החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ונותרתי אני לבדי…

מאת:
הוצאה: | 2018 | 88 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

"אבא החל לחפור בור באמצע המרתף. הם נראו מודאגים. אבא הסביר לי שהגרמנים הגיעו לפולין וצריך להחביא את שיקר לנו. התחננתי שיקבור את בובתי יחד עם שאר החפצים. אבי אמר, את צריכה את הבובה שלך. אם נכניס אותה עכשיו לבור, לא תוכלי לשחק בה הרבה זמן. לא ידעתי שבתוך זמן לא רב בובתי היא היחידה שתיוותר לי".

 

רות טטרקו נולדה בשנת 1931 בשם רגינה הודעס בעיירה הרובישוב בפולין שלפני המלחמה. עם הכיבוש הנאצי אימץ אותה מורה מקומי וכך ניצלה ממוות בפעם הראשונה. בני משפחתה לא שרדו, והיא נאלצה לעבור ממחנה ריכוז למחנה ריכוז ובכל פעם ניצלה ממוות בזכות תושייתה ובמזל רב.

 

לאחר המלחמה, עלתה לארץ ישראל מלאת תעוזה ורצון עז להתחיל את חייה מחדש. רות נישאה לצבי טטרקו, ולזוג נולדו שני ילדים וחמישה נכדים. רות למדה עיצוב והתמנתה למעצבת הראשית של ה"משביר לצרכן". במשך שנים שמרה בסוד את שעבר עליה בילדותה. היא השמידה כל עדות לתקופה הנוראית בחייה והסתירה את המספר שהיה מוטבע על ידה.

 

עם השנים נסדקה החומה וארבעים שנה של הדחקה החלו להשתחרר לאיטן – דרך הפיסול, הציור והיומן שכתבה השתוקקה רות להעביר את המסר לדורות הבאים. יצירותיה הוצגו בתערוכות בארץ וטיוטת הספר הושלמה סמוך למותה. רות נפטרה בשנת 2014. נכדתה עדי מגשימה את רצונה, מוציאה את הספר לאור ומחייה שוב את התערוכה עם יצירותיה.

 

ונותרתי אני לבדי הוא תיעוד מרגש ומצמרר של אותן השנים האבודות בחייה של רות והוא עדות נוספת לזוועות השואה שעברה על העם היהודי.

מקט: 978-965-571-205-6
מסת"ב: 978-965-571-205-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

אפשר כבר לבקר בפולין. שנת 1987, אישי ואני יוצאים לחופשה מהעבודה, מצטרפים לקבוצה היוצאת לפולין. כולם מדברים על סגירת מעגלים. זה נשמע לי מוזר. מה בדיוק אני אמורה לסגור? אין לי חשק לנסוע, אבל אי אפשר שלא. המטרה העיקרית שלי היא להגיע לעיר הולדתי, הרוביישוב.

מגיעים ללובלין. מבקרים במאידנק, ואני מקבלת הלם ראשון: בחילה ורפיון. הדברים שאני רואה אמורים לחשל אותי לקראת הצפוי לי למחרת. צבי ואני מתנתקים מהקבוצה, שוכרים מונית ונוסעים לעיר הולדתי. בזיכרוני, הרוביישוב היא עיירה יפה, טובלת בירק, בתיה קטנים, יש בהם שתיים או שלוש קומות, לא יותר. והנה אני כאן והמקום אחר. דבר אינו דומה למה שאני זוכרת. בניינים גדולים ומכוערים תפסו את מקומם של הבתים הקטנים. הכול השתנה.

אני מבקשת ללכת לבית הקברות היהודי. יום סגרירי, גשם בחוץ, ואני מנסה לדלג מעל השלוליות. ומה זה פתאום? אותיות עבריות על המדרכות? על השבילים? מתכופפת ומנסה להסיר את הבוץ, ולפתע מכה בי ההכרה. 'אלוהים,' אני ממלמלת לעצמי, 'אלו הן חלקי מצבות שלנו המשמשות מדרכות ושבילים.' הגוי המקומי המשמש לנו מדריך מבחין בתדהמתי, 'כן,' הוא אומר לי, 'אלו הן מצבות מבית הקברות שלכם. מי שרוצה לבנות שבילים ומדרכות, לוקח מצבות מבית הקברות.' 'והדת שלכם סובלת את זה?' אני שואלת. הוא צוחק בקול ועונה: 'אחרי ארבעים שנה של קומוניזם את מדברת על דת?'

מזועזעת עד עמקי נשמתי אני ממשיכה הלאה, לבית הקברות שהיה וכמעט איננו עוד. גם את זכות המתים לקחו לנו. רק מצבה אחת עומדת שם, מוזנחת מאוד. היא הוקמה על ידי כמה יהודים ששבו מרוסיה אל העיר אחרי המלחמה, העדות היחידה לכך שפעם היה כאן מקום ליהודים. אני מהרהרת בכאב: בית קברות זה שימש את הקהילה של הרוביישוב יותר מארבע מאות שנה. ומה נותר? חצי מהשטח כבר בנוי ולמצבות אין זכר. במקום הזה היו גם כמה קברי אחים מתקופת הנאצים, יהודים שהוצאו להורג וכך חפרו לעצמם את קבריהם. גם לכך אין כל זכר, וההשפלה זועקת לשמיים.

אותו ביקור ראשון בהרוביישוב היה קשה מנשוא עבורי, וכאן מדובר בילדות שלי, בעיירת הולדתי שאכזבה. הפנטזיה שלי על עיירה יפה ומלאת חיים הייתה כה גדולה, והמציאות טפחה על פניי כשמצאתי אותה כעורה כל כך. כשאנו שבים אל ביתנו החם בישראל, אני מבינה שהמעגל טרם נסגר. סגירת מעגל אמורה להחזיר אותי לשורשים, אבל את השורשים קשה למצוא. יהיה עליי לחזור לשם ולעשות מעשה, משהו ממשי יותר, כדי שגם ילדיי ונכדיי יוכלו לשמור על הקשר באותו חוט חיים שנחתך, ואולי במעשיי אצליח לאחות אותו ולהנציחו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ונותרתי אני לבדי…”