"יוליוס קנה לשניהם כרטיסים לחשמלית. עכשיו, הוא אמר, השאלה היא לאן לנסוע: לגבול עם צרפת או עם גרמניה? בוא ניסע […]
אבל מי מחפש סיגליות באזור הנמל? שאלה עתליה בחיוך, וגורן הבטיח לה שהאביב הוא לא בררן גדול ושהוא עוד יגיע לכל מקום. הוא אמר את זה כאדם הנהנה לחזור על עובדה ידועה, בטוח שמה שהיה הוא שיהיה. היא רצתה להקשות ולשאול למה דווקא שם בין הבניינים והבטון, אבל עוד לפני שהספיקה הוא אמר שלא חוכמה לחפש ביער ואת עוד תראי שיהיה לנו אביב נהדר. הם פסעו לאורך שדֵרת הערמונים לא רחוק מהנמל, לצִדם קָצַף הריין שלגים מפשירים, נושא עִמו אדמת סחף עכורה, והנה מעליהם כבר עלצו מחלפות ערמון ירוקות, מהודקות במדקרות של אור.
למחרת, בצאתה מהסמינר הגרמני, מופתעת מהערב שעדיין נמשח בגוונים של יום, היא נזכרה בהבטחה שלו וחייכה לעצמה לאור החגיגיוּת של מילותיו. אבל למראה הערב היפה, אפילו היא נאלצה לחשוב במילים מצוחצחות, כי נדמה היה לה שהמעבר מסמסטר החורף לסמסטר הקיץ טרף סדרי בראשית. אחוזת פליאה היא ניסתה לתרגם לגרמנית את המשפט הזה לאיש שעמד לידה. הוא הביט בה בעיניים גדולות שנשקפו מהן עניין ותמיהה, ובהיסוס קל השיב שאפריל הוא אפריל. סטודנט מתולתל שעמד לצִדם זִמזם בשמחה ״באפריל, באפריל, יום יפה ויום מגעיל״. הם שלחו לעברו חיוך מוטרד ועתליה אמרה בהתנצלות שהיא פשוט באה מארץ שאין בה כל כך עונות מעבר. אני יוליוס, הוא אמר והיא כבר ידעה. היא זכרה את השם שלו מסבב ההיכרות שנערך בכיתה. עתליה הציגה את עצמה שוב בפניו, הוגה את שמהּ במלרע, כמו בעברית. ומאיפה את, עתליה, הוא שאל, טועם את השם שלה, כאילו היה מאכל זר ומופלא. הוא דיבר אִתה לא באחד הדיאלקטים השווייצריים אלא בגרמנית גבוהה, והיא הודתה לו על כך בלִבּהּ. בחשש, אך גם בציפייה לתגובה, היא ענתה שהיא מישראל.
אבל יוליוס הפתיע אותה. הוא לא התייחס למצב האקטואלי וגם לא לשואה כמו שנהגו רוב האנשים שפגשו בה, אלא דווקא להסכמי קמפ דיוויד. הוא בכלל היה אז ילד קטן שאהב להעתיק תמונות מהעיתון ודמותו של מנחם בגין נחרתה בזיכרונו בשל המשקפיים הגדולים ועבי המסגרת שהרכיב. ההורים שלי עדיין שומרים את הציור הזה, אין שום דרך לזהות בו את בגין בלי המשקפיים ואולי גם אִתם קשה, ראיתְ עוד בן אדם עם משקפיים כאלה? שאל ומיד הוסיף, בחיוך משועשע, לא בגודל הזה או לפחות לא כאן. היא לא סיפרה לו שסבא שלה הרכיב משקפיים כאלה בדיוק, אף על פי שזה היה נכון. הוא הרי הגזים במכוּון וזה מצא חן בעיניה. כשהייתי ילד ציירתי המון ובסוף שנות השבעים, אחרי שההורים שלי הראו את הציור ההוא לכל מי שהסכים להסתכל, הוספתי לכל דמות שציירתי את המשקפיים של מנחם בגין.
בחורה קטנת קומה ששׂערהּ שחור מאוד ניגשה אליהם. יוליוס, בא לכם ללכת לשתות משהו? היה לה קול דק שבקושי נשמע. האמת היא שאני ממש לא צמא, ענה ברצינות, אבל אני אבוא. עתליה צחקה, ויוליוס המשיך, מחוזק מתגובתה, כרמן, תכירי, זאת עתליה. אלא שכבר יצא להן להכיר. ספק אם מישהו מבאי הסמינר הגרמני עדיין לא התוודע לדמותה הצנומה של כרמן; כשלא התרוצצה בין חדרי המכון, מעבירה הודעות מהמזכירות למרצים, מסדרת את לוח המודעות שבכניסה, נהגה לתפוס דווקא את השולחן הסמוך למכונת הקפה הישנה, מקיפה עצמה בספרי רְקְלָם צהובים ותרה בייאוש אחר העט שאך זה אבד לה בין הדפים.[1] את לוקחת אִתך את הספרים, כרמן? סנט בה יוליוס בחיבה. על מה נדבר אם לא אקח אותם? צחקה.
אחרי שכרמן נזכרה לקחת מעיל קל, פנו שלושתם אל מסעדת הפועלים הקרובה שאפשר היה גם סתם לשבת בה ולשתות קפה או בירה קרה. הדרך לשם מהמכון הגרמני היתה קצרה מאוד ומאחוריהם השׂתרכו כמעט כל משתתפי הסמינר. היו ביניהם כאלה שעתליה הכירה מקורסים קודמים ואחרים שיוליוס הכיר. כמעט כולם הכירו את כרמן. יוליוס התיישב ליד עתליה והוציא מהתיק שלו מחברת ציור, ועוד לפני שכולם הספיקו לשבת, מלצר זריז הגיע לשולחן. עתליה הזמינה קפה הפוך, “קליפה בהירה” כפי שהוא מכוּנה בשווייץ, ויוליוס שתה בירה. כמעט כולם הסתפקו בשתייה ורק שניים מהסטודנטים הזמינו גם אוכל. ואף על פי כן, כשסלט הנקניק שבו המסעדה התהדרה הובא לאחד ולפני האחר הונח רוֹשְׁטי עם שתי ביצי עין, הסתכלה עליהם עתליה, שהעבודה אצל משפחת רכטר סיפקה לה בעיקר קורת גג, בקנאה כבושה, מנסה להתנחם בכך שאת המנות האלה ממילא לא היתה מזמינה.
האוויר היה ספוג ריחות טיגון כבדים, וצחוק ששמור לאחרי שעות העבודה התגלגל משולחן לשולחן, סוחף אִתו ראשים מכסיפים, מחליק משקפיים במורד חוטמים בשרניים ושועט לו הלאה. רק למרגלות השולחן שלהם הוא נעצר. רוב הסטודנטים ישבו מתוחים, חלקם כפופים, לא מורגלים עדיין בהליכה עצמאית למסעדות ועוד פחות מכך האחד בשני. הם דיברו בקולות מהוסים עם שכניהם לשולחן בלבד, עד שכרמן, שנמנתה עם הסגל הזוטר של הסמינר הגרמני וחשה בכובד האחריות של מארחת, פתחה בשיחה קבוצתית, משתדלת לדבר בקול רם, דבר שלא היה פשוט עבורה, ואמרה את מה שכולם כבר ידעו, שזה הסמסטר האחרון של פרופסור הרברט קנוכנברוך לפני שהוא יוצא לגמלאות. מישהו שאל מה יהיה עם מתיאס ומוניק האסיסטנטים שלו, וכרמן ענתה בידענות שמוניק בטוח תקבל פרופסורה בקרוב, אבל אולי לא את העמדה שתתפנה עם פרישתו של קנוכנברוך כי יהיה לזה קצת טעם של העדפת מקורבים. ומישהי, עם פנים נאות ושומה בסנטר שאותה ניסתה להסתיר בכף ידה, מלמלה בנימה לא מחייבת שהיתה יכולה להתפרשׁ כהתבדחות למקרה שהתגובות יהיו מבטלות, שזה לא העדפת מקורבים אלא סוג של גילוי עריות. אבל כנראה שזה באמת היה קצת יותר מדי, כי גם מי שהשתוקק לדברי רכילות עדיין נזקק בשלב הזה לדמויות סמכותיות ומעוררות הערצה, והיא חשה מיד בשתיקה שהקיפה אותה ומיהרה לומר שאלה דברים ששמעה מהשותפים שלה לדירה, שאחד מהם כבר סיים את הלימודים והחל לעבוד כמורה מחליף בתיכון. כרמן התעקשה לדעת מי בדיוק אמר לה את זה, אבל הסטודנטית התכנסה בעצמה ואמרה שלא משנה ושאין לה מושג מה באמת קורה, זה רק הסמסטר הראשון שלה.
ובאמת רובם אך זה החלו את הלימודים. הם היו בסמסטר הראשון או השני, צעירים מאוד, ניצניים למראה, עדיין מהססים בקריאת העולם, חוששים ממילים מחייבות ומתרחקים מנושאים שנויים במחלוקת. לכן, אפילו דברים שרק חיכו להיאמר – כמו יופייה הבולט של מוניק שהגיעה לכיתה לבושה בשמלה צמודה, קוראת תיגר על בגדי הפשתן שלבשו מרבית המרצות ועל מחרוזות הענבר שענדו, או העובדה שמתיאס נראה כהעתק של פרופסור קנוכנברוך, שכּן מה שלא עשה הטבע עשה הספָּר ולא רק התספורת אלא גם הזקנים המוקפדים נראו זהים לחלוטין – לא זכו לכל התייחסות מצִדם. כמו אורחים הנזהרים בכבוד מארחיהם, הם העדיפו להחליף רשמים על שרלוטֶה, כלבת התחש המפוטמת של הפרופסור, שרבצה על מחצלת סגולה בפינת הכיתה. מוניק הציגה אותה בפני כולם כמי שלעולם לא מחסירה שיעורים, והוסיפה ששרלוטה מעריצה מושבעת של גתה ומכורה לעוגות היער השחור. בכיתה כולם צחקו; בתחילה מתוך רצון למצוא חן ואולי להרגיש שייכים ואחר כך במעֵין שחרור מלא פליאה, כאילו שפה זרה התגלגלה על לשונם בטבעיות גמורה.
אבל במסעדה התחלף הצחוק המנומס בעקיצות מרומזות: נראה לכם שהיא באמת אוכלת עוגות? שאלה מישהי, ואחֵר ענה לה שהוא לא יודע לגבי הכלבה אבל קנוכנברוך עצמו פוקד תדיר את “שִׁיסֶר”, הקונפיסריה הווינאית שבמרכז העיר, ועד כמה שהוא זוכר הוא יושב שם תמיד לבד, ולאחר שתיקה קצרצרה, סטודנט עדין למראה, פניו זרועות נמשים, תהה בגרמנית גבוהה ומהוססת אם גם הם ראו שקנוכנברוך קנה ל״שרלוטה״ – את השם שלה הגה באירוניה ברורה – נשכן גומי בצורת עוגה? על השולחן, תחת ידו, היה מונח ספר בשוודית. אך בחורה בתסרוקת מסובכת נִענעה בראשה לשלילה ואמרה לו שישכח מזה, היא בטוחה שהוד מעלתו לא נכנס בעצמו לחנות לצעצועי כלבים. בטח הילדים שלו קנו לו את זה בחג המולד, הסכים עִמה סטודנט שהתהדר בז׳קט מסוגנן כשל אחד המרצים, ולהפתעתה של עתליה דווקא הוא הטיל ספק בקביעתה של מוניק ושאל, כמעט בזלזול, איך מתבטאת בדיוק האהבה של שרלוטה לגתה? הבחורה בתסרוקת המסובכת חייכה אליו. כרמן, שחשה נאמנות כפולה ורצתה לקרב בין אנשי הסגל לסטודנטים, ניסתה למתן את האמירות והבהירה שכל העניין עם שרלוטה הוא הומור של אנשים מבוגרים שמנסים להכניס קצת צבע לחיים, ויוליוס שישב וצייר לא הרים את מבטו מהדף כשאמר, הומור דָּשן, כרמן, הומור של אנשים שׂבעים.
כשהספלים והכוסות כבר התרוקנו לגמרי, ברור היה שהמפגש מוּצה ועוד רגע יפרוש כל אחד לדרכו. אלא שבדיוק אז, כמו אורחים הנעמדים על מפתן הדלת ומסרבים להיפרד מההבטחה הגלומה באירוח ולחזור אל היומיום המוכּר, הופרחו שאלות ותשובות על מספר העבודות שיש להגיש, על שעות הפתיחה הגמישות של הספרייה ועל מחיר כרטיסיות הצילום. עתליה, שהתבלטה בעיקר בגֵּווה הזקוף, הפסיקה לעקוב אחר השיחה והפנתה את מבטה לחלון, נפעמת מיופיו של האביב המתמשך לו בחוץ. טרנזיט להובלות השמיע צחוק קצר של רדיו ונעלם מעֵבר לפינה. היא שמעה את יוליוס שואל אם כבר יצא לה להכיר את העיר, וכששֺמה לב לשקט שהשׂתרר מסביבם, סִלסלה את שׂערהּ הארוך והעבירה אותו לצד ימין כמפשילה שרוול לקראת עבודה מאומצת. אני מכירה בעיקר את המקומות שאליהם אני לוקחת את הילדים שאני מטפלת בהם, ומיד שאלה בצחוק אם מתחשק לו להצטרף פעם לסבב משחקיות. הוא גיחך בכלל בלי להתכוון ואמר שמדברים כאלה הצליח לחמוק כל הילדוּת. בדיוק אז, בהחלטיות מפתיעה של מארחת המודעת לערֵמת הכלים המצפה לה במטבח, קראה כרמן למלצר וביקשה לשלם, נותנת בכך אות לפתיחת ארנקים, לשליית מטבעות מכיסי הג׳ינס ולסידורם לצד הכוסות הריקות. בזה אחר זה קמו כולם מהשולחן, נפרדו בשלום חפוז ונבלעו ברחשי הערב.
יוליוס נאחז בהזמנה שהוא דימה לשמוע במילותיה של עתליה ושאל אם היא היתה רוצה לקחת חשמלית ולנסוע אִתה את כל הקו. אני כאן עם האופניים, ענתה בהיסוס, חושבת על גורן שבטח כבר חזר לדירה. היא לא עבדה בימי חמישי בערב וגם לא בימי שישי בבוקר, והזמן שבין לבין הפך להיות שלה ושלו. היא שמעה את יוליוס אומר שגם הוא קשר את האופניים לא רחוק. ניסע עם החשמלית סיבוב שלם ואחרי זה נאסוף את האופניים, מה את אומרת? בואי, הוא עודד אותה בחיוך שבזוויותיו התקבצה אירוניה עצמית, אף פעם לא הזמנתי מישהי למסע בחשמלית. גורן יבין, היא אמרה לעצמה. יש לךְ מספר מועדף? שאל יוליוס. שש, חייכה בתשובה. נפלא, הוא התלהב מיד, זה מספר המזל שלי.
הם ירדו למרכזה של העיר. למרות האור הבהיר, נראה שהמולת היום כבר שקעה. חבורות של צעירים בבגדים צמודים הפריחו טבעות עשן ראוותניות, תיקי בית הספר שלהם שמוטים על הרצפה. אל מול בתי הקולנוע עמדו אנשים זוגות־זוגות והמתינו להתקדמות התור. אחרים, לבושים באריגים טובים, פנו בחגיגיות לתיאטרון, וביניהם חלפו ביעף רוכבי אופניים כרוח ערב נעימה. יוליוס קנה לשניהם כרטיסים לחשמלית. עכשיו, הוא אמר, השאלה היא לאן לנסוע: לגבול עם צרפת או עם גרמניה? בוא ניסע לצרפת, הציעה עתליה, הרגע יצאנו מסמינר שלם בגרמנית.
אין לך גרמנית של מתחילים, העיר יוליוס כשהמתינו בתחנה. כבר שנים שאני קוראת שירה בגרמנית, אבל התחלתי לדבר רק כשהגעתי הנה. אני מתאר לעצמי איך את מרגישה; לפני שנתיים למדתי בפּוֹרטוֹ וידעתי קצת פורטוגזית לפני שנסעתי, אבל בהתחלה לפחות, קודם הייתי אומר את המשפט בלב לפני שהעזתי לחזור עליו בקול רם. כן, חייכה עתליה, מדי פעם כשנדמה לי שהשפה עוברת מהפה לגוף וכל כולי הופכת לתנועות ידיים, אני נחה קצת עם משפט או שניים באנגלית, ואולי בעצם אני נותנת למי שמדבר אִתי לנוח, כי לי עצמי קל יותר להזיז את הגוף מאשר לבחור במילים הנכונות. יוליוס הביט בה מסוקרן, מנסה לרדת לסוף דעתה. אז איך זה שבחרתְ דווקא בחוג לספרות גרמנית? אני אוהבת את הצלילים של המילים, ענתה ונמנעה מלפרט, כאילו לא לנסיעה משותפת בחשמלית נדברו ביניהם אלא לרכיבה על זוג יחיד של אופניים, כך שכל תוספת, ועל אחת כמה וכמה אדם כגורן, עלולה להטות ולהסיט אותם מהמסלול שאך זה החל להסתמן בפניהם.
ובאמת, איך תסביר מה משך אותה דווקא לחוג הזה מבלי להזכיר אותו? הספרים שקראה לפני שגורן הִפציע בחייה (ביטוי שהוא שלו ולא שלה) כללו בעיקר סיפורי אהבה קלילים לבני הנעורים שאִתם העבירה את הנסיעות לסטודיו ולהופעות, מתעלמת מהיושבים לצִדה באוטובוס, מהמראות החולפים מבעד לחלון. היא ננערה משַּׂרעפיה כשהתחכך בזרועה מרפק של איש זר שמחה את משקפיו, ושאלה את יוליוס אם כבר נסע פעם בחשמלית לכל אורך הקו. האמת היא שלא, גיחך, אני לא יודע איך הגעתי לרעיון הזה. אבל עכשיו אני נזכר, כשהייתי בן שלוש־עשרה בערך נסעתי ביום אחד בכל הקווים של החשמליות בבזֶל, זה היה מין פרויקט שתכננתי מראש ובקפדנות של מדען אטום, חייך אליה. עתליה שוב חשבה על גורן, כמה מתאים היה לו לתכנן מין יום שכזה, ובעצם גם היא עצמה נמשכה לרעיונות, הרבה יותר מאשר לנופים או לאתרים תיירותיים, רעיונות כאלה שמאירים את המקום או את הזמן באור חדש. כי אפילו היומיום נראה ככה שונה, היא ניסתה להסביר ליוליוס, מזכירה בהתלהבות את מסורת הימים ההפוכים בקיבוץ שבו גדלה. הרעיון להחליף את היום בלילה כל כך ריגש אותי כילדה, עד ששום טיול בטבע, אפילו לא במדבר, שאותו אני באמת אוהבת, לא יכול היה להתחרות בזה.
אם ככה אנחנו צריכים למצוא רעיון מנחה גם לנסיעה שלנו, קבע יוליוס. היא חשה בחוּמה של המילה ״אנחנו״. יש סצֵנה כזאת שחוזרת על עצמה, המשיכה אותו, מפגש של שני זרים ברכבת, כל אחד מהם מספר על חייו בידיעה שלעולם לא ייפגשו עוד. אבל אנחנו ניפגש בשבוע הבא וגם זרים אנחנו כבר לא, מחה יוליוס במרץ, יש לנו אפילו את כרמן שהיא מכּרה משותפת. בסדר, בסדר, נאנחה עתליה בכניעה, זה ממילא לא הרעיון שלנו, אנשים אחרים כבר חשבו עליו לפנינו. יוליוס חכך לרגע בדעתו ומיד המשיך: יש לי רעיון אחר – מספר הקו, אולי נספר אחד לשני על דברים שאנחנו זוכרים מגיל שש. עתליה הסתכלה עליו, מתפעלת מהטבעיות שבה צצים בו רעיונות והִנהנה בהסכמה. מתי בכלל היית בת שש? הוא שאל אותה והיא צחקה מה”בכלל” וענתה שב־1981. אז אנחנו ממש באותו גיל, ציין יוליוס בסיפוק ורצה לדעת מה דעתה, אם במהלך המשחק יהיה מותר להם לשאול שאלות או לא. היא היססה קצת ובחומרה ששעשעה אותו פסקה שרק בין הסיפורים, בתחנות.
אין עדיין תגובות