החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מ.ש. אלבוים

מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר צעיר שלמד פסיכולוגיה, מוזיקה, אימון אישי ותחומי עידן-חדש רבים. מיכאל הקים את האתר halom.co.il, דרכו הוא מלמד אחרים על החלומות הצלולים ומעביר קורסים וסדנאות בנושא. מיכאל בן 30 וגר ביישוב אלקנה. ... עוד >>

המורה שלי שקרן

מאת:
הוצאה: | 2018 | 250 עמ'
זמינות:

21.00

רכשו ספר זה:

נמרוד קריספין גילה משחק בשם קוביות שקרנים. הוא מלמד את החברים ומשחק בהפסקות, אבל גם המורה המסתורי שלו, רמיאל גושן, וגם הילדה היפה בכיתה, עדן תירוש, שמעו על המשחק, וגוררים אותו לטורניר קוביות סודי עם פרס של חמישה מיליון שקלים. נכתב עבור קהילת משחקי הלוח בישראל, כדי להראות כמה אפשר למתוח את החוקים של משחק אחד. ספר הרפתקאות לנוער ולמבוגרים שאוהבים משחקים.
מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר צעיר שלמד פסיכולוגיה, מוזיקה, אימון אישי ותחומי עידן-חדש רבים. מיכאל הקים את האתר halom.co.il, דרכו הוא מלמד אחרים על החלומות הצלולים ומעביר קורסים וסדנאות בנושא. מיכאל בן 32 ומתגורר ביישוב אלקנה.

מקט: 978-965-92589-7-0
מסת"ב: 978-965-92589-7-0

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

.
ג'וקר

ההפסקות בתיכון עירוני ש' ברמת השרון היו יבשות, עד היום שראיתי סרט פוקר ישן. בסרט הם שיחקו "קוביות שקרנים", סוג של פוקר עם קוביות, ואחרי מחקר עומק באינטרנט, למדתי את החוקים של המשחק, לימדתי את החבר'ה, ומאז אנחנו יושבים ומשחקים בכל הפסקה. דרך טובה להעביר את כיתה י"א. אפילו קניתי עגיל מטורף בצורת קובייה שענדתי כל הזמן. בין כל שיעור סובבנו את השולחנות והצמדנו אותם, ובתוך פחות מדקה חצי מהכיתה הייתה מתאספת סביבנו כדי לצפות באקשן.

המטרה הייתה לנחש כמה קוביות ממספר מסוים גולגלו על השולחן, אבל כל אחד ראה רק את הקוביות שלו. השולחן נראה בערך ככה:

אסף: □□□□□ – רון: □□□□□

תומר: □□□□□ – אני: ⚁⚁⚂⚃⚄

שיחקנו לפי סיבוב השעון: רון, אסף, תומר ואז אני, והקוביות הריקות סימנו קוביות שלא הייתי יכול לראות. בחנתי את הקוביות שלי: לבנות ורגילות. קלאסי. אבל כשנעלתי את מבט הפוקר שלי עם רון (שקנה לעצמו קוביות קריסטל מהודרות), הזיעה שלו הכפילה את מהירות הזליגה.

המורָה לאנגלית נכנסה ושמה לב שכל הבנים בכיתה מסתכלים עלינו ומתעלמים ממנה. נדמה לי שהיא ביקשה משהו, אבל כשהיינו שקועים במשחק כל מה שמחוץ למסגרת היה עמום.

"קריספין, תסתכל לכאן!" אמרה המורה ופנתה אליי, אבל היא נתקלה בכיסא ומעדה. זינקתי לעמידה ותפסתי אותה בזמן שכל הכיתה בוהה בנו בפיות פעורים. מזל שתפסתי אותה, כי אם היא הייתה נופלת על השולחן כל הקוביות היו מתפזרות לכל עבר וזה סיוט לאסוף אותן אחר כך.

המורה יישרה את עצמה, כחכחה בגרון בחוסר נוחות ועזבה את הכיתה. אני לא מבין מבוגרים לפעמים. בכל אופן, עד שהיא תחליט מה היא רוצה, אנחנו חזרנו לשחק.

בתורו, כל שחקן יכול להגדיל את ההימור הקודם או לטעון שהשחקן הקודם משקר.

"שבע פעמים 6," הכריז רון. הוא הגדיל את ההימור וטען שמתוך עשרים הקוביות שעל השולחן, שבע מתוכן הראו 6. שלוש-עשרה הקוביות שנשארו היו יותר מחצי – ומכיוון שלי היו רבע מהקוביות על השולחן, זה הגדיל משמעותית את הכוח שלי.

"שמונה פעמים 6," הגדיל אסף בעוד הוא מגרד את ארבע שערות הפנים שלו שהוא קרא להן שפם. זה היה יותר מדי צמוד. אם זה יגיע אליי, אני בטוח אומר שזה שקר, כי לי לא היו 6 בכלל.

זה היה המשחק השלישי שלנו היום, חצי שעה לתוך שיעור אנגלית, וההימור היה על ארוחת הצוהריים של כל המפסידים. בימי רביעי אמא של אסף שמה לו פסטרמה בכריך, אז זה היה משחק חשוב.

המורה לאנגלית בחרה לנטוש את הכיתה, והבנות היו עסוקות בשיעורי בית, חלק עמדו והסתכלו עלינו או אפילו ניסו להפסיק את המשחק ולהטיף לנו, אבל מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו מקרה אבוד. עדיף כבר להמשיך עם זה. היחידה שלא הטיפה לנו – אבל גם לא התעניינה, הייתה עדן תירוש, אחת הבנות היפות בכיתה, בעלת שיער חום גולש ותמיד מקפידה על המראה שלה, אבל מאלו שכנראה לא מבינות מספיק במשחקים.

"נמרוד, תורך," הזכיר אסף.

"מה? מה הוא אמר?" הסתכלתי על תומר שישב לפני. הוא תמיד נסחף אחרי הקבוצה, אז הוא בטח הגדיל את ההימור.

"ת-תשע פעמים 6," מלמל תומר. חשבתי ככה. לא היו לי 6, ומתוך חמש-עשרה הקוביות שנותרו על השולחן (בלי לספור את הקוביות שלי) קשה להאמין שתשע מתוכן הן 6.

"שקר, אין מצב," אמרתי וחשפתי את הקוביות שלי. כולנו חשפנו את הקוביות וספרנו את כל הקוביות שהראו 6 ו-1 – שהיו ג'וקרים. 6, 1, 3, 3, 3… זה היה מגוחך. מתוך עשרים הקוביות שלנו, הספרה 6 הופיעה פעם אחת ו-1 הופיעה פעם אחת. פעמיים מתוך עשרים, והוא אמר תשע. כולם פה כאלה שקרנים. תומר הימר אחרון, אז הוא היה הראשון לאבד קובייה במשחק הזה.

הדלת נפתחה בסערה. "מה קורה פה?" המוֹרֶמִי נכנס. "אני נוסע לאוסישקין לקנות כריך ואתם מבטלים את שיעור אנגלית?"

רמיאל גושן, המחנך שלנו. תכלס, הוא מורה מטורף, הוא תמיד עושה שטויות בשיעור, מראה לנו סרטונים באינטרנט וצוחק עלינו. אנחנו קוראים לו רֶמִי או המוֹרֶמִי, גם כשהוא מבקש שנקרא לו "המורה". לא יקרה.

"המורה לאנגלית הייתה פה?" שאל רון בכנות מעוררת רחמים.

"כן, והיא התקשרה אליי בוכה. סליחה, לא, היא לא בכתה. מורים לא בוכים. אני אנחש שקריספין אחראי לכל זה," אמר המורמי והצביע על שולחנות המשחק ועליי.

"למה אתה מאשים ישר אותי?" שאלתי. אני בן שבע-עשרה עוד מעט והוא גדול ממני רק באיזה חמש שנים. זה מעליב שהוא חושב שהוא ברמה שלי. "אולי זה אסף?"

"אני?!" קפץ אסף.

המורמי נפנף את אסף מהמושב שלו והתיישב במקומו. "קריספין, אתם מעיפים את כל הקלפים שלכם מהשולחנות ומסדרים אותם כאילו היפופוטם עבר פה וליקק את המקום."

"המורה, אלו קוביות, לא קלפים," העירה נועה, בזמן שהיא לא מרימה את הפרצוף מהטלפון. "היו רוצים שאלה יהיו קלפים," הוסיפה לעצמה.

"לא משנה, תעיפו הכול." המורמי קם ופתח את הדלת.

"המורמי!" זו הייתה ההזדמנות שלי להשפיל אותו.

"בפעם האינסופית, אני המורה," הוא ענה.

"למה שלא תשחק איתנו איזה משחק של קוביות שקרנים? אם תנצח אותי – אני מסדר את כל הכיתה לבד," אמרתי בחזה מורם ויד מתנופפת של ערס.

"קודם תסדר הכיתה ותלמד אנגלית, ואז תציע הצעות."

"אתה מפחד?" שאלתי. מאחוריי נשמע, "אוווּ" מכל הנוכחים בכיתה.

המורמי הסתובב והסתכל לי בעיניים. נראה לי שפגעתי בעצב חשוף.

"מישהו מפחד!" הוסיפה נועה.

"אתם יודעים שאתם מתגרים פה במורה," הזהירה עדן תירוש, זהירה כתמיד.

"לול תרנגולות!" נסחף תומר, ומישהו עשה קול של תרנגולת בזמן שעדן קברה את הפנים בכפות ידיה.

"אני אשחק נגדך," אמר לפתע המורמי והתיישב מולי. "אחד על אחד. אבל אם אני מנצח, לא רק שאתם תסדרו את הכיתה, אתה תעבור לכיתה אחרת, מרצונך."

הצליל, "אוווּ!" חזר, רק חזק יותר.

"עשינו עסק," אמרתי ולחצתי את היד של המורמי, "אבל אם אני מנצח, אתה מתפטר."

"אוווֹ!" חזק כמעט ריסק את הקירות בזמן שחלק מהבנים השתוללו במקום. כולם, כולל עדן תירוש, התקרבו כדי להסתכל. נתתי למורמי חמש קוביות וגלגלתי את שלי כשאני מסתיר אותן בעזרת כף היד.

המורמי: □□□□□

אני: ⚂⚂⚃⚄⚄

"אתה בכלל מכיר את החוקים?" לעגתי.

"אתה משחקים בזה כל כך הרבה שכל הכיתה כבר מכירה את החוקים," סינן המורמי כשהוא בוחן את הקוביות שלו. הוא הקפיד להרים את שני האגודלים בזמן שהסתיר את הקוביות בידיים.

"אז תתחיל," זרקתי.

"אני אתחיל עם הימור של… פעמיים 2," אמר המורמי.

"פעמיים 5," אמרתי. מותר היה לשנות את המספר כל עוד הוא גדול יותר, או כל עוד הגדלתי את סכום הקוביות, אבל חשוב לזכור ששיחקנו עכשיו על עשר קוביות ולא על עשרים. הייתי צריך להתאים את עצמי לסכום החדש בעקבות המשחק הקודם.

"פעמיים 1," אמר המורמי. הימור כפול. מסביב הרימו גבות.

"אתה יודע ש-1 זה ג'וקר, נכון?" שאל אסף. "זה אומר שהוא יותר נדיר."

"תודה, אני למדתי סטטיסטיקה," הרגיע המורמי.

"מה הקשר הימור כפול?" שאלה נועה.

"כל מספר הוא גם 1, אבל 1 הוא רק 1—" ניסה אסף להסביר, אבל התבלבל.

"לכל קובייה יש שישה צדדים," הסביר המורמי כשהוא לא מרים את ראשו מהקוביות. "זה אומר שיש סיכוי של 1 ל-6 להוציא את הספרה 1. אבל מכיוון ש-1 זה ג'וקר, יש סיכוי של 1 ל-3 להוציא כל מספר אחר, כי סופרים גם את 1. זה אומר שהימור של הספרה 1 הוא מסוכן יותר. במקרה של פעמיים 1, ההימור הבא יהיה ארבע פעמים ממספר אחר או שלוש פעמים 1. אלא אם אתה רוצה להגדיל את ההימור עוד," המשיך המורמי וכעת נעץ בי עיניים ירוקות ממוקדות. הוא הכיר את החוקים טוב באופן חשוד.

"וואי, המשחק הזה כל כך מסובך. למה אתם לא משחקים יניב במקום?" שאלה נועה.

לי לא היו 1 בכלל, מה שאומר שמתוך חמש הקוביות שלו, שתיים היו 1. הסיכוי לזה נמוך, אבל אפשרי, ואני עדיין לא יודע אם הוא שקרן או לא. אני בכלל לא יודע אם הוא באמת יודע לשחק או סתם מדבר מרשים. הבעיה עם הימור של 1 זו ההכפלה של ההימור הבא. אני יכול להאמין לשתי ה-1 שלו ולהגיד ארבע פעמים 5. יחד עם שתי ה-5 שלי זה נותן לי את הניצחון, אבל הסיכוי שיש לו שתי 1 הוא כל כך נמוך…

"שקר," אמרתי וחשפתי את הקוביות. המורמי חשף שתי 1 לקול, "אוווּ" נוסף של הקהל.

"קריספין מפסיד לרמי?!" שאל תומר ותפס את הכתפיים שלי.

"מזל של מתחילים!" צעקתי והעפתי אותו מעליי.

"אז אתה מאבד קובייה?" שאל המורמי בנימוס וגלגל את הקוביות שלו מחדש.

"כן, כן," אמרתי, הוצאתי קובייה אחת מהמשחק וגם גלגלתי את שאר הקוביות שלי.

המורמי: □□□□□

אני: ⚂⚂⚂⚅

"אני אתחיל עם פעמיים 6," אמר המורמי.

אסף סימן לי משהו מוזר עם היד, הוא הרים שתי אצבעות ביד אחת, ושלוש אצבעות ביד השנייה. ניסיתי להבין מה לעזאזל הוא רוצה, ופתאום, בלי שום אזהרה המורמי הרים יד אחת ותפס את הידיים של אסף.

"בפעם הבאה שמישהו ירמה, אתה מפסיד באופן טכני, ברור?" שאל המורמי.

"מי ביקש מכם עזרה?!" צעקתי על אסף. הוא והאחרים התרחקו.

"אני אגלגל את הקוביות מחדש, ברשותך," אמר המורמי ועשה את זה. "ואני משנה את ההימור שלי לחמש פעמים 6."

חמש פעמים 6?! יש לי 6 אחת, אבל זה אומר שצריכים להיות עוד ארבע ביד שלו. הוא מטומטם? לא, מתחילים תמיד עושים שטויות עד שהם מבינים שזה משחק של סטטיסטיקה, לא של הימורים מופרזים. הוא חושב שאני אקנה את השטות הזאת, אגדיל את ההימור, ואז הוא יוכל להגיד לי שאני משקר? לא היה שום סיכוי שיש לו ארבע פעמים 6 ביד.

"שקר," אמרתי, והוא חשף: 1-4-6-6-6. עם ה-6 שלי זה בדיוק חמש פעמים 6.

הסתובבתי לבדוק שלא שמו מאחוריי איזו מראה או תלמידה שסימנה לו כמו שאסף ניסה לסמן לי. בפה פעור, הוצאתי קובייה נוספת מהמשחק וגלגלתי מחדש. לא טוב.

המורמי: □□□□□

אני: ⚁⚃⚃

"פעמיים 1," אמר המורמי. שוב זה. הסיכוי שיצאו לו שוב שתי 1 הוא נמוך, אבל עד עכשיו הוא לא שיקר. אולי הוא פשוט מגלגל ממש טוב. לא, זה לא הגיוני, אין סיכוי שיצאו לו שוב שתי 1. הפעם הוא מבלף.

"שקר," אמרתי. היו לו שתי 1. "שיט!" צעקתי והוצאתי עוד קובייה כשאני דופק על השולחן. זה היה כדור שלג.

"רוצה להיפגש באמצע בהתערבות שלנו?" הציע המורמי.

"לא!" צעקתי וגלגלתי את הקוביות.

המורמי: □□□□□

אני: ⚁⚄

"חמש פעמים 2," אמר המנוול. אני לא מאמין. חמש פעמים 2. הוא צוחק עליי? או שהוא מגלגל מדהים או שהוא מרמה. משהו פה לא הגיוני. אבל סוף סוף היה לי מספר. גלגלתי 2 אחת. זה היה הסיכוי היחיד שלי.

"שש פעמים 2," אמרתי בחיוך ניצחון. הוא לא יכול להגדיל את זה לשבע, כי היו רק שבע קוביות במשחק ואני יודע שאחת מהן היא לא 2—

"שקר," אמר המורמי וחשף את הקוביות שלו: 3-5-5-5-6. לא גלגל אפילו 2 אחת.

בהיתי ביד שלו בפה פעור. אני לא מאמין שזה קרה לי. ההשפלה. כולם הסתכלו. נעמדתי בלי לשים לב ובחנתי את האפשרויות שלי. קובייה אחת מול חמש. כל הכוח היה אצלו. לא היה לי שום סיכוי לנצח.

"נראה לי שזה לא יהיה הוגן אם נמשיך ככה, אז בשביל הספורט, אני אוריד את עצמי גם לקובייה אחת לסיבוב האחרון," אמר המורמי.

"טוב, אם אתה רוצה!" יש, הטיפש נותן לי את הניצחון! הוא הוציא מהמשחק ארבע קוביות ושנינו גלגלנו את הקובייה האחרונה שלנו.

המורמי: □

אני: ⚀

יצא לי ג'וקר. המספר הכי טוב שיכול לצאת! יכול להיות שגם לו יצא 1, אבל יש סיכוי גדול יותר שיצא לו מספר רגיל.

"אתה רוצה להתחיל?" שאל המורמי.

"המנצח מתחיל," אמרתי.

"טוב. פעם אחת 4."

"פעם אחת 6!" יש. יצא לו 4, לי יצא 1. אני אומר 6, שזה המספר הכי גבוה שאני יכול להגיד בלי לחשוף שיצא לי 1. הוא חייב לעלות עכשיו לשני מספרים, או להגיד—

"פעם אחת 1." שיט. הימור כפול. הוא הבין שיש לי 1. או שלו יש 1. לא, אז למה הוא התחיל עם 4? יש לו 4, בטוח. אני יכול להכניס אותו למלכודת ולגמור אותו.

"פעמיים 4," אמרתי והשפתיים שלי נמתחו לחיוך ניצחון. הוא לא יכול לקחת את זה לשום מקום מכאן. אם יש לו 4 צדקתי, ואם יש לו 1 צדקתי. בעצם, אולי כן יצא לו 1 ונפלתי למלכודת? איזה טיפש, הייתי צריך להגיד פעמיים 1. הוא יגיד עכשיו פעמיים 1 וישמיד אותי!

"פעמיים 6," הוא אמר.

הסתכלתי על הפרצוף שלו, על חצי החיוך המעצבן. הוא אמר 4. למה הוא שינה ל-6? לא, זה לא הגיוני. אין לו 6, לא יכול להיות שיש לו 6. יש לו 4. או 1. חייב להיות לו 1. אולי לשנינו יצא 1? ז-זה אומר שאני יכול להגיד פעמיים 1. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד. אבל מה אם הוא מכניס אותי לעוד מלכודת? אם יש לו באמת 4 ואני אגיד פעמיים 1, הוא יגיד שאני משקר. יש לו 4 או 1?! הלב שלי דפק כל כך חזק שלא שמעתי את המחשבות שלי, והייתה כל כך הרבה זיעה בכיתה שלא הצלחתי לנשום.

"ש-שקר," אמרתי בקול רועד וחשפתי את הקובייה האחרונה.

המורמי חשף 6. יחד עם ה-1 שלי היו שתי 6. הפסדתי, לא משנה מה הייתי אומר.

הכיתה שתקה. יכול להיות שבכל ההיסטוריה של עירוני ש' ברמת השרון לא היה כזה שקט.

לפתע כיסא חרק ברעש. "קריספין, תארוז את התיקים שלך," אמר המורמי וקם.

הסתכלתי על כל התלמידים שאני הולך לעזוב מאחור. "אתה באמת מעיף אותי מהכיתה?" שאלתי כשאני מתכונן לכרוע על הברכיים.

"לא. אתה לא באמת חייב לעבור כיתה. סתם נהניתי לראות אותך מפסיד. אבל תסדר את השולחן לקראת שיעור אנגלית ותתנצל לפני המורה כשהיא חוזרת. ולשם הפרוטוקול, היא לא בכתה," הבהיר המורמי והתכונן לעזוב את הכיתה כשהחיוך המדושן שלו לא יורד לו מהפרצוף.

"המורמי!" צעקתי כשהוא פתח את הדלת. "יכול להיות שאתה ממש טוב במשחק הזה?"

הוא חייך אליי. "מי יודע."

"המורה," אמר אסף. "אתה יכול ללמד אותנו כל מיני טריקים במשחק?"

"שיעור אנגלית!" צעק המורמי והצביע עלינו.

"רגע!" צעקה עדן תירוש וחצתה את הכיתה במיומנות של חתול כשהיא מדלגת מעל שני שולחנות. היא תפסה את המורמי בחולצה. בחיים לא ראיתי אותה זזה ככה. "כפול או כלום."

"כן!" צעקתי כשאני דופק על השולחנות.

"לא, קריספין גמור," אמר המורמי.

"אני יכול לשחק שוב!"

"לא נגדו, נגדי," אמרה עדן תירוש.

"נגדך?!" צעקתי ונפלתי מהכיסא כשהקוביות מתפזרות לכל עבר.

"תחכי בסבלנות, תירוש. אני לא יכול לשחק מול כל הכיתה עכשיו," אמר המורמי.

"אני יודעת איפה נמצא אחד הדרקונים!" צעקה עדן תירוש כשהוא עמד ללכת. המורמי עצר.

"אני יודע איפה נמצאים שלושה," ענה המורמי וחזר להסתכל עליה.

"איזה דרקונים? מה הולך כאן?!" שאלתי. "על מה הם מדברים?" שאלתי את אסף, את רון ואת תומר. אפילו נועה עזבה את הטלפון.

"אם תשחק נגדי אני אגלה לך איפה הוא," אמרה עדן תירוש.

"בהמשך, תירוש. יש לנו יום ארוך והטורניר בעוד ארבעה חודשים," אמר המורמי והלך.

סידרנו את הכיתה והמורה לאנגלית חזרה כשהעיניים שלה אדומות. היא שיהקה כל השיעור, אבל אני רק הסתכלתי על עדן תירוש, ותהיתי מה היא ורמיאל גושן יודעים על קוביות שקרנים שאני לא יודע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המורה שלי שקרן”