החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בין הממלכות – נסיכת הפיראטים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 108 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה, ...
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"הייתי קרובה לעילפון והדמעות טשטשו את ראייתי, אך עדיין ראיתי אותן, את העיניים הכחולות הקרות שמבטן דקר בי כחרב. ידיים קרות עטפו אותי ומשכו אותי אחריהן. צרחות ופקודות מילאו את אוזניי, אך ראשי היה מעורפל. נלקחתי מהאולם, חיילים נלחמו לפניי, גופי איבד את כוחו, ואז… חושך."

 

קרה לכם פעם שהרגשתם שהכול סביבכם מתהפך, משתנה בבת אחת ולעולם לא יחזור להיות כשהיה?

 

כאשר הפולשים מהמערב משתלטים על הממלכה של משפחת סור, חייה של הנסיכה ולריה משתנים לנצח. הפולשים לוקחים ממנה את הממלכה ואת משפחתה, והיא יוצאת למסע נקמה שראשיתו בהחלטתה לחבור לפיראט מפוקפק ולצוות מפוקפק עוד יותר. הם כורתים ברית בינהם ויוצאים למסע מופלא מלא מפלצות ויצורים אגדיים אל עבר הנקמה המושלמת.

 

פאולין שוסטר, ילידת 2002, מתגוררת בנתניה עם משפחתה. ספרים הם חלק גדול מחייה, וכבר מגיל צעיר התנסתה בכתיבת הפנטזיות הכי גדולות שלה במחברת שורות, עד שהופיע הרעיון המושלם. נסיכת הפיראטים, הראשון בטרילוגיית בין הממלכות, הוא ספרה הראשון. הספר מציע לקוראיו יציאה אל מסע בעולם מופלא וישאב אותם אל שלל הרפתקאותיה של הנסיכה ולריה במחוזות דמיונה של הסופרת.

מקט: 001-3000-218
"הייתי קרובה לעילפון והדמעות טשטשו את ראייתי, אך עדיין ראיתי אותן, את העיניים הכחולות הקרות שמבטן דקר בי כחרב. ידיים […]

 

פרולוג

אושר

 

עמדתי בחצר, חייכתי ונופפתי בידיי כפי שעשו כל בני משפחתי.

שנאתי את כל האירועים האלה שאבא הכריח אותי להשתתף בהם, אך אמא נהגה להזכיר: ”את נסיכה, ולריה, התנהגי בהתאם, בדיוק כמו אחותך.” התאפקתי שלא לגלגל עיניים כשעוד לורד בן חמישים נישק את ידי ובירך אותי. הייתי הנסיכה היחידה מבין אחיי שעוד לא התארסה. כל אציל מקומי או לא מקומי ניסה למצוא חן בעיני אבי ובעיניי, מצפה לקבל את ידי, אך נענה בשלילה.

“תחייכי, את מביישת את ההורים,” לחשה לי מריה, אחותי הצעירה ממני.

היה עליי לגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לא לבעוט בה. היא הייתה צעירה ממני, אבל נהנתה לחלק לי פקודות בגלל היותה הבת האהובה על אמי, המלכה אן. אחי התאום ריי, הגדול ממני במספר דקות, הבחין בהבעת פניי המרוגזת. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי וחייך אליי, לחץ את ידי וקרץ לי. אין לי מושג כיצד הייתי שורדת את כל האירועים הללו בלעדיו. אחותי הקטנה בת החמש, ליאן, נאחזה בשולי שמלת המשי הירוקה והמנופחת שלי.

“מה יש, קטנטונת?” שאלתי אותה.

“אני רעבה,” היא ענתה. היא ידעה שלא תוכל פשוט להסתובב, לעזוב את המקום וללכת לאכול כילדים אחרים בני גילה.

לכבוד יום הולדתה הארבעה-עשר של מריה נאלצנו להתייצב בחצר בדיוק כפי שעשינו כמה ימים קודם לכן, כשחגגו לי את יום הולדתי השבעה-עשר. המתנו למפגש עם ארוסה בן השבע-עשרה של מריה, שהגיע מהמזרח הקרוב, מממלכת דראון, אשר בשליטת אביו. אבא טען שזו ברית נהדרת, כי ממלכת דראון נמצאת בגבול הים האסור, וכך תהיה לנו שליטה גם על המקומות המסוכנים בעולם.

בינתיים חלה עלינו החובה להתנהג למופת. רק אחר כך נלך לנשף שאבי, המלך קאל, ערך לכבוד הכרזת האירוסין וחגיגת יום ההולדת, נשף שבו תזכה אחותי הצעירה לאכול. מריה הייתה אמנם רק בת ארבע-עשרה, אך היא הייתה בוגרת, מכובדת, אלגנטית ומתאימה לתפקיד הנסיכה הרבה יותר ממני. שערה הבלונדיני סודר בתסרוקת יפהפייה, שבה שולבו פרחים עדינים בצבע סגול. על גופה החטוב נחה שמלה בצבע כחול נוצץ, שהייתה צמודה לגופה והדגישה את יופייה הרב. מהמותניים ומטה התרחבה והתנפחה שמלתה והשאירה אחריה שובל ארוך של בד מנצנץ ומרשרש. עיניה הירוקות כשל עיניה של אמי בלשו מסביב בסקרנות, מחפשות אחר הנסיך המיועד לה.

מבין שתינו היא דמתה יותר לאמא, בעלת השיער הבלונדיני והחלק, שתמיד היה מסודר באופן מושלם. רגועה ונינוחה היא אחזה ביד אבי – ממש מודל של יופי! כל אישה בממלכה שאפה ללבוש את שמלתה השחורה והיקרה, לענוד את היהלומים אשר נצנצו על ידיה, על צווארה ועל אצבעותיה, ולשאת על ראשה את כתר המלוכה, שעורר את קנאת הכול.

אני ואחי התאום ירשנו את עיניו הכחולות-כהות והמסקרנות של אבי, את שערו השחור כפחם, המקורזל בקצותיו, ואת אופיו השונה כל כך מאופייה של אמי. אחי היה חכם ועמד להיות מלך חזק כמו אבי, ובעל חשיבה מסוכנת וחדה כשל אמי. מוזר, אף שהיינו תאומים, היינו שונים כל כך.

ריי היה מאורס לנסיכת ממלכת שלבי. עוד אחד הרעיונות של הוריי. ממלכת שלבי הייתה אמנם קטנה, אך מקומה במפה היה החשוב מכול: בין ממלכת ליב, אשר לא הייתה אויבת אך גם לא חברה, לארצותיו של מאליק, מקור לצרות ולסכנת חיים. תקופה ארוכה היה סכסוך בין ממלכתנו לארצות מאליק, וזאת כיוון ששתי הממלכות נמצאות על אותה יבשת וגבולותיהן בלתי נפרדים.

הכרתי היטב את לילי, נסיכת שלבי. היא שהתה בארמון זה זמן רב. היא הייתה עדינה מאוד ובעלת עיניים חומות ובהירות ושיער בלונדיני חלק. אף שמלאו לה  שש-עשרה שנה, נראתה כבת גילה של מריה בשל קומתה הנמוכה. היה קל לזהות את מוצאה מהמערב, הודות למבטא הכבד שבו דיברה. כל מילה שלה נמשכה ארוכות, והאות נון נעלמה מבין שפתיה פעמים רבות. נראה שהיא וריי הסתדרו מצוין. הופתעתי שלא ראיתי אותה כאן איתנו, והחלטתי לשאול את ריי על כך מאוחר יותר.

ליאן הקטנה שיחקה בשערה הבלונדיני ושמלתה הוורודה נצנצה באור השמש. לפי מבט עיניה הכחולות יכולתי לראות שלא נוח לה. לפעמים ריחמתי עליה. אם אותי הכללים והנימוסים הוציאו מן הדעת, כיצד היא מרגישה?

“למה לילי איננה כאן?” התפניתי סוף סוף לשאול את ריי לאחר קבלת הפנים, בעודנו יושבים באולם הנשפים העשוי כולו זכוכית וכסף, ליד השולחן הערוך בסעודת מלכים.

אבא ואמא ישבו על שני כיסאות ענקיים, מרופדים בכריות משי כחולות. אצילים ניגשו אליהם בחיוך והשתחוו להם, גברים צעירים וגם, דבר שדחה אותי עוד יותר, פחות צעירים. הם שוחחו עם אבא והעיפו אליי מבט. עלתה בי בחילה רק למחשבה שעליי להינשא.

ריי נראה מצוברח. הוא לגם מכוס הזהב שבידו, כאילו הנוזל האלכוהולי שבפנים יוכל להשכיח ממנו את צרותיו. נגעתי בידו בעדינות, והוא הביט בי במבטו הכחול.

“מה קרה, ריי?” שאלתי.

הוא נאנח, ”היא לא חשה בטוב, ולרי."

ליבי התמלא דאגה, "מה קרה לה?”

“זה… זה פשו… פשוט ש…” הוא גמגם. שלחתי לעברו מבט מסוקרן ומודאג. “כואבת לה הבטן וחום הגוף שלה עלה.”

“אל תגיד לי…״ שתקתי לרגע לפני שהוספתי, "פרצה מגפה באזור?“

הוא צחק. חיוכו זה, בעל השיניים הלבנות והישרות, המס את ליבותיהן של נערות רבות.

“לא, ולרי,” הוא פסק. יכולתי להישבע שהוא מסמיק. “תקשיבי: כואבת לה הבטן ויש לה חום וגם… וגם…” שוב הגמגום הזה.

התעלמתי מרעש האנשים החוגגים סביב, מהמוזיקה הקולנית ומהשמחה, וניסיתי להבין מה הוא מנסה להגיד לי. ”אני לא מבינה אותך, ריי, מה אתה מנסה להגיד?”

הוא גירד בעורפו במבוכה והסמיק עוד קצת, “את יודעת, מה שיש לנשים כל חודש? אז זה מאחר אצלה…"

סוף סוף הבנתי לאן הוא חותר וגיחכתי למראה פניו הנבוכות. “מה? אני לא מבינה לאן אתה חותר…” אמרתי משועשעת.

הוא הפך לעגבנייה, ”את כן יודעת, אל תציקי לי. זה פשוט, אני ולילי היינו יחד בזמן האחרון במובן הפיזי, הקרוב…“ הוא שם את ידו על פניו והסמיק עוד יותר. “אל תצחקי עליי,” נאנח וצבט את לחיי.

הסטתי את ידו מפניי בחיבה ואמרתי, ”אבל זה אומר שהיא בהיריון. מה רע בכך? הרי אתם מאורסים!”

מבטו הרצין. “את הרי יודעת שכדי להינשא לפי החוק, זה אסור. אם מישהו יגלה את המצב, זה יהיה הסוף שלה, של שנינו. אבא רצה שנתחתן רק באביב של השנה הבאה. אנחנו צריכים למצוא דרך לשכנע אותו להקדים את החתונה בלי שהוא יחשוד במשהו.“ הוא העביר את ידו על מצחו ונאנח שוב.

“הכול יהיה בסדר, אח תאום. אנחנו נמצא דרך,“ לחשתי.

“אנחנו?” שאל בחיוך.

הנהנתי, ”כמובן, מכיוון שאני כזו נשמה טובה, אני אעזור לך,” אמרתי בחיוך מרוצה.

“תודה, תאומה,” אמר אחי, צחק וקרץ לי.

מחאתי כפיים בעליזות: ”תהיה לי אחיינית!"

“ששש… ששש… בשקט!“ התחנן אחי ומיד הוסיף, “או אחיין.“

רציתי להגיד עוד משהו, אך ליאן התקרבה אלינו. “שלום לך, קטנטונת,“ אמר ריי והושיב אותה על ברכיו.

היא סובבה את קצות שערה על אצבעותיה הקטנטנות. “יש שם ילד שרוצה לרקוד איתי,“ לחשה לנו.

“ולמה את לא רוקדת איתו?” שאלתי אותה.

"כי בשיעור רכיבה הוא תמיד ראשון, והוא סנוב. אני לא רוצה לרקוד עם סנובים,” ענתה.

ריי ואני הבטנו זה בזה וצחקנו בקול. “את נסיכה. את יכולה להגיד לו להסתלק,” אמר ריי.

היא שילבה ידיים בעצבנות. ”אמרתי לו להסתלק, אבל הוא המשיך לנסות למשוך אותי לריקוד.“

“נשמע שאת מוצאת חן בעיניו,” קרצתי לה.

בתגובה עיוותה ליאן שוב את פניה, ”איכסה, בנים."

“שאני איעלב?” שאל ריי.

ידיה הקטנטנות של ליאן מיהרו לחבק את צווארו של ריי. “רק אותך אני אוהבת, אח גדול!” היא צחקה בקול ילדותי.

“ומה איתי?” שאלתי בקול נעלב.

מיד מצאו ידיה את צווארי: ״ואותך, ואת מאמא ופאפא ואת מריה.“

״גם אנחנו אוהבים אותך!” אמרתי והדבקתי לה נשיקה על הלחי.

“ואיתי את רוצה לרקוד, קטנה?” שאל ריי.

“כן," ליאן קפצה מברכו ומשכה בידו.

“כבר חוזר, תאומה. נסי לא לרצוח אף אחד בזמן שאעדר," קרץ לי ונעלם ברחבת הריקודים כשליאן אוחזת בידו.

חיפשתי את מריה וראיתי אותה עומדת ליד ארוסה. הוא לא היה כזה רע כפי  שציפיתי. עיניו היו בצבע שקד, שערו שטני, קומתו גבוהה וגופו שרירי וחזק. הוא נראה אצילי, מכובד ומנומס – ממש ג’נטלמן. לא נסיך סנוב. זה זמן רב לא ראיתי את אחותי מחייכת אליי חיוך אמיתי ושמח כמו עכשיו. למרות הפרש הגילים ביניהם, היו מריה וג'ונתן צוות מעולה. עוד לפני שג'ונתן הגיע לממלכה, הם שלחו מכתבים זה לזה ומהר מאוד הפכו לחברים קרובים.

אבא הכה בכף ידו על השולחן ונעמד על רגליו. מיד נפסקו כל הדיבורים וגם המוזיקה חדלה. כל הנוכחים עמדו על רגליהם ונעצו מבטם בהוריי. אבא הרים את ידו ואחר כך הורידה, מסמן לכולם להתיישב בעוד שהוא המשיך לעמוד. הוא ואמא התבוננו במריה ובג'ונתן, מחייכים באושר על השידוך המוצלח.

אבא פתח את פיו ואמר: “ביום הזה לפני ארבע-עשרה שנים נולדה בתי השלישית. מאז היא הביאה רק אושר ושמחה לביתנו. אינני יכול לתאר בפניכם עד כמה אני גאה בה." הוא העביר את מבטו אל ריי וליאן שהחזיקו ידיים, ואחר כך אליי, ומיד הוסיף, "אינני יכול לתאר עד כמה אני גאה בכל אחד מילדיי. אני רוצה להרים כוסית לכבוד בתי מריה.“ אבא הרים את גביע הזהב שבידו, וכולנו עשינו כמותו.

“אני מאחל לך להיות מאושרת, להקים משפחה, להמשיך להסב גאווה למשפחתנו, ושתזכו להרבה בנים בעתיד," אבא לגם מהגביע וכל הנוכחים הגיבו במחיאות כפיים ובקריאות שמחה ולגמו גם הם ממשקאותיהם.

אבא אותת לשקט והמשיך, ”אף שזהו יום שמח, המציין ארבע-עשרה שנות חיים לבתי, זו אינה הסיבה היחידה שלשמה התכנסו כאן.” כולם הסתכלו עליו בסקרנות והעיפו מבט לעבר מריה וג'ונתן. “אני ואשתי, שליטי ממלכת קלייר וראשי בית סור, רוצים להכריז בשמחה על אירוסיהם של הנסיכה מריה והנסיך ג'ונתן!”

מיד הריעו כל הנוכחים באולם, הרימו כוסות וקראו "מזל טוב!" בשמחה ובחיבה. האולם התמלא שוב בהמולת דיבורים, בקולות צחוק ובמוזיקה. ג'ונתן הניח את ידו על מותניה של מריה, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מסמיקה. אצילים וגבירות ניגשו אליהם לאחל להם ברכות. ג'ונתן הוביל את מריה לאמצע רחבת הריקודים שהתפנתה במיוחד בשבילם, והם פתחו בריקוד מסחרר. הם נראו יפהפיים יחדיו.

לגמתי מהמשקה שבכוסי, התקשיתי לדמיין את עצמי במקומה. לפתע הרגשתי יד חמה מונחת על כתפי.

“אבא,” אמרתי בחיוך וקמתי לכבודו.

“תרצי לרקוד איתי, גברתי?” שאל והושיט לי את זרועו.

“המלכה לא תקנא?” לחשתי לעברו, נאחזת בידו.

אבא העיף מבט לעבר אמא וחייך: “הבטחתי לה שאפצה אותה על כך בשני ריקודים.”

הוא הוביל אותי לרחבת הריקודים, לידינו רקדו מריה וג'ונתן ונראו שקועים בתוך עולם משלהם. ריי רקד עם ליאן, ידיה הקטנות חיבקו את מותניו והוא אחז בה בידו. אמי השקיפה עלינו מהצד בחיוך. היא אמנם קשה לפעמים, אך מעולם לא הטלתי ספק באהבתה.

“הם נראים מאושרים,” לחש לי אבא בזמן הריקודים והעיף מבט בג'ונתן ובמריה. הנהנתי. “את יודעת, יום אחד אהיה חייב למצוא גם לך שידוך."

נאנחתי. “אבל למה? למה זה הכרחי? למה לא אוכל להתחתן מתי שבא לי עם מי שבא לי? הרי אינני יורשת העצר,“ הפטרתי במרירות.

אבא גיחך מעט ואמר, ”זה נכון שאינך יורשת העצר, אבל אני צריך לכרות כמה שיותר בריתות חזקות עם ממלכות אחרות. אפילו ליאן מאורסת מגיל שלוש. רק כך המצב בממלכה יישאר רגוע ובטוח כמו עכשיו, ואנחנו נהיה מאושרים.”

ידעתי שהוא צודק, אבל שנאתי את המצב הזה שבו גורלי נכתב ונחתם מראש. רציתי לומר את מה שבליבי, לעשות את מה שברצוני, ללבוש את מה שמוצא חן בעיניי, להינשא למי שאבחר ולהעביר את שארית חיי עם גבר שאוהב בכל ליבי.

״מה לגבי יורש העצר של ממלכת ליב?״ אבי העיר אותי מהרהוריי.

״הוא קטן ממני כמעט בארבע שנים…״ נאנחתי.

״בינתיים, אבל הוא יגדל.״

״שמעתי שהוריו אינם מראים לו אור יום, ושהוא נעול בטירה כמו נסיכה בסכנה,״ המשכתי.

אבי גלגל את עיניו וצחקק. ״ולרי,״ הוא נאנח בזמן שהסתחררנו בריקוד, ״ממלכת ליב היא ממלכה גדולה ודי מנותקת, אבל עכשיו, שמצבנו כה מעורער, עליי לכרות כמה שיותר בריתות.״

לא היה לי מה לענות. ידעתי כי ממלכתנו אף פעם לא תהיה בטוחה, לא כשארצות מאליק מאיימות לתקוף אותנו בכל רגע כדי להרחיב את שטחן.

״וממלכת פרל? המלכה שלהם משוגעת. איש אינו יודע מתי תחליט לצאת מבין האיים המקיפים אותה למסע מלחמה.״

ממלכת פרל, או בשמה השני 'ממלכת ההרים הצפוניים', שכנה אי שם בצפון הקר והמרוחק. איש לא ידע מה קורה בפנים, כי אף אדם לא חזר משם. המלכה פרל לא הסכימה לאיש לעזוב או להגיע לממלכה השמורה שלה, המוקפת בחמישה איים שגם להם קראה על שמה 'איי פרל'. רק המחשבה עליה העבירה בי צמרמורת. סיפורי זוועות הגיעו משם, רצח, קור ושחור שלטו בממלכה הגדולה מכולן.

״חוץ מזה, את לא רוצה לגמור כמו הוד מלכותה נינה…״ קולו של אבי היה חנוק מרוב צחוק.

״אבא, זו סבתא שלי,״ הקנטתי אותו.

הוא צחק, ״אני יודע. זכרה נצור בליבי, אבל ולרי, את זוכרת את סיפוריה?״

הנהנתי בחיוך, ״היא טענה שאינה מוכנה להתחתן שוב אחר מות המלך, כדי שהגנים של כוחותיה לא יתבוללו.״

פניו של אבי קיבלו גוון ורדרד של שמחה. זיכרונה העלה חיוך מיידי על שפתיי. היא הייתה אישה מצחיקה ומופלאה, שנהגה ללבוש בגדים בצבעים זוהרים ולספר אגדות על אנשים בעיני החתולה הזוהרות שלה. סבתא טענה שבעלת כוחות היא, ומסוגלת להזיז דברים בכוח המחשבה בלבד. מעולם לא ראיתי את זה קורה, ובתה, אמי, לא ירשה ממנה דבר פרט לחיבה לבגדי יוקרה. בשל אישיותה המרתקת, הפכה המלכה נינה לסיפור האהוב על הילדים, לא יותר מאגדה על אישה מיוחדת ומעט משוגעת, שכן דעתה נפלה עליה לעת זקנה.

ידו של אבי ליטפה בעדינות את פניי, ופניו הרצינו לפתע. ״עליי להבטיח שלום לממלכה שלמה, יקירה. עלייך לזכור שאני אוהב את ילדיי מכול, אך איני רק אב, אלא גם מלך.״ נשמתי עמוקות, חייכתי אליו בעדינות והנהנתי. “כעת אני מצטער, גברתי, אך עליי ללכת או שאשתי תכעס על כך שאינני מעניק לה תשומת לב,“ אבא עזב אותי כשחיוך על פניו.

הבטתי סביבי. ג'ונתן ומריה נראו מאושרים, ריי עומד להיות אבא, אין זו בעיה להקדים את החתונה, ויום אחד הוא יהיה מלך נהדר עם מלכה מקסימה וילד או ילדה, וגם ליאן תפגוש בבוא היום את ארוסה. הייתי בטוחה שאבא בחר לה חתן ראוי. אולי יש קמצוץ סיכוי שגם לי הוא יבחר גבר שיסב לי אושר?

פתחתי פה לשטן.

לפתע כבו האורות. השמחה, האושר וקולות הצחוק הרמים נמוגו כלא היו, ובמקומם השתלטו על האולם צרחות בהלה ופחד. אנשים רצו ודחפו אותי בדרכם, אחזו בי לשנייה ברעד, נאבקים לברוח בלי לראות דבר מסביבם. גם אני לא ראיתי דבר ולא מצאתי את בני משפחתי. גופי רעד מפחד, ואוזניי נאטמו מן הצרחות שנישאו סביב ומקול החרבות שהכו זו בזו. משותקת מאימה, לא יכולתי לעשות דבר.

ואז נשמעה הצרחה החזקה מכולן, המפחידה מכולן, הצרחה שגרמה לליבי לכאוב ולדמי לגעוש בוורידיי.

הייתה זו הצרחה של המלכה אן, אמא שלי.

אש. להבות אדירות, רצחניות, מימין, משמאל, מקדימה, מאחורה… הכול בער.

צרחתי ובכיתי, הרגשתי שאני נחנקת, אבל דבר לא עזר. האש סגרה עליי. עיניים כחולות וקרות, נטולות כל רגש, הביטו בי בשעשוע. בעל העיניים החזיק בידו סכין מגואלת בדם שטפטף על הרצפה. ידעתי כי זהו דמו של אבי. גופו היה מוטל מת על הרצפה ולידו הכתר שנשא בכבוד כה רב, מלוכלך בדם בוהק. מגרונו החתוך בקע הנוזל האדום כמו נהר גדול ההולך ומתפשט על כל סביבותיו.

ניסיתי להיאבק בבעל החרב, אך קיבלתי בעיטה עזה בבטן. תוך שנייה היה גופה חסר החיים של אמי מוטל ליד גופתו של אבי. עיניהם היו פקוחות לרווחה, מביטות בי נטולות מבע וללא סימני חיים.

הייתי קרובה לעילפון והדמעות טשטשו את ראייתי, אך עדיין ראיתי אותן: את העיניים הכחולות הקרות, שמבטן דקר בי כחרב. ידיים קרות עטפו אותי ומשכו אותי אחריהן. צרחות ופקודות מילאו את אוזניי, אך ראשי היה מעורפל. נלקחתי  מהאולם, חיילים נלחמו לפניי, גופי איבד את כוחו ואז… חושך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בין הממלכות – נסיכת הפיראטים”