החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על משכבי בלילות

מאת:
הוצאה: | 2022 | 672 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

מה אנו יודעים על יוסף טרומפלדור? שהוא 'גיבור אגדי'; נולד ברוסיה, איבד יד במלחמת רוסיה־יפן, היה מפקד הגדוד העברי בגליפולי, וחרש וזרע וירה ביד אחת ובעיקר, שנפל בתל-חי ואמר, או לא, "טוב למות בעד ארצנו", וזהו. מדוע? מפני שזה גורלו של אדם שהופכים אותו למיתוס. קורותיו ומניעיו נכרכים בערפילים. אין תמה אפוא שטרומפלדור כונה "גיבור חידה".

בעל משכבי בלילות עושה אושרת אסייג־לופז מעשה גדול – אנושית, היסטורית וספרותית. היא מחזירה לטרומפלדור את קורותיו ותכונותיו האנושיות, שהסיפור המיתי גזל ממנו, על שלל פרטיהן וגווניהן. זהו רומן היסטורי מופתי, רחב יריעה, שעלילתו מתרחשת בסערות מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית והפרעות באוקראינה. הוא עשיר בעובדות ביוגרפיות והיסטוריות – שחלקן נחשפות כאן לראשונה – ומשלב, בדרך כמו אורגנית, פרטים בדיוניים. במלאכת מחשבת סגנונית משחזרת אסייג־לופז את העברית האותנטית של ראשית המאה העשרים ומפיחה בה חיוניות כובשת.

יפה־תואר, אינטלקטואל ובה בעת ציוני מסור לעמו, טרומפלדור מתגלה כאן כאדם מורכב, אמיץ ו… חדור פחדים. סמכותי, כריזמטי ו… ביישן. גבר שבגברים, הכמה לקרבה, אך סגירותו מכשילה אותו שוב ושוב במערכות היחסים שלו עם נשים. אֶמָה לבונטין, הגיבורה הבדיונית שאסייג־לופז בראה ושידכה לגיבור שלה, היא אישה מרשימה לא פחות מטרומפלדור. היא בת למשפחה יהודית רוסית־אנגלית אמידה ואחות צבאית בהכשרתה. דעתנית, מסרבת להיענות או להיכנע לגבולות המגדר התקופתיים ושנונה. הרומן בין השניים מתחיל בסעודות פאר בבית משפחת לבונטין בלונדון, ממשיך באזור כפרי אנגלי. הוא מתפתח ומשתנה ועובר טלטולים חריפים באזורים שונים ברוסיה ובאוקראינה, באיסטנבול ובלבנון – ומגיע לשיאו המפתיע בארץ־ישראל.

אני משוכנע – יקשה עליכם להניח מידכם את הרומן המחכים והמענג הזה. גם כי תרצו לדעת מה עתיד לקרות לטרומפלדור ולאמה, וגם כי תתמסרו לסגנונו: עשיר, אלגנטי, מסולסל ושנון, ברוח סגנונותיהן של ג'ורג' אליוט וג'ין אוסטן.

יגאל שוורץ

 

אושרת אסייג־לופז סופרת, עורכת־דין ומרצה. בוגרת תואר ראשון ושני במשפטים שניהם בהצטיינות מאוניברסיטת תל־אביב. דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, זוכת "מלגת הנגב" לדוקטורנטים מצטיינים. עבודת המחקר שלה, "'לחיות יפה וחופשי', יוסף טרומפלדור – מונוגרפיה", חושפת לראשונה את קורפוס הסיפורים הקצרים שכתב יוסף טרומפלדור. זכתה פעמיים ברצף ב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" (2014, 2015), וב"ציון לשבח" בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת "כנרת־זמורה־דביר" והעיתון "מקור ראשון". סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו מעל במות שונות. ספרה על משכבי בלילות זכה בתמיכת "קרן רבינוביץ לאמנויות תל־אביב". ייצגה את המדינה בפני ערכאות שיפוטיות שונות, ובצבא שירתה כקצינה. נשואה ואם

לשלושה, מתגוררת ברחובות.

מקט: 15101395
מה אנו יודעים על יוסף טרומפלדור? שהוא 'גיבור אגדי'; נולד ברוסיה, איבד יד במלחמת רוסיה־יפן, היה מפקד הגדוד העברי בגליפולי, […]

אוקטובר 1916

{1}

גם הגדולה שבאהבות היא רק הפוגה זמנית מבדידותנו, חשבה אֶמָה לבונטין, ולמרות הצינה עצרה מצעידתה הנחפזת להטיל את ראשה לאחור להתבונן בכוכבי־הליל של שמי לונדון. בהאפלה שנגזרה על תושבי העיר מחשש למתקפה אווירית גרמנית זהרו הכוכבים באור חד, כמו אז, בטרם הוארה העיר במאור חשמלי. באותם זמנים הליל הזדחל אל החדרים, נסוג בליטוף עדין מפני הילת נרות רוטטים, ונוגה סלחני ריכך תווי פנים ונסך בהבעותיהם שמץ של מסתורין. אמה התגעגעה אליו; אור הקדמה דורסני וחסר רחמים. אלומת זרקור סרקה את השמים בחפשה אחר מטוס אויב והיא התנערה ושבה לפסוע בצעד מהיר.

נקישות עקביה על המדרכה הדהדו במקצב, כפות רגליה וקרסוליה כאבו מעמידה ממושכת לצד מיטות הפצועים בבית־החולים, והחובה להיחפז אל בית הוריה בתום משמרת ארוכה הכעיסה אותה. אם תסב לשולחן ארוחת הערב לבושה במדי־אחות יהיה הדבר בלתי מקובל, ואולם אחיה דוד שיגיע באיחור לבוש במדי־צבא יתקבל בתשואות גאווה.

לאחרונה הכול הרגיז אותה. הטיפשות הגברית, הכניעות והפתלתלות הנשית, התובענות של החיים. תמיד צריך לעשות משהו. אפילו בבית, המקום היחיד בו אדם יכול להיות עצמו, אין מנוחה. היא חמקה אל חדרה דרך הדלת האחורית במעלה גרם מדרגות המשרתים ולא היה בה שמץ רצון להתלבש, לרדת לטרקלין ולשעשע את אורחי הוריה. אולם אין דבר המתקבל בחינם וגם בבית ההורים יש שכר־דירה לשלם.

והיא מהבוקר החליפה תחבושות, חיטאה פצעים, רוקנה כלים עם צרכים וקיא וספגה הערות מהאחות האחראית; ועתה כל שרצתה היה לפשוט את מדיה, לטבול באמבט מים חמימים ולפשוט את איבריה על מזרן רך תחת שמיכה עבה; אבל לא! אורחים ארורים הוזמנו. לו רק היו הכול נמוגים, הופכים לטפט־קיר. אמה ניגשה אל החלון והתבוננה ברחוב השומם וכמהה לדומייה שבמרחב הפרטי. הלוואי שאפשר היה לקנות עליה בעלות ולרושמה, כמו בשטרי מקרקעין.

אלא שמשפחה היא תמנון שזרועותיו דאגות, ציפיות ואכזבות, המתנגשות ומושכות לכיוונים שונים. בדחיפה נחפזת היא פתחה את החלון, משב מקפיא חדר פנימה וניפח את וילונות המשי הדקים. היא רכנה החוצה וניסתה לנשום מלוא ריאותיה, אלא שהמועקה שהתנחלה בבית־החזה שלה התירה אך נשימה שטוחה. גל של חולשה חלף בה; זה היה נורא שחשבה כך על משפחתה, ובה־בעת כעסה על עצמה שהתייסרה.

בנקישה השלישית על דלת החדר התעשתה, הסירה מעל ראשה את הסיכות שהצמידו את שביס האחיות הלבן אל שערה ופלטה, ‘יבוא.’ הדלת נפתחה ומבט הקלה עלה בעיניה למראה גיסתה. יאנה כיווצה את מצחה ועיניה התרככו בדאגה, אותה מיהרה להסוות בחיוך קטן, ‘את עוד לא לבושה,’ הודיעה את המובן מאליו, ובצעד נמרץ ניגשה אל החלון והגיפה אותו.

‘אולי ארד לארוחה במדי־אחות.’

‘ולמה שתעשי דבר כזה?’

‘לשמח את הדודה, כמובן.’

יאנה גיחכה, ‘רעיון מצוין, הדודה אוֹלְגָה קוֹנְסְטַנְטִינוֹבנָה ידועה כתומכת נלהבת בקידום נשים.’

‘קידום הנשים היחיד בו הדודה תומכת הוא מהמטבח אל חדר־המיטות ורצוי על הגב,’ פלטה אמה והחלה פורמת את כפתורי המדים הלבנים.

‘באמת, אמה, לפעמים את… יותר מדי!’ יאנה סמקה והסבה פניה הצידה.

אמה התיישבה על הכיסא לצד שולחן הכתיבה וגלגלה את הגרבונים מעל ירכיה, ‘לעתים קרובות, מכפי שהוריי מקווים, אני מעט מדי. אין צורך שתפני את מבטך, איני מתביישת להתפשט בפנייך. אלוהים יודע באילו תנאים חייתי בבית־החולים באלכסנדריה ובאוהלים בפורט סעיד.’

‘באמת את מוכרחה ללבוש שמלה שחורה?’

‘לא מוכרחה, רוצה. והיות שתיכף יקראו לנו לרדת לטרקלין, מהרי ועדכני אותי במצפה לי למטה.’

‘הוזמנו לארוחה שני בחורים נחמדים.’

‘אלוהים ישמור,’ אמה סירקה במרץ את שערותיה.

‘האחד בן מכרים של הדודה אולגה, והשני בנקאי צעיר שעובד עם אביך.’

‘שני שידוכים בערב אחד, נעשו נואשים.’

‘בסוף צריך להתחתן עם מישהו,’ יאנה ניגשה לרכוס את כפתורי הבד הזעירים בגב העליון של שמלת גיסתה, ‘הורייך דואגים, וגם תום לא היה רוצה שתישארי לבד.’

משפט ניחומים זה הוציא את אמה מדעתה. ארוסהּ נהרג מפגיעת פגז בהפצצות על הסוֹם, ולמיטב ידיעתה הקִדמה עוד לא המציאה טלגרף שיעביר מסר ממת. והאדנוּת שבה החיים מחליטים על רצונות המתים, הרתיחה אותה. היא לא יכלה לחשוב מה תום היה רוצה, כי בניגוד לאחרים ידעה משירותה בבית־החולים בחזית איך הקליעים, השְרַאפְּנֵלִים והדף הפגזים, מרטשים את הגוף. איך בשדה קרב מזהים, מלקטים וקוברים חלקי־אדם.

‘תארי לך,’ היא סבה מהמראה על המושב הארגמני, ‘שהמתים יכלו להודיענו על רצונותיהם האמיתיים; לא אלה שכתבו בצוואה כשהיו בחיים, אלא מה שמתחשק להם בעולם הבא. ‘אמה יקרה,’ היה תומי כותב לי, ‘כאן בשאול מזג האוויר מצוין ותמיד יש מה לעשות. יקירתי, הייתי מעדיף למות ולא לראותך עם גבר אחר.’

‘תומי היה רוצה שתקימי משפחה ותהיי מאושרת,’ חזרה יאנה על העידוד היחיד שמצאה.

‘אולי, ואולי היה דורש מתוקף מעמדו כארוס מת להציב תנאים למחליפו.’

‘תנאים?’

‘אל תינשאי לבחור ‘נחמד’, אמה,’ היה מבקש ממני, ”הדבר היחיד שבחורים נחמדים טובים בשבילו הוא לספר להם על הגבר בו התאהבת’. ואת יודעת, יאנה, מה עוד היה מבקש ממני?’

‘אני מפחדת לשאול.’

”יקירתי,’ היה כותב, ‘בגן־עדן ההמולה כה רבה עד שאיני מוצא את הידיים והרגליים’.’

הבעה מזועזעת עלתה על פני יאנה.

‘זו בדיחה שסיפר לי חייל מכוחות אַנְזָק ששראפנל פגז טורקי לקח לו את רגל ימין, ואת השנייה כרתו בשל זיהום שהתפשט. יאנוּש, הומור הוא תרופה לנפש, ולחיילים בהפוגות קרב ובבית־חולים יש את הבדיחות הטובות ביותר.’

יאנה השתדלה להסוות את רתיעתה אולם הזעזוע בעיניה השפיע על אמה, ובבת אחת עגמומיות פכורה נפלה עליה. הן נכנסו לטרקלין. דודה אולגה, בדיוק כפי שדווח, הגיעה מלווה בבן של אחת ממכרותיה, והמבטא הרוסי אותו התאמץ להסוות היה כמו להחביא דג מבאיש ולקוות שלא יריחו.

הגברים הסתופפו בסמוך לאח המרכזית ולגמו ברנדי; הנשים ישבו על ספות מיובאות מווינה; ועל הקיר המרוחק חלש הפסנתר שהיגר מרוסיה לאנגליה לפני כשלושים שנים, ביחד עם משפחת לבונטין.
יאנה הידקה את אחיזתה בזרוע גיסתה והובילה אותה אל אזור הנשים. ‘…שידוך מצוין,’ סיכמה הדודה אולגה ומחתה בממחטה את העמק שבין הסנטר לשפה עליו נקוו אגלי זיעה.

‘דודה, מה שלומך?’ רכנה יאנה ונשקה ללחי הכמושה. למרות שאמה הייתה מבוגרת ממנה, מעמדה כאישה נשואה העניק לה קדימות בענייני כבוד ורשמיות. אמה רכנה אל הדודה, הצמידה קלות את לחיָיה ונסוגה, ריח הבושם הכבד צרב את אפה, אלא שהאצבעות הבשרניות מיאנו להרפות ממנה. הדודה בחנה אותה במבט מצומצם, ‘רזית. מדוע אינה אוכלת?’ היא פנתה אל גיסתה.

‘אמה אוכלת,’ השיבה הגברת לבונטין, ‘אלא שלמקרא החדשות לאף אחד כבר אין תיאבון.’

‘הכול עניין של השקפה,’ שחררה הדודה את העלמה, ‘אני קוראת בדקדקנות את מדור הנפטרים ואני מבטיחה לכן שלמדתי להפיק ממנו עונג רב.’

‘דודה, האם קיבלת דרישת שלום מקרובינו ברוסיה?’ שאלה יאנה.

הדודה התעלמה. ‘מדוע אמה לובשת שמלה שחורה? שחור נועד לאלמנות ולא לעלמות, בטח לא כאלה שהבשילו יתר על המידה,’ נזפה, ובנימה נחרצת, ‘היא חיוורת. צבטי מעט את לחייך, או למען השם פדרי אותן באבקה.’ אלמלא יאנה, אמה כבר הייתה עונה משהו, אבל גיסתה שנאה ויכוחים ורק למענה אמה הודתה על העצה המועילה.

‘דודה אולגה,’ חזרה יאנה, ‘אולי הגיעו אלייך ידיעות מרוסיה?’

מבט הקשישה השתהה לרגע על פני יאנה, ‘הגיעו,’ פלטה, ושבה אל מטרת ביקורה. ‘אמה, האם כבר הכרת את אברהם שמואלוביץ’ קמינסקי? הוא בן מכרתי אירנה אברמובנה קמינסקי והוא בחור טוב ורב־מעלות.’

‘מהן מעלותיו?’ התעניינה לואיזה האחות הצעירה.

‘אצל הדודה רב־מעלות פירושו רווק ממשפחה רוסית טובה,’ ביארה אמה.

‘משפחה יהודית־רוסית מצוינת,’ הסכימה הדודה, ‘סוכנת הבית שלי שמעה שהתמזל מזלם של הקמינסקים ובשנים האחרונות המשפחה מתפרנסת יפה ממכירת ברזל.’ אמה הידקה את שפתיה וחשבה, תמיד יש מי שבעבורו מלחמה היא ברכה.

הדלת נפתחה ודוד, הבן הבכור, פסע בצעד בוטח לבוש במדי־הצבא האנגלי. הוא התקבל בברכות לבביות, פרט לאמה שעיוותה את פניה אליו וזכתה בחיוכו המבודח. אחריו נכנסה מרתה, סוכנת הבית, ובידה מגש ועליו מעטפה. דוד ניגש אל רעייתו לברכה לשלום, ואמה מיהרה אל הטס, ואותה האצה של פעימות למראה דבר־דואר עדיין פקדה את לבה. אף שלא הייתה סיבה לכך. היא מסרה את המעטפה לאביה וניצלה את העניין שעוררו אחיה והמכתב מקונסטנטין דמיטריביץ’ נבּוקוב, מהקונסוליה הרוסית בלונדון, כדי לעכב את סוכנת הבית. ‘מרתה יקרה, שני את סידורי ההושבה.’

‘העלמה עוד לא יודעת ליד מי הושיבוה.’

אמה זקרה גבה וחיוך סוכנת הבית התרחב. ‘ליד מי תרצי שאושיבך, מיס?’

‘רחוק מכל דג מלוח ששידכו לי הערב,’ אמה חככה בדעתה, ‘מי האורח הנשוי ביותר?’

‘מיסטר ז’בוטינסקי,’ השיבה מרתה בלא היסוס.

‘מצוין, הושיבי אותי לידו.’

מרתה נדה בראשה ויצאה מהטרקלין.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.