החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כף רגלו של הסוס

מאת:
הוצאה: | 2012 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

עלילת כף רגלו של הסוס מתרחשת במהלך שבוע סוער וקיצוני במיוחד, או אולי עוד שבוע רגיל בבית ספר תיכון במרכז הארץ. התנגשות בין מורָה לתלמידה מידרדרת למקומות לא צפויים, תלמידת אמנות לומדת דבר או שניים שהמנהלת שלה היתה מעדיפה שלא לדעת, בחדר המורים נרקמים יחסים סבוכים בין שתי מורות, ומחוץ לכיתה מסתובב נער אחד עם לב שבור.
עלילת הרומן שועטת בדרך שרוצפה בכוונות טובות אל סופה הטרגי. כתיבתה של אלמה וייך חושן רהוטה ושנונה, אך יש בה גם רוך ורחמים כמעט כלפי כולם — תלמידים, מורות, הורים — כולם אשמים וכמעט כולם זכאים. זהו סיפור משובח על עניין גדול ומטריד.
– עלמה כהן־ורדי

מקט: 15100394
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


העורף הבהיר שלה. השיער שלו, הארוך. הוא מעביר את האצבע לאורך העורף הלבן שלה. היא מביטה למטה, אל הברכיים. מאריכה לו את המסלול, את הטיול שלו על הגוף שלה. מעיין איבדה את הקול. היא עומדת מול הכיתה ומדברת בלחש על ההיסטוריה של הרייך השני או השלישי ואני מסתכל מהשולחן האחרון, מתעד את האסון שקורה כאן לפני. סופר שניות, עשיריות השנייה, מתי הוא יפסיק.

כשהייתי קטן נסעתי לפורטוגל עם ההורים. נסענו דרך מנהרות עמוקות חצובות בהר. בתוך חושך שחור ספרתי שניות עד שהמכונית יצאה אל האור. רציתי להגיע למספרים הגבוהים באמת, עשרים, שלושים, אפילו ארבעים. להאריך את החושך המוחלט. עכשיו להפך. אני לא רוצה לעלות עם הספירה, רוצה שתיפסק עכשיו. שמונה, תשע ושיפסיק כבר. כמה אפשר. מעיין כותבת על הלוח המחיק את התאריך שבו היטלר עלה לשלטון. לא אכפת לי מהיטלר. חבל שהוא מת, היה הורג אותנו עכשיו, הייתי מת. אני רוצה למות. גם הלחישות של מעיין מטריפות אותי. כולם מרוצים מאוד מזה שיש להם מורה מדליקה ולוחשת, אבל לי נדמה שהיא מתלחשת עלי, נגדי, כי הכול נגדי כרגע. שתי אצבעות של אלון על העורף של רותם, אצבע ואמה ביחד. אני עוצר את הנשימה וסופר. זאת כבר ספירה חדשה. ברור שהמספרים לא יכולים להצטרף למצב הקודם, אני דן עם עצמי, קודם היתה רק אצבע אחת. הגעתי לחמש־עשרה ועדיין הוא עליה עם כל האצבעות שלו. הספירה מתבלבלת לי אבל אני לא מפסיק, לא נושם. עשרים, ועכשיו הוא שולח את היד השנייה דרך הרווח בין הטורים ומדגדג אותה פתאום במותניים, היא קופצת, צוחקת, והאצבעות עוזבות את העורף. אני נושם עמוק ומהר. יש לי עצב גדול, אולי לא עצב, לא יודע מה יש לי.

מעיין תופסת את אלון, והוא מחייך אליה כמו שהוא יודע. בטוח הוא מפנטז עליה. בכל שיעור שלה, מחדש, כל הבנים בכיתה נדלקים על מעיין. אני לא. בשבילי זאת רק רותם. אלון נועץ מבט במעיין כאילו מתחיל איתה. ממש־ממש מבטיח לא להפריע יותר. הוא ממציא לה בלי בעיה, מצביע על רותם ואומר שהיא פשוט לקחה לו את הספר ולא מחזירה. רותם אומרת "מה פתאום", ואני נעשה אדום. החום מתפשט לי בין הרקות וזה אומר שהפנים שלי מקבלות המון דם עכשיו והצבע עוד מעט ייראה ומישהו כבר יגיד תראו את גל איזה עגבנייה הוא נהיה ואלון יזרוק עלי, ברגע שמעיין תחזור לעניינים שלה, איזה בננה או תפוח. הוא יזרוק ביד הזאת, עם האצבעות האלה, שכרגע היו שם מעל החולצה של רותם.

אני חושב מה לעשות. עד לפני רגע היה ברור שיש בינינו סיכום, ביני לבין רותם, בקשר לשנינו, בקשר לטיול השנתי בעוד שבועיים. משהו טוב היה צריך לקרות. לפני השיעור דיברנו על הטיול ואם אפשר באילת להיעלם לכמה שעות ואולי למצוא איזה קזינו נחמד, אף פעם לא הייתי באחד. העיניים הירוקות של רותם הבריקו מהעשן של הסיגריה שלה אבל היא לא השתעלה. מקצועית. ישבנו ביחד על ספסל המעשנים בחצר, רותם הניחה עלי רגליים חשופות ואלון ישב מצדה השני, גב אל גב איתה, אבל לא שמתי לב לשום דבר מיוחד.

גם איתו היה לי סיכום. אני בטוח. לא דיברנו על זה אבל לא היה צריך. כל כך הרבה שנים אנחנו ביחד, בבוקר בכיתה, ואחר הצהריים ובערב בבית שלו או אצלי בחדר או על הגג הלבן. אפילו שאמא ממש מתעצבנת מזה שאנחנו יוצאים לגג מחלון החדר שלי כי אין ממש מעקה וזה לא מיועד לילדים שישבו וינענעו את הרגליים באוויר הפתוח. אבא אומר לה שאז מה, בסך הכול קומה אחת והילד גדול, ואמא אומרת שקומה וחצי כי התקרה גבוהה ושאם לפחות היה דשא כמו שצריך למטה אבל זה רק הבטון של החנייה. לחוצה האמא הזאת. גם בירות היא בחיים לא מרשה לי לשתות ובגלל זה רק אצל אלון אנחנו שותים, מחסלים לפעמים שישייה שלמה של קרלסברג. רותם לא עולה בשיחות שלנו, אבל ברור שאני כבר מזמן רוצה והוא בכלל לא מעוניין. הם ידידים והוא לא רוצה להרוס, בן זונה מסריח שיישרף עכשיו. היום בבוקר עברנו שנינו בשער ליד השומר אבי שתמיד יש לו ריח חריף של זיעה. אבי שאל אותו איפה הקוקו ואלון הניע את הראש והשיער שלו התנופף, צחק אליו ואמר, "לא נורא, אני אקח מהבנות." אני עוד אמרתי שאפשר לבקש מרותם אולי נשארה לה בתיק גומייה מלפני שהסתפרה, אבל הוא העדיף לקחת ממור או ממישהי אחרת.

אז מתי נהיה הדבר הזה עם העורף, הידיים שלו עליה, על הגוף שלה, על החריץ שלה החצוף שמציץ מהחולצה שלה ומבטיח הבטחות.

פתאום אני חושב שאולי הוא מזיין אותה. בלי לרצות הנשימה שלי נעצרת ועוד פעם חם לי והצבע הזה פולש לי לכל החורים, הדם בכל הגוף. אם הוא נוגע לה בעורף הוא בטח מזיין. איך הוא עושה את זה, איפה. מהר, לאט, מנשק אותה בכל הגוף, מועך לה, ממשש, והיא עם השיער הקצר, עם הלשון, עם השפתיים. מצמיד אותה חזק ומכניס לה אותו עד הסוף. בכוח, באהבה. כמה פעמים הם כבר עשו את זה. אולי אתמול כשלמדנו לתנ"ך בחדר שלי הם כבר היו אחרי והצחוק שצחקנו ביחד היה שלהם, ביניהם, עלי. אולי ביום שבת שעבר כשרציתי לבוא אליו והוא אמר שאי־אפשר, אולי ביום שני. אני מחשב חישובים. כמה פעמים. הפעם הראשונה בטח הכי מדהימה, לפגוש את אלוהים. אבל יש פעם שנייה, ושלישית ואז הזיונים הקבועים של שניים שמסתובבים ביחד, נוגעים, מתחבקים בהפסקות, ממשיכים כי זה טוב ונעים ורך. לחפש את הצוואר שלה, לפתוח חזייה. מה צבע הפטמות שלה, אני מעיף אליו מבט, הוא יודע. אני מרגיש בגוף שלי שהוא יודע איך נראות הפטמות שלה. הוא כן, אני לא. האודם החם מגיע לי אל קצות האצבעות. כתמים עדינים כאלה שרק אני רואה, אפילו שאמרו לי הרבה פעמים שאי־אפשר להסמיק בידיים. אין מספיק בשר. לי יש. אני מרגיש. הלב שלי מאבד דם לטובת הידיים בלי הבשר שלי. הגוף שלי אומר לי דברים, מספר על בגידה, על סכין חדה שמסתובבת לי בין כל האיברים. החבר שלי.

אני ממשש את מחזיק המפתחות המגניב שהעלמתי מהבית לפני כמה שבועות. אבא חיפש אותו מתחת לספה בין הספרים שליד הטלפון, התעצבן. אמא אמרה לו שהיה צריך לשים מתלה למפתחות ליד הדלת ואז לא היה מאבד. זה מחזיק מפתחות שיש בו פותחן קופסאות שימורים ובירות, פנס, ואולר. בכיס שלי אני פותח אותו, ממשש את האולר, מאניאק חרא. צריבה, אולי נחתכתי. מה הייתי עושה לו, איפה הייתי חותך. שקרן. שקרן. כדור נייר מגולגל פוגע לי בראש, אלון צוחק אלי מקדימה וטל מחליק לו כיף של הערכה. קליעה בול. הם מחייכים אלי, "חליק אחי, זה רק הראש שלך לא שום דבר חשוב. תקשיב," הם מצביעים על מעיין שעסוקה מול הלוח, "תלמד היסטוריה, אחי." אני מתעלם מטל, אומר לאלון בתנועות שפתיים שניפגש בהפסקה. העיניים שלי תקועות בו, הזעם צועק ממני והוא מרגיש, עושה סימן עם היד שלא מבין. אני מודיע לו בתנועה אחת שזה הסוף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כף רגלו של הסוס”