החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בשבח המלחמה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

חבורה של תלמידי תיכון עוקבת אחר המורה שלהם לספרות עברית. במרתף בית הספר מופיעה כתובת על הקיר – ב ו ג ד ת. ערב אחד נמצאת המורה כשהיא שרועה על גבה בגינה ציבורית, ועל גופה סימני אלימות. מנהלת בית הספר נחושה למגר את הבריונות המשתוללת, ונסחפת אל רצף האירועים בעל כורחה.

ברקע פורצת מלחמה בדרום, טילים נורים למרכז הארץ, ובתל אביב נשמעות אזעקות תכופות. כשהקרבות מסתיימים מתגלה החורבן ברצועת עזה, ובתל אביב נדמה שהכול נותר כשהיה. אבל המלחמה נמשכת ברשתות החברתיות, בריצה ברחובות, בזימה, בחשק, בצחוק משוחרר, בשיכרון הכוח, בהשפלות, בהשלטת פחד.

בשבח המלחמה, ספרו הרביעי של עילי ראונר, מתחקה אחר גורלן של מורה ושל מנהלת בשגרה של הרס משתלט, במציאות המהלכת אימים על הכול ועל כולם.

"תמונת אפוקליפסה מרהיבה."

 אילנה ברנשטיין

 

"זה הספר הכי פרנואידי שקראתי מזה זמן רב."

עודד וולקשטיין

 

"רומן-תקופה, קשוב להלכי-הרוח. הכתיבה, –  הכול בתנועה, על סף שיגעון."

גלילי שחר

מקט: 15101047
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

המלחמה בקיץ הפכה את רוחה של רונית ו’. חודשים נורו טילים על תל אביב ופעם נוספת נכנס הצבא ויצא מרצועת עזה. היא לא סבלה את מפגן הכוח, ולא רצתה להבין את הצורך בהרתעה. בכל יום טיפסו מספרי המתים והפצועים לצד תמונות ההרס. היא לא התרגלה לכך. האדמה רעדה בכל מטח ירי והאש צרבה בתודעה. ‘הם לא רואים,’ אמר לה שכן באמצע הלילה כשנחפזו אל המקלט של הבניין. ‘מה יש להם להפסיד, האסון לא נגמר.’

למזלה לא היו לה הורים מזדקנים ולא ילדים לדאוג להם. חופשת הקיץ הניחה לה להימצא בבטלה. היא החשיכה את הטלוויזיה בסלון וויתרה על נוכחותה בפייסבוק. לפעמים היתה קוראת ספרות יפה. היא היתה נשענת על גב המיטה ומעשנת סיגריה. בערוב היום, כשהחום הרפה מעט, היתה יוצאת לשדרה להקשיב להתקהלות הציפורים בין ענפי הפיקוסים, וקיוותה שאזעקה לא תישמע.

ערב אחד הגיח מטח רקטות בשמיים והיא נמצאה חשופה ברחוב. קבוצת נערים חלפה על פניה בבהלה. הם צחקו צחוק זדוני ולרגע כמעט דרסו אותה, עד שנעלמו בקרן הרחוב. היא נצמדה אל מעקה האבן בקרבת בניין דירות ישן והשקיפה אל השמיים. רגע אחד נשארה שפופה, ומיד הופיעו מטילי האש וחלפו מעל ראשה. בכל זאת, דבר מה נשאר בה. גם לאחר שוך הקרבות ועם סיום המלחמה לא פסקה להרים את ראשה. ככל שהתחלפה עונת הקיץ בסתיו, התרבו שכבות העננים והאור התרכך. היא הבינה שלא נתנה את דעתה למראות המתחלפים בשמיים.

כעבור חודש, בתחילת אוקטובר, דומה היה שהסדר שב על כנו. גלגל העולם הסתובב וכולם הלכו ברחוב בתנועה פשוטה, בשתיקה מוסכמת, כאילו דבר לא אירע. בתי הקפה נפתחו, המלצרים התרוצצו במסעדות, העיר מלאה בעיסוקיה. בבית הספר שבו לימדה רונית ו’ חזרו השיחות השגורות: נסיעה של ארגון המורים בחופשת החנוכה, מגדלים חדשים שנבנים בעיר ומקומות החניה המתמעטים. בהפסקות יצאה לשבת על הספסל בחצר. פתחה את יומן המורה וכתבה את רשמי עיניה: ״השמיים ריקים מעננים. בהירים בוהקים וכבר לא מסנוורים. אפשר להסתכל באור השמש. אחר הצהריים יכסו ענני נוצה. יתפזרו עד שעת השקיעה.״

בכיתות שבהן שובצה לימדה שירי מלחמה. היא לימדה את גלבוע ויהודה עמיחי. היא קראה בקולה את ‘הנה מוטלות גופותינו’. בכיתות ט’ ערכה השוואה בין ירושלים של זהב לבין ירושלים של ברזל. בכיתות י’ קראה קובץ שירים בעקבות עקדת יצחק. בדליה רביקוביץ ויצחק לאור לא העזה לגעת. היא יצאה עם הלשון בחוץ מאחד השיעורים: ההיסטוריה הצבאית של המדינה הזאת חיסלה אותנו, פלטה בבת אחת כאילו נחשפה פתאום. היא הסתכלה בפני התלמידים שהביטו בה בעיני עגל. הם ישבו מולה מבלי לפצות את הפה. אולי ריחמו עליה, כמו על שאר המורות והמורים, אישה שמרוויחה מעט מעל שכר המינימום מן הסתם נחשבה בעיניהם לכישלון חברתי.

באחד הלילות חלמה שהיא מלמדת כיתה ישובה במתים. היא ניצבה על במת המורה והביטה בפנים החלולות של תלמידיה. הגולגולת נחשפה ומתוך שקע ארובות העין חמק נחש. בבוקר, כשהגיעה אל כיתתה, התלמידים היו חיים ומהירים מדי בשבילה. הם באו והלכו לנגד עיניה, עסוקים בזוטות, הכישו אותה בפרטים, המצפון שלהם שתק. בהפסקה היא ישבה באור השמש ורשמה ביומן המורה: ״הבוקר השתרר ערפל. השמיים לא נראו. עכשיו מכסה שכבה לבנה ובוהקת, כמו וילון שמאחוריו מתגלגל כדור השמש.״

ביציאה משערי בית הספר קרה לה דבר. תלמיד חטיבת הביניים עקב אחריה לאורך רחוב מרמורק לכיוון כיכר הבימה. הוא נפרד מחבריו ופנה אחריה. היא מיהרה ללכת. לבשה מכנסיים וחולצה מכופתרת. שרשרת עדינה התנדנדה על צווארה. אחר כך חצתה את הרחוב אל עבר שדרות רוטשילד. בקרבת בתי הקפה הציצה בו: הוא היה נער יפה. היא ראתה את פניו. הוא היה לבדו כפי שהיא היתה לבדה.

היא חלפה על פני התיאטרון והמשיכה בשדרות בן ציון, ופנתה שמאלה ושוב ימינה ברחוב בורוכוב. אחר כך השתהתה בפתח בניין חסר חן, עמדה ובהתה בגינת החצץ שלא היה בה דבר מן המיוחד. ואז פנתה לרחוב מיכ’ל והתחברה שוב לשדרה. המעקף שעשתה הפיס את דעתה. היא הלכה בשקט והסתכלה בתווי השמיים שנשפכו אל הים. במורד הרחוב נשבה רוח וצמרות העצים נפרעו. היא לא הגתה בדבר עם כניסתה לקפה הסמוך.

היא נעמדה ליד הבר וחילצה מתיק היד חפיסת סיגריות. ‘אסור לעשן!’ קרא אליה המלצר. ‘כן, כן, לא התכוונתי להצית אותה,’ הזעיפה פנים. הגישו לה ספל קפה, היא פתחה את הארנק והשאירה מטבע על הדלפק. רגעים אחדים עמדה כך בראש מורכן, הסיגריה הכבויה מושמת בין אצבעותיה, ומדי פעם הציצה החוצה אל העוברים ברחוב.

כעבור רגע התלמיד הופיע. עמד בכניסה, כמו על דרך המקרה הסתכל פנימה. הוא מצא אותה, הוא זיהה אותה. דבר מה השתנה בפניו, היא הבחינה בכך, אף שלא הסגיר דבר. בעיניה של רונית ו’ הוא היה עוד ילד. עטוף בחולצת קפוצ’ון בהירה. היא לא היתה המורה שלו ולא ידעה את שמו ולכן לא ייחסה לבואו משמעות יתרה. ובכל זאת, הוא הישיר בה מבט ובחן אותה. לרגע קפאה על מקומה, מעוכבת וחשופה, לא קראה את כוונותיו. הוא נעץ בה את עיניו. היא לא ידעה אם יש בו כעס, אם יש בו יצר, אולי חיפש להזהיר אותה. אחר כך הופיעה כנופיית נערים רועשת והנער חמק לו. הוא חצה את הרחוב, ונבלע בין המון האנשים בכניסה לדיזנגוף סנטר.

אלמלא הדבר חזר ונשנה, היא היתה שוכחת את המפגש הזה. כעבור ימים אחדים עקבו שני תלמידים גדולים יותר אחרי המורה רונית ו’. הם הבחינו בה והניחו לה לצאת משער בית הספר. היא הלכה לאט ברחוב לסקוב, תיק היד תלוי על כתפה, המכוניות חנו לאורך הכביש כבשגרה, עד שהופיעו שני צללים מאחוריה והיא נרעדה. חזה עלה וירד, היא הרגישה בנשימותיה, לא היה אדם מבוגר בסביבה. ומרחוק ראתה את קצו של הרחוב כמו פתח מנהרה. היא חשבה: עד סוף הרחוב לבי יישאר מכווץ.

בינתיים ירדה הדרך מתחת לרגליה. היא הרגישה בצעדיה וכמעט נפלה. הלכה מהר ולא הסבה את המבט לאחור. פתאום הכול נעשה ברור: מה רוצים ממני? ובתוך כך היסתה את חשדותיה: אבל הם ילדים. למה שירצו אותי, למה שיתפסו אותי. יש להם את עצמם. אחר כך חשבה לעצור ולדרוש הסברים, שלא ייטפלו אליה, שיניחו לה. בכל זאת, היה לה תפקיד, היא היתה מורה גם בסביבת בית הספר, אין סיבה מוצדקת לתוקפנות הילדית הזאת. היא חששה להסתכן. משהו מנע בעדה מלעצור, בדרך כלשהי פחדה להפקיר את עצמה בידיהם. היא שמעה את עצמה אומרת: מה כבר יעזור אם יש נער שכולו שרירים, אם יש לנער דחפים חזקים והוא מרגיש שהוא צריך להכות.

גשם התחיל לרדת. היא לא ציפתה לכך. האוויר עמד ולא נשבה רוח. דווקא עכשיו נשטף הרחוב בקילוחיו של היורה. היא לבשה ז’קט אפור ואספה את שיערה בגומייה שחורה. מעליה התקדרו השמיים בכתמים כהים ועזים על מרבצי העננים הכסופים. היא נחפזה לרוץ ולחפש מסתור, נתזי המים הצליפו בפניה כמו דקירות מסמר. היא הכירה את השניים האלה. בניגוד לנער שצפה בה ברחוב קינג ג’ורג’, ראתה אותם מסתודדים מדי פעם במסדרונות בית הספר, מתקבצים בחבורות, מתלחששים ומצטחקקים כמו להקת צבועים. כאילו עוללו משהו או חישבו לפגוע מאחורי הגב.

היו לה מחשבות איומות, מחשבות סוררות. אולי שגתה בהזיות, הפחד מהמכה היה נוכח. היא עמלה לסדר את קווצות שיערהּ ומחתה את עיניה וביקשה לרוץ על נפשה. מכונית חלפה ברחוב, שפכי המים זרמו לאורך הכביש. אחר כך הגשם התחזק והיא שמעה מאחוריה צליל פעמון מטריד, מהדהד, מעבר לגופה, מעין נקישה ברזלית עמומה. פעם ועוד פעם, כמו סכין קפיץ נשלפת, נקפצת החוצה ונאחזת ביד בדם קר. הברזל ברק בחלל, ואיזה כלי נאחז ביד והתקפל והצטלצל בגשם, טאנג טאנג, זינקה מתוך עצמה, בגדיה ספוגים מים, הרגישה שהם נושפים בעורפה.

בפינת אבן גבירול מצאה מחסה בבית קפה. היא נכנסה במהירות, בפיזור הדעת, וסגרה מאחוריה את דלת הזכוכית. אחר כך היטיבה את הז’קט שלגופה וחייכה בפה מלא. ‘איזה גשם פתאום!’ אמר האיש על הבר. ‘היה להם סכין ביד,’ היא מילמלה, ‘סכין?’ שאל המוזג, ‘לאלה, שם!’ הימהמה לעצמה. עכשיו חלפו שתי דמויות כפופות מעבר לשמשה. ראו אותם רצים בגשם מבלי להסב את ראשם. היא היתה נרעשת, ‘אולי יש שירותים כאן?’ חיפשה במבטה: השולחנות עמדו באפלולית, אור המנורות נותר עמום. המוזג שמאחורי הבר הסתכל בה, לא היה שם איש מלבדם. ‘הנה המפתח,’ אמר והוביל אותה אל פתח צר. מדרגות תלולות טיפסו אל קומת הגלריה. ‘תעלי למעלה, את תמצאי את הדלת.’

כאשר חזרה לבר ראתה את המוזג מדבר בטלפון, הוא לא התעניין בה. ‘אי אפשר, אם אני רוצה,’ לחש לתוך הנייד. היא צותתה לו, ‘אני חייב למצוא עבודה אחרת, כדי לסיים פה.’ הוא התעקש, היה לו מבט טוב והיא התרשמה מן הנימה הרצינית בקולו. היא התיישבה באחד השולחנות וביקשה לשתות. היתה צמאה. הוא מזג לה ג’ין יבש על הבר ומשקרב אל שולחנה ראה שהיא רועדת. ‘את בסדר?’ שאל. היא הרימה את ראשה וכעבור רגע השיבה: ‘נרטבתי בגשם.’

אחר כך חזר הצעיר אל עמדתו. הגשם פסק, והיא לא ידעה אם חרדה או חלמה את המעקב. היא חשבה: אשאר לשבת עוד רגע, אני לא צריכה למהר. היא הוציאה סיגריה מתוך נרתיק קטן והחזיקה בה כבויה בין אצבעותיה. המוזג הרים את ראשו והתבונן בה. הוא סטודנט, חשבה, סטודנט לקולנוע, היא ניחשה את המבט בפניו. אחר כך ביקשה ממנו כוסית שנייה. הוא התקרב אל שולחנה בשנית, והיא הרגישה בריח גופו. עיניו, רכות וגדולות, ליוו את תנועת ידיו ונדמָה לה שהוא מקשיב.

‘לא ראיתָ מה היה, מה קרה קודם,’ מילמלה בקול מונוטוני, ‘רצתי בגשם, כמעט נפלתי. חשבתי שעוקבים אחרַי ברחוב.’ היא היססה, ‘אני לא יודעת, דברים כאלה בטח קורים, כל הזמן קורים דברים ואף אחד לא יודע, אף אחד לא מדבר על זה. כל הקיץ הסתובבו בכיכר אופנועים של בריונים וחיפשו להרביץ לשמאלנים. אני לא ראיתי את עצמי מזוהה, לא הייתי מקוטלגת, דברים כאלה קורים. במקרה נקלעתי לשם והתחילו לקלל אותי. אף אחד לא מדבר על זה. אבל אם אישה חושבת שאסור לה לשתוק, מיד יכולים להגיד שהיא מגזימה, שהיא מבולבלת, שהיא הוזה ומעמידים אותה במקומה, מיד יכולים למרר את חייה.’

רגע הסתכלה בו וביקשה לגלות את מחשבותיו. הוא שתק, פניו חתומות, אולי לא ידע מה להשיב. אנשים אחרים נכנסו לבית הקפה והוא נפנה אליהם בלית ברירה. הוא היה איש צעיר וגבוה, פניו שחומות ועיניו כהות ובורקות מתחת לשפעת השיער. היה לו מראה נוכח. פנים עגולות ויפות, היא חשבה, כאילו רק נחת משהות ארוכה בארץ אחרת. היא נאחזה בו, גילתה את לבה בפניו, איזו ציפייה התעוררה בה עכשיו. נשארה לשבת ובהתה בו מן הצד. הבחינה בכתפיו הרחבות, בכפות ידיו, בטבעת דקה סביב אחת מאצבעותיו. הוא הרכין את ראשו וכמו שקע במלאכתו. מכונת הקפה העלתה אדים, המקציף שרק בקנקני הנירוסטה, ופיו נמתח מעט כאשר מזג את החלב בספלים הקעורים.

היא קמה וביקשה כוסית נוספת. ‘את בטוחה?’ שאל הצעיר. היא הגירה את המשקה אל פיה, ורק אז הרגישה בתנודה פנימית, בחוש שהיה רדום. כן כן, אישרה בלבה, הוא סטודנט לקולנוע, לאמנות, אולי הוא כותב סיפורים. עכשיו נטשה את עצמה בחלל הקפה. ברקע נשמעה תנועת פסנתר דקה ופתלתלה שלא הכירה. היא פתחה את ספר השירים שהחזיקה. וקראה: ‘הלילה ארבתי על חדרך,’ — היא הסתכלה סביב: שתי נשים שוחחו בפינה, ואחֵר אפור שיער רכן מעל מחשב נייד. אחר כך הופרה השתיקה והיא שמעה את הצעיר עומד מעליה:

‘את בסדר?’

היא הרימה את ראשה והסתכלה בו.

‘מה?’ היא השתוממה.

‘איך את מרגישה,’ שאל, ‘ראיתי אותך.’

האלכוהול הרעיל את דמה ועירפל את חושיה. היא הושיטה את הספר לעברו, כאילו נופפה בו ברפיון. הצעיר יכול היה לראות בעיניו את כריכתו.

הוא לא הבין. ‘את קוראת,’ ביקש לדעת.

‘אני,’ ומיהרה לענות: ‘אני מלמדת לקרוא.’

‘את מלמדת?’

‘בתיכון,’ אמרה.

‘ילדים!’ הוא הינהן.

היא הציצה בשעון ידה ופתאום הרימה את ראשה והסתכלה בו כפי שלא הסתכלה קודם. היא ראתה את חולצתו הלבנה, את כפות ידיו, ושוב את הטבעת סביב האצבע, והחניקה את קולה בשתיקה. ‘אני מלמדת ילדים לקרוא, כן, זה מה שאני עושה.’ ועכשיו פתחה את פיה ואמרה: ‘ילדים גדולים ויפים כמוך אני מלמדת.’

היא היססה, גופה מאובן. עצמה את עיניה, וחשה בשכרות נוזלת מתוך פיה. הוא עמד מעליה וחייך במבוכה, אולי הופתע מעט, שיניו הלבנות נחשפו בצורה משונה. היא חשבה: למה התכוונתי? ‘הלילה ארבתי על חדרך,’ ועכשיו רצתה שהוא יתקרב אליה בדרך שלא ידעה מה תהיה.

‘ומה אתה עושה?’ שאלה בהיסוס.

הוא התרחק מבלי לענות לה, אולי לא שמע את שאלתה. היא הסתכלה בו נסוג אל עבודתו. פיו המתוח בעת מזיגת החלב בספלים, ונדמה היה לה שהוא מעווה את שפתיו ומדבר עליה בפני מישהו אחר. הוא הציץ בה, אמר משהו. היא לא יכלה לשמוע אם הוא שופט אותה.

היא היתה שתויה עכשיו, שקועה בתוך בגדיה הרטובים. הספר היה פתוח על השולחן. ילדים. אני מלמדת ילדים. ילדים רודפים אחרי, עוקבים אחרי, רוצים לשבור אותי. ילדים אני מלמדת, ילדים גדולים ויפים כמוך, היא אמרה לבחור הצעיר שמאחורי הבר. אני מלמדת אותם לקרוא בשפתם, לא למחוק את השפה. כי איך הם יראו את עצמם, איך ידברו עם עצמם אם לא ידעו את השפה שבה הם מתעצבים.

המילה הזאת, ‘ילדים’, ריצדה בתודעתה, ניצנצה כמו אור גחלילית. מאז המלחמה בקיץ אני לא יודעת את מי אני מלמדת. אחר כך סגרה את הספר וביקשה לשקול מחדש את הדברים: בכיתה אחת לומדים שלושים ושלושה ילדים. שישים ושישה ילדים בשתי כיתות. מאות ילדים בשכבה לימודית אחת. ועשרות־מאות בשש השכבות של בית הספר. כמה שנים הדבר מתגלגל כך, אם לכל ילד יש פנים ולכל אחד יש מבט. כמה ילדים הכירה בתל אביב במשך שנות עבודתה. ואז, אם רודפים אחרי יחידים בודדים, שלושה או ארבעה מתוך אלפים, זה לא נורא. הם רק ילדים, יש להם את עצמם, מה הם עלולים לעשות לה. עכשיו עצמה את עיניה, ותחת עפעפיה הכבדים התערבבו בה כל הפנים והשמות, כמו אינספור אורות ליליים, כמו גוש המון בלתי מזוהה.

היא הרכינה את ראשה וחשה בפניה החלולות. היא לא זכרה מה היא עושה ולא זכרה כיצד הגיעה לקפה הזה. ובכל זאת נדמה לה שהעיקר נאמר מבלי דעת. היא פתחה את יומן המורה, שמות התלמידים היו רשומים בו בכתב ידה וסדורים בטורים כמו במרשם אוכלוסין. היא מחתה את עיניה והתעקשה לפענח את רשימת התלמידים בכיתה י’6 ובכיתה י’2, ב־ט’4 וב־י’ב3 וראתה רק כתמים שחורים וסתומים על הדף.

אחר כך החזיקה בעט והוסיפה לרשום: ״הגשם הראשון פסק. השמיים שטוחים ואפורים וחסרי מבע. שכבת הזיהום מסתחררת מעל העיר. הכול שגור, הכול זהה לעצמו.״ לבסוף, סגרה את המחברת ואספה את עצמה ויצאה מהקפה בלי להשתהות. כשהיתה ברחוב, הציצה שוב בשעון ומיהרה ללכת ונבלעה בין העוברים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בשבח המלחמה”