החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קורות הולכת הרגל

מאת:
הוצאה: | 2021 | 368 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

ענת גולן היא מנהלת מצליחה. זה שעוד לא קראתם עליה, מעיד עליכם יותר מאשר עליה. עוד לא בת ארבעים, וכבר מנהלת את שני ילדיה, את עצמה, קצת את אימא שלה ואת בעלה (רק כשיש לו שפעת), ובעיקר, היא מנהלת רשימות: מה היא אכלה, כמה היא שוקלת, אילו פרקים כדאי לקרוא בתהילים כדי לזכות בנס ובאיזו מסעדה כדאי לאכול ברמת הגולן. אם במקרה תיקלע לשם.

כשענת מוזמנת לפגישת מחזור, היא נלחצת. "עקרת בית נשואה עם שני ילדים", זה לא ממש טייטל להתגאות בו, ולכן היא מתחילה רשימה חדשה — רשימת הדברים שעליה להשיג לפני הפגישה.

אבל קשה לדבוק ברשימה כשהבכור שלה רוצה לשרוף את בית הספר, כשחברה צדקנית בוועד ההורים ניצבת בינה ובין שינויים הכרחיים במערכת החינוך, כשבעלה חושב שהגיע הזמן שתחזור לעבוד, כשרופא שרמנטי משדר לה מסרים סותרים  שרק היא קולטת וכשאימא שלה מסתבכת עם הילרית שרלטנית.

קורות הולכת הרגל הוא התשובה של עקרת הבית לקרייריסטית מהספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה"; התשובה לשאלות שנשאלות מאחורי גבה: "מה היא עושה עם עצמה כל היום?", "מה הסיפור שלה, למען השם"? בהומור דק ובעין פקוחה ומפוכחת מבקשת דבורה דויטש לספר את סיפורה הייחודי של אישה רגילה לגמרי, פחות או יותר, ואת מה שרוחש מתחת לפני השטח של היומיומי, ובתוך כך מנסחת אמירה נוגעת ללב על הוויה חד־פעמית ובה בעת אוניברסלית של אם, בת, רעיה וחברה.

 

דבורה דויטש נולדה בירושלים. למדה תיאטרון וקולנוע ופרסמה סיפורים קצרים. קורות הולכת הרגל הוא ספרה הראשון.

מקט: 15101454
ענת גולן היא מנהלת מצליחה. זה שעוד לא קראתם עליה, מעיד עליכם יותר מאשר עליה. עוד לא בת ארבעים, וכבר […]

1: השיחה

ענת התעוררה בעשרה לשבע, כרגיל. כששכבה במיטה שיננה את הדברים הדחופים ביותר. פיתה, כביסה, תרופה, חביתה. פיתה, כלומר להוציא פיתה מהמקפיא, מיד, כדי שעד שמירון יצא לבית הספר היא תפשיר במידה כזו שתוכל לפתוח אותה ולשים בה גבינה צהובה. זה טיפ שקיבלה פעם. כביסה, זה ברור: לשים מכונה כמה שיותר מהר, כדי שבתוך שעה תוכל כבר לתלות, ואחר הצהריים להוריד ולקפל. תרופה, כלומר להניח את התרופה של יוחאי על השיש, כדי שתראה אותה כשהיא מכינה לילדים ארוחת בוקר ולא תשכח לתת לו. חביתה. אותה יש להכין בהקדם האפשרי כדי שכשמירון יקום, היא כבר תהיה מוכנה בצלחת על השולחן לפגישה מוצלחת עם הרעב של הבוקר.

כשהילדים יצאו לבית הספר, ליוותה אותם לדלת ודקלמה, ‘יום טוב. זהירות בכבישים. בסוף היום אתם חוזרים הביתה. תשומת לב בכביש. ביי, חמודים.’ אחר כך התפנתה לאכול ארוחת בוקר. כמנהגה, בירכה ברכת המזון אחרי הלחם. חשוב לה להודות לקדוש ברוך הוא שיש לה מה לאכול. אחר כך אמרה את תפילת ‘בראשית תמן’ ועוד משהו קצר. יש לה גם רשימה ארוכה מאוד של אנשים שהיא מתפללת למענם; כמה מהם לא יזהו אותה ברחוב. אחרי תפילות הבוקר היא עושה סידורים.

הסידורים: כל מה שקשור ליוחאי, הבית כמובן, הזמנת קניות מהסופר באינטרנט, תשלום חשבונות, כביסה, כלים. היא לא פדנטית ולא חולת ניקיון; רחוק מזה. היא גם צריכה לבשל ולאכול, לדבר עם אימא שלה ולהתלונן במוקד הצרכנים של חברות שונות, כשיש לה על מה. ענת מרבה להתלונן. התלונות שלה הן תמיד תלונות אמת. סיפרה שהיתה עצם של דג בטונה? באמת היתה. אמרה שהגבינה החמיצה טרם זמנה? באמת החמיצה. גם לה נעשה קצת חמוץ כשהנציגות מזהות אותה. היא כבר מופיעה במאגר הנתונים שלהן, ואחרי שהן שואלות לשמה, הן מיד מנדבות את הכתובת ואת הטלפון ומוודאות שלא חל בהם שינוי.

היא יושבת על המחשב, קוראת חדשות, קצת פורומים של הורים (באמת שלא הרבה), מסתכלת על תמונות של בתים מעוצבים ויפים. היא נמנעת מרכילות, כעיקרון, אלא אם כן מדובר במישהו שהיא אוהבת במיוחד, נניח עדי קיסר, נינט טייב, ליאור אשכנזי, יונית לוי, יעל אבקסיס, ג’קי לוי, אילנה דיין, אתי אנקרי, גידי גוב, קובי אוז, דודו טסה, יהודית רביץ, מרב מיכאלי, ליהיא לפיד, דב׳לה גליקמן. ועוד כמה.

דניאל בעלה מנהל את עצמו, למזלה, כך שבאחריותה נמצאים רק שני הילדים, היא, ובמידה מסוימת, אימא שלה. השבוע דניאל לא הרגיש טוב — באופן נדיר, ברוך השם — והצטרף לרשימת בני החסות שלה. דבר ראשון הוא לבש את הסוודר הסגול שהוא מכנה ‘הסוודר המחלים’. היא לא סובלת את הסוודר הזה. היא מבחינתה היתה צריכה לגלות סבלנות לכך שבמקום ללכת לעבודה הוא מסתובב בבית ימים שלמים בסוודר השנוא שלו, ומלבד זאת, לקנות לו קמומיל כדי שיוכל לעשות את האינהלציה הטקסית שלו. עירית חברתה כבר היתה אומרת לו, ‘I married you for better or worse but not for lunch.’

את רוב היום הוא העביר בשינה, מדידת חום והאזנה לפודקאסט בנושא מלחמת העולם הראשונה. הוא לא אכל ארוחת צהריים. כשסיפרה לו בערב בגאווה שהשיגה היום תו חניה למכונית שלהם, שבה אינה נוהגת כבר כמה שנים, הוא לא יצא מגדרו. היא ייחסה זאת לשפעת והמשיכה בתיאור הישגיה. היה לה יום די פורה: היא דיברה עם מורה שיורדת לחייו של יוחאי באופן מיוחד, ואולי אולי הצליחה להגיע אליה; קנתה למירון טריינינג שהוא לא הסכים למדוד בתחילה, אבל אחרי שעשתה לו סצנה, הוא מדד ואף הודה שזה יפה; עזרה לשכנה הנרגנת להעלות את המצרכים מהסופר הביתה והוציאה ממנה חיוך; טיגנה שניצלים, שהילדים אכלו יפה; אפתה לחם; וסיימה לקרוא ספר של פרד ורגאס, הצרפתייה הזאת שכותבת ספרי מתח בפסבדונים. היא חשבה שישמח לשמוע על כל אלה, אך הוא רק שאל, ‘זכרת במקרה לקנות לי קמומיל?’

‘שיט. שכחתי מזה לגמרי.’

‘זה הדבר היחיד שהייתי צריך היום.’

‘אתה צודק. אני אקפוץ עכשיו לחנות טבע. אקח איתי את יוחאי.’

‘לא, מה פתאום, עזבי, אני חושב שיש לי מספיק לעוד פעם אחת. אני אעשה אינהלציה עוד מעט.’

‘ואז לא יהיה לך למחר בבוקר. אתה חושב שתלך מחר לעבודה?’

‘נראה איך אעבור את הלילה.’

‘יוחאי! תנעל נעליים, אתה בא איתי לחנות טבע.’

היא גררה את יוחאי לחנות טבע בעל כורחו, והוא התלונן כל הדרך.

‘בשביל מה אני צריך לבוא איתך?’

‘אמרתי לך, אתה הקמע שלי בקניות. כשאתה איתי, אני תמיד קונה את הדברים הכי טובים.’

‘בשביל מה את צריכה קמע בחנות טבע?’ היא נשמה עמוק, והם נכנסו לחנות כשהשאלה של יוחאי מהדהדת בין שקי שיבולת השועל וזרעי הפשתן, בין צנצנות השקדייה ושפופרות הסילאן.

היא לא רצתה לומר לו שריחמה על דניאל, שיצטרך לשאת את הריבים שלו ושל מירון כשהיא לא בבית והוא חולה ושהיא חושבת שאוויר צח יעשה לו טוב, וגם לה. להיות בחוץ ולנשום אוויר זה חשוב כל כך. איך אמרה אימא תרזה? אוורור הבית זה הכלל הכי חשוב בטיפול בילדים. היא אומנם התכוונה לבית יתומים מלא בילדים, ולא לדירה של משפחה קטנה בת ארבע נפשות, ובכל זאת. מדויק. היא תתאוורר מדניאל וממירון, והם יתאווררו ממנה ומיוחאי. משב רוח חדש ינשוב בבית בחצי השעה הזאת. זה יעשה טוב לכולם. והיא צדקה.

כשחזרו הביתה, דניאל כבר היה בעיצומה של אינהלציית הערב. הוא ישב ליד שולחן האוכל, ראשו מוסתר לגמרי תחת מגבת פסים צבעונית ענקית. היא קנתה אותה לפני חמש־עשרה שנה לחבר שהיה לה, ואז הם נפרדו והמגבת נשארה אצלה. מירון התרוצץ לידו, הביט בשעון הקיר שבפינת האוכל ועדכן את אביו בזמן שנותר לו עד שיוכל לסיים את האינהלציה. ‘עוד שבע דקות, אבא,’ אמר מירון, וענת הוסיפה, ‘הי, קנינו לך קמומיל.’ דניאל אמר, מתוך המחסה של המגבת, ‘תודה, מאמי. תודה יוחאי. אין עליכם.’

כשמירון הכריז, ‘זהו, אבא, אתה יכול להפסיק. עברו עשר דקות!’ דניאל הסיר את המגבת מעל ראשו. פניו היו אדומות ולחות מהאדים, והוא ניגב אותן והביט לרגע בענת לפני שהרכיב שוב את המשקפיים. היא חייכה אליו וחשבה, ‘רק כשהוא בלי המשקפיים אפשר לראות כמה יפות העיניים שלו’. דניאל אמר, ‘פתחת את החלון?’

‘כן, לסגור? חשבתי שטוב שיתאוורר.’

‘אני אלך לחדר. קר לי בראש.’

הוא חזר לחדר השינה, והיא התחילה בשגרת הערב. מריבות על ארוחת ערב, מריבות על מקלחת. בתשע צלצל הטלפון. מספר לא מוכר. היא ענתה. היא לא חלקה עם דניאל את סלידתו ממספרים לא מזוהים — תולדה של שנים רבות מדי בבית והידיעה המוחלטת שאיש מהעבודה לא מחפש אותה. על הקו היתה מירב בן־משה. ‘את זוכרת אותי?’ שאלה. ‘ודאי שאני זוכרת אותך,’ הטעימה, ‘אפילו הילדים שלי מכירים את שמך.’ הילדים כבר היו במיטות. ‘מי זאת?’ שאלו בהתרגשות. ‘אני אספר לכם אחר כך.’ היא לא מצאה לנכון לפרט באיזה הקשר סיפרה עליה לילדיה; לא שזה סיפור נורא. זה בסך הכול סיפור על ילדה מבית הספר היסודי שכשהיו מבקשים ממנה ביס מהסנדוויץ’, היא היתה מגישה אותו למבקש כשאגודליה קרובים מאוד לקצהו, וכך הבטיחה שהנוגס יוכל לקחת רק ביס קטנטן. אחרת, היה נוגס באצבעותיה. מירב שאלה מה קורה איתה היום. ענת סיפרה לה: היא נשואה לדניאל, ויש להם שני ילדים. יוחאי בן תשע, מירון בן שבע. היא גרה באזור תל אביב, כרגע לא כל כך עובדת, כלומר, בשמונה השנים האחרונות. יש לה כמה תעודות בכמה תחומים. כרגע היא לא עוסקת בהם. מירב לא התעניינה. ו’מה איתך?’ דרשה ענת לדעת.

מירב שיחקה אותה בענק, מתברר. היא התחתנה כשהיתה צעירה מאוד, והיום היא ובעלה לא צריכים בייביסיטר ויכולים בלי בעיה לנסוע לחופשות בלי הילדים. יש להם שלוש בנות: שמונה־עשרה, שש־עשרה וחמש־עשרה. הם עדיין גרים בירושלים. היא מורה. ענת התפעלה ומירב הדריכה, ‘עכשיו את בטח רוצה לדעת למה אני מתקשרת אלייך.’ ענת הודתה שהיא סקרנית. מירב סיפרה שהיא מארגנת פגישת מחזור. ענת צעקה ‘יש!’ ופירטה: ‘את לא מבינה, את פשוט מגשימה לי חלום. אני חושבת הרבה על הילדים מהכיתה. עכשיו לקראת גיל ארבעים זה מעניין. הייתי מתה לפגוש אותם, רק שאין לי כוח לארגן. את גדולה מהחיים.’ למירב לא נותר אלא להסכים. היא סיפרה לענת את החדשות שגילתה על הילדים בכיתה בזמן שטלפנה להזמין אותם לפגישת המחזור, וענת הקשיבה בעניין רב. היא אמרה שהתאריך המשוער של הפגישה הוא שלושים באפריל, אבל זה עוד לא סגור. פרטים נוספים בהמשך. ענת אמרה שאם כך, הם יצטרכו לדחות את הנסיעה שתכננו לאילת בתאריך הזה. אין מצב שהיא מחמיצה את הפגישה. היא התביישה לשאול את מירב מי מהבנות שמנה ומי לא. יהיה כיף לגלות זאת במסיבה.

ענת אמרה לדניאל שהם חייבים לדחות את הנסיעה לאילת. הוא אמר שמחר יבדוק אם זה אפשרי. בתגובה, בניגוד מוחלט לאמנת ז’נבה, פירטה באוזניו בהשתאות את החדשות הלוהטות ששמעה ממירב. יצחק, שהיתה בטוחה שיהיה חילוני, הוא רב! הוא התחתן עם ההיא שהיה חבר שלה כבר בתיכון. הם גרים בעתלית! יש להם שישה ילדים! הכי היתה רוצה לדעת מה קרה עם נועה חמד ועם בועז ליבני. מירב עוד לא יצרה איתם קשר ולא יכלה לספר לה עליהם כלום. כשם שהתקמצנה על הביסים מהכריך בילדות, כך קימצה במידע על הילדים מהכיתה הערב.

כל כך הרבה דברים חשובים היא לא ידעה לספר לה: אם הילדים מהכיתה הצליחו בחיים, אם הם גרים ליד ההורים, או כמוה, רחוקה מאימה. אין ברירה, היא חייבת לפתוח חשבון בפייסבוק. היא לא תעלה תמונות של הילדים, ובטח לא תמונות שלו ושלה. היא לא מתחברת לעידן השיתוף או איך שקוראים לזה. אגב, בסנאפצ’ט אנשים חושבים שהתמונות נמחקות, ובעצם הן נשארות על השרת לדיראון עולם. ‘אתה קולט?’ כך ליהגה, עד שנרדם.

היא שכבה במיטה וחשבה על הילדים מהכיתה שלה. היא ניסתה לחשוב על כל השמות שילדיה מכירים מסיפורים שסיפרה על ילדותה. הילדים אהבו לשמוע, והיא נהנתה לספר. התוצאות היו מפתיעות. לאה קלינגבייל היתה הילדה המושלמת של הכיתה, הילדה הכי יפה בגן, או כך לפחות חשבה ענת, בגלל שערה שהיה חלק כמו קרשים. הילדה הכי מוצלחת. כשענת לא היתה בטוחה אם הטיול מחר או מחרתיים, על איזה פרקים נבחנים במבחן בתורה ומתי צריך ללבוש כחול־לבן, אימא שלה תמיד הציעה, ‘אולי תתקשרי ללאה קלינגבייל?’ כשענת התלוננה שקשה לה ללמוד להכתבה באנגלית ושכבר מאוחר ושהיא עייפה ושבכלל לא הספיקה להכין שיעורים, אימא שלה התעניינה, ‘אז איך לאה קלינגבייל מצליחה?’

לפעמים, כשיוחאי היה מקטר שלא הספיק להעתיק את השיעורים מהלוח, המליצה לו לטלפן לרותם. רותם היא הלאה קלינגבייל שלו. ענת זכרה מצוין גם את כל משפחתה של לאה, כולל אוסף המחקים של אחיה. זיכרון האנשים שלה מושלם.

לא מזמן, נזכרה בחוסר חשק, הלכה לים בהרכב משפחתי מורחב. כשהבחינה בתינוק עירום כבן שנה ששרשרת חרוזי ענבר לצווארו, שאלה מחויכת את אימו, ‘זה עוזר? אין לו כאבים כשיוצאות לו שיניים?’ רק אחרי שסיימה לדבר, הרימה את עיניה אל האם וזיהתה אותה. ענת לא הצליחה להתגבר על עצמה ואמרה לה, ‘את רחלה. חלי. למדנו יחד בכיתה י’. החברה הטובה שלך היתה אורית אחיטוב, והיה לך גם חבר. את שמו אני לא זוכרת. אבא שלך היה אסיר ציון. ההורים שלך עשו אותך בכלא.’ כרגיל, הזיהוי היה חד־צדדי. ‘מי את? את מפחידה אותי!’ ירתה חלי לעברה. היא בשום אופן לא זכרה אותה. ענת התנצלה, ‘יש לי זיכרון טוב.’ המשפחה שלה גיחכה למראה הסיטואציה. רק את חלי זה לא הצחיק. אולי לכן בחרה לשתף את ענת, הזרה מבחינתה, ברכילות איומה ונוראה, משתקת, על מישהי מהכיתה ההיא, ובכך הרסה לענת את המשך הבילוי בים.

מי עוד? טוב, רונן כמובן. רונן למד איתה מהגן. בגיל שלוש וחצי הם החליטו להתחתן. רונן הציע שהחתונה תתקיים בהאג כיוון שיש לו שם הרבה בני משפחה ויהיה להם קשה להגיע לארץ, והיא נעתרה בקלות. הם היו חברים עד אמצע היסודי בערך. היא זוכרת את עצמה הולכת אליו בשבתות. האמת היא שמרונן יש לה המון זיכרונות טובים. איזה עוד שמות הילדים מכירים? אסתר, חברתה הטובה מגיל אחת־עשרה. אותה הם אפילו פגשו כי הן עוד חברות, ואף שענת ומשפחתה מסורתיים ואסתר חסידת ברסלב, התוכנית שלהן היא להשיא את מירון, הקטן של ענת, עם תהילה, הרביעית של אסתר. הם נולדו בהפרש של יום, והם מסתדרים מצוין ביחד. הן תהיינה סבתות לאותם נכדים. פתאום התענגה על התלבטות: האם תטלפן לאסתר כדי לשאול אם מירב בן־משה כבר התקשרה אליה לגבי פגישת המחזור, או שתחכה כדי שמירב תפתיע את אסתר. הכי כיף להיות מופתעת. היא לא תתאפק. על הבוקר תתקשר אליה.

מה שטוב בפגישת המחזור, סיכמה לעצמה, הוא שאל’ף, יש לה משהו נחמד לצפות לו, ובי’ת, יש לה תאריך שעד אליו היא צריכה לרדת במשקל ולעשות קריירה או משהו. כלומר, יש לה דד־ליין. זה חסר לה כל כך. אף אחד כבר לא מצפה ממנה לכלום.

היא לא הבינה איך אפשר לעשות משהו בלי דד־ליין. עד שלושים באפריל היא צריכה לעשות משהו עם עצמה חוץ מאשר להיות אימא, אחרת, מה תספר בפגישת המחזור? מה יספרו הקילוגרמים העודפים? היא חייבת להספיק לעשות משהו עד אז. כל עוד היניקה את מירון, זה היה פשוט לא ייאמן. היא אכלה עוגיות ושוקולדים כמו משוגעת, ולא הפסיקה לרזות. מעולם לא היתה רזה כל כך זמן ממושך כל כך. היא שיננה לעצמה את הציטוט של קייט מוס, שאמרה פעם, ‘שום דבר לא טעים יותר מלהיות רזה.’ נכון כל כך, חשבה תוך כדי טבילת העוגייה השביעית בנס קפה. אלא שמאז שהפסיקה להיניק, לפני כשש שנים, העסק לא עובד. היא כבר לא יכולה לטחון עוגיות ושוקולדים כמו שעשתה קודם. למרות זאת, היא ממשיכה. את הקפה היא שותה בלי סוכר, רק עם מאה וחמישים גרם עוגיות או שליש חבילת שוקולד. היא קיוותה שכל הבנות מהכיתה שלה שמנות ממנה היום. לידן היא פצצה. בכל זאת, ליתר ביטחון, כדאי שתרד במשקל.

איך נשים מצליחות להישאר רזות בחברת השפע שאנו חיים בה, שאלה את עצמה, שבה התחושה, הכוזבת מן הסתם, היא שלא צריך לעבוד בשביל אוכל. צריך לעבוד בשביל חופשות בחו’ל וגיחות לצימרים, בשביל חוגים שווים לילדים וקייטנות בוטיק בקיץ. בכל מקום שהלכה אליו, קרץ לה אוכל שלא טרחה עליו ולא שילמה עליו. הפיתויים היו רבים ומגוונים: היה קשה לסרב לפיצה חמה במסיבת יום הולדת של חבר של הילדים, גם אם כבר אכלה די והותר באותו היום; נחמד להעביר לילדים קופסת פטיפורים שדניאל קיבל בעבודה, וטעים יותר להסליק אותה מאחורי צנצנות התבלינים ולזלול בחשאי; אפשר בקלות לדחות טעימה ממעדן חלב חדש שמחולק בסופר, אבל יותר כיף לעצור ולטעום. בחתונות, באירועים של העבודה של דניאל, במסיבות בבית הספר — ענת ידעה שהיא אוכלת יותר מדי, ולא יכלה לעצור בעצמה. היא השתוקקה להיות רזה. נשים רזות נראו לה חזקות כל כך. איך הן עומדות בפני כל הפיתויים האלה? בעצמה ראתה כמה מהן מזמינות סלט ירוק וכוס יין במסעדה איטלקית שווה, טועמות כזית מעוגה טובה שהגישה להן בביתה, ואפילו משאירות קצפת בצלחת. איך אפשר? היא לא היתה מסוגלת להזמין במסעדה משהו שהיא יכולה להכין בקלות בבית. סלט היא יודעת להכין. ניוקי ברוטב פסטו — לא.

כשיש לה דד־ליין קצר, למשל חתונה בעוד ארבעה ימים, היא נטענת בכוחות ומצליחה אפילו לסרב לעוגת החלב האגדית של עירית חברתה, למרות הלחץ שהופעל עליה. בפגישה עם חברות הזמינה חליטת תה. היא אכלה סלט כל יום, חוץ מביום אחד, כשהחסה היתה עוינת. היא הורידה קילו שלם והרגישה נפלא. אם רק תוריד שניים או שלושה, תיראה מעולה. הג’ינס ייראה עליה טוב. היא האמינה ששום בגד שתקנה לא יחמיא לה כמו שתחמיא לה פרידה מחמישה־שישה קילו שנדבקו אליה. כמו כל אישה בגילה, היא שמרה במגירה התחתונה בארון ג’ינס שלא עולה עליה כבר יותר מעשור ושלא יעלה על הדעת למסור אותו. הג’ינס הזה הוא הסמן הימני של היותה חתיכה. כל עוד הוא לא נסגר עליה, יש למה לשאוף.

היא זכרה איך כשהיתה פעוטה האכילה אותה סבתה הכהה במחית בהירה ושרה לה עם יהורם גאון, ‘אהה, עוד לא אכלתי די, הרוח והשמש על פניי.’ היא ידעה שסבתה קוסמת כי הצליחה לגרום לכך שהשיר יתנגן ברדיו בדיוק כשהיא מאכילה אותה. כשהיתה בגן הילדים, סבתה היתה אוספת אותה. היא הביאה איתה צנצנת זכוכית גדולה עם פיסות עוף טעימות, נקיות מעור, מעצמות ומגידים, מוכנות לנגיסה של ילדה קטנה. היא הגישה לה חתיכות עוף בדרך הביתה, וקצת לפני שהגיעו, עצרו בגינה ציבורית קטנה. הן פגשו שם תמיד את אותו כלב זאב שנהנה מכיבודים.

כשרק הכירו, דניאל השתומם מכך שארוחות מחוץ לבית היו חלק גדול כל כך מחייה. משפחתו לא אכלה בחוץ מעולם. היא אכלה במסעדות ובבתי קפה לפחות פעם בשבוע מאז היתה ילדה. בקפה ‘קדוש’ שתתה נס קפה בספל זכוכית מעוגל ואכלה בורקס גבינה חם וגדול. במסעדת ‘חן’ שבתחילת רחוב יפו אכלה אורז עם שעועית, בדרך כלל בשולחן שקרוב לדלת הכניסה. היא ישבה בקפה ‘עטרה’ במדרחוב, עליו השלום, ובקפה ‘נאוה’ העצום בגודלו ברחוב יפו. לא רחוק משם אכלה צ’יפס במסעדת הדגים ‘נילי’, קרוב לחנות הנעליים ‘פריימן את ביין’. ב’טעמי’ אכלה ארטישוק ממולא בשר. במסעדה הסינית שליד ‘טעמי’ אכלה נודלס עם בקר וקשיו. המנה עלתה אחד־עשר שקלים. בראשון לציון אכלה לראשונה גלידה בוופל אמריקאי גדול. ב’קרוול’ היא עמדה בתור הארוך לגלידה, כמו כולם.

היא היתה בקיאה במסעדות ובבתי קפה חדשים, בעיקר באלה שלא ביקרה בהם מעולם. היא זכרה מקומות בעיר על פי קרבתם לבתי קפה ולמסעדות. בגיל ארבע־עשרה, כשהיא ואסתר החלו לבלות יחד בבתי קפה, הן ישבו בבית קפה בצומת ‘מעיין שטוב’ בירושלים והזמינו נס קפה ועוגת קדאיף. הן חשבו שיהיה משעשע לקרוא למלצרית, להתלונן שהקפה חם מדי ולבקש ממנה להביא להן מאוורר. היא זכרה כמובן מה הזמינה בדייטים הראשונים שלה עם דניאל. באופן מטריד, היא זכרה אפילו מה הזמינו חברות שלה בארוחות שכלל לא נכחה בהן. היא תחקרה אותן לאחר האירוע, והרשימה נותרה חקוקה בזיכרונה שנים אחר כך. פעם, כשחברה במשרד שעבדה בו עד הלידה תיארה לה בפרוטרוט ארוחת גורמה שהכינה, עמדו בעיניה דמעות של התרגשות.

כל יציאה מהשגרה זימנה הזדמנות לעלות במשקל. האויב הגדול ביותר של הדיאטה התמידית שלה היה נופשים. בכל פעם שיצאו לנופש, אכלה יותר מדי. בין שזה היה מלון באילת ובין שזו היתה אכסניית נוער, היא לא יכלה לעמוד בפני הגבינות והמאפים והחביתות והדגים המעושנים, בלי קשר לאיכותם. בנופש האחרון שלהם חשבה שתוכל לַבופה. היא סחבה איתה מהבית את המשקל הדיגיטלי שעליו היא נעמדת בכל בוקר, בניגוד להנחיה של כל דיאטנית. דניאל אמר שבנופש לא סופרים קלוריות, אך היא קיוותה שבעזרת הטריק הזה, תצליח לחזור מהחופשה בלי עודף משקל חדש ומעיק. היא תישקל בוקר וערב, וכך לא תגזים עם השקשוקה. גם זה לא עזר. היא עלתה, כמו תמיד. נחמתה היחידה היתה המחשבה על כך שסיפקה למנקה של האכסניה אנקדוטה חדשה לחלוק עם חברותיה על האורחים המטורללים שמביאים מאזניים לחופשה.

היה לה רעיון מעולה לחופשות הבאות. סטארט־אפ — שירות שמלונות יספקו לאורחים שירצו בכך, חינם אין כסף. בארוחת הבוקר הראשונה יאכלו האורחים כאוות נפשם. מצלמה תצלם את גיחותיהם התכופות למזנונים ותעבד את הנתונים. למחרת בבוקר יגיש להם המלצר דף מודפס ובו פירוט של כל מה שאכלו אמש. הם ייאלצו להביט בעיני המלצר ובקול רם להזמין ממנו את כל מה שאכלו אתמול. המלצר לא יאמר מילה; הוא רק יגיש להם את הכול. זה ילך בערך כך:

אורחת: ‘בוקר טוב. אני רוצה בבקשה ביצה מקושקשת — שתי כפות. וביצה קשה. גם קצת שקשוקה. ג’חנון אחד. זה היה טעים, אז אפשר עוד שניים, לא שרופים. רסק עגבניות, חריף וטחינה. צלחת עם דגים מעושנים, מעט מכל מה שיש. פשטידת פטריות. פשטידה לא־ברורה שנמצאת ליד פשטידת הפטריות. קוטג’. לחם. חלה. גבינה צהובה. גבינה לבנה קשה לא־מזוהה. מעדן חלב. שוקו קר. נס קפה. רוגעלך. עוגת גבינה. פנקייק עם הרבה מייפל ומעט סירופ שוקולד. עוד פנקייק, הפעם רק עם הרבה מייפל. סלט ירקות נקי. סלט ירקות עם גבינה צפתית. זיתים. חמאה. ריבה. המון נבטים. רוטב מוזר מהבקבוק שליד הנבטים. חסה. שמנת חמוצה קטנה. עוד קצת שקשוקה, הפעם רק חלמון אחד, עם קצת רוטב אדום. כדור לַבַּנֵה. וואו, התפוצצתי. אז רק מאפין שוקולד וכוס תה ירוק. זהו. וקצת אנטיפסטי. מקודם לא שמתי לב שיש. ושתי כפות מתערובת הזרעונים הזאת בבר הסלטים. תודה.’

היא היתה משוכנעת שלו נאלצה לעבור חוויה כזאת, היתה נולדת מחדש כאזרחית רזה מהאיחוד האירופי, או לפחות כישראלית עם כוח רצון. בבוקר הבא היא תסתפק בטוסט עם חמאה וריבה וקפה הפוך, ותביט בבוז ובתהייה על כל האחרים, ההולכים למזנון שוב ושוב ושוב. היא לא תצטרך לסחוב משקל דיגיטלי במזוודה.

היא החליטה, לקראת פגישת המחזור, לחתוך בכמות הביסקוויטים. וכמובן, עליה למצוא משהו ללבוש! היא הדליקה אור קטן בחדר השינה, פתחה את ארון הבגדים שלה ובחנה אותו במבט חדש, ביקורתי וזר. הצו האופנתי היחיד שנראה שהיא נשמעת לו הוא ‘את הכי יפה כשנוח לך’. הכי נוח לה בטריינינג. גמרנו עם נוח. עד פגישת המחזור היא חייבת להתחדש ולהעיף את כל מה שלא נראה טוב. האם אי־פעם תתפוס הקלישאה ‘את הכי יפה כשטעים לך’? זה העולם שהיא היתה רוצה לחיות בו. עד אז, היא חייבת לרזות. בעצם, היא תעשה עוד כמה דברים, עכשיו כשיש לה דד־ליין מושלם. היא הלכה לסלון. כל הבית ישן. היא לקחה מחברת יפה שדניאל קנה לה פעם. מתי זה היה? כשחשבה לכתוב שירים? כשרצתה לפתוח משרד שידוכים?

בראש הדף הראשון כתבה:

ב’ה

משימות לפני פגישת המחזור

1. חובה לרדת חמישה קילו, לפחות. אפשר גם שישה. שבעה, גג. רוצה להיראות כמו Milf ולא כמו עקרת בית.

2. לעשות ‘מארי קונדו’ על המלתחה. לזרוק את כל מה שלא מחמיא. כלומר, בערך הכול.

היא קראה את שני הסעיפים. היא לא תוכל לזרוק את כל הבגדים שלה. מצבם הכלכלי רחוק מלאפשר גחמות כאלה. היא שאלה את עצמה ממה היא יותר פוחדת — שילדיה, תלמידי כיתות ג’ וד’ בבית ספר ממלכתי־דתי, יראו את הרשימה ויחפשו את המילה Milf בגוגל, או שעירית, חברתה הפמיניסטית לעילא, תדע שהתואר השוביניסטי והמחפצן הזה הוא משאת נפש שלה. היא לא הצליחה להכריע.

היא הניחה את המחברת בצד והדליקה את המחשב. היא רק תציץ לרגע ותבדוק מה עלה בגורל הילדים מהכיתה — עד כמה הצליחו, עד כמה היא כישלון בהשוואה אליהם — ואז תלך לישון. תחילה הקלידה בגוגל את השם לאה קלינגבייל. אין כלום. ‘אהה,’ פלטה בקול רם. היא חיטטה עוד קצת בתוצאות ומצאה שישנו ערוץ יוטיוב על שם אחת, לאה מרציאנו. היה בחור אחד ששמו מרציאנו בצופים הדתיים, כמה שנים מעליהם. אחד השווים ביותר. היא נכנסה לערוץ והפעילה סרטון. אישה גבוהה שלראשה מטפחת ראש יפה מבד הודי מודפס עם פונפונים טיילה בגינת תבלינים. והנה, האישה יושבת על כורסת נצרים ליד חלון גדול עם פרופיל בלגי שחור ומביטה אל המצלמה. כן, זו בהחלט לאה קלינגבייל. שערה השחור מציץ מכיסוי הראש. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה וענדה שרשרת חרוזים בצבע חרדל ונראתה קולית ויפה. לאה הביטה בה מתוך מסך המחשב ואמרה, ‘אל תכבו את האור כשאתם עושים אהבה.’ ענת עצרה את הסרטון. היא לקחה מסלסילת המשחקים של הילדים את אוזניות הגיימינג הענקיות שלהם. היא זכתה בהן כשכתבה את הסלוגן הנבחר בתחרות של היבואן. הן שימשו אותם מדי יום כששיחקו משחקי מחשב שהיא לא יכלה לשמוע יותר. היא הניחה אותן על ראשה, חיברה למחשב והפעילה שוב את הסרטון.

לאה קלינגבייל המשיכה לדבר אליה. ‘העדיפו קרבה על פני ריחוק, חום על פני ניכור. הסתכלו על הגוף שלכם. הניחי לגבר שלך להביט בפות שלך. הראי לו את הדגדגן שלך מקרוב. הדרמה שמתחוללת בדגדגן בזמן מעשה האהבה אינה פחותה מהדרמה של הפין.’ מירון הופיע פתאום לידה ואמר בשקט, ‘אימא, אם את רוצה שלא נשמע, את צריכה לחבר את זה גם כאן,’ וחיבר את הכבל של האוזניות למחשב.

היא עצרה שוב את הסרטון וליוותה את מירון לחדרו. היא אמרה, ‘תודה חמוד. לך לישון, כבר ממש מאוחר.’ היא חזרה לסלון, ורק אחרי שנשפה את כל האוויר שהחזיקה בריאות, צפתה בהמשך. אחר כך קראה ריאיון שכותרתו ‘גורו הסקס של המגזר הדתי־לאומי’, וגילתה שלאה גרה עם מרציאנו בהתנחלות מבודדת שבה היא עושה הרצאות על מיניות נשית. מרציאנו בנה לבדו את ארבעת הצימרים הרומנטיים של המשפחה, והוא מתחזק אותם בעזרת חמשת ילדיהם. היא הביטה בתמונות של הבקתות הנאות וקראה את תיאוריהן. ‘ג’קוזי אינטימי בצלע ההר’, ‘בריכת שכשוך פרטית תחת הגפן’, ‘שולחן פיקניק למטעמים ולנשנושים האורגניים שלנו’. מחירי הצימרים היו גבוהים. כשניסתה להזמין את היקרה בבקתות, רק למען השעשוע, גילתה שהיא מוזמנת שלושה חודשים מראש.

לא ייתכן שהחברות שלה מהיסודי עוקפות אותה גם בזה. היא חשבה שכמו הפרוטסטנטים בסרט ‘טעם החיים’ של מונטי פייטון, לפחות בתחום הזה היא יכולה לרשום לעצמה ניצחון ולהתנשא מעליהן. הן נשואות למתנחלים שמנים ומטופלות בעשרה ילדים, והיא אימא לשניים ונשואה לדניאל החתיך. בעוד יום או יומיים הוא יפשוט את הסוודר המחלים שלו, והם יוכלו ליהנות מחיי מין סוערים, תיאורטית. עכשיו מתברר שלאה קלינגבייל ומרציאנו השווה חוגגים את המיניות השופעת שלהם שלוש פעמים ביממה. מי יודע, נחרדה, אולי כל הבנות מהכיתה שלה, דתיות, עובדות, אימהות למיליון ילדים, חושקות בבעלים הדתיים הכרסתניים שלהן. הן נוסעות איתם ל’גפן ותאנה’, הצימרים היקרים של מרציאנו, פעם ברבעון, כמו שעון. שנים שהיא ודניאל לא נסעו לנופש בלי הילדים. השנה ייסעו. הילדים כבר גדולים, והם יכולים להישאר אצל סבא וסבתא סוף שבוע אחד קצר. או ארוך. הם ייסעו לחוות ‘גפן ותאנה’. היא תמצא דרך להעמיד את דניאל ליד מרציאנו, ואז נראה מי חתיך יותר.

היא לקחה את המחברת והוסיפה:

3. עם דניאל, כמו בקאמה סוטרה, ועוד יותר.

והלכה לישון.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.