ארבעה־עשר פרקי הספר, שדמויותיהם משותפות, הם זרימה זיגזגית של טקסט כביכול־אוטוביוגרפי. אפשר גם לקרוא רבים מהם כסיפורים נפרדים מהנים ומצוינים, […]
בהתחלה כמעט כלום
חמור אפור הביט בי ארוכות. מדי פעם הרעיד את עורו והניס מעליו את הזבובים. בצדי אפו הלבן בלטו שני נחיריו השחורים, שדרכם שאף אוויר קר ונשף אוויר חם, וסמוך לרגליו עמדה העגלה הדו־גלגלית של מחלק החלב. קצות יצולי הברזל נחו על האדמה הבוצית, וצידה האחורי הזדקר כלפי השמיים הנמוכים. עמדתי בקצה המדרון. החמור הביט עלי בעיניו הלחות, ומבטו הכהה והרך חשף בתוכי הרהור שנותר ריק. עמדתי לבד בעֵבר האחד של הוואדי, ובעֵבר האחר, על קצה הגבעה, היה צריף עץ שבו עמדו המתפללים דחוקים. קולותיהם נישאו רמים, ולפתע השתתקו כמתחבאים. הבטתי סביב. המלמולים התחדשו, מלמולים על־גבי מלמולים, ענן של מלמולי מתפללים ריחף באוויר, התעצם ופשט כאלפי נמלים וכבר התחיל לגרד עד שלא היה אפשר לצאת מזה. גם ככה לא היה לי טוב ופרצתי בבכי. עמדתי בקצה המדרון החלקלק והקשבתי לבכיי־שלי, והחמור האפור נתן בי את עיניו הגדולות. הייתי לבוש סוודר בעל צווארון שוכב. הייתי בן שלוש וקצת, אולי ארבע, ילד פתוח לרשמים. בהתחלה כלום, או כמעט כלום. החמור ניער את ראשו שוב ושוב. הוואדי, המדרון, המבט אל תחתית הוואדי, קולות המתפללים, השתיקה הפתאומית, המלמולים. בגבעה ממול סיים אחי הבכור לעלות לתורה וירד מהדוכן ישר אל זרועותיה וראשו עטוף טלית. אבל עוד קודם, לפני שירד מהדוכן, עצרתי את צעדי ונעמדתי על קצה מדרון רטוב שגלש ממני והלאה, נע בקשת עם זרימת הוואדי והתכנס אל צינור בטון שחלף מתחת לכביש כדי להוביל את מי הגשם. הכל סביב היה ירוק־עז שספג את האור. האדמה היתה לחה, תלולית קטנה הסגירה חפרפרת, סביונים פרחו. פה־ושם הזדקרו עלים מעל גובה העשב, חסה בר. תולעת חומה, שעירה מאוד, שכבה על מצע קורים לבנים שהסתבכו בין גבעולים. היה חורף. פרגים פרחו בוואדי, והגדות נשטפו כתמים אדומים, שנעלמו בקיץ כאילו היה הכל חלום. החמור עמד, מבטינו נפגשו, ומעבר לוואדי חגגו לבן הבכור שלה בר־מצווה.
היה נדמה לי שקול הצחוק ששמעתי כשצעדתי בפרוזדור האפלולי, רגע לפני שהם יצאו מהבית לצריף המתפללים לחגוג את העלייה לתורה, בא מהמרפסת. יצאתי למרפסת המוצפת אור, והנה התגלה פרצופה של הצוחקת, בפיה טור שיניים לבנות, ומעל עיניה גבות דקיקות, ועדיין שום מלה לא נקבעה בראשי, שום תחושה שִׂכלית ברורה. קול צחוק רענן משך אותי, צעדתי לעברו, והם קמו והלכו בכיוון הוואדי, שבעֶברו האחר עמד צריף בית־הכנסת הירוק־אפור־מתקלף. בכל הבזקי הזיכרון שנִטעו בי לא נטמעה דמות מעוררת חיבה, שום געגוע לא החזיק אותי, שום רצון מיוחד, בזה אני בטוח. בן שלוש או ארבע, לכל היותר חמש, כי בגיל שש עברנו בית והנוף השתנה. אולי נשאר בתוכי חם כמו גפרור הצחוק שבא מהמרפסת, לפני שכולם קמו והלכו. מיהרתי לצאת בעקבותיהם, ומסביב היה הכל ירוק ורטוב, עד שנעצרתי והבטתי אל המדרון המחליק אל תחתית הוואדי. החמור האפור הרים את ראשו והביט בי בעיניו הגדולות. עיגול אדמה חום, בוצי, כאורכו של חבל הקשירה, הקיף את יתד הברזל שאליה נקשר, ומאחוריו הזדקרה אורווה עטופת פח גלי שנע ברוח ככנפי ציפור חבולות ונחבט והרעיש. כל חורף התמלא הוואדי עד חציו מים, שזרמו מהר והביאו איתם פגרים של תרנגולי־הודו מהמושב הסמוך. המים התנקזו ברעש בעבוע אל צינור הבטון שמתחת לכביש. בימים חמים צעדתי מחצר הבית, חציתי את הרחוב והלכתי לאורך הוואדי עד לכביש. זחלתי לתוך גלילי הבטון שקרקעיתם המעוגלת רופדה בשכבת חול רך ממי גשם, ובכל פעם שחלפה בכביש מכונית אחז רטט בגלילי הבטון ונספג בגופי. גל של פחד מהול בעונג הציף אותי ודרבן להגביר את קצב הזחילה כדי להיחלץ אל עיגול האור בקצהו המרוחק של הצינור, שם ישבה אמי וחיכתה לי. היא נידנדה בחוסר־סבלנות את רגליה החשופות ועישנה. זכור לי שנהמתי בתוך הצינור כאריה וקולי הידהד עמום, ומקל שמצאתי תוך כדי זחילה שימש לי כחרב לקראת צאתי אל האור, שם התנדנדו רגליה של אמי. צריף בית־הכנסת, תרומה של יהדות אמריקה, עמד על הגבעה ממול. גגו העמוס מחטי אורן חומים נטה באלכסון לעבר הוואדי, ומתחת לגג ניענעו המתפללים את פלג גופם העליון קדימה ואחורה ולעתים ימינה ושמאלה. פיותיהם עבדו כמו משוגעים עד שפרץ מתוכם קול גדול, עיוור, מבהיל. היא שאלה איפה הייתי כשסוכריות עפו באוויר, היא ראתה ילדים מזנקים אל רצפת העץ ולא הבחינה בי.
היה רגע שבו הופיעה, נהגה בג’יפ ארוך בלי גג. עמדתי מאחורי דלת הרשת, ומהחצר עלו צעקות: “היא באה, היא באה”. אבי קם מכיסאו ונעמד לידי. הוא לעס את שארית המזון שבפיו, ואני הצמדתי את מצחי הגדול אל רשת הזבובים. היא ישבה גבוה במושב הנהג, וחמשת אחי הגדולים ממני רצו בצהלה באלכסון מקצה החצר דרך השער החלוד, רצו חצי־עירומים במכנסיים כחולים קצרים. הוא שב אל השולחן, אחז במזלג והרכין את ראשו אל הצלחת. הם צעקו, “היא באה”, והוא רטן תוך כדי אכילה. היא ישבה שם והחזיקה בגלגל ההגה, עיניה היו מוסתרות מאחורי משקפי־שמש ושערה היה עטוף במטפחת ראש שקופה בצבע בורדו. במקום דלתות נתלו בג’יפ הפתוח שרשראות ברזל, חוליות מושחלות בצינור השקיה מפלסטיק שקוף־כחלחל. אני זוכר את מבטי מושהה על הצינור המתנדנד שבתוכו נכלאה שרשרת ברזל שחוליותיה אוחזות זו בזו. הוצאתי את קצה לשוני, הרטבתי את רשת הזבובים וניסיתי להתרכז בַּתחושה שהתפקעה וננעצה בבשר. אבי שלח לעברי מבט בוחן, מַראֶה שהשתרש בי. אני זוכר מחשבה שלא הניבה מלה, רק פחד סתום. אבל המחשבה שהניבה פחד סתום אולי שאולה מזיכרון אחר לגמרי: מונית ארוכה שחורה עצרה מטרטרת מול הדלת. עשן סמיך נפלט מהאגזוז. היא יצאה בחופזה מהבית, נבלעה במונית השחורה ונעלמה כדי – כך יתברר – לבצע את אחת מההפלות שלה.
בחלוף שנה או שנתיים נרדמו שניהם באוטו, או אולי רק היא נרדמה תוך כדי נהיגה, והתנגשה באמצע הלילה בַּחמור, שאחרי שעקר את יתד הברזל, ניסה לחצות את הכביש, והועף לתעלה ומת. מבטו שקע ועיניו הפכו זכוכית. עוד באותו לילה נדחף הרכב עד חזית הבית, ובשבת, השכם־בבוקר, כיסו הורי בסדין את אף המכונית המעוך מעוצמת ההתנגשות, כדי שהמתפללים לא יבחינו בתוצאות התאונה בדרכם לצריף בית־הכנסת, ולא יחשבו שקרה לנו בלילה משהו נורא. אם יאזור אחד מהם עוז למראה הפח הקמוט ויסטה מהדרך, יצעד בשביל המוליך אל הבית, יטפס בשלוש המדרגות, ידפוק על הדלת וימתין שתיפתח, כדי לשאול לשלום בני־הבית, הלוא ייאלצו הורי לטרוח להרגיעו. האירוע הותיר בי רושם עצום. לא העובדה שיצאו ללא פגע, אלא החמור שעף מעוצמת החבטה ונשאר שרוע בתעלה. זבובים ירקרקים נחתו חרש על גופו, ומיד התרוצצו בזריזות על כתמי הדם. הם לא אמרו מלה על ההתנגשות. בתחתית התעלה שכב על צדו חמור מת ושפתיו היבשות חרוצות חריצים בהבעת ייאוש. בצהרי היום הופיע טרקטור אדום חלוד. עמוד עשן פרץ מצינור האגזוז ופנה מעלה כארובת אונייה, והמִכסה שבקצהו רטט וקיפץ על־כורחו בלי־הרף. הטרקטוריסט, שידיו נראו צרובות משמש, תמרן כדי לעמוד עם כף הטרקטור מול החמור המת, ובתום התמרון הניח ברכות את הכף על העשב, התקרב אט־אט כדי לא לפצוע, ודחף את הכף בעלת שיני הברזל עמוק מתחת לגוף החמור השרוע, שנע ונדחק על־פני הקרקע בסרבנות אילמת. השכן “הצרפתי” סימן לטרקטוריסט בהנפת יד, והכף נשאה את החמור והחלה לטפס, עד שתנועתה קפאה באוויר. החמור שכב בתוך הכף. מישהו צעק, “לא בוואדי”. הטרקטוריסט פנה לעבר הכביש והתרחק ברעש גדול, בעוד הכף נישאת מעל ראשו והוא אפוף עשן מיתמר ופיח שחור והשתנקות וריח שרוף של סולר שלא נוצל כראוי. הטרקטור נעלם והעשן נעלם והריח נעלם, והאנשים הלכו כי הסתיימה המלאכה, ובמקום ששכב החמור נחשף כתם חום, אדמה גלוחה מעשב ובה פסים שחרצו השיניים של כף הטרקטור. השכן הצרפתי בישר שגם מחר לא יגיע החלב אל פתח הבתים, אין טעם להוציא את הבקבוקים הריקים.
אני בטוח שקדמה לכל אלה החגיגה שבה הציגו ההורים של ילדי גן טרום־חובה את אליעזר משוך בגזר. הראשון שניסה לשלוף את הגזר מעומק האדמה היה האקורדיוניסט שניגן בחגים, ואליו הצטרף אדם שהתכופף ואחז במותניו; יחד הם משכו בלי הצלחה, וקראו לעזרה. אמי פרצה מאחורי הקלעים מחופשת לבת־איכרים, לחייה אדומות ולראשה פקעת של צמר פשתן קלוע לצמות. היא הפשילה את שרווליה, ירקה על כל אחת מכפות ידיה לקול צחוק הילדים ושיפשפה אותן זו בזו במרץ. אחר־כך רכנה קדימה, ועל־פי סימן מוסכם משכו כולם – בלי הצלחה. אחרון הופיע בריון שעל כל אחת מזרועותיו החסונות מצויר עוגן, התקרב בצעדים כבדים, אחז במותני אמי ושוב החלו למשוך. על פניהם ננסך קושי, ותנועותיהם המוגזמות הלכו והתעצמו, עד שלבסוף נקרעה האדמה והגזר נשלף בקול צהלה. גזר ענק, מנייר עיתון שהושרה בדבק פלסטיק לבן ונצבע בכתום, שכב על ערמת קרעי נייר קרפ חום ותוכו שקיות ממתקים.
אני זוכר שמצאתי בחצר ציפור מתה שרועה על הקרקע וניסיתי לפחלץ אותה. דחפתי לגרונה כמה כדורי צמר־גפן קטנים שטבלתי קודם בבקבוקון שקוף, שהיה שייך לאמי ושימש אותה כדי להסיר את הלק מציפורני אצבעות ידיה ורגליה. אבל זה כבר זיכרון מאוחר, אז כבר יכולתי לקרוא את רכיבי הנוזל בבקבוקון – הם נרשמו על תווית מלבנית באותיות קטנטנות, ומתחתם צוירה גולגולת נחה מעל עצמות שחורות מוצלבות, כאילו בתוך הבקבוקון השקוף מפליגה אונייה של שודדי־ים. באותם ימים, בביקור במרפאה, מיששה הרופאה את כפות רגלי היחפות, הצמידה סרגל מתכת לאורך כף רגלי ואמרה לאמי, “תסתכלי, כף הרגל שוקעת, רואים את השקע”. היא חפרה באצבעותיה בבטני כדי לחוש את איברי הפנימיים, והאצבעות שקעו בבטן כמו רגלי ענק הצועד בים פתוח. בכל פעם שלחצה בקצות האצבעות – נרתעתי. בתום הבדיקה הכריזה הרופאה על מתח רפלקסיבי מוגבר, אמרה שלא ראתה גוף המגיב מהר כל־כך ללחץ נפשי כמו הגוף שלי, ושאלה את אמי ממה עשו אותי. אמי השיבה, מ”ציפור קטנה”. הרופאה התיישבה בלי לשטוף את ידיה, ובי התעוררה תחושת חמימות כלפיה. היא שאלה בחביבות למעשי, ואני השבתי בקול חרישי. היא חייכה וביקשה שארים את קולי.
בירכתיים של קרעי הזיכרונות האלה מרחפת הידיעה על רגע הולדתי, רגע שכולו פעולה אחת ארוכה ומסובכת של היחלצות, שהחל בסדרות של צירים ארוכים והסתיים בהחלקה ממֵימי הרחם של אמי דרך צוואר הרחם בכיוון הברכיים. באתי לעולם ומשקלי שלושה קילו שבע־מאות, תינוק באורך של שבעים סנטימטר, הממאן להוציא הגה מפיו. החלו שנים של צְפִיָה. אבי צועד הלוך־ושוב בסלון בפנים חמורות ומדבר אל עצמו בקול רם. אמי מסבירה שהוא מדבר אל עצמו כדי להשקיט את פחדיו מניתוח הרובץ לפתחו. אני עומד קפוא על מקומי, כלוא בבהייה. אחי הגדולים חולפים על־פני ומעירים, “הפה! תסגור את הפה שלא תבלע זבוב”, וההערה מחלצת אותי מהקיבעון. סגרתי את הפה, בלעתי את הרוק שהצטבר וחייכתי במבוכה, כאילו נתפסתי על חם. שוב השתרר סביבי שקט. שוב עמידה ללא מעש. שוב המבט הבוהה, המחשבה המעורפלת. רפיון חולמני פשט בשרירי פני. שניות של אלם עמוק, הלסת נשמטה אט־אט, הפה נפתח, ואז דפקו על הדלת. הגיעה ההודעה.
אין עדיין תגובות