ביותר הוא כשמישהו אחר שולף ספר שזה עתה ריתק אותי לגמרי ומתחיל לדפדף כלאחר יד בעמודים הראשונים. עצם הקריאה בנוכחות אדם אחר אינו דבר מה שבא לי בטבעיות, ונראה שמעולם לא התרגלתי לזה, גם אחרי שנים של נישואים. אבל בשלב ההוא ס' כבר החל לעבוד כמנהל ההזמנות ב"מרכז לינקולן", והמשרה הצריכה שעות עבודה ארוכות יותר מבעבר, ולפעמים הוא אפילו נסע במסגרתה לביקורים בברלין או בלונדון או בטוקיו שארכו כמה ימים כל אחד. לבדי יכולתי לשקוע במין שלווה, בְּמקום שמזכיר את הבִּיצה שהילדים ההם ציירו פעם, שפרצופים מגיחים בו מתוך יסודות ראשונים, והכול שקט, כמו הרגע ממש לפני בואו של רעיון, שַלווה ורוגע שלא הרגשתי מעודי אלא בהיותי לבד. כשס' נכנס לבסוף מבעד לדלת זה תמיד צרם לי. אבל עם הזמן הוא למד להבין ולהשלים עם זה, והתחיל להיכנס דרך חדר שלא נמצאתי בו באותה עת — המטבח אם הייתי בסלון, הסלון אם הייתי בחדר השינה — ושם להעסיק את עצמו כמה דקות בריקון הכיסים, או בסידור המטבעות הזרים בקופסאות פילם שחורות קטנות, לפני שהתמזג לבסוף בהדרגה אל תוך החדר שבו נמצאתי, והמחווה הקטנה הזאת תמיד המסה את התרעומת שלי לכדי הכרת טובה. כשהפרק הגיע לסיומו כיביתי את הסטריאו בלי להקשיב לשאר, והלכתי למטבח להתחיל מרק. חתכתי ירקות כשהסכין החליק וחתך לעומק האגודל שלי, וברגע שצעקתי שמעתי כפילה של הצעקה שלי, צעקה של ילד. היה נדמה שהיא בוקעת מעבר לקיר, מהדירה הסמוכה. נתקפתי תחושת צער, נוקבת כל כך עד שהיתה כמין כאב פיזי בקרבַי, והייתי מוכרחה לשבת. אני מודה שאפילו בכיתי, התייפחתי עד שהדם מאצבעי התחיל לנטוף על החולצה. אחרי שהתעשַתי ועטפתי את החתך במגבת נייר, הלכתי לדפוק על הדלת של שכנתי, אישה זקנה ששמה גברת בֶּקֶר שגרה לבד. שמעתי את צעדיה האיטיים נגררים אל הדלת, ואז, לאחר שהודעתי מי אני, את פתיחתם הסבלנית של בריחים אחדים. היא הציצה בי מבעד למשקפיים שחורים עצומים, משקפיים ששיוו לה איך שהוא מראה של חיה נברנית קטנה. כן, יקירתי, היכנסי, כמה נחמד לראות אותך. הריח של אוכל נושן היה מוחץ, שנים על גבי שנים של ריחות בישול שנאחזו בשטיחים ובריפוד, אלפי סירי מרק שהתקיימה עליו בקושי. חשבתי ששמעתי צעקה בוקעת מכאן לפני רגע. צעקה? שאלה גברת בקר. זה נשמע כמו ילד, אמרתי, מציצה מעבר לה אל הגומחות האפלות של דירתה, שרהיטים בעלי רגלי־חיה היו דחוסים בה בערבוביה, רהיטים שיוזזו ממקומם, בקושי רב, רק כשתמות. לפעמים אני צופה בטלוויזיה, אבל לא, אני לא חושבת שהיא דלקה, ישבתי לי כאן והסתכלתי בספר. אולי היא בקעה מלמטה. אני בסדר, יקירתי, תודה על הדאגה. לא סיפרתי לאיש מה שמעתי, אפילו לא לד"ר ליכטמן, המטפלת שלי זה שנים רבות. ובמשך זמן מה לא שמעתי שוב את הילד. אבל הצעקות נשארו איתי. לפעמים הייתי שומעת אותן פתאום בתוכי בזמן שכתבתי ומאבדת את חוט המחשבה או מתבלבלת. התחלתי להבחין בהן במשהו לעגני, בנימה נסתרת שלא הבחנתי בה קודם. במקרים אחרים הייתי שומעת צעקה ממש כשהתעוררתי, עם החצִייה אל הערוּת או היציאה מהשינה, ובבקרים כאלה קמתי בתחושה שמשהו כרוך סביב צווארי. היה נדמה שמשקולת סמויה הוצמדה לעצמים פשוטים, לשקיק תה, לידית של דלת, לכוס, כמעט בלתי מורגשת בתחילה, מעבר לתחושה שכל תנועה מצריכה מעט יותר השקעה של אנרגיה, ועד שניווטתי בין הדברים הללו והגעתי לשולחני, כבר נשחקה או נעלמה איזו עתודה שהיתה בי. ההפוגות בין המילים הלכו והתארכו, כשהמומנטום של דחיסת המחשבה אל תוך שפה התגמגם לרגע קט, ובמקומו פרח לו כתם אפל של אדישות. זה כנראה מה שנלחמתי בו בתדירות הגבוהה ביותר בחיי כסופרת, במין אנטרופיה של אכפתיות או היחלשות הרצון, ובעקביות רבה כל כך, למעשה, עד שכמעט לא שמתי לב לכך — בפיתוי להיכנע לזרם תחתי של אלם. אבל עכשיו תכופות מצאתי את עצמי תקועה בתוך הרגעים האלה, הם התארכו והתרחבו, ולפעמים לא יכולתי לראות את החוף שמנגד. וכשהגעתי אליו לבסוף, כשסוף סוף הגיעה מילה כמו סירת הצלה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, קידמתי את פניהן בשמץ של חוסר אמון, בחשדנות שהכתה שורש ולא הגבילה את עצמה לעבודתי. אינך יכול להטיל ספק בכתיבה שלך מבלי לעורר ספקות עמוקים יותר בעצמך. בערך באותה תקופה צֶמח־בית שהיה אצלי שנים רבות, פיקוס גדול שצמח לו באושר בפינה המוארת ביותר בדירה שלנו, חלה פתאום והתחיל להשיר את העלים. אספתי אותם בשקית ולקחתי אותם לחנות צמחים כדי לשאול איך לטפל בו, אבל אף אחד לא היה מסוגל להגיד לי מה יש לו. פיתחתי אובססיה להציל אותו, ושוב ושוב הסברתי לס' את השיטות השונות שנקטתי בניסיון לרפא אותו. אבל שום דבר לא הדביר את המחלה, ובסופו של דבר הפיקוס מת. נאלצתי להשליך אותו החוצה אל הרחוב, ויום שלם, עד שאספה אותו משאית האשפה, המשכתי לראות אותו מבעד לחלון, חשוף והרוס. אפילו אחרי שפועלי הניקיון לקחו אותו, המשכתי לדפדף בספרי טיפול בצמחי־בית, לבחון תמונות של כנימות קמחיות, של כימשון הגבעול וכיבים, עד שלילה אחד ס' צץ מאחורי, סגר את הספר, הניח את שתי ידיו על כתפַי ואחז בהן בחוזקה מבלי לגרוע עין מעיני, כאילו זה עתה מרח דבק על חלקן התחתון של כפות הרגליים שלי, והוא צריך להחזיק אותי במקומי, ללחוץ באחידות עד שהדבק יתייבש. זה היה סופו של הפיקוס, אבל זה לא היה סופה של סערת הרגשות שלי. לא, אפשר לומר שזאת היתה רק ההתחלה. אחר צהריים אחד הייתי לבד בבית. ס' היה בעבודה, ובדיוק חזרתי מתערוכת ציורים של ר"ב קיטאי. הכנתי לעצמי ארוחת צהריים, ובזמן שהתיישבתי לאכול שמעתי צחוק צווחני של ילד. קולו, הקִרבה שלו ומשהו נוסף, משהו אפל ומערער מאחורֵי אותה עלייה קלה בצלילים, הביא אותי לשמוט את הסנדוויץ' ולהיעמד בפתאומיות רבה כל כך, שהכיסא שלי נפל אחורה. מיהרתי לסלון ואחר כך לחדר השינה. אינני יודעת מה ציפיתי למצוא; שניהם היו ריקים. אבל החלון ליד המיטה שלנו היה פתוח, וכשרכנתי החוצה ראיתי ילד, בן לא יותר משש או שבע, נעלם לבדו מעבר לפינה, מושך מאחוריו עגלה ירוקה קטנה. עכשיו אני נזכרת שזה קרה באביב שהספה של דניאל וארסקי החלה להירקב בו. אחר צהריים אחד שכחתי לסגור את החלון לפני שיצאתי, והתחוללה סערה שהרטיבה את הספה לגמרי. כעבור כמה ימים היא התחילה להדיף צחנה איומה, ריח עובש, אבל גם משהו נוסף, ריח חמוץ ומרקיב, כאילו הגשם שיחרר משהו נתעב שהיה חבוי במעמקיה. איש השירות סילק אותה, מעווה את פניו בגלל הריח, את הספה שדניאל וארסקי ואני התנשקנו עליה פעם לפני כל כך הרבה שנים, וגם היא רבצה בעצב ברחוב עד שפועלי הניקיון באו לקחת אותה. לילות אחדים לאחר מכן התעוררתי פתאום מחלום נפתל שהתרחש באולם ריקודים ישן. לרגע לא הייתי בטוחה היכן אני נמצאת, ואז הסתובבתי וראיתי את ס' ישן לידי. נרגעתי לרגע עד שהסתכלתי מקרוב יותר וראיתי שבמקום עור אדם הוא נראה כאילו יש לו עור־חיה אפור קשה כשל קרנף. ראיתי אותו בבירור רב כל כך, שעד עכשיו אני זוכרת את המראה המדויק של העור האפור המקוּשׂקשׂ. ספק ערה ספק ישֵנה, התמלאתי פחד. רציתי לגעת בו בעצמי כדי להיות בטוחה במה שראיתי, אבל פחדתי להעיר את החיה השוכבת לצדי. לכן עצמתי את עיני ובסופו של דבר נרדמתי שוב, והפחד מעורו של ס' הפך לחלום על מציאת גופתו של אבא שלי שנשטפה אל החוף כמו גופת לווייתן מת, רק שבמקום לווייתן זה היה קרנף נמק, וכדי להזיז אותו נאלצתי לדקור אותו עמוק מספיק שהחנית שלי תינעץ במקומה, ותאפשר לי לגרור את הגופה מאחורי. אבל חזק ככל שתקעתי את החנית בצדו של הקרנף, לא הצלחתי לנעוץ אותה עמוק מספיק. בסופו של דבר הגופה הנמקה מצאה את דרכה אל המדרכה מחוץ לדירה, במקום שאליו הושלכו בשעתם גם הפיקוס החולה והספה המרקיבה, אבל בשלב הזה היא כבר שינתה את צורתה שוב, וכשהשקפתי עליה מלמעלה מחלוננו שבקומה החמישית, קלטתי שמה שחשבתי לקרנף הוא גופתו של המשורר האבוד, הנמק, דניאל וארסקי. למחרת, כשעברתי על פני איש השירות בלובי, חשבתי ששמעתי אותו אומר, את עושה שימוש מוצלח במוות. עצרתי והסתובבתי באחת אחורנית. מה אמרת? חקרתי. הוא סקר אותי בנחת, וחשבתי שהבחנתי בשמץ של גיחוך בזוויות הפה שלו. מתקינים בית שימוש חדש אצל ל', הוא אמר. המון רעש, הוא הוסיף, וסגר בנקישה את שער מעלית השירות. העבודה שלי המשיכה לקרטע. כתבתי לאט יותר משכתבתי אי פעם, והמשכתי להסתייג ממה שכתבתי, לא הצלחתי לחמוק מן התחושה שכל מה שכתבתי בעבר היה שגוי ומוטעה, מעין טעות ענקית. התחלתי לחשוד שבמקום לחשוף את עומקם החבוי של דברים, כפי שהנחתי שעשיתי לכל אורך הדרך, אפשר שההפך הוא הנכון, שהתחבאתי מאחורי הדברים שכתבתי, השתמשתי בהם כדי לטשטש חסך סודי, ליקוי שהסתרתי מפני אחרים כל חיי, ובאמצעות הכתיבה הצנעתי אפילו מעצמי. ליקוי שהלך וגדל בחלוף השנים, ונהיה מסובך יותר להסתירו, עובדה שהפכה את עבודתי קשה יותר ויותר. איזה מין ליקוי? מן הסתם אפשר לקרוא לו ליקוי של רוח. של כוח, של חיוניות, של חמלה, ובשל כך, בחָבוּר אליו, ליקוי של השפעה. כל עוד כתבתי, היתה אשליה של דברים אלה. העובדה שלא הייתי עדה להשפעה אין פירושה שזאת לא התקיימה. הקפדתי לענות על השאלה שעיתונאים נהגו להעלות בתכיפות מסוימת, האם לדעתך ספרים יכולים לשנות את חייהם של אנשים? (שפירושה בעצם, האם את באמת חושבת שלמשהו שכתבת יכולה להיות משמעות כלשהי בעיני מישהו?) בניסוי מחשבה קטן וחסין מפני תגובה שבו ביקשתי מן המראיין לדמיין איזה מין אדם הוא היה עשוי להיות, אילו כל הספרות שקרא בחייו היתה נעקרת באיזה אופן ממוחו, ממוחו ומנפשו, ובשעה שהעיתונאי הירהר בחורף הגרעיני הזה התרווחתי בנחת בחיוך של סיפוק עצמי, וניצלתי פעם נוספת מהתייצבות נוכח פני האמת. כן, ליקוי של השפעה, שמקורו בליקוי של הרוח. זאת הצורה הטובה ביותר שבה אני מסוגלת לתאר את זה, כבודו. ולמרות שהצלחתי להסתיר אותו במשך שנים, מתרצת את הופעתה של אנמיה כלשהי בחיי באמצעות רמת קיום אחרת, עמוקה יותר בעבודתי, פתאום גיליתי שאינני יכולה להמשיך לעשות זאת. לא דיברתי על כך עם ס'. למעשה, אפילו לא העליתי את הנושא אצל ד"ר ליכטמן, שעמה נפגשתי בקביעות במהלך נישואי. חשבתי לעשות זאת, אבל בכל פעם שהגעתי למשרד שלה תקפה אותי שתיקה, והליקוי החבוי מתחת למאות אלפי מילים ומיליוני מחוות קטנות נשאר בטוח שבוע אחד נוסף. כי הכרה בבעיה, הבעתה בקול, היתה מערערת את הסלע שכל השאר נשען עליו ופותחת את הדלת למצב חירום, ולאחריו לחודשים אינסופיים, שנים אולי, של מה שד"ר ליכטמן כינתה "העבודה שלנו", אבל היה בעצם חפירה מייסרת בי בלבד באמצעות כלים קהים בעוד היא יושבת לה על כורסת עור דהויה, כפות רגליה מונחות על ההדום, ומעת לעת רושמת משהו בפנקס הכתיבה המונח הכֵן על ברכיה לִרגעים שבהם הגחתי בציפורני מתוך הבור, בפנים מושחרות וידיים שרוטות, ופיסות קטנות של הכרה עצמית בידי. לכן המשכתי בחיי כמקודם, אלא שלא כמקודם, כי עכשיו חשתי בחלחולן של בושה וסלידה מעצמי. בנוכחות אחרים — במיוחד ס', שהיה הקרוב לי ביותר, כמובן — התחושה היתה חריפה במיוחד, ואילו לבדי יכולתי לשכוח אותה במקצת, או לפחות להתעלם ממנה. במיטה בלילה התכווצתי בפינה הרחוקה ביותר, ולפעמים כשס' ואני עברנו זה על פני זו במסדרון לא הצלחתי להביא את עצמי לפגוש את עיניו, וכשהוא קרא בשמי מחדר אחר היה עלי לגייס כוח מסוים, לחץ חזק, כדי לדחוק בעצמי לענות. כשהתעמת איתי משכתי בכתפי ואמרתי לו שזה בגלל העבודה שלי, וכשלא לחץ עלי בנושא, ויתר כפי שעשה תמיד, כפי שלימדתי אותו לעשות, ונתן לי מרחב גדל והולך, נמלאתי כעס כלפיו בסתר לבי, מתוסכלת מכך שאינו מבחין עד כמה הנסיבות נואשות, כמה נורא אני מרגישה, כעס כלפיו ואולי אפילו סלידה. כן, סלידה, כבודו, לא שמרתי אותה לעצמי בלבד, בשל כך שלא הבחין שכל השנים האלה הוא חי עם מישהי שעשתה את הכפילות למפעל חיים. כל דבר בו התחיל לעצבן אותי. האופן שבו שרק בחדר האמבטיה, והניע את שפתיו כשקרא את העיתון, האופן שבו היה מוכרח להרוס כל רגע יפה בהצביעו על היופי שבו. כשלא רתחתי עליו נמלאתי כעס על עצמי, כעס ואשמה על שגרמתי צער רב כל כך לאיש הזה שאוֹשֶר, או לכל הפחות שמחה, באו לו בקלות, שהיה לו כישרון להשרות נינוחות על זרים ולמשוך אותם לצדו עד שאנשים יצאו בטבעיות מגדרם כדי לעשות לו טובות, אבל שעקב אכילס שלו היה כושר השיפוט העלוב שלו, וההוכחה לכך היא שקשר את עצמו אלי מרצונו, אדם שתמיד מעד ונפל מבעד לקרח, שהיתה לו את ההשפעה ההפוכה על אחרים, שהקפיץ אותם מיד, כאילו הרגישו שהם עלולים לחטוף בעיטות בשוקיים. ואז ערב אחד הוא הגיע הביתה מאוחר. ירד גשם בחוץ והוא היה ספוג מים, השיער דבוק. הוא נכנס למטבח עדיין לבוש במעיל הנוטף ובנעליים הבוציות מהפארק. קראתי את העיתון כדרכי תמיד בערב, והוא עמד מעלי ממטיר טיפות זעירות על הדפים. היתה לו הבעה איומה על הפנים, ובתחילה חשבתי שעבר עליו משהו נורא, תאונה כמעט קטלנית, או שראה מוות על מסילת הרכבת התחתית. הוא אמר, את זוכרת את הצמח ההוא? לא היה לי מושג לאן הוא חותר, ספוג מים כשהיה, בעיניים בורקות. הפיקוס? אמרתי. כן, הוא אמר, הפיקוס. גילית יותר עניין בבריאות של הצמח ההוא משגילית בי כבר שנים, הוא אמר. הייתי מופתעת מאוד. הוא משך באפו וניגב את המים מהפנים. אני לא מסוגל לזכור את הפעם האחרונה ששאלת אותי איך אני מרגיש בנוגע לדבר זה או אחר, לאיזה שהוא דבר שעשויה להיות לו חשיבות. אינסטינקטיבית הושטתי יד לגעת בו אבל הוא נרתע מפני. את שקועה בעולם משלך, נדיה, בדברים שקורים בו, ונעלת את כל הדלתות. לפעמים אני מסתכל עלייך ישנה. אני מתעורר ומסתכל עלייך ומרגיש קרוב יותר אלייך כשאת ככה, לא עומדת על המשמר, מאשר כשאת ערה. כשאת ערה את כמו מישהו עם עיניים עצומות, שצופה בסרט על הצד הפנימי של העפעפיים. אני לא מצליח להגיע אלייך יותר. פעם יכולתי, אבל היום לא, וכבר הרבה מאוד זמן שלא. ואני לא חושב שאכפת לך בכלל להגיע אלי. אני מרגיש לבד יותר איתך מאשר עם כל אחד אחר, אפילו עם עצמי כשאני הולך לבד ברחוב. את מסוגלת לתאר לעצמך את ההרגשה הזאת? הוא המשיך לדבר זמן מה ואני ישבתי והקשבתי בשקט כי ידעתי שהוא צודק, וכשני אנשים שאהבו זה את זה ולו גם באופן פגום, שניסו לבנות חיים יחד ולו גם באופן פגום, שחיו זה בצד זה וראו את הקמטים מתהווים לאטם זה בזוויות עיניו של זה, וראו טיפה קטנה של אפור, שכמו נוצקה מכד, מחלחלת לעורו של האחר ומתפשטת בו באחידות, בעודם מקשיבים זה לשיעוליו ולעיטושיו ולאוסף מלמוליו של זה, כשני אנשים שהיה להם פעם רעיון אחד משותף ואט אט הניחו לשני רעיונות נפרדים, מבטיחים פחות, שאפתניים פחות, לתפוס את מקומו, דיברנו עמוק אל תוך הלילה, וביום המחרת, ובליל המחרת. ארבעים יום וארבעים לילה, אני רוצה לומר, אבל בפועל זה ארך שלושה בלבד. אחד מאיתנו אהב את השני בצורה מושלמת יותר, וראה את השני מקרוב יותר, ואחד מאיתנו הקשיב והשני לא, ואחד מאיתנו נאחז בשאפתנותו של הרעיון האחד זמן ארוך בהרבה מן הסביר, ואילו השני, בעוברו על פני פח אשפה לילה אחד, השליכו כלאחר יד. ובזמן שדיברנו צצה ונגלתה תמונה שלי, מגיבה לכאבו של ס' כמו שפולרואיד מגיב לחום, תמונה של עצמי לתלות על הקיר בצד זו שחייתי עמה כבר חודשים — התמונה של מי שעושה שימוש בכאבם של אחרים לצרכיה שלה, של מי שבשעה שאחרים סובלים, רועבים וסובלים עינויים, הצפינה את עצמה בבטחה והתגאתה ביכולת התפיסה המיוחדת שלה וברגישותה לסימטריה הטמונה בעומק הדברים, של מי שנזקקה למעט מאוד עזרה כדי לשכנע את עצמה שהפרויקט הנכבד־בעיני־עצמו שלה משרת מטרה נעלה יותר, אבל למען האמת היתה ממוקדת בדבר הלא נכון, לגמרי לא רלוונטית, וגרוע מזה, רמאית שהסתירה דלות רוח מאחורי הררי מילים. כן, ליד התמונה היפה הזאת תליתי עכשיו עוד אחת: תמונה של מישהי אנוכית ושקועה בעצמה כל כך עד שהיתה אדישה מספיק לרגשות של בעלה מכדי להקדיש לו ולו שמץ מן הדאגה ותשומת הלב שהקדישה לתיאור חיי הרגש של האנשים שהעלתה על הכתב, למילוי חייהם הפנימיים, תוך שהיא מתאמצת לכוון את האור על פניהם, מסיטה שערה תועה מעיניהם. בהיותי שקועה בכל אלה, מבלי רצון שיפריעו לי, כמעט שלא נעצרתי לחשוב כיצד הרגיש ודאי ס', למשל, כשנכנס הביתה ומצא את אשתו שותקת, כשגבה מופנה אליו וכתפיה מכונסות כמנסה לגונן על ממלכתה הקטנה, כיצד הרגיש כשחלץ את נעליו, עבר על הדואר, שמט את המטבעות הזרים אל תוך מכליהם הקטנים, תוהה כמה קר יהיה מצב הרוח שלי כשינסה להתקרב אלי לבסוף על פני הגשר הרעוע. כמעט שלא נעצרתי לחשוב עליו כלל. מקץ שלושה לילות של דיבור כפי שלא דיברנו שנים, הגענו אל הסוף הבלתי נמנע. אט אט, ככדור פורח גדול ממולא אוויר חם שגולש כלפי מטה ונוחת בחבטה על הדשא, פגו נישואינו בני העשור. אבל נדרש לנו זמן להיפרד. היה צריך למכור את הדירה, לחלק את הספרים, אבל באמת, כבודו, אין טעם להיכנס לכל זה, זה ייקח יותר מדי זמן, ויש לי תחושה שאין לי הרבה זמן איתך, לכן לא אכנס לפרטי כאבם של שני אנשים המפצלים את חייהם טיפין טיפין, לפגיעותו הפתאומית של המצב האנושי, לצער, לחרטה, לכעס, לאשמה ולסלידה העצמית, לפחד ולבדידות החונקת, אבל גם להקלה, שאין דומה לה, ואגיד רק זאת, שכשהכול נגמר מצאתי את עצמי שוב לבדי בדירה חדשה, מוקפת בחפצי ובמה שנותר מן הרהיטים של דניאל וארסקי, שהלכו בעקבותי כעדת כלבים מלוכלכים. אני מניחה שתוכל לדמיין את השאר, כבודו. במקצוע שלך אתה ודאי רואה זאת כל הזמן, כיצד אנשים מוסיפים לחזור שוב ושוב על הסיפור של עצמם, כולל הטעויות הישנות. ודאי היית חושב שמישהי כמוני, שניחנה בדי פיקחות פסיכולוגית לחשוף כביכול את השלד הקטן והעדין המארגן את התנהגותם של אחרים, תהיה מסוגלת ללמוד מניסיונו הכואב של חשבון נפש, ולתקן מעט, למצוא את הדרך לצאת מן המשחק המעגלי המוציא מן הדעת שבו אנו אוכלים לנצח את זנבנו. לא כן, כבודו. החודשים חלפו, ועד מהרה הפכתי את אותן תמונות שלי כשפניהן אל הקיר, ושקעתי בכתיבת ספר נוסף. עד שחזרתי מנורפוק כבר החשיך. החניתי את המכונית, וצעדתי הלוך ושוב בברודוויי, ממציאה מטלות שונות במטרה להשהות את שובי והעימות הצפוי עם היעדר השולחן ככל האפשר. כשחזרתי הביתה לבסוף, מצאתי פתק על השולחן בחדר הכניסה. תודה רבה לך, נאמר בו, בכתב יד קטן להפתיע. אני מקווה שניפגש שוב יום אחד. ואז, מתחת לחתימתה, רשמה לאה את כתובתה ברחוב האורן בירושלים. הייתי בדירה רק רבע שעה או עשרים דקות — מספיק כדי להעיף מבט בריקנות שנפערה במקום עומדו של השולחן, להכין לעצמי סנדוויץ', ומלאת כוונה החלטית, ללכת להביא את הקופסה עם שלל הקטעים המעובדים של הספר החדש — כשחוויתי את ההתקף הראשון. הוא נחת עלי במהירות, כמעט ללא אזהרה. התחלתי להיאבק לנשום. הרגשתי שהכול סוגר עלי, כאילו השליכו אותי לבור צר באדמה. הדופק שלי נהיה מהיר כל כך שתהיתי אם אני עומדת לחטוף דום לב. החרדה היתה מוחצת — משהו כמו ההרגשה שהשאירו אותי מאחור בחוף חשוך אחרי שכל מי וכל מה שהכרתי אי פעם בחיי עזב על ספינה גדולה, מוארת. בעודי לופתת את לבי ומדברת בקול כדי להרגיע את עצמי, צעדתי הלוך ושוב בסלון לשעבר שהיה עכשיו גם חדר עבודה לשעבר, ורק כשהדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את פניו של המגיש החלה ההרגשה לשכוך סוף סוף, אבל ידי המשיכו לרעוד עוד עשר דקות לאחר מכן. בשבוע שלאחר מכן חוויתי התקפים דומים מדי יום ביומו, לפעמים אפילו פעמיים ביום. לתסמינים המקוריים נוספו כאב בטן נורא, בחילה איומה ויותר מיני זוועות החבויות בדברים הקטנים משהעליתי על דעתי שבאפשר. אף על פי שבתחילה הופיעו ההתקפים בעקבות הצצה בעבודתי או היזכרות בה, מהר מאוד הם התפשטו לכל עבר ואיימו להדביק הכול. עצם המחשבה לצאת מהדירה ולנסות לבצע איזו מטלה פעוטה וטיפשית, שבימי בריאותי האינסופית לא הייתי מייחסת לה כל חשיבות, מילא אותי אימה. עמדתי רועדת ליד הדלת, מנסה להעביר את ביצוע המטלה במחשבתי ולצאת מן העבר השני. עשרים דקות לאחר מכן עדיין עמדתי שם, והדבר היחיד שהשתנה הוא שהייתי ספוגת זיעה עכשיו. דבר מזה לא היה הגיוני. כתבתי ופירסמתי ספרים בקצב קבוע של אחת לארבע שנים בערך במשך מחצית חיי. קשייו הרגשיים של המקצוע היו רבים מספור, וכשלתי ומעדתי שוב ושוב. המשברים שהתחילו עם הרקדן וצעקת הילד היו הגרועים ביותר, אבל היו אחרים בעבר. היו מקרים שדיכאון, תוצאת המלחמה שהַכתיבה אוסרת על הביטחון העצמי ותחושת התכלית, כמעט שלל ממני כל יכולת שהיא. זה קרה לא פעם בין ספרים כאשר, בהיותי רגילה להיסמך על עבודתי כדי שתשקף לי את עצמי, נאלצתי להסתפק בבהייה החוצה בריקנות אטומה. אבל גם כשהמצב החמיר מאוד, היכולת לכתוב, מהוססת ועלובה ככל שהיתה, מעולם לא נטשה אותי. תמיד חשתי כיצד מתפרצת הלוחמת שבי, והצלחתי לגייס את כוח ההתנגדות; להפוך את הריקנות למשהו לדחוף באמצעותו, ולדחוף, ולהידחף לעומתו, עד שהבקעתי דרך אל העבר השני, עדיין מתנודדת. אבל זה — זה היה משהו אחר לגמרי. זה עקף את כל ההגנות שלי, חמק באין רואים על פני היכלי ההיגיון, כמו וירוס־על שפיתח עמידות בפני הכול, ורק אחרי שהכה שורש בתוך תוכי זקף את ראשו הנורא. חמישה ימים אחרי שהתחילו ההתקפים התקשרתי לד"ר ליכטמן. אחרי שנישואי הסתיימו הפסקתי להיפגש איתה, לאחר שוויתרתי לאטי על הרעיון לערוך שיפוץ נרחב של היסודות באישיותי כדי להיעשות מתאימה יותר לחיי חברה. השלמתי עם ההשלכות של נטיותי הטבעיות, והנחתי להרגלַי לגלוש, לא בלי הקלה, בחזרה למצבם הבלתי־מחושק. מאז ראיתי אותה רק מפעם לפעם, כשלא הצלחתי למצוא מוצא ממצב רוח עתיק יומין; לעתים קרובות יותר, מאחר שגרה בשכונה, נתקלתי בה ברחוב, וכשני אנשים שהיו פעם קרובים אבל אינם קרובים עוד, נופפנו, השתהינו רגע כאילו בדעתנו לעצור, אבל המשכנו הלאה. נדרש לי מאמץ עצום כדי להביא את עצמי מהדירה שלי אל המשרד שלה מרחק תשעה בלוקים משם. במרווחי זמן קבועים נאלצתי לעצור ולהיאחז באיזה עמוד או מעקה, לשאול ממנו תחושה של קביעוּת. כשהתיישבתי בחדר ההמתנה של ד"ר ליכטמן העמוס בספרים מעופשים, מעלֵי נשכחות, כבר היו בתי השחי של חולצתי ספוגי זיעה, וכשהדלת נפתחה והיא הופיעה, אור שוטף מבעד לשערה הזהבהב, הדקיק, שבמשך שני עשורים נח על ראשה מנופח בקודקוד באופן שלא ראיתי מימי על אף אחת אחרת, כאילו היה עליה להזדרז ולהחביא משהו והיא שמה אותו שם, כמעט התנפלתי עליה. מכורבלת על ספת הצמר האפורה המוכרת, מוקפת מחדש בחפצים שבהיתי בהם לעתים קרובות כל כך בעבר עד שנדמו לי עכשיו כציוני דרך במפת הנפש שלי עצמי, תיארתי את השבועיים האחרונים. במהלך אותה שעה וחצי (היא הצליחה לפַנות למעני פגישה כפולה), החלה לשוב לאטה, במהוסס, תחושה של שלווה לראשונה זה ימים. ובעודי מדברת על הפאניקה המשתקת, מספרת על חוויית היותי לכודה בציפורני מפלצת שנדמה שצצה לה משום מקום והפכה אותי זרה לעצמי, במישור אחר של שכלי, שהיה משוחרר כעת מחשיבה על כל מה שד"ר ליכטמן מטפלת בו, התחלתי לרקום רעיון שהיה מופרך מיסודו, כבודו, מלבד זאת שהציע לי דרך מילוט. בחיים שבחרתי, חיים שבני אדם אחרים נעדרים מהם במידה רבה, שהיו בלי ספק מרוקנים מן הקשָרים שבזכותם רוב בני האדם שזורים זה בזה, היה היגיון רק כשכתבתי בפועל את סוג היצירה שלשם כתיבתה פרשתי מהעולם. לא יהיה נכון לומר שתנאי החיים הללו היו סבל. משהו בי התרחק בטבעיות מן ההמולה, העדיף את המשמעותיוּת המכוּונת של בדיוֹן על פני מציאות בלתי מובנת, העדיף חירות גולמית על פני העבודה הקשה של שעבוד המחשבות שלי ללוגיקה ולשטף המחשבות של מישהו אחר. כשניסיתי לעשות זאת באיזה שהוא אופן ממושך, תחילה במערכות יחסים ואחר בנישואי לס', זה נכשל. במבט לאחור אפשר שהסיבה היחידה שהייתי מאושרת, לזמן מה, עם ר', היא שהוא היה נעדר לא פחות ממני, אולי אפילו יותר. היינו שני אנשים הכלואים בחליפות האנטי־גרביטציה שלהם שבמקרה חגו סביב אותם פריטי ריהוט ישנים של אמו. ואז הוא התרחק לאטו, דרך איזו פרצה בדירה שלנו, אל מקום בלתי נגיש בקוסמוס. לאחר מכן באה שורה של מערכות יחסים שנידונו לכישלון, ואחריה נישואי, ואחרי שנפרדנו ס' ואני כל אחד לדרכו הבטחתי לעצמי שזאת היתה הפעם האחרונה שניסיתי. בחמש או שש השנים שחלפו מאז ניהלתי רק רומנים קצרים, וכשהגברים המדוברים ניסו להפוך אותם ליותר מזה סירבתי, ועד מהרה הבאתי את הקשר לידי סיום וחזרתי לבד אל חיי. אז מה, כבודו? מה עם חיי? אתה מבין, חשבתי לעצמי — אדם צריך להקריב קורבן. בחרתי בחירוּת של אחרי־צהריים ארוכים ולא מתוכננים שדבר לא קורה בהם פרט לשינוי קל שבקלים במצב הרוח, כזה הנתפס בנקודה ופסיק. כן, זה מה שהעבודה היתה עבורי, תרגיל חסר־אחריות בחירוּת מוחלטת. ואם הזנחתי או אפילו התעלמתי מן השאר, זה מפני שהאמנתי שהשאר קָשר קֶשר לכרסם באותה חירוּת, להתערב בה ולכפות עליה פשרה. המילים הראשונות רק יצאו מפי בבוקר לעברו של ס', וכבר החלו האילוצים, הנימוס הכוזב. הרגלים נוצרים. אדיבות מעל לכול, היענוּת, הבעת עניין סבלנית. אבל מוטל עליך גם לנסות להיות מבדר ומשעשע. זאת עבודה מתישה, באותו האופן שהניסיון לנהל שלושה או ארבעה שקרים במקביל הוא דבר מתיש. רק כדי לחזור עליו למחרת היום וביום המחרת. אתה שומע קול וזוהי האמת המתהפכת בקברה. הדמיון מת מוות איטי יותר, בחנק. אתה מנסה להקים חומות, לתחום את החלקה הקטנה שבה אתה עמל כמשהו נפרד, בעל אקלים שונה וכללים שונים. אבל ההרגלים מחלחלים פנימה בכל זאת, כמי־תהום מורעלים, וכל מה שניסית לגדל שם נחנק ונובל. מה שאני מנסה להגיד הוא שנראה לי שאי אפשר ליהנות משני העולמות. אז הקרבתי קורבן, וּויתרתי. הרעיון שהתחלתי להשתעשע בו במהלך אותה פגישה ראשונה עם ד"ר ליכטמן נקלט, כך שאחרי שנפגשתי איתה עשר או אחת־עשרה פעמים במשך מספר כמעט זהה של ימים, ובסיועו של קסָנַקס, משהצלחתי להפחית את הפאניקה מרמה של סיוט לרמה של מטרד מאיים, הודעתי לה שהחלטתי, בתוך שבוע, לצאת לטיול. היא היתה מופתעת, כמובן, ושאלה לאן אני נוסעת. כמה תשובות אפשריות עלו על דעתי. מקומות שלאורך השנים קיבלתי מהם הזמנות שאפשר שיוצעו לי שנית. רומא. ברלין. איסטנבול. אבל בסופו של דבר אמרתי את מה שידעתי שאני עומדת לומר מלכתחילה. לירושלים. היא זקפה את הגבות. אני לא נוסעת כדי לתבוע בחזרה את השולחן, אם זה מה שאת חושבת, אמרתי. אז למה? היא שאלה, כשהאור מבעד לחלונות טווה את שערה, אותו גל גואה של שיער המשוך גבוה מעל הקרקפת, לכדי משהו שקוף כמעט — כמעט אך לא לגמרי, עד שהיה נדמה שסוד הבריאות, בלתי סביר ככל שזה נשמע, עדיין עשוי להיות חבוי שם. אבל זמני תם, ועובדה זו פטרה אותי מהצורך לענות. ליד הדלת לחצנו ידיים, מחווה שתמיד נראתה לי מוזרה ולא במקומה, כאילו כשכל איבריך פרושים על השולחן והזמן שהוקצה לחדר הניתוח כמעט נגמר, המנתח אורז כל אחד מהם בנפרד בניילון נצמד לפני שהוא מחזיר אותם למקומם ומזדרז לתפור אותך מחדש. ביום שישי שלאחר מכן, אחרי שהשארתי לוְולאד הנחיות לטפל בדירה שלי בהיעדרי ולקחתי קסָנַקס אחד כדי לעבור את הבדיקה הביטחונית ועוד אחד במהלך ההרצה על המסלול, המראתי בטיסת לילה שפניה מועדות לנמל התעופה בן גוריון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית גדול”