החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קלע הכשף

מאת:
מאנגלית: לי עברון | הוצאה: | 2018-08 | 430 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קֶלֶן עומד רגע לפני הדו־קרב הראשון שלו בתור מכשף, שאחריו יגיע תורם של ארבעת המבחנים שיהפכו אותו למג של ממש. יש רק בעיה אחת: אין לו שום קסם. ואם לא יתגלו כוחותיו, חייו ייהרסו. הוא מתכוון לגייס את כל יכולותיו – ואלה לא יכולות של קוסם כי אם של רמאי. כי לרמות – קלן יודע. ככה לפחות שרד עד עכשיו.

אבל אז מגיעה לעיר אישה זרה, חריפה וחכמה, עם שלוש חפיסות קלפים. היא שייכת לסוג אחר של אנשים, הארגוסי, והיא תדחף את קלן לשאול את עצמו מי הוא ומה באמת קורה במקום שממנו הוא בא. המפגש איתה יגרום לו לצאת נגד הכול, כולל משפחתו והקהילה שלו. הוא ימצא עצמו רדוף, ויגלה שהאישה הקשה

והבלתי צפויה היא התקווה היחידה שלו.

 

קֶלַע הכֶּשף הוא הראשון בסדרת פנטזיה חדשה ומסעירה, מותחת ומפתיעה, עתירת כשפים, קסמים, מבחני אומץ וגם רגעי פחד.

מקט: 5169198
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הדו־קרב

המורים הזקנים לכישוף אוהבים לומר שלקסם יש טעם. כִּשְׁפֵי גחלת צורבים את קצה הלשון כמו תבלין. קסמי נשימה הם מעודנים, כמעט קרירים, כמו עלה מנטה בין השפתיים. חול, משי, דם, ברזל… לכל אחד מהם יש טעם משלו. אשף אמיתי – אחד מאותם מגים שמסוגלים לכשף גם מחוץ לאוֹאָזיס – מכיר את כולם.

אני? לי לא היה מושג מהו טעמם של קסמים גבוהים, ולכן היה מצבי עגום כל כך. טֶנאט עמד רחוק וחיכה לי בין שבעת עמודי השיש שכיתרו את האואזיס של העיר. השמש הייתה מאחוריו והצל המוגדל שלו נמתח לאורך השביל עד אליי. הוא ודאי בחר את המיקום בדיוק כדי ליצור את הרושם הזה. והוא הצליח, כי הפה שלי היה יבש לא פחות מהחול שתחת רגליי, והטעם היחיד בפי היה טעם הבהלה.

‘אל תעשה את זה, קֶלֶן,’ הפצירה נֶפֶנִייה והחישה את צעדיה כדי לעמוד בקצב שלי. ‘לא מאוחר מדי לוותר.’

נעצרתי. רוח דרומית קלה העיפה את הפרחים מעל עצי אשל ורודים שניצבו בצד הרחוב. עלי כותרת קטנטנים ריחפו באוויר, מנצנצים בשמש אחר הצהריים כמו חלקיקים של קסם אש. לא היה מזיק לי קצת קסם אש באותו רגע.

למעשה, הייתי מסתפק בקסם מכל סוג שהוא.

נֶפֶנִייה הבחינה בהיסוס שלי ולא עזרה כלל כשהוסיפה: ‘טֶנאט השוויץ בכל העיר שאם תגיע, הוא יהפוך אותך לנכה.’

חייכתי, בעיקר משום שזאת הייתה הדרך היחידה למנוע מתחושת האימה שהזדחלה במעלה בטני להגיע אל פניי. מעולם לא נלחמתי קודם לכן בדו־קרב של מגים, אבל הייתי משוכנע למדי שהופעה בפני היריב שלך כשאתה אחוז אימה היא לא טקטיקה מוצלחת במיוחד.

‘אני אהיה בסדר,’ אמרתי והתחלתי שוב ללכת אל האואזיס בפסיעות יציבות.

‘נֶפֶנִייה צודקת, קֶל,’ אמר פֶּנָאסי בעודו מתנשף במאמציו לעמוד בקצב. זרועו הימנית הייתה כרוכה סביב התחבושות העבות שעטפו את צלעותיו. ‘אל תילחם בטֶנאט בגללי.’

האטתי מעט את קצב הליכתי וכבשתי את הדחף לגלגל עיניים. לפֶּנָאסי היו כל הסיכויים להפוך לאחד המגים המעולים בדורנו. הוא היה עשוי אפילו להיות הפנים של השבט שלנו בחצר המלוכה ביום מן הימים, וחבל שכך, משום שגזרתו השרירית מטבעה נפגמה עקב אהבה עמוקה לעוגות פטל, ותווי פניו הנאים כשלעצמם נפגמו עקב בעיות עור שהיו תוצאה בלתי נמנעת של העוגות שהוזכרו לעיל. בני עמי יודעים כשפים רבים, אבל אינם יודעים ולו אחד שמרפא שומן ופצעונים.

‘אל תקשיב להם, קֶלֶן,’ קרא טֶנאט כשהתקרבנו אל מעגל עמודי השיש הלבנים. הוא עמד בתוך עיגול בחול שקוטרו כמטר אחד, וזרועותיו מוצלבות על חולצת הכותנה השחורה שלו. הוא גזר ממנה את השרוולים כדי שכולם יוכלו לראות שכבר הפעיל לא רק אחת אלא שתיים מהרצועות שלו. קעקועי הדיו המתכתית בהקו והתפתלו תחת עור זרועותיו כשזימן את קסמי הנשימה והברזל. ‘ממש חמוד שאתה מקריב את חייך כדי להגן על הכבוד של החבר השמן שלך.’

מקהלה של צחקוקים עלתה מקרב יתר המתלמדים, שרובם עמדו מאחורי טֶנאט, מדשדשים ברגליהם בציפייה. כולם אוהבים תגרה טובה. חוץ מהקורבן, כמובן. אמנם פֶּנָאסי לא דמה במראהו למגי המלחמה העתיקים שדמויותיהם הקורנות גולפו בעמודים שלפנינו, אבל טֶנאט לא הגיע לקרסוליו בכשפים. לא ייתכן, בשום אופן שבגיהינומים, שהוא נחל בדו־קרב שלו כישלון חרוץ כל כך. עד עכשיו, אחרי יותר משבועיים במיטה, ואף שידע כִּשְׁפֵי הבראה רבים, פֶּנָאסי בקושי הצליח להגיע לשיעורים.

הרעפתי על היריב את החיוך הכי יפה שלי. כמו כולם, טֶנאט היה משוכנע שהזמנתי אותו לדו־קרב הראשון שלי מתוך פזיזות. כמה מחברינו המתלמדים הניחו שעשיתי את זה כדי לנקום בו על מה שעשה לפֶּנָאסי, שאחרי הכול היה החבר היחיד שלי, פחות או יותר. אחרים חשבו שיצאתי למין מסע צלב אצילי נגד טֶנאט כדי שיפסיק לרדות בתלמידים האחרים ולהפיל אימה על המשרתים בני השא’טֶפּ, שלא היו להם כשפים משל עצמם להתגונן בעזרתם.

‘אל תיתן לו לדרבן אותך, קֶלֶן,’ אמרה נֶפֶנִייה, ידה על זרועי. ודאי היו כמה אנשים שחשדו שאני עושה את כל זה כדי להרשים את נֶפֶנִייה, הנערה בעלת השיער החום הארוך והפנים שאולי לא היו מושלמות, אבל היו מושלמות בעיניי. כשהיא נעצה בי עכשיו את מבטה, בדאגה חסרת נשימה לשלומי, לא היה אפשר לנחש שכמעט לא הבחינה בי במשך כל השנים שהיינו שנינו מתלמדים. היום כולם הרעיפו עליי תשומת לב, אפילו נֶפֶנִייה. בייחוד נֶפֶנִייה.

האם עשתה זאת מתוך רחמים בלבד? אולי, אבל הבעת הדאגה שלבשו השפתיים האלה, שהשתוקקתי לנשק מאז שהבנתי שנשיקות הן לא סתם שני אנשים שנושכים זה את זה, סחררה את ראשי. מגע אצבעותיה על עורי… האם הייתה זו הפעם הראשונה שנגעה בי? מכיוון שלא יזמתי את הקרב הזה רק כדי להרשים אותה, הסרתי מעליי בעדינות את ידה של נֶפֶנִייה ונכנסתי לאואזיס.

קראתי פעם שבתרבויות אחרות משתמשים במילה ‘אואזיס’ לציון חלקת אדמה פורייה במדבר, אבל אואזיס של בני הז’אנ’טֶפּ הוא משהו אחר לגמרי. שבעה עמודי שיש התנשאו מעלינו, אחד לכל אחת משבע צורות הקסם האמיתי. בתוך המעגל בקוטר עשרת המטרים שביניהם לא היו עצים ולא צמחים, אלא מרבד מנצנץ של חול כסוף שגם כשהרוח בחשה בו, מעולם לא יצא מתחומי העמודים. במרכז הייתה בריכת אבן נמוכה, מלאה במשהו שלא היה נוזל וגם לא אוויר, ושהבהיק כשעלה וירד בגלים. זה היה הקסם האמיתי. הז’אן.

המילה ‘טֶפּ’ פירושה ‘עם’, ומכך ניתן ללמוד על חשיבות הקסם לגבינו. כשאבות־אבותיי באו הנה, כעמים אחרים לפניהם, הם זנחו את שמותיהם הישנים ונודעו כז’אנ’טֶפּ: ‘עַם הקסם האמיתי’.

בכל מקרה, באופן תיאורטי לפחות, זה מה שהיה.

כרעתי ברך ושרטטתי סביב עצמי מעגל הגנה בחול. לאמיתו של דבר, ‘מעגל’ הוא מונח נדיב למדי.

טֶנאט גיחך. ‘טוב, עכשיו אני ממש מפחד.’

למרות כל האיומים שלו, טֶנאט לא היה דמות מפחידה כפי שחשב. אמנם הוא היה כולו שרירים משתרגים ורשעות, אבל הוא לא היה גדול במיוחד. למעשה היה רזה כמוני ונמוך ממני בחצי ראש. איכשהו זה רק הגדיל את הרשעות שלו.

‘שניכם עדיין נחושים לקיים את הדו־קרב הזה?’ שאל המורה אוֹזְיָה’פֶסט, וקם מספסל אבן בקצה האואזיס. המורה הזקן לכישוף הביט בי, לא בטֶנאט, ולכן היה ברור מאוד מיהו זה שאמור לחזור בו.

‘קֶלֶן לא יפרוש,’ הכריזה אחותי, שעמדה מאחורי המורה, ופסעה קדימה. שָׁלָה הייתה רק בת שלוש־עשרה, צעירה מכולנו, אבל כבר ניגשה למבחנים. היא הייתה מגית טובה יותר מכל הנוכחים חוץ מפֶּנָאסי, והדבר ניכר משום שהיא כבר הפעילה את הרצועות של קסמי הנשימה, הברזל, הדם והגחלת. היו מגים שבמשך כל חייהם לא הצליחו להשתלט אפילו על ארבעה תחומים, אבל אחותי הקטנה התכוונה להשתלט על כולם.

אז כמה רצועות הפעלתי אני? כמה מהסמלים המקועקעים תחת שרוולי חולצתי יזהרו ויתפתלו כשאזמן את הקסמים הגבוהים שהם מהות העם שלי?

אפס.

כן, בתוך האואזיס יכולתי לבצע את קסמי האימון שכל המתלמדים מתַרגלים. האצבעות שלי הכירו את הצורות הסומטיות לא פחות, ואפילו יותר, מהאצבעות של שאר המתלמדים. יכולתי להגות כל הברה בשלמות, לראות לנגד עיניי את הגיאומטריה האזוטרית ביותר בבהירות מושלמת. הייתי מיומן בכל היבט של הכישוף – מלבד הקסם הממשי עצמו.

‘תוותר על הדו־קרב, קֶלֶן,’ אמרה נֶפֶנִייה. ‘תמצא דרך אחרת לעבור את המבחנים.’

כמובן, זאת הייתה הבעיה האמיתית. כמעט מלאו לי שש־עשרה וזאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלי להוכיח שאני קוסם בעל שיעור קומה, ראוי לשם של מג. פירוש הדבר שהיה עליי לעבור את כל ארבעת מבחני המג, והראשון שבהם הוא הדו־קרב. אם אכשל, איאלץ להצטרף לשא’טֶפּ ולהעביר את שארית חיי בבישול, בניקיון או בעבודות פקידוּת במשק ביתו של אחד מחבריי ללימודים לשעבר. זה גורל משפיל למתלמד, אבל לבן משפחתי, לבנו של קֶ’הֶיוֹפּס בכבודו ובעצמו? כישלון לא יעלה על הדעת.

כמובן, כל אלה לא היו הסיבות לכך שבחרתי דווקא בטֶנאט.

‘ראו הוזהרתם: בזמן המבחן הגנת החוק מושעית,’ הזכיר לנו אוֹזְיָה’פֶסט, ונימת קולו הביעה עייפות אבל גם השלמה. ‘רק מי שהקסם שלו חזק מספיק להתמודד עם האויבים שלנו בקרב ראוי לשם של מג.’

דממה אחזה באואזיס. כולנו ראינו את רשימת המתלמדים לשעבר שניסו לגשת למבחנים לפני שהיו מוכנים. כולנו הכרנו את הסיפורים על מותם. אוֹזְיָה’פֶסט שוב הביט לעברי. ‘האם אתה באמת מוכן?’

‘בטח,’ אמרתי. זאת לא הייתה צורת פנייה הולמת למורה שלנו, אבל האסטרטגיה שלי דרשה שאשדר ביטחון עצמי מסוים.

”בטח’,’ חזר אחרי טֶנאט ביבבה לעגנית. הוא נעמד בתנוחת הגנה בסיסית, רגליו ברוחב הכתפיים וידיו תלויות לצידי גופו, מוכן לעשות את הכשפים שישתמש בהם בדו־קרב שלנו. ‘הזדמנות אחרונה להסתובב וללכת, קֶלֶן. ברגע שנתחיל, אני לא אפסיק עד שתיפול.’ הוא גיחך, עיניו נעוצות בשָׁלָה. ‘לא הייתי רוצה שאחותך תסבול סבל מיותר בגלל הכאב העצום שאני עומד לגרום לך.’

אם הבחינה שָׁלָה בניסיון הילדותי של טֶנאט להיות אבירי כלפיה, היא לא הראתה כל סימן לכך. היא רק עמדה, ידיה על מותניה, שערה הבלונדיני הבהיר מתנופף ברוח בחן. שערה היה ישר וחלק יותר מסמרטוט החוטים בגון האבק שנאבקתי להרחיק מעיניי. לשנינו היה גון העור החיוור של אימא, אבל חיוורוני שלי הודגש בגלל רצף של מחלות שונות שתקפו אותי במשך כל חיי. חיוורונה של שָׁלָה הדגיש את מבנה הפנים העדין שמשך את תשומת ליבו של כל מתלמד בשבט, פחות או יותר. אף אחד מהם לא עניין אותה, כמובן. היא ידעה שיש לה יותר פוטנציאל מאשר לכל אחד מאיתנו, והתכוונה לעשות כל מה שיידרש כדי להיות רב־מגית כמו אבא. בנים פשוט לא היו חלק מהמשוואה הזאת.

‘אני בטוח שהיא תוכל לעמוד בזעקות הכאב שלי,’ אמרתי.

שָׁלָה תפסה את מבטי והחזירה מבט שחציו בלבול וחציו חשד. היא ידעה שאעשה הכול כדי לעבור את המבחנים. לכן הקפידה כל כך להשגיח עליי.

לא משנה מה את חושבת שאת יודעת, שָׁלָה, בבקשה אל תפתחי את הפה. אני מתחנן.

‘מכיוון שאתה התלמיד שהפעיל פחות רצועות,’ אמר אוֹזְיָה’פֶסט, ‘אתה זכאי לבחור את תחום הקסם לדו־קרב, קֶלֶן. מה הנשק שלך?’

כולם נעצו בי מבטים וניסו לנחש מה אבחר. כאן באואזיס יכול כל אחד מאיתנו לזמן פיסה קטנה של קסם לסוגיו השונים – רק כמות מספקת כדי להתאמן בכישוף. אבל זה היה כאין וכאפס בהשוואה למה שאפשר היה לעשות אחרי שמפעילים את הרצועות. היות שהברזל והנשימה עמדו לרשותו של טֶנאט, הייתי משוגע לו בחרתי באחד מהם.

‘ברזל,’ אמרתי בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו. בני כיתתי הביטו בי כאילו השתגעתי. נֶפֶנִייה החווירה. עיניה של שָׁלָה הצטמצמו. פֶּנָאסי רצה להביע התנגדות, אבל מבט של אוֹזְיָה’פֶסט השתיק אותו.

‘לא שמעתי אותך היטב,’ אמר המורה שלנו באיטיות.

‘ברזל,’ חזרתי ואמרתי.

טֶנאט גיחך, וזוהר אפרפר כבר החל להינתק מרצועת הברזל שעל אמת ידו ולהתפתל סביב כפות ידיו כנחש כשהתחיל לזמן את הכוח. כולם ידעו עד כמה טֶנאט אוהב קסם ברזל, שמאפשר להסתער על היריב ולהכות בו. אפשר היה לראות כיצד גואה בו ההתרגשות, הריגוש הנובע משימוש בקסמים גבוהים. הלוואי שהייתי מכיר את התחושה הזאת.

טֶנאט היה להוט כל כך עד שאצבעותיו התחילו כבר ליצור כמה מהצורות הסומטיות לכשפים שישתמש בהם נגדי. אחד הדברים הראשונים שלומדים באמנות הדו־קרב הוא שרק טיפש מראה מה הוא מתכוון לעשות לפני תחילת הקרב, אבל כיוון שלא הייתה לי כל דרך להביס את טֶנאט בקסם ברזל, הוא כנראה חשב שאין לו מה להפסיד.

זאת הייתה הסיבה האמיתית לחיוך שלי.

האמת היא שבשבועות האחרונים צפיתי בכל דו־קרב שניהל טֶנאט נגד מתלמדים אחרים; הבחנתי שגם תלמידים שהיה להם כוח רב יותר – אלה שהיו אמורים לנצח אותו בקלות – נאלצו לבסוף להיכנע.

ואז הבנתי.

קסם הוא אחיזת עיניים.

האואזיס היה שקט, כמעט רוגע. אני חושב שכולם חיכו לרגע שבו אצחקק בעצבנות ואודיע, לפני שיהיה מאוחר מדי, שזאת הייתה בדיחה אחת גדולה. אבל אני גלגלתי את כתפיי לאחור והטיתי את צווארי שמאלה וימינה בקול פקיקה. זה לא עזר לקסם, אבל חשבתי שככה איראה קשוח יותר.

טֶנאט נחר בביטחון. זה נשמע כמו הנחרה הרגילה שלו, אבל בקול רם יותר. ‘חשבתי שמישהו שבקושי מסוגל להדליק עששית בלי לחטוף התקף לב יהיה זהיר יותר בבחירת היריב שלו.’

‘אתה צודק,’ אמרתי וגלגלתי את שרווליי מעלה כדי שיוכל לראות את הדיו השטוחה, חסרת החיים, של שש הרצועות המקועקעות על אמות ידיי. ‘אז אתה צריך לשאול את עצמך, למה הזמנתי אותך לדו־קרב?’

טֶנאט היסס רגע ואמר, ‘אולי חלמת חלומות מוות ואתה יודע שאני האדם המתאים לשלוח אותך למעבָר האפור ולסיים את הסבל שלך.’

‘אולי,’ הסכמתי. ‘אבל בוא נגיד לצורך הדיון שמדובר במשהו אחר.’

‘מה למשל?’

הכנתי נאום שלם שעיקרו הוא שרצעתי את עצמי בצֵּל – סוג הקסם השביעי והקטלני מכולם, זה שאסור על כולנו. אם זה לא יפחיד אותו, הכנתי קטע אחר על המגים הגדולים בין אבותינו, שיכלו להשתמש בקסם גבוה בלי להפעיל את הרצועות. אבל לפני שפתחתי את הפה ראיתי נץ עף מעלינו והחלטתי לשנות טקטיקה.

‘לא צריך להפעיל את הרצועות אם מוצאים חיית כוח.’

כולם נשאו את עיניהם לראות. החיוך של טֶנאט היה כעוס די הצורך לגלות לי שהוא מתחיל להיות מתוח.

‘מכשפים כבר לא עובדים עם חיות בימינו. חוץ מזה, איך מישהו שיש לו כל כך מעט קסם, כמוך, יכול למשוך אליו חיית כוח? ועוד נץ? אין סיכוי, קֶלֶן. בחיים לא.’

ראיתי שהנץ עומד לצלול לעבר ציפור קטנה יותר.

‘צלול, יקירי,’ לחשתי, בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו. כולם עצרו את הנשימה כשטפריו של הנץ ננעצו בקורבנו ללא רחם. עלה בדעתי שיכולתי להיות שחקן לא רע, אלמלא היה המקצוע הזה אסור על בני הז’אנ’טֶפּ.

‘בסדר, בסדר,’ אמר אוֹזְיָה’פֶסט ונופף בידיו כאילו ניסה לעשות כישוף שיסלק את כל השטויות. אני משוכנע למדי שהזקן ידע שאין לי חיית כוח, אבל אני מניח שלא יאה לחשוף סודות של מג אחר, גם אם מדובר בשקרים. ואולי פשוט לא היה לו אכפת.

‘עם כל הכבוד למסורת של… עשיית רושם לפני דו־קרב, אני חושב שהיה לנו מספיק מזה. אתם מוכנים להתחיל?’

הנהנתי. טֶנאט לא טרח להגיב, כאילו נעלב מעצם הרמיזה שאולי הוא לא מוכן.

‘טוב ויפה,’ אמר אוֹזְיָה’פֶסט. ‘אתחיל בספירה.’

הזקן שאף אוויר רב, רב מדי כנראה, בהתחשב בכך שכל מה שאמר אחר כך היה, ‘שבע!’

הרוח הקלה התגברה וחולצת הכותנה הרפויה שלי טפחה על עורי בקול. ייבשתי עליה את ידיי בפעם העשירית וכחכחתי בגרוני כדי להיפטר מהדגדוג. אל תתחיל להשתעל. אל תיראה חלש. לא משנה מה תעשה, אל תיראה חלש.

‘שש.’

טֶנאט שלח אליי חיוך רחב כאילו הוא מכין לי הפתעה גדולה. הייתי מפחד יותר אלמלא ראיתי אותו שולח אותו מבט אל כל אחד מיריביו לפני דו־קרב. חוץ מזה, כבר הייתי מבועת ככל שיכולתי להיות בלי להתמוטט וליפול.

‘חמש.’

הציפור שוב חגה מעלינו, אז הבטתי אליה וקרצתי לה. חיוכו של טֶנאט נרעד. היה ברור שהוא מסוגל להאמין בעת ובעונה אחת שאני חלשלוש, ושרכשתי לי חיית כוח. אידיוט.

‘ארבע.’

ידו השמאלית יצרה את הצורה הסומטית הנחוצה לכישוף המגן שלו. מעולם לא ראיתי אותו מכין את המגן לפני החרב. הוא הביט מטה אל ידו כדי לבדוק את הצורה. טֶנאט היה מודאג מעט עכשיו.

‘שתיים.’

שתיים? מה קרה לשלוש? תהיה מרוכז, לעזאזל. ידו הימנית של טֶנאט התוותה את הצורה הסומטית לכישוף התקפת הברזל שאנחנו מכנים, באופן לא רשמי, חרב המעיים. אצבעותיו היו מונחות בתנוחה המושלמת לגרימת כאב מרבי ליריב. ראשו עדיין היה מורכן, אבל נדמה היה שאולי הוא שוב מחייך.

‘אחת.’

אוקיי, טֶנאט בהחלט חייך. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב.

‘מתחילים!’ אמר אוֹזְיָה’פֶסט.

מייד אחר כך הרגשתי שפְּנים גופי צורח מכאב.

כמו שאמרתי, קסם הוא אחיזת עיניים.

ברובו.

מתבונן מן הצד היה עשוי לחשוב ששום דבר לא קרה. שום הבזק אור לא נראה ושום רעם לא נשמע, היו רק אור הערב המוקדם וצליליה הרכים של הרוח שבאה מהדרום. קסם ברזל לא מלווה באפקטים חזותיים או קוליים – לכן בחרתי בו מלכתחילה. הקרב האמיתי התחולל בתוך גופינו. טֶנאט הושיט את ידו הימנית קדימה, מחזיק בקפידה את הצורה הסומטית: האצבעות האמצעיות צמודות זו לזו ויוצרות צורת סכין, האצבע המורה והזרת מעוקלות בצורה של משיכה, של קריעה. המגע הנורא של כוח רצונו החליק לתוך החזה שלי ונכרך סביב איבריי הפנימיים. הכאב שהוא יצר – לא חד ולא קהה, אלא זוועה שמחליקה אל תוכי – עורר בי רצון ליפול ארצה ולהתחנן לרחמים. לעזאזל, הוא מהיר, וגם חזק. למה אני לא יכול להיות חזק כזה?

הגבתי ברמז לצחוק קלוש ובחיוך נטול מאמץ. הבעת פניו של טֶנאט גילתה לי שאני מפחיד אותו. ודאי הפחדתי את כולם, כי חיוכים מלאי ביטחון לא היו ממש ההבעה האופיינית שלי. הנחתי לזוויות פי לרדת מעט בזמן שצמצמתי את מבטי והבטתי היישר אל תוך עיניו של טֶנאט. הושטתי את ידי כאילו אני דוקר את האוויר – תנועה מודגשת וללא ספק מהירה מדי למתלמד כמוני שאוחז בכישוף מגן. ידו של טֶנאט יצרה את הצורה הסומטית בהקפדה ובדיוק, ואילו התנועה שלי הייתה מרושלת יותר, כמעט אגבית, דבר שמעטים היו מעיזים לעשות, שמא תישבר הצורה. בהתחלה לא קרה כלום. עדיין חשתי את רצונו של טֶנאט בתוך המעיים שלי, אז הנחתי לחיוך שלי להתרחב מעט – רק מספיק כדי להראות לו עד כמה אני בטוח שהוא נדפק לגמרי. המשיכה המכאיבה בתוך גופי החלה לשכוך, רק מעט, ומבטו של טֶנאט השתהה עליי במשך כמה רגעים מייסרים. לפתע התרחבו עיניו מאוד־מאוד.

זה היה הרגע שבו ידעתי שאנצח.

הסיבה האחרת לבחירתי בקסם הברזל, שאני עצמי לא מסוגל להפעיל, היא שכאשר מג משתמש בחרב המעיים לתקיפה, עליו להשתמש בכישוף נוסף – מגן הלב – כדי להגן על עצמו. אבל זה לא מגן במובן שאולי עולה בדעתכם, משהו גדול ועגול שמשמש כקיר. לא, אתה משתמש בכוח קסם כדי לשמר את צורתם ואת שלמותם של האיברים הפנימיים שלך. אתה צריך לדמיין את הלב שלך, את הכבד, את… את הכול, בעצם, ולנסות לשמור על החיבור ביניהם. אבל אם אתה נתקף פאניקה – למשל, אם נדמה לך שהמג האחר מנצח אותך וששום דבר שאתה עושה לא מצליח – אתה עלול למעוך בטעות את האיברים שלך עצמך. ככה הביס טֶנאט את פֶּנָאסי. לכן הוא פגע בו קשה כל כך, אבל אף אחד חוץ ממני – אפילו לא טֶנאט עצמו – לא הבין את זה. פֶּן התאמץ כל כך להגן על עצמו, עד שבסופו של דבר מעך לעצמו את האיברים הפנימיים. עכשיו טֶנאט הוא זה שהיה משוכנע כל כך שהכשפים שלו נכשלים, ולכן התאמץ יותר מדי. אני עדיין סבלתי מכאב מעוור, אבל צפיתי את זה. הייתי מוכן לזה. טֶנאט לא היה מוכן. הוא נאבק זמן־מה והגביר את התקפתו עליי, בלי לדעת שהוא קורע את עצמו בכישוף המגן שלו. הרגשתי שהרגליים שלי רועדות והראייה שלי מיטשטשת, הכאב התחיל להיות בלתי נסבל. והתוכנית הזאת נראתה טובה כל כך, חשבתי.

לפתע מעד טֶנאט ונפל אל מחוץ למעגל שלו. ‘די!’ הוא צעק. ‘אני נכנע… אני נכנע!’

אצבעות כוחו שלו התפוגגו לאין. שוב יכולתי לנשום. השתדלתי כמיטב יכולתי להסתיר את ההקלה העצומה שחשתי.

אוֹזְיָה’פֶסט פסע באיטיות לעבר טֶנאט, שעמד על ברכיו והתנשף.

‘תאר את התחושה,’ דרש המורה.

טֶנאט נשא את עיניו אל הזקן והביט בו כאילו הוא אידיוט, רושם שהמורה שלנו מותיר לעיתים קרובות.

‘כאילו אני הולך למות. זאת הייתה התחושה!’

אוֹזְיָה’פֶסט התעלם מהנימה הנרגנת. ‘והרגשת אותו דבר כמו עם התלמידים האחרים?’

אבחה של פחד עברה בי כשהבנתי שאוֹזְיָה’פֶסט מאמת את חשדותיו. טֶנאט הביט לעברי, ואחר כך לעבר הזקן. ‘אה… נדמה לי שבהתחלה לא. בדרך כלל מרגישים משהו קשה, כמו יד חזקה שתופסת אותך, אבל עם קֶלֶן זה שונה… יותר גרוע, כמו קנוקנות שנכרכות סביב כל האיברים הפנימיים שלי. בסוף הרגשתי איך הוא מועך את האיברים שלי.’

אוֹזְיָה’פֶסט עמד בדממה רגעים ארוכים, והרוח הקלה התחזקה ושוב נחלשה סביבנו. המתלמדים האחרים עדיין נעצו בי מבטים, ותהו איך מי שלא הפעיל אפילו אחת מהרצועות שלו הביס את לוחם הדו־קרב המצטיין בכיתתנו. אבל כולם ראו את טֶנאט מועד וכולם שמעו אותו מתאר משהו שנשמע כמו כניעה לקסם חזק יותר. לבסוף אמר אוֹזְיָה’פֶסט, ‘כל הכבוד, קֶלֶן לבית קֶה. נראה שעברת את המבחן הראשון.’

‘אני אעבור גם את שלושת האחרים,’ הכרזתי.

הצלחתי, חשבתי לעצמי וגל של חדווה עלה בי. הבסתי אותו. ניצחתי. לא עוד לשבת במשך שעות ולנעוץ עיניים ברצועות שעל האמות שלי, ולהתפלל בלי הצלחה שיישברו החותמים הכולאים את כוחם של הסמלים. לא עוד לשבת ער בלילה ולתהות מתי ישלחו אותי מבית משפחתי וידונו אותי להצטרף לשא’טֶפּ ולקבל משרה של סוחר, פקיד, או, יעזרו לי אבותיי, משרתו האישי של טֶנאט.

כמה מהמתלמדים מחאו כפיים. אני בספק אם מישהו מהם מלבד פֶּנָאסי, ואולי גם נֶפֶנִייה, רצה שאביס את טֶנאט, אבל העם שלי? בואו נאמר פשוט שכולם אוהבים את המנצחים. אפילו טֶנאט קד לפניי, בחן רב ככל שניתן לצפות בנסיבות כאלה. לא פגעתי במעמדו בבחינות. כל מתלמד הורשה לנסות שלוש פעמים, וטֶנאט כבר ניצח כמה פעמים בדו־קרב.

‘בסדר,’ אמר אוֹזְיָה’פֶסט. ‘נעבור לזוג הבא, ו–’

‘רגע!’ נשמע קול שקטע את דברי המורה, ובעוצמה רבה יותר מזו של כל כישוף שיכולתי להעלות בדעתי ניפץ את כל מה שעשיתי ואת כל מה שאעשה אי־פעם. הבטתי בלב כבד באחותי, שעקפה את אוֹזְיָה’פֶסט וצעדה קדימה עד שעמדה מולי, ידיה על מותניה. ‘קֶלֶן רימה,’ היא אמרה בפשטות.

וכך, ברגע אחד, התרסקו כל התקוות והחלומות שלי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קלע הכשף”