החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בת שבע סלון כלות אשדוד

מאת:
הוצאה: | 2022 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

׳אמא, כאילו הפכת להיות צעירה בעשר שנים. אם לא הייתי יודעת מה עבר עלייך בחודשים האחרונים, לא הייתי מנחשת,׳ אומרת ירדנה.

בת שבע לא עונה, היא שומעת את זה הרבה לאחרונה. בטח עושה לה נעים, איך לא. שאם לסבול אז גם לשמוח. סגרה את הפה, חזרה לקלות שלה מפעם. מתרגשת. איזה מזל היום אין גשם ואין שמש, רק כחול ועננים לבנים כמו סירות בשמיים.

לבת שבע יש סלון כלון קטן ושוקק ברחוב תפארת 18 באשדוד. עוד יש לה: שלוש בנות בוגרות, עודף משקל, ובעל. שני האחרונים יורדים ממנה במהלך הספר ודברים נוספים משתנים בחייה: עירהּ, אשדוד, הופכת מסלול המראה למחוזות חדשים, וממרומי גילה  היא לומדת מיומנויות חדשות בנדל"ן, ניהול, הורות ואהבה.

בת שבע, סלון כלות, אשדוד הוא רומן מענג ורב־קסם ובה בעת גם רומן חברתי, פמיניסטי, ישראלי מאוד. הוא כתוב בכישרון עצום, נקרא בנשימה אחת, ובלי טיפת מאמץ מגייס את הקוראות והקוראים להזדהות ולאהוב (ממש לאהוב) את הגיבורה, לא רק בשל התכונות "האנושיות" שלה, אלא גם ובעיקר בשל הכריזמה הסוחפת של השפה השופעת קסם וצליל, שיהודית אֵיתן שמה בפיה של בת שבע.

יהודית (שור) איתן, ילידת 1952. במשך יותר משלושים שנה שימשה מרצה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב. מטפלת בתחום התפתחות הילד. מתגוררת בבאר יעקב. נשואה לישראל, אם להילה ועידו.

מקט: 15101398
׳אמא, כאילו הפכת להיות צעירה בעשר שנים. אם לא הייתי יודעת מה עבר עלייך בחודשים האחרונים, לא הייתי מנחשת,׳ אומרת […]

פרק ראשון:
זוג־זוג — זוג־פרד

יום ראשון.

בת שבע יוצאת בכבדות ממונית ברחוב תפארת 18 באשדוד. היא מושיטה רגל ימין ומניחה על הכביש, מעבירה אליה את משקל גופה, מוציאה ישבן גדול החוצה, מעבירה רגל שמאל ומתרוממת. מחזיקה תיק עור אפור על כתף שמאל, ביד ימין שומרת שלא יישמט, מנמיכה קומתה לעבר החלון ואומרת: ‘לא, מה פתאום היום. אמרו יבואו בשישי. אני יגיד לך לפני, יאללה.’ עולה על המדרכה, מעיפה מבט אל הוויטרינה. היום אולי תחליף שמלה על הבובה. תגיד ללימור לנקות, החלון נראה עייף. היא שולפת צרור מפתחות, שומעת שני צפצופים קצרים, מפנה את הראש למונית. איציק נוסע מטר אחורה, מטה את גופו לעבר המושב הימני, מנסה לשרבב את ראשו מהחלון. אומר לה, ‘בתשי, אל תשכחי לדבר עם לימור למה נגמרת לי הסבלנות.’

היא מניעה את ידה בביטול, מתרחקת מן המונית ופותחת את דלת הסלון. שני סיבובים לימין במפתח הגדול ועוד סיבוב שמאלה במפתח הקטן. המונית נוסעת. עוד פעם הכלב של רחמים חירבן על המדרכה. אתמול ראתה איך הוא נעמד בפתח הסלון, קראה לרחמים שייקח אותו, שינקה, אמר מה פתאום אני, הנה עכשיו עוד הפעם. נמאס לה, היא תגיד לו אם לא ינקה היא תתקשר לעירייה. אולי לא. לא תתקשר, למה שתריב איתו, הוא יצעק, יפריע. תגיד לו בשקט. אולי תשלח את לימור, למה הוא רואה צעירות ונהיה לו דיבור נחמד. עכשיו איך ייכנסו לקוחות, אין ברירה, היא חייבת לנקות. נכנסת לסלון, מדליקה את האור, אוספת את הז’ורנלים ועורמת על שולחן זכוכית בכניסה. תולה את התיק על קולב צדדי. מעמידה קומקום, רחש חימום המים מלווה את תנועותיה. המראה הגדולה ליד דלת הכניסה לוכדת את מבטה. היא מקרבת את פניה, מזיזה קווצת שיער מהמצח, מלקקת עם הלשון את טור שיניה העליונות, מוחקת מהן פס אדום שהשתרבב מהשפתון, מעבירה אצבע על סימני העייפות בתחתית ארובות העיניים. רבו על לימור, למה היא לא מתחתנת. איציק נכנס למיטה, והיא באה רק אחרי שנגמר מאסטר שף. שינחר ויעזוב אותה, למה, היא מחליטה עליה? הלב שלה כבד, ואפילו שהיום אמר לה ‘מאמי’ בבוקר, הכבד ממשיך לה. היא פותחת דלת מתחת לכיור ושולפת שקית ניילון, נאנחת, יוצאת ואוספת את הקקי ליד דלת הכניסה לסלון, זורקת בפח ברחוב. שושנה חוצה את הכביש לעברה, עדיין אין כמעט תנועת מכוניות.

‘בתשי, את ואני הכי מוקדם פה, אה? מה שלומך? מתי את באה לעשות תסרוקת?’

הן מתחבקות, מרפרפות נשיקה בלחי ימין, בלחי שמאל ושוב בימין. שושנה מושיטה יד, נוגעת בקצות שערה של בת שבע.

‘את צריכה גם צבע, רק תגידי אני עושה לך מקום.’

‘טוב, טוב,’ בת שבע אומרת, והכבד בלב ממשיך לה.

היא נכנסת לסלון, סוגרת את הדלת. נושמת עמוק, הגוף שלה מרגיש שבא הביתה, איך היא אוהבת פה, יכולה לשכוח מכל הצרות. היא לוקחת מטאטא וניגשת למטבח, שוטפת כלים שהושארו בכיור, מנגבת את השיש, מטאטאה את הרצפה כולה. מבחינה בכוסות מלוכלכות על שולחן העבודה בחדר הצדדי, היא שוב תעיר לבנות, אין דבר כזה מלוכלך בסלון כלות, שהכול לבן. היא מתפיחה את הכריות שעל הספה בפינה, מנגבת אבק מהתמונות כלות שתלויות מעל, מזיזה את הכיסאות לצד הספה, מעבירה מטלית לחה על השולחנות. התנועה מפוגגת את הגוש של הכבד, איזה סלון יש לה, כמו הגוף שלה בעצמה, כאילו היא מתאפרת ושמה ליפסטיק ומסתרקת, ככה היא מרגישה כשהסלון נקי. היא באה לפני כולם כדי להתחבר עם הנשמה.

נכנסת למשרד, עוברת על ההזמנות שלימור רשמה, חייבים להתקדם עם השמלה של כוכי, יש עוד הזמנה מתל אביב. היא פותחת ארון, מסתכלת על הבדים המקופלים, נוגעת בקצות האצבעות, צריך שוב לנסוע לחנות בדים ב’נחלת’ לראות לבד, שלא ישלחו לה מה שנשאר בסטוק. גלילי בד לאורך הקיר בלבן לגווניו, בטקסטורות רקומות, חלקות, מבריקות, היא מיישרת ומעמידה את הגלילים בפינת החדר, חלקם עורמת בארון.

דלת הסלון נפתחת, יפה ולימור נכנסות, ממשיכות שיחה מאתמול כאילו הלילה לא חצה אותה לשתיים.

כוכי, הבת של ניסו, עומדת על המפתן.

‘מה זה, הוא לא נורמלי, מי מביא כלב לחנות, מה זה נבהלתי,’ היא אומרת ומרימה כף יד ללב. בת שבע אומרת שעל הבוקר היתה צריכה לנקות. לא בא לה לריב עם רחמים והלוואי שיבוא פקח למה הנביחות משגעות את כל המתחם. גם שושנה אומרת, רק אף אחד לא רוצה לריב.

‘זה מה זה לא מתאים הרעש הזה, בתשי. אני גם ככה לחוצה. כמה סידורים יש לנו, אללה יוסטור,’ אומרת כוכי ומתיישבת על הספה.

‘קומי־קומי, אין זמן, אני רוצה שתלבשי את השמלה ונראה מה עוד צריך לעשות. תחליפי בגדים ותעמדי פה מול המראה, נסתכל על הכול. הוא לא בא איתך היום?’

‘לא, הלך לראות את האולם, אמא שלו והוא. גם כן זותי נדחפת.’

‘שלא תחשבי, אימהות גם נלחצות. עכשיו תחליפי, נראה.’

כוכי נכנסת לתא המדידה, יוצאת עם השמלה, מחזיקה באזור החזה. בת שבע מסמנת עם סיכות. ‘את שומעת, אתמול, איזה סיפור היה לי עם ברכה.’

‘זאת משיכון ד’? שפותחת בקפה?’

‘כן, כן, זותי. היה מה זה לא נעים. אני כועסת על לימור בחיי. היא לא סיפרה לי שברכה רצתה את השמלה מוכנה למדידה לבת שלה. באה, ראתה שהשמלה לא מוכנה, כולה עם סיכות, התחילה לצעוק.’

‘יו, איזה פדיחה, מה עשית?’

‘באתי אליה אמרתי לה סליחה, אני מצטערת, לא הבנתי שלימור סיכמה איתך מדידה. בואי, שבי, אני יכין לך כוס קפה. היא לא נרגעה, להפך, התחילה לדבר בקול. בדיוק באו זוג, ראו יש צעקות, ברחו. שושנה מהמספרה באה, ראתה ככה, הלכה.’

‘רגע, בתשי, את דוקרת אותי. אולי נוריד את הכתפיות? מה את אומרת?’ כוכי מסובבת את כתפיה, מתבוננת אל אחוריה, מניחה כפות ידיים על המותניים.

‘את תהיי בשקט, תני לי לעבוד, בסוף תגידי לי מה ומה.’

כוכי משתתקת. בת שבע מסתובבת סביבה ומסמנת עם סיכות.

‘את שומעת? ברכה זותי התחילה לצעוק, היא לא רוצה את הקפה שלי, היא פינתה את האחרי צהריים לבוא לקחת את השמלה למדידה. אמרתי לה, החתונה רק עוד חודש, אל תפחדי, זה יהיה מושלם. היא לא נרגעה, אני לא יודעת מה נכנס בה. אמרה שהכול לא מסתדר להם והיא פוחדת שזה מזל מנחוס. אמרתי לה שתפסיק עם המחשבות, שהיא תראה, השמלה תהיה בזמן. לא רק בזמן, לפני הזמן! וגם כולם יגידו איזה שמלה מיוחדת ומאיפה יש לבת שלה אותה. גם לך ישאלו, תראי איזה יפה את, תעמדי, אל תזוזי כל רגע.’ בת שבע ממקדת את מבטה בטליה של כוכי, מסמנת פנסים בסיכות. ‘בקיצור, איך שהיא קצת נרגעה נכנסת לימור, אומרת שלום, שוב הפעם ברכה התחילה מההתחלה. טוב, חאלס, אמרתי לה, לא צריך לצעוק. והיא, מה זה נפגעה, נהייתה אדומה.’

‘על מה?’

‘על זה שאמרתי לה חאלס. אמרה שתגיד לכולם שאין אצלנו ביטחון, שלא יבואו לתפור אצלנו. נו, ראית דבר כזה? החלטתי בלב זהו, תגיד מה תגיד, אני לא כועסת. אני מכירה את אלו, מאיימות. אמרתי לה לא כדאי. למה לקלקל את השמחה, תיקח בקלות, הכול בסדר. פתאום התחילה לבכות, אמרה סליחה שהיא הוציאה עלי את הדאגה. הבת שלה אמרה אתמול לא בטוח שהיא רוצה להתחתן והיא מה זה בלחץ. אמרתי לה אל תעשי עניין, ככה כלות. לא רוצות, לא רוצות, בסוף רוצות. אמרה לי, מה באמת? איך הרגעת אותי.’

‘כן… גם אני בלחץ, בתשי. מה את חושבת. עוד חודש הכול נסגר. אבל מה, אין על נירו, אין, איזה נשמה הוא. רק שאמא שלו…’

‘מה.’

‘אל תיתני לי לדבר. אני לא מסתדרת איתה. מה זה נדחפת. ראית? בלעדיה הוא לא יכול להחליט על המנות. למה מה קרה, שנינו לא יכולים לבד? מה הוא אומר לי? אמא שלי מבינה באוכל.’ כוכי מאנפפת. ‘כאן לוחץ לי, בתשי. עם איזה חזייה ללכת?’

‘תבואי עם כמה ונמדוד. חכי, תני לי לגמור לך את הסיפור.’

‘חשבתי נגמר.’

‘תשמעי את הסוף לא תאמיני. אמרה לי זה מזכיר לה מה קרה אצלה בפעם הראשונה שהתחתנה, שהכריחו אותה להתחתן עם אלמליח הזקן משיכון ד’ שהיה אלמן והיו לו ארבע ילדים ואבא שלה היה חייב לו כסף ובמקום זה חיתן אותה איתו. לא האמנתי לה שקרה לה ככה. שאלתי אותה מה עשתה, אמרה אחרי החתונה ברחה וכל ההתחלה של החיים שלה היה על הפנים. שמזל בדיוק היתה המלחמה, נפתרה לה הבעיה.’

‘יו, אני לא מאמינה…’

‘בחיי, ככה אמרה. הסתכלתי עליה, אמרתי לה הבת שלה זה משהו אחר לגמרי. היא בעצמה בחרה את החתן שלה ותראי איזה זוג יפים הם. היא אמרה, אז למה זותי מתחרטת? אולי שמעה ממך מה קרה לך, אמרתי לה. שמתי קפה והיא אמרה בואי אני אפתח לך אותו. אני לא אוהבת את זה, אבל הרשיתי לה כי לא רציתי להמשיך לבאס אותה. שתינו ואז היא הפכה לי את הכוס. ומה אני יגיד לך, כוכי? אני מה זה מצטערת.’

‘למה, מה אמרה?’

‘אמרה, אמרה. לא על זה, על מה שלא אמרה אני מצטערת.’

‘שמה?’

‘שירדנה ואביחי יתחתנו.’

‘טוב, זה גם אני יכולה להגיד.’

‘שלימור תמצא חתן, שלא נדאג ולא צריך לטחון לה את המוח. זה אני אומרת לאיציק כל הזמן. וגם על רננה אמרה שתתחתן. לא עכשיו, עוד קצת.’

‘טוב, אז אמרה מילים טובות, לא?’

‘כן, אבל על איציק לא אמרה כלום. שאלתי, היא לא אמרה. רק על הסלון שיגדל ושנצליח.’

‘איזה יופי. למה את דואגת, בתשי, אמרה דברים טובים, לא?’

‘אלו תמיד אומרות דברים טובים. אחרת מי ייתן לה לפתוח בקפה, תגידי. איך שלא אמרה על איציק, נהיה לי כבד בלב, תאמיני לי, כוכי. בלילה התעוררתי ולא נרדמתי. הוא חשב בגלל לימור. גם כן חמור.’

‘אל תגידי ככה, בתשי, אתם זוג־זוג.’

‘נו, בסדר, שמענו. גם שזוג־זוג, רגע לא מסתכלים מתהפך נהיה זוג־פרד. בואי עכשיו תסתובבי, נוריד לך את השמלה, רק שלא תתקמט. תתאפקי עם העוגיות תשימי בצד שלא יתלכלך, אין לנו עוד מהבד הזה. את יודעת, זה הבד מפריז, זה שהבאתי לפני חודש. מה את חושבת, סתם אני לוקחת לך יקר? איזה יפה זה, אה? לימור! לימור! בואי תראי איזה יופי השמלה. בואי תמשיכי פה עם כוכי, אני כבר מתה מרעב. יאללה, כוכי, לימור תטפל בך, אני עוד מעט חוזרת.’

כוכי עומדת ליד המראה, מחכה שיעזרו לה להוריד את השמלה, לימור נכנסת, מנגבת את הפה בכף היד. בת שבע מורידה צמיד בד משובץ סיכות משורש כף ידה השמאלית, מניחה על שולחן זכוכית מוארך ליד דלת הכניסה, נזהרת לא להפיל כוס קפה שחור קר שנשתה למחצה והשאיר כתם עגול תחתיו.

‘תשטפי את הידיים, לימור, שלא יהיו כתמים,’ אומרת בת שבע, מפנה את ראשה שוב לכוכי.

‘הנה היא עוזרת לך, תבואי עוד יומיים — נמשיך. תמסרי לאבא הפיצוחים שלו הכי טובים באשדוד, טעימים, אי אפשר להפסיק. בחיי.’

מעיפה שוב מבט במראה, מרימה יד ימין לעבר שערה ותופחת על קצותיו כלפי פנים, אוספת את אמרות העליונית האפורה שעל כתפיה ומיישרת מאחור בשתי ידיים מעל ישבן גדול, מסובבת את פלג גופה התחתון מול המראה, מתבוננת בפרופיל, מיישרת את השמלה מהמותניים כלפי מטה, מחליקה בחטף על הבטן, לוקחת את התיק מהמתלה, מחטטת, נזכרת שהשאירה את האוטו ללימור. פונה אליה ביד מושטת. ‘המפתחות.’

‘לאן את נוסעת, אמא, את לא אוכלת אצל נחמיאס?’ שואלת לימור. ‘בניתי על האוטו, הבטחתי ליוסי שנאכל יחד צהריים.’

‘מה פתאום, לימור, חייבים לסיים את השמלה של כוכי. תגידי לו הוא שיבוא לקחת. איזה עולם הפוך. טוב, יאללה, תביאי־תביאי, אני מאחרת. ביי. תיזהרי עם השמלה, שעות עבדנו עליה. את יודעת עכשיו מה לעשות.’

היא מנשקת את המזוזה ויוצאת.

בת שבע מחנה את האוטו ליד בית הכנסת. שמה מטפחת על הראש, יוצאת מהרכב, קבעה עם הרב סוויסה שיברך אותה, ברכה טובה טובה. יותר עדיף מהקפה החארטה הזה. הוא בעצמו אמר לה, רק אמונה באלוהים עוזרת. יברך אותה שהיא ואיציק יחזרו להיות כמו פעם. לא רוצה להגיד כלום לבנות למה שזה בנפרד.

בת שבע לוקחת את רננה לבית ספר. הקטנה הזאת כבר בגובה שלה ושל איציק, איך גדלה שאין דברים כאלה. היום יש לה בגרות בהיסטוריה, זותי לומדת כאילו כלום, בא לה בלי שמתאמצת. תיקח אותה היום לשושנה תעשה לה פן למה שהשיער שלה בלגן, עוד לא התחילה להקפיד עליו. איך הולכת זקוף, כאילו יודעת את הדרך בלי לשאול והעיניים שלה מסתכלות קדימה. כשמחייכת יש לה את הגומה כמו של איציק ורואים את השיניים שלה יהלומים. אין עליה. בדרך אוספים חברה שלה מהיסודי. אתמול לא רבה עם איציק למה רננה למדה עם החברה לבחינה אצלה בחדר ולא עושים פדיחה לפני זרים. היא כבר מזמן החליטה את זה. אצלה אבא שלה היה מחטיף רק כשלבד. עם חברות היה צוחק כאילו כל הזמן שמח. שתקה אבל בלב כעסה על איציק. איך לא אומר לה שאחותו נחמה תבוא לבקר, לוקח אותה כאילו סתם, כאילו לא חשוב אם היא בא לה. אמרה תבוא לסלון, זה מה שחסר עכשיו, אין לה ראש לזה. התרגז אמר לה, ‘בתשי, גם עלי היא נפלה, אז אל תחפשי סיבות.’ למה זותי לא מתקשרת אליה להודיע, אה?

‘לימור, בואי רגע. אבא שלך הודיע אתמול, נזכר, היום דודה נחמה תבוא תגיד שלום. אולי בצהריים. את ויפה צריכות להתלבש על הניקיון, אם לא, כל המשפחה תחשוב הסלון מלוכלך. הנה, כאן במדפים של הבדים ושם ושם. מה איזה דודה, נחמה, זאת נו, שהיינו בבר מצווה של הנכד שלה, הבן של אשר. מה קורה לך, לימור, לא מתאים לגיל שלך. אל תפהקי לי מול העיניים. איפה היית בלילה, בילית? אותי זה לא מעניין. אם הדודה מגיעה ולא מרוצה, אנחנו בפה של כל המשפחה. האשכנזים האלה, אם משהו לא נראה להם… וגם תחייכי אליה, אל תשכחי. בשביל מה עשינו לך שיניים כאלה יפות. אולי תמצא לך חתן אשכנזי.’

‘די, אמא.’

‘אל תגידי די. חתן אשכנזי זה אחלה. אל תראי ככה, לא כולם כמו אבא שלך. אשכנזים עוזרים בבית. מבשלים, מנקים, עושים קניות, שואלים את האישה מה נשמע. לא יודעת איך התקלקל אצלו, תאמיני לי. תשאלי את החברה שלך מה היא אומרת, נו, זותי מהכיתה שלך. למה נלך רחוק, תראי את ירדנה איך טוב לה.’

‘אבא מבשל, שכחת? וחוץ מזה מה קשור אשכנזי ספרדי?’

‘כן קשור, בטח קשור. אל תעני לי למה אני חמה עליו. טוב, יאללה, לעבודה. אני בינתיים יגמור את השמלה של זותי מתל אביב, היום תבוא לקחת ואין זמן לברבורים. רק את, תתלבשי פה על הסלון. תפסיקי כבר לפהק. בטח אני יעיר לך, למה שאני אמא שלך, זה למה. אז מה אם את כבר בת עשרים ושבע. תמצאי חתן, נראה אותך כבר מסודרת, יאללה, טוב, לא אמרתי כלום.’

בת שבע נשענת על שולחן העבודה. ערב, החנות ריקה מאדם. אמרו מחר יהיה חמסין, תגיד לאיציק לסדר את המזגן שלא יטרטר יעשה רעש למה ככה אי אפשר לעבוד. לימור נסעה להקפיץ את הדודה נחמה לתחנת האוטובוס לירושלים. הכול נקי, הז’ורנלים מסודרים בערימות על המדף התחתון של שולחן הזכוכית, צובעים אותו בחיוכי נערות לבושות לבן, הכלים מאורגנים במטבחון, נקיים משאריות קפה. יפה מיהרה לשטוף אחרי שסיימו לאכול מהעוגה שקנתה אצל חזי, מזל יש אצלו במאפייה חותמת כשר למהדרין. דודה נחמה הביאה עוגת ‘ליקח’ והן התפעלו, כמו שאמרה להן לעשות.

‘או או או, כמה נקי ומסודר פה,’ נחמה אמרה והתיישבה בחצי טוסיק על הכורסה בפינה.

‘תנוחי,’ בת שבע אמרה לה שידעה על הקשה שיש לה בבית. הקטנה שלה לא בסדר אפילו שהיא כבר גדולה, ועכשיו באה לראות שידוך לבן כי בירושלים כבר יודעים יותר מדי, גם שהיום מה זה אשדוד ירושלים, כאילו כאן. רננה באה אחרי בית ספר, אמרה זהו, עכשיו נשאר רק בחינה בגיאוגרפיה. יאללה, עוד רגע גם זאתי תגדל, תהיה חיילת. הלכה עם איציק לאכול אצל ‘בני הדייג’ למה הוא אוהב לפנק שמה. אמרה, אמא תבואי. לא בא לה. איך השמינה.

בת שבע ניגשת למראה. היא לבד, בחנויות לידה התחילו לסגור. הכלב של רחמים שוב נובח בכל הכוח, אין לה סבלנות. היא מכבה את האור הגדול ומתבוננת בעצמה, שוב. היא חייבת להסתפר, לצבוע, משהו. אולי תלך מחר תברר על שומרי משקל. ראתה תוכנית בטלוויזיה, אמרו על דיאטה. איציק אומר לה די. זה מרגיז אותה. אולי בגלל זה כבר חודשיים, אולי שלוש, מתי נפגשו במיטה? מתי התחבקו, עשו אהבה? אולי היום תבוא עם הבושם שהוא אוהב, תפתיע אותו בלילה? לא היום. אין לה כוח. מחר, תעשה תסרוקת אצל שושנה, תעשה אמבטיה. היא מקרבת את פניה למראה, חשוך מכדי לראות קמטים. היא לוקחת את התיק, יוצאת ונועלת את הדלת.

איציק יוצא מוקדם, הוא בנסיעה לתל אביב. איך שחוזר משם נהיה הפוך, מעיר לה למה אין גבינה תשעה אחוז, למה אין מלפפונים. ‘תקנה אתה בעצמך, מה קשה לך?’ היא אומרת. ‘אתה בנסיעות. תעצור תקנה שיהיה לך מה אתה רוצה.’ מעיר לה שלא מסודר. ‘תסדר אתה, איציק, בחיאת, תעזוב אותי. אתה לא רואה שאני הרוגה?’ בת שבע יודעת, יום תל אביב עושה את איציק הפוך. ‘תפסיק עם הנסיעות האלו, כבר לא בשבילך. תיקח בתוך העיר, גם מספיק לנו,’ אומרת לו בת שבע. איציק מסתכל עליה, אומר, ‘לא, זה כיף, קצת לצאת החוצה. רק מה, תל אביב זה בלגן, קשה להיכנס, קשה לצאת.’ היום אמר הוא לוקח את נחמיאס, החבר הכי טוב שלו, לסידורים. ראתה הוא מסתכל במראה. מה יש לו שהוא לא יודע כבר. הלך הסתפר אצל החדש בפינה ברובע ט’, עשה לו קוצים בראש עוד הפעם, כמו כשהיו צעירים. זה נשארו לו השערות בראש כאילו לא עובר עליו החיים.

איציק לוקח את נחמיאס למלון ‘שרתון’ בתל אביב, יש לו פגישת עסקים. למדו יחד בתיכון עירוני ‘הגפן’ אשדוד מערב, שירתו ביחד בג’וליס. אחרי הצבא נחמיאס הסתובב, ראה עולם, חזר מלוס אנג’לס לפני עשר שנים, הביא משם את שולי, ישראלית אבל מה, לא שייכת. אחרי שהתחתנו אולי חמש שנים, רק אז הביאו ילד, אפילו עוד לא בבית ספר. מאיפה עשה את הכסף? לא ברור. חזר לאשדוד, הקים בית מלון ‘פנינת הים’ קרוב, ליד החוף, את כל האורחים שלהם הם שולחים אליו. הם עצמם אוכלים הרבה פעמים צהריים במלון, ואם הוא בנסיעות, בת שבע הולכת לבד.

בהתחלה כשנחמיאס ושולי חזרו לאשדוד ארבעתם היו יוצאים ביחד, עד שבתשי אמרה לו, ‘תעזוב אותי ממנה זאת מנחוסה,’ מאז רק הוא ונחמיאס יושבים על בירה, שותים קפה בבוקר. כשהתחיל לנסוע לתל אביב, איזה פעם־פעמיים בשבוע, נחמיאס בא, עושה סידורים. הוא לא מספר לנחמיאס מה עובר עליו בזמן האחרון, אף מילה על מריה, שום כלום. שלא ידע, שלא יבוא לו גם, שלא יצא לו מהפה בטעות. הוא בעצמו רוצה לגמור עם זה לפני שהכול יסתבך.

‘אני רואה שבאת מדוגם, איציק…’

איציק שותק, מרים אל נחמיאס את עיניו ומבטיהם מצטלבים.

‘אתה חושב שבת שבע יודעת?’

‘מה?’ שואל איציק.

שתיקה. איציק שולף חפיסת סיגריות ומצית מהכיס הקדמי של המכנס, מוציא מן הקופסה סיגריה, מדליק אותה, שואף ניקוטין, מרים ראשו כלפי מעלה ונושף בבת אחת את העשן. משתהה לעוד דקה או שתיים ואומר, ‘רואים?’

‘אני רואה. מכיר אותך.’

‘אני שקוף, אה? ככה?’ אומר איציק ופניו מרצינות.

‘תיזהר, איציק, דיר בלקום.’

‘זה עושה לי בלגנים בראש, חבל לך על הזמן.’

‘אז איך קרה?’

‘תאמין לי לא ביד שלי. עשתה לי עיניים כאלו, אפילו ברזל היה מתכופף.’

‘שלא תפרק לך את המשפחה.’

‘מפחיד. תאמין לי,’ אומר איציק ושוב משתתק. לאחר רגע ארוך אומר, ‘שתהיה בריאה, בתשי, מזניחה את עצמה. ראית איך השמינה? איזה תחת נהיה לה? אני בא לסלון כל פעם ורואה פיצוחים מניסו. לא לעניין. רואה עוגות מחזי. כל היום היא עובדת, בערב באה מאוחר אין לה כוח לכלום. סתם בולעת מה שיש, בלי סדר. אני אומר לה תפסיקי, מושך לה את הצלחת, היא רוצה להרוג אותי. זה כבר לא… יאללה, תעזוב,’ איציק מביט החוצה. ‘אולי היא כן מרגישה משהו,’ הוא אומר מהורהר.

בת שבע ויפה ליד שולחן העבודה בחדר הצדדי, שותקות, תופרות בחוט ומחט גימור לכתפיות. רדיו מנגן שירים בצרפתית, בת שבע לא מזמזמת, תנועותיה איטיות מתמיד.

‘מה יש לך, בתשי, את חולה? תני לי להרגיש.’

יפה מושיטה יד למצחה של בת שבע, זו מרחיקה את ראשה.

‘לא־לא, תעזבי. מה פתאום חולה. אני יש לי מצב רוח על הפנים.’

‘שמעתי בבוקר את ולימור דיברתם. מה, עוד הפעם הרגיזה אותך?’

‘על הבוקר שאלות, היא לא מרוכזת. שאלה אותי אם אני זוכרת איפה שמנו את השמלה של כוכי. איפה שמנו. מול העיניים! ואני היום על הפנים, כל הלילה לא ישנתי מרוב שחשבתי. בבוקר היא אומרת לי אני נראית כמו הצרות שלה. תודה רבה. ביאסה אותי. אין לי סבלנות, תאמיני לי.’

יפה מפסיקה לרגע את התפירה, מרימה מבט אל בת שבע.

‘אחר כך באה, שאלה מה קרה לך, אמא. אמרתי לה אבא ואני רבנו, כל הלילה לא ישנתי. היא לא אוהבת לשמוע את זה. אמרה לי די, אמא, תפסיקו כבר. גם בגיל שלכם אתם עוד רבים? איך לא למדתם כבר לחיות ביחד.’

יפה שוב עוצרת את התפירה, מהנהנת, מקשיבה.

‘שהוא ילמד, אמרתי לה. כזה מדרוב. תראי אותה, שואלת אותי מה זה מדרוב. תאמיני לי, יפה, כאילו לא גדלה אצלי. גם זותי לא חסר לה, בחיי דומה לו. מזל יש לו עיניים כחולות שלקחה משהו טוב מהאשכנוזי הזה.’

‘את חמה עליו, אה?’

‘אתמול בערב עוד פעם העיר לי על המשקל, מה זה העליב אותי, יפה. אמר לי את פרה. תגידי את, ככה ללכת איתו למיטה? הלכתי לישון במיטה של ירדנה. מאז התיכון שלה, אולי תגידי עשר שנים? לא ישנו על המיטה. סידרתי שמיכה וכרית ולא באתי לאיציק. עכשיו אני עייפה רצח, הגב שלי כואב, אין לי סבלנות לאף אחד.’

יפה עוצרת את התפירה, תולה מבט המום בבת שבע. ‘איך אמר לך ככה, יו…’

‘אני לא מדברת איתו, בלילה רציתי להרוג אותו. נשרף לי הלב ולא נרדמתי. למה למי הוא קורא ככה? שיסתכל על עצמו, גם אצלו גדל לו הכרס, חושב הוא מלך. בטח מלך, למה אני שמה לו כתר, בכוח של הלב. אבל הוא? לא נזהר עם המילים שלו.’

‘בא לי להרוג אותו גם כן. איך אמר לך ככה.’

‘אבל מה, יפה, ת’אמת? הבוקר הסתכלתי במראה. בחיי הוא צודק. מה זה, כל הבטן והתחת. אף פעם לא הייתי ככה. זהו, אני מחליטה די, אני לא זוללת יותר את הפיצוחים של ניסו. חושב נוריד לו מהמחיר של השמלה של הבת שלו. גמרנו. והעוגות מחזי שיאכל הוא בעצמו. אם לימור רוצה משהו שתקנה לבד. את בטח לא נוגעת, יימח שמך, איזה רזה את. אני גמרתי. החלטתי. לימור! לימור! בואי רגע! קחי מפה את כל הפיצוחים והבייגלך ותעיפי אותם למטבח. מהיום, את שומעת? מהיום אין יותר, רק ירקות. מי שרוצה תאכל מלפפון, גזר, אנא עארף.’

בת שבע מתיישבת בכבדות על הכורסה בפינת החדר, מורידה נעליים. גוררת הדום שעומד ליד הוויטרינה ומניחה עליו את רגליה. נאנחת.

‘ואת יודעת מה הכי משגע אותי?’ פונה שוב ליפה, ‘הוא לא מתנצל. אף פעם. זה עם הכבוד שלו, חושב המציא את העולם.’

משעינה את ראשה על מסעד הכיסא ועוצמת עיניים. ‘איך נתן לי ללכת, לא בא אמר סליחה, לא אמר בואי. פעם היה אומר לי, היום כלום.’

יפה שותקת. בידיה אוחזת רצועת בד שאליה תופרת פרח ורוד, אצבעותיה אוחזות במחט ומעבירות את חודה בזריזות מצידו האחד של הבד אל צידו האחר. היא מסובבת את החוט סביב הפרח מספר פעמים, נועצת שוב את המחט, מלפפת וקורעת את החוט בשיניה. בת שבע, עיניה עצומות, מתחילה לנשום בכבדות. יפה מניחה את הרצועה עם הפרח על השולחן, תוקעת את המחט בכרית סיכות, מתרוממת ונכנסת למשרד.

‘אמא שלך הרוגה,’ אומרת ללימור. ‘אולי תלכו הביתה, אני כבר יגמור את השמלה של כוכי. המילים של אבא שלך הורגות אותה. תאמיני לי,’ אומרת ומזיזה את ראשה מצד לצד.

איציק מעמיד את המונית צמוד למדרכה מול הוויטרינה של הסלון. צופר פעמיים. לימור יוצאת לקראתו, מתכופפת אל ראשו המבצבץ מחלון הנהג.

‘הבאתי לכם את הזוג מתל אביב, היו אצל ‘בני הדייג’, עשו תאונה, השאירו שם את האוטו ובאו.’

לימור מושיטה לו שקית עם פיצוחים. ‘אמא אמרה להעיף את זה מהסלון.’

‘אמרתי לניסו אל תכניס את אמא לצרות, אני רואה הוא לא שומע בקולי. אמרתי לו אנחנו נשלם על הפיצוחים ואתה תשלם על השמלה, הוא לא מקשיב.’

לימור מהנהנת ואומרת, ‘קח, אבא, תן לנהגים בתחנה, גם בשבילך זה מיותר.’ ומניחה את השקית במושב שלידו.

איציק לוחץ על כפתור ההבהוב, נשלף ממושב הנהג, נעמד ברגליים פשוקות, מרים את מכנסיו מהחגורה עד למרכז הכרס, מיישר את שרוול רגל ימין שקצהו נתפס בנעל מאחור, שולף ממחטה ומנגב את הזיעה מהמצח. ‘הנה, זה סלון בת שבע ששמעתם עליו. אין כמו בת שבע, תשמעו ממני,’ הוא אומר לזוג הצעיר שיצא מהמונית ונעמד על המדרכה, קורץ ללימור שנשארת עומדת מולו. חובק אותה בידו השמאלית, מרים סנטרו ונושק על ראשה. היא מצמצמת את כתפיה ומניחה את ראשה על כתפו לרגע. שערה הארוך בהיר בקצותיו, עיניה הכחולות מיישירות מבט, היא מתרחקת אל המדרכה ואומרת: ‘לאמא יש היום מצב רוח יותר טוב. אתם והמריבות שלכם. חשבתי שזקנים לא רבים,’ ראשה מוטה מעט ימינה, היא מסוככת על עיניה מפני השמש.

‘זקנים עושים הכול. תקראי רגע לאמא,’ אומר איציק ונעמד בצל הדקל.

בת שבע יוצאת לאיציק. ‘לימור, תיכנסי, תראי להם ז’ורנלים. לא, את החדש שהבאתי אתמול. אלו מתל אביב, כאילו אין שם סלון כלות. באים לאשדוד חושבים נסעו לחוץ לארץ. יאללה, תעשי להם קפה אני באה.’ פונה לאיציק, ‘מה?’

‘כלום. אולי נלך היום ל’בני הדייג’? דיברתי איתו שנבוא.’

‘אני הרוגה. אין לי מצב רוח.’

‘את רוצה ניסע לאשקלון? כמו פעם?’

‘לא. לא אשקלון, לא מתאים. טוב, אני עסוקה. איזה חום. נדבר בערב,’ בת שבע מסתובבת ונכנסת חזרה לסלון. איציק נשען על המונית, שומע קריאה בקשר, ‘מי פנוי, נסיעה לנתב’ג,’ וממהר לענות.

בת שבע הולכת לשושנה הספרית, שלוש ויטרינות ממנה, רחוב תפארת 24 אשדוד. עושה חפיפה, צבע, תספורת ופן.

‘מה נשמע, בתשי, איך העניינים אצלכם?’

‘בסדר, שושנה, לא משעמם.’ בת שבע מתבוננת במראה. ‘תראי מה נהיה ממני,’ מסובבת את ראשה הצידה, ממשיכה להתבונן על עצמה. ‘תחזירי לי את התסרוקת מלפני שנתיים, עם הקארה, אולי יהיה יותר טוב.’

שושנה מייבשת את השיער עם המגבת. ‘את תצאי ממני יפה־יפה, אל תדאגי, בתשי,’ היא אומרת ושואלת. ‘אז מה את מספרת?’

‘הכול בסדר. מה יש לספר.’

‘סיפור מהסלון, בתשי, לא משעמם אצלך, אני יודעת.’

‘בחיי, תאמיני לי. בדיוק אתמול היה סיפור־סיפור.’

‘מה היה?’

‘היה אצלי זוג. לא סתם, כאילו המציאו את האהבה. דבוקים אחד לשני בדבק מגע, אי אפשר להפריד.’

‘נו…’

‘אמרתי להם, איבני ובינתי, חאלס, אי אפשר ככה. תחליטו, אתה במדידות או את? מה אגיד לך, שושנה, הוא נדבק אליה, אי אפשר למדוד לה את הציצי. כאילו הכול שלו. מה הוא לא מבין, מה? שהיא נושמת לבד, שהחיים שלה זה גם לבד? אמרתי לו, תשמע, תעשה קצת אוויר אחרת כולנו ניחנק, ועוד לפני שתבינו מה הולך האהבה תבקש חמצן. הוא הסתכל עלי עקום, אמר לה, קוקי, בואי מהר נצא מפה ולא נחזור. היא עשתה לו לא עם הכתפיים, ומה אמרתי לך? האהבה התבלבלה. אל תשאלי. הוא יצא מהסלון, לקח את האוטו ונסע. טוב, מה עכשיו? אני כבר ראיתי מה הולך. היא נבהלה, התחילה לבכות, מה זה לבכות, כל האיפור שלה נזל. אמרתי לה, מאמי, קודם כול תורידי את השמלה שלא תתלכלך. וחוץ מזה תחשבי טוב־טוב. מה זה הוא מחליט עלייך, לא נותן לך לנשום. היא עוד יותר בכתה, ולימור עשתה לי את הסימן מאחורה שאני כבר ישתוק. בסדר. הושבתי אותה, נתתי לה כוס מים, אמרתי לה את, חכי כאן, עוד קצת הוא יחזור על ארבע. היא לא ענתה. ראיתי, לקחה את הטלפון שלה, אחרי כמה דקות הוא בדלת. מה אומר לה?’

‘בטח אמר לה אני הולך.’

‘לא. אמר סליחה, מאמי שלי, סליחה־סליחה, רץ אליה, חיבק אותה, נהיו עוד הפעם אחד. עוד הפעם אי אפשר להכניס סנטימטר למדידות. מה אמרתי לו? יא חביבי, תשמע טוב, החיים זה גם ביחד גם לחוד. עכשיו תיקח אתה כוס מים שלא תפריע במדידות. מה אני יגיד לך, שושנה, נרגע, חשבתי יעשה סצנות, ייקח אותה לא ירצה לחזור. ומה, כבר גזרנו את הבד, הכול היה עליה עם סיכות, לא חראם? היא מה זה יפה! בסוף ילמדו. גם ביחד גם לחוד, רק ככה זה עובד. לא ככה, שושנה?’

‘סיפור נחמד, בתשי. חזר על ארבע, הא?’

‘יהיו לה חיים טובים לזותי. איזה גבר מבקש סליחה. זה גבר! שיודע להתכופף והכבוד שלו לא מחליט עליו. תאמיני לי.’

ערב.

שושנה דוחפת את דלת הסלון ונכנסת. גם היא אחרי יום עבודה ארוך, הליפסטיק כבר דהה על שפתיה, השחור מסביב לעיניה התפשט ונמרח, כפות ידיה מוכתמות מצבע. שערה השחור הארוך מעט שמנוני, מחזיקה סיגריה בידה הימנית, היא רק לרגע, רוצה לדעת מה אמרו לה על התסרוקת. קולה עמוק וחרוך. בת שבע מזמינה אותה פנימה. ‘רק בלי הסיגריה כפרה עלייך. בואי תשבי.’

‘אני עייפה רצח. איזה יום!’

‘כל יום, זה יום. אין אפס.’

‘לא משעמם אצלכם, בתשי, אני גמורה. באתי רק לבקש, תשימי עין על המספרה, מחר אני מאחרת, העובדת שלי תפתח, שלא יהיו צרות. למה אם הכלב של רחמים שוב יחרבן, יברחו לי הלקוחות. בא לי להרוג את הכלב הזה, לתת לו בעיטה להעיף אותו שלא ינבח, הפך לנו את המתחם לכלבייה.’

‘מה קרה שושנה את מאחרת? הכול בסדר?’

‘מורדי ואני רבנו. מחר בבוקר עושים סולחה אצל הרב סוויסה. יביא ברכה, נראה, אולי יעזור.’

‘אינשאללה…’

‘ואת אצלך מה?’

‘אצלי, לא אצלי, תשמעי סיפור מה היה אתמול.’

‘מה, היה עוד סיפור?’

‘מה אני אומרת לך, תשמעי.’

‘נו…’

‘באו זוג זקנים לסלון, אולי תגידי שמונים. היא פתאום החליטה די, היא לא מוותרת על חתונה. למה בהתחלה שלהם היא פחדה שיברח וויתרה לו.’

‘זה היא אמרה לך?’

‘כן, מה אני אומרת לך. תקשיבי. חיו ככה, בלי חתונה בלי כלום. ומה? הביאו יחד ילדים, נכדים, הכול. עכשיו היא אמרה לו, אם לא מתחתנים אני הולכת. נבהל, ראה ככה, אמר לה בואי לסלון של בת שבע נעשה לך שמלת כלה ונתחתן.’

‘וואלה. איך שמע עלייך?’

‘מי לא שמע עלי, שושנה, נו, בחייאת. אז עכשיו אני צריכה לסדר לסבתא הזו שמלה. הוא יושב ואומר לא זו ולא זו. זה פתוח, זה סגור, זה ארוך, זה קצר. אמרתי לו, מה, אתה לא רוצה אותה כלה? הא? שב פה תהיה בשקט, תראה איזה יפה אני עושה אותה. הלך, עשה סיבוב במוסך פה ליד, איך שחזר נהיה אדום. תאמיני לי, שושנה, רצה להתחיל כל החיים שלהם מההתחלה. ככה התלהב. הבאנו צלם, עשה להם פוטו, לקח אותם לשפת הים, הצטלמו בשקיעה ליד הפסל של הברבור, ככה בנישוק והכול. מה אגיד לך, שושנה? עשה לי חשק בעצמי. נזכרתי איך אני ואיציק התחתנו, כלום לא היה לנו. אפילו כסף לשמלה לא היה. רחל מהמכולת נתנה לי את השמלה שלה, אמרה לי קחי, תחזירי אחר כך. כן, בחיי התורה. בדיוק מאז התחלתי את כל העניין עם השמלות כלה.’

בת שבע משתתקת. נזכרת איך היו רזים היא ואיציק, איך צחקו, את ה’טבריה’ שנסעו ב’עומר’ כשאין חתונות, עד שנולדה ירדנה ולקחו אותה גם, אחרי שנה וחצי כבר נולדה לימור, היו ארבעתם נוסעים לטבריה, איזה קטנות היו. היא נזכרת בשמלת כלה שלה.

‘בטח את רצה הביתה, הא?’

‘כן, רק נשב עוד קצת, אולי כוס קפה, בתשי, תעשי לי ואני ילך.’

‘יאללה, טוב. יפה־יפה עשית לי את התסרוקת, שושנה,’ בת שבע אומרת והולכת שוב למראה. ‘תראי מה זה, איך הזכרת לי את השמלת כלה, את רחל שנתנה לי, איך סידרתי שיתאים לי לגובה, הרחבתי בציצי, במותן.’

‘איזה רחל? הרזה? מהמכולת?’

‘כן, מה את לא מרוכזת? אמרתי לך, מהמכולת. זאתי שעכשיו נראית כמו הצרות שלי. איזה לב טוב יש לה. נתנה לי את השמלה, פתחה לי את המזל. תראי מה זה, אף פעם לא יודעים מאיזה צד יבוא.’

איציק חוזר אחרי נסיעה מתל אביב. הוא לא עובר דרך הסלון לראות מה שלום בתשי, לא פורק שם את גלילי הבד שהביא מ’נחלת’ כמו שביקשה, מחר הוא יקפיץ אותה לסלון, עכשיו הוא מעדיף להירגע רגע בבית. לימור ורננה רואות טלוויזיה, ‘היי, אבא,’ אומרת לימור בלי שמפנה את ראשה. הוא מוציא ירקות מהמקרר וקרש חיתוך, ממלא קערה גדולה בסלט, מחשבותיו נודדות.

יום שישי.

עוד מעט סוגרים, היום ירדנה ואביחי החבר שלה באים, איציק מבשל את ארוחת יום שישי. עושה קניות בשוק, מכין דגים על האש. בת שבע מכינה את הסלטים, ועוגה מביאים מחזי. זוג צעיר יוצא מהסלון, בת שבע סוגרת אחריו את הדלת.

‘לימור, ראית על אלו? הלכו אכלו אצל ‘בני הדייג’ איך שהגיעו לאשדוד. איך היא לא יודעת, למדידות לא באים על בטן מלאה. שלחתי אותם שיישנו במלון של נחמיאס, יעשו שם סוף שבוע, יחזרו ביום ראשון. אחרת המידות לא יתאימו. זרמו. עד שבאו להנה כבר עשו חופש. פה זה לא תל אביב, יש רגש לאנשים. לחופה, אמרתי לה, תבואי רעבה כי לא תיכנסי לשמלה.’

‘מה היא אמרה?’

‘מה אמרה? תרחיבי לי, אני רוצה להרגיש נוח. נוח. כאילו היא לא מתחתנת. אמרתי לה, מאמי, תחליטי, או יפה או שיהיה לך נוח. שניהם זה לא הולך. צחקה.’

‘עכשיו יש מלא מתל אביב, אמא. אנחנו מה זה בלחץ. אמרתי לרננה שתבוא לעזור אחרי בית ספר, נראה לי צריך עוד תופרות, אחרת לא נסתדר.’ לימור הולכת למשרד, הטלפון לא מפסיק לצלצל. ‘עוד אחת, אמא, נראה לי צריך להתארגן על זה.’

‘אם יש מתל אביב הרבה…’ בת שבע משתתקת.

‘מה אמא?’

‘אולי נפתח מקום שמה, אה? ניקח את השמלות להשכרה, אולי ירדנה תשים יד. הנה היום יבואו, אני ידבר איתה. נוציא לה את השטויות, ברלין, ברלין. אם הוא רוצה — שייסע. האשכנזים האלו… אם נפתח מקום רק בשבילה, תישאר כאן. אני ייסע עם אבא, איזה פעם־פעמיים בשבוע הוא בתל אביב, נוסע, חוזר הפוך. אולי נישאר שמה בלילה שלא יחזור עייף, למה הוא משגע אותי.’

‘איך נהיה ככה הרבה מתל אביב, בתשי?’

‘עשו כתבה ב’לאשה’. יפה, איך את לא זוכרת, נו, הזותי שבאה וצילמה. הנה יצא בחדש, לימור, לכי תקני אצל רחמים, בטח בגלל זה.’ בת שבע מנמיכה את הקול, מתקרבת ליפה, ‘נותנים קצת כסף מזמינים שיבואו, עושים עלייך אחלה של כתבה. לימור, תעזבי הכול, לכי־לכי נראה מה כתבו. שמנו בכתבה את השמלה של ז’ורז’ט וכולם נגנבו מזה. איך את לא זוכרת, יפה, מה, את ישנה בעמידה? כן בטח, נחמיאס סידר, אמר לאיציק למה לא, נעזור בכתבה. רק המנחוסה שלו עשתה פרצוף. יש לה עין צרה, לזותי, אני זזה ממנה כי לא בא לי עין הרע מאף אחד.’

לימור חוזרת עם גיליון ‘לאשה’ חדש, מניחה על שולחן העבודה, שלושתן גוהרות מעליו, בת שבע מדפדפת. ‘הנה,’ היא מצביעה על תמונת כלה בעמוד האמצע, ז’ורז’ט היפהפייה במלוא תפארתה. בת שבע לוקחת את העיתון ומתיישבת על הספה, לימור מתיישבת לימינה ויפה לשמאלה, שלושתן נרגשות, יש חשמל באוויר. לימור מתחילה להקריא: ‘אם לא הכרתן את בת שבע מ’סלון כלות בת שבע’ באשדוד, לא הכרתן את אחת הנשים הכי מוכשרות ומדליקות בשוק שמלות הכלה בארץ.’

ערב, בת שבע ואיציק יושבים בסלון, משוחחים.

‘קודם כול, נגדיל כאן, באשדוד. אם רחמים יסכים, ניקח את החנות ממנו. אני כבר שאלתי אותו, הוא מסכים, רק רוצה אחוזים כל חודש.’

‘למה רוצה אחוזים? למה מה עשה? כבר עייף, איך שלא יהיה.’

‘כן, אבל הוא חי מזה, בתשי, אל תשכחי.’

‘למה לא נפתח משהו בתל אביב, איציק?’

איציק שותק.

‘נראה לי אתה לא רוצה? אם ילך העסק נשכור דירה ליד ירדנה, אולי יבוא לה, תישאר.’

‘אם הם רוצים ברלין, שייסעו, יראו עולם. זה לא מזיק. תראי את נחמיאס איך צמח.’

‘אז מה יצא מזה, איציק, שיש לו אותה על הראש והילד שלו רק עכשיו מתחיל את החיים. למי יש כוח. תעזוב, מה עולם, יישארו כאן, יותר טוב. אפשר לחשוב. כאילו אין מסעדות בשביל אביחי בתל אביב, שמעתי יש אחלה מקומות שבעולם.’ בת שבע משתתקת, אחרי דקה אומרת, ‘בוא נמצא משהו חדש בתל אביב, נגיד להם ישימו יד.’

‘בשביל מה להסתבך עם תל אביב, לנסוע כל פעם, סתם יעלה לנו כסף מיותר.’

‘מה פתאום מיותר, כל יום יש מתל אביב, מנתניה, מאיפה לא. אני באה איתך ביום שני, נלך ביחד נחפש מקום.’

איציק לא עונה. בת שבע מחכה, וכשאיציק עדיין לא עונה, היא אומרת בכעס, ‘אתה לא רוצה? לא קרה כלום, יש רכבת,’ קמה מהכורסה, מסתובבת בבית, ממלמלת לעצמה, חוזרת.

‘אתה יש לך משהו נגד תל אביב. למה מה קרה, הכתבה לא טובה לך? אתה דואג על הכסף? למה, עד עכשיו לא הצליח? אז מה הקטע שלך, תגיד. מה רע נפתח סלון בתל אביב? הכי טוב שיש. נשנה, מה תמיד אשדוד־אשדוד?’

איציק יושב על הספה, נשען במרפקיו על הברכיים, כפות ידיו מעגנות את לחייו. יושב זעוף, ממשיך לשתוק.

‘אני ביום שני הולכת לבדוק מקומות. אם לא אתה, ירדנה תבוא. לא קרה כלום. היא יודעת שמה הכול. אם תרצה אתה, תבוא גם. אם לא, אהלן וסהלן.’

יום ראשון.

בת שבע שוב אצל שושנה במספרה, קפצה מהר רק לסדר את הפן, מאז הכתבה היא מקפידה על התסרוקת. היא קצרת רוח, מחכים לה בסלון.

‘תסדרי לי הכי מהר, שושנה, אין לי זמן לסתם.’

שושנה ממהרת לסיים עם הלקוחה ומושיבה את בת שבע.

‘מה קורה, בתשי,’ היא אומרת ושמה כפות ידיים על כתפיה של בת שבע.

‘ואי ואי, שושנה, מה אגיד לך. בשבוע שעבר התקשרו מהרדיו, דיברו על שמלות כלה למה ההוא שדיבר, הבת שלו מתחתנת. התחיל לשאול למה יקר, רק לילה אחד וככה הרבה כסף. זותי שדיברה אמרה לו, ‘זה היצע וביקוש.’ החליטו מתקשרים אלי לשאול, למה בדיוק ראו את העיתון. אני, שושנה, כבר אין לי נשימה. לימור צעקה לי, ‘רוצים אותך בטלפון,’ לא ידעתי. אמרתי, ‘כן, מי זה?’ התחילו לשאול למה יקר, רק לילה אחד וככה. אמרתי לו, יא חביבי, תבוא תראה את השמלות, איזה מיוחדות. יש לנו סטייל הוט קוטור הכי יפה וזה הבדים שלנו מפריז, שאני בעצמי נוסעת מביאה ולא מתעצלת. כל אחת אנחנו נותנים את ההכי נכון בשביל שתהיה מלכה, עד שמתחתנת, זה שווה. ההוא שתק. אחר כך אמר ‘שערורייה’ וההיא אמרה לו הבת שלו יכולה ללכת לסלון פחות יוקרתי. זה המילים שאמרה. הבנות מה זה התרגשו, שמעו אותי ברדיו, עכשיו ירדנה אמרה שתעזור, כבר קצת ירדה מהברלין שלה. אביחי שותק כי מה יגיד, ולימור נדלקה, כי התחלנו לדבר על תל אביב. נראה לי היא חושבת אולי יבוא לה המזל משם.’

‘לא שמעתי את הרדיו, אבל כווולם מדברים שנפתח לך המזל עם הכתבה.’

‘נפתח, נסגר, עוד לא יודעת. מה כן, כל היום טלפונים, שושנה, הורגים אותנו.’

‘שמעתי את מגדילה פה במקום רחמים.’

‘איציק רוצה רק פה. אומר, מי שרוצה אותך, שיבוא עד אשדוד, כולה שעה, אנחנו לא סוף העולם. הוא לא יודע, אלו מתל אביב חושבים שהדרום של העיר שלהם זה הקצה של החשוב.’

איציק ונחמיאס יושבים בבר של המלון, מדברים בשקט. איציק מוציא חבילת סיגריות, שניהם קמים, הולכים למרפסת. אין אזור עישון בתוך המלון. הם נשענים עם האמות על המעקה, פניהם אל הים. איציק מדי פעם מטה את ראשו כלפי מעלה, פולט עשן לאט, מצמצם את עיניו, עומדים כמה דקות, שקטים.

‘אתה לא יכול לעצור את בתשי, היא יש לה מנוע יותר גדול משל מרצדס זותי. אם החליטה על תל אביב, היא לא תעזוב עד שתשיג. תעזוב אותך מ… איך קוראים לה?’

‘לא חשוב. שלא נסתבך אני ואתה. אני יודע, בגלל זה אני ככה.’

‘איך ככה?’

‘לא מצליח להפסיק לחשוב עליה. ביום שני שעבר הכינה לי אמבטיה אצלה בבית, מה אני אגיד לך, נחי, אני חוזר בזמן. מפנקת אותי. איזה גוף יש לה, אני רק חושב עליה הדגל נעמד בראש התורן.’ איציק לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, נושף לאט, מצמצם שוב את עיניו ומחייך. נחמיאס מתבונן בו מעבר לכתף, הודף אותו עם האגן, נעמד, מפנה את גופו אליו ושניהם פורצים בצחוק.

‘תאמין לי, מחזירה לי את הרעננות, כבר שכחתי להתרגש מזיון טוב. והיא, יש לה את זה, כאילו זה הדוקטורט שלה. אחר כך אני רואה את בתשי, אני מתייבש, מה זה, הפכה למטען חורג.’

איציק מפיל את בדל הסיגריה לרצפה ודורך עליו עם קצה הנעל. נחמיאס מתכופף, מרים וזורק לפח שעומד בקצה המרפסת.

‘שמע לי, את בתשי אתה לא תעצור, אין מצב אחרי הכתבה ב’לאשה’ והריאיון בגלי צה’ל, ראית איך נדלקו עליה. או שתהיה איתה ותתקדמו ביחד, או שהיא תתקדם בלעדיך. תשמע לי, תיפרד מהפרגית שלך, לפחות עד שתדע מה הולך. אם בתשי תדע, הלך עליך.’

בת שבע עושה פן ומניקור. מאז המילים של איציק היא אוכלת רק בצהריים. בבוקר היא שותה קפה, בערב רק יוגורט. ניסו שולח פיצוחים, בת שבע אומרת ללימור, ‘מהר־מהר תעיפי למה אם אני מתחילה זה עד הסוף. אני החלטתי די.’ לימור מוציאה לעצמה וליפה קצת שקדים ביד ומחזירה את השקיות שעוד חמות. אומרת לניסו, ‘אל תביא עוד, אמא מבקשת.’

התחילו לבוא הרבה, כבר נהיה בלגן, הם יגדילו שיהיה מקום לכולם. רננה באה לעזור, עכשיו נגמרו הבגרויות, עד שתתגייס היא בסלון. יש לה עין לזאת, באות כלות היא יודעת להתאים. מחר היא ואיציק נוסעים, יחפשו מקום בתל אביב למה היא לא מוותרת.

בת שבע ואיציק נוסעים יחד במונית לתל אביב. נחמיאס יושב במושב האחורי, הוא ישלם על הנסיעה, בכל זאת התעקש שבת שבע תשב מקדימה, הוא ינצל את הזמן וינוח לפני הפגישה, יש כינוס של בעלי מלונות בהילטון. בת שבע מסובבת את הגוף לאחור, הוא עובר למושב השמאלי כדי שיוכלו לראות אחד את השנייה.

‘אתה מכיר את תל אביב, נחי?’ היא שואלת.

‘בטח מכיר, מכיר טוב.’

‘איפה אתה חושב כדאי לפתוח סלון? עד שתגמור את הפגישה, נסתובב, נראה איפה, נראה לי פה יקר רצח.’

‘את תלכי תעשי סיבוב עם ירדנה, אני אחכה פה עם נחמיאס, אולי יצטרך אותי לנסיעות בעיר. לא ככה סיכמנו, נחי?’

‘לא רוצה לקחת אותך מאשתך,’ עונה לו נחמיאס, ומבטיהם נפגשים במראה. איציק תוקע בו מבט ארוך. ‘אבל כן, אשמח אם תוכל להקפיץ אותי גם לפגישה הבאה,’ נחמיאס ממשיך ואומר.

‘קודם תעצור ב’נחלת’ למה נגמר הסאטן והשיפון, אמרו ישימו לי בצד.’

‘אז למה את לא אומרת. היינו יוצאים יותר מוקדם, בתשי. את רוצה שנחמיאס יאחר?’

‘יאחר, לא יאחר, את הסאטן והשיפון אני חייבת. תחליט, לפני או אחרי, תדבר אתה איתם למה אין מצב אנחנו חוזרים בלי זה.’

‘אני אקח בדרך חזרה.’

‘עכשיו תשאיר אותי אצל ירדנה, אני יסתדר, היא מכירה פה. מה, אתה לא יודע איפה היא גרה? אתה לא מבקר אותה? מה פתאום! עברו לפלורנטין, אמרה רחוב אילת 44. זהו, תעצור אני יורדת. בסוף תצלצל, תבוא תיקח אותי. יאללה, נעשה ככה.’

בת שבע מתקשרת לירדנה, ‘הגעתי.’ קודם ישתו קפה ואחר כך יסתובבו. הכי טוב. בת שבע מתמלאת עליצות, היא מרגישה כמו בחופשה. לימור ורננה בסלון עם יפה, יצטרכו, יתקשרו אליה לשאול, בינתיים המחשבות שלה זזות קדימה. היא מדמיינת איך תפתח פה מקום, תיתן לירדנה לשפץ, יש לה סטייל לזותי. גם אביחי זה יש לו עין יודע לראות דברים איך שנכון. שירדנה אם מסתכלים לפי הספר לא רואים אותה יפה, אבל כשרואים אותה ככה, מול העיניים, יודעים היא הכי יפה שבעולם. שיש לה גובה והראש שלה למעלה והגבות והריסים בפנים שלה נותנים את הרצון להסתכל אצלה ישר בתוך העיניים. ואיזה שערות יפות, שחורות, מי לא ירצה אותה. מי. שמרו כסף בצד היא ואיציק לחתונה שלה ושל אביחי. שלוש שנים, מספיק. יאללה, עד שגמר ללמוד, הנה עוד מעט גם היא עם הבחינות שלה, במקום ברלין יישארו. יעשו הם לבד כסף לחתונה, נראה אותם. אלה בקושי זזים קדימה, לא כמו פעם היו יוצאים ויאללה, כן־כן, לא־לא. לפני שמבינים מה, כבר בא הילד הראשון, כל המחשבות זה מאיפה להביא אוכל. פעם ככה היה. אבא שלה היה נותן לאיציק להסתובב כמו פורפרה? אם לא עכשיו, לא צריך. איזה יפה היא היתה, יותר מירדנה. אבל את הנכון, לא היה לה את הדיבורים שלה. זותי איך שבאה לתל אביב התחילה ללמוד, הכירו היא ואביחי והתחיל לה הסטייל. אומר לה תלבשי את זה, מתאים לך ככה, מכוון אותה. הולך לוקח אותה לתערוכה, להצגה, אומר לה איזה הרצאה, הולכים לומדים ביחד יוגה שמוגה. לא אומרת, זה מזיז אותה קדימה אבל חאלס, הבנו. עכשיו רוצה ברלין, איין, צביי, דריי. לא שייך, לא שייך. יישארו פה יותר עדיף.

הנה לימור — אין לה את כל המחשבות האלו, נשארת איתה, עוזרת לה, אפילו שאין לה עיניים, לזותי. לא יודעת להתאים שמלות. אולי תלך תלמד, תציע לה, חבל ככה. מזל זו יש לה ת’עיניים הכחולות והשערות עם הבלונד שעושה לה שושנה. שואלים אותה, ‘מה, הבת שלך?’ דומה לאיציק, זותי, סהילית, עד שזזה מת העולם. ורננה, הקטנה שלהם, אין עליה. זותי יש לה גוף רזה, הולכת כאילו שמו לה קפיצים ברגליים והעיניים שלה שמחות, כמו שלה בהתחלה היה עם איציק. כפרה עליה, מוכשרת, איזה עין יש לה, עכשיו היא בסלון, יודעת למדוד, להראות דברים נכונים, לא סתם מוציאה שמלות בלי טעם. בגלל זה שמה את לימור במשרד ורק עוזרת בתפירה, כי לא למדה איך להזיז עניינים. רק שתמצא זאת חתן, אחרת יאכלו ממנה קש. אולי באמת תעבור לכאן, שתעזור לירדנה, למה שמשנה מקום משנה מזל. מסתובבת עם היוסי הזה, סתם בלי טעם. לא מתאים לה בכלל. חושבת לא רואים איך מנצל אותה, עוד לא החליט על החיים זה. תעבור לתל אביב, זה רעיון, אולי תלך, תלמד עיצוב בשנקר, שיעזור לה בעבודה. הנה אביחי של ירדנה כבר מזמן יודע מה טוב לו, רק מה, לא מתאים. איך תיתן לירדנה ככה לנסוע לברלין. ‘אחתון תחתון’. מי צריך את זה.

‘אימוש, כפרה עלייך, איזה כיף שבאת. לא נשב כאן, יש בפינה בית קפה נהדר שאנחנו מכירים, הבעלים שלו למד עם אביחי ב’תדמור’, רק שהוא התמחה במתוקים ואביחי הלך על ארוחות שף.’

‘ירדני, קחי אותי מהר לבית שימוש לפני שאני עושה לך כאן באמצע הדירה. באיזה חור את גרה, מה, אתם משוגעים? אם הייתי יודעת ככה, מי משלם לחור כזה. איך לא מתביישים.’

‘ככה זה בתל אביב, אם לא ידעת. ותדעי לך שהאזור הזה הכי חם.’

בת שבע יוצאת מהשירותים. ‘ירדני, תני לי קצת אקונומיקה ננקה פה, אולי יהיה יותר טוב.’

‘אמא! השתגעת? תעזבי, אנחנו גרים פה והכול טוב.’

‘טוב, יאללה, חשבת איפה את רוצה את הסלון?’

‘ראיתי חנות להשכרה ליד שגב, לא רחוק מכאן, נראה לי בדיוק מתאים. מה, אבא לא רצה לעלות לראות?’

‘הוא ממהר, דבוק לנחמיאס לתחת. יכל לבוא איתנו. היה שמח. לא יודעת מה יש לו זה בזמן האחרון.’ בת שבע מתאפקת לא לדבר עוד. היתה רוצה לשפוך את הלב, לספר לירדנה איך מתרחק ממנה בזמן האחרון, איפה החיבוקים של הלילה, במיטה. היא מזיזה את המחשבות, לא מתאים עכשיו, רק מספרת שחזר לעשן אחרי שנתיים. ‘איזה מסריח שוב נהיה הבית.’

‘למה, אמא, קרה משהו?’

‘לא יודעת, אולי נכנס לחובות, מסתיר ממני משהו. לא רוצה את תל אביב. אבל לא יעזור לו, אני בא לי לזוז, עכשיו שהיתה הכתבה והדיבור ברדיו, הכי מתאים. את תראי, נפתח פה, יהיה מלא, אני יודעת. אבא יעביר שמלות מכאן לשם איך שצריך. שם אנחנו כבר מפוצצים, אין מקום איפה לשים, כל היום מצלצלים מהרצליה, נתניה, איפה לא. נפתח, תראי יבואו.’

ירדנה חובקת את זרועה הימנית של אמה, הן צועדות צמודות, קומתן זהה, תנועתן משתקפת בחלונות הראווה שברחוב, גופה של ירדנה חצי מרוחבו של גוף האם. בת שבע מתחילה להתנשף, שואלת אם רחוק, ירדנה אומרת, ‘ממש כאן,’ ודוחפת דלת כחולה, תמהיל של ריחות מאפה עולה באפן. איש גבוה כבן חמישים, מזוקן עם קרחת, מקדם את פניהן, ירדנה מתחבקת ומרפרפת נשיקות ללחייו, אומרת, ‘תכירו, זו אמא שלי, שלום,’ ומצביעה בכף יד מושטת ללבו וממנו אל לבה של בת שבע. ‘נעים מאוד,’ הן מתיישבות ליד החלון, הוא שמר להן מקום, בת שבע דוחקת את ישבנה לכיסא הצר ומתבוננת סביבה. אומרת, ‘קטן אבל נעים,’ ומרגישה איך החופש משחרר לה את הלב ללא לזכור בכלל את כל המלפני כן.

ירדנה התקשרה אתמול, המתווך מצא כמה מקומות, כדאי לבוא לפני שמישהו אחר ייקח. בת שבע ואיציק נוסעים עוד הפעם לתל אביב, גם היום אין לאיציק זמן.

בת שבע מתפוצצת. ‘וואלה יופי. אם נחמיאס, היה זמן, אה?’ איציק עוצר, מוריד אותה בבכרך פינת אליפלט, אפילו לא מחכה לבת שלו יראה אותה יגיד שלום. היא טורקת את דלת המונית והוא נוסע מהר־מהר. מג’נון.

בת שבע צועדת וממלמלת לעצמה. הנה ירדנה, עכשיו די. היא נועלת את הכעס ומתרכזת בחיפוש.

‘ידעתי שתאהבי את האזור הזה, אמא. אבל איך את משאירה ככה את כולם ובאה, מה, כבר לא אכפת לך מהסלון באשדוד?’

בת שבע שותקת. היא מסתובבת בחלל שמצאו, פותחת דלת צידית המובילה לחדרון קטן. ‘זה משרד,’ היא פולטת בהיסח דעת וממשיכה להתבונן. ‘איפה הבית שימוש. אם אין צמוד אני לא לוקחת,’ היא אומרת ופונה למתווך. ‘כמה אמרת רוצים?’

‘שלוש אלף לחודש,’ הוא עונה. ‘ורק שתדעי שזה מציאה.’ הוא מסתובב אחריה ומצביע על הקימור בפתח. ‘תראי איזה מדליק.’

‘תגיד, איפה הבית שימוש. כלה שבאה צריכה שיהיה נקי.’

‘בואי אני אראה לך,’ הוא אומר ויוצא מהחדר, פונה לצד הבניין, פותח דלת מתכת קטנה עם מפתח שבורר מצרור המפתחות שבידו. ממולן אסלה מצהיבה, כיור קטן מלוכלך, רצפת בטון סדוקה. ‘של כל הבניין,’ הוא אומר בהתנצלות.

‘טוב, תשמע. תגיד לבעל הבית אני עושה שיפוץ, בית שימוש בפנים עם כיור ומטבח, משהו קטן, הכול עלי. בשנה הראשונה אני משלמת אלף חמש מאות בחודש, אחר כך כמו שביקש. בלי זה, לא.’

‘לא נראה לי שיסכים, אני אשאל אותו.’

ירדנה מתקרבת, לוחשת, ‘אמא, השתגעת? זה לא עובד פה ככה. אם את רוצה את צריכה לחטוף. זה גם לא יקר.’

‘בטח לא יקר, מי ייקח בלי מקום איפה לחרבן. את תשאירי לי. ששש…’ היא לוחשת ופונה למתווך, ‘תגיד לו אני רוצה לדבר איתו,’ היא אומרת תוך כדי יציאה מהחנות.

‘יש לי עוד משהו פה באזור אם את רוצה, אבל זה יותר יקר,’ הוא נועל את החנות ושלושתם הולכים לכיוון מזרח ברחוב הרבי מבכרך. מימין מתפרה ישנה, גלילי בד צבעוניים נשענים על הקיר הקדמי, רעש מכונת תפירה עולה מתוכה, בת שבע לא מתאפקת ונכנסת, מציצה, רואה מימין איש זקן יושב ליד מכונה ותופר, לא מרים ראשו אליה, היא יוצאת וחוברת לירדנה, משמאל ויטרינה מאובקת, ‘יוסף ייצור נעלי נוחות’, היא מתאפקת לא להיכנס.

‘מתאים לי פה, ירדנה. את תראי, נעשה סלון עוד יותר טוב מבאשדוד.’ היא עוצרת, מתנשפת, חם בחוץ, לח, ירדנה והמתווך נעצרים גם הם, מסתובבים אליה.

‘לא צריך מקום אחר. תגיד לו אני עושה שיפוץ והוא מוריד לי מהכול חודש. תדבר איתו. יאללה,’ היא מסתובבת וחוזרת על עקבותיה. ‘עכשיו נלך לקפה של שלום למה נדלקתי עליו, איזה אחלה של גבר,’ היא אומרת לירדנה ופונה למתווך. ‘תדבר איתי היום תגיד לי, למה אני לא סתם מברברת. ממחר אני מביאה את אלברט שישפץ, יסדר הכול, נתחיל, לא צריך לבזבז זמן. יאללה, אני מחכה.’ מנופפת לו לשלום ופונה לכיוון בית הקפה.

‘איך תשפצי, אמא, זה חתיכת בלגן וגם עולה המון.’

‘אלברט זה עוד מלפני אבא שלך. המשפחה שלו ואנחנו ככה,’ היא מקרבת אצבע יד ימין לאצבע שמאל ומחככת אחת בשנייה. ‘שכנים באותו בניין. הוא יודע איך לעשות למה הוא נהיה קבלן שיפוצים הכי טוב באשדוד. בא לי על החנות הזותי, ירדנה, ילך טוב, אני יודעת, מרגישה את זה פה,’ היא אומרת וצולבת את כפות ידיה על הבטן. הן פונות שמאלה לעבר בית הקפה.

‘מה אבא יגיד?’ שואלת ירדנה.

‘יגיד מה יגיד. אני זזה קדימה, אין לי סבלנות אליו בכלל,’ בת שבע לא מתבוננת אל ירדנה, מפנה את ראשה לימין, מתבוננת בגרפיטי על הבניין ממול, ‘תראי פה מציירים בקירות במקום לתלות בסלון. עוד יותר טוב למה אם נמאס אפשר למחוק לעשות הכול חדש, בלי תיקונים.’

ברכבת לא היה מקום ישיבה. אחרי שנסעה באוטובוס בעמידה ורצה מהר לפני שתפספס את הרכבת של 13:03 לאשדוד שתספיק לפני אחרי הצהריים, כי הבטיחה לכוכי שכל ההתלבשות היא תעשה אצלה בסלון. איך יכלה לדעת שבדיוק היום תריב ככה עם איציק ותגיד לו, ‘אז לא צריך, אני יחזור לבד. רק תזכור, היום החתונה של כוכי, בלי פדיחות.’ סגרה לו את הטלפון בפרצוף, ועכשיו אין לה אוויר כי אם לא היתה רצה אז הלך עליה, לא היתה מגיעה. איציק עושה את עצמו יש לו סידורים. היא עומדת והרגליים שלה כואבות, היא מזיעה, אם הבחור שיושב ליד המעבר יסתכל עליה, היא גם כן תסתכל עליו בחזרה שאולי יבוא לו ה’והדרת פני זקן’ ויקום לה, היא לא זקן אבל רואים שלא מתאים לה לעמוד בכלל.

אולי זה לא היה רעיון טוב לבוא לתל אביב עם איציק, למה שרבו כל הדרך. נחמיאס לא נסע אבל ביקש ממנו להביא דברים מאשדוד לתל אביב. זה גם כן, מנצל. היא שאלה את איציק איזה דברים שכל המונית נוסעת רק להם, הוא אמר למלון של נחמיאס, חשובים, בטח שחשובים. בגלל שהיו לבד את כל הפקקים, היה להם זמן, התחילה להסתכל על ההתרגשות שלו כבר כשחתך בבת ים. אמר לה יוריד אותה ליד רחוב הרבי מבכרך, אין לו סבלנות לראות את החנות של הסלון החדש בשביל ירדנה. אמרה לו, אם צריך שיפוץ היא תגיד לאלברט הקבלן. אמר לה, ‘הרמאי הזה? אותו את לוקחת?’ רצה להרגיז אותה למה שיודע היו אלברט והיא חברים עוד לפניו. בת שבע חושבת על ההתרגזות של איציק ועל ההתרגזות שלה. מה הולך עם איציק. מה איתו באמת, למה היא כבר לא מרגישה את הלב שלו וזה מחניק לה את הנשמה. הוא לא רוצה בכלל לראות את המקום החדש, אמר לה למה היא מוציאה כספים, שתל אביב זה לא כמו אשדוד ואין אהבה בין האנשים ומה היא חושבת לעצמה. ‘אז אתה לא רוצה שנפתח עוד מקום? אה? תגיד? אתה כל היום עם המונית שלך הלוך חזור ולא שומע את הגלי צה’ל שדיברתי? ולא את ה’לאשה’ עם הכתבה? ולא יודע על הטלפונים שכל היום מטרטרים? אז אם אתה לא עוזר, אל תפריע, איציק, למה אין לי בכלל סבלנות. ואל תחזיר אותי היום כי אני ייסע כבר לבד לאשדוד תודה רבה.’ וכשהיא ירדה וטרקה את הדלת, הרגישה שמתכווץ לה מבפנים. שעשרים ותשע שנים וחודשיים ואף פעם לא היה לה ככה. ואפילו שהיום בעל הבית הסכים והיא סגרה איתו שכירות, יש לה חושך בלב.

הנה הבחור קם לה, אולי ראה את הרגליים שלה, מה זה כואבות. היא תרד ברכבת תיקח מונית לסלון, לא תאחר למה כוכי בונה עליה. לימור זה לא זה. איך היא לא יודעת דברים, אין לה טעם. איך תשאיר אותה עם יפה ורננה לבד באשדוד. מזל יש לה סדר לזותי, מתקתקת עניינים עם ההזמנות. תיתן לה לנהל ואת התיקונים והתפירה יפה. לבכרך צריך למצוא תופרת. אולי צריך אוטו יותר גדול, תיסע לפה ולשמה. הנה היא כבר רואה, רכבת זה טוב אבל לא בשבילה. היא — יהיה לה אוטו גדול, בעצמה תיקח שמלות, אפילו שחשבה שאיציק. אבל… היא לא יודעת מה, לא מסתדר לה כל הדיבור איתו.

בת שבע מתיישבת, אומרת תודה לבחור, הצלת אותי, והוא אומר שיורד בתחנה הקרובה, בשמחה, למה לא. וכשבת שבע מתיישבת והנוף חולף, בורח מהעיניים לצד ימין, ברוש ואיקליפטוס ושדה חום חרוש, היא נושמת עמוק וסוגרת את זרם המחשבות. רק הרעב שצומח לה בחלל הבטן מזכיר לה את הפיצוחים של ניסו ואיך כוכי שיש לה פיצוחים מהאבא שלה לא שמנה, כי האמא והאחים שלה חביות. איזה מזל שאמרה די והתחילה לסגור את הפה, רק שעכשיו מה זה בא לה משהו. לא. היא תלך ישר לסלון להלביש את כוכי, איזה יפה היא תעשה אותה. בת שבע מרגישה איך לתוך המחשבות העכורות מחלחלת שמחה. אין על כלות. היא תלביש אותה כמו מלכה, והיום כשהיא ואיציק ילכו לחתונה היא תשאיר את הכעס ב’היסטורי’ כמו שאומרת רננה, תתקלח, תתלבש יפה־יפה ויאללה, ממשיכים את החיים.

איציק מאחר. לא מתאים לו. רננה ולימור ובת שבע עשו אתמול פן אצל שושנה, והשמלות — שחור עם פתוח בגב — הן לובשות ונראות הכי יפות, רק אצל בת שבע סגור מאחורה שלא יראו את הקפלים ובקדימה יש את החיבור של הציצי שרואים קצת ואפילו הרב סוויסה ישמח, יסתכל לה בעיניים, ישאל איפה איציק שבלעדיו השמחה פחות. בת שבע תגיד, ‘אמר שיאחר, יגיע עוד מעט,’ תלך הצידה לטלפן, לא רק תשלח ווטסאפ שעכשיו היא בעצמה רוצה לדעת מה הקטע שלו ואיזה פדיחות הוא עושה לה היום מההתחלה עד עכשיו.

כשאיציק לא עונה ולא שולח הודעה, היא רואה את המנחוסה של נחמיאס, שהיא לבד. עכשיו בת שבע לא עושה את עצמה כמו תמיד שלא רואה אותה אפילו שהיא קרובה, היא הולכת אליה ושואלת, ‘שולי, מה, איפה נחמיאס?’ ושולי מסתכלת אליה בתדהמה, כל כך הרבה שנים היא היתה כמו אוויר בשביל בת שבע. היא אומרת, ‘מה, לא אמרו לך?’ ולוקחת את בת שבע ביד ומזיזה אותה אל הכי שקט ואומרת לה, ‘אל תילחצי אבל היתה תאונה.’

בת שבע מסתכלת אל הפנים של שולי שיצא מהן כל המנחוס ועבר אל המילים שיצאו לה מהפה. היא מסתכלת על השיניים והשפתיים ומתבלבלת. ‘מה קרה,’ היא לוחשת, ושולי אומרת, ‘אולי לא רצה להפריע לך בגלל החתונה. נחמיאס אמר לי תאונה, שהמונית התנגשה ושאיציק ב’שיבא’ אבל אל תדאגי, בת שבע, הוא אמר שהכול בסדר, רק בדיקות ועוד מעט יצאו ואפילו אולי יגיעו. נחמיאס נסע להביא אותו.’

בת שבע לא יודעת מה לומר. היא לא מבינה, איך זותי יודעת דברים שהיא בעצמה לא יודעת על איציק, על משהו שקרה. שאיציק התקשר לנחמיאס ולא אליה. שאיציק מאושפז ולא קרא לה, לאשתו, לבוא. למה מי זה נחמיאס? הא? מי הוא שילך לאיציק, ולא אומר לה. ועכשיו זותי יודעת יותר ממנה. בת שבע מרגישה איך גל של כעס מתחיל לצמוח לה בפנים.

‘מה יגיעו, איך יגיעו? איפה המונית? למה קרא לנחמיאס ולא אמר לי?’ היא שואלת את שולי. ‘הוא השתגע?’ היא שוב לוקחת את הטלפון ומנסה להתקשר לאיציק, לא מניחה. משהו בתוכה אומר לה שלא בסדר. שמשהו ממש לא בסדר כל היום הזה.

‘אמא, למה אתן פה לבד? בואי תטעמי את הסושי, הכנתי לך צלחת טעימות, איזה אוכל! חבל על הזמן. בואי. מה שלומך, שולי?’ שואלת לימור, לא מחכה לתשובה ומושכת את אמה אל דוכני האוכל. ‘אני מתה לראות את הכלה, איזה יפה היא יצאה. טוב שבאת מוקדם, היא חיכתה רק לך. נראה לי את כמו דודה שלה או משהו,’ אומרת לימור, חובקת את זרועה של בת שבע, וכשמבחינה בסערה על פני אמה ומרגישה את ניסיונה להיחלץ מאחיזתה, היא ואומרת, ‘אבא שלח לי ווטסאפ שהוא יבוא עוד חצי שעה עם נחמיאס.’ היא אומרת כאילו בדרך אגב, ‘היתה לו תאונה עם המונית אבל עכשיו הכול בסדר. לא רצה להדאיג אותך. הבטחתי לו שאני אהיה איתך עד שיבוא.’

בת שבע נעצרת, מסתכלת על לימור, ‘ככה אמר?’

‘כן, אמא, מה את כל כך מתפלאת?’

‘חכי פה, אני בשירותים,’ אומרת בת שבע, נחלצת מאחיזתה של לימור והולכת לקצה גן האירועים. היא מוצאת ספסל צדדי ומתיישבת עליו. מנסה לסדר את המחשבות. הבוקר נסעו ביחד, רבו. אמרה לו שתחזור לבד. אחר כך היא סגרה את הסלון, התקשרה אליו, הוא לא ענה. לא צריך. היא נסעה באוטובוס וברכבת והגיעה לסלון מהר וכל הזמן הזה איציק היה בבית חולים ולא אמר לה? איך יכול להיות. בת שבע מנסה לפענח מה קורה. כשיחזור לא תוותר לו, תשאל אותו מה הולך. שלא יעשה לה את זה אף פעם. היא יושבת דמומה, פגועה, דמעות נקוות בעיניה. ברקע היא שומעת את השירים מסתלסלים בקול גדול, כמה הכול נראה לא שייך לה, ברגע יצאה ממנה השמחה והשאירה אותה בודדה על הספסל, כמו אז.

היא מנסה להרחיק את הזיכרון שלופת אותה בגרון, שוב, ילדה קטנה, נעזבת. למה זה בא לה עכשיו, היא לא יודעת. אולי עייפה, אולי דואגת. היא תסתכל לאיציק בעיניים, תראה מה הולך אצלו, עזבה אותו יותר מדי.

‘מה סיפרתי לה? לא ידעתי איך לצאת מזה. אמרתי לה שעשו צילום ובדיקות והכול בסדר, שלא רציתי להדאיג, שידעתי כמה היא עסוקה. רק היה חסר לי שתדע. אני מפה ומפה. אני חייב לנסוע לבקר את מריה בבית חולים. הכול באשמתי. לנהוג כשהיא מסובבת לי את הראש זה בדוק תאונה. מזל שנסעתי על שלושים. נראה לי בתשי כבר חושדת. הסתכלה לי בעיניים ושאלה אותי מה קורה, היא מרגישה שמשהו לא בסדר. אמרתי לה בטח לא בסדר, המונית במוסך, חייב להוציא אותה על הבוקר. ‘לא זה, איציק,’ היא אומרת. ‘זה התל אביב שלך, זה מה לא בסדר. ואם תמשיך ככה אני יסדר לי תל אביב לעצמי.’ אם אמרה ככה, אז היא כבר חושדת. עכשיו אני לא יכול להפסיק, חייב לדאוג למריה, למה שבגללי נתקעה לה הרגל. לא, לא היתה חגורה, וזה עוד כלום. טוב עכשיו אתה תוריד אותי, התחלפנו. כן, עד ‘שיבא’ בשער, אני אכנס ברגל. לא, למוסך אני יודע להגיע, אל תדאג. ונחמיאס, תודה, באמת. אתמול אם לא אתה, לא יודע איך הייתי יוצא מזה.’

‘לא נראה לי אתה יוצא מזה, נראה לי אתה נכנס לזה. אתמול שולי אמרה לי שבתשי דיברה איתה מרוב שדאגה לך. אחר כך כעסה איך לא אמרת לה בעצמך. יאללה, שיהיה בהצלחה. תתקשר אם אתה צריך משהו. אני חוזר עד הצהריים. ביי.’

עכשיו היא יודעת, הוא לא אומר לה אמת וגם לא רוצה לומר מה. מרח אותה טוב־טוב. שלא תדאג, אללה, שלא תדאג, באמת. העצוב שהיה לה אתמול, היא לא תשכח לו ואיך שראתה הוא בריא, ירד לה מהכאב עליו. נשארו רק המחשבות איך הוא משקר. בטח משקר, אחרת למה לא הסתכל לה בעיניים. גם מתי היו ביחד, היא כבר לא זוכרת. אולי מלפני חודשיים כשחזרו מהקפה של היום שישי, בלי נישוקים, בלי ליטופים, ככה, הכי מה שרגילים. כאילו בלי חשק. עכשיו היא יודעת, אהה, למה לא רצה סלון בתל אביב, בטח, למה שמפריע לו. חשב רחוק היא לא תדע. וגם שחוזר הפוך מתל אביב, נו, סתומה אני, חושבת בת שבע, איך רק מעכשיו היא מבינה הכול.

היום היא הולכת למלון של נחמיאס לאכול צהריים, תסתכל גם אצלו בעיניים.

ומה עכשיו? היא הולכת לסלון, אין זמן, די, מספיק, הבנו.

בת שבע מתארגנת, היא ירדה במשקל, כבר חמש קילו. בלי הפיצוחים של ניסו, בלי העוגות של חזי, בערב היא רק שותה וקצת סלט, ארוחה גדולה בצהריים, אחר כך מתאפקת. רק שהולכים לקפה היא אוכלת עוגה, זה כן. פעם בשבוע לא נורא, הנה ירדה. עוד לא אומרים לה. גם איציק לא, כאילו העיניים שלו במקום אחר. היא שוטפת פנים, הבנות ישנות, אתמול חזרו מאוחר־מאוחר. טוב שאיציק נסע, אמר למונית שנשארה במוסך בתל אביב. עוד הפעם לא הסתכל לה בעיניים. היא אחרי אתמול סגרה לו את הלב. אמר לה סליחה בתשי על האיחור, והיא כלום, לא ענתה. אחר כך עשה סיבוב ‘מזל טוב’ למה שמכיר את ניסו כבר מהבית ספר וכל החברים שמה, אז צחקו, רק היא שמה חיוך כאילו דבק בפינות של הפה שלה. לא באמת. אמרו לה איזה יפה כוכי, איזה שמלה שאין דברים כאלה, וזה הכניס לה קצת מתוק, אבל ליד איציק התחיל להרגיש לה כמו קיר באמצע בין הגוף שלה לגוף שלו. ובלילה לא הלכה מהמיטה. אם הוא רוצה, שילך הוא. אבל לא נגעה בו ולא דיברו וזזה כאילו בצד השני מדבר עם רוח קרה שנכנסת לה לנשמה ועוברת לצד של איציק. וכשקמה בבוקר והוא לא היה, שמחה. היא לא צריכה אותו על הראש שלה ובא לה להעיף אותו לכל הרוחות. היא לא יודעת מה בדיוק הולך, היא מרגישה שמתחיל להיות לה לבד ובא לה לברוח. היא תלך לסלון, שמה יש הרבה־הרבה עבודה. בת שבע מזיזה את המחשבות על איציק ומביאה את המחשבות על הסלון החדש בתל אביב שאלברט אמר יבוא וייתן לה הצעת מחיר. מחר תיקח אותו באוטו ויחליטו עם ירדנה איך לעשות יפה.

בת שבע שמה שמלה שכבר מזמן לא לבשה וראתה שהגבעה של הבטן פחות ושאפשר לקשור חגורה. היא התאפרה ביותר אדום בשפתיים ושמה שחור מסביב לעיניים כמו ששמה מזמן, ויצאה מהבית הכי בשקט כי היא רוצה לחשוב לבד ולא רוצה את המוזיקה של רננה על הבוקר. גם היום ראתה את שושנה ליד המספרה ונופפה לה שלום בלי דיבור, מהר נכנסה לסלון שלא תבוא ותחפור לה זותי על מה היה עם איציק כי אתמול דאגה מתי כבר יבוא.

היא נזכרת מה מחכה לה היום, חושבת אולי חמש כלות כי זותי מנתניה אמרה לה תבוא מחר, נראה. וגם אהובה, תראה אותה אולי תיתן יד בתפירה. פעם עבדה אצלה והלכה למה שנולדו לה הילדים ובעלה אמר, אמא מגדלת את הילדים בבית. לא נתן לה לצאת. כל השנים היתה לוקחת תיקונים לבית. עכשיו תגיד לה היא צריכה אותה פה דחוף, יש הרבה עבודה, תיתן לה משכורת טובה. הילדים כבר גדלו, חאלס, מספיק לרוץ אחריהם. וגם שהבעל שלה יסתדר ושיעזוב אותה בשקט, גם לה מותר לצאת מהבית. תשכנע אותה.

בינתיים היא שמה מים בקומקום, לוקחת דף לבן ועיפרון, ניגשת לשולחן העבודה ומשרטטת את המרחב של הסלון החדש בקווים חזקים, ברורים. איך שמדדה ראתה, יש שמה מקום לעוד חדרון בצד. תגיד לאלברט שישים מחיצה.

שוב פעם הכלב של רחמים נובח, מוציא אותה מהמחשבות, כמה אמרה לו שיזיז אותו למה שהוא מתפרע, יום אחד עוד ינשך לקוחה ויהיה צרות. לא שומע, עקשן.

המים רותחים, בת שבע מכינה לעצמה כוס קפה שחור, יושבת מול הדף ורושמת איך הוויטרינה, איך תתלה את השמלות, איפה ימדדו, איפה שולחן עבודה, איפה מראה, הכול. היא מתרגשת, הראש שלה מתמלא מחשבות, תעבוד עם ירדנה, ילכו יחד ישתו קפה אצל שלום, תלך לבדים של ‘נחלת’, גם כן טובים. לא כמו פריז. עכשיו צריך כסף כי שיפוץ וגם היא צריכה אוטו. איך תדבר על זה עם איציק, היא לא סובלת אותו פתאום, היא זזה ממנו ולא בא לה עליו בכלל, לא דיבור ולא כלום. נטרק לה הלב. היא לא יודעת מה יהיה, לא רוצה לחשוב, בא לה עכשיו לעזוב את המחשבות עליו, חאלס.

‘אמא, מה קרה. למה את ככה?’

‘איך ככה.’

‘מה את חושבת שאני לא מכירה אותך? ככה שקטה, ככה, כאילו מישהו מת.’

בת שבע לא עונה. מסדרת את הוויטרינה, מחליפה שמלה לבובה.

‘במקום דיבורים תשימי יד, תזיזי את העניינים, לימור, למה שהיום יש לנו הזוג מאשקלון, האלו שבילבלו לנו את המוח עם השמלה משנה שעברה, רצו נחליף שרוול. אז תני ליפה שלא תתבלבל עם השמלת תחרה של זותי מנתניה. יאללה, יאללה, בלי דיבורים.’

‘את כועסת על אתמול? אבא ביקש שלא תדאגי. הוא ידע שאת עסוקה עם כוכי.’

‘את אל תיתני לי לפתוח, למה אני חמה עליו אש, וגם את, מה את חושבת, ככה להחביא ממני? פתאום דואגים לי. וואלה יופי.’

‘אמא, זה לא ככה. הוא ממש התחנן. הוא ידע כמה חשוב לך שיגיע בזמן והתאונה הזאת ביאסה אותו רצח.’

בת שבע עצרה את סידור הוויטרינה, יישרה את הגב, סובבה את פניה אל לימור ואמרה: ‘תזכרי טוב, לימור, אותי לא מסובבים. אני צריכה ת’אמת בפנים, ככה הכי טוב לי. שמעת? זהו. תזכרי את זה טוב־טוב למה הראש כבר עושה לי סרטים. אז עכשיו אני מרוכזת. יש את הסלון החדש. את בינתיים פה, תסדרי את ההזמנות גם של שמה ותדאגי שהכול ידפוק. את לא רואה איך נהיה? אין לנו זמן לברבורים. את דואגת כאן עם יפה ורננה, וגם אהובה תבוא, אינשאללה, תיתן יד.’

‘אמא, אל תכעסי. כפרה עלייך.’

לימור ניגשת לבת שבע, מחבקת אותה מגבה, מניחה את לחייה בין השכמות, ידיה נסגרות מתחת לחזה של האם. ‘אימוש,’ היא אומרת בקול רך.

בת שבע מנתקת את ידיה ואומרת, ‘מה זה נהיה, אימוש. הלוואי היתה לי, הייתי קוראת ‘אמא’, והולכת אליה קצת להוריד את הכבד. טוב, לא חשוב,’ היא תופחת על גבה של לימור ואומרת, ‘יהיה בסדר,’ מתנתקת ממנה וממשיכה לארגן את הסלון.

רננה נכנסת עם קופסת קרטון גדולה ביד, אומרת, ‘הבאתי את המנות אחרונות שנשאר, כוכי ביקשה שלא יזרקו אז לקחתי קצת, שנמשיך לחגוג היום. יאללה, אולי נכין לנו קפה? היה מה זה יפה אתמול, נכון? איזה יפה היתה כוכי, אמא, את מלכה. אין עלייך. כולם אמרו, אין על בתשי,’ היא פונה למטבח ומעמידה קומקום ושואלת, ‘כולן רוצות שחור, נכון?’

‘אני תני לי תה נענע לשטוף את הבפנים, בלי סוכר, נראה, אולי נירגע,’ אומרת בת שבע.

‘תחכי ליד, אנחנו מגיעים עוד חמש דקות. הווייז אמר. אביחי שלך גם שם? בסדר. אולי יגיד מה ומה, זה יש לו עין. לא צריך, אנחנו גם יודעים, בשביל מה סתם כספים, ארכיטקט־שמרכיטקט. את תראי יהיה יופי. אלברט יודע.’

בת שבע נוסעת עם אלברט לתל אביב, לרחוב הרבי מבכרך 35, בטנדר שלו כלי העבודה זזים מצד לצד בסיבובים ועושים שמח לבת שבע. כל הנסיעה הם שרים מהמוזיקה שיש לאלברט בדיסקים. אומרים, ‘את זוכרת, אתה זוכר’ ומדברים איך היו בשכונה. בת שבע מרגישה באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, על עכשיו לא רוצה לחפור, תזיז עד שיסתדר.

‘הנה, פה תעצור, יש חנייה בדיוק, וואלה, תראה איך יצא טוב,’ היא אומרת ומצביעה על החנות. הדלת פתוחה, ירדנה ואביחי שם, מתחבקים עם בת שבע ולוחצים את ידו של אלברט. הוא מרים את העיניים לתקרה, מסתובב בחלל, מסביר איפה כדאי לבנות את השירותים ואיפה אפשר פינת מטבח, מצביע על הקימור ואומר, ‘איזה יפה, אפשר לצבוע לבן, יחשבו יותר גדול. איך הסכים לך במחיר, תאמיני לי, אין עלייך, בתשי,’ הוא אומר ופותח דלת לחדרון.

‘לשנה עם אופציה,’ אומרת בת שבע. ‘אם לא המתווך, תאמין לי, הייתי עושה עוד יותר טוב. התלהב בגלל השיפוץ. בלי בית שימוש אי אפשר בסלון אצלנו, חייבים.’

אלברט מסתובב, מחפש מאיפה למשוך צינור, אומר, ‘מזל יש לך, תראי, הנה כאן אפשר, לא בעיה. רק מה, יש עבודה. לך אני עושה מחיר, קודם של החומרים, של הפועלים, בסוף תשלמי לי גם עלי,’ קורץ לה ושניהם צוחקים.

‘אלברט, אתה ואני על חשבון פתוח. נסתדר,’ אומרת בת שבע.

ירדנה ואביחי חוברים אליהם, ‘מה דעתך לבנות כאן מחיצה, עם פינה להחלפת בגדים, אולי עם דלת זכוכית שאפשר לסגור, יהיה יותר אינטימי?’ אומר אביחי ומצביע על הקיר המערבי.

‘נראה לי שזה יקטין את החלל, ביחי, וחבל. יש משהו יפה במרחב הזה, לא בא לי להקטין אותו,’ אומרת ירדנה ומתבוננת סביבה.

‘אני רוצה מקום שיהיה למדידה, גם מיטה מאחורה שאם לנוח אז אפשר. כל היום על הרגליים זה קשה. צריך פינה. את, יש לך פה דירה, אני באה — אז צריך מקום נוח. תעשה פה מחיצה. לא מזכוכית, לא מתאים למה שצריך משהו סגור. גם ככה יהיה יפה. אתה אביחי תסדר את הבפנים. אולי תעשה תוכנית, רק שתסדר לי מקום ללבד. בסדר, אם החבר שלך לא לוקח כסף אז למה לא, שיחשוב גם. יש לכם מפתח, רק בלי לבזבז זמן, ביום ראשון אלברט יבוא עם פועלים. תקנה לו מה שיגיד, תבחרו חרסינות. מה צריך? כיור? בית שימוש? תגיד להם, אלברט, ויכינו שביום ראשון כבר תעשו שנגמור ונתחיל. חבל על הזמן, יאללה.’

אלברט, אביחי וירדנה ממשיכים להסתובב, מעלים רעיונות, בת שבע יוצאת מהחנות ומסתכלת מהחוצה פנימה. ‘אל תשכחו, תכינו שלט. אותו שלט של אשדוד, למה לא, ‘בת שבע סלון כלות אשדוד’, שידעו מי ומי, לא סתם.’

‘הלו, אמא, תשמעי מה חשבנו.’

‘מי?’

‘אני ואביחי. גם יש לי חברה מעצבת. היא מה זה התלהבה. חשבנו שנעלה את כל הדגמים של השמלות לאתר באינטרנט, זה יחסוך לנו ממש הרבה זמן. מי שתרצה תוכל לראות דגמים, לבחור, לבוא אלינו עם מושג מה היא רוצה. בשביל זה חייבים להעלות תמונות לאתר.’

‘תגידי, ירדנה, מה זה השטויות האלו. אני לא מכירה. שנתחיל מקודם ונראה. את יש לך כספים על האינטרנט הזה?’

‘אמא, ככה זה הולך היום. מצלמים את כל השמלות, נותנים להן שם, מי שרוצה יכולה לבחור עוד לפני שהגיעה לסלון, זה חוסך זמן ואנרגיה.’

‘תשמעי לי, ירדנה. קודם נגמור את התיקון של החנות, נביא שמלות מאשדוד, נתחיל. אחר כך אינטרנט.’

‘טוב. תחשבי על זה בינתיים. כשנבוא לשבת אני אראה לך אתרים, תראי מה זה ותחליטי.’

‘ראית את אבא? בא לבקר?’

‘לא, מזמן לא דיברנו, אולי שבועיים. קרה לו משהו? תמיד היה עובר דרכי לפחות להגיד שלום. הוא כועס שלא באנו לחתונה של כוכי? אמרנו לכם שלאביחי היה ערב קולינרי והיה לו חשוב שאני אצטרף אליו, שלא יעשה מזה עניין. טוב, את יודעת מה? אני אדבר איתו. משונה שהוא לא רוצה לראות את הסלון, יש לו משהו נגד זה? הוא פוחד שלא יצליח? שלא ידאג. עם השם הזה נראה לי שבטוח יצליח.’

‘אל תשכחי, ביום ראשון אלברט בא, תכינו לו הכול מה שצריך, שיתחיל, בלי בזבוזים של זמן. אני כבר אין לי סבלנות, רוצה לראות את הסלון מוכן. כן, גם אני באה, אולי נלך לשתות קפה את ואני, בא לי תל אביב כבר, פה נגמרת לי הנשימה.’

‘אהה, גברת בת שבע, איזה יופי לראות אותך! היום יש לנו עוגת גבינה מצוינת,’ שלום מאיר פנים, מושיט לבת שבע יד, היא מצדה מושכת את ידו, מקרבת את גופה אליו ומדביקה לו נשיקה על לחיו השמאלית, על הימנית ושוב על השמאלית, ככה היא אומרת שלום. רק לרב סוויסה היא מושיטה יד, אבל הוא כבר לא מחזיר למה שנהיה גדול בתורה. היום כששמה בושם חשבה על תל אביב, שבא לה השמחה גם עם ריח.

אלברט אמר, ‘איך את נראית, בתשי, כאילו מתחילה, מה זה את פחות בבטן, איזה יפה, אפשר להתחיל איתך?’

‘נו, באמת, אלברט, מה נהיה,’ היא אמרה, אבל הרגישה שכן, זה עובד.

עכשיו היא מסתכלת על שלום, איזה אחלה גבר. ‘תה עם נענע לשטוף את הגרון, בלי עוגה בכלל למה אני שומרת,’ היא אומרת ומחליקה את ידיה לאורך גזרתה.

‘שמים לב,’ הוא אומר ומושך לה כיסא ליד שולחן פינתי. ‘ירדנה אמרה שאפנק אותך, אז איך בלי עוגה?’

‘לא צריך עוגה בשביל לפנק,’ היא אומרת, ‘ככה לשבת מול הים גם טוב.’

‘נהיה סמטוחה. עכשיו היא רוצה שבלילה גם אבוא, אין לה מי שידאג והיא צריכה אותי. מה אגיד לבתשי. פתאום נהיה כבד. בלי כוונה.’

‘מה חשבת, לפי תוכנית?’

‘זהו, לא חשבתי. סחבה אותי פנימה עוד ועוד. איזה אישה. עכשיו אחרי מה שקרה, אני לא יכול, חייב לטפל בה עד שיתרפא השבר. חזרה לדירה, בישלתי לה, לקחתי אותה מבית חולים, כואב לי לראות אותה ככה. אני נשאר פה. לא, אל תגיד לבתשי כלום. נראה לי אפעיל נוהל מפקד, גיורא יזרום. גם אני הפעלתי בשבילו, אולי לפני חמש שנים. הוא חייב לי. שיישאר בינינו, נחי.’

‘למה מה, פתאום נהיה חשוב. בטח אני מכירה את גיורא. אני כשיש מילואים לא מתערבת. שייסע, חופש לא יזיק לו, לא יזיק לי. יאללה ביי, נתאוורר ממנו.’ בת שבע סוגרת את הטלפון, מצליחה לשמוע את זנב קולה של הפקידה אומרת, ‘לא צריך.’ ושוב הטלפון מצלצל, ושוב הפקידה על הקו:

‘גברת כהן, מצטערת אם זה לא זמן מתאים, אבל במקרה הזה אין ברירה. את תוכלי להודיע לו או שאנחנו נודיע?’ היא שואלת בקול צעיר, צלול.

‘את תודיעי. התיק שלו מסודר מתמיד. איך זה לא שמעתי בחדשות, הולך משהו?’

‘לא, זה סודי הפעם. אני מקווה שלזמן קצר. נודיע לו, שלום.’ והפעם הטלפון נסגר מן הצד השני. בת שבע מחזיקה את הטלפון הנייד שלה, מהורהרת. איציק יחזור מתל אביב, ייקח את התיק וילך. שלום. דווקא בא טוב, שהיא צריכה שקט.

חוץ מתיק הצבא, איציק הכניס עוד דברים, היא ראתה שעושה סיבוב בבית ומכניס בגדים, מיהר, עם המונית שלו, אמר ישים שם בחנייה.

אמרה לו, ‘אני צריכה אוטו יותר גדול בשביל השמלות.’

אמר, ‘טוב לא עכשיו, בתשי.’ נתן לה נישוק על הראש מלמעלה והלך.

שקט בבית. רננה ולימור בסלון כלות. שלחה לו סמס שיעבור דרך הסלון שיגיד שלום, למה מילואים, ואף פעם לא יודעים מה, ועוד סודי. ושוב הפעם הרגישה שיש לה בכל זאת אחלה גבר בבית. ואם יקרה לו משהו שמה? התבלבלה ולא ידעה אם טוב או רע. שיקרה לו משהו, לא הכי רע. אולי קצת, שתרגיש אותו עוד פעם הגבר שלה, שתדאג לו, כבר לא נשאר להם מזה כלום. הראש דילג בין המחשבות, עד שעוד פעם צילצל הטלפון ורננה אמרה לה, אמא בואי דחוף.

היא לא שואלת מה, מיד קמה מהספה ולוקחת מפתחות, מתניעה את האוטו ונוסעת אל הסלון, ככה כמו שהיא בלי אודם עם טרנינג. מתקרבת ורואה אנשים ופותחת חלון ושומעת צעקות. נבהלת, שמה את האוטו איך שהוא ורצה, רק שבריאות, אלוהים, היא מתפללת ללא קול, ‘מה קרה?’ היא צועקת, ‘מה קרה?’ ונדחקת בין האנשים ורואה מישהו מחזיק את הכלב של רחמים ולידו שושנה, והיא צורחת, ואוטו משטרה עם צ’קלקה מהבהבת, ורחמים עומד ליד מנסה לקחת את הכלב, אנשים עומדים מסביב, גם לימור ורננה ויפה, והיא ניגשת מיד לשושנה, אומרת לה, ‘שה, שה,’ ומלטפת לה את הראש ואומרת ללימור, ‘תביאי מים,’ וכששוטרת מתקרבת היא אומרת, ‘תזמיני אמבולנס,’ ובינתיים מתיישבת על המדרכה ושמה את הראש של שושנה עליה, אומרת לה, ‘זה כואב?’ ושושנה עם עיניים עצומות, גונחת, ‘אוי, אוי,’ ובת שבע יושבת עם הבגדים של הבית, מלטפת לה את הפנים, אומרת לה, תירגעי, שושנה, עוד מעט יבוא רופא יטפל בך. וכשלוקחים את שושנה באמבולנס ולא נותנים לה גם, היא עומדת ומסתכלת על רחמים, אומרת לו, ‘איך, איך לא שמעת, אמרנו לך, זה כלב רחוב, לא מחונך. עכשיו צריך לשים אותו בכלוב, ואתה, מה תגיד לשושנה, שככה סובלת?’ היא רואה את רחמים מושך את הכלב, מרביץ לו. ‘לא יעזור, רחמים, עכשיו כבר די. היה צריך מלפני כן. תיפטר ממנו, זה מביא רק צרות,’ וחוזרת לאוטו. היא תחליף בגדים ותיסע לשושנה. מסכנה זו, איך לא מתאים עכשיו, איך נשך אותה הכלב בן כלב הזה.

‘התקשר. שאלתי אם רוצה שאני יביא לו משהו למילואים, אמר לא, אז לא. יש לו הכול שמה. את ליד אלברט? הבאתם לו מה שצריך? טוב. שמעת על שושנה? מסכנה. כואב לה. לא, היא בבית. בטח הרביצה לו, נשך אותה. ככה זה עם כולם. מי שאתה רע איתו הוא רע איתך. לא ככה? לימור ורננה גם רוצות לראות, אז לשבת נבוא שמה נראה איך מתקדמים. באה אהובה לעבוד, התחילה כל יום אצלנו, מה זה עוזרת, אני לא יכולה הכול עלי. גם את אצלך תחפשי תופרת, לַמה שצריך במקום, לא רק מפה כל השמלות. אם תיקונים, אם לתפור חדש, צריך שתהיה טובה. יאללה, ביי.’

‘רננה, לימור, בואו נצא, בא לי קפה ליד הים.’

‘מה זה, אמא, כל יום יציאה? נראה לי את חוגגת שאבא לא פה.’

‘את אל תעשי טובות. רננה, את באה?’

‘לא, אמא, אני הולכת, קבעתי עם חברות, אנחנו חוגגות יום הולדת.’

‘לא צריך,’ בת שבע אומרת בנימה פגועה. בא לה לצאת, היא סחוטה מהעבודה, כל היום על הרגליים. אם היה איציק, היו יוצאים, הולכים ליד הים, יש אוויר, מעביר את העייפות, מכניס רוח למפרשים כמו שאומרים. איפה איציק, שכח אותה, כבר יומיים לא התקשר, אולי בתרגיל, אנא עארף. אולי תתקשר לפקידה, תשאל. היום בצהריים הסתכלה לנחמיאס בעיניים, אולי תראה משהו, ברח, אמר לה, ‘בתשי, אני חייב לזוז.’ איך זזו לה כולם. היא בורחת מהלבד, הלבד תופס אותה איך שלא נזהרת. כבר חשבה יש לה בעל וילדות וסלון ועכשיו גם בתל אביב, היא עסוקה ועסוקה, הנה רוצה ללכת, אין עם מי. שלא עכשיו תתחיל לצלצל ליפה ולשושנה רק בשביל שלא לבד.

בת שבע נזהרת לא ללכת למטבח, השאריות של הקינוחים עוד במקרר, היא צריכה להיות ברזל לא לטעום כי כבר החליטה, לא תחזור למתוק, מגדיל לה את הטוסיק. גם עייפה מהעבודה. אם תלך, תשב ליד לימור, יראו יחד מאסטר שף, יעביר לה את הבאסה.

היא מתיישבת בכבדות על הספה לצד לימור, מושכת הדום ומרימה רגליים, מארגנת כרית מאחורי הגב ומרפה. איזה יפה מיכל אנסקי, איך רזה, היא חושבת ועוצמת עיניים.

הטלפון מצלצל.

‘בתשי, אנחנו תקועים פה, חבל לך על הזמן, לפחות עוד שבוע. אל תחכו לי לסוף שבוע כי לא נותנים לצאת. אמרו עוד משהו כמו עשרה ימים. אתן בסדר? לא, לא חסר כלום. כל החבר’ה ביחד. טוב, יאללה, ביי.’

איציק נשמע רחוק. היא לא מתגעגעת, רק שהתרגלה אליו וחסר, הקפה של היום שישי והבישולים שלו וההתחממות במיטה. טוב, אולי כן מתגעגעת, קצת, אל כל מה שרגילה, אל הטוב שרגילה. ואיך חשבה בכלל שהוא מסובב אותה, איזה בעל טוב, למה בא לה הלחשוד שהוא יש לו משהו בתל אביב. סתם.

בת שבע מחליטה לנסוע מחר לתל אביב, לראות איך אלברט מתקדם, שלא יעשה דברים לא שייכים. תגיד ליפה בבוקר איך לגמור את השמלה של האלו מאשקלון ותיסע. כבר מתרגלת, לא כזה קשה אשדוד תל אביב, נהיה קצר.

בת שבע, לימור ורננה נוסעות בבוקר לסלון. יום חדש. רננה מספרת בדרך איך חגגו אתמול, ‘נפתח קפה חדש בחוף הקשתות, איזה יפה, אמא, את חייבת ללכת.’

‘הצחקת אותי, איזה חדש, נפתח אולי כבר לפני שנה,’ אומרת לימור ומפהקת.

‘מה יש לך את עייפה?’

‘אתמול נשארתי עד מאוחר, ראיתי כמה פרקים. זאת שעשתה את הדג? הדיחו אותה. איזה חבל. את יודעת מי זאת? היא אשדודית, שלוש מחזורים מעלי.’

‘נראה מתי יעשו תוכנית תחרות תפירה, אנחנו ניקח בהליכה.’

‘איזה רעיון, אמא, בחיי.’

בת שבע עוצרת ליד הסלון, לימור ורננה יורדות. ‘אל תשכחו, היום השמלה של אלו מאשקלון. אחרי תל אביב אני חוזרת, נראה מה חסר ונזמין למה שייגמר התשעה באב ועוד הפעם יהיה לחוץ.’ הן מתנשקות. רננה נעצרת לרגע, אומרת, ‘אמא, מה זה יפה לך השחור בעיניים. גם האודם.’

‘טוב, טוב, יאללה,’ אומרת בת שבע וממהרת לנסוע, אולי תספיק לפני הפקקים. היא רוצה היום לעבור בבן יהודה, לראות ויטרינות. יש להם רעיונות, היא לא אומרת. תיכנס לסלון קדוש, לסלון איילה, כאילו רוצה בשביל הבת שלה ותראה דוגמאות, אחר כך תיסע תראה מה אלברט הספיק. היום ירדנה בבחינות, שרוצה לגמור את הלימודים שלה עוד לפני הסלון. אז לא נורא, היא תלך לבד לשתות אצל שלום. האוטו נוסע, בת שבע כבר קצת מכירה את העיר הגדולה, יודעת איפה בן יהודה, מחפשת חנייה. עיניה תרות אחר מקום פנוי, היא מאיטה, מכונית צופרת מאחוריה, רגע, בחייאת. היא נכנסת לחנייה מוסדרת, הכי טוב. עוד לא פתחו את החנויות. בת שבע הולכת במעלה הרחוב, לא ממהרת, מתבוננת בחלונות ראווה, הנה חנות של דברים מפעם, אולי תלך גם לדיזנגוף, תשטוף את העיניים. בדרך בית קפה פינתי קטן, אנשים יושבים לארוחת בוקר, שמש נעימה בחוץ, עדיין בוקר ולא חם מדי. היא צועדת לאט מתבוננת בסקרנות. רגע, מי זה? לא איציק? דומה. היא מתקרבת, זוג יושב קרוב, מתנשק, גבו אליה. היא מכירה את הגב הזה, את היד המושטת, בת שבע מתקרבת לאט, ידה הימנית מתרוממת ונאחזת בידית התיק התלוי על כתפה, רגליה נלחמות בכוח הכבידה, ניתקות ונמשכות חזרה אל הקרקע, פיה מתייבש באחת, היא נעצרת. היא שומעת את צחוקו של איציק, את קולו הקורא למלצר. בת שבע נסוגה אל פתחו של אחד הבתים, מעיפה שוב מבט ורואה את ידו המוכרת מלטפת שיער בהיר, את צדודית פניו מנשקות חלקת צוואר. באחת היא מסתובבת לאחור, מתרחקת, מרחיבה את צעדיה היישר אל מגרש החנייה, נכנסת לאוטו, מתניעה, נוסעת, מתפתלת ברחובות תל אביב ללא וייז שיתווה לה את הדרך. נוהגת שעה, שעתיים, אין לה מושג לאן, האוטו נוסע והיא בתוכו, הרגל כבדה על הגז, היא נוסעת צפונה, הכביש נפתח, היא נמלטת בתוך קופסת הפח רחוק ככל שתוכל.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.