המודעה בעיתון היתה פשוטה ותכליתית. "דרוש זוג לניהול אכסניית הנוער באופירה (שארם א־שייח')". על פניו, זהבית ויעקב לא היו אמורים […]
2 | ז’וזפה וריטואל של צוללנים
ביום האחרון של חופשת הצלילה, מאלה המאורגנות על ידי אלבר, בעת העמסת הציוד והמזוודות על העגלות הנגררות ברחבת מלון שארם במפרץ נעמה, רגע לפני היציאה לנסיעה של חמש מאות ושבעים הקילומטרים לנמל התעופה בן גוריון, ניגשה ז’וזפה אל אלבר, לקחה אותו הצידה ואמרה לו, “אלבר, אדבר קצר וזריז כמו שאתה אוהב. נפרדתי עכשיו מז’ילבר. אני מתגרשת מהצרה הזו ונשארת כאן. זה סופי, והעצבים שלי לא במצב שתנסה לומר לי במילים יפות שזה לא לעניין. אין לי כאן כסף ולא מושג מה אני הולכת לעשות או איפה אישן הלילה. הדבר היחיד שאני יודעת במאתיים אחוזים שאני לא טסה חזרה עם המנוול הזה והקבוצה לפריז”.
אלבר התבונן בה בעיניו החומות, ולאחר כמה שניות שאל, “ומה חושב החייל ז’ילבר על הפליק פלאק לאחור הזה?”
“מעניין את התחת שלי מה הוא חושב או אומר. לא משנה לי בכלל. העוזרת שלו במרפאת השיניים עם החלון חושף השדיים גם כשהיא לא מתכופפת תרקוד מולו קאן־קאן ותשמח לעודד אותו. הוא והיא, היא והוא מחכים שאסתלק כבר מהתמונה ולא אפריע יותר”.
“ומה הוא יגיד לחברים שלכם? למשפחה שלו? שלך?”
“שיסביר מה שמתחשק לו. אמרתי לו שמצידי הוא יכול להגיד שחטפתי מכת שמש לא ניתנת לריפוי ושהלחץ בצלילות דפק לי את המוח, ואפילו שאמרתי לו שלעולם לא ארצה ילדים מזבל כמוהו, ושלדעתו אני זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי ושעשיתי לו טובה גדולה שהסתלקתי וסוף סוף הצליח להיפטר ממני כי הוא כן רוצה ילדים אבל לא ממשוגעת כמוני”.
אלבר היה מכווץ את אזור השפתיים כמו ארנבת כשהיה שקוע במחשבות, ולאחר רגע אמר לה, “כדי שהחייל אלבר יוכל לעזור לך את צריכה לומר עכשיו בקול רם שאת בטוחה במה שאת עושה”.
“אני בטוחה”.
“לא ככה. זה לא מספיק בשביל חייל. תגידי את כל המשפט במילים שלך. אני לא רוצה לאכול את השטויות שלך וגם להישאר עם השאריות אם תתחרטי”.
“מעולם לא הייתי בטוחה במשהו כמו עכשיו. ואתה אל תדאג. זה סיפור רק שלי. אתה לא אחראי לכלום ואם לאכול את מה שאמרת אז הדבר הזה רק שלי ואני אוכל את כל המנה”.
“ומה עם חיסול הזנבות בפריז? חיילים קוראים לזה ‘טופס טיולים'”.
“אתה לא מבין עד כמה מארי תשמח לטפל בהכול. לשלוח לי כסף ואת ניירות הגירושים. היא תעשה מסיבה, הנבואות השחורות שלה מתגשמות”.
פניו של אלבר חזרו אל כיווץ השפתיים וראשו נע מעלה ומטה בתנועות קטנטנות כשאמר, “את אמיצה יותר מהרבה חיילים”.
הוא הצביע לכיוון מגרש החניה, “תעמדי שם כמו חייל ותתפסי טרמפ לאופירה, שבעה קילומטרים דרומה, ובעצם אין לך אפשרויות אחרות. רק לנסוע לשם, ושם זה גם וגם, גם סוף העולם וגם מרכז העולם, תלוי איך קמים בבוקר”.
“תבקשי להגיע לאכסניית הנוער, לא תפספסי אותה. בניין שטוח, אסתטי, שתי קומות עם הרבה חלונות לא־רחוק מהשיכון. מישהו התבלבל והבניין יושב על שפת מצוק שלא פונה לים. יש שם זוג זהבית ויעקב, שמנהלים אותה. גם אם לא תגידי להם שאני שלחתי אותך רוב הסיכויים שיאספו אותך. תיירים וישראלים שרוטים כמוך שבהחלטה של רגע מחליטים להישאר כאן ושיישרף העולם הם מעסיקים כמתנדבים. תצטרכי לישון במיטת קומתיים באותו חדר עם צעירים שנולדו אחרייך, לעשות כל מה שיגידו לך, לנקות חדרים, לשפשף מקלחות ואסלות ולעבוד במטבח. בתמורה תקבלי שם מיטה ואוכל בחינם ועוד דמי כיס של דולר אחד ליום. אם תלמדי להרגיע, תקבלי גם שקט נפשי לעצמך. תחתוני משי לא כל כך מתאימים שם. אני מגיע שוב עם דני ועם קבוצה חדשה בעוד שבועיים ואז נדבר. אולי תעבדי במועדון הצלילה שאני מקים ותעזרי לי עם קבוצות הצוללנים”.
ז’וזפה קפצה על אלבר ונישקה אותו, לקחה את המזוודה ואת תרמיל ציוד הצלילה והחלה הולכת בכיוון מגרש החנייה.
“רגע ז’וזפה, חכי לי כאן כמה דקות. אני מייד חוזר”.
אלבר פנה אל שני הג’יפים עם הנגררים העמוסים. כשהבחינה שהוא ניגש לז’ילבר, סובבה את מבטה. בתוך דקות הוא חזר. בידו הקמוצה הייתה חבילת שטרות.
“זה בשבילך”, אמר לה. “רוקנתי אותו. לקחתי את כל מה שהיה עליו. סך הכול ערך של שמונה מאות שלושים וחמישה דולרים בשטרות של פרנקים צרפתיים ודולרים אמריקאים”.
“איך הצלחת להוציא משהו מהקמצן הזה?”
“לא הייתה לו ברירה. חיילים לומדים לירות, לדבר מה שצריך ולהשיג את מה שהם רוצים”.
“זה המון כסף. אז עכשיו אני יכולה להישאר לישון במלון כאן איפה שהיינו ולא באכסניה במיטה צרה עם עוד קומה מעליי”.
“חיילים שותים מי טוניק רק כשאין מים בברז. זה כסף לביטחון, לא לבזבוזים. החיים זה האכסניה. החיים שלך עד עכשיו היו בית מלון — נוצץ בחוץ, זבל רקוב מבפנים, וכל הלכלוך מתחת לשטיחים. תחליטי מה את רוצה”.
“אני רוצה אכסניה”.
“עכשיו את מדברת כמו חייל חכם. אז תלכי לשם כמו שדיברנו”.
ז’וזפה נישקה את אלבר פעם נוספת והלכה אל מגרש החניה.
כמה ימים קודם לכן, בלילה שלפני היום הרביעי לחופשת הצלילה, התעוררה ז’וזפה רועדת מקור.
“ז’יל, ז’יל, תחליש את המזגן, אני מתה מקור”.
ז’ילבר לא זז, והיא הושיטה את ידה וניערה את כתפו.
“ז’יל אני כבר חולה מרוב קור”.
ז’ילבר התעורר ומבלי שיאמר מילה קם, הלך לארון, זרק עליה עוד שמיכה ונשכב כועס לידה. ז’וזפה העיפה מעליה את השמיכה המקופלת בבעיטה, קמה ולבשה מכל מה שהיה לה במזוודה, גם את כובע הברט והתכרבלה בחזרה במיטה. אחרי כמה שניות, הרי השמיכה לא אשמה וגם היא לא, קמה שוב, הרימה השמיכה מהרצפה, קיפלה באמצע ופרשה על הצד שלה. רק לפנות בוקר הצליחה להתחמם ולהירדם אך בתוך זמן קצר ז’ילבר העיר אותה, “צריכים ללכת לארוחת בוקר ולצאת לצלול”.
ז’וזפה רצתה להישאר במיטה אבל אספה כוחות וירדה לחדר האוכל כי ידעה שז’ילבר יעשה סקנדל ויזכיר לה שוב עד כמה אלבר שקרן וגנב, ושהיה בטוח מההתחלה שאסור לו לקחת אותה לחופשה היקרה הזו, והינה היא מוכיחה את זה פעם נוספת.
למטה היא פגשה את פרנסיס מהקבוצה, שעודדה אותה כשאמרה לה שהיציאה אל השמש תעשה לה רק טוב ותשפר את הרגשתה.
אלבר ודני ברז (שם המשפחה ארז הפך לברז עוד בימי השירות בשייטת כשהבריז פעם לסמלת הת”ש) הובילו את הקבוצה צפונה. כאשר הגיעו לראס נצרני אמר דני לנוסעים איתו בג’יפ באנגלית חצצית, שבמקום הזה מיקמו המצרים ב־1956 שני תותחי חוף ענקיים כדי לחסום את מיצרי טיראן בפעם הראשונה, מתוך שתיים, כמו “תותחי נברון”[1] של הגרמנים, שנועדו להגן על החופים הדרומיים של יוון במלחמת העולם השנייה.
ג’ורג’, מחברי הקבוצה, רופא שיניים בריטי שהתמקם בפריז בעקבות אהבה שלבסוף התרסקה, ושהחליט להישאר בה כי קיווה שמושא אהבתו תתחרט ובסוף תחזור אליו, אמר בצרפתית לז’אק, עמית למקצוע שישב לידו בג’יפ הפתוח מאחור, “אני מקווה שהבחור הצעיר יודע לצלול יותר טוב מהידע שלו בהיסטוריה”.
“למה אתה אומר את זה ג’ורג’?” שאל ז’אק.
“הוא לא יודע ש’תותחי נברון’ לא היו באמת. הם היו רק בדמיון של הסופר אליסטר מקלין”.
“אתה בטוח בזה ג’ורג’?”
“כמו שעכשיו יום, ז’אק”.
כביש האספלט המשובש העולה צפונה הפך לדרך חולית שהתקרבה לים. הם עברו את מעט החוּשוֹת הבדואיות בנַבֵּק, ולפני שהגיעו ללגוּנַת עצי המנגרובים הצפונית ביותר בעולם, בשוּרָה אֶל עַרְקַאנָה, דני שוב הסביר, “אם יהיה לנו זמן בדרך חזרה, נעבור דרך שרידי שלד המוסטנג[2] שהופל כאן במלחמת סיני ב־1956″.
“הבחור הצעיר שוב טועה”, לחש ג’ורג’ באוזנו של ז’אק, “הקרבות בצפון אפריקה נעצרו באל־עלמיין שבמצרים ב־1942 ולא הגיעו בכלל עד לסיני”.
“אולי הוא מתכוון למלחמת אלג’יריה”, תהה ז’אק.
“שניכם אידיוטים גמורים עם בצל במקום מוח”, התפרצה פרנסיס שישבה איתם מאחור, “טיפשים ובורים. לגמלים של הבדואים כאן יש יותר שכל מלכם… ז’אק אתה כנראה עוד לא התעוררת מהטיול שלנו לאלג’יריה מלפני
ארבע שנים, ואם לא הבנתם עד עכשיו, כאן זה סיני, לא צפון אפריקה, ולפה
מלחמת העולם השנייה לא הגיעה, וכאן לא ישבו אף פעם קולוניאליסטים צרפתים… והילד שנוהג מתכוון למלחמת סיני ב־1956 שהייתה ברית גנבים צרפתית־אנגלית שרצתה להשתלט מחדש על תעלת סואץ אחרי שהמצרים, אוי אוי אוי, העזו לקחת לעצמם את מה שהיה על אדמתם והלאימו אותה, והישראלים, שהמצרים חסמו להם את מצרי טיראן וייבשו את אילת שמחו לנצל את ההזדמנות ולהצטרף לחגיגה”.
“סלט מזרח־תיכוני אורגינל”, אמר ז’אק לג’ורג’, “ובכל מקרה, כשאשתי כועסת כדאי להתכופף, לעולם אתה לא יודע איך זה ייגמר”.
פרנסיס לא הגיבה אך הלסת התחתונה שלה רעדה, וג’ורג’ החליט לסתום את הפה, הרי החופשה עלתה כסף רב ואסור לחרבן אותה על שטויות.
ככל שהצפינו, הרי הגרניט האדמדמים התקרבו לים והדרך הפכה קשה למעבר. שני הג’יפים היטלטלו, ובכל קפיצה ז’וזפה הרגישה שראשה מתפוצץ, ובדמיונה ראתה אבטיח שנופל לרצפה ומתבקע, והינה היא מסיימת את חייה בארץ זרה הרחק ממשפחתה וממכריה. היא התעלמה מז’ילבר, שישב מאחור לצידה של פרנסיס ברגליים משולבות כמו בריצ’רץ’ עם רגליהם של ז’אק וג’ורג’ שממולם. היא רטנה שהדרך הזו לא תסתיים לעולם.
דני ברז הוביל ברכב הראשון. במקום מסוים שבו היו משטחי סלע אופקיים מבותרים שהגיעו עד לקו המים, הוא אמר “זה כאן”, והחנה את הג’יפ על סף המדרגה הנופלת לים. אלבר החנה לידו והקבוצה הסתדרה סביב הנגררים והחלה בהתארגנות.
“אני חולה ולא רוצה לצלול היום, האף שלי סתום ולא אוכל לפמפם”, אמרה ז’וזפה לדני עוד כשהיו בדרך.
“לא כדאי לך להפסיד, היום נצלול אל פרדס של אלמוגי שולחן בעומק רדוד של עד עשרה מטרים. צלילה של קלי קלות וגם יפה”.
כפות ידיו של דני אחזו בכוח בהגה הג’יפ הרוקד לפי קצב מגע הגלגלים בסלעים, מה שהקפיץ והבליט עוד יותר את שריריו המתפרצים מחולצת הטריקו הדהויה.
היא פזלה הצידה וחשבה, אני תקועה עם צנון יבש, עבד כי ימלוך, שכל עניינו בחיים זה הוא עצמו ורק הוא עצמו, כשלידי במרחק נגיעה סוס האצילים של הרקולס בכבודו ובעצמו. שילוב שמימי של קול עמוק ומרגיע ושרירים מקפצים. אני מבוגרת ממנו, מה שמקטין את הסיכויים, אבל לעולם אל תרימי ידיים.
“זה גַן תת־מימי נדיר של אלמוגים, כמו יער של עצים עם גזע, ענפים ועלים”, המשיך בתיאור כדי לא לאבד את תשומת ליבה וכאילו לא הבחין בפזילותיה, והיא רק חושבת איך להתחבק עם זרועות השמשון האלה, “שורות שורות מסודרות לאורך ולרוחב כאילו נשתלו על ידי גנן”. היא כבר לא קלטה מילה, ורק הנהנה בראשה מעלה ומטה. “בודדים יודעים על המקום הזה, ואני דואג לא לפרסם אותו. חבל שתפסידי”.
ז’ילבר שישב מאחור, לא יכול היה לשמוע אותם, אך לפי שפת הגוף הבין שאף על פי שאשתו מציגה פני פוקר היא בוערת מבפנים ולא מגעגועים אליו.
“תוכלי להישאר לצוף על פני המים ולראות את הכול גם מלמעלה, ככה לא תצטרכי לפמפם ולא תהיה לך בעיה של השוואת לחצים”, הוא המשיך, וז’ילבר הבחין שז’וזפה מחייכת בפעם הראשונה מהבוקר.
העמידה במעגל סביב התרמילים ולבישת החליפות וציוד הצלילה עיצבנו אותה. הדבר נראה לה כסוג של פולחן. הרצינות המופלגת, הכמעט מקודשת לכל עניין הצלילה דחתה אותה. הורדת הבגדים ולבישת החליפות הייתה בעיניה יותר אקסהיביציוניזם מאשר נטורליזם. ההתמהמהות במצב עירום נתנה לה את ההרגשה שההתארגנות היא רק אמתלה — ריטואל של העמדת פנים. חברי הקבוצה זייפו חופש וליברליות, ומרגע לרגע תיעבה אותם יותר.
לא רק ההתארגנות הטקסית הפריעה לה. הכפייתיות בהתעסקות הבלתי־נגמרת המתחילה עם בוקר ומסתיימת בלילה כשנופלים כבר מהרגליים. שעות של התארגנות בעבור כל שעת צלילה. העמסה ופריקה, נסיעות, להתפשט ולהתלבש, ושוב להתפשט ושוב להתלבש ולא רק בחליפת צלילה וערדלי גומי דמויי גרביים אלא גם להתקין על עצמך בלון צלילה, וסת לחץ, חגורת ציפה, שעון עומק, שעון זמן עם חוגה חיצונית המראה את משך הזמן במים, חגורת משקולות מעופרת, משקפת (לאחר שיורקים לתוכה ומורחים את הרוק על הצד הפנימי כדי למנוע הצטברות אדים), שנורקל, סכין צלילה, סנפירים, כובע למי שקר ומה לא. למלא אוויר בבלונים מהמדחס הנייד תוך הקפדה שהאוויר הנדחס לא יכיל אדי בנזין הנפלטים ממנוע המדחס, לשטוף את הציוד, והכי גרוע — במשך כל הזמן לשמוע בדיחות קרש על מטופלים ועל חרדותיהם. מי יכול לצחוק מזה… מילא צלילה אחת ביום, אבל למה פעמיים וגם שלוש.
דת הצלילה משתלטת, ואנשי הקבוצה הופכים לעטופי יראה שמימית, לממתיקי סוד ולמגלגלי עיניים, ואסור להעלות בפניהם, ובעיקר לא מול ז’ילבר, את האפשרות לבטל אף לא צלילה אחת, הרי “החופשה הזו עלתה הרבה מאוד כסף, כל הצלילות כבר שולמו, ואין החזרים על ביטולים”.
לא, כל המחשבות האלה לא נולדו מהעובדה שכמעט שלא ישנה בלילה ושראשה כואב ואפה סתום. הטריפה אותה העובדה שההצטרפות לחופשה הייתה כרוכה בעסקת חבילה בלתי־כתובה שבה כאילו חתמה על כתב הסכמה לציות ולמחויבות לשיגעונות הקבוצה ובעיקר לז’ילבר כשרצונותיה מצויים בכלל במקום אחר. מה צריך יותר מלקרוא ספר שהביאה ועדיין לא פתחה בצל סככות כפות התמרים בחוף החולי הזהוב שממול למלון, או לטבול מדי פעם במים הצלולים ולהתענג על קרני השמש ולחשוב על מארי, חברתה האמיתית היחידה, שאיתה הייתה יכולה לדבר במשך שעות על הכול. מארי שיש לה תמיד מה לומר, שהיא יותר מאחות. הלוואי שהייתה איזו המצאה של מין מכשיר פלאי כזה שהייתה יכולה לשכב על החול, להוציא אותו מתיקה, ולדבר איתה עכשיו מכאן. משהו כמו מכשיר קשר אבל ננסי שאפשר לסחוב לכל מקום. כמו שעון. כמה שהיא רוצה לספר לה, אבל מהטלפון בחדר לא בא בחשבון בגלל ז’ילבר, ובטלפון הציבורי בפינת הלובי במלון עומדים בתור כדי לדבר וכולם שומעים את כולם.
מארי הייתה מתה לשמוע את מה שיש לה לספר — שהיא מצאה מבלי שחיפשה ומבלי שהתכוונה בכלל לחפש. היא תתעלף כשתגיד לה “מצאתי”, ומארי תשאל, “מה מצאת?” והיא תענה לה בלי להתבלבל, “את האבא של שני הילדים שיהיו לי”.
מארי תצעק, “מה?? אני לא מבינה כלום”,
והיא תענה לה, “אין מה להבין, הוא עוד לא יודע שהוא הולך להיות האבא של הילדים שלו ושלי אבל אני כבר יודעת שזה מה שיקרה. ואני גם יודעת שאתעבר כבר בפעם הראשונה. הגוף שלי אומר לי את זה. אני מרגישה שככה זה יקרה”… ומארי תמשיך לצעוק, “את שיכורה, את משוגעת, המדבר והשמש שיגעו לך את השכל”…
והיא תאמר לה, “נפלא שככה קרה לי, חיכיתי לו שלושים ושש שנים וסוף סוף הוא הגיע”…
השמש עמדה כבר בחצי הגובה ומרגע שמתעטפים בחליפות הצלילה החום הופך בלתי־נסבל והפתרון היחיד הוא להזדרז ולרוץ למים. קרירות נעימה מתפשטת בגוף ברגע ששכבה דקה של מים מחלחלת דרך בגדי הגומי.
הקבוצה התקבצה במים ודני ביקש מאלבר שיחזור ויבקש בצרפתית להיות רגישים ולא לחבוט עם הסנפירים במניפות האלמוגים ולהשמיד אבולוציה של מאות ואלפי ועשרות אלפי שנים וגם יותר. אלבר הוסיף משלו וביקש להקפיד לשמור על הזוגות ולראות איך כולם מנפחים את חגורות ההצלה ושוחים כקבוצה על הגב את השלושים מטרים עד לנקודה שבה מתחילה הצלילה, כי אם לא מנפחים אוויר ומתאזנים עם משקולות העופרת יורדים לעומק כמו אבנים.
כמו שדני אמר, העומק לא היה רב, צלילה רדודה, וז’וזפה ראתה את הקבוצה יורדת. שחיית הגב הקצרה האמורה להיות קלי קלות גרמה לה להתנשף. הציוד לחץ לה והכביד ואף על פי שהתקשתה לנשום החליטה לנסות ולרדת גם. היא שחררה אוויר מחגורת הציפה והחלה בשקיעה איטית מטה, אבל כבר בשניים שלושה מטרים הראשונים הלחץ באוזניים היה בלתי־נסבל והיא סימנה לדני, שצפה בה כבר מהעומק, שהיא לא ממשיכה בירידה. אלבר ראה את שיח האצבעות ביניהם ואמר לעצמו, שרק לא יזיין לי אותה מתחת לאף של ז’ילבר.
היא רצתה להמשיך ולהישאר באותו עומק וניסתה להשוות לחצים אבל האף הסתום לא אפשר לה לפמפם. גם תרגילי בליעה לא עזרו, ואז ניסתה לנפח בחזרה את חגורת הציפה כדי לעלות אל פני המים, אבל משהו לא עבד והאוויר מהבלון לא עבר לחגורה.
לרגע נבהלה מהמצב שבו ראתה עצמה תקועה בעומק שלושה מטרים, ובמקום שתי תנועות נמרצות ברגליים עם הסנפירים, שהיו מעלות אותה בשנייה אל פני המים, היא הוציאה את הווסת בכוונה לנפח את חגורת ההצלה עם הפה, אבל זו פעולה הדורשת מיומנות שלא הייתה לה, והיא בלעה מים, ורק אז, מתוך אינסטינקט קיומי, דחפה עם הרגליים, וכשעלתה אל פני הים אפשרה לעצמה להשתעל בטירוף.
“Merde ,Merde”, צעקה, “נמאס לי מהצלילות שלכם ומכולכם”, והחלה בשחיית גב מהירה אל החוף.
דני ברז הבחין מלמטה במצוקה ובעלייתה המבוהלת אל פני המים, וכשראה את תנועת הסנפירים המהירה אל החוף הבין שהיא מסתדרת בכוחות עצמה ואינה זקוקה לעזרה.
ז’וזפה הגיעה מתנשמת לחוף הריק, פרקה מעליה את הציוד וזרקה אותו בערימה. התפשטה מחליפת הצלילה ונשארה עירומה. השמש עמדה באמצע השמיים, אדמת חלוקי האבנים והסלעים להטה, והיא חזרה לנעול את ערדלי הגומי.
היא הביטה סביב, רק היא לבדה הייתה ברצועת החוף הצרה. אור היום בהק, ולא עלה בדעתה לקחת מהתיק את משקפי השמש. גם לעיניים מגיע להיות מעורטלות.
פרט לערדליים, ככה נראתה חווה בגן עדן. ככה נראה העולם כבר מיליוני ומאות מיליוני שנים לפני. עוד מיליון, פחות מיליון, מה זה כבר משנה, ממילא הערך המספרי אינו נתפס.
ז’וזפה נעמדה על מדרגת הסלע והתבוננה בים החלק כמו מראָה. מדי פעם דג סקרן זינק מהמים אך צנח מייד בחזרה. אולי בעוד מיליוני שנים לצאצאיו יהיו כבר כנפיים. חבריה היו עדיין בעומק והיא הבחינה בקטע מים שבו רחשו התנפצויות של בועות אוויר, כמו בסיר מים רותחים.
אוויר הנשימה של הקבוצה, מהול בוודאי פה ושם גם בגזי מעיים של גברים בדרך כלל, עלה מעלה ויצר מעגלי בעבוע המתמזגים זה בזה ונעלמים. מתוך דחף בלתי־נשלט, הרימה את ידה וזקרה את אצבע האמה לכיוון בועות הקצף המתפוגגות, תנועה הנתפסת כלא־מנומסת, הפוכה לפוליטיקלי קורקט, ותחושת סיפוק אדירה מילאה אותה.
היא לא חיכתה. שמה על עצמה את הסנפירים, המסכה והשנורקל וקפצה למים כמו שהיא, לבושה בבגדי בראשית, ושחתה אל נֵד הבועות המטפסות מעלה.
לראשונה בחופשת הסיוט הזו לא הייתה חנוטה בסד לבוש ובכללי צלילה נוקשים, ותהום המים האפרוריים שמתחתיה חדלה מלאיים עליה. מסע האלונקות המתחפש לחופשה הסתיים.
היא ריחפה, התפתלה, התגלגלה קדימה, אחורה ולצדדים, מעלה ומטה. חוויית עונג הביקור באקווריום של הטבע אינה שמורה רק לצוללני הבלונים. להיפך.
אחד עשר אנשי הקבוצה הרימו את העיניים אל מחול בת הים של ז’וזפה שמעליהם.
עיניו של ג’ורג’ כמעט יצאו מחוריהן כדי להבחין בפרטי גופה, אך האור שמעליה היקשה עליו והוא זכה בלא יותר מנתח קמצני, ומה שנותר לו היה רק לומר לעצמו את שרגיל היה ברגעי תסכול שכאלה, נולדנו לסבול. נולדנו לסֶבֶל שלעולם אינו נגמר.
ז’ילבר הנשוי לה רטן, בת זונה, שרק אצליח להיפטר ממך.
בעיני פרנסיס היא ירדה לגמרי מהפסים, הפעם באמת הגזמת, עברת את הגבול ונכנסת לאזור הפוגע בנו הנשים. לא בטוח שארצה להמשיך להיות חברה שלך.
ז’אק הנשוי לפרנסיס בכה על מר גורלו, מבחינתי זה אבוד, כבר אין סיכוי בעולם שאשתי תלמד משהו.
דני ברז, היחיד שלא נעץ בה עיניים, קבע בוודאות, היא אומנם נשואה ומבוגרת ממני, אבל היא תהיה שלי, ואלבר, ששבע קילומטראז’ בחיים, ידע, חיילים שמחים מדי מביאים צרות גדולות, וכדאי שאתכונן לגרוע מכול.
[1] “תותחי נברון” ,הוצאת מ’ מזרחי, 1958.
“The Guns of Navarone ,”Alistair MacLean William Collins, Sons, 1957.
[2]מטוסו של יונתן אטקס שיורט באש נ”מ מצרית במלחמת סיני ב־2.11.1956.
אין עדיין תגובות