החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ירח מילניום

מאת:
הוצאה: | 2011 | 367 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

55.00

רכשו ספר זה:

ירח מילניום מגולל את סיפורה של מגדה, אשר מתברר שברשותה יש דבר שאף אחד אינו מצליח לגזול ממנה, למרות הניסיונות. רומן המתח נפרש ביד אמן תוך טיפוס בשכבות המציאות, מהמוחשי עד לבידיון, מאירועי חודש ינואר בודד ועד להיסטוריה הכוללת של ישראל והאומות, ממימי האוקיינוסים וסיפורה הטרגי של הלווייתנית תרועה ועד לשדות הירח והשמים, כשהוא חולף בנתיבי הנפש האנושית, האהבה, הטרגדיה והפדות, עד לסוף הטוב, המריר מתוק.
"למה אתה מכין את הכריך בשכבות?" הילדה התווכחה עמו, "תכין שתי פרוסות עם טונה, שתי פרוסות עם קוטג`, לא לערבב."
"אני אוהב ככה," אמר, "כמו החיים. החיים הם כמו כריך בשכבות. יש אנשים שמסתובבים עם כריך משתי פרוסות ואני מסתובב עם כריך של חמש פרוסות. ולוואי שהיה לי כריך של שבע שכבות."
"למה?" שאלה מגדה, שסקרנותה התעוררה. וממילא אף אחד לא יכול לדחוס לפיו כריך של שבע פרוסות.
"שבע פרוסות לשבע ספירות," הואיל יעקב להסביר לה. "זה אפילו נשמע קרוב, פרוסות – ספירות. עשר ספירות יש בעולם, לא רואים אבל הן כאן."

ליאורה שרה ברנשטיין היא צברית, בוגרת הגמנסיה הרצליה ובעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב. כתבה את "אדון הנהרות" (הוצאת צ`ציק), "סוד החרפוש" (הוצאת בר), ו"ילדי האבוקדו" (בתוכנית לאם ולילד ברדיו).
ליאורה היא בתו של נפתלי אברהמוף אשר כתב את יומן המסע "שנתיים באפגניסטן" (פורסם בעתון הירדן) ונכדתה של יוהנה האריס ברנדס אשר כתבה את Fröhliche Kindheit im Dorf, ביוגרפיה מצוטטת, במכון ליאו בק.בניו יורק. ליאורה חיה בתל אביב.
כתיבתה של ליאורה היא ייחודית. תיאורי המציאות שלה מתייחדים במספר רמות ושיריה מתפרסמים באתרים שונים.

מקט: 4-800-250241
לאתר הספר הקליקו כאן
ביקורת על הספר
הספר זמין בגרסה מודפסת בלבד

1.1.06

המחלה תקפה את מגדה ללא אזהרה במילניום השלישי. זנבות התאריכים בשעונים הדיגיטליים כבר מזמן החליפו את ספרותיהם וכל המועדים הקשורים למאה העשרים הפכו לתאריכים של המאה שעברה. היום היה הראשון בינואר,באלף השלישי העולמי, שנת אלפיים ושש למניין הנוצרים, אלף ארבע מאות עשרים ושבע להיג`רה המוסלמית וחמשת אלפים שבע מאות ששים ושבע שנה למניין הבריאה היהודי. ירח ענק שט בלילות בשמיים, מאיר את קירות הבתים והכבישים של עיר החוף בצבע תפוז מהול בחלב, צובע אותם באור ניאון חריף ומטביע צללי דמויות שחורות על המדרכות. בלילות אהבה מגדה לשוב מהעבודה הביתה ברגל, לחוש את קרירות האוויר הכהה מתערבל בריאותיה ולהאזין לנקישות העקבים של נעליה. לעתים נסעה מהעבודה לביתו של אחיה והסבה שם בחיק המשפחה, אכלה ארוחת ערב ושיחקה עם אחייניה. גם אז, כששבה הביתה בעלטה, החנתה לעתים את המכונית במעלה הרחוב ומשם הלכה את מאה המטרים האחרונים ברגל. "זה בריא", אמרה.
גיבורת סיפורנו, מגדה, גרה בדירה משלה בקומה עליונה בבניין רב קומות בתל אביב. המבנה שָׁכַן במרכזה של שכונת מגורים ותיקה והוקם על מגרש שבזמנו נותר ריק עשרות בשנים. באותם ימים קדומים נהגו הילדים הקטנים, שבינתיים בגרו, לשחק על תלוליותיו, לקטוף מהן פרחי טבע באביב ולְשַׁכֵּן על אדמתו צַבִּים תועים. משנפטרו הבעלים של המגרש וכשתמו לבסוף סכסוכי הירושה, המשפטים, והמשא ומתן עם קבלנים על מחיר האדמה, הגיע תור התכנון והבנייה והמגדל החל לצמוח מן הקרקע, קומה על קומה, עד שתם ונשלם, שתול במרכז השדה כמגדל בבל ומוקף גדרות, דשאים ושאר אביזרי גינון. דירתה החדישה של מגדה כללה את מירב השכלולים, מיזוג מרכזי, גנראטור חירום, אריחי שיש ענקיים על הרצפה, תריסים חשמליים, פרופילים מאלומיניום אליטיסטי ועוד. שומר ישב בפנים הכניסה עשרים וארבע שעות ביממה ובקומה מינוס שלוש היה חדר כושר בלעדי לדיירים כולל ג`אקוזי, בריכת שחיה ושאר האביזרים.
מגדה, כמנהגה, שמרה בסוד את בעלותה על הדירה מידיעת בני משפחתה ומסקרנים מזדמנים. היא ספרה לכולם ששכרה אותה בהזדמנות,`במחיר סמלי ממש`, לתקופה ארוכה, מתייר שקנה את הדירה להשקעה וחיפש דייר שישמור עליה, עדיף אישה ובלי בעלי חיים. כמה שאנשים יודעים פחות- יותר טוב.

היא אהבה את רחש המפתח במנעול הדלת, שהייתה מפלדה מצופה בחיקוי עור לבן, כשנכנסה מדי ערב לדירתה שהמתינה לה, חדישה, מצוחצחת וענקית, כולה שלה, רכושה, התממשות חלומם של המתעשרים המקומיים. היא אהבה להשליך את התיק ואת החפצים שנשאה עמה, להסיר את בגדיה העליונים, להדליק שניים-שלושה נרות צבעוניים מפיצים ניחוח מהמזרח הרחוק ולהתרווח מול הטלוויזיה כשבידה כוס יין בחברת כוכבי תוכניות הבידור העליזות והסרטים. כשמזג האוויר התל-אביבי אִפשר זאת, לפחות שישה חודשים בשנה, ישבה במרפסת הגג הגבוהה והשקיפה הרחק על אורות העיר הַיְּשָׁנָה שהשתפכו הלאה אל החוף האפל של הים. אף חלון לא ניבט לדירתה ושום קול לא חדר אליה לשם מלבד שאגות מטוסים חולפים וקריאות ציפורים מזדמנות. רק הירח ממעל הצליח לפרקים להחדיר קרני כסף מגששות אחדות אל יצועה. בערך לקראת חצות נהגה מגדה ללכת לישון כי הייתה אישה עובדת ובעלת קפיטריה מצליחה.
לא ברור מה עשתה לא כשורה באותו לילה, אחד מאלפי לילות בחייה. אולי גרם לה אחד מסרטי הטלוויזיה להעמיק בהרהורים עד שנרדמה אתם מול המסך והם נשתהו בקרבה והטילו ביצים ותולעים ופרפרים? אולי התעכבה שלא בחוכמה מול אורות העיר המשתרעים מתחת חלון המרפסת הפנוראמי? אולי שָאַף אליו את נשימתה הירח, כשצנח והתעצם על הים, קיפל את פניה לתוך הווייתו וכעת לקח אותם אליו והסתיר אותם אצלו בְּחֶשְׁכַת מולד החודש? כי מגדה לא חשה בדבר. היא נכנסה כתמיד באותו הערב למיטתה, אל בין המצעים היקרים שהדיפו ניחוח בושם קל ונרדמה, כשהיא מותחת את זרועותיה מעל לראשה טרם תצנח עליה התרדמה ופולטת אנחת סיפוק.
2.1.06
יום שני נפתח ככל הימים. דבר לא רמז על סדרת ההתרחשויות הבלתי נתפשות שעמדו לצוף ולהופיע בחייה. טרטור ההשכמה של הרדיו המעורר פילח את אוזניה. היא התהפכה במהירות לצד השני וכיסתה את ראשה לרגע בכר. אז נשמה נשימה עמוקה של השלמה, התיישבה במיטה והביטה מסביב בחשדנות. משהו לא היה תקין ברדיו המעורר. הצליל היה מוזר, היא הושיטה יד לבנה והשתיקה את המכשיר. כעת הניפה ירכיה מעל ירכתי המיטה ותחבה את כפות רגליה בנעלי הבית. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. מגדה התעטפה בחלוק, עשתה את ענייניה, שטפה פנים וידיים וְדִדְּתָה אל המטבח. החלוק היה הדוק על גופה ובקושי הצליחה להקיף בו את עצמה ולקשור בחגורה. מגדה המעוצבנת הכינה לעצמה ספל קפה בוץ ונשאה אותו אל הספה בסלון כשהיא מגששת אחרי שלט הטלוויזיה כדי להביט בחדשות הבוקר. הטלוויזיה הופעלה בקול נפץ ונדמה היה לה שעולים ממנה ריח משונה ואדים בעוד הקריין התעסק בדיווח החדשות. האישה שלצדו של הקריין חייכה אל קהל הצופים הצפרירי, כולל מגדה, בסבר פנים יפות. היא הביטה היישר במגדה ותקעה לה לשון! מגדה השיבה מבט לתמונה המרצדת מול עיניה בחוסר אמון ורחרחה בחלל האוויר.

`מוטב שלא אומר דבר,` חשבה לעצמה, `אני לא אומר דבר, ולא אחשוב ולא ארגיש. רק נדמה לי, אשליה.` היא לחצה על הכפתור בשלט, העלימה את המגישה, כיבתה את הטלוויזיה והלכה לחדרה להתלבש. שקט נעים השתרר בבית ומה שלא מתייחסים אליו לא קיים.

אך מגדה לא הגיעה לעבודה באותו בוקר. כשעמדה בחדר מול הראי נדהמה לגלות שם בבואה של אישה ענקית, שמנמנה לפחות בעשרה קילו יותר מכפי שהייתה רגילה להבחין בעצמה וכפי שהלכה לישון בגופה מאתמול בערב. היא לא האמינה למראה עיניה. יכול להיות שתפחה והשמינה בעת השינה? נדמה היה לה כאילו היא עדיין משמינה ומתנפחת כעת, כמו בצק השמרים שהייתה מפקחת לעתים על הכנתו במטבח הקפיטריה. הבצק ההוא, אם הניחו לו להתנהג ללא פיקוח, תפח והתרחב עד שהשתפך מעבר לשפת הקערית כיצור אמורפי חי שמתגורר באגם של בוץ.

"מה זה, מה זה, מה אעשה?" פלטה מלים נבעתות. "אולי אכלתי משהו לא מתאים? אולי זו אלרגיה?"

היא הביטה בחשש בבבואה שהחזירה לה מבט בחוצפת יתר. הנערה הגבוהה, הדקה, עדינת הַסֵּבֶר, ארוכת האברים, הרצינית, המסויגת ובעלת הַלְּחָיַיִם השקועות קמעה, שנהגה לקדם את פניה מדי בוקר בראי, התחלפה הבוקר במישהי אחרת. הבחורה שהציצה בה משם כעת הייתה אישה בעלת זוג שדיים עגולים וזקורים שניסו להתפרץ מבעד לחריץ החלוק, ירכיים חטובים ומלאים מתחת למותניים שהוּקפו בחגורה, כתפיה היו עגולות כתפוחים, בטנה השטוחה רכה ואבריה הפרטיים, שהיו תמיד דלים ויבשים למראה, הפכו תְּפוחים ומפונקים. ההיא נראתה מרוצה, זנותית ומופקרת ומגדה לפתה והדקה את החלוק חזק יותר על גופה פן יֵרָאֶה. היא התיישבה על הכורסה והשתדלה לא לאבד את עשתונותיה. דבר ראשון, מגדה הרימה טלפון לקפיטריה. גיסתה, נרדה, כבר נמצאה שם, מפקחת על שטיפת הירקות הטריים שבעלה נסים הביא כמדי בוקר מהשוק הסיטונאי.

"נרדה, אני לא מגיעה היום לעבודה," אמרה לה מגדה, "אני חולה."
"את חולה?" התפלאה נרדה בקול דואג, "מה יש לך?"
"אלרגיה, אני חושבת," אמרה מגדה, "אני נפוחה."
"אלרגיה? ממתי? את אף פעם לא חולה," דאגה לה הגיסה. "טוב, אז…" אתנחתא, "את צריכה לראות רופא. רוצה שנסים יבוא לקחת אותך?"
"לא, לא," השיבה במהירות מגדה, שלא ממש השתגעה על גיסתה, "אין לי חום, אני אסתדר. אני מקווה להגיע במשך היום. תתקשרו אליי לנייד אם תצטרכו משהו."
"בסדר," אמרה נרדה.
"ונרדה, אל תשכחי לחבוש את הכובע ליד האוכל," היא הזכירה לה, "ומי יעמוד ליד הקופה?
"יהיה בסדר, אל תדאגי," אמרה לה גיסתה.
"או.קיי. ביי," סיימה מגדה. הם יכלו לטפל בעסק, אך לא התאים לה להשאיר אותם עצמאים יותר מדי.

מגדה שבסיפורנו זה הייתה אישה תמירת איברים ונאה. שערה הדק והחלק השתפך מעבר לכתפיה עד למחצית אורך גבה. תמיד התלבשה היטב, הייתה לה גזרה מעולה. שרשרת זהב עדינה הדגישה את צווארה הארוך. עורה היה רך ולבן, ללא סימן של קמט ומתוק למראה. היא ניהלה מזנון-קפיטריה ששכן בבניין אחד העיתונים הידועים בעיר. אחיה נסים, ורעייתו נרדה עבדו אתה. היא עצמה הייתה בוגרת בית ספר למלונאות ולמסעדנות והתעודה שלה התנוססה לתפארת בכניסה למסעדה. היא זכתה במכרז על הקפיטריה זו כבר השנה השלישית, התפרנסה יפה ממקצועה, ושילמה ביד יפה לאחיה ולגיסתה, משכורת עם אחוזים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ירח מילניום”