החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ניסויים בחיי משפחה

מאת:
הוצאה: | 2014-12 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בגיל 43, ערב גירושיו מאשתו, מפוטר דן מעבודתו כמתכנת מחשבים ולא מספר על זה לאף אחד. בכל בוקר הוא מתלבש יפה, נפרד מאשתו המתנכרת ומבתו המתבגרת, נכנס לרכבו ונוסע לחניון של קניון איילון, שם הוא מעביר את ימיו במחיצת בקבוק וודקה וממתין לזמן שיחלוף. במשך שבועות ארוכים משוכנע דן כי סודו הוא המחסון האחרון העומד בינו לבין פירוק משפחתו וחייו. אבל מה אם גם לאשתו ובתו יש סודות משלהן? מה אם השקרים שלהן חמורים משלו? ומה יעלה בגורל המשפחה הזאת כשבועת הסודות התופחת תתפוצץ בפניה? "ניסויים בחיי המשפחה" הוא רומן על המחיר ששקרים גובים מאנשים, ועל המחיר שמשלמים מי שמתעקשים על האמת. זהו ספר סוחף היכול להקרא כרומן מתח אבל גם כמשל פילוסופי מפוכח, ארסי ומטריד על חיי נישואים, על מוסד המשפחה, על הבורגנות ועל ההשלכות של מעשינו הבינוניים והחלטותינו השגרתיות.

מקט: 15100208
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


דן

1

זה נגמר.

השמים היו עזים ובוכיים ואנחנו חדלנו לאהוב. גשם הצליף על שמשות המכוניות ועל גגות הבתים ועל הכבישים ועל דגלוני כביסה מתנופפים ועל נמיות אפרפרות ומעוקלות גזרה שהתחככו בעשב השדה וחיפשו נחשים למאכל. אשתי אמרה לי, "זה נגמר," והוסיפה שמוטב שאחדל להאמין שיש לזוגיות הזאת תקווה, והיתה נחושה בדרכה "להמשיך הלאה", כי "לא טוב לי" ו"לא טוב לנו" "כבר הרבה מאוד זמן". בקיצור, ניסתה למרק את רגשותיה במילים. אבל היא אף פעם לא הצטיינה במילים, גם לא במירוק, ואני גילגלתי עיניים ואמרתי לה ששקר קטן וּמַתְמיד הוא נורא ומזוויע בהרבה משקר אחד גדול ועצום וחד־פעמי. היא אספה את שערה בגומייה והמשיכה לשקר שאהבה אותי אי־פעם. קראתי לה "נבלה בוגדנית", למרות שלא בגדה בי מעולם עם אף אחד — לכל הפחות לא היתה לי ראָיָה לדבר שכזה — ויצאתי מהבית וטרקתי מאחורי את הדלת ואחר כך גם את דלת המכונית, וזה נשמע כמו שנשמעת צנצנת כשהיא נסגרת מבפנים. אני מניח.

קיפוד ריקד לאורך המדרכה, נמלט מפני בעל חיים זריז ממנו (חתול? האם חתולים טורפים קיפודים?) ורציתי לבעוט בו כמו שעושים בכדור תועה שילדים גילגלו לעברך, אבל חשבתי שנוֹראוֹת החיים העירוניים כבר ידאגו למותו בדרך בלתי טבעית אחרת, גרועה יותר מכל מה שאוכל להמציא. הייתי גרוע בעינוי בעלי חיים, בהסבת כאב לזולת ובהימנעות מפני מחלת הדיכאון. עמדתי לאבד את עבודתי, את אשתי, את משפחתי ואת שניים ורבע גרם התקווה שעוד נותרו לי שאוכל להחדיר בחיים האלה איזו משמעות שלא תלויה בדימויים חיצוניים ובריגושים גופניים שטבלת מחירים משתנה לצדם. עישנתי סיגריה בתוך הרכב ואיפרתי לתוך כף ידי. אמרתי בקול, "אני מאחל לָך מוות בייסורים," ופירטתי כהנה וכהנה איך (התחלתי מאונס על ידי גבר שחור ענק, ומשם הפלגתי בדמיון. היה בזה משהו משחרר, אפילו מהנה וגו'), אבל לא התכוונתי לזה. זה היה מלודרמטי והרסני מדי, אפילו בשבילי, כמעט פתטי, על גבול הפארודי. קולה של אשתי שאל אותי במחשבתי אם אני מאיים עליה, ואמרתי שאני לא רוצח ושאני לא הורג אנשים שלא רוצים בי ובאהבתי. היא אמרה שאני מפחיד אותה, שאני בלתי צפוי, ושבגלל זה — ובגלל שאני נעדר יותר מאשר נוכח — היא כבר לא אוהבת אותי והיא תיקח לי את הילדה ותיקח לי את הבית ותיקח לי את החיים, ושהיא מצפה שלא אעשה בעיות, כי באמת, בעיות עושות בעיות. ככה דיברתי עם עצמי שעה ארוכה בתוך הרכב. שיחקתי איתה משחקי תפקידים, ובכל פעם שהגיע זמני לומר את השורה שלה הצלחתי לנחש בדיוק מה תאמר, באיזו נימה, ואפילו איזה מבט יתלווה לדבריה. זה גרם לי לחשוב שאולי אני מסוגל לחיות כך את חיי, בלעדיה, אבל ידעתי שיש דברים שאי אפשר לתַחלֵף בדמיון, למשל מוות. למשל ריח. למשל טעמו של משהו שמעולם לא אכלת.

לילה קודם לכן שתיתי המון אלכוהול ועישנתי המון ופחדתי למות, כי באמת הפרזתי במינונים, כי השמים לא התעניינו, וגם לא נמיית השדה, וגם לא הלבנה שדיממה את הכתום־לבנבן שלה על העולם כמו מוגלה שנוזלת מפצע שאיש לא יודע איך הוא נפער. כך או כך, ענת היתה נחושה בדעתה להיפרד ממני ולפרק לי הכול ולרסק אותנו, ועמדתי לאבד את פרנסתי, ובנוסף (לא מתבדח) שני ההורים הזקנים שלי אמרו לי לא פעם שהם מתכננים לבצע התאבדות משותפת כדי לא להיוותר, חס וחלילה, זה ללא זו, ולהפך. היתה להם אהבה יפה, לזקנים שלי, או חולנית, כמו פרי שהבשיל והבשיל והבשיל וטעמו מתוק ונושם ועז ובוכה, רגע לפני שהוא נושר ומת. ובאמת היה הגיוני לחשוב שהתאבדות זוגית היא המוצא המכובד היחיד מתוך סיפור האהבה הפרה־היסטורי הזה.

אבל היו לי בעיות משל עצמי ולא היה אכפת לי (גם אם בסופו של דבר הייתי נגרר לתוך דרמה פרטית של רחמים עצמיים ועצב בלתי נמנע) מההתאבדות הצפויה של הורי הזקנים, וחשבתי שאולי נכון שאקח את גורלי בידי ואוריד לענת סטירה מצלצלת או אגרוף אדיר לפרצוף, כמו שגבר היה מדבר פעם לאישה. אבל נמייה חצתה את הכביש, נעה באלכסון והחוצה מתוך שדה הקוצים הסמוך לביתנו, ונחש היה בפיה, וניכר שנאבקה בו כהוגן בטרם הכניעה אותו. עישנתי בשאיפות ארוכות ובנשיפות מסתלסלות, והתגרדתי לאט, ואז יצאתי לרגע מהרכב וזרקתי עליה אבן. עישנתי עוד סיגריה ואמרתי לעצמי שאני מוכרח להתנסות בדברים יוצאי דופן לפני שאני מתגרש, לכל הפחות להידבק במחלת מין אחת, מחורבנת ממש, רצוי חשוכת מרפא, מזונה (רצוי זונה זולה), וכאן יגיע תיאור של זוהמה ושל כאב ביצים ושל גירוד ושל עצב שיתמות ושכול הם לעומתו כאין וכאפס.

לא הבנתי מה עשיתי לה רע שככה היא רוצה לא לרצות אותי יותר, ורציתי שנגמור את זה יפה ושנספר לילדה באופן מכובד והגון ומנומס ואנושי, ושלא אשתגע ולא אתנהג כאילו זה סוף העולם. בַּשדה החרציות הפכו קוצניות והעשב טיפס והיתמר לגובה של מותני אדם, והכלבה שלנו, לוסי שמה, דידתה מהחצר והלכה לאיבוד בסבך הגבעולים הצהובים־קוצניים הנשברים, והשמים היו פריכים ורקובים והשמש דיברה באינספור שפות, שאף אחת מהן לא היתה שפת אמי ובכל זאת הבנתי כל מילה עגומה שמילטה מקרניה. החלטתי שאתאבד וארצח את הילדה ואותה (קודם אותה, את ענת) אם היא תעזוב אותי, והייתי משוכנע שיש לה מישהו אחר ושהוא עושה לה בגוף כל מיני דברים שאף פעם לא הבנתי איך עושים לאישה. אני לא יודע לגעת ככה ולגרום להן לשיר ולדבר עלי במושגים תיאטרליים, וולגריים לעתים. פשוט לא. אני לא מבין את ענת. קבלו תיקון: לא מבין אף אישה בעולם.

מאז ילדותי הייתי חולני, אסתמטי במקצת ושמנמן ונוטה להזעה הרבה מעל לממוצע, והיא לא אהבה אותי אף פעם, למרות שהתפלצה כשהעליתי את האפשרות ושאלה איך לדעתי עשינו את הילדה. אמרתי שכל החיות בטבע מתרבות ורק האנשים ממסכים מין באמצעות רגש ומחשבים את אהבתם באמצעות איברי הרבייה שלהם ובאמצעות מילים גבוהות ודימויים מעודנים, והיא אמרה שאני שיכור ושהיא לא מוכנה להתייחס אלי ברצינות ובכבוד כל עוד אני אלכוהוליסט. וזה היה נכון: הייתי שיכור. אבל גם ככה, בשלושים אחוזי תפוקה, הייתי ערני יותר וחד יותר מרוב בעלי החיים על כוכב הלכת השוקע שלנו. ולפעמים גם חוויתי התרוממות רוח פיוטית, כמו סטירת לחי של השראה, והייתי נעשה מגורה מכישרוני להבין את העולם ושיכור מאכזבה על כך שאוותר יתום ובודד בידיעת הנעשה סביבנו. ולא היו לי מילים להביע את מה שמילים נולדו לתאר לאט ובמדויק ובסבלנות, והבטתי בכלבה מתקוטטת עם הנמייה וראיתי בעיני הנמייה אותו צער עמוק שהוא גורלו של כל מי ששרד נגד רצונו.

2

איימתי להתאבד, אם כי לא היה אכפת לי שתיקח את הילדה ותעזוב. לא היה אכפת לי להיות קצת רווק או גרוש ולחפש בחורות באינטרנט ולעשות המון מין לא מחייב. שעון היד שלי עצר מלכת שלושה ימים אחרי שרכשתי אותו במחיר מופקע, ונאלצתי לנער אותו שוב ושוב כדי להשמישו, וצליל נסיעת המחוגים נשמע לי בלילה, כשהייתי תוחב אותו מתחת לכרית כעוד מסעד לראש, כמו אקדח, כמו מנוף שתולה על בלימה משקל גדול מכפי יכולתו לשאת, כמו צרצור של חגבים גוססים לאחר שנשמו חצי ליטר של חומר ריסוס לתוך ריאותיהם החגביות (לחגבים יש ריאות?). כשחגב מת הוא מתכווץ לתוך עצמו, מתקפל לתוך הגופה שתכף יהיה, מתוך אחריות סביבתית ומודעות לעובדה שמתים תופסים הרבה יותר מדי מקום. דרכתי פעם על חגב.

אני סבור שהיא לא אהבה אותי מעולם, למרות שבכל פעם שהעליתי בפניה את האפשרות (בטון הפסקני שבו הצגתי פרשנויות כעובדות) היא הביטה בי כאילו האשמתי אותה ואת אביה בניהול רומן ממושך מאחורי גבי. אבל אביה מת מזמן. עוד בילדותה. נדרס על ידי משאית מלט בדרכו לקנות סיגריות. זה היה רגע מכונן בעיצוב אישיותה, כפי שצפוי שדבר כזה יהיה בחייהם של רוב האנשים. היא הרבתה לשוב אליו במהלך מריבות בינינו וברגעים שבהם לא עמד לי, וגם ברגעים אחרים שבהם היתה משוכנעת שאני לוטש עיניים באחרות (נו, באמת), והעירה לי לא אחת על כך שאיני מסוגל "להכיל", "לעכל", "להפנים" ולהבין את המתחולל בנפשה ואיזו ילדות עברה עליה בשל פגיעת משאית המלט באביה. לא אחת ניסיתי לגלות עדינות רגשית, אבל לא ידעתי לווסת אותה כך שתתאים בדיוק למבט שמאחורי המבט שבעיניה. השמים עמדו בינינו עכורים, תלויים כמו מכתב התאבדות שפרוש לכל אורך הרקיע, מניפת מוות אגדית, בלתי נשכחת, שאלוהים טילטל באמצעותה את העולם. היא רצתה שאעזוב את הבית. כמה שיותר מהר. לא היתה לי התנגדות לעזוב את הבית כמה שיותר מהר. לא היתה לי התנגדות גם למות, או לחיות, תוך שאני חוזה במותה שלה. אני חושב שהייתי עצוב. רציתי להחליף את חיי בחיי נמייה, אפילו בחיי נחש, ובלבד שלא אצטרך לשמוע עוד הערות על כמות האלכוהול שאני שותה ועל העתיד המפוקפק שמזומן לי אם אמשיך "בדרך הזאת". וממילא עמדתי לאבד את הפרנסה, ובגילי, בעת הזאת, האפשרות היחידה של אדם למצוא פרנסה היא בפשיטת יד או בחציית הכביש אל צדו השני של החוק.

3

כמויות האלכוהול שהרקתי לקרבי היו באמת גבוהות בהרבה מהמומלץ לאדם במשקלי ובגובהי, ובקצרה, תיחזקתי את גופי באופן יוצא מן הכלל מחורבן. עישנתי כמו חזיר ורציתי נורא לעשות דברים יוצאי דופן והייתי נשוי יותר משש־עשרה שנים לאותה נערה ממושקפת. היא היתה גבוהה יחסית, ומיום שהתחלנו להתראות עברה לנעליים שטוחות. המכונית שלי היתה שחורה וסבלה מבעיה בהתקן הקירור, עובדה שגרמה לה להזיע ולהשתנק ולהיחנק ולחרחר בעליות, אבל היא היתה בת כך וכך שנים, ולא היה אכפת לי שגססה בין ידַי. כמו לבני אדם, גם למכוניות ממתין רק מוות בקצה הכביש של החיים. פעם נתקע חצץ בין שיניה והיא ביקשה רחמים והצלפתי בה בדרך שבה העגלון חובט בסוסו, והיא שיוועה לחמלה ונהמה וחירחרה ועצרה בצד הדרך להקיא. כבשה קטנה הביטה במחזה לבושה בבגדיה כמו שענן עונד שעון, והנחתי לה לצפות בנו באין מפריע ובאין עוזר, ופיללתי לכך שלא יגיע גרר, ופיללתי לישון במכוניתי כמו ילד שמודבק אל רחם אמו רגע לפני שאור הסנוורים קוטף אותו. אני סבור שאני מנסה לעבד זיכרונות ילדות למילים.

אפרופו ילדוּת —

יש לי אחות תאומה. בשלב כלשהו היא התחתנה עם אידיוט כלשהו, אבל עד אז היו לנו השנים שהיו לנו. אחותי ואני היינו נאהבים עד לגיל שבו מותר לגעת בפיפי זה של זה, והגננת בגן העירוני לא התערבה במתחולל בחדרי החדרים של ילדים שקורצו מאותו דם ונמשכו אותה משיכה חייתית זה אל זה. כנראה זאת האמת הבלתי מדוברת של חיי: האישה היחידה שאהבתי באמת היתה אחותי. מעולם לא נמשכתי לאף אישה כמו שנמשכתי אליה ורציתי בה. אני יודע מה אתם חושבים, אבל יש לכם את חייכם שלכם להציל, הניחו לשלי לעלות באש כפי שאני רוצה להעלותם.

אמי חשבה שאני סוטה רק כי תפסה אותי מענג את עצמי בדרך שבה נערים מענגים את עצמם בחדרי אמבטיה כשהם בני שלוש־עשרה. אבל האמת היא שהיא היתה הסוטה מבין שנינו: מקפידה לערוך ביקורי פתע בחדר האמבטיה בשעה שילדיה מאוננים עם סבון נוזלי ולחלופין עם ברז המים. בן ובת. משפחה של מאוננים. אבל איזו משפחה לא? פשוט, אצלנו מין נתפס כעניין מגונה בגלל שאבא שלי בגד באימא שלי בהרחבה, אף על פי שאהב אותה מאוד. ובכיתה ז' החלטנו אני ואחותי לעקוב אחריו. הוא עבד אז כפקח חנייה ראשי במועצה המקומית, ואחרי בית ספר היינו משתרכים בעקבותיו, בלי שישגיח, לראות מתי הוא דופק דוחות חנייה ומתי את עובדות עיריית רמת גן. לזכותו ייאמר שהוא לא בחל. הוא לא בחל, לא בצורה ולא בגיל ולא בתפקיד ולא במוצא העדתי ולא בתנוחה ולא בלוקיישן. אם היה לזה דופק וזה היה נקבה — אבינו היה מוכן לבוא שם. פעם תפסנו אותו על חם מנשק אחת, פקחית חנייה אחרת, ונורא התחשק לי להתעלס באהבים עם אחותי, אבל הייתי רק בן שלוש־עשרה והיא רק בת שלוש־עשרה וכמה דקות יותר ממני, ובתחילת רחוב ארלוזורוב מישהו ניסה לפשוט מעל זקנה רמת־גנית את ארנקה. הזקנה צעקה, "הצילו!" ואבי זינק כנשוך נחש־משקפיים אחרי הפושטק ותפס אותו בפינת ביאליק והרצל והפליא בו את מכותיו והשיב את הארנק לבעליו. הזקנה חייכה חיוך סדוק עם ליפסטיק נשבר, והייתי רק בן שלוש־עשרה ואמרתי בלבי שגם אותה, כן, גם אותה ובגילה הוא מסוגל, ושמשהו באמת לא בסדר במשפחה שלי. משהו פגום מהיסוד. אוטובוס 67 עבר בסמוך והנהג צפר לי, כנראה סבר שאני מתלבט אם לעלות או מה, ואחותי היתה איתי ואמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה האישה הראשונה שאשכב איתה, והיא אמרה לי שהיא רוצה לנסוע לראות את בתי הזיקוק בחיפה, לעמוד בסמוך לארובות המעשנות ולהביט בשמים מתכסים ערפילים אפלים. ועמד לי הזין, אולי לראשונה, ואחותי חשבה שקצת השתגעתי, אם כי פחות, הרבה פחות, ממה שאנשים אחרים היו עלולים לחשוב בנסיבות האלה על הנסיבות האלה. על שיגעון. ועלי. ועל אחותי. ועל הרגע העדין, המיוחד והיפה שציירנו לנו, אי אז, ברמת גן. הו, רמת גן. את עושה לי זקפה, רמת גן של אז, של געגוע לעבר שהעתיד לא יזכור לעולם.

4

עכשיו אשתי רוצה שאצא מהבית, אבל לא בהכרח לתמיד. לא שאעזוב לתמיד בהכרח. אולי לתקופת ניסיון, אולי לתקופה בלתי מוגבלת. אולי היא רוצה שאמות, מי יודע. אולי יש לה תוכנית מקיפה ואני רק חייל על לוח השחמט של החיים שהיא מתכננת לעצמה בלעדי.

בילדותי פחדתי מאוד מנחשים ומדבורים. כל מי שנשיכתו ועקיצתו בלתי צפויות הוא אויב שלא טוב לקנות. אשתי היא נחש ואני דבורה מתה. השתמשתי בעוקץ שלי באופן לא נבון ועכשיו אני מת. נחש יכול להכיש פעמים רבות, עד לבוא הנמייה או עד שהוא מזדקן, משמין או הופך שאנן (וכאן יבוא תיאור של שדה שיבולים זהוב, שאין מי שילקט את גרעיני שעורתו ואת פירות נדיבותו. כמו לומר שהחיים מבכרים סדר ומשמעת על פני יצריות, דוגמת רעב גדול, עייפות בלתי נסבלת או חרמנות בלומה).

הרבצתי עוד כוס וודקה. ישבתי על מדרגות הכניסה לביתנו הממושכן כהוגן ועישנתי ושתיתי ואיפרתי על עצמי מבלי דעת, והילדה שלי, התיכוניסטית, רונה, ישנה שנת ישרים במיטתה, לבדה (היא כבר מקיימת יחסי מין? מי יודע? איזו מחשבה מגונה! סילקתי אותה מראשי תכף ומיד). לא פיניתי זמן לראותה לפני שנרדמה כי אני חרא של אבא וחרא של בנאדם וכי ראיתי את אבא שלי פעם מזיין שמנה מכוערת עם עצמות לחיים שקועות ושיער צבוע, מאחורה, בעמידה, ב"גן הקופים" בגבעתיים, בסמוך למצפה הכוכבים. היה ערב, ואמי כבר היתה נשואה לו אולי עשרים שנה ועמדה במטבח עם סינרה רתום סביבה וחיכתה לו, כמו שצפרדע שמקרקרת באמצע הביצה אורבת לזבוב זבל שחור ושמן, וידעתי שמראה העיניים הזה יסב לי נזק נפשי בלתי הפיך, ולמרות זאת שאלתי את אחותי אם היא מוכנה להיות הראשונה שתיגע בחבילה שלי, שהתקשתה נורא, וריח החציר היה עז מנשוא והיתה תחושה שסוף העולם קרוב וששום דבר לא ישתווה לפראותם של החיים שחייתי אז, כשאבא שלי עדיין היה בעל און וכשאחותי היתה האישה היפה ביותר בעולם. ואז הגיעו ימים שגרמו לכל דבר אחר להתגמד. והבנתי שלמרות ניסיוני לגבש לעצמי זהות שיהיה קשה לערער עליה, כמו גם להסביר אותה, אני אדם ככל האדם, ורציתי להיות חלק ממשהו יוצא דופן, חריג במהותו העמוקה ביותר, משהו שכל מי שישמע עליו אחר כך ימהר לקבוע שדבר כזה עוד לא היה. וכל זה לא מנע ממני להימשך לאחותי ולהתייסר על כך שהיא כל כך מושכת ואני כל כך נמשך אליה ושלעולם לא אוהב אישה בדרך שבה אני מתפייט עליה בזיכרון (בעיקר כשאני מנסה לשכב עם ענת ומתקשה לי הזין בקצב פחות טוב מהנדרש. אני חושב על אחותי התאומה בת החמש־עשרה, פוסעת לצדי באחד המעקבים אחרי אבא, לבושה בגופייה ובחזיית ספורט דקה. למות, פשוט למות מכמה שהיא היתה יפה).

מנעורי נותרו לי רק זנבות של זיכרון, ולא סיפרתי לאימא מעולם שגילי ואני נאהבים ושאבא נוהם כמו חזיר בר כשהוא לוקח נשים שמנות וסדוקות־ליפסטיק בלילה לגן הקופים ואז חוזר הביתה ומתנהג כמו הבעל המושלם. ומאוד מתחשק לי אקדח לפעמים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ניסויים בחיי משפחה”